בית הכנסת "אל-גריבה" בג'רבה, תוניסיה
מאת חיים גיוזלי
בית הכנסת “אל-גריבה” נמצא בחארה צגירה (זע’ירה) (“הכפר הקטן”, בערבית), לשעבר כפר יהודי, באי ג’רבה, תוניסיה (כיום נקרא היישוב אריאד). זהו בית הכנסת הנודע ביותר מבין עשרים בתי כנסת ובתי תפילה שפעלו בשלושת הכפרים היהודיים בג’רבה בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, כשהייתה הקהילה היהודית בשיא פריחתה. בחארה צגירה עצמו ישנם חמישה בתי תפילה נוספים המכונים ישיבות, אולם ספרי התורה נשמרו רק ב”אל-גריבה” בהוראת הרבנים בסוף המאה ה-19 מתוך רצון לשמור על מעמדו של בית הכנסת. בשבתות נפגשת כל הקהילה היהודית מחארה צגירה בבית הכנסת והכל מוקירים לו כבוד רב. פירוש שמו של בית הכנסת הוא “המופלא” או “המוזר” בערבית, והוא מבטא את מעמדו המיוחד של בית הכנסת “אל גריבה” במסורת יהודי תוניסיה.
ישנם בתי כנסת אחרים בצפון אפריקה בשם “אל-גריבה”, למשל “אל-גריבה” בענאבה, במזרח אלג’יריה, אולם “אל-גריבה” בג’רבה הוא הידוע מכולם. תהילתו מבוססת על כמה מסורות ואמונות שמדגישות את עתיקותו ואת חשיבותו בקרב היהודים המקומיים, וגם אצל הקהילות היהודיות לשעבר בתוניסיה ובלוב השכנה.
על פי מסורת אחת, קבוצת כוהנים מבית המקדש בירושלים, שיסדו יישוב יהודי קדום בג’רבה מיד לאחר חורבן הבית הראשון (586 לפנה”ס), הקימו את בית הכנסת. על פי המסורת הביאו עמם הפליטים דלת ואבן ממזבח המקדש החרב. עד היום מציגים בפני המבקרים במקום אבן ששולבה בתוך קשת בית הכנסת, שעל פי האמונה היא האבן המקורית מירושלים. היישוב שיסדו הכוהנים נקרא לימים בשם חארה צגירה, וגם “דיגת”, מילה ברברית שעל פי המסורת באה מן המילה “דלת”.
ישנן עוד מסורות לקדושתו המיוחדת של “אל-גריבה”. על פי אגדה אחת, נבנה בית הכנסת במחצית הראשונה של המאה ה-19, במקום בו עמדה קודם בקתה, בה התגוררה בגפה נערה פלאית ומסתורית (“גריבה” בערבית), צנועה ויפה. היא מעולם לא התערתה בקרב תושבי האי, ורק כשמתה, בשריפה שכילתה את ביתה אך לא את גופה, הבינו יהודי ג’רבה כי הייתה קדושה. לכן החליטו לייסד בית כנסת במקום שבו עמד ביתה. על פי גרסה נוספת, הייתה הנערה הפלאית פליטה יהודיה מארץ ישראל, שהביאה עמה ספרי תורה ואבן מבית המקדש בירושלים. בית הכנסת נבנה במקום בו תש כוחה ומתה, עם הגיעה לאי ג’רבה.
בית הכנסת אל-גריבה מנוהל על ידי הנהלה עצמאית שהוקמה בסוף המאה ה-19, כשג’רבה עברה תחת שלטון צרפתי קולוניאלי. עיקר תפקידה של ההנהלה היה לארגן את חגיגות העלייה לרגל לאל-גריבה, בעיקר בל”ג בעומר. ההכנסות הגדולות מהחגיגות, ומשכר הדירה על האדמות והחנויות ששייכות לבית הכנסת, הוקדשו לצדקה לתושבים היהודים המבוגרים של חארה צגירה, ולתמיכה במתפללים הקבועים, ובלומדי התורה.
חגיגות העלייה לרגל העיקריות נערכות בל”ג בעומר. ראשיתן בי”ד באייר, יום מותו של רבי מאיר בעל הנס, והן נמשכות עד י”ח באייר, יום מותו של רבי שמעון בר יוחאי, הידוע במקום כרבי שֶמעוּן. החגיגות כוללות ביקור בבית הכנסת, מתן צדקה, תפילות, ותהלוכות שנערכות ביומיים האחרונים. התהלוכה כוללת ביקור בבתי תפילה אחרים בחארה צגירה. המשתתפים נושאים עמם מנורה גדולה בצורת פירמידה, בשם מֶנָארה, על שלושה גלגלים. המנורה מקושטת בסמלים שמייצגים את שנים עשר שבטי ישראל, בשמות רבנים נערצים מתוניסיה, בשמות שלושת האבות וארבע האמהות, ובברכות לכבוד רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי ועליהן מגן דוד עם כתובת שד”י. מעל לכל המבנה, שני לוחות הברית, והכל מקושט בבדים, בצעיפים עזי צבע, ובהינומות כשל כלה, ומכאן שמה הנוסף של המנורה, “ארוסה”. התהלוכה כולה דומה לטקס נישואין ומסמלת את הקשר המיסטי שבין עם ישראל לאל. המשתתפים שרים בשבחו של רבי שֶמעוּן. שיר אחד כולל את המלים “יא רבי שֶמעוּן, אוקטאש טג’ינה או טאהי לגלות מן עעלינה” (“הו רבי שמעון, כשתבוא להעלותנו מן הגלות”). בערב מציגים את המנורה בבית הכנסת, ומדליקים בה נרות, בחמש שורות. בפנים מצטופפים יהודי כל הכפרים בג’רבה, וגם עולים לרגל מחוץ לתוניסיה. זהו האירוע היחיד שבו אין הפרדה בין נשים לגברים. בשנות התשעים של המאה העשרים, ובתחילת שנות האלפיים, הגיעו רוב המבקרים מחוץ לתוניסיה.
על פי מנהג מקומי אחר, נוהגות נשים להשאיר ביצים שעליהן כתוב שמה של נערה רווקה, על הקשת שמציינת את המקום שבו נמצאה, לפי המסורת, גופת הנערה הפלאית, ה”גריבה”. במשך החגיגות מתבשלת הביצה בחום הנרות, ואז מוחזרת לרווקה. אחרי אכילתה, מובטח לה שתמצא חתן במהירה. לפי מצבו הנוכחי של המבנה, מעריכים כי נבנה במחצית השנייה של המאה ה-19, על חורבות מבנים קודמים. בית הכנסת נזכר בראשית המאה ה-16 כשנהרס בעת פלישת הצבא הספרדי לג’רבה. באותה מאה הוא גם שופץ. כבתי כנסת אחרים בג’רבה, גם ה”אל-גריבה” סמוך לבית עלמין יהודי עתיק. יש בבית הכנסת חצר פנימית מוקפת אכסדרות בנויות עמודים וקשתות. המבנים הסמוכים שימשו אכסניה לעולים לרגל, הישן מביניהם מסוף המאה ה-19 ועל ידו מבנה נוסף מתחילת שנות החמישים של המאה העשרים.
ב”אל-גריבה”, שלא כמו בבתי כנסת אחרים בג’רבה, אין אולם תפילה פתוח נפרד, אלא שני אולמות מקורים. לפי התוספות האדריכליות המגוונות, נראה כי האולם הראשון היה לפנים חצר פתוחה, שנסגרה בהמשך כדי שיהיה מקום ליותר מתפללים. בינו לבין אולם התפילה הראשי מחברות שלוש קשתות. באולם הראשי שתי שורות קשתות, ומעליהן הרבה חלונות מוגבהים. במקור היו שנים עשר חלונות, אשר מסמלים, לפי המסורת המקומית שמתבססת על הקבלה, את שנים עשר שבטי ישראל. אולם בעקבות שיפוצים מאוחרים יותר, ותוספות למבנה, יש כעת ב”אל-גריבה” יותר משנים עשר חלונות. התוספות המאוחרות ניכרות בייחוד בצד הצפוני, שם נעשו שינויים בתכנית הסימטרית המקורית של בית הכנסת. התיבה נמצאת תחת לחלונות המוגבהים בצד המערבי של אולם התפילה, מיד בכניסה מהחדר הראשון. שתי שורות עמודים באולם הראשי מחלקות אותו לשלושה מעברים. העמוד האחרון המזרחי בשורה הדרומית חסר, וכנראה לא נבנה מעולם. מסורת מקומית רואה בכך זכר לחורבן בית המקדש. נאמר גם, כי בית הכנסת אסור שיושלם לעולם, משום שאין דבר שלם פרט לקדוש ברוך הוא. ספסלי הישיבה ערוכים סביב התיבה, לאורך הקירות. הקירות הפנימיים מכוסים באריחים מצופים בדוגמאות מתומנות בצבעי כחול לבן וחום, והקירות החיצוניים צבועים לבן. מתחת לארון הקודש גומחה בשם “מעגרת סיביה” (“מערת הנערה”) ,המציינת את המקום בו נמצאה גופת הנערה הפלאית. בכל יום חמישי מנקות נשות חארה צגירה את בית הכנסת, מכינות אותו לשבת ומדליקות מנורות שמן. לפני ארון הקודש תלויות שלוש מנורות ראשיות, האחת מוקדשת לרבי מאיר בעל הנס, השנייה לרבי שמעון בר יוחאי והשלישית, בשם “סיבייה”, לנערה הפלאית, “אל-גריבה”.
בעשורים האחרונים הידלדלה הקהילה היהודית של ג’רבה, רבים מחבריה עזבו לישראל, לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות. התושבים היהודים שנותרו סבלו לעתים מהתנהגות עוינת מצד המוסלמים. בחג שמחת תורה בשנת תשמ”ו (1985), פתח אחד מן השוטרים שאבטחו את בית הכנסת באש אל תוך הקהל. הוא הרג שלושה אנשים, ביניהם ילד קטן.
ב-11 באפריל 2002 שוב היה בית הכנסת “אל-גריבה” מטרה לפעולת טרור. מחבל מתאבד נהג משאית גז בקרבת בית הכנסת. הפיצוץ גרם למותם של עשרים ואחד אנשים, ביניהם ארבעה עשר תיירים גרמנים.
על אף המתח הביטחוני, העליות השנתיות לרגל מושכות משתתפים רבים, רבים מהם מגיעים לג’רבה מחוץ לתוניסיה.
כתובת:
El Ghriba
Er-Riadh (Harah Sghira)
Djerba
Tunisia
(עברית: דנה פז פרינס)
