קהילת יהודי אופאטוב
(במקורות היהודיים אפטא)
עיר במחוז קילצה, דרום מזרח פולין.
באופאטוב היה יישוב יהודי מן המאה ה-16, וב-1634 חולקה העיר לחלק נוצרי ולחלק יהודי ("רחוב היהודים"). לדברי שמואל פייביש ("טיט היון", ונציה, 1670) ניספו במקום בפלישה השוודית לפולין יותר מ-200 משפחות יהודיות (1656). המצב החמיר כל כך, עד שוועד ארבע הארצות אסר על חדשים להשתקע באופאטוב שלא ברשות ה"קהל". פנקס הקהילה - שהעתקו נשתמר בארכיון קהילת וארשה עד 1939 - שימש מקור חשוב לחקר תולדות יהודי פולין. האדמו"ר ר' אברהם יהושע העשל, בעל ה"אוהב ישראל" ("הרבי מאפטא") ישב בעיר עד לפטירתו ב-1825. בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה יותר מ- 4,130 נפש.
ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו באפטא כ-5,200 יהודים. רבים נמלטו לשטח-הכיבוש הרוסי מבעוד זמן. דבר ראשון הציתו הגרמנים את כיכר השוק, ריכוז יהודי מובהק; הגיטו הוקם באביב 1941 ויהודים הועבדו בסלילת-כבישים ובמחצבות. בספטמבר 1942 מנה הגיטו 7,000 נפש, מהם 1,800 מגורשים ופליטים; מיוני אותה שנה היה זה אחד מ-17 הגיטאות האחרונים בפולין. בראש ה"יודנראט", שהורכב רובו מציונים, עמד מרדכי וייסבלום שעשה כמיטב יכולתו להקלת המצוקה ואף שלח חבילות ליושבי מחנות-העבודה מקרב אנשי העיר. צעירים אגרו נשק בעליית בית-הכנסת וכשנתגלה, הוציאו הגרמנים להורג קבוצת בנות שתפסו במקום. בימים 22-20 באוקטובר 1942 כיתרה משטרה גרמנית ואוקראינית את הגיטו, הוציאה 6,000 יהודים ושלחה אותם לטרבלינקה; 600-500 הועברו למחנה-עבודה בסאנדומייז'. מאות נהרגו במקום. יהודים הועסקו במיון הרכוש ובגמר המלאכה הוצאו להורג בבית-הקברות. בודדים, ובתוכם ראש ה"יודנראט", נשלחו לסאנדומייז'.
מראה כללי של בית הכנסת באופאטוב, מחוז קילצה, פולין, 1929 בקירוב
(תמונות)מחוז קילצה, פולין 1929 בקירוב.
בית הכנסת נבנה במאה ה-16. זהו מבנה אבן ריבועי בעל 4 עמודי תווך המהווים תמיכות של הבימה ומחוברים בחלקם העליון בקשתות.
ב-1929 חודשו ציורי הקיר ע"י פרופ' פרץ וילנברג.
צילום: ש. זייצ'יק.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)
שמואל וילנברג
(אישיות)Samuel Willenberg (known as Igo) (1923-2016), engineer, painter and sculptor, at the time of his death his was the last survivor of the Treblinka Nazi death camp uprising, born in Czestochowa, Poland. During the German occupation of Poalnd in WW II, he was arrested during the liquidation of the Opatów ghetto and deported to Treblinka Nazi death camp at the age of 19. Assigned to the Sonderkommando unit, he witnessed the horrors of the extermination camp firsthand. In August 1943, Willenberg was among a group of 200 Jewish deportees who rebelled and set fire to the camp. Though most of the fugitives were recaptured and killed, Willenberg managed to escape, though not without sustaining injuries to his legs. After reuniting with his father in Warsaw, he joined the Polish Resistance under the pseudonym Popow and fought in the Warsaw Uprising of 1944. After WW II, Willenberg immigrated to Israel. He obtained an engineering degree and worked in the Ministry of Housing before retiring and pursuing his passion for sculpture. Willenberg also dedicated himself to educating young people about the Holocaust, testifying in schools and leading tours of Treblinka. Willenberg's daughter, Orit Willenberg-Giladi, followed in her father's footsteps as an architect and was chosen to design a Holocaust education center on the site of the former Treblinka camp.
מיילץ
(מקום)עיר במחוז קראקוב, גליציה המערבית, פולין.
הקהילה היהודית
קהילה יהודית הייתה במיילץ באמצע המאה ה-17. ב-1765 נימנו במקום 585 יהודים משלמי מס-גולגולת, וביניהם 12 חייטים, שלושה כובענים, שלושה אופים, שני צורפים, חמישה קצבים, שלושה שוחטים, ארבעה כליזמרים ושלושה בדחנים. בעיירת בסביבה ישבו עוד 326 יהודים שהיו מסופחים לקהילת מיילץ. במאה ה-19 חדרה לעיר השפעת חסידות צ'ורטקוב, ואדמו"רי רופשיץ קבעו בה את מושבם.
העשירים המעטים עסקו ביצוא עצי בניין, סחרו בתבואה, בקר, נוצות וחומרי-בניין והפעילו מנסרות; השאר היו סוחרים זעירים, בעלי-מלאכה ופועלים. בכפרי הסביבה היו גם איכרים יהודיים.
ב-1900 נוסדו בית-ספר מכספי הבארון הירש ומוסד "בית-יעקב" לבנות. ב-1907 התארגנה האגודה הציונית "בני יהודה". בבחירות 1907 ו-1913 היו בעיר מהומות אנטי-יהודיות. "חוג בורוכוב", ספרייה ביידיש ומועדון ספורט הוקמו ב-1917.
ב-1880 נימנו בקהילה קרוב ל-2,800 נפש (%56 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1920. המפלגות הציוניות ו"אגודת ישראל" היו פעילות במיילץ בתקופה שבין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיר 4,000 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) באו למיילץ פליטים יהודים שנמלטו מפני הצבא הגרמני, מקצתם נשארו בעיר. הגרמנים הגיעו למיילץ ב-9 בספטמבר. חטפו יהודים לעבודות כפייה ורצחו כמה עשרות. כעבור כשבועיים, בערב ראש-השנה ת"ש, הציתו הגרמנים בית-כנסת על עשרים יהודים שהיו בתוכו, כלאו יהודים בבית-המטבחיים והציתו אותו על יושביו, ולאחר מכן המיתו את כל היהודים שהיו במקווה. ביום ב' של ראש- השנה הציתו עוד בית- כנסת.
יהודים נלקחו לעבודות כפייה, הועבדו בפרך ליד שדה-התעופה ברדלוב (RADLOV) וסבלו מידי גרמנים מקומיים בצ'רמין (CZERMIN). בימים 9-7 במארס 1942 גורשו למעלה מ-2,000 יהודים ממיילץ לגיטאות במחוז לובלין. זקנים וחולים נורו במקום. קבוצת צעירים נשלחה למחנה העבודה פוסטקוב ליד קראקוב.
מיילץ היתה בין הערים הראשונות בתחום הגנראל-גוברנמאן (השטחים הכבושים של פולין) שהוכרזו "יודנריין" ("נקיות מיהודים"). מחנה-העבודה במיילץ, ליד מפעלי היינקל לאווירונים, היה נתון לפיקוחו הישיר של הס"ס, בקיץ 1942 הגיע מספר אסיריו ל-1,000. שיעור התמותה במחנה היה 15 ליום, חולים הומתו ביריה. ב- 24 באוגוסט 1944 הועברו האנשים, מקצתם לווייליצ'קה (WIELICZKA) ומקצתם למחנה פלוסנברג (FLOSSENBUERG).
כ-200 מיהודי מיילץ נותרו בחיים אחרי המלחמה.
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
אין יהודים בעיר שרובם נרצחו בשואה .
מבית העלמין הישן לא נותר מאומה . במקום נבנה סניף דואר ובחלק אחר הוקם פארק . המצבות נלקחו לסלילת כבישים או הושלכו לנהר ונותרו במקום רק כ - 30 מצבות שבורות . בבית בעלמין הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה . בשנת 1992 שוקם בית העלמין החדש ונותרו בו כ - 20 מצבות . המקום הוקף בגדר ונקבע בו שער נעול .כן הוקמה אנדרטה נוספת לנרצחים במקום בו נרצחו יהודים רבים .
פולין
(מקום)פולין
ציוני דרך בתולדות יהודי פולין
1096 | נדידת ה"כופרים"
מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין
1264 | חסיד אומות העולם מקאליש
במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*
1370 | מאסתר עד אסתר
מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.
1520 | מדינה בתוך מדינה
אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.
1569 | דמון-גרפיה
בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.
1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן
אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".
1700 | טוב שם טוב
בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.
1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?
בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".
1795 | האימפריות בולעות את פולין
עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.
1819 | יהדות גליציה
דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".
1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד
תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.
1900 | ורשה
בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.
דמוגרפיה יהודית בוורשה:
שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800
1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין
עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.
1939 | שואת יהודי פולין
1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.
2005 | רנסנס יהודי בפולין?
עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.
* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002
בוגוריה
(מקום)בוגוריה
Bogoria
כפר בנפת סלאשוב במחוז שווינטוקשיסקיה, פולין.
ב-22 למאי 1616 האציל קשישטוב בוגוריה קיבל מהמלך הפולני זיגמונט ואסה ה-3 אישור להפוך את הישוב העתיק שהיה קיים במקום לעיר. לעיר בוגוריה החדשה ניתנה רשות לקיים שלושה ימי שוק, ומאוחר יותר המלך וולדיסלב ואסה ה-4 העניק רשות לקיים שמונה ימי יריד בשנה. ימי היריד היוו בזמנו אחד המקורות להתפתחותה ושגשוגה של העיר. תושבי העיר קיבלו חלקות קרקע לבנות עליהם בתים, הורשו להקים איגודים מקצועיים ("צכים"), והורשו לייצר דבש, בירה, יין וכל משקה אלכוהולי.
פלישת השוודים לפולין בשנים 1655/6 ומגפת הכולרה בשנת 1662 גרמו להרס וחורבן העיר.
לאחר החלוקות השונות של פולין בסוף המאה ה-18, בוגריה נכללה בשטח מלכות פולין בתוך האימפריה הרוסית.
בשנת 1869 בוגריה, בדומה לערי פולין אחרות, איבדה את מעמדה כעיר. בשנת 1915 האוסטרים סללו דרך היישוב מסילת רכבת צרה לשצ'וצין-וינדז'יוב.
הקהילה היהודית
אין מידע על ראשיתה של ההתיישבות היהודית בעיר. ידוע שבשנת 1789 התגוררו בבוגוריה 125 יהודים, שרובם עסקו בעיקר במסחר זעיר.
לקהילה היה בית עלמין ובית כנסת מעץ שנבנה בסוף ה-18. בית כנסת זה התפרסם בזכות תקרת המראות וקישוטי הקיר. עוד ארגונים קהילתיים שקיימו אז כללו את "לינת צדק" ו"ביקור חולים."
בין השנים 1862-1826 אסרו השלטונות על התיישבות היהודים בבוגוריה, אבל הקהילה לא קטנה בשנים האלהץ. בשנת 1827 היא מנתה 142 נפשות, ובשנת 1857 היו בבוגוריה 166 יהודים. בין רבני הקהילה יש להזכיר את ר' יהודה לייב ישעיה הכהן, ר' חיים שלמה שוורץ, ר' יששכר דב שוורץ, ורבה האחרון של הקהילה, ר' ש"ד שוורץ.
ילדי הקהילה למדו ב"חדרים" או בבית ספר פולני ממלכתי. הוקמה בכפר ספרייה יהודית ששימשה גם כבית תרבות ומקום מפגש לנוער. התקיימו בו חוגים לעברית ולדרמה. בבוגוריה פעלו גם התנועות הציוניות והתנועה האורתודוקסית אגודת ישראל. היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר זעיר וממלאכה. בשנת 1928 הוקמה קופת גמילות חסידים, אשר העניקה לבעלי מלאכה וחנוונים נזקקים הלוואות קטנות ללא ריבית.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם האוכלוסייה היהודית של בוגוריה גדלה. בשנת 1939 התגוררו בה 450 יהודים (38% מכלל האוכלוסייה).
תקופת השואה
בראשית ספטמבר 1939 נהרסו רוב בתי העיר בעקות הפצצות הגרמנים. לאחר הכיבוש הגרמני, רבים מהצעירים היהודים נמלטו אל השטחים שנכבשו ע"י ברה"מ.
תוך זמן קצר אחרי הכיבוש הגרמני הוקם בעיר יודנראט, ובשנת 1942 הוקם בבוגוריה גטו. ב-21 למרץ 1939 הועברו לבוגוריה 123 יהודים ממגורשי ווינה, שהצטרפו לגטו עם יהודי בוגוריה, ובאפריל 1942 הועברו לבוגוריה עוד 200 יהודים מכפרי הסביבה. באוקטובר 1942 הגרמנים שילחו את כל 600 היהודים שהיו בגטו בוגוריה למחנה השמדה והקהילה היהודית במקום נחרבה.
לאחר השואה
היהודים לא חזרו לבוגוריה והקהילה לא התחדשה.
מבית הכנסת ומבית העלמין לא נותר דבר: בית הכנסת נשרף בהפצצות הגרמנים ובית העלמין נהרס אף הוא על ידי הגרמנים. לאחר המלחמה על שטח בית העלמין נבנו בניינים המאכלסים בית מרקחת ושירותי הכבאות.
אוסטרובייץ שביינטוקז'יסקי
(מקום)אוסטרובייץ שביינטוקז'יסקי
Ostrowiec Świętokrzyski; במקורות היהודיים: אוסטרובצה
עיר במחוז קילצה, מרכז פולין.
הקהילה היהודית
על קיום הקהילה ידוע מן המחצית השנייה של המאה ה-17. בשנת 1755 השתתף רבה של העיר - יחזקאל בן אביגדור, בוועד ארבע הארצות. קודמו, ר' אליעזר בן שלמה זלמן ליפשיץ, חיבר את השו"ת "השיב ר' אליעזר" ו"שיח השדה". בסוף המאה ה-19 הגיע לאוסטורובצה ר' מאיר יחיאל הלוי הלשטוק, יליד העיירה סובין הסמוכה לוורשה. הוא נחשב לעילוי ובמהרה נבחר לכהן כרב הקהילה, ועם הזמן הפך לאחד האדמו"רים הבולטים בעולם החסידות. "הרבי מאוסטרובצה" הביא לפירסום שמה של העיר.
בית הכנסת מעץ שהיה בעיר נשרף בחלקו בשנת 1714 בעת השריפה שהייתה בעיר . הוא שוקם כנראה עד לשנת 1739 ופעל עד ימי השואה במאה ה-20. בית העלמין היהודי החדש הוקם בעיר בשנת 1734 - בית עלמין הקודם בעיר מוזכר כבר בשנת 1657.
באמצע המאה ה-19 מנתה הקהילה כ- 2,740 נפש שהיו 80 % מכלל האוכלוסיה. לקראת סוף המאה ה-19 מספר היהודים במקום הגיע ל- 6,150.
תחילה עסקו יהודי אוסטרובייץ במסחר זעיר ובמלאכה. רובם היו עניים, אם-כי העיר נודעה כעיר של ישיבות, וקיומן של הישיבות הוסיף פרנסה ליהודים. בין שתי מלחמות העולם הוקם באוסטרובייץ מפעל פלדה וליהודים הייתה רווחה כלכלית.
ערב מלחמת-העולם השנייה - ספטמבר 1939- ישבו בעיר למעלה מ10,000 יהודים, והיו כארבעים אחוזים מכלל תושבי העיר.
תקופת השואה
הגרמנים כבשו את האזור במחצית ספטמבר 1939. מיד עם הכיבוש הגרמני, הוטלו על יהודי העיר גזרות שונות, כגון חובת ענידת סימן זהוי, חובת עבודות כפייה, הגבלת תנועה בתחומי העיר וכדומה.
ה"אקציה" הראשונה נערכה בימים 12-11 באוקטובר 1942, ובעקבותיה שולחו 11,000 מיהודי העיר והסביבה למחנה ההשמדה טרבלינקה.
בינואר 1943 הועברו 1,000 יהודים לעבודת-כפייה בסנדומייז', וביוני אותה השנה הועברו 2,000 יהודים האחרונים למחנה-עבודה באוסטרובייץ עצמה ומשם למחנה המוות באושוויץ באוגוסט 1944.
קבוצת לוחמי מחתרת מבין יהודי העיר בהנהגת האחים קופל, משה שטיין ודוד קמפינסקי התקשרה עם הארגון היהודי הלוחם בוורשה ולחמה בגרמנים עד לשחרור.
הקהילה היהודית אחרי השואה
בשנת 1945 חזרו לעיר 193 יהודים ניולי שואה, אולם רובם עזבו את העיר בשנת 1946 לאחר הפוגרום בעיר קיילצה הסמוכה.
בית הכנסת נהרס ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה יחד עם בית המדרש הסמוך שבו פעל גם חדר .בזמן השואה חולל בית הקברות ע"י הגרמנים שביצעו בו הוצאות להורג המוניות של יהודים מהגטו הסמוך. בשנת 1957 בנו במקום שלטונות העיר פארק וערמו את 157 המצבות שנותרו במקום באחת הפינות. בשנת 1979 בחלק מהפארק הוקמה חלקה עם המצבות שנותרו ועם חלקי מצבות שנאספו במקומות שונים בעיר, לאחר שהגרמנים השתמשו בהן לבניה.
רקוב
(מקום)Raków
רקוב
כפר בפולין, במחוז קיילצה, בפרובניצייה שוויינטוקז'יסקיה, פולין. רקוב נמצאת על גדות הנהר צ'רנה, דרומית מזרחית לעיר קיילצה ו-15 ק"מ צפונית מערבית לעיר שטשוב. שמו של היישוב נגזר מהמילה רק - rak - שפירושה בשפה הפולנית "סרטן" (החיה). הסרטן מופיע בסמל היישוב.
היסטוריה
רקוב הוקמה כעיר פרטית ב-1569. העיר הייתה בעלת סובלנות דתית והייתה למרכז הכנסייה האריאנית ושל הרפורמה הקאלוויניסטית. העיר שגשגה והתפתחה בה תעשיות כדרות, נייר, ייצור בירה ואלכוהול ותעשיית בדים. עד 1638 מערכת החינוך הייתה ייחודית ועצמאית שלא על פי התכתיב הכנסייה הקתולית. לאחר דיכוי התנועה האריאנית על ידי הקתולים, העיר ירדה מגדולתה. לאחר המלחמות בעקבות פלישות השוודים ושל ראקושי ההונגרי (1660-1655) העיר נהרסה ברובה והתרוקנה מתושביה. בסוף המאה ה-17 נותרו בעיר כ-700 תושבים. לאחר החלוקה השלישית של פולין ב-1795 רקוב נכלל תחילה בשטח האימפריה האוסטרית, אך מאוחר יותר סופחה לאימפריה הרוסית. החל מ-1820 רקוב החלה להתאושש, אך ב-1869 העיר נהפכה לכפר, בדומה רוב ערי פולין, וזאת כעונש על המרידות הרבות של הפולנים נגד האימפריה הרוסית.
בגלל הסובלנות הדתית של תושבי רקוב העיר עודדה התיישבות יהודית. היהודים הראשונים התיישבו ברקוב כנראה ב-1589 וכבר ב-1606 פעל במקום בית כנסת בנוי עץ. בקרבת בית הכנסת הוקם גם בית חולים יהודי. באותו הזמן הוקם גם בית עלמין. תקופת השגשוג של היהודים נסתיימה עם פלישת השוודים לפולין (1660-1655). השוודים טבחו ביהודים בגלל תמיכתם בפולנים. חילות הפולנים "המשחררים" טבחו גם הם ביהודים, כי האשימו אותם בשיתוף הפעולה עם השוודים. בעקבות הרציחות ההמוניות 150 משפחות היהודים עזבו את רקוב ועברו לפינצ'וב. ב-1787 התגוררו ברקוב 209 יהודים מתוך כלל האוכלוסייה של 764 תושבים (27,3%). המאה ה-19 הוטב מצבם הכלכלי של היהודים יותר מאשר האוכלוסייה הפולנית אשר המשיכה לעסוק בחקלאות. הקהילה היהודית גדלה. ב-1827 היו ברקוב 966 יהודים מתוך 1,232 תושבים ככלל האוכלוסייה (78,5%). בעיר פעלה טחנת קמח על הנהר צ'רנה ומפעל ליצור נייר בבעלותו של שלמה דיקשטיין.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה האוכלוסייה היהודית של רקוב קטנה. ב-1921 נמנו בכפר 1112 יהודים מתוך 2,043 תושבים בכלל האוכלוסייה (54,4%). ברשומות של השנים 1939-1918 בין בעלי המלאכה היהודים מוזכרים 4 חייטים, 3 סנדלרים, 3 נגרים, 5 אופים, 3 קצבים. היהודים שלטו במסחר בבדי משי, מסחר בסוסים ובייצור ושיווק בירה. מ-1923 שימש כרב הקהילה היה ישעיהו אפשטיין מחמיילניק.
בפולין העצצאית שלאחר 1918 הוטלו על יהודי רקוב מיסים כבדים לטובת אוצר המדינה וקופת המועצה המקומית. כמו כן, היהודים שילמו מס לקהילה. ב-1924 הממשל הפולני ביטל את התוצאות של הבחירות לוועד הקהילה ברקוב בעקבות תלונת החוגים האורטודוקסים. ועד חדש נבחר ונכללו בו גם 3 נציגים של הרב ישעיהו אפשטיין. כיושב ראש הוועד כיהן מרדכי אלטר וסגנו היה מרדכי לייב ברגמן. רכוש הקהילה כלל בית כנסת, בית עלמין, מיקווה, חדר ובית מדרש. ביישוב התקיימה פעילות ציונית ותרבותית ערה. פעלו בה המפלגות הציוניות, תנועות הנוער, קיבוצי הכשרה, אגודת ישראל ומפלגת הבונד.
בספטמבר 1939 חיו ברקוב כ-1,500 יהודים ורכוש הקהילה נאמד ב-40,000 זלוטי.
תקופת השואה
רקוב נכבשה על ידי הנאצים ב-5 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר הגרמנים ציוו על הקמת יודנראט, בראשו הועמד חיים זילוני, ומשטרת עזר יהודית בת שמנה איש. הציבור היהודי הוכרח לשלם כופר. לרקוב הובאו גם פליטים יהודים מפלוצק, בודזנוב, ראדום, ורשה, ויילון ו-108 יהודים מווינה, אוסטריה. ברקוב לא הוקם גטו סגור, אך אסרו על היהודים לעזוב את הכפר. הוקם במקום סניף של העזרה היהודית ההדדית, הי.ס.ס. והועסקו בו שני רופאים.
תחילה היהודים יכלו להביא מצרכי מזון מבחוץ, אך עם הזמן הנהלים הוחמרו ואנשים שנתפסו בהברחת מזון נורו למות. בקיץ 1942 צעירי הכפר נשלחו לסקרז'יסקו קאמייננה, לעבוד במפעל הנשק הגרמני של האסאג. יתר היהודים נשלחו ב-28 באוגוסט 1942 לגטו ינדז'יוב ומשם ב-16 בספטמבר 1942 נשלחו למחנה ההשמדה בטרבלינקה. הגרמנים המשיכו לצוד את היהודים שהצליחו לברוח ליערות במשך כמה שבועות ורצחו אותם. בית הכנסת של רקוב נשרף ע"י הנאצים ובית העלמין נהרס עד היסוד.
לאחר השואה
היישוב היהודי ברקוב לא חודש. בית הכנסת לא שוקם. בשטח בית העלמין אין מצבות נשארו רק שרידים של יסודות החומה שהקיפה את בית העלמין.
איווניסקה
(מקום)איווניסקה
Iwaniska; ביידיש: איוואניסק; במסמכים עתיקים מתועדת גם בשמות: Uneszów ; Unieszów
כפר בנפת אופאטוב במחוז שוויינטוקז'יסקיה, פולין.
היישוב הוקם במאה ה-13. בשנת 1403 קיבל זכויות עיר. במאה ה-16 הישוב היה אחד ממרכזי הכנסיה הרפורמית הקלוויניסטית בפולין. בזכות מיקומה על הדרך קרקוב- אופטוב-סנדומייז'-וורשה, העיר התפחתה במהירות והפכה למרכז מסחרי חשוב ושגשגה בזכות 13 הירידים השנתיים שהתקיימו בתחומה. התושבים עסקו לרוב בחקלאות, אך גם במלאכות שונות ובמיחד בעיבוד מתכות יקרות כמו פליז, כסף וזהב. תקופת השגשוג תמה עם פלישות הקוזאקים, המלחמה השוודית והמלחמה עם ראקוצ'י ההונגרי (1660-1648). בעקבות המלחמות הרבות שעברו עליה העיר חרבה.
לאחר חלוקות פולין בין האימפריות השכנות בסוף המאה ה-18, איווניסקה נכללת לאחר 1815 בתחומה של ממלכת פולין כחלק מאימפריה הרוסית.
בשנת 1869, בעקבות המרידות התכופות של הפולנים נגד האימפריה הרוסית, איווניסקה, בדומה לרוב ערי פולין, איבדה את מעמדה כעיר והופכה לכפר.
היהודים באיווניסקה
הרישומים הראשונים על נוכחות היהודים באיווניסקה הם מ-1578. בעיר התקיימה קהילה יהודית קטנה אשר הייתה כפופה לקהילת אופטוב (אפטא). בשנות ה-1620 מספר היהודים בעיר היה גדול דיו כדי להקים קהילה עצמאית. הקהילה של אז הייתה כנראה מספיק עשירה על מנת להקים במקום בית כנסת ב-1629. הקהילה באיווניסקה הייתה מבוססת וגדולה יותר מהקהילה היהודית בקלימנטוב השכנה. ב-1648 הועמדו יהודים למשפט לאחר שהואשמו בעלילת הדם. בתקופת מרד הקוזאקים והפלישה שלהם, המלחמה השוודית והמלחמה עם ראקוצ'י ההונגרי (1660-1648) היהודים כמעט ונעלמו מאיווניסקה. בשנים 1663-1662 רשומים באיווניסקה 29 יהודים שהיוו 6,5% מכלל התושבים.
ההתיישבות היהודית באיווניסקה התחדשה במאה ה-18, כאשר בעלי העיר, האצילים זבירובסקי, ראו ביהודים גורם שיכול לתרום לפיתוחה של העיר והתיר ליהודים לקנות קרקע ולבנות בתים. ב-1787 מספר היהודים בקהילה עמד על 161, מתוכם בעיר עצמה התגוררו 100 איש שהם 12% מכלל התושבים. ב-1827 קהילת איווניסקה מנתה 294 איש שהם 13% מכלל התושבים. ה-18 הקהילה היא בעלת בניין הקהילה, בית חולים ובית מדרש. הקהילה העסיקה רב ושוחט. בארכיון העיר קיים מסמך המעיד על כך שקהילת היהודים תרמה 20 זלוטי לטובת ההקמתה של יחידת הפרשים הפולנית של סאנדומייז' אשר השתתפה במרד נובמבר 1831 נגד האימפריה הרוסית. בסוף המאה
באמצע המאה ה-19 הקהילה היהודית באיווניסקה הייתה עצמאית ובנתה בית כנסת מעץ. באותו הזמן הוקם גם בית העלמין של איווניסקה (כנראה ב-1850). בקהילה נכללו גם יהודי הכפרים הסמוכים. על הנוצרים בכפר נאסר לשרת ולעבוד אצל היהודים בגלל עלילת הדם שהפיצה אישה נוצריה שטענה כי מכרה ליהודים ילדים פולנים לצורכי המנהגים היהודיים.
ב-1899 כיהן כרב הקהילה הרב יצחק דוד שפירא. היהודים במקום השתייכו אל מספר חסידויות שונות. ב-1907 רבה של איווניסקה היה הרב רבי יעקב, נכדו של הרב דוד בידרמן. אחריו ב-1914 כיהן הרב יחיאל אלטר פרגלר. באביב 1918 פרצה ביישוב שרפה אשר כילתה את רוב בתי המקום כולל את בניין בית הכנסת.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם יהודי איווניסקה התפרנסו בדוחק, בעיקר ממסחר זעיר ומלאכה. היו גם כמאה בעלי משקים חקלאים יהודים. היהודים היו בעלים של שתי טחנות קמח, מנסרה, בתי מלאכה לכובעים, מאפיות, סנדלריות, נגריות, מגוון חנויות ועוד.
במרץ 1922 השלטון הפולני ביטל את זכויות החכירה של היערות והשטחים לעיבוד חקלאי שהיו בידי היהודים.
ברשות הקהילה היהודית היה בית כנסת בנוי אבן, בית מדרש, איטליז ובית מטבחיים, מקווה ושני בתי עלמין- הישן והחדש.
במקום התקיימה פעילות תרבותית ולצד פעולות ביוזמתה של אגודת ישראל הייתה גם פעילות ערה של "הנוער הציוני" ובית"ר. רוב הבנים למדו בחדר. בשנת 1927 הוקם בית ספר לבנות אשר השתייך לרשת "בית יעקב", מאוחר יותר נפתחה ספרייה יהודית ולידה התקיימו חוגים ללימוד עברית. ב-1924 התחיל לכהן כרב היישוב הרב יעקב יצחק וידמן.
ב-1939 מנתה הקהילה היהודית במקום 1,663 איש שהם היוו למעלה ממחצית כלל תושבי הכפר.
תקופת השואה
הגרמנים כבשו את איווניסקה בתחילת ספטמבר 1939. מיד הוטלו על היהודים גזרות. חלק מהצעירים היהודים נלקחו לעבודות כפייה במחנות העבודה השונים. היהודים חוייבו לענוד על זרועם סרט עם מגן דוד, נאסר עליהם ללכת על המדרכות ונאסר לסחור עם האוכלוסייה הלא יהודית. הרכוש היהודי הוחרם. חלק מצעירי היהודים במקום נשלח על ידי הגרמנים לגטו קלימנטוב.
באיווניסקה לא הוקם גטו והנהגת הקהילה הורשתה על ידי הגרמנים לנהל את ענייני היהודים.
עד 15 באוקטובר 1942 היהודים יכלו להתגורר בבתיהם. היהודים שמרו על קשר טוב עם הנהלת העיר הפולנית שבראשה עמד אוהד היהודים מורבסקי וגם עם המחתרת הפולנית, ה"ארמייה קראיובה". לא פעם הפולנים היו מזהירים את היהודים על "אקציות" שעתידות לבוא.
בשנת 1941 הוטל על היהודים לשלם לגרמנים סכומי כסף גדולים. הוצאו להורג תשע יהודים בגלל עלילת השאוו של שונא היהודים, הפולני זגדלובסקי, אשר האשים את היהודים בצתת מספר בתים בעיר. ב-27 במרץ 1941 הובאו לכפר יהודים ממגורשי ווינה. הקהילה היהודית התארגנה לקלוט אותם ואף הוקם למענם מטבח שסיפק ארוחות חמות.
בסתיו 1942, הפולני מורבסקי ומפקד המשטרה הפולנית בקס, שהיה בעצם איש המחתרת הפולנית, מסרו באמצעות ידידם היהודי, יושב ראש היודנראט, ט' גולדשטיין, שעומדים לגרש את היהודים אל יעד בלתי ידוע. הרב רבינוביץ' הורה לחסידיו לאסוף את תשמישי הקודש ואת ספרי הקודש שנותרו ולקבור אותם בבית העלמין המקומי. בטקס קבורת ספרי הקודש נכחה כמעט כל הקהילה. כמו הן הרב רבינוביץ' הפציר בחסידיו לברוח מהכפר. היהודים החלו לברוח בקבוצות קטנות לכפרים וליערות שבסביבה. כ-300 יהודים הצליחו להסתתר בבונקרים שבנו ביערות או במסתור אצל הכפריים המקומיים.
ב-15 באוקטובר 1942 יחידות הגסטאפו, הס.ס. ושוטרים אוקראינים הקיפו את הכפר וריכזו כ-1,600 מיהודי איווניסקו בככר השוק. היהודים שנמצאו מסתתרים נרצחו במקום. היהודים הובלו לגטו צ'מיילוב (Ćmielów). לאחר מכן יהודי צ'מיילוב ויהודי איווניסקו הובלו לתחנת הרכבת באוסטרוב ומשם שולחו למחנה המוות טרבלינקה. אחד היהודים מהכפר, יהודה זלצר, הצליח להימלט מטרבלינקה.
הגרמנים ערכו מצוד אחרי היהודים שברחו ליערות, תפסו רבים מהם והוציאו אותם להורג. הרב רבינוביץ' נתפס אף הוא והוצא להורג בנובמבר 1942. רק בודדים מיהודי הכפר שרדו.
לאחר השואה
אזור איווניסקה שוחרר על ידי הצבא הסובייטי לאחר קרבות קשים בסוף 1944. בבית קברות צבאי באיווניסקה קבורים למעלה מ-4,000 חיילים של הצבא הסובייטי. הכפר איווניסקה נהרס ברובו בזמן הקרבות . מהקהילה היהודית של איווניסקה ניצלו רק בודדים. היישוב היהודי במקום לא חודש. בית הכנסת נהרס בזמן המלחמה. בית העלמין נהרס לחלוטין. אין זכר לקברים של היהודים שנרצחו ונקברו במקום על ידי הנאצים. הנאצים קברו בבית העלמין גם את גופות היהודים שהושארו בכפר כדי לטפל ברכוש העזוב. המצבות מבית העלמין נשדדו על ידי האוכלוסייה המקומית. יש תאור על עגלות מלאות במצבות שנלקחו משם, חלקן שימשו כאבני השחזה וחלקן שימשו לחיזוק מדרכות. ספרי הקודש וספרי התורה שנקברו שם לא נמצאו.
באוגוסט 1951 התלוננו שלושה מתושבי הכפר בפני השלטונות הפולניים על ההרס הרב של בית העלמין.
ביוזמתו של נורטון טייכמן, יהודי אמריקאי שמוצאו מאיווניסק, ובעזרת אירגון יוצאי איווניסק והקרן לשימור המורשת היהודית נאספו הכספים לשימור בית העלמין. בעזרת ראש מועצת הכפר, השילטונות של אופאטוב ופעילים המקומיים ב-2006 שטח בית העלמין נוקה והוקמה סביבו חומה. הכומר המקומי, סטאניסלב קולאס, ביקש בדרשתו בכנסייה מהתושבים להחזיר מצבות שהיו ברשותם. גם המורים בבית הספר פנו בקריאה דומה לתלמידים. לתוך החומה שמקיפה את בית העלמין שובצו חלקי המצבות שנאספו במקומות שונים.
במרכז בית העלמים הוקם אובליסק גדול בן ארבע צלעות ועליו נחקקה כתובת המתארת את הקורות הקהילה היהודית במקום ואת רצח יהודי איווניסקה בטרבלינקה. הפיסקה האחרונה אומרת:
"אנחנו, צאצאי הנרצחים, בהוקרה עמוקה למורשתם, הקמנו מחדש את בית העלמין כדי לכבד ולשמר את זכר אבותינו אשר נטמנו באדמה הזאת ולזכר יהודי איווניסק התמימים וחפים מפשע אשר איבדו את חייהם בשואה. שנשמותיהם יזכו במנוחת עולם. שחייהם יהיו השראה לאלו שנותרו בחיים ומותם הטראגי תהיה אזהרה בפני הזוועות אשר נושאים איתם השנאה והפאנאטיות. שנת 5767 – 2006 "
טקס סיום עבודות השיחזור התקיים ב-23 באוקטובר 2006.