קהילת יהודי מזריצ', מזריצ' פודלאסקי
(במקורות היהודיים מזריץ' או מזריטש פודלסקי)
עיר במחוז לובלין, נפת ראדזין (Radzyn) פולין.
אין ודאות לגבי ראשית היישוב היהודי בעיר. על פי אחת המסורות העניק המלך ולאדילאב יאגלו (Wladyslaw Jagello) בשנת 1390 את הכפרים סטלפנו ומזריץ' לאדם בשם אברהם כאמיעץ (ביידיש "בן חיים"), שאינו נזכר כיהודי. יש המפרשים את כאמיעץ כשיבוש של חיימעס, ומכאן הסברה שההתיישבות היהודית החלה בסביבות 1400. על פי סברה אחרת הגיעו ראשוני המתיישבים היהודים בראשית המאה ה- 16, אלה היו יהודים שגורשו מליטא בסוף המאה ה- 15.
בשנת 1562 היה במיינדזיז'ץ רחוב יהודי, בית כנסת ששימש גם כבית ספר ובית עלמין.
מזריץ' נמנית עם המקומות הראשונים בפולין שבהם הודפסו ספרים עבריים. בית דפוס עברי היה בעיר ב- 1595 ובעליו, יעקב פולק, העבירו אחר כך לבזל, בשוויץ.
אחרי איחוד פולין וליטא (במאה ה- 16) סופחה קהילת מזריץ' לקהילת טיקטין, אולם נאבקה על עצמאותה וגם זכתה בה ב- 1688. מזריץ' הייתה קהילה חשובה, שיגרה נציגים לועד ארבע ארצות, ואחד מהם היה פרנס הועד. בימי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) נרצחו בעיר 300 יהודים.
עם הזמן הקהילה השתקמה, ומזריץ' התפתחה כעיר יהודית. ב- 1674 היו היהודים 21 אחוזים מכלל תושבי העיר, אך מספרם הלך וגדל בהתמדה, וב- 1827 הם היו רוב תושבי העיר (65 אחוזים).
הצעת היהודים להצטרף ב- 1793 למרד קושצ'ושקו (Kosciuszko) לא נענתה, והמורדים אף פגעו ברכושם. ב- 1815 היו יהודי העיר קרבן לעלילת דם, ובעקבותיה נעצרו 11, ורק אחרי 20 חודשי מעצר זוכו ושוחררו, שלושה מהם נפטרו בכלא. בכל זאת בסוף שנת 1830 בימי מרד הפולנים נגד הרוסים, שוב תמכו היהודים בפולנים.
אחרי ביטול ועד ארבע ארצות ב- 1764 הייתה הקהילה גוף אוטונומי; אולם אחרי סיפוח האזור לרוסיה ב- 1815, שללו השלטונות כל סמכות מהקהילות היהודיות, ומינו את ראשיהן. במזריץ' מונו רב ושני דיינים שקיבלו את משכורתם מהקהילה.
רוב יהודי מזריץ' היו מתנגדים, שלא כיישובי הסביבה שנטו רובם לחסידות, אולם היחסים בין המתנגדים לחסידים בקהילה היו תקינים. אדמו"רים בעלי שם ביקרו בעיר ותקופה מסויימת אף כיהן בה רב חסידי, ר' יחיאל מיכל היילפרין מקוזמיר. בין הרבנים שכיהנו בקהילה היו כמה שעלו לישראל, כמו ר' יהושע ליב דיסקין שהתיישב בירושלים וייסד את בית היתומים הנושא את שמו, ר' איסר שפירא שעלה ב- 1930. הרב יצחק יעקב וכטפוגל, שכיהן במאה שערים והרב שמעון יעקב הלוי שהיה רב בתל אביב היו שניהם ילידי מזריץ'.
בית הכנסת הגדול, שבנייתו התחילה ב- 1761, הכיל 3,000 מקומות. מולו היה בית המדרש הגדול. שניהם ניזוקו בשרפה שפרצה ב- 1845 וכילתה 300 בתים. תושבי מזריץ' ידעו סבל רב בעקבות השריפות הרבות שפרצו בעיר בשנות קיומה. וכמו במקרים רבים אחרים, גם אחרי השריפה הזאת פרצה מגיפה, העיר הייתה בהסגר, ולפי רישומי הרוקח היהודי אייכלר מתו כ- 1,000 מתושבי העיר במגיפה. גם חיי העיר וגם הקהילה היהודית השתקמו כעבור זמן, בית הכנסת ובית המדרש ניבנו מחדש. היו עוד כמה בתי מדרש של בעלי מלאכה וכמה בתי מדרש של חסידים על זרמיהם השונים.
בקהילת מזריץ' בלט המספר הרב של מוסדות צדקה, כמו בית יתומים, בית אבות וקופות צדקה שונות. ב- 1850 בנתה הקהילה בית חולים. אחרי מלחמת העולם הראשונה הורחב בית החולים, ולידו פעלו מרפאות חוץ ותחנה לאם ולילד. ב- 1925 נפתח בעיר סניף של טא"ז (אירגון הבריאות היהודי בפולין).
ב- 1867 הוקם תלמוד-תורה, ונבנה עבורו בניין מיוחד. אחר-כך פתחה הקהילה בתי ספר נוספים וגם ישיבה. במשך הזמן הוחדרו לתכנית הלימודים גם לימודי חול ועברית מדוברת.
בפולין העצמאית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו במזריץ' שני בתי ספר יהודיים עממיים לבנים ושני בתי ספר לבנות וכן גימנסיה של ארבע כיתות, שבהן לימדו עברית.
חיי תרבות ערים היו בקרב הקהילה היהודית במזריץ'. סופרים הוזמנו להרצות ולהקות תיאטרון פקדו את העיר. לקראת סוף המאה ה- 19 נפתחה ספרייה גדולה והיו בה ספרים בעברית, ביידיש, ברוסית ובגרמנית. ליד מכבי האש היהודים, אירגון התנדבותי שקם ב- 1904, התקיימה תזמורת של כלי נשיפה.
מראשיתה התבססה הכלכלה היהודית על המסחר והמלאכה. הסוחרים היהודים הגיעו עם סחורתם לשווקים בגרמניה ומשם הביאו מוצרי טקסטיל ומשי לשוק המקומי. הם הושפעו מתנועת ההשכלה בגרמניה, ובאמצעותם הגיעו רעיונותיה ליהודי מזריץ'.
ב- 1782 הוענקו ליהודי מזריץ' זכויות מלאות. ועם הסיפוח לרוסיה, בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, נפתח גם השוק הרוסי בפני הסוחרים היהודים, והשתפר מצבם של בעלי המלאכה. היהודים היו גם חלוצי התעשייה בעיר. תוצרת בורסקאי מזריץ' (פרוות ועורות לנעליים) נמכרה בכל המדינה. במאה ה- 19 פותחה תעשיית הזיפים, ועד מלחמת העולם הראשונה עמדה מזריץ' בראש תעשייה זאת באירופה כולה. ב- 1845 הקים יהודי במזריץ' בית חרושת למי קולון, התפרסם במדינה והשתתף בתערוכה בינלאומית בקלן. על יד התעשיות הגדולות שפיתחו יהודים בעיר באמצע המאה ה- 19 היו גם כמה מפעלים קטנים, כמו בית חרושת לגפרורים, לעטים ועוד. ב- 1906 נפתח בנק מסחרי יהודי.
בימי מלחמת העולם הראשונה שותקה הכלכלה. מזריץ' ננטשה על ידי רבים מתושביה, ואלה שנותרו סבלו רעב. הקהילה הקימה בית יתומים, וילדים יהודים הובאו גם מכמה יישובים אחרים באזור. בפולין אחרי המלחמה (1918) ניסו היהודים לשקם את חייהם, אבל הגבולות החדשים הביאו להפסקת סחר החוץ ובעקבותיו צמצום המסחר בכלל. הסוחרים היהודים סבלו גם מתחרות מצד הקואופראטיבים הפולניים שהוקמו בשנות העשרים, ומאותה הסיבה נפגעו גם בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. ב- 1921 היו בעיר 250 מפעלי מלאכה ותעשייה זעירה בידי יהודים והם העסיקו 800 איש, מעסיקים ושכירים כאחד. יחד עם זאת היו רבים מובטלים ונזקקו לתמיכת קרובים בחו"ל. בסוף שנות העשרים חלה הטבה; הג'וינט תמך בשיקום הבתים והעסקים, הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים הקימו איגודים משלהם, ובהם נעזרו בקבלת אשראי. ב- 1927 הוקם בנק קואופרטיבי יהודי ועוד כמה בתי מלאכה ובתי חרושת קטנים וכן שלוש טחנות. מקצת היהודים היו בעלי מקצעות חופשיים.
הרעיון הציוני נקלט בקהילה כבר בימי חיבת ציון, וב- 1892 עלתה ממזריץ' לישראל קבוצה של 20 צעירים והקימה את יסוד-המעלה בגליל.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מאמצע שנות העשרים, פעלו בעיר המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן. היו שם "הציונים הכלליים", "המזרחי", "הציונים הרוויזיוניסטים","התנועה המאוחדת", "החלוץ" ובין תנועות הנוער "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר", "גורדוניה", "החלוץ מזרחי", "צעירי מזרחי" ו"בית"ר". ב- 1923 נוסד "בר-כוכבא" אגודת ספורט ולידה חוג לדרמה ותזמורת.
"אגודת ישראל", מפלגה לא ציונית, פתחה סניף במקום ב- 1920. כעבור זמן התארגנו גם "צעירי אגודת ישראל", והוקם בית ספר לבנות "בית יעקב".
בשורות הפועלים הייתה השפעה חזקה ל"בונד" שהוקם במזריץ' ב- 1901. הבונד פעל גם בתחום החינוך, התרבות והספורט.
בשנת 1920 נבחרו למועצת העיר 17 יהודים מתוך 24 חברי המועצה. יהודי כיהן כסגן ראש העיר. ב- 1937, כדי להפחית את מספר הנבחרים היהודים, צורפו לעיר כמה כפרים שבהם לא גרו יהודים, ומספר הנציגים היהודים במוסדות העיר ירד.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) היו היהודים קרוב ל- 90 אחוזים בין כ- 20,000 תושבי מזריץ'. העיר השתרעה על שטח של כ- 60 קילומטרים רבועים ורובם של 1,600 בתיה היו שייכים ליהודים. 180 מתוך 201 החנויות בעיר היו של יהודים, וכן התעשיות העיקריות, זאת של הזיפים שייצאה במליוני דולרים, והבורסקאות שנודעה ברחבי פולין.
בין מוסדות החינוך בעיר היו גם גימנסיה יהודית ובית ספר עברי מרשת "תרבות".
תקופת השואה
בימים הראשונים למלחמת העולם השנייה (שפרצה ב- 1 בספטמבר 1939) הופצצה העיר בידי צבא גרמניה שפלש לפולין, וחלקים ממנה עלו באש. ב- 13 בספטמבר נכנסו הגרמנים לעיר. ב- 25 בספטמבר (בעקבות הסכם מוקדם בין גרמניה לברית המועצות) נמסרה מזריץ' לברית המועצות, אולם בעקבות הסכם נוסף עם הגרמנים פינה הצבא האדום את העיר כעבור שבועיים וכ- 2,000 צעירים יהודים הצטרפו אליו.
מאוקטובר 1939 הייתה מזריץ' תחת כיבוש גרמני, בפיקוד הגסטאפו. בנובמבר הטילו הגרמנים על היהודים תשלום כספי גבוה ועד לפרעונו נעצרו עשרים בני ערובה. יהודים גורשו מדירותיהם ברחובות הראשיים, ושם התמקמו הגרמנים. הוקמו יודנראט ומשטרה יהודית ונגזרו גזרות על היהודים. הם חוייבו לענוד סימן זהוי, סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, נאסר עליהם להשתמש בתחבורה ציבורית והם נחטפו ברחובות לעבודת כפייה. באותו הזמן באו לעיר פליטים יהודים ממקומות יישוב בסביבה, ושוכנו במבני הקהילה.
בקיץ 1940 הוקמו באזור ששה מחנות עבודה, ובהם עבדו למעלה מ- 2,000 יהודים ממזריץ', התנאים היו קשים ורבים מתו בקור וברעב. מפעלים שהיו בבעלות יהודים, לרבות כל תעשיית הזיפים, הופקעו בידי הגרמנים ועובדיהם הועסקו בעבודות מפרכות.
בדצמבר 1941 נדרשו היהודים למסור את כל בגדי הפרווה שברשותם; 20 יהודים נרצחו ברחובות ו- 75 בעת החיפושים בבתים. באפריל 1942 נרצחו 40 יהודים ברחובות העיר, בעקבות דרישת הגרמנים למסור להם 50 ק"ג זהב. על הסמל פרנץ באואר (BAUER) מן הז'נדרמריה הגרמנית סיפרו שהרג במו ידיו כאלף יהודים מן העיר והסביבה.
באוגוסט 1942 החלה השמדת יהודי מזריץ'. באקציה שהתקיימה ב- 25 וב- 26 באוגוסט רוכזו קרוב ל- 10,000 מיהודי העיר, הובלו לתחנת הרכבת ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. במהלך האקציה התעללו הגרמנים ביהודים ורצחו תינוקות לעיני אמהותיהם. ברחובות העיר ובמקומות מסתור נרצחו כ- 2,000 יהודים נוספים. באקציה השתתפו בנוסף לכוחות הגרמניים גם עוזריהם המקומיים (אוקראינים, פולנים וכו'), ופיקד עליהם גנרל ס"ס אודילו גלובוצניק מלובלין.
ב- 28 באוגוסט 1942 נקבע גיטו במזריץ', הגיטו כלל כמה רחובות והוקף בגדר תיל. לשם הועברו היהודים שנותרו בעיר, בחוסר כל ובצפיפות רבה. תוך זמן קצר הובאו לשם גם פליטים יהודים ממקומות אחרים בפולין ומצ'כיה.
בימים 6 - 9 באוקטובר 1942 התרחשה האקציה השנייה. כ- 7,000 יהודים רוכזו בככר העיר, והוחזקו שלש יממות בבית הכנסת ללא מים וללא מזון, ומשם שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
בימים 27 - 29 באוקטובר וב- 7 - 8 בנובמבר באו בזו אחר זו האקציה השלישית והרביעית. נערכו חיפושים בגיטו, יהודים רבים נורו במקום והשאר שולחו למחנות השמדה, מאידנק וטרבלינקה.
ב- 24 בדצמבר 1942 הועברו עובדי תעשיית הזיפים ומשפחותיהם, כ- 500 נפשות, למחנה העבודה טראווניקי (TRAWNIKI), וכעבור כמה חודשי עבודה הוצאו גם הם להורג.
בימים הראשונים של מאי 1943, 2 ו- 3 בחודש, הייתה האקציה החמישית. כ- 3,000 יהודים שולחו למחנות השמדה. 200 שנתגלו במחבואים נרצחו בבית העלמין. צעיר יהודי, חיים פוגה, שפך חומצה על פניו של קצין גרמני בטרם נורה. באותה האקציה נורו גם אנשי היודנראט והמשטרה היהודית. ב- 26 במאי הייתה אקציה נוספת, הששית במספר, 700 יהודים שולחו למחנות שמדה, והעיר הוכרזה "יודן ריין" ("נקייה מיהודים").
בשלב זה עזבו הגרמנים את הגיטו והפסיקו את פעולות הגירוש. הדבר עודד את היהודים שהסתתרו לשוב אל הגיטו. בעקבות פעולה של המחתרת הפולנית, שבמהלכה נורו בעיר שני גרמנים, חוסל הגטו. באקציה (שביעית) בימים 18 ו- 19 ביולי 1943 נתפשו 179 יהודים, הובלו לפיאסקי בפרברי העיר, ושם נורו ונקברו.
ב- 26 ביוני 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. רק מעט יהודים שרדו, וכולל אלו ששבו ממחנות הריכוז הם היו פחות מאחוז אחד ממספר יהודי הקהילה המקורית.
מכל מפעליה של הקהילה המשגשגת נותר רק בית העלמין. בשנת 1946 העבירו פולנים בני העיר את גופות היהודים שנרצחו בפיאסקי, וטמנו אותם בקבר אחים בבית העלמין היהודי במזריץ'.
שנות ה-2000
בשנת 1991, היו בעיר פחות מ- 10 יהודים. ארגונים של יוצאי העיר פועלים בישראל, ארצות הברית ובארגנטינה. בית העלמין היהודי הישן נהרס ובמקומו קיים כר דשא פתוח. בית העלמין החדש מוקף גדר ושער. ישנו שומר אחראי והמקום מתוחזק ומטופל ע"י השלטונות המקומיים. בבית העלמין החדש ישנם גם קברי אחים מסומנים. בעזרת תרומות יוצאי העיר הוקמה ב-2009 אנדרטה לזכר הנרצחים בשואה ופסל בשם "תפילה".
שדלץ
(מקום)עיר במזרח פולין. עד מלחמת העולם השנייה במחוז לובלין.
יהודים ישבו במקום באמצע המאה ה-16. היו ביניהם פונדקאים, בעלי-מלאכה ואחרים. במאה ה-18 פעל בקהילה בית-חולים קטן, והוחלף בגדול ממנו ב-1890.
בין רבני המקום היו ר' מאיר, בעל "נתיב מאיר" (במאה ה-18) וישראל מייזלש, בנו של דב בר מייזלש.
בימי מלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) נפתחה גימנסיה עברית. שבועונים ביידיש הופיעו בשדלץ עוד לפני המלחמה, ועורכיהם היו אברהם גילברט, יעקב טננבוים ויהושע גולדברג. אחרי המלחמה היה ה"בונד" פעיל בעיר (פעל מתחילת המאה), וגם במפלגה הסוציאליסטית הפולנית היו חברים יהודים, אולם במרוצת הזמן גברה ההשפעה הציונית בקרב הקהילה.
בשנת 1920 ישבו בשדלץ כ-14,700 יהודים. ובעקך כזה היה מספר היהודים בעיר ערב מלחמת- העולם השנייה.
תקופת השואה
הגרמנים כבשו את שדלץ ב-11 בספטמבר 1939; בנובמבר הוטל על הקהילה קנס כבד ובסוף דצמבר הועלה באש בית-הכנסת הגדול. בראשית 1940 קלטה הקהילה יהודים שגורשו מלודז', מקאליש ומפאביאניץ. במארס 1941 נערכה אקציה בעיר, ויהודים רבים נרצחו בידי חיילים גרמנים. באוגוסט רוכזו היהודים בגיטו. בינואר 1942 הוטל קנס נוסף על הקהילה, וב-22 באוגוסט שולחו כ-10,000 יהודים לטרבלינקה.
בגיטו נשארו 500 יהודים כ"פלוגת נקיון" ועוד כ-1,500 הסתתרו. בנובמבר הועברו כל היהודים שנתגלו בעיר לגנסיבורקי, ובגיטו בשדלץ עצמה רוכזו אחרוני היהודים מן הסביבה. מאות נהרגו בדרך לגיטו, מאות שולחו לטרבלינקה תוך ימים אחדים. כמה מאות עובדי-כפייה יהודים נרצחו בעיר באפריל 1943.
במהלך הגירושים הצליחו מאות יהודים להמלט ליערות ולהתארגן לקבוצות לוחמות; רובם נפלו בחורף 1942. בינואר 1943 הודיעו הגרמנים שלכדו 150 יהודים במחוז שדלץ. היו קבוצות שהמשיכו בלחימה עד סתיו 1943.
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
בשנת 1992 חיו בעיר פחות מ - 10 יהודים , לאחר שרוב יהודי העיר נרצחו בשואה והקהילה לא חודשה .
ישנם ארגונים של יוצאי העיר בישראל , ארה"ב , צרפת , בלגיה וארגנטינה .
בעיר היו שלושה בתי עלמין יהודיים . הישן ביותר לא קיים יותר , השני נהרס לגמרי ונותרה ממנו רק חתיכת קיר . השלישי החדש יותר מוקף גדר ויש בו שער . נותרו בו כמה אלפי מצבות , חלקן הגדול לא במיקום המקורי . כן יש במקום קבר אחים גדול והוקמה בו אנדרטה לנרצחי השואה .המקום מתוחזק ולעיתים יש בו ביקורים .
בעיר היה בית חולים יהודי שבחלקו נהרס .
מלאווה
(מקום)עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.
ידיעה ראשונה על קהילת מלאווה מוצאים בתעודה משנת 1543, בקשר לעלילת-דם. כעבור חצי יובל שנים היו שם 34 משפחות יהודיות שהתפרנסו מסחר בהמות וממלאכה. עלילות בדבר חילול "לחם-הקודש" ושתי דליקות גדולות שפרצו בעיר גרמו לצמצום הקהילה, לעומת זאת גדלה האוכלוסיה היהודית בפרבר זאברודי, שלא נכלל בתחום שיפוטה של מלאווה.
עד 1753 היתה מלאווה כפופה לקהילת צ'חאנוב. ב-1793 ניתנה לעיר הרשות לגרש את היהודים והם עברו לזאברודי. למלאווה חזרו עם הקמת הדוכסות של וארשה (1807).
באמצע המאה ה-19 נימנו בקהילה 1,650 יהודים ובסופה 4,845 (%41 מכלל האוכלוסיה).
ההגבלות על מגורים ועל רכישת נכסי דלא ניידי בוטלו סופית ב-1862; ועם הנחת מסילת- הברזל לוארשה ולגדאנסק במחצית השנייה של המאה ה- 19 חדרו יהודים למסחר בתבואה, בעצים ובבקר, בידיהם הייתה גם האספקה לצבא.
מתחילת המאה ה-19 הורגשה השפעת החסידות בקהילה, אך עם שיפור המצב הכלכלי לקראת סוף המאה גברה השפעת המתנגדים. רבה האחרון של מלאווה ר' משה סגלוביץ', היה מתנגד מושבע.
"חובבי-ציון" התארגנו בעיר בשנות ה-90 המאוחרות, ובשנים הסוערות 1905-1904 בלטו בפעילותם אנשי ה"בונד" ו"פועלי-ציון". בעיר יצא לאור עיתון ביידיש ובה נולדו ופעלו הסופרים יוסף אופאטושו, יקיר וארשאבסקי, ומנהיג ה"בונד" בפולין ויקטור אלטר.
ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו במלאווה קרוב ל-6,500 יהודים.
תקופת השואה
פחות מחודש ימים מעת פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) השלים הצבא הגרמני את כיבוש
פולין. את בתי-הכנסת במלאווה ובסביבה החריבו הגרמנים בתחילת נובמבר 1939. 300 יהודים ממלאווה שולחו למיינדזיז'ץ פודלאסקי, ללובארטוב וללובלין ב-6 בדצמבר 1940, וכעבור יומיים הוקם הגיטו. בסוף נובמבר 1942 חוסל גיטו מלאווה לאחר שרוב יושביו שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
אין יהודים בעיר שרובם נרצחו בשואה .
בבית העלמין הישן נותרה מצבה שבורה אחת ויש עוד שרידי מצבות . במקום אין תחזוקה , אין גדר ואין שער . בית העלמין החדש מוקף בגדר ונקבע בו שער . במקום נותרה מצבה אחת ושרידי מצבות והמצבות נלקחו לבנייה . ביזמת ניצולי שואה ובכספי תרומות המקום שופץ והוקמה בו אנדרטה לנרצחים . בשנת 1998 נחנכה האנדרטה בנוכחות הניצולים ושגרירות ישראל בפולין . לעיתים רחוקות יש ביקורים במקום .
מיילץ
(מקום)עיר במחוז קראקוב, גליציה המערבית, פולין.
הקהילה היהודית
קהילה יהודית הייתה במיילץ באמצע המאה ה-17. ב-1765 נימנו במקום 585 יהודים משלמי מס-גולגולת, וביניהם 12 חייטים, שלושה כובענים, שלושה אופים, שני צורפים, חמישה קצבים, שלושה שוחטים, ארבעה כליזמרים ושלושה בדחנים. בעיירת בסביבה ישבו עוד 326 יהודים שהיו מסופחים לקהילת מיילץ. במאה ה-19 חדרה לעיר השפעת חסידות צ'ורטקוב, ואדמו"רי רופשיץ קבעו בה את מושבם.
העשירים המעטים עסקו ביצוא עצי בניין, סחרו בתבואה, בקר, נוצות וחומרי-בניין והפעילו מנסרות; השאר היו סוחרים זעירים, בעלי-מלאכה ופועלים. בכפרי הסביבה היו גם איכרים יהודיים.
ב-1900 נוסדו בית-ספר מכספי הבארון הירש ומוסד "בית-יעקב" לבנות. ב-1907 התארגנה האגודה הציונית "בני יהודה". בבחירות 1907 ו-1913 היו בעיר מהומות אנטי-יהודיות. "חוג בורוכוב", ספרייה ביידיש ומועדון ספורט הוקמו ב-1917.
ב-1880 נימנו בקהילה קרוב ל-2,800 נפש (%56 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1920. המפלגות הציוניות ו"אגודת ישראל" היו פעילות במיילץ בתקופה שבין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיר 4,000 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) באו למיילץ פליטים יהודים שנמלטו מפני הצבא הגרמני, מקצתם נשארו בעיר. הגרמנים הגיעו למיילץ ב-9 בספטמבר. חטפו יהודים לעבודות כפייה ורצחו כמה עשרות. כעבור כשבועיים, בערב ראש-השנה ת"ש, הציתו הגרמנים בית-כנסת על עשרים יהודים שהיו בתוכו, כלאו יהודים בבית-המטבחיים והציתו אותו על יושביו, ולאחר מכן המיתו את כל היהודים שהיו במקווה. ביום ב' של ראש- השנה הציתו עוד בית- כנסת.
יהודים נלקחו לעבודות כפייה, הועבדו בפרך ליד שדה-התעופה ברדלוב (RADLOV) וסבלו מידי גרמנים מקומיים בצ'רמין (CZERMIN). בימים 9-7 במארס 1942 גורשו למעלה מ-2,000 יהודים ממיילץ לגיטאות במחוז לובלין. זקנים וחולים נורו במקום. קבוצת צעירים נשלחה למחנה העבודה פוסטקוב ליד קראקוב.
מיילץ היתה בין הערים הראשונות בתחום הגנראל-גוברנמאן (השטחים הכבושים של פולין) שהוכרזו "יודנריין" ("נקיות מיהודים"). מחנה-העבודה במיילץ, ליד מפעלי היינקל לאווירונים, היה נתון לפיקוחו הישיר של הס"ס, בקיץ 1942 הגיע מספר אסיריו ל-1,000. שיעור התמותה במחנה היה 15 ליום, חולים הומתו ביריה. ב- 24 באוגוסט 1944 הועברו האנשים, מקצתם לווייליצ'קה (WIELICZKA) ומקצתם למחנה פלוסנברג (FLOSSENBUERG).
כ-200 מיהודי מיילץ נותרו בחיים אחרי המלחמה.
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
אין יהודים בעיר שרובם נרצחו בשואה .
מבית העלמין הישן לא נותר מאומה . במקום נבנה סניף דואר ובחלק אחר הוקם פארק . המצבות נלקחו לסלילת כבישים או הושלכו לנהר ונותרו במקום רק כ - 30 מצבות שבורות . בבית בעלמין הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה . בשנת 1992 שוקם בית העלמין החדש ונותרו בו כ - 20 מצבות . המקום הוקף בגדר ונקבע בו שער נעול .כן הוקמה אנדרטה נוספת לנרצחים במקום בו נרצחו יהודים רבים .
פולין
(מקום)פולין
ציוני דרך בתולדות יהודי פולין
1096 | נדידת ה"כופרים"
מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין
1264 | חסיד אומות העולם מקאליש
במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*
1370 | מאסתר עד אסתר
מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.
1520 | מדינה בתוך מדינה
אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.
1569 | דמון-גרפיה
בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.
1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן
אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".
1700 | טוב שם טוב
בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.
1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?
בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".
1795 | האימפריות בולעות את פולין
עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.
1819 | יהדות גליציה
דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".
1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד
תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.
1900 | ורשה
בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.
דמוגרפיה יהודית בוורשה:
שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800
1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין
עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.
1939 | שואת יהודי פולין
1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.
2005 | רנסנס יהודי בפולין?
עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.
* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002
ביאלה פודלאסקה
(מקום)עיר במחוז לובלין, פולין.
הקהילה היהודית
יהודים תועדו לראשונה בביאלה פודלאסקה בשנת 1621, כאשר 30 משפחות יהודיות קיבלו היתר להתיישב במקום. בשנת 1841 ישבו בעיר 2,200 יהודים, למעלה משני שלישים מאוכלוסיית המקום. לפי מיפקד 1921 היו 6,874 היהודים שנימנו בביאלה פודלסקה יותר ממחצית האוכלוסיה בעיר. בין שתי המלחמות יצאו לאור בעיר ארבעה עיתונים יהודים ביידיש.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, נכנס הצבא האדום לביאלה פודלאסקה ב-26 בספטמבר 1939. על פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות פינו הסובייטים את העיר כעבור חודש ימים, 600 מיהודי המקום יצאו עם הכוחות הסובייטים לברית המועצות.
מיד עם כניסת הגרמנים לביאלה פודלאסקה היו היהודים שנותרו בעיר נתונים לגזרות ולרדיפות. בסוף שנת 1939 הועברו לביאלה פודלאסקה כ-3,000 יהודים מסובאלקי (SUWALKI) ומסרוצק (SEROCK). כעבור חודשים אחדים הובאו כאלף יהודים, שבויי מלחמה ששרתו חיילים בצבא הפולני, ושוכנו במחנה עבודה במקום. כעבור כשנה הם הועברו למחנה שבויים ליד לובלין. בשנים 1941-1940 הובאו לביאלה פודלאסקה גם מאות יהודים מקראקוב.
בסוף יוני 1941 שולחו היהודים הראשונים מביאלה פודלאסקה למחנה-המוות באושוויץ, באשמת חלוקת לחם לשבויי-מלחמה רוסיים שעברו את העיר. כעבור שנה יצא משלוח של כ- 3,000 יהודים למחנה-ההשמדה סוביבור. בסוף ספטמבר אותה השנה שולחו כמעט כל היהודים הנותרים לטרבלינקה. בעיר נשארו 300 יהודים, במחנה-עבודה, וגם הם שולחו למחנה מאידאנק במאי 1944.
מאות יהודים נמלטו ליערות, אבל רק 30 מהם זכו לראות בשחרור האיזור ביולי 1944.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
נסיון לחדש את היישוב היהודי בביאלה פודלאסקה אחרי המלחמה סוכל בידי אנשי המקום. בקיץ 1946 הרגו אנטישמים פולניים שני צעירים והרסו את מציבת-הזכרון שהקימו החוזרים לקהילה שחרבה.
בעיר נותרו 2 בתי תפילה פרטיים ובית העלמין החדש לשם הועברו כמה מצבות מבית העלמין הישן שנהרס בשנת 1966 על ידי השלטונות שהקימו במקום מפעל וחנות לספורט . בבית העלמין החדש " בילסקו " נותרו חלק מהמצבות . רבות אחרות , בעיקר המפוארות נגנבו . נותר בית ההלוויות והוקמו אנדרטות לחיילים היהודיים שנפלו בשתי מלחמות העולם . יש גם שתי אנדרטות לזכר נרצחי השואה שהוקמו על ידי הניצולים מארצות הברית , האחת בבית העלמין והשנייה במקום שהיה הגטו . המקומות שייכים לעירייה שמטפלת ומתחזקת אותם . יש במקום ביקורי יחידים וקבוצות .
ראדזין
(מקום)עיר בגליל לובלין, מזרח פולין.
יהודים התיישבו בעיר כנראה בזמן היווסדה, במחצית השנייה של המאה ה-15. באמצע המאה ה- 18 הייתה בראדזין קהילה של 530 יהודים לערך, ומספרם הלך ועלה. בסוף המאה ה-19 התפקדו בראדזין יותר מ-2,850 יהודים (%53 מכלל האוכלוסיה).
עם גדולי הקהילה במאה ה-19 נמנו ר' גרשון חנוך ליינר, מייסד שושלת ראדזין, שחידש את השימוש בחוטי תכלת בציציות ואף הקים מעבדה להפקת הצבע הנכון, נכדו ר' שמואל שלמה ליינר, והרבנים שמעון דויטש וחיים פיין. ב-1929 התרוששו רבים מיהודי המקום מחמת דליקה שפקדה את העיר ובשנות השלושים נתערערה עמידת כולם בגלל השפל הכלכלי והחרם על המסחר היהודי.
בעיר נולד בתחילת המאה ה - 20 משה סנה . היה בתחילת שנות ה - 30 קצין בצבא הפולני ואחרי כן הגיע לפלשתינה ונהיה למפקד ההגנה .
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בראדזין כ- 3,500 יהודים.
תקופת השואה
בימים הראשונים למלחמה, ב-8 בספטמבר 1939, נפגעה השכונה היהודית מהפצצות מן האויר של הצבא הגרמני. לפני שכבשו הגרמנים את העיר (לקראת סוף ספטמבר)יצאו מאות צעירים יהודים מזרחה, לברית המועצות.
בדצמבר 1939 גורשו רוב יהודי ראדזין לסלאוואטיץ' ומזריץ, וכעבור חודשים אחדים חזרו לעיר שהוקם בה גיטו בקיץ 1940. "השומר הצעיר" וארגוני נוער אחרים הקימו קבוצות מחתרת בגיטו. ב-20 באוגוסט 1942 הייתה אקציה ראשונה בגיטו ומאות יהודים שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. היהודים שנותרו בעיר היו קרבנותיה של האקציה השנייה שנערכה ב-20 בדצמבר אותה השנה.
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
אין יהודים בעיר לאחר שרובם נרצחו בשואה . מעטים חזרו אחרי המלחמה וזמן קצר לאחר מכן עזבו .
בית העלמין היהודי האורתודוכסי הישן נהרס לגמרי והאזור הפך למקום מגורים .
בית העלמין החדש שופץ בעזרת תרומות וחלק מהמצבות נאסף והוקמה אנדרטה במקום לנרצחי השואה . המקום מוקף גדר ויש בו שער . לעיתים יש ביקורים באתר .
לוקוב
(מקום)עיר במחוז לובלין, פולין.
יהודים ישבו בלוקוב בתקופה מוקדמת, כך שבמאה ה-15 כבר הייתה שם קהילה יהודית עצמאית על כל מוסדותיה, והיה בית כנסת בעיר.
ר' יואל סירקיש (הב"ח), כיהן כרב בלוקוב בסוף המאה ה- 16 ובראשית ה- 17. בגזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי, 1649-1648) סבלה הקהילה נזקים חומריים כבדים ובית-הכנסת נשרף.
ב-1659 אושרה זכותם של היהודים להתגורר בעיר, לרכוש מקרקעין ובתים ולעסוק במסחר ובמלאכה.
עם גידולה של העיר לוקוב במחצית השנייה של המאה 18 גדלה גם הקהילה. בשנות ה-80 היה רב הקהילה ר' שמשון זליג בן יעקב יוסף הלוי.
אחרי קונגרס וינה (1815) עברה לוקוב לשליטת רוסיה כחלק מפולין הקונגרסאית. האוכלוסייה היהודית מנתה אז יותר מאלפיים נפש וכמספר הזה ב-1857 (%68 מכלל האוכלוסייה).
בסוף המאה ה- 19 ישבו בלוקוב כ-4,800 יהודים. באותו הזמן הייתה קהילת לוקוב משופעת בחסידי קוצק, אלקסאנדרוב, ראדזין וגור. בשנים 1920-1906 ישב בלוקוב הרב הצדיק הערשעלע מורגנשטרן, נינו של מנחם מנדל מקוצק.
בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם השנייה גדל מספר היהודים בעיר. ב-1921 התפקדו בלוקוב 6,145 יהודים (%49 מבין תושבי העיר). מתוך 24 חברי המועצה העירונית היו 10 יהודים (מחציתם נציגי ה"בונד"). במשבר הכלכלי של שנות השלושים נפגעו יהודי לוקוב, כשאר יהודי פולין, מהחרם הכלכלי וממגמת השלטונות להעדפה כלכלית של פולנים.
ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו במקום 6,000 יהודים בקירוב.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין, ולוקוב בתוכם, לשליטת ברית המועצות.
הגרמנים כבשו את לוקוב בסוף יוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות. במאי 1942 הובאו לעיר יותר מאלפיים מגורשים מסלובאקיה ובאוקטובר אותה השנה הם שולחו יחד עם יותר מאלפיים מיהודי לוקוב למוות במחנה ההשמדה בטרבלינקה.
בדצמבר 1942 הוקם גיטו לשארית היהודים בעיר. הגיטו חוסל על יושביו ב-2 במאי 1943.
בשואה ניספה גם ר' אהרון נטע פרייברג - רבה האחרון של העיר.
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
בשנת 1992 היו בעיירה פחות מ - 10 יהודים , אך בהמשך אין יותר יהודים במקום .
בית העלמין היהודי הראשון נסגר כבר לפני מאות שנים ואת בית העלמין השני החדש סגרו הגרמנים ובמקום נבנה בית חולים בשנת 1949 . השלטונות ריכזו את שרידי נרצחי השואה לקבר אחים אחד בבית העלמין החדש והוקמה באתר אנדרטה לזכרם ביום 19 ביוני 2015 .
במקום שעמד בו פעם בית הכנסת , הוסר הלוט מאובליסק שהנציח את הקהילה היהודית של לוקוב .
בחצר של בית העירייה ישנו שלט לזכר כמה מאות מיהודי העיר שנורו במקום על ידי הנאצים .
לושיצה, לאשיץ, לושיץ
(מקום)לושיצה
Łosice
ביידיש לאשיץ, לושיץ
עיר במחוז לובלין, מזרח פולין.
ככל הנראה התיישבו יהודים בלושיצה בסוף המאה ה-17, ועסקו במסחר ובמלאכה. בראשית המאה ה- 18 התלוננו תושבי העיר על תחרות מצד בעלי-מלאכה יהודיים.
ב-1827 מנתה הקהילה 654 נפש (%42 מכלל התושבים), ובאמצע המאה ה- 19 כ-920.
היהודים היו שותפים לפיתוח כלכלת העיר ורבים סחרו בשוק הסוסים שמשך קונים רבים מקרוב ומרחוק. מספר היהודים בלושיצה הלך וגדל, וב-1897 התפקדו בעיר 2,396 יהודים.
ערב מלחמת-העולם השנייה חיו בלושיצה 2,900 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין, ולושיצה בתוכם, לשליטת ברית המועצות. פליטים יהודים מפולין הכבושה הגיעו ללוסיצה והתיישבו בה, מספר היהודים בעיר גדל ל- 3,500.
הגרמנים כבשו את לושיצה בסוף יוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות. ב-22 באוגוסט 1942 הובלו יהודי לושיצה למחנה ההשמדה בטרבלינקה.
שנות ה - 2000
אין יהודים במקום אחרי שהניצולים עזבו . בשנת 2001 נאספו ורוכזו המצבות שנלקחו מבית העלמין היהודי . בשנת 2007 בית העלמין היהודי גודר והמצבות הוצבו במקום . ביום 20 במאי 2008 , הוקמה על ידי תורמים אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה בשער הכניסה לבית העלמין היהודי .