חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

משה נורדמן

Moses (Moïse) Nordmann (1809-1884), rabbi and writer, born in Hegenheim, Alsace, France. He attended a school in Nancy, France, and then he studied at the Universities of Heidelberg, after 1828, and then at the University of Wurzburg, Germany. After 1834 he first served as rabbi in Hegenheim, at the time home of one of the largest Jewish communities in Alsace. In the 1830s, Nordmann was the only rabbi in Alsace who did graduate from the École centrale rabbinique of Metz. In 1848 he organized the resistance against anti-Jewish riots in Hegenheim. He moved to Switzerland, where he was rabbi in Avenches, Les Chauds-des-Fonds, Bern and finally in Basel. Nordmann was instrumental in establishing synagogues in all these places, including the first synagogue in Basel in 1850, and then the second one in 1868. Nordmann promoted girls' schooling and was one of the co-founders of the Israelite Asylum in Hegenheim.

תאריך לידה:
1809
תאריך פטירה:
1884
מספר פריט:
21660563
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

הגנהיים Hegenheim

עיר במזרח צרפת.


הגנהיים סמוכה לגבול שוויץ ומרוחקת רק כ- 5 ק"מ מהעיר השוויצרית בזל. במיפקד 1689 נרשמו במקום 14 משפחות יהודיות. כעבור מאה שנה הייתה האגנהיים אחת משלוש הקהילות הגדולות באלזאס, היו בה 409 חברי קהילה. אולם במשך השנים היישוב היהודי בעיר פחת והלך.

ב-1936 חיו בהאגנהיים רק 36 יהודים.

בית העלמין היהודי הישן מן המחצית שנייה של המאה ה-17, שירת בשעתו יישובים אחרים באלזאס וגם קהילות משוויץ הסמוכה.


אחרי מלחמת-העולם השנייה הוקמה בבית העלמין הישן מצבה לזכר חללי השואה.

באזל Basel בזל

עיר בשווייץ.

בימי-הביניים היו יהודי העיר רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי ולעסוק במסחר ובעסקי כספים. מבחינה משפטית היו נתונים לחסות הקיסר. בימי "המגיפה השחורה" (1348-49) הואשמו בהרעלת בארות ו- 600 יהודי המקום, ורב הקהילה בראשם, הועלו על המוקד למרות נסיונות ההצלה מצד שלטונות העיר, ו- 140 מילדי היהודים הוטבלו לנצרות.

כעבור כמה עשרות שנים נתחדשה הקהילה, אך בסוף המאה נתעוררה מחדש עלילת הבארות והיהודים נמלטו על נפשם.

מסוף המאה ה-16 נתפרסמה באזל כמרכז הדפוס העברי, בזכות מדפיסים נוצרים שהעסיקו מגיהים יהודיים בהיתר מיוחד. אולם קהילה יהודית קמה שוב בעיר רק כעבור ארבע מאות שנים, כשהשתקעו בבאזל יהודים פליטי אלזאס, ובתקופת נאפוליון הצטרפו אליהם יהודים אזרחי צרפת. היהודים גורשו שוב ב- 1845, כשצרפת ניתקה את יחסיה עם קאנטון באזל. מעטים חזרו, ושוב נאלצו לעזוב כעבור שנים אחדות.

היתר-ישיבה בבאזל הוענק ליהודים רק עם מתן זכויות-האזרח ליהודי שווייץ, ב-1866; כעבור שנתיים נחנך בבאזל בית-הכנסת הגדול.

בימי מלחמת-העולם השנייה מצאו מקלט זמני בבאזל פליטים יהודיים רבים.

בין חשובי היהודים בעיר היו הכימאי מארקוס גוגנהיים וחתן פרס נובל לרפואה (1950) טאדיאוס רייכשטיין.

עם הפעילים הציוניים נמנו ז' דרייפוס-ברודסקי, נציג יהדות שווייץ בסוכנות היהודית, ועו"ד מארקוס מרדכי קוהן, לימים יועץ למשפט יהודי במשרד המשפטים בירושלים.

בבאזל נערכו עשרה קונגרסים ציוניים - הראשון (1897), השני (1898), השלישי (1899), החמישי (1901), השישי (1903), השביעי (1905), ה-10 (1911), ה-15 (1927), ה-17 (1931) וה-22 (1946).

בשנת 1976 היה מספר תושביה של באזל 260,400. והקהילה היהודית הייתה השנייה בגודלה בשווייץ - בת 2,300 נפשות. מספר זה כלל את העדה החרדית שנוסדה ב-1927 ומנתה באותה השנה 70 משפחות. בעיר שכנו מרכז האיחוד של נשים יהודיות בשווייץ, סניפים של ויצ"ו וארגונים ציוניים אחרים. הקהילה קיימה בית-ספר יומי מצטיין, מוזיאון יהודי ומושב-זקנים. השבועון "יידישה רונדשאו מכבי" יוצא לאור בבאזל משנת 1940.

בשנת 1997 התגוררו בבאזל 2,600 יהודים.

Avenches

In German: Wiflisburg 

A village in the district of Broye-Vully in the canton of Vaud, Switzerland.

The Jewish settlement in Avenches started in 1826. The Jewish population, most of them immigrants from Alsace, continued to increase. In 1847 there were 27 Jewish families in the village, then in 1870 a total of 260 Jews, 14% of the general population lived in Avenches. Later, during the second half of the 19th century and the first half of the 20th century, the number of Jewish inhabitants decreased sharply with 74 recorded in 1917 and only two in 1950. In the 19th century, most of the local Jews made a living as horse traders.

During the first years, Jews prayed in a private prayer room. It took from 1850 to 1865 to receive the municipal council’s permit and then to build the synagogue. The building with a capacity of 120 seats, sixty for men and sixty for women, was inaugurated in August 1865. The mikveh was located in the basement of the synagogue. The community had a school and employed a teacher who lived in an apartment on the first floor of the synagogue and also served as prayer leader and shochet.

Due to the deceasing Jewish population, the synagogue was not in used after the 1930s. The building was demolished in 1957 and the ritual object transferred to the Jewish communities of Bern and Lausanne. In 1979 a memorial stone was placed on the site of the former synagogue.

ברן

בירת שווייץ.

ב-1969 השתייכו לקהילה המקומית 230 משפחות, ויש להניח שמספר היהודים הכללי בברן גדול מזה. יהודים מלווי-כספים נזכרים בתעודה מקומית מן המחצית השנייה של המאה ה-13; בסוף המאה מתו אחדים על קידוש השם בשל עלילת-דם, והאחרים גורשו. הם הורשו לחזור תמורת תשלום ושמיטת חובות. ב- 1348 הואשמו בהרעלת בארות וכמה מהם הועלו על המוקד. הם גורשו סופית ב-1392, לאחר שהותר לנוצרים לעסוק בהלוואות בריבית. היישוב התחדש אחרי הכיבוש הצרפתי ב-1798, על-ידי מהגרים מאלזאס ומקומות אחרים. הקהילה התארגנה ב-1848 ובית-כנסת נחנך כעבור שבע שנים. אוניברסיטת ברן הייתה הראשונה באוניברסיטאות הגרמניות שקלטה מרצים לא-משומדים (1836); לפני מלחמת- העולם הראשונה למדו בה צעירים רבים מרוסיה ומהונגאריה, ביניהם חיים וייצמן. ב-1934 נתבררה בבית משפט בברן התביעה שהגישה הקהילה היהודית נגד מפיצי "הפרוטוקולים של זקני ציון". המשפט הכה גלים בעולם כולו.

היידלברג

עיר בגרמניה. בגרמניה המערבית מסיום מלחמת העולם השנייה ועד 1990.
 

היסטוריה

ידיעות מוסמכות ראשונות על יהודים בעיר נמצאות בתעודה משנת 1275.

הקהילה נחרבה ברובה בתקופת "המגיפה השחורה" (1348-1349), אך חזרה והתפתחה עד מהרה לאחר שהנסיך הבוחר רופרט הראשון התיר כניסת יהודים להיידלברג מפליטי וורמס ושפאייר, תמורת כסף רב. למרות זאת, ב-1391 גירש יורשו רופרט השני את כל היהודים מתחום שליטתו; בתי היהודים, מוסדות הקהילה ופנקסיה נמסרו לאוניברסיטה המקומית.

באמצע המאה ה-17 התחילו להשתקע בהיידלברג יהודים בודדים. במשך התקופה הזאת, ב-1698 נולד בה יהודי-החצר המפורסם יוסף זיס אופנהיימר. בתחילת המאה ה-18 ישבו בהיידלברג 11 משפחות יהודיות. מספרן גדל חרף התנגדות אנשי המקום, וב-1808 זכו בשוויון אזרחי מלא.

אוניברסיטת היידלברג הייתה בין הראשונות בגרמניה שהסכימה לקלוט סטודנטים יהודיים, וכתוצאה, צעירים רבים מרוסיה נהרו אליה בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, ביניהם שאול טשרניחובסקי ויוסף קלוזנר. מאידך, הייתה האוניברסיטה מוקד להסתה אנטישמית. אחרי 1933 סולקו ממנה כל היהודים, מורים ותלמידים כאחד (בעיר כולה לא התגוררו אז יותר מ-1,100 יהודים, %1.3 מכלל האוכלוסייה).

בית-הכנסת נהרס בליל ה-9 בנובמבר, 1938; 150 יהודים נשלחו לדכאו, וכ-340 למחנה גור בצרפת. יותר ממאה הועברו בעיקר לטרזיינשטט. בעיר נשארו 50 בני זוגות מעורבים, ואליהם הצטרפו 18 ניצולים אחרים.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה ובית כנסת חדש נחנך בה בשנת 1958 . באותה שנה הוקמה המועצה המרכזית של יהודי גרמניה והיא יזמה מרכזים להכשרת רבנים וארכיון מרכזי לחקר יהדות גרמניה. בשנת 1967 התגוררו בה 139 יהודים.

האוניברסיטה המקומית פתחה פקולטה למדעי היהדות בשנת 1979. בשנת 1994 נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי חדש והוקמה אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה .

בשנת 2005 לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה כ - 500 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא יאנוש קיסין. הוצא ספר זיכרון לקהילה וכן יש בית עלמין יהודי הקהילה מספקת שרותי דת ושיעורי יהדות למבוגרים וצעירים . יש מרכז נוער לימי ראשון , מקהלה , סדנאות לאמנות וציור , ריקודים, ספורט, מועדון קשישים , עזרה סוציאלית ואירועים שונים . המידע מופץ מידי חודש .יש גם שיתוף פעולה נוצרי - יהודי ומתקיים קשר עם חברי הקהילה שהיגרו לארצות שונות .

 

וירצבורג WUERZBURG

יידיש: בוירסבורק, בירצבורק, גבירצבורק, גוירציבורגו, ווירצבורגא, ווערצבורג

בירת פרנקוניה התחתית, צפון מערב בוואריה, גרמניה. בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.
 

היסטוריה: 
יהודים ישבו בוירצבורג בסוף המאה ה-11, ראשית ה-12. במחצית הראשונה של המאה ה-12, כבר הייתה במקום קהילה יהודית חשובה ומפותחת. בימי מסע הצלב השני (1147), נרצחו בעיר 34 יהודים, בתוכם רבני הקהילה וסופר סת"ם. הם נקברו בגנו הפרטי של הבישוף, ולימים נעשה המקום לבית העלמין של הקהילה.

במשך מאה השנים הבאות גדלה הקהילה ונעשתה לאחד ממרכזי התורה ביהדות אשכנז. פעלו בוירצבורג הרבנים אליעזר בן יואל הלוי, יצחק בן משה ("אור זרוע") ותלמידיו מאיר בן ברוך, מרדכי בן הילל ואליעזר בן משה הדרשן. ב-1298, בפרעות רינדפלייש, נחרבה הקהילה וכ-900 יהודים נהרגו. הקהילה התחדשה לאחר תקופה קצרה על ידי מהגרים יהודים ממקומות אחרים, בחסות הבישוף ולמורת רוחם של אנשי המקום. בפרעות המגיפה השחורה, ב-1349, הסתגרו יהודי וירצבורג בייאושם בבתיהם והעלו את עצמם באש. רכושם הועבר לרשות הבישוף.

ב-1377 שוב היו יהודים בעיר ובראשית המאה ה-15 העניק ההגמון ליהודי וירצבורג כתב חסות שהסדיר את מעמדם החוקי והכלכלי, ומונה רב חדש לקהילה. באותה תקופה נחנך בית כנסת חדש. היהודים זכו לפריבילגיות, כחופש המסחר, ונאסר על מועצת העיר לגזור גזרות נגדם. אולם, ב-1422 נתדלדלה הקהילה. ויהודים רבים עזבו את וירצבורג לאחר שאולצו לשלם כסף רב לבישוף במברג תמורת שחרורם ממאסר.

הישוב היהודי בוירצבורג גדל שוב מ-1445, הודות לכתב חסות שהוענק ליהודי העיר על ידי הבישוף, שאף מינה "רב מדינה" על כל יהודי פרנקוניה ומקום מושבו היה בוירצבורג. הקהילה שוב נעשתה לאחד ממרכזיה הרוחניים של יהדות אשכנז, בה שימש ברבנות (1468- 1466) ר' משה בן יצחק הלוי, מהר"ם מינץ (MINZ), מגדולי הדור ומחשובי הפוסקים באשכנז. במחצית השנייה של המאה ה-15 שימש ברבנות וירצבורג הרב זלמן קיצינגן.

בסוף המאה ה-15 ובמאה ה-16 שוב גברו הנגישות ויהודים חויבו לשאת על בגדם את "העיגול הצהוב" ("GELBES RINGLEIN") וב-1567 גורשו היהודים מן העיר פעם נוספת. ההגמון הפקיע את שטח בית הקברות והקים בו בית חולים.

הקהילה לא התחדשה אלא בימי נפוליאון, כאשר פורסם ב-1813 "צו היהודים". ב-1841 נחנך בית כנסת, ב-1882 הוקם בית עלמין בתחום העיר, וב-1884 נוסד בעיר בית חולים יהודי. כמו-כן היו במקום בית ספר יהודי עממי בן חמש כיתות, בית מדרש למורים, ומושב זקנים.

בשנים 1878-1839 שימש ברבנות וירצבורג ר' יצחק דב במברגר, שייסד בית מדרש למורים (1864), ישיבה גדולה וקרנות צדקה רבות. הוא פעל למניעת הפילוג בין החרדים לרפורמים. הרב במברגר כתב ספרים רבים, בעיקר בתחום ההלכה. הוא גם השתתף בהוצאתו לאור של התנ"ך בתרגום גרמני. לאחר פטירתו, נתמנה במקומו כרב בוירצבורג בנו, ר' נתן במברגר, שהמשיך את מפעל חייו של אביו.

מאמצע המאה ה-19, הייתה קהילת וירצבורג ממעוזיה של היהדות האורתודוקסית בגרמניה, ושימשה מרכז רוחני לקהילות הכפריות המרובות שבפרנקוניה. בראשית המאה ה-20 היו בוירצבורג למעלה מ-2500 יהודים. בשנת 1933 שימשה וירצבורג מושב רבנות המחוז וחלשה על 18 קהילות.

ליהודי וירצבורג ניתנה הרשות לרכוש בתים, קרקעות ואף כרמים בסביבותיה. כדי להבטיח את רכושם, העבירו אותו יהודי וירצבורג לבעלותן של הרשויות וקיבלו אותו לרשותם תמורת תשלום דמי חכירה, כשבידיהם הזכות להעביר את הרכוש בירושה לילדיהם.

במאה ה-14 עסקו רבים מיהודי וירצבורג בייצור יינות. היו ביניהם בעלי מלאכה וסוחרים. ב- 1411, עם מתן הפריוילגיות לחופש המסחר, התירו ליהודים להלוות כספים כנגד משכון, והתירו להם למכור בשר כשר.

בתחילת המאה ה-19 שוב הוטלו הגבלות מסחר ומשפחת הברון הירש שישבה בוירצבורג עשתה מאמצים להקלתן. ב-1815 נתמנה יעקב הירש, ע"י הדוכס פרדיננד לבנקאי החצר וכעבור שנים הוענק לו ולצאצאיו תואר אצולה. בנו, יואל יעקב הירש, המשיך בפעילות אביו ושלח כבא כח קהילות פרנקוניה התחתית תזכיר לבית המחוקקים ("LANDTAG"), במינכן, בדרישה להקלת הגבלות המסחר.

ב-1933 עסקו במסחר %64.8 מהמפרנסים היהודים, %16.6 עסקו במקצועות חופשיים, כ-%14 - במלאכה ובשרותי בית. והיו גם עובדים בתעשייה, בבנקאות, בפקידות ובענפי אירוח.

מתחילת המאה ה-20 פעלו בוירצבורג סניפים מקומיים של ההסתדרות תנועות נוער ציוניות כברית הנוער של צעירי מזרחי, ברית החלוצים הדתיים (בח"ד), אגודת הנוער הדתי עזרא, ברית הבונים ואחרות. בין פעולות הסניף הציוני הייתה תכנית להקמת ישוב חקלאי בארץ ישראל, מבני המעמד הבינוני בבוואריה; נערך מבצע הסברה בקרב הנוער היהודי במקום, למען יציאה להכשרה חלוצית ועליה לארץ.

היו בוירצבורג ארגונים יהודיים אחרים, ביניהם "צה-פאו" (.C.V "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה"), ברית חיילי החזית היהודיים, האגודה למען היהדות הליבראלית, האגודה למען היהדות החרדית ואחרות.

בוירצבורג נערכו כנסים אזוריים רבים כמו ועידת הנוער היהודי (1919), כנוס רבני בוואריה (1920), ועידה ציונית אזורית (1932), וכן ועידות של ארגון המורים היהודיים.

באוניברסיטת וירצבורג למדו סטודנטים יהודיים מכל חלקי גרמניה. ב-1924 נערכה ועידה של אגודת הסטודנטים היהודיים שכינו עצמם "גרמנים בני דת משה" ("DEUTSCHE STUDENTEN JUDISCHEN GLAUBENS"), ובה דנו בעיקר בהתעצמות האנטישמיות והמלחמה בה. ב-1930 הגישו הסטודנטים הנאציים שבאוניברסיטת וירצבורג הצעה להנהגת "נומרוס קלאוזוס" לגבי הסטודנטים היהודיים.

ב-1933 היו בוירצבורג 2,145 יהודים - כ-%2 מהאוכלוסייה הכללית. עם עליית הנאצים לשלטון, היגרו רבים מיהודי וירצבורג. 255 מהם עלו לארץ ישראל.


תקופת השואה

כבר בימים הראשונים של שלטון הנאצים - 11 ו-12 במארס, 1933, פרצו מהומות אנטי יהודיות בוירצבורג. יהודים הוכו באכזריות בידי בריונים. בפקודת השלטונות נסגרו חנויות ובתי מסחר יהודיים ועורכי דין יהודים הורחקו מבתי המשפט בעיר. ב-1934 הוחרף החרם הכלכלי נגד יהודים וכרזות אנטישמיות הודבקו על בתי מסחר יהודיים.

על-אף הגזרות והרדיפות המשיכו אגודות הנוער היהודי בוירצבורג בפעילות תרבותית עשירה, הרצאות, חוגים, עונגי שבת, קורסים לעברית והשתתפות במפעל הכשרה המקצועי של הנוער. יהודי וירצבורג המשיכו לקיים חיי חברה וסייעו לבני הקהילה הנצרכים.

ב-1935 הוחרפו הרדיפות. בין חוקי העזר שפרסמה מועצת העיר באוקטובר, בעקבות חוקי נירנברג, היה חוק שאסר התיישבות יהודים זרים בעיר ואסר מכירת קרקעות ליהודים. שלושה מפעלים תעשייתיים גדולים הועברו לידי גרמנים. בשנת 1936 החרימה המשטרה את דרכוניהם של יהודי וירצבורג האמידים כדי למנוע הוצאת רכושם מגרמניה. בפברואר 1936 הוחלפו כל השמות היהודיים של רחובות העיר בשמות אחרים.

בליל ה-9 בנובמבר 1938 - "ליל הבדולח" - פשטו כאלף אנשי ס"א לבתי היהודים והשמידו כלי בית, רהיטים ושדדו חפצי ערך. בתי מסחר יהודיים נפרצו, נשדדו ונחרבו. בית הכנסת של וירצבורג לא הועלה באש מחשש להתפשטותה לבתים הסמוכים, אך כליו, רהיטיו, נברשות הבדולח ותשמישי קדושה, הושמדו. אנשי ס"א פרצו לבית המדרש למורים, הוציאו את התלמידים ממיטותיהם, התעללו בהם והשמידו רהיטים וכלים רבים. רבים מתושבי המקום עודדו את הפורעים. התלמידים וכן גברים יהודיים מבוגרים יותר, נכלאו. 130 מהם, ביניהם גם יהודים שהובאו לוירצבורג מקהילות סמוכות, נשלחו למחנה הריכוז בוכנוואלד 160 נשלחו לדכאו. הגסטאפו החרים את תעודות הקהילה, תשמישי קדושה מכסף וזהב, פרוכות עתיקות וכסף מקופות הקהילה. לבניין בית הכנסת העבירו הנאצים חלק ממשרדיהם.

אחרי הפרעות עשתה הקהילה את בית המדרש למורים למקום מגורים לפליטים יהודיים מקהילות כפריות שבסביבה. לאותו בניין הועברו כתות בית הספר היהודי העממי.

ב-27 בנובמבר 1941 גורשה קבוצה של 202 יהודי וירצבורג לנירנברג, ומשם כעבור יומיים לריגה. בתחילת 1942 הורו השלטונות על פינוי כל הדירות היהודיות, והיהודים רוכזו ב"בית היהודים" ("JUDENHAUS"), בניין בבית העלמין היהודי. הצפיפות הייתה רבה. יהודים רבים, ביחוד אלה שהובאו לוירצבורג מקהילות אחרות, שוכנו בבית החולים היהודי ומשם יצאו שילוחים למחנות ההשמדה.

היהודים המבוגרים, גברים ונשים, הועסקו בעבודות כפייה קשות בבתי החרושת, בניקוי רחובות, בטעינה ופריקה, בתחנת הרכבת ועוד. ב-24 במרץ, 1942 גורשו 335 יהודים לאיזביצה (IZBICA) שבסביבות לובלין וב-25 באפריל, אותה שנה, גורשו לשם עוד 856 יהודים מוירצבורג והסביבה. ב-30 ביוני, נסגר בית הספר היהודי, בפקודת השלטונות.

במשך שנת 1942 התחסלה קהילת וירצבורג. ב-10 בספטמבר 1942 שולחו 177 יהודים מוירצבורג והסביבה לגטו טרזינשטט וב-23 בספטמבר גורשו לשם עוד 562 יהודים שרוכזו בוירצבורג. ב-17 ביוני 1943 שולחו לאותו המקום עוד 7 יהודים, ובאותו היום, גורשו 57 נוספים לאושוויץ.

בוירצבורג נותרו 29 יהודים, מהם 14 תושבי וירצבורג ו-15 שבאו מיישובי הסביבה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה, ב-1945, חזרו לוירצבורג 52 יהודים. ב-1967 התגוררו בה 130 יהודים ובמקום היו בית כנסת אחד ובית זקנים.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הקהילה , בשנת 2004 היא מנתה כ - 1045 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . ראש הקהילה הוא יוסף שוסטר שנבחר בשנת 2014 כנשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה . נבנה מרכז קהילתי חדש , שלום אירופה שכולל משרדים , כיתות לימוד ומועדון קשישים . הקהילה מפעילה פרויקטים חברתיים - תרבותיים - דתיים רבים , כולל מחלקה לעזרה סוציאלית . 

בשנת 2002 נחנך פרויקט גנאולוגי על שם אפרים גוסטב הונליין בתרומת קרן לאודר ובשיתוף הקהילה . בית האבות הישן שופץ ומשמש כמרכז סמינרים ומקום מפגש לנוער .

בעיר נמצאו כ - 1508 מצבות וחלקי מצבות שמוצגים במרכז היהודי החדש . כן הוקם מרכז מידע יהודי על שם יוהנה שטל שמקיים תערוכות ופרסומים על ההיסטוריה היהודית של העיר ומדינת פרנקוניה התחתונה . כן יש ספריה מדעית ומתקיימים סיורים מודרכים .

 

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
משה נורדמן

Moses (Moïse) Nordmann (1809-1884), rabbi and writer, born in Hegenheim, Alsace, France. He attended a school in Nancy, France, and then he studied at the Universities of Heidelberg, after 1828, and then at the University of Wurzburg, Germany. After 1834 he first served as rabbi in Hegenheim, at the time home of one of the largest Jewish communities in Alsace. In the 1830s, Nordmann was the only rabbi in Alsace who did graduate from the École centrale rabbinique of Metz. In 1848 he organized the resistance against anti-Jewish riots in Hegenheim. He moved to Switzerland, where he was rabbi in Avenches, Les Chauds-des-Fonds, Bern and finally in Basel. Nordmann was instrumental in establishing synagogues in all these places, including the first synagogue in Basel in 1850, and then the second one in 1868. Nordmann promoted girls' schooling and was one of the co-founders of the Israelite Asylum in Hegenheim.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

הגנהיים
הגנהיים Hegenheim

עיר במזרח צרפת.


הגנהיים סמוכה לגבול שוויץ ומרוחקת רק כ- 5 ק"מ מהעיר השוויצרית בזל. במיפקד 1689 נרשמו במקום 14 משפחות יהודיות. כעבור מאה שנה הייתה האגנהיים אחת משלוש הקהילות הגדולות באלזאס, היו בה 409 חברי קהילה. אולם במשך השנים היישוב היהודי בעיר פחת והלך.

ב-1936 חיו בהאגנהיים רק 36 יהודים.

בית העלמין היהודי הישן מן המחצית שנייה של המאה ה-17, שירת בשעתו יישובים אחרים באלזאס וגם קהילות משוויץ הסמוכה.


אחרי מלחמת-העולם השנייה הוקמה בבית העלמין הישן מצבה לזכר חללי השואה.

באזל בזל
באזל Basel בזל

עיר בשווייץ.

בימי-הביניים היו יהודי העיר רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי ולעסוק במסחר ובעסקי כספים. מבחינה משפטית היו נתונים לחסות הקיסר. בימי "המגיפה השחורה" (1348-49) הואשמו בהרעלת בארות ו- 600 יהודי המקום, ורב הקהילה בראשם, הועלו על המוקד למרות נסיונות ההצלה מצד שלטונות העיר, ו- 140 מילדי היהודים הוטבלו לנצרות.

כעבור כמה עשרות שנים נתחדשה הקהילה, אך בסוף המאה נתעוררה מחדש עלילת הבארות והיהודים נמלטו על נפשם.

מסוף המאה ה-16 נתפרסמה באזל כמרכז הדפוס העברי, בזכות מדפיסים נוצרים שהעסיקו מגיהים יהודיים בהיתר מיוחד. אולם קהילה יהודית קמה שוב בעיר רק כעבור ארבע מאות שנים, כשהשתקעו בבאזל יהודים פליטי אלזאס, ובתקופת נאפוליון הצטרפו אליהם יהודים אזרחי צרפת. היהודים גורשו שוב ב- 1845, כשצרפת ניתקה את יחסיה עם קאנטון באזל. מעטים חזרו, ושוב נאלצו לעזוב כעבור שנים אחדות.

היתר-ישיבה בבאזל הוענק ליהודים רק עם מתן זכויות-האזרח ליהודי שווייץ, ב-1866; כעבור שנתיים נחנך בבאזל בית-הכנסת הגדול.

בימי מלחמת-העולם השנייה מצאו מקלט זמני בבאזל פליטים יהודיים רבים.

בין חשובי היהודים בעיר היו הכימאי מארקוס גוגנהיים וחתן פרס נובל לרפואה (1950) טאדיאוס רייכשטיין.

עם הפעילים הציוניים נמנו ז' דרייפוס-ברודסקי, נציג יהדות שווייץ בסוכנות היהודית, ועו"ד מארקוס מרדכי קוהן, לימים יועץ למשפט יהודי במשרד המשפטים בירושלים.

בבאזל נערכו עשרה קונגרסים ציוניים - הראשון (1897), השני (1898), השלישי (1899), החמישי (1901), השישי (1903), השביעי (1905), ה-10 (1911), ה-15 (1927), ה-17 (1931) וה-22 (1946).

בשנת 1976 היה מספר תושביה של באזל 260,400. והקהילה היהודית הייתה השנייה בגודלה בשווייץ - בת 2,300 נפשות. מספר זה כלל את העדה החרדית שנוסדה ב-1927 ומנתה באותה השנה 70 משפחות. בעיר שכנו מרכז האיחוד של נשים יהודיות בשווייץ, סניפים של ויצ"ו וארגונים ציוניים אחרים. הקהילה קיימה בית-ספר יומי מצטיין, מוזיאון יהודי ומושב-זקנים. השבועון "יידישה רונדשאו מכבי" יוצא לאור בבאזל משנת 1940.

בשנת 1997 התגוררו בבאזל 2,600 יהודים.

אוונש

Avenches

In German: Wiflisburg 

A village in the district of Broye-Vully in the canton of Vaud, Switzerland.

The Jewish settlement in Avenches started in 1826. The Jewish population, most of them immigrants from Alsace, continued to increase. In 1847 there were 27 Jewish families in the village, then in 1870 a total of 260 Jews, 14% of the general population lived in Avenches. Later, during the second half of the 19th century and the first half of the 20th century, the number of Jewish inhabitants decreased sharply with 74 recorded in 1917 and only two in 1950. In the 19th century, most of the local Jews made a living as horse traders.

During the first years, Jews prayed in a private prayer room. It took from 1850 to 1865 to receive the municipal council’s permit and then to build the synagogue. The building with a capacity of 120 seats, sixty for men and sixty for women, was inaugurated in August 1865. The mikveh was located in the basement of the synagogue. The community had a school and employed a teacher who lived in an apartment on the first floor of the synagogue and also served as prayer leader and shochet.

Due to the deceasing Jewish population, the synagogue was not in used after the 1930s. The building was demolished in 1957 and the ritual object transferred to the Jewish communities of Bern and Lausanne. In 1979 a memorial stone was placed on the site of the former synagogue.

ברן
ברן

בירת שווייץ.

ב-1969 השתייכו לקהילה המקומית 230 משפחות, ויש להניח שמספר היהודים הכללי בברן גדול מזה. יהודים מלווי-כספים נזכרים בתעודה מקומית מן המחצית השנייה של המאה ה-13; בסוף המאה מתו אחדים על קידוש השם בשל עלילת-דם, והאחרים גורשו. הם הורשו לחזור תמורת תשלום ושמיטת חובות. ב- 1348 הואשמו בהרעלת בארות וכמה מהם הועלו על המוקד. הם גורשו סופית ב-1392, לאחר שהותר לנוצרים לעסוק בהלוואות בריבית. היישוב התחדש אחרי הכיבוש הצרפתי ב-1798, על-ידי מהגרים מאלזאס ומקומות אחרים. הקהילה התארגנה ב-1848 ובית-כנסת נחנך כעבור שבע שנים. אוניברסיטת ברן הייתה הראשונה באוניברסיטאות הגרמניות שקלטה מרצים לא-משומדים (1836); לפני מלחמת- העולם הראשונה למדו בה צעירים רבים מרוסיה ומהונגאריה, ביניהם חיים וייצמן. ב-1934 נתבררה בבית משפט בברן התביעה שהגישה הקהילה היהודית נגד מפיצי "הפרוטוקולים של זקני ציון". המשפט הכה גלים בעולם כולו.

היידלברג

היידלברג

עיר בגרמניה. בגרמניה המערבית מסיום מלחמת העולם השנייה ועד 1990.
 

היסטוריה

ידיעות מוסמכות ראשונות על יהודים בעיר נמצאות בתעודה משנת 1275.

הקהילה נחרבה ברובה בתקופת "המגיפה השחורה" (1348-1349), אך חזרה והתפתחה עד מהרה לאחר שהנסיך הבוחר רופרט הראשון התיר כניסת יהודים להיידלברג מפליטי וורמס ושפאייר, תמורת כסף רב. למרות זאת, ב-1391 גירש יורשו רופרט השני את כל היהודים מתחום שליטתו; בתי היהודים, מוסדות הקהילה ופנקסיה נמסרו לאוניברסיטה המקומית.

באמצע המאה ה-17 התחילו להשתקע בהיידלברג יהודים בודדים. במשך התקופה הזאת, ב-1698 נולד בה יהודי-החצר המפורסם יוסף זיס אופנהיימר. בתחילת המאה ה-18 ישבו בהיידלברג 11 משפחות יהודיות. מספרן גדל חרף התנגדות אנשי המקום, וב-1808 זכו בשוויון אזרחי מלא.

אוניברסיטת היידלברג הייתה בין הראשונות בגרמניה שהסכימה לקלוט סטודנטים יהודיים, וכתוצאה, צעירים רבים מרוסיה נהרו אליה בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, ביניהם שאול טשרניחובסקי ויוסף קלוזנר. מאידך, הייתה האוניברסיטה מוקד להסתה אנטישמית. אחרי 1933 סולקו ממנה כל היהודים, מורים ותלמידים כאחד (בעיר כולה לא התגוררו אז יותר מ-1,100 יהודים, %1.3 מכלל האוכלוסייה).

בית-הכנסת נהרס בליל ה-9 בנובמבר, 1938; 150 יהודים נשלחו לדכאו, וכ-340 למחנה גור בצרפת. יותר ממאה הועברו בעיקר לטרזיינשטט. בעיר נשארו 50 בני זוגות מעורבים, ואליהם הצטרפו 18 ניצולים אחרים.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה ובית כנסת חדש נחנך בה בשנת 1958 . באותה שנה הוקמה המועצה המרכזית של יהודי גרמניה והיא יזמה מרכזים להכשרת רבנים וארכיון מרכזי לחקר יהדות גרמניה. בשנת 1967 התגוררו בה 139 יהודים.

האוניברסיטה המקומית פתחה פקולטה למדעי היהדות בשנת 1979. בשנת 1994 נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי חדש והוקמה אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה .

בשנת 2005 לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה כ - 500 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא יאנוש קיסין. הוצא ספר זיכרון לקהילה וכן יש בית עלמין יהודי הקהילה מספקת שרותי דת ושיעורי יהדות למבוגרים וצעירים . יש מרכז נוער לימי ראשון , מקהלה , סדנאות לאמנות וציור , ריקודים, ספורט, מועדון קשישים , עזרה סוציאלית ואירועים שונים . המידע מופץ מידי חודש .יש גם שיתוף פעולה נוצרי - יהודי ומתקיים קשר עם חברי הקהילה שהיגרו לארצות שונות .

 

וירצבורג

וירצבורג WUERZBURG

יידיש: בוירסבורק, בירצבורק, גבירצבורק, גוירציבורגו, ווירצבורגא, ווערצבורג

בירת פרנקוניה התחתית, צפון מערב בוואריה, גרמניה. בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.
 

היסטוריה: 
יהודים ישבו בוירצבורג בסוף המאה ה-11, ראשית ה-12. במחצית הראשונה של המאה ה-12, כבר הייתה במקום קהילה יהודית חשובה ומפותחת. בימי מסע הצלב השני (1147), נרצחו בעיר 34 יהודים, בתוכם רבני הקהילה וסופר סת"ם. הם נקברו בגנו הפרטי של הבישוף, ולימים נעשה המקום לבית העלמין של הקהילה.

במשך מאה השנים הבאות גדלה הקהילה ונעשתה לאחד ממרכזי התורה ביהדות אשכנז. פעלו בוירצבורג הרבנים אליעזר בן יואל הלוי, יצחק בן משה ("אור זרוע") ותלמידיו מאיר בן ברוך, מרדכי בן הילל ואליעזר בן משה הדרשן. ב-1298, בפרעות רינדפלייש, נחרבה הקהילה וכ-900 יהודים נהרגו. הקהילה התחדשה לאחר תקופה קצרה על ידי מהגרים יהודים ממקומות אחרים, בחסות הבישוף ולמורת רוחם של אנשי המקום. בפרעות המגיפה השחורה, ב-1349, הסתגרו יהודי וירצבורג בייאושם בבתיהם והעלו את עצמם באש. רכושם הועבר לרשות הבישוף.

ב-1377 שוב היו יהודים בעיר ובראשית המאה ה-15 העניק ההגמון ליהודי וירצבורג כתב חסות שהסדיר את מעמדם החוקי והכלכלי, ומונה רב חדש לקהילה. באותה תקופה נחנך בית כנסת חדש. היהודים זכו לפריבילגיות, כחופש המסחר, ונאסר על מועצת העיר לגזור גזרות נגדם. אולם, ב-1422 נתדלדלה הקהילה. ויהודים רבים עזבו את וירצבורג לאחר שאולצו לשלם כסף רב לבישוף במברג תמורת שחרורם ממאסר.

הישוב היהודי בוירצבורג גדל שוב מ-1445, הודות לכתב חסות שהוענק ליהודי העיר על ידי הבישוף, שאף מינה "רב מדינה" על כל יהודי פרנקוניה ומקום מושבו היה בוירצבורג. הקהילה שוב נעשתה לאחד ממרכזיה הרוחניים של יהדות אשכנז, בה שימש ברבנות (1468- 1466) ר' משה בן יצחק הלוי, מהר"ם מינץ (MINZ), מגדולי הדור ומחשובי הפוסקים באשכנז. במחצית השנייה של המאה ה-15 שימש ברבנות וירצבורג הרב זלמן קיצינגן.

בסוף המאה ה-15 ובמאה ה-16 שוב גברו הנגישות ויהודים חויבו לשאת על בגדם את "העיגול הצהוב" ("GELBES RINGLEIN") וב-1567 גורשו היהודים מן העיר פעם נוספת. ההגמון הפקיע את שטח בית הקברות והקים בו בית חולים.

הקהילה לא התחדשה אלא בימי נפוליאון, כאשר פורסם ב-1813 "צו היהודים". ב-1841 נחנך בית כנסת, ב-1882 הוקם בית עלמין בתחום העיר, וב-1884 נוסד בעיר בית חולים יהודי. כמו-כן היו במקום בית ספר יהודי עממי בן חמש כיתות, בית מדרש למורים, ומושב זקנים.

בשנים 1878-1839 שימש ברבנות וירצבורג ר' יצחק דב במברגר, שייסד בית מדרש למורים (1864), ישיבה גדולה וקרנות צדקה רבות. הוא פעל למניעת הפילוג בין החרדים לרפורמים. הרב במברגר כתב ספרים רבים, בעיקר בתחום ההלכה. הוא גם השתתף בהוצאתו לאור של התנ"ך בתרגום גרמני. לאחר פטירתו, נתמנה במקומו כרב בוירצבורג בנו, ר' נתן במברגר, שהמשיך את מפעל חייו של אביו.

מאמצע המאה ה-19, הייתה קהילת וירצבורג ממעוזיה של היהדות האורתודוקסית בגרמניה, ושימשה מרכז רוחני לקהילות הכפריות המרובות שבפרנקוניה. בראשית המאה ה-20 היו בוירצבורג למעלה מ-2500 יהודים. בשנת 1933 שימשה וירצבורג מושב רבנות המחוז וחלשה על 18 קהילות.

ליהודי וירצבורג ניתנה הרשות לרכוש בתים, קרקעות ואף כרמים בסביבותיה. כדי להבטיח את רכושם, העבירו אותו יהודי וירצבורג לבעלותן של הרשויות וקיבלו אותו לרשותם תמורת תשלום דמי חכירה, כשבידיהם הזכות להעביר את הרכוש בירושה לילדיהם.

במאה ה-14 עסקו רבים מיהודי וירצבורג בייצור יינות. היו ביניהם בעלי מלאכה וסוחרים. ב- 1411, עם מתן הפריוילגיות לחופש המסחר, התירו ליהודים להלוות כספים כנגד משכון, והתירו להם למכור בשר כשר.

בתחילת המאה ה-19 שוב הוטלו הגבלות מסחר ומשפחת הברון הירש שישבה בוירצבורג עשתה מאמצים להקלתן. ב-1815 נתמנה יעקב הירש, ע"י הדוכס פרדיננד לבנקאי החצר וכעבור שנים הוענק לו ולצאצאיו תואר אצולה. בנו, יואל יעקב הירש, המשיך בפעילות אביו ושלח כבא כח קהילות פרנקוניה התחתית תזכיר לבית המחוקקים ("LANDTAG"), במינכן, בדרישה להקלת הגבלות המסחר.

ב-1933 עסקו במסחר %64.8 מהמפרנסים היהודים, %16.6 עסקו במקצועות חופשיים, כ-%14 - במלאכה ובשרותי בית. והיו גם עובדים בתעשייה, בבנקאות, בפקידות ובענפי אירוח.

מתחילת המאה ה-20 פעלו בוירצבורג סניפים מקומיים של ההסתדרות תנועות נוער ציוניות כברית הנוער של צעירי מזרחי, ברית החלוצים הדתיים (בח"ד), אגודת הנוער הדתי עזרא, ברית הבונים ואחרות. בין פעולות הסניף הציוני הייתה תכנית להקמת ישוב חקלאי בארץ ישראל, מבני המעמד הבינוני בבוואריה; נערך מבצע הסברה בקרב הנוער היהודי במקום, למען יציאה להכשרה חלוצית ועליה לארץ.

היו בוירצבורג ארגונים יהודיים אחרים, ביניהם "צה-פאו" (.C.V "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה"), ברית חיילי החזית היהודיים, האגודה למען היהדות הליבראלית, האגודה למען היהדות החרדית ואחרות.

בוירצבורג נערכו כנסים אזוריים רבים כמו ועידת הנוער היהודי (1919), כנוס רבני בוואריה (1920), ועידה ציונית אזורית (1932), וכן ועידות של ארגון המורים היהודיים.

באוניברסיטת וירצבורג למדו סטודנטים יהודיים מכל חלקי גרמניה. ב-1924 נערכה ועידה של אגודת הסטודנטים היהודיים שכינו עצמם "גרמנים בני דת משה" ("DEUTSCHE STUDENTEN JUDISCHEN GLAUBENS"), ובה דנו בעיקר בהתעצמות האנטישמיות והמלחמה בה. ב-1930 הגישו הסטודנטים הנאציים שבאוניברסיטת וירצבורג הצעה להנהגת "נומרוס קלאוזוס" לגבי הסטודנטים היהודיים.

ב-1933 היו בוירצבורג 2,145 יהודים - כ-%2 מהאוכלוסייה הכללית. עם עליית הנאצים לשלטון, היגרו רבים מיהודי וירצבורג. 255 מהם עלו לארץ ישראל.


תקופת השואה

כבר בימים הראשונים של שלטון הנאצים - 11 ו-12 במארס, 1933, פרצו מהומות אנטי יהודיות בוירצבורג. יהודים הוכו באכזריות בידי בריונים. בפקודת השלטונות נסגרו חנויות ובתי מסחר יהודיים ועורכי דין יהודים הורחקו מבתי המשפט בעיר. ב-1934 הוחרף החרם הכלכלי נגד יהודים וכרזות אנטישמיות הודבקו על בתי מסחר יהודיים.

על-אף הגזרות והרדיפות המשיכו אגודות הנוער היהודי בוירצבורג בפעילות תרבותית עשירה, הרצאות, חוגים, עונגי שבת, קורסים לעברית והשתתפות במפעל הכשרה המקצועי של הנוער. יהודי וירצבורג המשיכו לקיים חיי חברה וסייעו לבני הקהילה הנצרכים.

ב-1935 הוחרפו הרדיפות. בין חוקי העזר שפרסמה מועצת העיר באוקטובר, בעקבות חוקי נירנברג, היה חוק שאסר התיישבות יהודים זרים בעיר ואסר מכירת קרקעות ליהודים. שלושה מפעלים תעשייתיים גדולים הועברו לידי גרמנים. בשנת 1936 החרימה המשטרה את דרכוניהם של יהודי וירצבורג האמידים כדי למנוע הוצאת רכושם מגרמניה. בפברואר 1936 הוחלפו כל השמות היהודיים של רחובות העיר בשמות אחרים.

בליל ה-9 בנובמבר 1938 - "ליל הבדולח" - פשטו כאלף אנשי ס"א לבתי היהודים והשמידו כלי בית, רהיטים ושדדו חפצי ערך. בתי מסחר יהודיים נפרצו, נשדדו ונחרבו. בית הכנסת של וירצבורג לא הועלה באש מחשש להתפשטותה לבתים הסמוכים, אך כליו, רהיטיו, נברשות הבדולח ותשמישי קדושה, הושמדו. אנשי ס"א פרצו לבית המדרש למורים, הוציאו את התלמידים ממיטותיהם, התעללו בהם והשמידו רהיטים וכלים רבים. רבים מתושבי המקום עודדו את הפורעים. התלמידים וכן גברים יהודיים מבוגרים יותר, נכלאו. 130 מהם, ביניהם גם יהודים שהובאו לוירצבורג מקהילות סמוכות, נשלחו למחנה הריכוז בוכנוואלד 160 נשלחו לדכאו. הגסטאפו החרים את תעודות הקהילה, תשמישי קדושה מכסף וזהב, פרוכות עתיקות וכסף מקופות הקהילה. לבניין בית הכנסת העבירו הנאצים חלק ממשרדיהם.

אחרי הפרעות עשתה הקהילה את בית המדרש למורים למקום מגורים לפליטים יהודיים מקהילות כפריות שבסביבה. לאותו בניין הועברו כתות בית הספר היהודי העממי.

ב-27 בנובמבר 1941 גורשה קבוצה של 202 יהודי וירצבורג לנירנברג, ומשם כעבור יומיים לריגה. בתחילת 1942 הורו השלטונות על פינוי כל הדירות היהודיות, והיהודים רוכזו ב"בית היהודים" ("JUDENHAUS"), בניין בבית העלמין היהודי. הצפיפות הייתה רבה. יהודים רבים, ביחוד אלה שהובאו לוירצבורג מקהילות אחרות, שוכנו בבית החולים היהודי ומשם יצאו שילוחים למחנות ההשמדה.

היהודים המבוגרים, גברים ונשים, הועסקו בעבודות כפייה קשות בבתי החרושת, בניקוי רחובות, בטעינה ופריקה, בתחנת הרכבת ועוד. ב-24 במרץ, 1942 גורשו 335 יהודים לאיזביצה (IZBICA) שבסביבות לובלין וב-25 באפריל, אותה שנה, גורשו לשם עוד 856 יהודים מוירצבורג והסביבה. ב-30 ביוני, נסגר בית הספר היהודי, בפקודת השלטונות.

במשך שנת 1942 התחסלה קהילת וירצבורג. ב-10 בספטמבר 1942 שולחו 177 יהודים מוירצבורג והסביבה לגטו טרזינשטט וב-23 בספטמבר גורשו לשם עוד 562 יהודים שרוכזו בוירצבורג. ב-17 ביוני 1943 שולחו לאותו המקום עוד 7 יהודים, ובאותו היום, גורשו 57 נוספים לאושוויץ.

בוירצבורג נותרו 29 יהודים, מהם 14 תושבי וירצבורג ו-15 שבאו מיישובי הסביבה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה, ב-1945, חזרו לוירצבורג 52 יהודים. ב-1967 התגוררו בה 130 יהודים ובמקום היו בית כנסת אחד ובית זקנים.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הקהילה , בשנת 2004 היא מנתה כ - 1045 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . ראש הקהילה הוא יוסף שוסטר שנבחר בשנת 2014 כנשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה . נבנה מרכז קהילתי חדש , שלום אירופה שכולל משרדים , כיתות לימוד ומועדון קשישים . הקהילה מפעילה פרויקטים חברתיים - תרבותיים - דתיים רבים , כולל מחלקה לעזרה סוציאלית . 

בשנת 2002 נחנך פרויקט גנאולוגי על שם אפרים גוסטב הונליין בתרומת קרן לאודר ובשיתוף הקהילה . בית האבות הישן שופץ ומשמש כמרכז סמינרים ומקום מפגש לנוער .

בעיר נמצאו כ - 1508 מצבות וחלקי מצבות שמוצגים במרכז היהודי החדש . כן הוקם מרכז מידע יהודי על שם יוהנה שטל שמקיים תערוכות ופרסומים על ההיסטוריה היהודית של העיר ומדינת פרנקוניה התחתונה . כן יש ספריה מדעית ומתקיימים סיורים מודרכים .