קהילת יהודי דובלה
דובלה DUBELE
במקורות היהודיים דאבלען, בגרמנית DOBELN
עיר בנפת ילגאווה ,JELGAVA חבל זמגאלה (ZEMGALE, לפני כן קורלאנד) בדרום מערב לאטוויה.
דובלה נוסדה במאה ה- 14 בידי המסדר הטאוטוני. לימים הייתה לחלק מדוכסות קורלאנד תחת חסות פולין. מ- 1783 סופחה לרוסיה. בשנים 1920 - 1940 השתייכה העיר ללאטוויה העצמאית ומאז עד סוף דצמבר 1991 לרפובליקה הלאטווית של ברית המועצות.
קהילה יהודית מאורגנת התקיימה במקום מהמחצית השנייה של המאה ה- 19 ובשנת 1897 מנתה 240 נפשות.
הקהילה הקימה בית עלמין, חברה קדישא, בית מדרש ומקווה טהרה. בשנת 1904 נבנה בית כנסת ורבנים כיהנו בקהילה. השוחט של העיר הסמוכה ילגאווה בא לדובלה פעמיים בשבוע.
בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, גורשו יהודי העיר, כשאר יהודי קורלאנד, לעומקי רוסיה.
ב- 1920, עם כינונה של לאטוויה העצמאית, ישבו בעיר 25 יהודים. בשנת 1930 היה מספרם 80 בתוך 2,152 התושבים.
יהודי דובלה השתתפו בפעילות המהפכנית ב- 1905, מנהיגם, המורה א"ב פלדמן, נבחר לכהונת ראש העיר. הוא הוצא להורג לאחר דכוי המהפכה בידי משלחת העונשין הצארית.
בין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בקהילה. תחילה היו רוב יהודי המקום תומכי הציונים הרוויזיוניסטים ובשנות ה- 30 תמכו רובם בציונים הסוציאליסטים. לפני מלחמת העולם השנייה עלו כמה חלוצים מדובלה לארץ ישראל.
בשנת 1935 חיו במקום 72 יהודים בתוך אוכלוסייה של 2,470 נפש.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.
כעשרה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), כבש הצבא הגרמני את המקום. היהודים ששהו בעיר בעת הכיבוש נרצחו בקיץ ובסתיו של אותה שנה.
באוגוסט 1944 שחרר הצבא האדום את העיר.
בבית בעלמין היהודי בריגה הוקמה מצבה לזכר יהודי דובלה.
במקורות היהודיים דאבלען, בגרמנית DOBELN
עיר בנפת ילגאווה ,JELGAVA חבל זמגאלה (ZEMGALE, לפני כן קורלאנד) בדרום מערב לאטוויה.
דובלה נוסדה במאה ה- 14 בידי המסדר הטאוטוני. לימים הייתה לחלק מדוכסות קורלאנד תחת חסות פולין. מ- 1783 סופחה לרוסיה. בשנים 1920 - 1940 השתייכה העיר ללאטוויה העצמאית ומאז עד סוף דצמבר 1991 לרפובליקה הלאטווית של ברית המועצות.
קהילה יהודית מאורגנת התקיימה במקום מהמחצית השנייה של המאה ה- 19 ובשנת 1897 מנתה 240 נפשות.
הקהילה הקימה בית עלמין, חברה קדישא, בית מדרש ומקווה טהרה. בשנת 1904 נבנה בית כנסת ורבנים כיהנו בקהילה. השוחט של העיר הסמוכה ילגאווה בא לדובלה פעמיים בשבוע.
בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, גורשו יהודי העיר, כשאר יהודי קורלאנד, לעומקי רוסיה.
ב- 1920, עם כינונה של לאטוויה העצמאית, ישבו בעיר 25 יהודים. בשנת 1930 היה מספרם 80 בתוך 2,152 התושבים.
יהודי דובלה השתתפו בפעילות המהפכנית ב- 1905, מנהיגם, המורה א"ב פלדמן, נבחר לכהונת ראש העיר. הוא הוצא להורג לאחר דכוי המהפכה בידי משלחת העונשין הצארית.
בין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בקהילה. תחילה היו רוב יהודי המקום תומכי הציונים הרוויזיוניסטים ובשנות ה- 30 תמכו רובם בציונים הסוציאליסטים. לפני מלחמת העולם השנייה עלו כמה חלוצים מדובלה לארץ ישראל.
בשנת 1935 חיו במקום 72 יהודים בתוך אוכלוסייה של 2,470 נפש.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.
כעשרה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), כבש הצבא הגרמני את המקום. היהודים ששהו בעיר בעת הכיבוש נרצחו בקיץ ובסתיו של אותה שנה.
באוגוסט 1944 שחרר הצבא האדום את העיר.
בבית בעלמין היהודי בריגה הוקמה מצבה לזכר יהודי דובלה.
ילגאווה
(מקום)ילגאווה JELGAVA
במקורות היהודיים: מיטוי, בגרמנית: MITAU, ברוסית: .MITAVA
עיר נפה בחבל זמגאלה ZEMGALE לפני כן קורלאנד KURLAND, על גדות הנהר ליאלופה LIELUPE, מרכז לאטוויה.
העיר נוסדה במאה ה- 13 על-ידי מסדר האבירים הטאוטוני, ונקראה אז מיטאו. ב- 1561 הייתה לבירת דוכסות קורלאנד, בחסות ממלכת פולין. ב- 1796, אחרי החלוקה השלישית של פולין, סופחה לרוסיה. עד סוף המאה ה- 19 שימשה העיר, אז מיטאו כמרכז לשווק תוצרת חקלאית. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ונקראה בשם ילגאווה והייתה העיר הרביעית בגודלה בלאטוויה. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.
הקהילה היהודית במקום היא מן העתיקות בקורלאנד ובמאה ה- 19 הייתה לגדולה בהן. בתקופת הדוכסות חיו בעיר רק "יהודי חסות" (מוגנים תמורת שרותים ומסים). מגוריהם הוגבלו ל- JUDENGASSE "רחוב היהודים". ב- 1710 ניתנה להם רשות לרכוש קרקע עבור בית עלמין.
חוק מ- 1713, שגזר על גרוש היהודים מן העיר וזכה לתוקף מחודש מדי מספר שנים, לא בוצע במלואו. יהודים, שנשארו בעיר בנגוד לחוק נקנסו קנס כספי. תשלום זה הפך במרוצת הזמן לדמי חסות שנתיים.
ב- 1730 נוסדה חברה קדישא והוקם בית עלמין. בראש הקהל עמדו באותה תקופה שלושה גבאים. "ביקור חולים" פעל מ- 1770. בית הכנסת הראשון נבנה ב- 1748, בתרומת השתדלן הנדבן קלמן בורקוס BURCKOS. במקום הוקם בית מדרש.
הקהילה זכתה להכרה רשמית ב- 1796, אחרי סיפוח קורלאנד לרוסיה. ובתחילת המאה ה- 19 הגיעו למקום יהודים רבים גם מ"תחום המושב".
למוסדות הקהילה נוספו "חברה תהילים", "חברה משנה", "חברה עבודת קודש" ו"חברה פועלי צדק". בית הכנסת השני, שכונה "זלצמן שול", נבנה בכספי הרב ישראל פרידמן FRIEDMAN, שכיהן כרב הקהילה בשנים 1823 - 1843.
ב- 1835 מנתה הקהילה, כולל יהודי הסביבה, 4,987 נפש. בשנת 1840 היגרו 863 למושבות חקלאיות בדרום רוסיה ובשנות החמישים מתו יהודים רבים במגפת חולירע שפרצה באיזור. הקהילה קטנה וב- 1850 מנתה 4,189 נפש.
ילדי הקהילה למדו במוסדות חינוך מסורתיים כגון "תלמוד תורה" ו"חדרים" פרטיים. בית ספר פרטי ראשון נוסד ב- 1824. בית ספר ממשלתי לנערים יהודיים נפתח ב- 1850. בשנים 1863 - 1893 כיהן במקום הרב שלמה פוכר PUCHER. ביזמתו נפתחו "חדר מתוקן" (שבו לימדו גם לימודי חול) ובית מלאכה לילדי עניים. כמוכן נבנה בית כנסת מפואר והורחבו המוסדות לעזרה הדדית. "חברת נשים" ו"גמילות חסדים" פעלו למען הנזקקים ו"חברה כלכלת אנשי צבא" סיפקה מזון כשר לחיילים יהודיים ששרתו בסביבה.
בשנת 1881 חיו בעיר 6,295 יהודים והיו 22 אחוזים מהאוכלוסייה. אחר כך עקרו רבים לערי הנמל המתפתחות ריגה RIGA וליבאו LIBAU וב- 1897 ירד מספר היהודים במקום ל- 5,879 נפש.
בתחילת המאה ה- 20 היו ברשות הקהילה תלמוד תורה, בית ספר יהודי ממלכתי לבנים ושלושה בתי ספר פרטיים. רבים מילדי הקהילה למדו בבתי ספר כלליים.
באותה תקופה הוקם בית חולים חדיש בעיר.
בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, נגזר על יהודי קורלאנד גירוש לעומקי רוסיה והיה עליהם לבצעו תוך יממה. ר' מרדכי נורוק, בנו של רב הקהילה ר' צבי הירש נורוק NUROK, השיג ארכה של שבוע ימים לבצוע הצו. ואז הצטרפו למגורשים גם נכבדי העדה, שהותר להם להשאר בעיר, כתודה על הסיוע הרפואי של הקהילה לפצועי המלחמה הרוסיים.
אחרי המלחמה שבו לעיר רק כמחצית היהודים. נבחר ועד קהילה והפליטים שוקמו בעזרת הג'וינט ובאמצעות מוסדות הקהילה.
בין שתי מלחמות העולם היו בקהילה שלושה מוסדות חינוך יהודיים: בית ספר עממי בן חמש כיתות, גימנסיה עברית ותלמוד תורה. מספר תלמידים מוגבל התקבל גם לגימנסיה ולבית הספר התיכון הריאלי שבמקום. אחדים המשיכו בלימודים אקדמאים.
בתקופה זו כיהן כרב הקהילה הרב ההיסטוריון לוי אובצ'ינסקי OVCHINSKY שכתב את "תולדות יהודי קורלאנד".
היהודים הראשונים שחיו במקום התפרנסו בקושי מרוכלות בכפרים או כבעלי מלאכה. ב- 1730 ניתנה חסות באחוזות האצילים ליהודים מבשלי יין שרף ובעלי מלאכה, בתנאי שלא ייגרמו נזק כלכלי לתושבי המקום. סוחרים זכו לחסות תמורת התחייבות לא להקים את בתיהם בעיר. יהודי פתח באשור מיוחד אכסנייה בשם "מלון ירושלים" HOTEL DI JERUSALEM.
באותה תקופה התפרסמו המיניאטורות של הרב האמן שמעון בלומנפלד BLUMENFELD והיו מבוקשות על-ידי מלכים ונסיכים.
בשנת 1780 הותר ליהודים לעסוק במלאכות ובמסחר גם בתוך העיר, אך היה עליהם לשלם מסים כפולים מהמקובל. יהודים רבים באו למקום, למרות נסיונות של ותיקי הקהילה היהודית להגביל את מספרם, והקהילה גדלה.
באמצע המאה ה- 19 התקיימו 103 משפחות יהודיות ממסחר, 85 מנכסי דלא ניידי, 315 התפרנסו כבעלי מלאכה וכ- 250 יהודים היו רוכלים, פועלים, מתווכים ועגלונים. בשלהי המאה ה- 19 פקד משבר כללי את סחר התבואה, סוחרים יהודים רבים נפגעו וכ- 800 משפחות נזקקו לתמיכת קופת גמילות חסדים.
בין שתי מלחמות העולם היה המסחר הענף הכלכלי המרכזי של יהודי העיר. בתקופה זאת רק משפחות מעטות נזקקו לתמיכת סעד. במפעל לפשתן בבעלות הנדבן היהודי הוף HOFF הועסקו כ- 1,000 פועלים. בבית החולים של הקהילה, ששרת גם את האוכלוסייה הכללית, עבדו רופאים ואחיות יהודים. מרפאה שנתנה שרותי בריאות חינם לבני הקהילה העניים, גבתה שכר מחולים לא יהודים שטופלו בה.
רק במחצית השנייה של המאה ה- 19 החלו יהודים להשתתף בפעילות ציבורית בעיר. בתקופה זאת נבחר יהודי להנהלת חברת השייט מיטאו - ריגה, והרב פוכער היה חבר במועצה העירונית.
חוגים סוציאליסטים, שפעלו בסוף המאה ה- 19 בקרב הפרולטריון היהודי, הקימו ב- 1905 סניף של הבונד.
התעוררות ציונית החלה בסוף המאה ה- 19 ונשלחו תרומות לחברה הפלסטינית באודסה. מפלגת "פועלי ציון" התארגנה בתחילת המאה ה- 20. בשנות ה- 20 החלו להופיע מאמרים אנטישמיים בעתון המקומי. באותן שנים גברה הנטייה לציונות בקרב הקהילה ונפתחו סניפים של המפלגות: צעירי ציון, המזרחי והחלוץ. בבחירות לקונגרס הציוני בשנת 1933 השתתפו 607 מבני הקהילה. 289 תמכו במפלגה הציונית הרוויזיוניסטית, הציונים הכלליים קיבלו 105 קולות והמזרחי 61.
הפרופסור מאכס לזרסון LASERSON, חבר צעירי ציון מיילגאווה, והרב מרדכי נורוק ממנהיגי המזרחי, ניהלו מאבק פרלמנטארי לשווי זכויות המיעוט היהודי בהיותם חברי הסיים SEIM (בית הנבחרים). בתקופה זו היו שלושה יהודים חברי מועצת העיר.
תלמידי בית הספר התיכון יסדו ב- 1902 אגודה בשם "צעירים ציונים". תנועות הנוער הציוניות כללו את החלוץ הצעיר, בית"ר, השומר הצעיר-נצ"ח והרצליה. בעיר הוקם קיבוץ הכשרה לעלייה לארץ ישראל. כן פעלו אגודות הספורט "הכוח" ו"הפועל".
ב- 1934, עם הנהגת שלטון דיקטטורי בלאטוויה, הופסקה פעילות התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.
ב- 1935 חיו ביילגאווה 2,039 יהודים והיוו 6 אחוזים בכלל האוכלוסייה.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. עסקים פרטיים הולאמו ומוסדות הציבור היהודיים נסגרו. קומוניסטים יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שתפסו עמדות מפתח.
עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב- 22 ביוני 1941 ארגנו הסובייטים יחידות הגנה מקומיות, ובהן שולבו גם יהודים. ב- 27 ביוני החלו הסובייטים לסגת וצעירים יהודים שנמלטו עמם לפנים ברית המועצות התגייסו לצבא האדום.
ב- 29 ביוני כבש הצבא הגרמני את העיר. מיד אחרי הכיבוש החלו פשיסטים מקומיים לפרוע ביהודים. בתי הכנסת הוצתו, באחדים מהם נכלאו בני הקהילה ונשרפו חיים. הנותרים הובאו לבית העלמין היהודי ושם נרצחו. בנשים יהודיות בוצעו ניתוחי עיקור. במספר "אקציות" (פעולות חיסול) הוצאו להורג מאות מיהודי העיר. חלקם נרצחו במגרש מטווחים ואחרים נורו למוות בייער במרחק כ- 25 ק"מ מהעיר.
עד אמצע ספטמבר 1941 נרצחו כל יהודי יילגאווה שהיו בעיר בעת הכיבוש.
ב- 1944 שחרר הצבא האדום את יילגאווה מידי הגרמנים.
ב- 1970 נמצאו כ- 20 יהודים ביילגאווה.
במקורות היהודיים: מיטוי, בגרמנית: MITAU, ברוסית: .MITAVA
עיר נפה בחבל זמגאלה ZEMGALE לפני כן קורלאנד KURLAND, על גדות הנהר ליאלופה LIELUPE, מרכז לאטוויה.
העיר נוסדה במאה ה- 13 על-ידי מסדר האבירים הטאוטוני, ונקראה אז מיטאו. ב- 1561 הייתה לבירת דוכסות קורלאנד, בחסות ממלכת פולין. ב- 1796, אחרי החלוקה השלישית של פולין, סופחה לרוסיה. עד סוף המאה ה- 19 שימשה העיר, אז מיטאו כמרכז לשווק תוצרת חקלאית. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ונקראה בשם ילגאווה והייתה העיר הרביעית בגודלה בלאטוויה. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.
הקהילה היהודית במקום היא מן העתיקות בקורלאנד ובמאה ה- 19 הייתה לגדולה בהן. בתקופת הדוכסות חיו בעיר רק "יהודי חסות" (מוגנים תמורת שרותים ומסים). מגוריהם הוגבלו ל- JUDENGASSE "רחוב היהודים". ב- 1710 ניתנה להם רשות לרכוש קרקע עבור בית עלמין.
חוק מ- 1713, שגזר על גרוש היהודים מן העיר וזכה לתוקף מחודש מדי מספר שנים, לא בוצע במלואו. יהודים, שנשארו בעיר בנגוד לחוק נקנסו קנס כספי. תשלום זה הפך במרוצת הזמן לדמי חסות שנתיים.
ב- 1730 נוסדה חברה קדישא והוקם בית עלמין. בראש הקהל עמדו באותה תקופה שלושה גבאים. "ביקור חולים" פעל מ- 1770. בית הכנסת הראשון נבנה ב- 1748, בתרומת השתדלן הנדבן קלמן בורקוס BURCKOS. במקום הוקם בית מדרש.
הקהילה זכתה להכרה רשמית ב- 1796, אחרי סיפוח קורלאנד לרוסיה. ובתחילת המאה ה- 19 הגיעו למקום יהודים רבים גם מ"תחום המושב".
למוסדות הקהילה נוספו "חברה תהילים", "חברה משנה", "חברה עבודת קודש" ו"חברה פועלי צדק". בית הכנסת השני, שכונה "זלצמן שול", נבנה בכספי הרב ישראל פרידמן FRIEDMAN, שכיהן כרב הקהילה בשנים 1823 - 1843.
ב- 1835 מנתה הקהילה, כולל יהודי הסביבה, 4,987 נפש. בשנת 1840 היגרו 863 למושבות חקלאיות בדרום רוסיה ובשנות החמישים מתו יהודים רבים במגפת חולירע שפרצה באיזור. הקהילה קטנה וב- 1850 מנתה 4,189 נפש.
ילדי הקהילה למדו במוסדות חינוך מסורתיים כגון "תלמוד תורה" ו"חדרים" פרטיים. בית ספר פרטי ראשון נוסד ב- 1824. בית ספר ממשלתי לנערים יהודיים נפתח ב- 1850. בשנים 1863 - 1893 כיהן במקום הרב שלמה פוכר PUCHER. ביזמתו נפתחו "חדר מתוקן" (שבו לימדו גם לימודי חול) ובית מלאכה לילדי עניים. כמוכן נבנה בית כנסת מפואר והורחבו המוסדות לעזרה הדדית. "חברת נשים" ו"גמילות חסדים" פעלו למען הנזקקים ו"חברה כלכלת אנשי צבא" סיפקה מזון כשר לחיילים יהודיים ששרתו בסביבה.
בשנת 1881 חיו בעיר 6,295 יהודים והיו 22 אחוזים מהאוכלוסייה. אחר כך עקרו רבים לערי הנמל המתפתחות ריגה RIGA וליבאו LIBAU וב- 1897 ירד מספר היהודים במקום ל- 5,879 נפש.
בתחילת המאה ה- 20 היו ברשות הקהילה תלמוד תורה, בית ספר יהודי ממלכתי לבנים ושלושה בתי ספר פרטיים. רבים מילדי הקהילה למדו בבתי ספר כלליים.
באותה תקופה הוקם בית חולים חדיש בעיר.
בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, נגזר על יהודי קורלאנד גירוש לעומקי רוסיה והיה עליהם לבצעו תוך יממה. ר' מרדכי נורוק, בנו של רב הקהילה ר' צבי הירש נורוק NUROK, השיג ארכה של שבוע ימים לבצוע הצו. ואז הצטרפו למגורשים גם נכבדי העדה, שהותר להם להשאר בעיר, כתודה על הסיוע הרפואי של הקהילה לפצועי המלחמה הרוסיים.
אחרי המלחמה שבו לעיר רק כמחצית היהודים. נבחר ועד קהילה והפליטים שוקמו בעזרת הג'וינט ובאמצעות מוסדות הקהילה.
בין שתי מלחמות העולם היו בקהילה שלושה מוסדות חינוך יהודיים: בית ספר עממי בן חמש כיתות, גימנסיה עברית ותלמוד תורה. מספר תלמידים מוגבל התקבל גם לגימנסיה ולבית הספר התיכון הריאלי שבמקום. אחדים המשיכו בלימודים אקדמאים.
בתקופה זו כיהן כרב הקהילה הרב ההיסטוריון לוי אובצ'ינסקי OVCHINSKY שכתב את "תולדות יהודי קורלאנד".
היהודים הראשונים שחיו במקום התפרנסו בקושי מרוכלות בכפרים או כבעלי מלאכה. ב- 1730 ניתנה חסות באחוזות האצילים ליהודים מבשלי יין שרף ובעלי מלאכה, בתנאי שלא ייגרמו נזק כלכלי לתושבי המקום. סוחרים זכו לחסות תמורת התחייבות לא להקים את בתיהם בעיר. יהודי פתח באשור מיוחד אכסנייה בשם "מלון ירושלים" HOTEL DI JERUSALEM.
באותה תקופה התפרסמו המיניאטורות של הרב האמן שמעון בלומנפלד BLUMENFELD והיו מבוקשות על-ידי מלכים ונסיכים.
בשנת 1780 הותר ליהודים לעסוק במלאכות ובמסחר גם בתוך העיר, אך היה עליהם לשלם מסים כפולים מהמקובל. יהודים רבים באו למקום, למרות נסיונות של ותיקי הקהילה היהודית להגביל את מספרם, והקהילה גדלה.
באמצע המאה ה- 19 התקיימו 103 משפחות יהודיות ממסחר, 85 מנכסי דלא ניידי, 315 התפרנסו כבעלי מלאכה וכ- 250 יהודים היו רוכלים, פועלים, מתווכים ועגלונים. בשלהי המאה ה- 19 פקד משבר כללי את סחר התבואה, סוחרים יהודים רבים נפגעו וכ- 800 משפחות נזקקו לתמיכת קופת גמילות חסדים.
בין שתי מלחמות העולם היה המסחר הענף הכלכלי המרכזי של יהודי העיר. בתקופה זאת רק משפחות מעטות נזקקו לתמיכת סעד. במפעל לפשתן בבעלות הנדבן היהודי הוף HOFF הועסקו כ- 1,000 פועלים. בבית החולים של הקהילה, ששרת גם את האוכלוסייה הכללית, עבדו רופאים ואחיות יהודים. מרפאה שנתנה שרותי בריאות חינם לבני הקהילה העניים, גבתה שכר מחולים לא יהודים שטופלו בה.
רק במחצית השנייה של המאה ה- 19 החלו יהודים להשתתף בפעילות ציבורית בעיר. בתקופה זאת נבחר יהודי להנהלת חברת השייט מיטאו - ריגה, והרב פוכער היה חבר במועצה העירונית.
חוגים סוציאליסטים, שפעלו בסוף המאה ה- 19 בקרב הפרולטריון היהודי, הקימו ב- 1905 סניף של הבונד.
התעוררות ציונית החלה בסוף המאה ה- 19 ונשלחו תרומות לחברה הפלסטינית באודסה. מפלגת "פועלי ציון" התארגנה בתחילת המאה ה- 20. בשנות ה- 20 החלו להופיע מאמרים אנטישמיים בעתון המקומי. באותן שנים גברה הנטייה לציונות בקרב הקהילה ונפתחו סניפים של המפלגות: צעירי ציון, המזרחי והחלוץ. בבחירות לקונגרס הציוני בשנת 1933 השתתפו 607 מבני הקהילה. 289 תמכו במפלגה הציונית הרוויזיוניסטית, הציונים הכלליים קיבלו 105 קולות והמזרחי 61.
הפרופסור מאכס לזרסון LASERSON, חבר צעירי ציון מיילגאווה, והרב מרדכי נורוק ממנהיגי המזרחי, ניהלו מאבק פרלמנטארי לשווי זכויות המיעוט היהודי בהיותם חברי הסיים SEIM (בית הנבחרים). בתקופה זו היו שלושה יהודים חברי מועצת העיר.
תלמידי בית הספר התיכון יסדו ב- 1902 אגודה בשם "צעירים ציונים". תנועות הנוער הציוניות כללו את החלוץ הצעיר, בית"ר, השומר הצעיר-נצ"ח והרצליה. בעיר הוקם קיבוץ הכשרה לעלייה לארץ ישראל. כן פעלו אגודות הספורט "הכוח" ו"הפועל".
ב- 1934, עם הנהגת שלטון דיקטטורי בלאטוויה, הופסקה פעילות התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.
ב- 1935 חיו ביילגאווה 2,039 יהודים והיוו 6 אחוזים בכלל האוכלוסייה.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. עסקים פרטיים הולאמו ומוסדות הציבור היהודיים נסגרו. קומוניסטים יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שתפסו עמדות מפתח.
עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב- 22 ביוני 1941 ארגנו הסובייטים יחידות הגנה מקומיות, ובהן שולבו גם יהודים. ב- 27 ביוני החלו הסובייטים לסגת וצעירים יהודים שנמלטו עמם לפנים ברית המועצות התגייסו לצבא האדום.
ב- 29 ביוני כבש הצבא הגרמני את העיר. מיד אחרי הכיבוש החלו פשיסטים מקומיים לפרוע ביהודים. בתי הכנסת הוצתו, באחדים מהם נכלאו בני הקהילה ונשרפו חיים. הנותרים הובאו לבית העלמין היהודי ושם נרצחו. בנשים יהודיות בוצעו ניתוחי עיקור. במספר "אקציות" (פעולות חיסול) הוצאו להורג מאות מיהודי העיר. חלקם נרצחו במגרש מטווחים ואחרים נורו למוות בייער במרחק כ- 25 ק"מ מהעיר.
עד אמצע ספטמבר 1941 נרצחו כל יהודי יילגאווה שהיו בעיר בעת הכיבוש.
ב- 1944 שחרר הצבא האדום את יילגאווה מידי הגרמנים.
ב- 1970 נמצאו כ- 20 יהודים ביילגאווה.
לטביה
(מקום)Latvia
Latvijas Republika - Republic of Latvia
A country in the Baltic region of northern Europe, member of the European Union (EU). Until 1991 part of the Soviet Union.
21st Century
Estimated Jewish population in 2018: 4,700 out of 2,000,000 (0.2%). Main Jewish organization:
Council of Jewish Communities of Latvia
Phone: 371 672 85 601
Email: jewishlv@gmail.com
secretary@lvjewish.lv