דלג לתוכן האתר >

קהילת יהודי קירגיסטאן

קירגיסטאן KYRGYSTAN

רפובליקה במרכז אסיה.

קיבלה עצמאות ב- 1991, בעקבות התמוטטות ברית המועצות.

קירגיסטאן היא אחת הרפובליקות הקטנות ביותר בברית המועצות לשעבר, אשר שני שלישים משטחה הרים ורק שליש מתאים לחקלאות, ובה חיים תושבים מ- 80 לאומים שונים ויותר. קירגיסטאן, הידועה בשמה הרוסי קירגיזיה, נקראה על שם השבטים הקירגיזיים ממוצא מונגולי, שאבותיהם הגיעו מסין של ימינו במאה ה- 13. בין המאות 6-13 היו שטחי קירגיסטאן תחת שלטון הח'אנים התורכים. במאות 13-16 שלטו בהם הטאטארו-מונגולים. במאות 17-18 הייתה קירגיסטאן בשלטון הח'אנים הקוקאנדים, ומאמצע המאה ה- 19 השתייכה לאימפריה הרוסית. כיום קירגיסטאן גובלת בצפון עם קאזאחסטאן, במערב עם אוזבקיסטאן, בדרום עם טאג'יקיסטאן, ובמזרח עם סין.

במשך תקופות ארוכות הייתה קירגיסטאן תחנה חשובה ב"דרך המשי". סוחרים רבים בני עמים ודתות שונים עברו בה בדרכם לסין ולהודו. רבים החליטו להתיישב במרכזים מסחריים קטנים ובכפרים ששגשגו לאורך דרך המשי.

ממצאים ארכיאולוגים שהתגלו על ידי האקדמיה הקירגיזית למדעים, מעידים כי סוחרים יהודיים מכוזריה עברו בשטחים הגירגיזיים החל מסוף המאה ה- 6. במסורת הקירגיזית מופיע המונח "דזית" (יהודי) לראשונה באפוס השירי הקירגיזי מאנאס. מאנאס הוא טקסט מן המאה ה- 10, המשלב בתוכו כנראה מסורות קדומות יותר. מאנאס הוא שמה של עיירה ונווה מדבר במרכז מחוז קסינג'יאנג Xinjiang באוטונומית אויגור בסין של ימינו. זהו גם שמו גיבור אפי, המכונה "בנו של ג'קופ (יעקב)". כמה קהילות יהודיות גדולות למדי מוזכרות במאנאס, בין היתר בסאמארקאנד, בבוכארה ובבגדד. באפוס מוזכרים גם מקומות אחדים במזרח התיכון, וגם ירושלים, "עירם הקדושה של היהודים" . קטע שלם מוקדש ל"ימי המלך שלמה" (Sulaimandyn Tushunda). פולחן המלך שלמה נפוץ מאד בקירגיסטאן, גם בימינו. אגדות עם קירגיזיות נפוצות מדברות על הר בגובה 130 מטרים בשם כס המלך שלמה (Takhi-I-Sulaiman), על יד העיר אוש, אשר אליו, על פי האגדה, לקח האל את המלך שלמה לילה אחד. עם הזמן הפך ההר למקום נערץ על היהודים, אשר השווהו להר ציון. באמנות ובאדריכלות הקירגיזית מהמאה ה- 8, סמל מגן דוד הופיע תדיר כאלמנט
קישוטי. במסורת הקירגיזית, נחשב אדם הראשון לאבי התפירה והאריגה, נוח לאבי האדריכלות והנגרות, דוד המלך לאבי חרשי הברזל ואברהם - לאבי הספרים. בחבל הסוזאק בקירגיסטאן יש כפר שנקרא ספר Sefar, ויש הסבורים כי שורש השם מ"ספרד", ומכאן שבמקום ישבו יהודים ממוצא ספרדי.

במפקד שערכו השלטונות הצארים בשנת 1896, היוו היהודים 2 אחוזים מאוכלוסיית החבל. כך גם במפקד מטעם השלטונות הסובייטים ב- 1926. למעשה, לא עלה שיעורם על 2 אחוזים בכל שנות נוכחותם בקירגיסטאן. בימי מלחמת העולם השנייה עלה מספרם, וכלל תושבים זמניים רבים. אחרי המלחמה החלה מגמת ירידה, ובתחילת 2001 היה שיעור היהודים באוכלוסייה הכללית 0.03 אחוז בלבד.

ימי הביניים

היהודים הראשונים, סוחרים בעיקר, החלו להתיישב לאורך דרך המשי במאה הרביעית. לשון דיבורם וכתיבתם הייתה ארמית. מרקו פולו, שעבר בקירגיסטאן במסעו לסין, מזכיר בכתביו כמה קהילות יהודיות לאורך דרך המשי ובסין עצמה, שם כונו היהודים "בעלי העיניים הצבעוניות". הם הורשו לבנות בתי כנסת. על פי החוקר הרוסי ולאדימיר ברטולד, במאה ה- 10 עלה שיעור היהודים באזורים המזרחיים של איראן על זה של הנוצרים. בקורזם, באוש, בקוקאנד ובסמרקנד היו קהילות יהודיות נודעות, שחכמיהן קראו לעצמם חבאר (להבדילם מה"פשוטים"), מילה אוזבקית מהשורש העברי ח.ב.ר.

הגיאוגרף הערבי אל-מאקדיסי (946-1000), שהרבה לסייר בארצות האיסלאם, דיווח על קהילות של "עאקל-אז-זימה" (כלומר לא-מוסלמים, הכוונה בעיקר לסוחרים יהודים) בערים אוש, באלאסאגום, אוזגן, וטאראז. יהודים אלה היו ממוצא מזרח תיכוני, רובם סוחרים, חלפני כספים ובנקאים. גם לספרד הגיע מידע על דרך המשי ועל שמות היישובים שלאורכה. בשנים 1375-1377 ערך אברהם קרסקאס בפאלמה דה מיורקה, קטלוניה, אטלס מפורסם שהכיל מפה של קירגיסטאן.

העת החדשה

בסוף המאה ה- 18, על פי חוק מיוחד מטעם האימפריה הרוסית, הורשו סוחרים יהודים אמידים ממרכז אסיה להיות חברים בקואופרטיבים מסחריים באימפריה. בדרך כלל היו להם, בנוסף, גם תפקידים דיפלומטים ומשימות ריגול. משה רפאילוב, סוחר מאזור קאשגאר (באותה תקופה קירגיסטאן הייתה חלק מקאשגאריה), אסף מידע אסטרטגי חשוב עבור הממשל הרוסי ועל כך הוענקה לו בשנת 1811 מדליית זהב על "תרומתו החשובה לשגשוג הממשל הרוסי".

בתחילת המאה ה- 19, היו במרכז אסיה כ- 19,000 יהודים, כולם ממוצא ספרדי. חלקם היו צאצאי היהודים הראשונים באזור, ולשונם ניב של פרסית, וחלקם יהודים בוכרים שדיברו בעיקר ניב של אוזבקית. למעשה, שתי העדות דיברו בשתי הלשונות. לעתים נמצאו שתי העדות תחת אותו שלטון, ולעתים, תחת שלטונות שונים, כמו למשל שלטון חאנת בוכארה ואמירות קוקאנד במאות 18-19. רוב היהודים גרו בשטחי חיווה, קוקאנד וחאנת בוכארה, וחלק זעום התפזר בקהילות קטנות באזורי הכפר.

לאחר כיבוש מרכז אסיה על ידי הרוסים החלו להגיע לקירגיסטאן יהודים אשכנזים. חלקם היו "קנטוניסטים" ("חטופים": צעירים יהודים שגוייסו בכוח לצבא ואולצו להתנצר) שהגיעו עם הצבא הרוסי. כמה מהם חזרו ליהדות עם שחרורם מהצבא. אנמפודיסט וואראסקין (1820-1878), גיאוגרף וקרטוגרף נודע, בעצמו קנטוניסט לשעבר, חקר את האזור וצייר מפות של הרי הטיין שאן הצפוניים, חבל באלחאש ועמק צ'ו.

היהודים האשכנזים התיישבו בעיקר בערי השדה של קירגיסטאן ובמהירה נהיו לחלק בלתי נפרד מן הנוף העירוני. בשנת 1885 חי בעיר קאראקול (לפנים פז'וואלסק) במזרח קירגיסטאן, רק יהודי אחד. בשנת 1900 היו שם שבעה יהודים, ב- 1903 - חמישה-עשר, וב- 1910 חיו בעיר 31 יהודים. ב- 1885 היו בבישקק 8 יהודים, וב- 1913 עלה מספרם ל- 42.

בעיר אוש חיו היהודים הספרדים והאשכנזים בנפרד. האשכנזים גרו בחלק החדש, ה"אירופאי", יחד עם הרוסים והטאטארים. מבין הספרדים, רק חלק היו נתיני האימפריה הרוסית, והיתר נחשבו ל"נתיני מדינות זרות". הם ישבו בחלק הישן של העיר, ודמו באורח חייהם, בסגנון הבנייה (שהיה אוזבקי), במזון ובלבוש, לשכניהם המוסלמים. יחד עם זאת הייתה להם קהילה נפרדת מהאוכלוסייה המקומית, האוזבקית והפרסית. לפי "דוח השלטון המקומי", שנערך על ידי מושל טורקסטאן עבור השלטון הצארי המרכזי, ב- 1898 הקהילה היהודית הגדולה ביותר הייתה באזור אוש. מאז שאסרה האימפריה הרוסית עליהם להתיישב בכפרים, חיו כל היהודים בעיר עצמה. סמוך לעיר היה בית עלמין יהודי. את הקרקע קנו היהודים מתושבי המקום בשנות ה- 80 של המאה ה- 19, מפני שלא יכלו עוד לקבור את מתיהם במקומות שהיו "מולדתם ההיסטורית": פרגאנה, סמארקאנד או בוכארה.

רבים מבעלי החברות והיזמים בקירגיסטאן היו יהודים. יורי דווידוב היה בעל מפעלי כותנה בעמק הפרגאנה; בוריס גקן ייסד רשת של חנויות ספרים; האחים פוליאקוב יסדו סניף של הבנק למסחר "אזוב-דון".

בסוף המאה ה- 19 עמק פרגאנה נהיה בהדרגה למרכז של טקסטיל ושל תעשיית כותנה, שהתבססה על התוצרת המקומית. באותה תקופה פתחה חברת ל.מ. זינגר ושות' (החברה הידועה למכונות תפירה), שהקים יצחק מריט זינגר, כמה חנויות בקירגיסטאן.

פסיקה "על סובלנות דתית", שיצאה ב- 1905, התירה ללא-נוצרים להתיישב בחלקים מסויימים באימפריה הרוסית. בקירגיסטאן, אזור מרוחק באימפריה, היה מחסור ברופאים, במהנדסים, במורים ובבעלי מלאכה, על כן משכה אליה מהגרים יהודים מפולין ומליטא, מאיראן ומעיראק.

על חייהם הדתיים של יהודי קירגיסטאן לפני המהפכה הבולשביקית של 1917 ידוע מעט מאד. הקהילה באוש קנתה תפילין וספרי תורה בבוכארה. בתחילת המאה ה- 20 ראו אור בקירגיסטאן ספרי קודש אחרים, בעיקר מהדורות של החומש ושל תלמוד בבלי עם פרשנות, בניב יהודי של פרסית או בלשונות אוזבקיות. עד 1915 לא היו בתי כנסת בקירגיסטאן. בתי הכנסת הקרובים ביותר היו בווארני (כיום אלמאטי בקאזאחסטאן), טאשקנט, סאמארקאנד, ופרגאנה (כיום באוזבקיסטן). היהודים המקומיים היו מתאספים לתפילה בבתי הרבנים. ראשי החברה קדישא הגיעו מקאזאחסטאן ומאוזבקיסטאן. באוש היה בית עלמין יהודי, בבישקק הייתה ליהודים חלקה נפרדת בבית הקברות המוסלמי. במקומות אחרים השתמשו היהודים בחלקות נפרדות בבתי הקברות הנוצריים.

לא הייתה מערכת חינוך יסודי יהודית. כמה יהודים ספרדים שלחו את הילדים לחדר בסאמארקאנד. האשכנזים שמרו את מסורתם רק בקרב המשפחה, ואת הילדים שלחו לבתי ספר רוסיים.

ב- 1910 סיווג מושל טורקסטאן את יהודי קירגיסטאן לשבע קבוצות: 1. יהודים מקומיים 2. יהודים בוכאריים שהיו אזרחים רוסים. 3. מהגרים יהודים מרחבי האימפריה הרוסית 4. יהודים שהגיעו במסגרת educational census 5. יהודים בוכארים וממרכז אסיה ללא אזרחות, שהיו תושבים ארעיים 6. יהודים שביקשו מהשלטונות הצארים לקבל מעמד של יהודים מקומיים 7. יהודים אחרים, בעלי מעמד עסקי ארעי. מפקד התושבים שנערך על ידי מושל טורקסטאן ב- 1900 מזכיר בין העירונים של האזור 400 יהודים בטאשקנט, 2,300 בפרגאנה, 4,560 בסאמארקאנד, 800 באוש ו- 250 בבישקק, שתי האחרונות כיום בקירגיסטאן.

בחיי התרבות של יהודי קירגיסטאן בלטה במיוחד ההוצאה לאור שייסד פנקס ליפשיץ, סוחר ספרים לשעבר שהתיישב בבישקק. הוא פרסם לא רק ספרות דתית, בעיקר בעברית עם פרשנות ביידיש או ברוסית, אלא גם ספרות כללית, כגון טולסטוי, גתה, שייקספיר, בתרגום ליידיש מרוסית. הקלטות הגרמופון הראשונות של יהודי ספרד נעשו ב- 1910. הספרדים הוציאו עיתון בשם "רחמים", בפרגאנה ובקוקאנד, והאשכנזים יסדו בקוקאנד את אגודת תרבות, עם סניפים בכל מרכז אסיה. האגודה הפעילה תיאטרון יידי.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים במעמדם של יהודי קירגיסטאן. יותר אשכנזים הגיעו לאזור. ביניהם נציגים של מפלגות ותנועות שונות שהוגלו למרכז אסיה. בקירגיסטאן היו מהפכנים סוציאליסטים, סוציאל-דמוקרטים, חברים ב"בונד" ובמפלגת האיכרים. אך בדרך כלל לא היו היהודים מעורבים בפוליטיקה.

האשכנזים, שהיו עירונים, בעיקר בני המעמד הבינוני, לא ביקשו לשנות את מעמדם. מצבם של הספרדים היה שונה בתכלית. לפי חוק "שירות המילואים", כל המקומיים שאינם סלאביים, הגדרה שלפי השלטון הצארי כללה את היהודים הספרדים, נלקחו לעבודות טכניות ולעבודות כפיים בחזיתות מלחמת העולם הראשונה. העשירים מבין האוזבקים, הטאג'יקים והקירגיזים שילמו לעניי קהילותיהם כדי שילכו במקומם. אך שיטה זו נאסרה לחלוטין על ידי מנהיגי היהודים הספרדים והבוכריים. על יהודים ספרדים נאסר אפילו לשלם ללא-יהודים כדי שילכו במקומם. שלטונות מקומיים הלשינו לממשל המרכזי שיהודים רבים נמלטו לאפגניסטאן והפיצו שם מידע כוזב על "הרוח הפטריוטית" של החיילים הרוסים. האוכלוסייה המקומית של טורקסטאן הייתה מאוכזבת ממדיניות הרוסית כלפי המיעוטים הלאומיים והם מרדו וסירבו לשרת בצבא. מעניין לציין כי האופוזיציה המוסלמית קיבלה את היהודים הספרדים כאלמנט אנטי רוסי אמיתי, בעוד שהיהודים האשכנזים נתפסו כזרים התומכים בקולוניאליות הרוסית.

חלק ממאות אלפי הפליטים היהודיים והשבויים מצבאות גרמניה ואוסטרו-הונגריה, נשלחו עד 1916 לקירגיסטאן, שם העבידום במכרות פחם, במפעלי השקייה, במסילות ברזל ובבתי חרושת.

התקופה הסובייטית

בעקבות המהפכה הבולשביקית של 1917, הגיעו לקירגיסטאן פעילים פוליטים חדשים, אשר רבים מהם היו קומוניסטים יהודים. ג. ברוידו היה יו"ר הסובייטים בבישקק. פינחסוב היה חבר בארגון הסובייטי העירוני באוש, ליפשיץ - בג'אלאל-עבאד, ופריי - בארגון של טוקמאק. כולם נרדפו בטיהורים הסטליניסטיים של שנות ה- 30 של המאה ה- 20.

בשנת 1920, ביוזמת משרד החינוך המקומי, הוקם בקירגיסטאן מוסד יהודי שמטרתו ביעור הבערות, בהנהגת סימון דימנשטיין, לימים פעיל בולט בארגון ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן. המוסד קיים קבוצות לימוד ללימוד קרוא וכתוב ליהודים ספרדים וייסד רשת של בתי ספר יהודיים שמטרתה שימור תרבותם הייחודית ולשונם, בעיקר ניבים של פרסית ולשונות אוזבקיות שבהן השתמשו שהיהודים הספרדים. כמו כן, נפתחה רשת מכללות טכניות, שנועדה לחולל שינוי בפרופיל המקצועי המסורתי של היהודים הספרדים הסובייטים (בעלי חנויות וחלפני כספים), ולהכשירם כפועלי בית חרושת, כמורים, ועוד.

בשנות ה- 20 וה- 30, באוש, בבישקק ובג'אלאל-עבאד, יצאו לאור כ- 750 ספרים בפרסית- יהודית, וגם עיתון אחד. את הספרים הוציא לאור השלטון הסובייטי, ובעיקר הוצאת הספרים החינוכית, ה- UchPedGiz שמטעמו, שעודדה פרסום ספרים, בעיקר ספרי לימוד, בלשונותיהם של המיעוטים הלאומיים.

ב- 1929 פתחו הסובייטים בקירגיסטאן סניף של "האגודה המרקסיסטית-אתיאיסטית מיליטנטית". זכות הבחירה נשללה מיותר מ- 1,880 אנשי דת - כמרים, רבנים ומולות. היהודים ניסו לשמור את המצוות בהיחבא. בפסח אפתה כל משפחה מצות בביתה. משפחות נהגו להיפגש בבתים ולחגוג חגים ושבתות, בריתות ואירועים אחרים. מוהל הובא במיוחד בטאשקנט, אוזבקיסטאן. אלכסנדר וולודארסקי, שלמד בישיבה בוויטבסק, וגורש מבלרוס בשל אמונתו הדתית, נהיה מנהיגה הלא רשמי של הקהילה באוש. וולודארסקי היה גם שוחט, ובעל סמכות בענייני כשרות. שוב ושוב עתר בפני שלטונות העיר בבקשה להקים חלקת קבורה נפרדת בבית הקברות, והודות למאבקו הורשו חברי הקהילה לקבור בחלקה נפרדת עד למלחמת העולם השנייה. אשכנזים וספרדים אספו במשותף כסף למצבות.

אחד האישים הבולטים בקרב יהודי קירגיסטאן היה ההיסטוריון זלמן אמיטין-שפירו (1894- 1944). אביו היה רב. אמיטין-שפירו סיים במקביל לימודים בפקולטה למשפטים ובפקולטה ללימודי המזרח של אוניברסיטת טורקסטאן. חיבר כמה מחקרים בהיסטוריה של יהדות בוכארה וקירגיסטאן: "נשים בטקס הנישואין של יהודים בוכארים בטורקסטאן" (1924), "חוקי הציבור של הקהילות היהודיות הבוכריות" (1926), "יישום הסוציאליזציה בקרב יהודים בוכארים בטורקסטאן" 1933. ב- 1937 נתמנה לפרופסור להיסטוריה במוסד הלאומי החינוכי של קירגיסטאן, אך לאחר שנה נעצר כ"אויב העם" והוגלה לסיביר, שם מת בשנת 1944.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945) התיישבו בקירגיסטאן מעל ל- 20,000 יהודים אשר נמלטו משטחי ברית המועצות שנכבשו על ידי הגרמנים. חלקם הגיעו לאזורי הכפר, שם היו חייהם קשים במיוחד, שכן לא היה להם ניסיון חקלאי כלל. בכפרים סובייטים שולם השכר לפי מספר ימי עבודה. יום עבודה נמדד על פי כמות היבול שנקצר. רבים, שלא עמדו בנורמה משום שהיו חסרי רקע, השתכרו שכר רעב. יחסה של האוכלוסייה המקומית לפליטים היהודים היה חשדני ועוין, משום שנתפסו כ"קפיטליסטים מערביים". כמה יהודים נעצרו באשמת "פעילות קונטרה-רבולוציונית" לכאורה או בשל "הפצת שקרים על דרך החיים הבורגנית".

בימי המלחמה, התיאטרון היהודי של וארשה עם השחקנית הנודעת אידה קמינסקה (1899- 1980) פונה לקירגיסטאן. התיאטרון הציג ביידיש, בפולנית, באוקראינית, ובבלרוסית, ובתום המלחמה חזר לפולין.

קשיי המלחמה הביאו לשינוי במדיניות הרשמית לגבי היחס בין דת ומדינה. ההנחה הייתה, כי לכל דת ישנה החובה לתרום לגיבוש החברה הסובייטית בעמדה בפני אויב חיצוני. ב - 1941 הורשו לראשונה יהודים בקירגיסטאן לבנות בית כנסת, בעיר בישקק (אז פרונזה). הם רכשו בניין במרכז העיר. י. לווין, הרב הראשון, תרם ספר תורה. בית הכנסת סיפק שירותי מילה, שחיטה וקבורה. באותו שטח הוקמו בית מדרש ומקווה טהרה. בסמוך נפתחו גם חנויות למזון כשר, בשר, חלות ומצות. בתי כנסת נוספים נוסדו בערים אוש וקאנט.

הקהילה היהודית בבישקק הוכרה רשמית ב- 1945. באותה תקופה ביקרו בבית הכנסת מדי יום כ- 70 יהודים, ובשבת - מעל ל- 200 מתפללים. בחגים, במיוחד ביום כיפור, הגיעו לבית הכנסת יותר מ- 2,500 יהודים, כולל כ- 600 נשים, והרבה צעירים. בהמשך שימש בית הכנסת גם את היהודים הספרדים. רק בתחילת שנות ה- 90 הופסקו התפילות הנפרדות לספרדים ולאשכנזים.

בתחילת שנות ה- 50, פרט לחגים היהודיים, נאסרה למעשה בבישקק כל פעילות דתית. למרות זאת, התארגנו הקהילות היהודיות בבישקק, באוש, ובגא'לאל-עבאד, ואספו בסתר "פולחאיה" - כסף, מזון ובגדים משפחות נזקקות ולחולים, וגם תרומות לבתי הכנסת. באותה תקופה היוו היהודים בבישקק 3 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכו להתקיים בקירגיסטאן מסגרות נפרדות לאשכנזים ולספרדים. כמעט ולא היו נישואין מעורבים בין שתי העדות. אחוז הנישואין עם לא-יהודים היה 5-10 אחוזים, בשתי העדות. בקרב האשכנזים היו יותר בעלי השכלה גבוהה. הספרדים התפרנסו לרוב כאופים, סנדלרים, ספרים, וקצבים, כבר מגיל צעיר. בקרב אנשי המקצוע הצעירים שנשלחו מאזורים מרכזיים בברית המועצות לארצות מרכז אסיה, כדי לחזק את המסגרות המקומיות ולסייע להן לפתח תרבות, מדע ותעשייה סוציאליסטים, היו היהודים רוב גדול.

במפקד התושבים של 1959, נמנו בבישקק 5,800 יהודים. בשנת 1989 שנה ירד מספרם ל- 5,200. מתוכם 311 ציינו כי הם ספרדים.

בשנות ה- 70, יהודים רבים אמנם הגדירו את עצמם כאתיאיסטים, אך בכל זאת נהגו לבקר בבית הכנסת בקביעות, כדי לשמר את הקהילתיות היהודית.

Formerly known as Pishpek, Frunze

 

Capital and largest city of Kyrgyzstan

 

21ST CENTURY

The Bishkek Synagogue holds services on Sabbaths and holidays. The community is led by Arie Raichman, a Chabad rabbi originally from Belarus.

The Pri Etz Chaim Day School enrolled approximately 80 students in 2015. There is also a Sunday school run by the Menorah Society of Jewish Culture, and supported by the American Jewish Joint Distribution Committee (JDC). In 2015 the Sunday school enrolled approximately 30 students.

Hesed Tikva, a charitable organization, is supported by the JDC. It also runs a library.

Some of the city cemeteries have a special section where Jewish people are buried.

The Kyrgyz Revolution of 2010 led to a wave of antisemitism. Bishkek’s synagogue was attacked by Molotov cocktails, and a pipe bomb was thrown on the synagogue’s property on the first day of Rosh Hashanah.

As of 2015 there were approximately 1,500 Jews in Kyrgyzstan, approximately 80% of whom lived in Bishkek.  

 

HISTORY

Archeological evidence indicates that there were Jewish traders in Kyrgyzstan beginning in the 6th century. However, it was not until the second half of the 19th century, after Central Asia became part of the Russian Empire, that a substantial Jewish community was established in Kyrgyzstan. The two major groups that made up the Jewish community of Bishkek were Ashkenazi Jews, who tended to arrive during the 19th century, and Bukharin Jews, a distinct Central Asian Jewish community who probably resided in Kyrgyzstan for many years before the Ashkenazi Jews arrived.

During World War II (1939-1945) the number of Jews in Kyrgyzstan in general, and Bishkek in particular, increased dramatically, due to large numbers of evacuees arriving from Poland and various areas in the Soviet Union. In 1941 the Jewish community of Bishkek was permitted to open its first synagogue; services were held daily, and up to 2,500 people would attend services during the High Holidays. There were also a number of kosher stores that opened nearby. Ultimately, the community became officially recognized in 1945.

After World War II, however, the community began to shrink, a trend that accelerated drastically in 1989; between 1989 and the end of the 20th century approximately 5,000 Jews had left Kyrgyzstan, mostly to the State of Israel.

In 1900 there were 250 Jews living in Bishkek. In 1970 there were 5,700 Jews living in Bishkek (out of a total Jewish population of 6,900).

In spite of the Jewish population decline, a number of organizations were established in order to serve the remaining Jews. Asfir Srebro established the Menorah Society of Jewish Culture, a cultural organization for the Jews of Kyrgyzstan; the organization eventually opened a Sunday School and a synagogue. In 1993 the Etz Chaim Jewish school was established. A Jewish newspaper, “Ma’ayan,” was started in 1996. A year later, in 1997, the JDC established Hesed Tikva.  

 

Special thanks to Bella Kravets, a teacher in the Pri Etz Chaim school in Bishkek and participant in Beit Hatfutsot’s “Treasuring Communities” project, for providing information for this article.

 

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
קהילת יהודי קירגיסטאן
קירגיסטאן KYRGYSTAN

רפובליקה במרכז אסיה.

קיבלה עצמאות ב- 1991, בעקבות התמוטטות ברית המועצות.

קירגיסטאן היא אחת הרפובליקות הקטנות ביותר בברית המועצות לשעבר, אשר שני שלישים משטחה הרים ורק שליש מתאים לחקלאות, ובה חיים תושבים מ- 80 לאומים שונים ויותר. קירגיסטאן, הידועה בשמה הרוסי קירגיזיה, נקראה על שם השבטים הקירגיזיים ממוצא מונגולי, שאבותיהם הגיעו מסין של ימינו במאה ה- 13. בין המאות 6-13 היו שטחי קירגיסטאן תחת שלטון הח'אנים התורכים. במאות 13-16 שלטו בהם הטאטארו-מונגולים. במאות 17-18 הייתה קירגיסטאן בשלטון הח'אנים הקוקאנדים, ומאמצע המאה ה- 19 השתייכה לאימפריה הרוסית. כיום קירגיסטאן גובלת בצפון עם קאזאחסטאן, במערב עם אוזבקיסטאן, בדרום עם טאג'יקיסטאן, ובמזרח עם סין.

במשך תקופות ארוכות הייתה קירגיסטאן תחנה חשובה ב"דרך המשי". סוחרים רבים בני עמים ודתות שונים עברו בה בדרכם לסין ולהודו. רבים החליטו להתיישב במרכזים מסחריים קטנים ובכפרים ששגשגו לאורך דרך המשי.

ממצאים ארכיאולוגים שהתגלו על ידי האקדמיה הקירגיזית למדעים, מעידים כי סוחרים יהודיים מכוזריה עברו בשטחים הגירגיזיים החל מסוף המאה ה- 6. במסורת הקירגיזית מופיע המונח "דזית" (יהודי) לראשונה באפוס השירי הקירגיזי מאנאס. מאנאס הוא טקסט מן המאה ה- 10, המשלב בתוכו כנראה מסורות קדומות יותר. מאנאס הוא שמה של עיירה ונווה מדבר במרכז מחוז קסינג'יאנג Xinjiang באוטונומית אויגור בסין של ימינו. זהו גם שמו גיבור אפי, המכונה "בנו של ג'קופ (יעקב)". כמה קהילות יהודיות גדולות למדי מוזכרות במאנאס, בין היתר בסאמארקאנד, בבוכארה ובבגדד. באפוס מוזכרים גם מקומות אחדים במזרח התיכון, וגם ירושלים, "עירם הקדושה של היהודים" . קטע שלם מוקדש ל"ימי המלך שלמה" (Sulaimandyn Tushunda). פולחן המלך שלמה נפוץ מאד בקירגיסטאן, גם בימינו. אגדות עם קירגיזיות נפוצות מדברות על הר בגובה 130 מטרים בשם כס המלך שלמה (Takhi-I-Sulaiman), על יד העיר אוש, אשר אליו, על פי האגדה, לקח האל את המלך שלמה לילה אחד. עם הזמן הפך ההר למקום נערץ על היהודים, אשר השווהו להר ציון. באמנות ובאדריכלות הקירגיזית מהמאה ה- 8, סמל מגן דוד הופיע תדיר כאלמנט
קישוטי. במסורת הקירגיזית, נחשב אדם הראשון לאבי התפירה והאריגה, נוח לאבי האדריכלות והנגרות, דוד המלך לאבי חרשי הברזל ואברהם - לאבי הספרים. בחבל הסוזאק בקירגיסטאן יש כפר שנקרא ספר Sefar, ויש הסבורים כי שורש השם מ"ספרד", ומכאן שבמקום ישבו יהודים ממוצא ספרדי.

במפקד שערכו השלטונות הצארים בשנת 1896, היוו היהודים 2 אחוזים מאוכלוסיית החבל. כך גם במפקד מטעם השלטונות הסובייטים ב- 1926. למעשה, לא עלה שיעורם על 2 אחוזים בכל שנות נוכחותם בקירגיסטאן. בימי מלחמת העולם השנייה עלה מספרם, וכלל תושבים זמניים רבים. אחרי המלחמה החלה מגמת ירידה, ובתחילת 2001 היה שיעור היהודים באוכלוסייה הכללית 0.03 אחוז בלבד.

ימי הביניים

היהודים הראשונים, סוחרים בעיקר, החלו להתיישב לאורך דרך המשי במאה הרביעית. לשון דיבורם וכתיבתם הייתה ארמית. מרקו פולו, שעבר בקירגיסטאן במסעו לסין, מזכיר בכתביו כמה קהילות יהודיות לאורך דרך המשי ובסין עצמה, שם כונו היהודים "בעלי העיניים הצבעוניות". הם הורשו לבנות בתי כנסת. על פי החוקר הרוסי ולאדימיר ברטולד, במאה ה- 10 עלה שיעור היהודים באזורים המזרחיים של איראן על זה של הנוצרים. בקורזם, באוש, בקוקאנד ובסמרקנד היו קהילות יהודיות נודעות, שחכמיהן קראו לעצמם חבאר (להבדילם מה"פשוטים"), מילה אוזבקית מהשורש העברי ח.ב.ר.

הגיאוגרף הערבי אל-מאקדיסי (946-1000), שהרבה לסייר בארצות האיסלאם, דיווח על קהילות של "עאקל-אז-זימה" (כלומר לא-מוסלמים, הכוונה בעיקר לסוחרים יהודים) בערים אוש, באלאסאגום, אוזגן, וטאראז. יהודים אלה היו ממוצא מזרח תיכוני, רובם סוחרים, חלפני כספים ובנקאים. גם לספרד הגיע מידע על דרך המשי ועל שמות היישובים שלאורכה. בשנים 1375-1377 ערך אברהם קרסקאס בפאלמה דה מיורקה, קטלוניה, אטלס מפורסם שהכיל מפה של קירגיסטאן.

העת החדשה

בסוף המאה ה- 18, על פי חוק מיוחד מטעם האימפריה הרוסית, הורשו סוחרים יהודים אמידים ממרכז אסיה להיות חברים בקואופרטיבים מסחריים באימפריה. בדרך כלל היו להם, בנוסף, גם תפקידים דיפלומטים ומשימות ריגול. משה רפאילוב, סוחר מאזור קאשגאר (באותה תקופה קירגיסטאן הייתה חלק מקאשגאריה), אסף מידע אסטרטגי חשוב עבור הממשל הרוסי ועל כך הוענקה לו בשנת 1811 מדליית זהב על "תרומתו החשובה לשגשוג הממשל הרוסי".

בתחילת המאה ה- 19, היו במרכז אסיה כ- 19,000 יהודים, כולם ממוצא ספרדי. חלקם היו צאצאי היהודים הראשונים באזור, ולשונם ניב של פרסית, וחלקם יהודים בוכרים שדיברו בעיקר ניב של אוזבקית. למעשה, שתי העדות דיברו בשתי הלשונות. לעתים נמצאו שתי העדות תחת אותו שלטון, ולעתים, תחת שלטונות שונים, כמו למשל שלטון חאנת בוכארה ואמירות קוקאנד במאות 18-19. רוב היהודים גרו בשטחי חיווה, קוקאנד וחאנת בוכארה, וחלק זעום התפזר בקהילות קטנות באזורי הכפר.

לאחר כיבוש מרכז אסיה על ידי הרוסים החלו להגיע לקירגיסטאן יהודים אשכנזים. חלקם היו "קנטוניסטים" ("חטופים": צעירים יהודים שגוייסו בכוח לצבא ואולצו להתנצר) שהגיעו עם הצבא הרוסי. כמה מהם חזרו ליהדות עם שחרורם מהצבא. אנמפודיסט וואראסקין (1820-1878), גיאוגרף וקרטוגרף נודע, בעצמו קנטוניסט לשעבר, חקר את האזור וצייר מפות של הרי הטיין שאן הצפוניים, חבל באלחאש ועמק צ'ו.

היהודים האשכנזים התיישבו בעיקר בערי השדה של קירגיסטאן ובמהירה נהיו לחלק בלתי נפרד מן הנוף העירוני. בשנת 1885 חי בעיר קאראקול (לפנים פז'וואלסק) במזרח קירגיסטאן, רק יהודי אחד. בשנת 1900 היו שם שבעה יהודים, ב- 1903 - חמישה-עשר, וב- 1910 חיו בעיר 31 יהודים. ב- 1885 היו בבישקק 8 יהודים, וב- 1913 עלה מספרם ל- 42.

בעיר אוש חיו היהודים הספרדים והאשכנזים בנפרד. האשכנזים גרו בחלק החדש, ה"אירופאי", יחד עם הרוסים והטאטארים. מבין הספרדים, רק חלק היו נתיני האימפריה הרוסית, והיתר נחשבו ל"נתיני מדינות זרות". הם ישבו בחלק הישן של העיר, ודמו באורח חייהם, בסגנון הבנייה (שהיה אוזבקי), במזון ובלבוש, לשכניהם המוסלמים. יחד עם זאת הייתה להם קהילה נפרדת מהאוכלוסייה המקומית, האוזבקית והפרסית. לפי "דוח השלטון המקומי", שנערך על ידי מושל טורקסטאן עבור השלטון הצארי המרכזי, ב- 1898 הקהילה היהודית הגדולה ביותר הייתה באזור אוש. מאז שאסרה האימפריה הרוסית עליהם להתיישב בכפרים, חיו כל היהודים בעיר עצמה. סמוך לעיר היה בית עלמין יהודי. את הקרקע קנו היהודים מתושבי המקום בשנות ה- 80 של המאה ה- 19, מפני שלא יכלו עוד לקבור את מתיהם במקומות שהיו "מולדתם ההיסטורית": פרגאנה, סמארקאנד או בוכארה.

רבים מבעלי החברות והיזמים בקירגיסטאן היו יהודים. יורי דווידוב היה בעל מפעלי כותנה בעמק הפרגאנה; בוריס גקן ייסד רשת של חנויות ספרים; האחים פוליאקוב יסדו סניף של הבנק למסחר "אזוב-דון".

בסוף המאה ה- 19 עמק פרגאנה נהיה בהדרגה למרכז של טקסטיל ושל תעשיית כותנה, שהתבססה על התוצרת המקומית. באותה תקופה פתחה חברת ל.מ. זינגר ושות' (החברה הידועה למכונות תפירה), שהקים יצחק מריט זינגר, כמה חנויות בקירגיסטאן.

פסיקה "על סובלנות דתית", שיצאה ב- 1905, התירה ללא-נוצרים להתיישב בחלקים מסויימים באימפריה הרוסית. בקירגיסטאן, אזור מרוחק באימפריה, היה מחסור ברופאים, במהנדסים, במורים ובבעלי מלאכה, על כן משכה אליה מהגרים יהודים מפולין ומליטא, מאיראן ומעיראק.

על חייהם הדתיים של יהודי קירגיסטאן לפני המהפכה הבולשביקית של 1917 ידוע מעט מאד. הקהילה באוש קנתה תפילין וספרי תורה בבוכארה. בתחילת המאה ה- 20 ראו אור בקירגיסטאן ספרי קודש אחרים, בעיקר מהדורות של החומש ושל תלמוד בבלי עם פרשנות, בניב יהודי של פרסית או בלשונות אוזבקיות. עד 1915 לא היו בתי כנסת בקירגיסטאן. בתי הכנסת הקרובים ביותר היו בווארני (כיום אלמאטי בקאזאחסטאן), טאשקנט, סאמארקאנד, ופרגאנה (כיום באוזבקיסטן). היהודים המקומיים היו מתאספים לתפילה בבתי הרבנים. ראשי החברה קדישא הגיעו מקאזאחסטאן ומאוזבקיסטאן. באוש היה בית עלמין יהודי, בבישקק הייתה ליהודים חלקה נפרדת בבית הקברות המוסלמי. במקומות אחרים השתמשו היהודים בחלקות נפרדות בבתי הקברות הנוצריים.

לא הייתה מערכת חינוך יסודי יהודית. כמה יהודים ספרדים שלחו את הילדים לחדר בסאמארקאנד. האשכנזים שמרו את מסורתם רק בקרב המשפחה, ואת הילדים שלחו לבתי ספר רוסיים.

ב- 1910 סיווג מושל טורקסטאן את יהודי קירגיסטאן לשבע קבוצות: 1. יהודים מקומיים 2. יהודים בוכאריים שהיו אזרחים רוסים. 3. מהגרים יהודים מרחבי האימפריה הרוסית 4. יהודים שהגיעו במסגרת educational census 5. יהודים בוכארים וממרכז אסיה ללא אזרחות, שהיו תושבים ארעיים 6. יהודים שביקשו מהשלטונות הצארים לקבל מעמד של יהודים מקומיים 7. יהודים אחרים, בעלי מעמד עסקי ארעי. מפקד התושבים שנערך על ידי מושל טורקסטאן ב- 1900 מזכיר בין העירונים של האזור 400 יהודים בטאשקנט, 2,300 בפרגאנה, 4,560 בסאמארקאנד, 800 באוש ו- 250 בבישקק, שתי האחרונות כיום בקירגיסטאן.

בחיי התרבות של יהודי קירגיסטאן בלטה במיוחד ההוצאה לאור שייסד פנקס ליפשיץ, סוחר ספרים לשעבר שהתיישב בבישקק. הוא פרסם לא רק ספרות דתית, בעיקר בעברית עם פרשנות ביידיש או ברוסית, אלא גם ספרות כללית, כגון טולסטוי, גתה, שייקספיר, בתרגום ליידיש מרוסית. הקלטות הגרמופון הראשונות של יהודי ספרד נעשו ב- 1910. הספרדים הוציאו עיתון בשם "רחמים", בפרגאנה ובקוקאנד, והאשכנזים יסדו בקוקאנד את אגודת תרבות, עם סניפים בכל מרכז אסיה. האגודה הפעילה תיאטרון יידי.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים במעמדם של יהודי קירגיסטאן. יותר אשכנזים הגיעו לאזור. ביניהם נציגים של מפלגות ותנועות שונות שהוגלו למרכז אסיה. בקירגיסטאן היו מהפכנים סוציאליסטים, סוציאל-דמוקרטים, חברים ב"בונד" ובמפלגת האיכרים. אך בדרך כלל לא היו היהודים מעורבים בפוליטיקה.

האשכנזים, שהיו עירונים, בעיקר בני המעמד הבינוני, לא ביקשו לשנות את מעמדם. מצבם של הספרדים היה שונה בתכלית. לפי חוק "שירות המילואים", כל המקומיים שאינם סלאביים, הגדרה שלפי השלטון הצארי כללה את היהודים הספרדים, נלקחו לעבודות טכניות ולעבודות כפיים בחזיתות מלחמת העולם הראשונה. העשירים מבין האוזבקים, הטאג'יקים והקירגיזים שילמו לעניי קהילותיהם כדי שילכו במקומם. אך שיטה זו נאסרה לחלוטין על ידי מנהיגי היהודים הספרדים והבוכריים. על יהודים ספרדים נאסר אפילו לשלם ללא-יהודים כדי שילכו במקומם. שלטונות מקומיים הלשינו לממשל המרכזי שיהודים רבים נמלטו לאפגניסטאן והפיצו שם מידע כוזב על "הרוח הפטריוטית" של החיילים הרוסים. האוכלוסייה המקומית של טורקסטאן הייתה מאוכזבת ממדיניות הרוסית כלפי המיעוטים הלאומיים והם מרדו וסירבו לשרת בצבא. מעניין לציין כי האופוזיציה המוסלמית קיבלה את היהודים הספרדים כאלמנט אנטי רוסי אמיתי, בעוד שהיהודים האשכנזים נתפסו כזרים התומכים בקולוניאליות הרוסית.

חלק ממאות אלפי הפליטים היהודיים והשבויים מצבאות גרמניה ואוסטרו-הונגריה, נשלחו עד 1916 לקירגיסטאן, שם העבידום במכרות פחם, במפעלי השקייה, במסילות ברזל ובבתי חרושת.

התקופה הסובייטית

בעקבות המהפכה הבולשביקית של 1917, הגיעו לקירגיסטאן פעילים פוליטים חדשים, אשר רבים מהם היו קומוניסטים יהודים. ג. ברוידו היה יו"ר הסובייטים בבישקק. פינחסוב היה חבר בארגון הסובייטי העירוני באוש, ליפשיץ - בג'אלאל-עבאד, ופריי - בארגון של טוקמאק. כולם נרדפו בטיהורים הסטליניסטיים של שנות ה- 30 של המאה ה- 20.

בשנת 1920, ביוזמת משרד החינוך המקומי, הוקם בקירגיסטאן מוסד יהודי שמטרתו ביעור הבערות, בהנהגת סימון דימנשטיין, לימים פעיל בולט בארגון ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן. המוסד קיים קבוצות לימוד ללימוד קרוא וכתוב ליהודים ספרדים וייסד רשת של בתי ספר יהודיים שמטרתה שימור תרבותם הייחודית ולשונם, בעיקר ניבים של פרסית ולשונות אוזבקיות שבהן השתמשו שהיהודים הספרדים. כמו כן, נפתחה רשת מכללות טכניות, שנועדה לחולל שינוי בפרופיל המקצועי המסורתי של היהודים הספרדים הסובייטים (בעלי חנויות וחלפני כספים), ולהכשירם כפועלי בית חרושת, כמורים, ועוד.

בשנות ה- 20 וה- 30, באוש, בבישקק ובג'אלאל-עבאד, יצאו לאור כ- 750 ספרים בפרסית- יהודית, וגם עיתון אחד. את הספרים הוציא לאור השלטון הסובייטי, ובעיקר הוצאת הספרים החינוכית, ה- UchPedGiz שמטעמו, שעודדה פרסום ספרים, בעיקר ספרי לימוד, בלשונותיהם של המיעוטים הלאומיים.

ב- 1929 פתחו הסובייטים בקירגיסטאן סניף של "האגודה המרקסיסטית-אתיאיסטית מיליטנטית". זכות הבחירה נשללה מיותר מ- 1,880 אנשי דת - כמרים, רבנים ומולות. היהודים ניסו לשמור את המצוות בהיחבא. בפסח אפתה כל משפחה מצות בביתה. משפחות נהגו להיפגש בבתים ולחגוג חגים ושבתות, בריתות ואירועים אחרים. מוהל הובא במיוחד בטאשקנט, אוזבקיסטאן. אלכסנדר וולודארסקי, שלמד בישיבה בוויטבסק, וגורש מבלרוס בשל אמונתו הדתית, נהיה מנהיגה הלא רשמי של הקהילה באוש. וולודארסקי היה גם שוחט, ובעל סמכות בענייני כשרות. שוב ושוב עתר בפני שלטונות העיר בבקשה להקים חלקת קבורה נפרדת בבית הקברות, והודות למאבקו הורשו חברי הקהילה לקבור בחלקה נפרדת עד למלחמת העולם השנייה. אשכנזים וספרדים אספו במשותף כסף למצבות.

אחד האישים הבולטים בקרב יהודי קירגיסטאן היה ההיסטוריון זלמן אמיטין-שפירו (1894- 1944). אביו היה רב. אמיטין-שפירו סיים במקביל לימודים בפקולטה למשפטים ובפקולטה ללימודי המזרח של אוניברסיטת טורקסטאן. חיבר כמה מחקרים בהיסטוריה של יהדות בוכארה וקירגיסטאן: "נשים בטקס הנישואין של יהודים בוכארים בטורקסטאן" (1924), "חוקי הציבור של הקהילות היהודיות הבוכריות" (1926), "יישום הסוציאליזציה בקרב יהודים בוכארים בטורקסטאן" 1933. ב- 1937 נתמנה לפרופסור להיסטוריה במוסד הלאומי החינוכי של קירגיסטאן, אך לאחר שנה נעצר כ"אויב העם" והוגלה לסיביר, שם מת בשנת 1944.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945) התיישבו בקירגיסטאן מעל ל- 20,000 יהודים אשר נמלטו משטחי ברית המועצות שנכבשו על ידי הגרמנים. חלקם הגיעו לאזורי הכפר, שם היו חייהם קשים במיוחד, שכן לא היה להם ניסיון חקלאי כלל. בכפרים סובייטים שולם השכר לפי מספר ימי עבודה. יום עבודה נמדד על פי כמות היבול שנקצר. רבים, שלא עמדו בנורמה משום שהיו חסרי רקע, השתכרו שכר רעב. יחסה של האוכלוסייה המקומית לפליטים היהודים היה חשדני ועוין, משום שנתפסו כ"קפיטליסטים מערביים". כמה יהודים נעצרו באשמת "פעילות קונטרה-רבולוציונית" לכאורה או בשל "הפצת שקרים על דרך החיים הבורגנית".

בימי המלחמה, התיאטרון היהודי של וארשה עם השחקנית הנודעת אידה קמינסקה (1899- 1980) פונה לקירגיסטאן. התיאטרון הציג ביידיש, בפולנית, באוקראינית, ובבלרוסית, ובתום המלחמה חזר לפולין.

קשיי המלחמה הביאו לשינוי במדיניות הרשמית לגבי היחס בין דת ומדינה. ההנחה הייתה, כי לכל דת ישנה החובה לתרום לגיבוש החברה הסובייטית בעמדה בפני אויב חיצוני. ב - 1941 הורשו לראשונה יהודים בקירגיסטאן לבנות בית כנסת, בעיר בישקק (אז פרונזה). הם רכשו בניין במרכז העיר. י. לווין, הרב הראשון, תרם ספר תורה. בית הכנסת סיפק שירותי מילה, שחיטה וקבורה. באותו שטח הוקמו בית מדרש ומקווה טהרה. בסמוך נפתחו גם חנויות למזון כשר, בשר, חלות ומצות. בתי כנסת נוספים נוסדו בערים אוש וקאנט.

הקהילה היהודית בבישקק הוכרה רשמית ב- 1945. באותה תקופה ביקרו בבית הכנסת מדי יום כ- 70 יהודים, ובשבת - מעל ל- 200 מתפללים. בחגים, במיוחד ביום כיפור, הגיעו לבית הכנסת יותר מ- 2,500 יהודים, כולל כ- 600 נשים, והרבה צעירים. בהמשך שימש בית הכנסת גם את היהודים הספרדים. רק בתחילת שנות ה- 90 הופסקו התפילות הנפרדות לספרדים ולאשכנזים.

בתחילת שנות ה- 50, פרט לחגים היהודיים, נאסרה למעשה בבישקק כל פעילות דתית. למרות זאת, התארגנו הקהילות היהודיות בבישקק, באוש, ובגא'לאל-עבאד, ואספו בסתר "פולחאיה" - כסף, מזון ובגדים משפחות נזקקות ולחולים, וגם תרומות לבתי הכנסת. באותה תקופה היוו היהודים בבישקק 3 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכו להתקיים בקירגיסטאן מסגרות נפרדות לאשכנזים ולספרדים. כמעט ולא היו נישואין מעורבים בין שתי העדות. אחוז הנישואין עם לא-יהודים היה 5-10 אחוזים, בשתי העדות. בקרב האשכנזים היו יותר בעלי השכלה גבוהה. הספרדים התפרנסו לרוב כאופים, סנדלרים, ספרים, וקצבים, כבר מגיל צעיר. בקרב אנשי המקצוע הצעירים שנשלחו מאזורים מרכזיים בברית המועצות לארצות מרכז אסיה, כדי לחזק את המסגרות המקומיות ולסייע להן לפתח תרבות, מדע ותעשייה סוציאליסטים, היו היהודים רוב גדול.

במפקד התושבים של 1959, נמנו בבישקק 5,800 יהודים. בשנת 1989 שנה ירד מספרם ל- 5,200. מתוכם 311 ציינו כי הם ספרדים.

בשנות ה- 70, יהודים רבים אמנם הגדירו את עצמם כאתיאיסטים, אך בכל זאת נהגו לבקר בבית הכנסת בקביעות, כדי לשמר את הקהילתיות היהודית.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בישקק

Formerly known as Pishpek, Frunze

 

Capital and largest city of Kyrgyzstan

 

21ST CENTURY

The Bishkek Synagogue holds services on Sabbaths and holidays. The community is led by Arie Raichman, a Chabad rabbi originally from Belarus.

The Pri Etz Chaim Day School enrolled approximately 80 students in 2015. There is also a Sunday school run by the Menorah Society of Jewish Culture, and supported by the American Jewish Joint Distribution Committee (JDC). In 2015 the Sunday school enrolled approximately 30 students.

Hesed Tikva, a charitable organization, is supported by the JDC. It also runs a library.

Some of the city cemeteries have a special section where Jewish people are buried.

The Kyrgyz Revolution of 2010 led to a wave of antisemitism. Bishkek’s synagogue was attacked by Molotov cocktails, and a pipe bomb was thrown on the synagogue’s property on the first day of Rosh Hashanah.

As of 2015 there were approximately 1,500 Jews in Kyrgyzstan, approximately 80% of whom lived in Bishkek.  

 

HISTORY

Archeological evidence indicates that there were Jewish traders in Kyrgyzstan beginning in the 6th century. However, it was not until the second half of the 19th century, after Central Asia became part of the Russian Empire, that a substantial Jewish community was established in Kyrgyzstan. The two major groups that made up the Jewish community of Bishkek were Ashkenazi Jews, who tended to arrive during the 19th century, and Bukharin Jews, a distinct Central Asian Jewish community who probably resided in Kyrgyzstan for many years before the Ashkenazi Jews arrived.

During World War II (1939-1945) the number of Jews in Kyrgyzstan in general, and Bishkek in particular, increased dramatically, due to large numbers of evacuees arriving from Poland and various areas in the Soviet Union. In 1941 the Jewish community of Bishkek was permitted to open its first synagogue; services were held daily, and up to 2,500 people would attend services during the High Holidays. There were also a number of kosher stores that opened nearby. Ultimately, the community became officially recognized in 1945.

After World War II, however, the community began to shrink, a trend that accelerated drastically in 1989; between 1989 and the end of the 20th century approximately 5,000 Jews had left Kyrgyzstan, mostly to the State of Israel.

In 1900 there were 250 Jews living in Bishkek. In 1970 there were 5,700 Jews living in Bishkek (out of a total Jewish population of 6,900).

In spite of the Jewish population decline, a number of organizations were established in order to serve the remaining Jews. Asfir Srebro established the Menorah Society of Jewish Culture, a cultural organization for the Jews of Kyrgyzstan; the organization eventually opened a Sunday School and a synagogue. In 1993 the Etz Chaim Jewish school was established. A Jewish newspaper, “Ma’ayan,” was started in 1996. A year later, in 1997, the JDC established Hesed Tikva.  

 

Special thanks to Bella Kravets, a teacher in the Pri Etz Chaim school in Bishkek and participant in Beit Hatfutsot’s “Treasuring Communities” project, for providing information for this article.