קהילת יהודי סן-דייה

Ivan Goll (born Isaac Lang) (1891-1950), poet and translator, born in Saint-Dié-des-Vosges, France. Following his father’s death, he moved to Metz, France (then part of Germany) and became a German citizen. He studied law at the Univeristy of Strasbourg, and then at the universities of Freiburg-im-Breisgau and Munich. During WW I he lived in Zurich, Switzerland, and in 1919 he settled in Paris.

Goll began his artistic career in Berlin in 1913, where he was a member of the Expressionist movement. In Zurich he became acquainted with the avant-garde circles of the Dada movement and others. He composed poems and translated in French, German, and English. His works from this period include Le Canal de Panama (1914), Le Requiem pour les morts de 1916 (1917), Mathusalem ou l'Éternel Bourgeois (1922), Surréalisme, revue en un seul numéro (Paris, 1 octobre 1924), À bas l’Europe and the German version Der Mitropäer (1928), Sodome et Berlin (1929), Chansons malaises (1935), La Chanson de Jean Sans Terre (1938) followed by Deuxième livre de Jean Sans Terre (1939) and Troisième livre de Jean sans Terre (1939). From 1939 to 1947, along with his wife Claire Goll, he lived in the United States, where he published Fruit from Saturn, a volume of poems in English.

Goll returned to France and died in Neuilly-sur-Seine.

His wife Claire Goll, who died in 1977, bequeathed to the city of Saint-Dié-des-Vosges their French manuscripts, their library, their works of art and their furniture. They are now on display at the Pierre-Noël Museum in Saint-Die. The German manuscripts and prints were bequeathed to Schiller Museum in Marbach, Germany.

Claire Goll (born Clara Aischmann) (1890-1977), writer, poetess, and journalist, born in Nuremberg, Germany. After living in Leipzig, where she was married to Heinrich Studer, in 1916 she moved to Switzerland and studied at the University of Geneva. She published her first collection of poems Mitwelt in 1918, and then Die Frauen erwachen, a collection of short stories. In 1919 she moved to Paris along with the poet Yvan Goll that she married in 1921. Le nègre Jupiter enlève Europe (Der Neger Jupiter raubt Europa), her first novel, was published in 1926. Along with her husband, she published a number of collections of poems, including Poèmes d'amour (1925), Poèmes de la jalousie (1926) et Poèmes de la vie et de la mort (1927). From 1939 to 1947, together with her husband, she lived in the United States.

After her husband’s death in 1950, she dedicated herself to preserving his work. In 1977, she bequeathed to the city of Saint-Dié-des-Vosges, the native town of her husband, their French manuscripts, their library, their works of art and their furniture. The whole is now on display at the Pierre-Noël Museum. The German manuscripts and prints were bequeathed to Schiller Museum in Marbach, Germany.

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

Lorraine

A historical region in northeast France bordering Belgium, Luxembourg and Germany.

סֶנוֹן

Senones

עיירה במחוז ווֹז', בחבל לוריין ההיסטורי, בצרפת.

עד סיפוחה של סנון לצרפת בשנת 1793,היא הייתה בירתה של הנסיכות הזעירה סאלם.

סוחרים יהודים מאלזאס הקרובה נהגו לפקוד את סנון במהלך המאה ה-18, אך הם לא הורשו להתיישב בעיירה. ראשיתה של הקהילה היהודית בסנון היא מהעשור של 1840, כאשר סוחרי בקר וטקסטיל מאלזאס התיישבו בה.

בשנת 1861 ישבו בעיירה 65 יהודים. מספרם גדל ל-85 בשנת 1873, והגיע לשיא של 104 בשנת 1885. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ירד מספרם ל-87 בשנת 1896, 67 בשנת 1904, ו-56 בשנת 1910. בעשור של 1930 ישבו בסנון פחות מ-30 יהודים.

בתחילה התפללו יהודי סנון בחדר תפילה בבית פרטי. בית הכנסת נחנך בשנת 1897.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, כמה מיהודי אלזאס מצאו מקלט בסנון. לאחר הכיבוש הגרמני של צרפת והנהגת מדיניות אנטישמית על ידי ממשלת וישי, עזבו רבים מהם את העיירה. הנותרים נתפסו במרץ 1944, וגורשו למחנה ההשמדה הנאצי באושוויץ.

בתום מלחמת העולם השנייה שבו לסנון שלושה יהודים בלבד, בשנת 1945. בשנת 1949, על פי החלטת ארגון הקהילות של צרפת (Consistoire central israélite de France ) בניין בית הכנסת הוענק כמתנה לכנסייה הרפורמית המקומית לאות הוקרה על "מסירות הנפש של פרוטסטנטים כלפי יהודים בשנות הרדיפה". מאז משמש המבנה כבית תפילה פרוטסטנטי.

לינוויל LUNEVILLE

עיר בצפון מזרח צרפת.


יהודים אחדים נזכרים במקום בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-15, ערב גירוש היהודים מדוכסות לורן.

משנת 1702 שכנה בלינוויל חצר הדוכס, ושמואל לוי היה ממונה על ענייני הכספים שלה.

ב-1785 נחנך בית כנסת בלינוויל, בעיר ישבו אז 16 משפחות יהודיות. בסוף המאה ה- 18 ובראשית המאה ה-19 פעל בלינוויל בית-דפוס עברי של אברהם בריזאך והוציא בין השאר מחזור בתרגום יידיש ו"ליקוטי צבי".

ב-1855 מנתה האוכלוסיה היהודית 400 נפש ואחרי 1870 התיישבו בלינוויל גם יהודים בעלי- תעשייה מאלזאס. ב-1857 נחנך בית-חולים יהודי ופעל עד לשואה.

בן המקום אלפרד לוי, לימים רבה הראשי של צרפת, היה רב העיר בשנים 1880-1869.

במלחמת-העולם הראשונה נרצחו במקום יהודים אחדים, בתוכם הרב ש' וייל; באותה מלחמה היו יהודי המקום מגוייסים לצבא צרפת, 18 נפלו בקרבות.


בקרבות מלחמת-העולם השנייה נפלו 6 מיהודי לינוויל, ובתקופת הכיבוש הגרמני נרצחו בעיר 139 יהודים.


ב-1969 התגוררו בלינוויל 200 יהודים, כמחציתם יוצאי צפון-אפריקה.

ריבוביליי

Ribeauvillé

בגרמנית: Rappoltsweiler / ראפולטסווילר

עיר במחוז או-רן בחבל אלזס, צרפת. בין השנים 1871 -1918 הייתה חלק מגרמניה. 

יישוב יהודי היה בריבוביליי בתחילת המאה ה-14, ונחרב בעקבות גזירות ארמלדר (פרעות ביהודים בשנת 1338) ופרעות "המגיפה השחורה" (1349).

הקהילה התחדשה כעבור עשרות שנים וגורשה וב- 1530 גורשו היהודים מן העיר.

בסוף המאה ה-8ו ישבו בעיר יותר מ-300 יהודים ומספרם גדל והלך במאה ה- 19, אבל מראשית המאה העשרים חלה ירידה הדרגתית, והקהילה חדלה למעשה להתקיים עוד לפני מלחמת- העולם השנייה (ספטמבר 1939).

סלסטה Selestat

(בגרמנית שליטשטאדט)

עיר במזרח צרפת.


קהילה יהודית הייתה בסלסטה מתחילת המאה ה-14; ניצלה מידי כנופיות ארמלדר (1338) ונפגעה ברדיפות "המגיפה השחורה" (1349).

במאה ה- 15 חדלה הקהילה להתקיים, בניין בית-הכנסת הופקע בידי השלטונות, והוצבו בו דוכני מכירה. מאמצע המאה ה-16 שימש הבניין כבית-נשק.

קהילה חדשה נוסדה במקום אחרי המהפכה הצרפתית (1789) ותקופת-מה הייתה השלישית בגודלה באלזאס. בשנת 1890 הוקם בית כנסת.

בתקופה שבין בין שתי מלחמות-העולם ישבו בסלסטה רק 250 יהודים.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נשדד בית הכנסת בידי הגרמנים.

אחרי המלחמה שופץ בית הכנסת והתקיימה קהילה יהודית קטנה בעיר.

בשנת 1971 התגוררו בסלסטה 180 יהודים.

שארְם

Charmes

עיירה במחוז ווֹז', בחבל לוריין ההיסטורי, בצרפת.

שלוש המשפחות היהודיות הראשונות התיישבו בשארם משנת 1780 ואילך: מישל לאזארד הגיע מאלימר (Hellimer ) ב-1780, ואחריו הגיעו משפחותיהם של סמואל סלומון ב-1788 ומישל מאייר ב-1789. מספרן גדל לאחר המהפכה הצרפתית, כאשר ב-1791 זכו היהודים בשוויון זכויות אזרח.

בשנת 1808 הייתה בשארם הקהילה היהודית הגדולה ביותר במחוז ווז', עם 68 נפש ב-12 משפחות. מספרם המשיך לגדול במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19. ב-1834 היא היתה הקהילה השנייה בגודלה בווז', אחרי קהילת רמירמון (Remiremont ), עם 120 נפש, ובשנת 1852 הגיעה לשיא של 124 נפש (כ-5% מהאוכלוסייה הכללית).

בשלהי המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19, עסקו רוב יהודי שארם במסחר בבקר וסוסים, והיתר היו רוכלים, קצבים, ומתווכים.

חדר תפילה נפתח בבית פרטי בסוף המאה ה-18. לקהילה היה בית ספר יהודי, ומורה, ששימש גם כחזן. בית כנסת חדש נבנה בשנת 1866 והוא שימש גם את יהודי הכפרים השכנים מירקור (Mirecourt ) ו-וֶזֶליז (Vézelise ).

מאמצע המאה ה-19 ואילך ירד מניין היהודים בשארם ל-86 בשנת 1890, ול-55 ב-1910. מניינם כלל גם משפחה יהודית מליטא, שנמלטה מחמת הרדיפות האנטישמיות שהחלו אז ברחבי האימפריה הרוסית.

במשך העשור של 1930 נידלדלה קהילת שארם, ונותרו בה שתי משפחות בלבד.

בימי הכיבוש הגרמני של צרפת במלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, נתפסו היהודים שעדיין נותרו בשארם, וגורשו למחנה ההשמדה הנאצי באושוויץ.

לאחר מלחמת העולם השנייה, רק גבריאלה לוי (1976-1889), ניצולת השואה, שבה לשארם. לאחר פטירתה לא התגוררו עוד יהודים במקום.

ברוּיאֶר

Bruyères

עיירה במחוז ווֹז', בחבל לוריין ההיסטורי, בצרפת. בין השנים 1871 ו-1918 הייתה תחת שלטון גרמניה.

ההתיישבות היהודית בברויאר החלה בתחילת המאה ה-19. בשנת 1806 ישבו בעיירה 19 יהודים. הם מנו 21 בשנת 1848, 18 בשנת 1866, 46 בשנת 1867, ו-80 בשנת 1873. בתחילת המאה ה-20 עמד מניינם על כמאה, אך ירד לכ-40 בסוף העשור של 1930.

בית כנסת נפתח ב-1903 במימונו דניאל איפלה אוזיריס (1825 - 1907), איש כספים ונדבן מפריז. בשנת 1876 נפתח בברויאר בית קברות יהודי בצמוד לבית הקברות הנוצרי.

בימי הכיבוש הגרמני של צרפת במלחמת העולם השנייה, הוסב בית הכנסת של ברויאר למחסן. עשרה מיהודי העיירה נספו בשואה.

רק קומץ משפחות יהודיות שבו לברויאר לאחר מלחמת העולם השנייה. מבנה בית הכנסת נמכר והוסב לבית מלאכה. המבנה זכה להכרה בחשיבותו ההיסטורית, ובשנת 1990 נרכש על ידי עיריית ברויאר, ושופץ בסיוע עמותת דניאל אוזיריס.

מאז שנת 1993 שוכן במבנה הזה "מוזיאון אנרי מתייה", על שמו של אנרי-מתייה (1994-1913), חסיד אומות העולם, שהציל שני ילדים יהודים בתקופת השואה.

עיקר המוצגים במוזיאון הוא אוסף כלי חרס מהמאות ה-18 וה-19 של אנרי מתייה. במוזיאון מוצגים גם כמה חפצים הקשורים להיסטוריה היהודית במחוז ווז', ובמיוחד שני לוחות הברית מבית הכנסת של רֶמירמון.

עיקר המוצגים במוזיאון הוא אוסף כלי חרס מהמאות ה-18 וה-19 של אנרי מתייה. במוזיאון מוצגים גם כמה חפצים הקשורים להיסטוריה היהודית במחוז ווז', ובמיוחד שני לוחות הברית מבית הכנסת של רֶמירמון.