קהילת יהודי מארמוטייר

Isaac Léon Trenel (1822-1890), rabbi and scholar, born in Metz, France. He studied with his uncle Rabbi Jacob Haguenauer in Marmoutier in Alsace. He then attended the École centrale rabbinique of Metz and was ordained a rabbi in 1846. He served as rabbi in Besancon, France, and then as assistant to Chief Rabbi of France Lazare Isidor. In 1854 he became head of the Séminaire israélite de France. Along with Nathaniel Philip Sander (1806-1886), he published the Dictionnaire Hébreu-Français (1859), a work that has been since then reprinted many times and is commonly referred as le Sander et Trenel. He died in Paris.

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

Alsace

A historical region in northeastern France on the Rhine River plain, bordering Germany and Switzerland. 

סאוורן

בגרמנית: צאברן

עיר במזרח צרפת. 
קהילה יהודית התקיימה בסאוורן בימי הביניים המוקדמים. הקהילה סבלה מכנופיות ארמלדר בשנת 1338 ומפרעות "המגפה השחורה" ב- 1349. הפרעות הביאו לעזיבת יהודים את העיר ואחרי "המגפה השחורה" גורשה המשפחה היהודית האחרונה שעוד ישבה במקום.

יהודים מעטים חיו בסאוורן במאה ה-18. בסוף המאה ה-19 מנה היישוב היהודי שם 300 איש, וחי במסגרת של קהילה. בעיר היו אז בית כנסת ובית-ספר יהודי יסודי, שפעל מ-1857.

בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי הכיבוש הגרמני, נלקחו יהודי סאוורן למחנות. 30 מיהודי המקום ניספו בשואה.

בשנת 1970 ישבו בסאוורן כמאה יהודים.

רומנסווילר

Romanswiller; בגרמנית: Romansweiler

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. סופח לגרמניה בשנים 1918-1871.

קיים תיעוד על נוכחותם של יהודים ברומנסווילר מאז שנת 1669. בשנת 1716 חיו בכפר 26 משפחות יהודיות. במפקד שנערך ב- 1784 בצו הממשלה הצרפתית לאוכלוסיית "היהודים הנמצאים באלזס בהיתר ובהתאם לכתב ההרשאה של הוד מלכותו", נמנו ב רומנסווילר 41 משפחות יהודיות, ובסך הכל 206 יהודים. מספרם הגיע לשיא של 245 תושבים יהודים בשנת 1846, מספר שנותר יציב באמצע המאה ה 19. בתחילת המאה העשרים ירד מספר היהודים ברומנסווילר ל 84. בשנת 1936 חיו בכפר 43 יהודים.

הקהילה היהודית של רומנסווילר השתייכה לרבנות של מרמוטיה, ואחר כך מ 1910 לרבנות של סוורן. בית התפילה הראשון נחנך בבית פרטי, ובית הכנסת הראשון נבנה ב 1738. במקומו הוקם בית כנסת חדש יותר בשנת 1849. בנוסף היו לקהילה מקוה ובית ספר, והיא העסיקה מורה, ששימש גם כשליח ציבור וכשוחט. בית העלמין היהודי ביישוב נפתח במאה ה 18, ושימש גם את קהילות ואסולון, אודצהיים ומקומות סמוכים נוספים.

הגרמנים כבשו את אלזס בקיץ של 1940, וגירשו את יהודי רומנסווילר אל דרום צרפת. 26 בני אדם מקרב יהודי רומנסווילר נספו בשואה.

אחרי מלחמת העולם השנייה לא שבו יהודים לחיות ברומנסווילר. בית הכנסת חולל ונבזז בשנות המלחמה. בשנת 1956 נמכר מבנה בית הכנסת לרשות המקומית ומאז שימש כבית ספר למוזיקה. כתובת בית הכנסת היא  rue de la Synagogue.

בבית העלמין היהודי ברומנסווילר ניצב לוח זיכרון לנרצחים בשואה מקהילות רומנסווילר, ואסולון ואודצהיים.

דטווילר

Dettwiller

בגרמנית: Dettweiler  / דטוויילר

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. סופח לגרמניה בשנים 1918-1871.

נוכחותם של יהודים בכפר מתועדת מסוף המאה ה 17. הקהילה התפתחה במהלך המאה ה 18.

במפקד שנערך ב-1784 בצו הממשלה הצרפתית לאוכלוסיית "היהודים הנמצאים באלזס בהיתר ובהתאם לכתב ההרשאה של הוד מלכותו", נמנו בדטווילר 18 משפחות יהודיות, וסך הכל 96 נפשות. בשנת 1808 מנו היהודים ביישוב 107 נפשות, ומספרם גדל ל 158 יהודים בשנת 1846 והגיע לשיא של 163 בשנת 1866. כמו במקומות אחרים באלזס הכפרית, האוכלוסייה היהודית הצטמצמה במחצית השנייה של המאה ה 19: בשנת 1910 חיו בדטווילר 97 יהודים ובשנת 1936 חיו שם 39 יהודים.

במאה ה 18 לקהילה היה בית תפילה משלה. בית כנסת חדש נחנך במקומו בשנת 1851. המקוה היה במרתף בית הכנסת. הקהילה העסיקה מורה אשר שימש גם כשוחט וכשליח ציבור.

הגרמנים כבשו את אלזס בקיץ של 1940, וגירשו את יהודי דטווילר אל דרום צרפת, 21 מהם נספו בשואה. בשנות הכיבוש הנאצי בית הכנסת ניזוק קשות ועזרת הנשים בגלריה נהרסה כליל.

אחרי מלחמת העולם השנייה שבו כמה יהודים אל דטווילר. בשנת 1953 חיו במקום 24 יהודים. בית הכנסת שופץ והיה בשימוש עד לשנת 1960.

כתובת בית הכנסת:   Rue de l'écolé / Rue de Général Leclerc, 67490 Dettwiller

שווניים

Schwenheim 

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. סופח לגרמניה בשנים 1918-1871.

ההתיישבות היהודית בשווניים החלה במאה ה-17 אך ייתכן שחיו שם משפחות יהודיות עוד קודם לכן, בעקבות גירוש היהודים מהעיר הסמוכה סברנה במאה ה-15. בשנת 1670 מתועדות בשווניים שלוש משפחות יהודיות. במאה ה-18 גדלה האוכלוסייה היהודית בכפר משש משפחות בשנת 1716 לשמונה משפחות בשנת 1725 ואז ל-18 משפחות בשנת 1760.

במפקד שנערך ב-1784 בצו הממשלה הצרפתית לאוכלוסיית "היהודים הנמצאים באלזס בהיתר ובהתאם לכתב ההרשאה של הוד מלכותו", נמנו בשווניים 22 משפחות יהודיות, וסך הכל כמאה תושבים יהודים. ב-1807 חיו בשווניים 108 יהודים, וב-1846 עלה מספרם ל-163. אחרי אמצע המאה ה-19 ירד מספר היהודים בעקביות: 117 יהודים בשנת 1870, 52 ב-1895, 35 ב-1900 ו-4 בלבד ב-1910. איזידור לוי, היהודי האחרון במקום, עבד כמורה וכשליח ציבור של הקהילה מאז 1882, ועזב את שווניים בשנת 1913.

קהילת שווניים השתייכה לרבנות של מרמוטייה. בית הכנסת הראשון הוקם ב-1762. ב-1868 נחנך בית כנסת חדש שתפס את מקומו. הקהילה העסיקה מורה ששימש גם כשליח ציבור. לקהילה היתה באר מים בתוך הרובע היהודי, וקיים איזכור של באר נוספת בתוך בית בקצה של דורפגראבה, שם היה כנראה המקוה של הקהילה. קהילת שווניים יסדה בית עלמין משלה בשנת 1781, קודם לכן קברו את הנפטרים בסברנה.

אחרי היעלמותה של הקהילה, קודם למלחמת העולם הראשונה, נמכר מבנה בית הכנסת והוסב לבניין מגורים (לעתים עם חנות בנוסף), וקיים עד היום. בית העלמין היהודי בשווניים שוקם ביוזמת ראש העיר בשנות ה-1990. כתובת בית הכנסת הקודם:  rue des Juifs 114, 67469 Schwenheim 

ואסלון

Wasselonne 

בגרמנית:  Wasselnheim 

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. סופח לגרמניה בשנים 1918-1871.

הקהילה היהודית בוואסלון נוסדה במחצית השנייה של המאה ה 19. בשנת 1896 חיו במקום 48 יהודים ובשנת 1910 עלה מספרם ל 67. ב 1936 התגוררו בוואסלון 79 יהודים. 

קהילת ואסלון השתייכה לרבנות של אוברניי. היה להם חדר תפילה שנפתח בשנת 1890, ובשנת 1924 הוחלף בבית תפילה גדול יותר.

אחרי מלחמת העולם השנייה נוסדה קהילה חדשה. בשנת 1954 חיו שם 54 תושבים יהודים, שהתפללו בחדר תפילה ולאחר מכן הוקם בית כנסת קטן ומכובד בסגנון מודרני.

בשנת 1870 עבר מפעל המצות שהקים ב1850 סלומון ניימן באודרציים, אל ואסלון, עם בן המייסד, בנואה ניימן. זהו מפעל המצות הוותיק ביותר הפועל בצרפת.

אז'ן

Haegen 

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. סופח לגרמניה בשנים 1918-1871.

יהודים החלו להתיישב באז'ן במאה ה-18.

במפקד שנערך ב-1784 בצו הממשלה הצרפתית לאוכלוסיית "היהודים הנמצאים באלזס בהיתר ובהתאם לכתב ההרשאה של הוד מלכותו", נמנו באז'ן 4 משפחות יהודיות, סך הכל 29 נפשות. בשנת 1807 חיו במקום 45 יהודים, ומספרם הגיע לשיא של 55 בשנת 1846 ובעשורים הבאים ירד ל-28 ב-1870 ולבסוף עזבו כל היהודים את הכפר לפני שנת 1900. במפקדים של 1910 ושל 1936 לא נרשמו יהודים באז'ן.

קהילת אז'ן השתייכה לרבנות של סברנה. היה שם בית כנסת קטן שהוקם בשנת 1821 במקום בו פעל קודם לכן חדר תפילה. ככל הנראה היה גם מקוה ובית ספר יהודי קטן.

אימלַן

Imling

עיירה במחוז מוזל, בחבל לוריין ההיסטורי, בצרפת.

נראה שיהודים חיו באימלן עוד בימי הביניים. ראשיתה של הקהילה המודרנית היא משלהי המאה ה-17. קיים תיעוד על שני יהודים, מישל לוי, סוחר סוסים, ומואיז לוי, רוכל, שהתגוררו בכפר באותה העת. אליהם הצטרפו משפחות יהודיות נוספות שהגיעו מחבל אלזאס הסמוך.

מעמדם המשפטי של שמונה המשפחות היהודיות של אימלן קיבל תוקף ב"חוק הסובלנות" שנחתם בשנת 1762על ידי אנטואן-ג'וזף, הרוזן של לוצלבורג ובעל האדמות באימלן. החוק הזה התיר להם בין השאר להעסיק חזן ומורה. בתמורה, חוייבו היהודים להעלות מסים, בכסף ובמוצרים.

בשנת 1789 ישבו באימלן 20 משפחות יהודיות. האוכלוסייה היהודית המשיכה לגדול במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19. ב-1845 הגיעה ל-120.

במו שאר הקהילות היהודיות הכפריות של לוריין ואלזאס, רבים מהם עזבו את אימלן לאחר אמצע המאה ה-19, והדבר הביא לגריעת 68 נפש ב-1895, ועוד 54 ב-1910. הקהילה נתפרקה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

ככל הנראה, ליהודי אימלן היה חדר תפילה מאז תחילת המאה ה-18. בית כנסת נפתח בשנת 1820, ועמד בשימוש עד 1920. מבנה בית הכנסת נמכר בשנת 1922. לקהילה היה גם מקווה, שנפתח בשנת 1861, שאף הוא נמכר בשנת 1922. מבנה בית הכנסת עדיין קיים, והוא נמצא ב-rue de l'Église.

משנת 1845 ועד סוף המאה ה-19 נבחרו יהודים למועצה המקומית באימלן.