קהילת יהודי מקנס

מקנס

Meknes

בערבית: مكناس‎

עיר בצפון מערב מרוקו, בשולי הרי האטלס התיכון

קיימות עדויות על קהילה יהודית במקנס מן המאה השמינית והעשירית.
בשנים 1138 – 1140 החריבו שליטי אל-מוחדון את הקהילה, יהודים רבים התאסלמו.

מגורשי ספרד הגיעו אל מקנס בשנת 1492 וטבעו חותמם על הקהילה. מולאי אסמאעיל (1727-1672) העביר את היהודים מה"מלאח" שבעיר הערבית והקים להם שכונה בקרבת ארמונו, שקיימת עד היום ונקראת "המלאח הישן" של מקנס.

בשנת 1728 נערכו ביהודי מקנס פרעות, שבמהלכן נהרגו 180 יהודים, וכל בתיהם נבזזו. גם בשנת 1790 התחוללו פרעות, בעידודו של הסולטאן יזיד (1790-1792). רכוש רב אבד ובתי הכנסת נהפכו למסגדים. בפרעות של 1811 הציתו הפורעים בתי כנסת, וגם ב- 1894. באותה תקופה חיו בעיר 4,600 יהודים.

בסוף המאה ה- 19 חל שיפור במצב הקהילה היהודית, היהודים צברו נכסים. הכיבוש הצרפתי (1912) הביא שיפור נוסף. ב- 1931 היו במקנס 9,510 יהודים.

בתקופת ממשלת וישי (1943-1940), בימי מלחמת העולם השנייה, סבלו היהודים מפרעות והצקות.

במפקד אוכלוסין של שנת 1947 נמנו בעיר 15,482 יהודים, ומעריכים כי עוד כ- 3,000 לא התפקדו. ב- 1951 היה מספר היהודים במקנס 12,445 ולאחר שמרוקו קיבלה עצמאות (1956) החל מספרם לרדת.
במפקד 1960 נמנו 10,894 יהודים. באותן שנים עלו המוני יהודים ממרוקו לישראל וב- 1968 נותרו במקנס בין 2,000 ל- 3,000.
בשנות השבעים התקיימה במקנס קהילה יהודית קטנה.


חיי הקהילה

גם קהילות יהודיות אחרות במרוקו סבלו מפרעות בכל התקופות, ולא אחת קלטה קהילת מקנס ניצולי פרעות מערים אחרות. המצור של השריף הסעדי מולאי מחמד (1573-1557) הגיעו לעיר 2,500 יהודים מפז, ועוד יהודים מפז הגיעו שוב גם בשנים 1704 – 1705. באו גם יהודים מתטואן, ומקהילות נוספות. כל קהילת אגוראי למשל, יישוב מדרום למקנס, הגיעו ב- 1790, בתקופת השליט העריץ יזיד.

תור הזהב של קהילת מקנס היה בתקופת מולאי אסמאעיל (1727-1672), שעשה את העיר לבירתו והחזיק יועצים יהודים בחצרו. יוסף מימראן סייע לו בתפיסת השלטון. בנו אברהם מימראן היה בעל השפעה בחצר הסולטאן, וניהל משא ומתן עם השגרירים האירופים. משפחות טולידאנו ובן-עטר היו בשירותו. משה בן-עטר היה מזכירו וחתם בשנת 1721 על חוזה שלום עם אנגליה.

ב- 1903 חיו במקנס כ- 4,800 יהודים במלאח. המלאח החדש הוקם ב- 1925 ואליו עברו עשירי הקהילה. במלאח הישן והחדש היו בתחילת שנות ה- 50 של המאה העשרים 36 בתי כנסת, כולם בבתים פרטיים, ביניהם בית כנסת "הלביאה", ובית כנסת על-שם רבי יוסף ברדוגו שנוסד ב- 1923 ונקרא צלאת אל-ערוסה ("בית הכנסת של הכלה"). ב- 1925 נבנו בתי כנסת מפוארים על-שם טולדנו ויוסף מריג'ין. ליהודים היו שני בתי עלמין, הישן בתוך החומה, והחדש מחוצה לה.

מקנס היתה מרכז עירוני לאזור חקלאי עשיר והיהודים האמידים עסקו בשיווק תוצרת חקלאית ובתעשייה חקלאית, והיו ספקים של חיל המצב הצרפתי. הם עסקו גם באומנות זעירה והיו מנפצי צמר, משבצי זהב וכסף, צובעי בגדים, מפיקי שעווה ועוד. בעלי האמנויות היו מאוגדים והמסגרות שימשו גם ללימוד ולתפילה בצוותא, בראש כל איגוד עמד "אמין". היו גם סוחרים קטנים, מלווים בריבית וסוחרי חוץ.

עד לכיבוש הצרפתי נתמנו בקהילה מטעם השלטונות הנגיד, הוועד ("שבעת טובי העיר") והשיח'. הקהילה עצמה בחרה רב, דיינים וכלי-קודש. הצרפתים דרשו לקיים בחירות למועצה ("קומיטי") שהופקדה על המסים, על הקמה וטיפוח של מוסדות צדקה ועל ניהול מוסדות דת. המועצה ייצגה את הקהילה בפני השלטונות.

הקהילה הפעילה ארגונים וולונטריים: "גומלי חסדים", "ביקור חולים", "חברה קדישא", "אם הבנים", "מתן בסתר", "עזרת נישואין" ועוד. וממנה את פעולותיה במסים על השחיטה ועל כל סחורה שנמכרה בשכונת היהודים. הרב הופקד על התחום הדתי, השיח' התמנה בידי הרשות ועל-דעת הקהילה.

בשנת 1902 הוקם בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). היו גם תלמוד תורה וישיבות בתוך בתי כנסת. ב- 1925 נבנה במלאח החדש בית ספר "אם הבנים".

ב- 1713 וב- 1840 היו ניסיונות ראשונים לארגן עלייה לארץ-ישראל. ב- 1844 עלו 70 יהודים, ושוב בשנים 1848, 1853, בעיקר לטבריה. ב- 1855 עלו לישראל 80 יהודים ממקנס. ב- 1899 וב- 1900 הייתה עלייה בגלל מהומות שבטיות באזור מקנס.

בתחילת המאה העשרים החלה במקנס פעילות ציונית. אגודת "חיבת ציון" בפז הקימה סניף גם במקנס. ב- 1910 הצטרפה האגודה ל"מזרחי" לזמן קצר.

ב- 1918 נוסדה חברת "עץ-חיים" להעמקת התודעה הדתית. ב- 1945 התרכזה הפעילות הציונית במסגרת "קבוצות בן-יהודה" שהיו קשורות לפדרציה הציונית של מרוקו. משנת 1947 גבר קצב העלייה ממקנס, בסיוע המוסדות הציוניים ושליחים מארץ-ישראל. בשנות השבעים נותרה קהילה קטנה של בני המעמד הבינוני ולהם שני בתי כנסת. רק כמה עשרות יהודים נותרו במלאח הישן.