דלג לתוכן האתר >

קהילת יהודי תבריז

Tabriz

In Persian: تبریز‎‎

A city and the capital of East Azerbaijan Province, Iran.

A Jewish community existed in Tabriz in the Middle Ages. Samau'al b. Yachya Al-Maghribi, 12th-century author of Ifcham Al-Yahud, mentions Tabriz, together with Salmas (Shahpur) and Khoi, as a place where the followers of the pseudo-messiah David Alroy continued to adhere to his movement. From the time of Hulagu Khan, Tabriz became the capital of the realm of the Il-Khan dynasty. There the Jewish physician Sa'd Al-Dawla was appointed vizier of the Il-Khan ruler Arghun, exercising considerable power until his assassination in 1291; and the vizier, historian, and physician Rashid-Al-Dawla served three rulers until his tragic death in 1318.

As attested by Hebrew manuscripts written by scholars in Tabriz and the vicinity, the Jewish community consisted of both Karaites and Rabbanites. The Karaite physician Nafis b. Daud At-Tabrizi moved in 1354 from Tabriz to Cairo, where he was converted to Islam. In the 16th century the Yemenite traveler Zechariah Al-Dahiri visited Tabriz and described in his Sefer Ha-Musar the deteriorating conditions of Jewish life there. The wave of persecutions which swept over the whole of Persia under the Safavid rulers Abbas I and Abbas II severely affected the Jews of Tabriz also, as indicated by the Armenian historian Arkel and the Judeo-Persian chroniclers Babai Ibn Lutf and Babai Ibn Farchad. However, the Jewish community survived these persecutions, since between 1711 and 1713 Judah b. Amram Diwan, an emissary from Hebron, included Tabriz among his visits to Jewish communities in Persia. When David d'Beth Hillel visited Persia in 1828, the Jewish community in Tabriz had already ceased to exist.

תַבְּרִיזִי, טַבְּרִיזִי

TABRIZI

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. תַבְּרִיז הוא שמה של עיר באיראן.

שרה ארונוב אליעזר נולדה בעיר תבריז, איראן, בשנת 1932 ועלתה לארץ בשנת 1960

----------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי

----------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code
00:01:00
שמי שרה ארונוב אליעזר,
ארונוב שם משפחה של אבא שלי,
אליעזר שם משפחה של
בעלי שהוא היה אליעזרוף,
וקטעו אותו באמריקה
לאליעזר.
ELIAZAR
זהו.
נולדתי בטבריז, אזרבייג'ן הפרסי,האחרונה במשפחה.
אני נולדתי ב- 1932.
שבעה אחים,
שני אחים וחמש אחיות,
שכולם נפטרו.
השם של אבא היה ברוך ארונוב,
שקראו לו מסייה ברוך.
ושם של אימא היה רחל,

00:02:00
שקראו לה רח'ל.
אבא היה שייך לבזאר הטבריזי,
והוא היה היהודי המכובד
שכל המוסלמים באו אליו
בכל עצה.
פשוט עסקים בין מוסלמים ל...
הוא היה מביא הרבה
סחורה מרוסיה לאיראן,
והיה משווק אותה.שהגיע איזשהו שלב
שרוסים החליטו להפיל,
לגמור את ה...
סוחרים גדולים הפרסים,
ושלחו לאבא שלי "כלורדושו",
"כלורדושו" היה משהו כנראה
בשביל חקלאות,
שהוא היה מקולקל,
ואז...

00:03:00
מפני שהיה מאוד
מסוכן להחזיק אותו,
הוא היה צריך להשמיד אותו כולו.
סיפון ארוך, היו המון בעיות
עם ה"הכלורדושו" הזה,
בסוף הוא התפטר ממנו,
ואז זה היה כבר סוף ה...
מלחמת העולם השנייה,
שעברנו מטבריז לטהרן.בטהרן אני הלכתי
קודם לבית ספר יהודי,
לא החזקתי מעמד שם,
הלכתי לבית ספר אמריקאי,
שם...
אבא לא הסכים שאני
אלמד כל כך קשה,
מפני שלא ידעתי אף מילה באנגלית.
ואז יצאתי ולקחתי לי מורה פרטית

00:04:00
וככה למדתי את האנגלית
ו...
באיזשהו שלב יותר מתקדם בחיים,
הייתי עם חברה שלי יהודייה,
פגשנו מישהו ברחוב
שהוא דיבר אליה בעברית,
ואני לא ידעתי שזה עברית,
ודיברנו באנגלית,
הוא שאל אותי,האם הייתי רוצה לבוא לישראל,
אמרתי כן בטח.
אפילו לא לקחתי בחשבון
שבאותו זמן אני הייתי
גננת ילדי מלוכה בטהרן.
ולמחרת הלכתי למנהלת הגן,
שהיא קראו לה שמסי הקמט,
זה חשוב שתרשמי את זה,

00:05:00
תכף אני אגיד לך למה.
שמסי הקמט פתחה איזשהו
גן בשביל ילדי מלוכה,
לא ילדים של השאה
מוחמד רזא שאה פהלווי,
אלא...
רק אחים ואחיות שלו שמו
את הילדים שלהם אצלנו.
ומפני שהילדים של השאה למדו
בשוויציריה, בז'נבה.ואני מיד אמרתי,
כן אני אבוא לארץ,
למחרת התפטרתי מהגן,
ובאתי ארצה.
המקום הראשון היה
קיבוץ מעלה החמישה,
היינו איזה ארבעים צעירים פרסים,
רובם בנים, כמה בחורות בודדות.
ו...

00:06:00
אני נבחרתי כעבור חודש
היחידה להישאר בארץ שנה שלמה.
וכך עברתי למכון למדריכי חוץ לארץ
בקטמון בירושלים,
וזו הייתה שנה
מדהימה פשוט, מדהימה.
גם הכרתי את הארץ ולמדתי הרבה.
בת כמה היית?תשע עשרה עשרים, משהו כזה.
חזרתי לפרס, שמנה...
בגלל האוכל, שפה היו נותנים
לנו את הלחם המשמין ביותר...
התקופה של מכון למדריכי
חוץ לארץ זה היה מחזור י"ג,
נדמה לי, עד כמה שאני זוכרת.

00:07:00
זה היה ב- 1953,
1953
כשחזרתי לטהרן
ביקשו ממני לנהל את
המרכז לתרבות יהודית
לצעירים.
וכמה שנים טובות עבדתי שם,אני הייתי מנהלת של
המרכז לתרבות הרבה שנים.
והיו תערוכות,
היו המון פעילויות
לצעירים יהודים,
שרובם היו בנים.
בדרך כלל הבנות לא
כל כך השתתפו שם.
היה לי מקרה אחד ששלחתי מטהרן
שני כתבים מוסלמים לישראל.

00:08:00
וכשחזרו מפה כעבור שבוע שבועיים,
הזמנתי איזה מאתיים,
לא היו הרבה יהודים,
מאתיים שלוש מאות
איש למרכז לתרבות,
ועשיתי ערב בשביל שני ה...
הכתבים האלו,
מעיתונות איראנית,
שידברו על ישראל.היה מאוד מרגש אותו לילה,
אני פה חייבת להגיד משפט בפרסית
שאני לא יכולה גם לתרגם אותו,
בעברית יכול להיות פחות או יותר,
(מדברת פרסית)
זה בדיוק המילים שאחד
משני הכתבים האלו אמר.

00:09:00
שיהיו עיוורים האויבים שלכם,
יש לכם מדינה,
שיהיה לכם במזל.
זה היה המשפט.
בקיצור אני הייתי שם הרבה שנים,
אחר כך יצאתי לעבודות במשרדים,
היה לי תפקיד מאוד מענייןבחברה שעשתה עסקים עם חוץ לארץ,
וכמה שנים הייתי שם,
עד שפגשתי את בעלי.
שהוא במקרה ראה אותי
בארוחת צהריים אחת,
ובליבו הוא אמר,
"זאת תהיה אשתי".
תוך חודש ימים אנחנו
התחתנו ועלינו ארצה.

00:10:00
זה היה 1960.
מאז אני פה,
ולדאבוני אף פעם לא
יכולתי גם לחזור לפרס
לראות את המקום שהייתי בו.
אני מקווה...
אין לי הרבה זמן,
אבל אני מקווה בכל זאת.
אם אני לפחות הבן שלי שיסע לשם.
לבעלי היה,
הוא היה אמריקאי אבליליד רוסיה דרך תורכיה.
הוא הגיע לאמריקה,
הוא החליט שהוא עוזב את המשפחה שלו,
משפחת אליעזרוף,
והוא עבר לאמריקה.
הוא עשה עסקים,
אבא שלו היה בן אדם
מאוד מאוד עשיר ומתקדם,

00:11:00
והוא רצה להמשיך את
אותו הדבר מאמריקה.
והוא התחתן עם אמריקאית אחת,
ונולדה להם בת.
ובאיזשהו שלב הוא רצה לעלות ארצה,
כשהוא אמר לאשתו שאני...
אנחנו נעבור לישראל, נעשה עליה,היא לקחה את הילדה ועזבה אותו.
והלכה ו...
לא היה הכי נעים בעולם, בכל זאת,
בעלי...
היה דרך לונדון לבוא לארץ.
בלונדון הציעו לו
שני בלוקים שלמים לקנות,
והוא העדיף לא לקנות שם כלום,

00:12:00
אלא לקחת את הכסף לארץ
ולפתוח בית חרושת שקראו לו "אלמו"
לחוטי סריגה,
שאז נשים היו סורגות ביד.
ומפני שהוא היה אמריקאי
והיה חוק מסוים באותו זמן
שהוא צריך פעם בחמש שנים
להיות שנה שלמה באמריקה,אז אחרי שהתחתנו
והייתה לנו פה דירה, הסתדרנו אחרי
הרבה דירות שעברנו שכירות.
עברנו לאמריקה, נסענו לאמריקה,
ושנה שלמה היינו שם.
כשחזרנו משם
בית חרושת נגמר,
גמרו אותו.
זאת הייתה מכה מאוד מאוד קשה בשבילנו.

00:13:00
כל מה שנשאר מבית החרושת בארץ,
שבמקום שני בלוקים דירות בלונדון,
זו הדירה הזאת.
ואז הוא כנראה לקח
את זה מאוד ללב
ונפטר.
וזו הייתה הקליטה שלנו בישראל.
וזה היה...
אני לא יכולה לשכוח את זה,זה היה קשה מאוד.
הוא היה מהמפעל שלו פה שהיה לו,
מפעל ענק שקראו לו
"אלמו", אמרתי את השם,
הוא היה שולח סחורה לטהרן.
והיו שם יהודים
עיראקים שהיו הקשר שלו,
שגם מופיעים בחתונה שלי בתמונות.
כן, הוא היה בא לאיראן

00:14:00
מישראל בשביל עסקים.
היו עסקים עצומים בין שתי המדינות
האלו, ישראל ואיראן.
ההורים שלי נשארו בטהרן,
והם נפטרו שניהם שם,
במשך זמן קצר.
ואחי ג'קי הוא עלה
ארצה עם המשפחה שלו,ואחי מישה הוא נסע לקייפטאון,
ובסוף כולם היו פה,
וכולם נפטרו פה.
אבא שלי היה איש העסקים
הכי גדול היהודי,
היו עוד כמה יהודים,
אבל הוא היה המלך של בזאר.
שהמוסלמים האמינו לו יותר

00:15:00
מכל בן אדם אחר.
כל הבוררויות ביניהם,
אם היו להם סכסוכים,
זה היה אבא שלי, שמה שהוא
היה מחליט היה מקובל אצלם.
אבל כשהיו באים אלינו הביתה,
זה מצחיק, אולי תרצי למחוק את זה,
במשרד שלו בבזאר,
אם מוסלמי היה בא ל...הוא לא היה שותה תה בכוסות שלהם.
אותו מוסלמי בלילה
היה בא אלינו הביתה,
הוא היה אומר, "מסייה
ברוך תביא וודקה".
ארק, ארק קראו לזה.
אז הוא היה...
"אבל בבוקר אתה לא שתית בכוסות שלי",
היה אומר, "עזוב זה בשביל
בזאר, זה משהו אחר".
מי שיבין יבין,
את רוצה תמחקי את זה.
זה היה נורא מצחיק,
אני זוכרת את התקופה הזאת.

00:16:00
כשהיו יושבים יותר מדי
היינו הולכים שמים
מלח בתוך הכיסים שלהם,
של מעיל או הנעליים שלהם,
זה כאילו הם יקומו וילכו,
והיו קמים והולכים...
אבל זה קונצים של ילדים...
כן, הייתה לנו ילדות טובה מאוד
בטבריז.
יש לי פה תמונה של הגן, הגינה וכולי.
חגים היו מאוד מאוד נחמדים,למשל הסוכה,
היינו עושים אותה
לא עם בדים כמו פה,
עם שטיחים.
כל הקירות היו עם שטיחים,
היו עושים חורים
בשטיחים, תולים אותם.
המאכלים של הנשדידנים
היו מאכלים מאוד מיוחדים.
למשל ראש השנה
היו מבשלים "שבע טעמא",

00:17:00
"שבע טעמא", שבעה טעמים.
ארמית זה בסיס של עברית.
ו...
כל חג היו לו את המאכלים שלו,
ופסח ממש היה חגיגה,
כל בית השולחן פתוח
מבוקר עד לילה,
עם כל הדברים הנפלאים על השולחן,
ואז כל אחד היה הולך לבקר את השני,והרבה פעמים קרה
שאחד הלך לבית ההוא,
והשני היה בא...
כן, זו הייתה ילדות טובה,
אבל בסוף היינו צריכים לעזוב
ועברנו לטהרן.
מה השפה שדיברתם?
-ארמית.
ופרסית בבית ספר,
ותורכית ברחוב.

00:18:00
מפני שבאזרבייג'ן דיברו
תורכית אזרבייג'נית,
לא תורכית איסטנבולית.
אז אימא שלי למשל
כשעברה מטרביז לטהרן
לא ידעה פרסית,
היא דיברה תורכית.
ואז את הפרסית היא
למדה לאט לאט בטהרן.
אבל אנחנו בבית ספר למדנו פרסית,
אז בבית ארמית,וברחוב תורכית, ובבית ספר פרסית.
עברית אף פעם לא למדתי,
גם עכשיו אני לא כל כך יודעת...
העברית, הבסיס שלה ארמית,
ומפני שהבן שלי מבין את הארמית
מפני שדיברתי איתו ארמית,
אבל למרות זה שהוא
לא תמיד עונה בחזרה,

00:19:00
אבל זו הייתה שפת סוד בינינו,
אם רצינו שאת לא תביני
מה אנחנו מדברים,
אז הייתי אומרת לו בארמית ואז...
עברית אני לא למדתי אף פעם
אפילו יום אחד לא הייתי באולפן.
כל מה שאת שומעת
זה משמיעה.
אני לא כותבת עברית,
לא קוראת עברית,
קצת, קצת קוראת עברית,
אפילו גמרתי ספר אחד,
יש לי אותו פה.הבן שלי מומחה בעברית, וואי..
אם תגידי מילה אחת לא נכונה...
הוא לפעמים כועס בטלוויזיה שמדברים,
הטעויות בעברית, כן.
שרה, מה היה הלבוש, איך התלבשו?
מאוד נורמלי, מאוד פריזאי,
מאוד מודרני,
בטהרן, כן?
בטבריז למשל התקופה של אימא שלי,

00:20:00
אפילו היה לה הדבר
הזה שמכסים את ראשן,
איך קוראים לזה, צ'אדור,
צ'אדור.
הייתה לה, אבל בחיים לא
ראיתי אותה בצ'אדור.
היה לה כנראה לפני עוד...
אז מה היא הייתה לובשת?
שמלה, בגדים,
כן...
הייתה יפהפייה.
הרוסים פלשו לאזרבייג'ן,אנחנו היינו בטהרן,
אבל אחותי אסתר
לפני המלחמה שלחו אותה לטבריז
להיות עם אחותי
נעמי שהייתה בטבריז.
והיא נתקעה שם שנה שלמה,
מפני שהרוסים שלטו.
אני גם זוכרת כילדה קטנה,
אולי הייתי בת שמונה,

00:21:00
שאנחנו שמענו שבאו
לרחוב שלנו הרוסים,
ואנחנו עלינו על
הגגות, כאילו לברוח,
אז הגענו דווקא לבית שבגללו באו.
אני לא...
לא זוכרת פרטים על המקרה הזה,
כנראה זה גרם לנו
לעזוב את טבריז לטהרן.
כן, אז עברנו לטהרן.
היה לנו כבר דוד בטהרן,והייתה לנו משפחה שם.
ואיפה גרתם בטהרן?
טהרן, מקום טוב בטהרן.
בית נדמה לי שלוש או ארבע קומות,
אנחנו היינו הקומה העליונה.
ולעבור מבית ענק כמו בטבריז,
לדירה כמו בטהרן,

00:22:00
זה בדיוק מה שקרה בתל אביב כן,
אנשים עברו מ...
חצרות וגינות לדירות.
זה נראה כאילו את בתוך קובייה,
אבל זה חיים של היום.
טהרן קודם כל הגן ילדים,
אחר כך חזרתי מישראל
והייתי במרכז לתרבות,
ואחר כך שעזבתי את כל אלו,אז הייתי מנהלת של
איזשהו משרד יבוא ויצוא,
אצל עיראקי יהודי אחד.
וזהו...
ואז התחתנתי ובאתי ארצה.
לא הייתי הרבה.
כל מה שהייתי, איפה שהייתי...
אני בעצם כשהתחלתי את העבודה
שלי בגן הייתי בת שבע עשרה.
בלי ללמוד,

00:23:00
בלי ללמוד להיות גננת,
הייתי הגננת הכי
הכי מפורסמת בטהרן,
שקראו לי מיס שרה.
ויום אחד קיבלתי
שני...
שני אנשים,
שליחים של משרד החינוך,
לגן,
ואמרו לי, את צריכה לבוא לקבלאישור להיות גננת.
אמרתי להם, אני לא באה,
לא מבקשת אישור,
אתם לא רוצים,
אני אעזוב את העבודה.
והם המשיכו לשלוח את כל
הגננות החדשות לכיתה שלי
לראות מה אני עושה.
כן...
זה היה מצחיק.
באמת אמרו לי את...
את חייבת לבוא לקבל אישור.
אמרתי, אני לא באה ולא רוצה.

00:24:00
"פולו חורשט",
את יכולה להבין מה זה?
פולו זה אורז,
שבדרך כלל עושים את האורז
עם תפוחי אדמה למטה שהם קריספיים,
ושמים על זה...
יש לי את רוצה?
את רוצה? באמת יש לי.
שמים על זה רוטב תבלין, חורשט,
חורשט איזשהו מין....אוכל ששמים אותו על אורז,
ואוכלים אותו יחד עם האורז,
בדרך כלל עשו את זה תמיד עם בשר,
אבל מפני שאני בשר לא אוכלת,
אז עשיתי את כל החורשטים
מירקות, בלי בשר.
וזה... זה טעים.
מי לימד אותך לעשות?
האמת אף אחד,
אף אחד,

00:25:00
אשתו של אחי ג'קי
רשמה לי במחברת את כל ה...
מתכונים של כל המאכלים האלו,
וזה באמת עזר לי כדי לבשל.
פה לא היה לי מי שילמד אותי,
ולא היו טלפונים ואינטרנט וכולי,
אז לא יכולתי להיות בקשר עם טהרן,חוץ מלכתוב מכתב,
פעם בחודש היה מגיע,
אז התחלתי עם המחברת
הזאת שגיסתי רשמה לי,
וככה המשכתי.
כן...
אבל אימא שלך גם הייתה
מכינה את המאכלים האלה?
ברור, ברור, אותם המאכלים.
שם אכלו קצת יותר שמן,
אני לא...
כן...

00:26:00
ומטוגנים לא,
הרבה יותר אוכל בריא.
והבן שלי גדל על אוכל בריא.
החתונות בטהרן בדרך כלל עשו
באולמות גדולים וכך הלאה וכך הלאה.
אני אמרתי אני רוצה
לצאת מהבית של אבא שלי.
את החתונה נעשה בבית של אבא שלי.
ופה יש תמונות של החתונה.והיה לנו שף ענק,
שאני זוכרת אחד מהדברים שהוא עשה,
כבש שלם
על השולחן שכולו היה חתוך,
שאנשים יכולים לקחת,
אבל הוא נראה שלם.
יש לי את התמונה.
והיו אורחים,
אפילו הודים,
הודים פרסים,

00:27:00
שהיו שכנים שלנו היו בחתונה.
השותפים של...
לא שותפים,
אלו שעשו מסחר עם בעלי,
העיראקים, משפחה עיראקית,
שהיו יבואני קאדילק נדמה לי בטהרן,
הם היו,
וכל המשפחה הייתה שם בבית.
ואנחנו התחתנו באותו לילה,
למחרת בבוקר טסנו לתל אביב.שרה את זוכרת את סבא וסבתא שלך?
לא ראיתי אותם אף פעם.
אף פעם.
היה לי חסר סבא וסבתא,
אותו הדבר לעידו הבן שלי
היה חסר סבא וסבתא.
כן... והוא בן יחיד.
עידו שלי הוא בן יחיד.
ביום הראשון שהגענו בלילה...
בלילה, בבוקר, לא זוכרת,
לתל אביב,

00:28:00
וגרנו אצל אישה פולניה
או גרמניה,
שהיה גר בעלי שם כ...
הוא שכר שם חלק מהדירה,
אז היינו שם,
הוא קם והלך לבית חרושת,
וכל הזמן חשבתי שאולי גם
אני אעבוד בבית חרושת,
אבל אחר כך הוא אמר לא,
את לא תעבדי בשביל ה...
בשביל ה...השותפים שלי.
בקיצור זה היה בית
חרושת מאוד גדול "אלמו",
עם המון בעיות בסוף,
סגרו אותו בחדר עם דגל
אמריקאי שהיה לו על השולחן,
בגלל זה המשטרה לקחה...
אני חושבת, אני לא זוכרת בדיוק.
בית החרושת התחיל לרדת

00:29:00
מפני שאנחנו היינו
שנה באמריקה וחזרנו,
ולא, לא הצליחו...
ונמכר וזהו.
גם על המכירה של בית
החרושת אני זוכרת,
היו המון בעיות ו...
בקיצור הפסדנו המון כסף שם.
אבל לחזור ליום
הראשון שלי בתל אביב,
אנחנו גרנו מאוד קרוב למסעדת
קליפורניה של אייבי נתן,אני הלכתי למסעדה לאכול צהריים,
אייבי נתן בא, הוא היה מאוד
חברותי, הוא בא ישב על ידי,
הביא לי את הספר שהוא כתב,
והתחיל לדבר איתי,
ומאז אני אכלתי כמה
זמן במסעדה הזו,
ואחר כך למדתי מסעדה אחרת,
שאבא אבן היה אוכל שם וכולי.
עד שהייתה לי את הדירה שלנו,

00:30:00
זו הדירה שאנחנו קנינו
לפני בניה.
אני הייתי בטהרן,
הלכתי לבקר את אימא מפני
שהיא הייתה מאוד חולה.
אמי נפטרה אחרי זה.
ובעלי קנה את הדירה
הזאת עוד על מפה,
בלי בניה.
ומאז אני ששים שנה בדירה הזאת.
אחרי בעלי?אני לא עבדתי לפני זה.
לא עבדתי לפני זה.
לא עבדת?
לא, נולד לי ילד,
גידלתי אותו והייתי כל כולי אימא.
ואחרי שבעלי נפטר,
אז הייתי חייבת לחפש עבודה.
לא היה פשוט.
אבל...
עבדתי במקום,
אני לא זוכרת את ה...

00:31:00
היה מישהו מהצפון,
היה לו מפעל, מפעלים
ענקיים, לא זוכרת את שמו.
אבל בדף של ביטוח
לאומי יש את השמות
של כל המקומות שעבדתי,
נדמה לי שיש לי פה,
אני יכולה לתת לך.
עברתי כמה חברות,
ועבדתי בסוף,
הייתי בחברה ש...עד גיל שמונים ושש
המשכתי שם.
אחרי נדמה לי איזה
שלושים שנה עבודה,
לא רק שם, בכל המקומות,
שעבדנו אותו נושא.
לפני בערך שנה
שברתי את הקרסול,
ולא יכולתי ללכת לעבודה,

00:32:00
ובגיל שמונים ושש,
שזה בערך לפני שנה,
פוטרתי מהעבודה.
החברה שעבדתי בה,
גם החברות הקודמות,
אנחנו הכנו את הקטלוגים
לתערוכות בינלאומיות
שהתקיימו בארץ.
ו...עם אותו בן אדם שעבדתי
איתו עד לפני שנה...
יש לי חברה נוצרייה
שקוראים לה טוראן,
מטבריז, אנחנו כמעט גדלנו יחד,
היא אשורית נוצרייה,
וכעת היא באמריקה.
בחמישים שנים האחרונות
לא נפגשנו,
אבל אף פעם לא היינו בלי קשר.

00:33:00
אנחנו מדברות בטלפון,
אני מתווכחת איתה הרבה,
מפני שאני אומרת לה טוראן,
אתם נוצרים, כולכם יהודים.
ישו היה יהודי,
ואתם ממשיכים להיות יהודים.
מה זה הנצרות הזאת?
והיא אומרת לי כן אתם...
אתם רצחתם אותו.זאת אומרת לא רק שהרגתם אותו,
אלא רצחתם אותו, התנקשתם.
היא בגילי פחות או יותר,
אני חושבת מגיל הבגרות.
כן, כן בהחלט.
ובטבריז ובטהרן לא הייתם
בקהילה היהודית שהייתה שם?
לא הייתה קהילה.
ל-א הייתה? -לא...
לא, היו כל כך מעטים,
אם מישהו משפחה...
רובם היו משפחות.

00:34:00
להיות בלי הגזמות,
ולהיות בני אדם טובים.
זו התורה שלי.
ובלי הגזמות.
שרה היית רוצה לבקר בטבריז?
-מאוד.
בעיקר בטהרן.
גם בטבריז, אבל בעיקר בטהרן.
תספרי לי, מה היית רוצה לראות?
שאלו לא מזמן בטלוויזיה
מה היית רוצה לבקר?

הבית, איפה שגרתי,
את הרחוב, את ה...
כל האווירה שהייתה מסביב שם,
את ה...
בתי קולנוע שהיינו הולכים.
את יודעת, אישה בטהרן
ממעמד מאוד גבוה
הייתה טסה לפריז בבוקר
כדי לסדר את השערות
שלה אצל אלכסנדר,
שהכרתי אותו,
ולחזור בלילה ללכת לחתונה.

אלו היה החיים שם,
שהיום בארץ אני חושבת
מתחיל להיות ככה,
לדאבוני.
הפשטות הולכת.
שרה תודה רבה.
-אני מודה לכם.

מראיינת - גלית כהן-קרספי

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

אורמיה

בפרסית: ارومیه; ידועה גם בשם רזאיה

עיר ובירת מחוז אורמיה במחוז אזרבייג'ן המערבי, איראן.

כבר בראשית ימי האסלאם התקיימה קהילה יהודית באורמיה. במאה ה-12 היא מוזכרת מספר פעמים לאחר  הופעתו של משיח שקר דייוויד אלרואי, שמצא חסידים רבים בעיר. לא קיים תיעוד הנעשה בקהילה עד 1828 כאשר דוד ד'בית הלל ביקר בה. במסעותיו הוא מזכיר שלושה בתי כנסת באורמיה ומספר בצורה מפורטת על סבל הקהילה כתוצאה מעלילת דם. פרטים נוספים נמסרו על ידי מיסיונרים נוצרים.

מכתבים שפירסם יצחק בן-צבי ותיאור מאת זלמן שזר משליכים אור נוסף על ההיסטוריה של היהודים באורמיה במאה ה-19. כפי שהעיד מכתב שהשתמר ב"ספר המסעות" של הנוסע והאתנוגרף יוסף יהודה צ'ורני (1835-1880), ליהודי אורמיה היו להם קשרים עם היהודים בקווקז. הקהילה נפגעה קשות מרעב בשנת 1871.

על פי האומדן, הקהילה היהודית באורמיה מנתה כ-1,000 אנשים בעשורים הראשונים של המאה ה-20. רבים מיהודי אורמיה עבדו כרוכלים בסחר הבדים, ואילו אחרים היו צורפים. הבנים למדו בבית הספר היסודי וחלקם המשיכו ללמוד בישיבה מקומית. חלק מהתלמידים הללו ייצרו קמעות וקמיעות. בקהילה היה גם בית ספר לבנות שבו למדו קומץ תלמידות. בעיר היו ארבעה בתי כנסת. הגדול היה ידוע כ"בית הכנסת של שייח' עבדוללה" או "מולה משה". בית הקברות היהודי המקומי נוסד במאה ה-16. יהודי אורמיה דיברו בלישן דידן, ניב ניאו-ארמי יהודי שהיה נפוץ גם באזרבייג'ן השכנה. הם קוראים לעצמם נאש דידן, כלומר "אנושים שלנו".

במהלך מלחמת העולם הראשונה, העיר נכבשה על ידי הצבא הרוסי ובשנת 1918 אירועו רדיפות והתקפות נגד יהודי אורמיה, בעקבות פלישת הכוחות הטורקיים לאזור. בשל האלימות המוגברת וההחמרה הכללית במצב הכלכלי, יהודים רבים מאורמיה היגרו לטביליסי בגאורגיה ולבגדאד בעירק. בשנת 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית כ -2,000 נפש. עם הקמת מדינת ישראל, רוב יהודי אורמיה עלו לארץ בשנת 1951 ושוב בשנים 1957-1960. האחרים עברו לערים גדולות יותר באיראן.

בתחילת המאה ה -21 כמה אלפי אנשים עדיין דיברו בשפת לישן דידן, רובם בישראל.

איראן

ایران  - הרפובליקה האיסלמית של איראן

מדינה בדרום מערב אסיה

ציוני דרך בתולדות יהודי איראן

עד שנת 1935 שמה של איראן היה פרס.

538 לפנה"ס | זרתוסטרה -רע וטוב

לפי רוב ההיסטוריונים, ההתיישבות היהודית בפרס החלה בשנת 538 לפנה"ס, בעקבות "הצהרת כורש". הצהרה זו, שיצאה מטעמו של כורש מלך פרס, התירה לגולי בבל לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית-המקדש בירושלים. ואולם, רבים מיהודי בבל (עיראק של היום) בחרו להישאר בה – ואילו אחרים נדדו ממנה לשכנתה פרס, שהפכה לאימפריה הגדולה במזרח הקדום. מגרעין זה צמחה בהמשך הקהילה היהודית שעמדה במרכז סיפור מגילת אסתר, שהתרחש בפרס ככל הנראה אי-אז בין השנים 400–200 לפנה"ס.
בשנים שבין הקמת האימפריה הפרסית ועד לנפילתה בידי הערבים בשנת 642 לספירה שלטו בפרס כמה שושלות. האחרונה שבהן היתה השושלת הסאסאנית. במוקד הפולחן הסאסאני עמדה הדת הזורואסטרית, שלפיה העולם שרוי במלחמה נצחית בין ניגודים: טוב ורע, חושך ואור, רוח וחומר. מאחר שהיהודים חיו במרחב הפרסי שנים רבות, חוקרים רבים סבורים כי גם הדת היהודית הטמיעה כמה מעיקריה: קיומם של השטן, מלאכים ושדים, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים, ביאת המשיח, מלחמת גוג ומגוג ועוד – אלמנטים שאינם מצויים בתנ"ך, אולם חדרו ליהדות בהשפעת התיאולוגיה הזורואסטרית ועיצבו את השקפתה הדתית לדורות.

642 | משיח לא בא

בשנת 642 לספירה הגיעה הדת המוסלמית, שהתפשטה ברחבי העולם, גם לפרס. ביום אחד החליפו המונים מתושבי פרס את הנביא זרתוסטרה בנביא מוחמד ואת אהורא-מזדא (האל הטוב לפי האמונה הזורואסטרית) באללה. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם ההתאסלמות נכפתה על הפרסים או שאימצו את האסלאם מבחירה. האמת, מן הסתם, אי-שם באמצע.
ההיסטוריון המוסלמי אבו-נעים אל-איפהני, שחי בעיר הפרסית אספהן, סיפר כי עם כניסתם של הכובשים המוסלמים בשערי העיר יצאו היהודים בשירה ובמחולות, בתקווה שהמוסלמים נושאים את הבשורה המשיחית המיוחלת. אלא שעד מהרה התחוור להם כי המאמינים המוסלמים אמנם רכבו על חמורים, אבל אלה, למרבה ההפתעה, לא הרכיבו עליהם שום משיח.
המוסלמים אולי לא הביאו את הגאולה, אבל נהגו ביהודים בהגינות מפתיעה: בהתאם ל"אמנת עומר", שהסדירה את היחסים בין המוסלמים למיעוטים דתיים אחרים ברחבי האימפריה, הוגדרו היהודים כבני-חסות ("ד'ימי") וקיבלו זכויות אוטונומיות, משפטיות ודתיות תמורת תשלום מס גולגולת ("ג'יזיה").

850 | כפשוטו

אחד הזרמים הבולטים בקרב יהדות פרס באמצע המאה התשיעית היה זרם הקראים. הקראים מאמינים אך ורק בפשט התורה. לדידם, התורה שבעל-פה, והתלמוד הבבלי בעיקר, פסולים מאחר שהם נוטלים לעצמם חירות לפרש את דברי האל – מה שמבחינת הקראים הוא בגדר התרסה גסה נגד ריבונותו האבסולוטית של אלוהים. הציווי בספר "דברים" האוסר לאכול גדי בחלב אמו, לדוגמה, פורש בידי חז"ל כאיסור לאכול בשר וחלב יחדיו, אך הקראים תופשים אותו כפשוטו: אין לבשל גדי בחלב של אמו. דוגמה אחרת, מספר "ויקרא", היא העיקרון המשפטי "עין תחת עין", שגם אותו תפשו הקראים כפשוטו: מי שעקר את עינו של חברו ייענש בעקירת עינו שלו. חז"ל, כידוע, המירו את העונש הגופני בקנס כספי.
האישים המרכזיים בקרב תנועת הקראים הפרסית היו חיווי הבלח'י, בנימין בן משה מנהאונד ודניאל בן משה מקומיס – כולם חיו ופעלו במחצית השנייה של המאה התשיעית. המנהיגים הללו יצאו נגד העריצות ואי-הסדרים שפשטו בקרב הממסד הרבני וסחפו אחריהם רבים מהקהילה היהודית בפרס. במבחן ההיסטוריה, התנועה הקראית לא נחלה הצלחה משמעותית. נוקשותם של מנהיגי העדה בכל הנוגע לכתוב בתורה סתמה עליהם את הגולל, ומן הזרם ששיעורו בעם היהודי במאות התשיעית והעשירית היה כ-40% נותר היום קומץ של פחות מאחוז אחד.

1219 | לא דובים ולא צלבים

במהלך המאה ה-13 יצאו חילות המונגולים ממכז אסיה וייסדו את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית עד אז. אימפריה זו השתרעה מדרום מזרח אסיה ועד אירופה, קרי, כ-22% משטח העולם. השמועות על ממלכות המוסלמים הנופלות בזו אחר זו לרגלי המנהיג המונגולי ג'ינגס חאן הגיעו גם לאירופה הנוצרית ונטעו תקווה בלבם של בישופים וכמרים, שהנה-הנה מגיע גואל הנצרות ומחרב האסלאם. אלא שעד מהרה התברר כי ג'ינגס חאן אינו מבדיל בין האוחז בקוראן למאמין בברית החדשה. כמי שראה עצמו כמחזיק שבט הזעם של אלוהים נגד פשעי האנושות, המנהיג המונגולי הותיר אחריו בעיקר נהרות של דם, יתומים ואלמנות, והפך ערים פורחות לחורבות מפוחמות.
ממדיה העצומים וההרסניים של הפלישה המונגולית לפרס (1219–1223) הפכו אותה לשואה של ממש. מקורות היסטוריים מדווחים כי המונגולים לא פסחו גם על יהודים: קהילות שלמות הושמדו, ומאוכלוסייה שעל-פי דיווחו של הנוסע בנימין מטודלה מנתה מאות אלפי יהודים לפני הפלישה נותרו כמה עשרות אלפים בלבד.
המכה הקשה שהנחיתה הפלישה המונגולית על היהודים רוככה קמעה עקב הפריחה היחסית שחוותה פרס בתקופה המונגולית-האילחאנית (1227–1335) והסובלנות הדתית שגילתה כלפי היהודים. אחת העדויות לכך היתה מינויו של רופא יהודי מהעיר אבהר, סעד אל-דוולה, לראש הווזירים בתקופת שלטונו של ארגון ח'אן, בשלהי המאה ה-13.

1359 | חוכמה בגויים – תאמין!

מולאנא שאהין שיראזי, שחי בפרס במאה ה-14, נחשב לגדול משוררי יהדות פרס. שיראזי הושפע ממסורת השירה האֶפית הפרסית ארוכת השנים, שהניבה פירות דוגמת האפוס הפרסי הידוע "השאהנאמה", והטמיע אותה ביצירתו. בכך הצטרף שיראזי לשורה ארוכה ומכובדת של יוצרים יהודים שהושפעו מתרבות זמנם וסביבתם, ובהם הרמב"ם, שיצירתו "מורה נבוכים" שואבת מהמטפיזיקה האריסטוטלית; יוצר ספר "הזוהר", שהטמיע בכתביו תורות גנוסטיות וניאו-אפלטוניות; משוררי "תור הזהב" בספרד, ש"גיירו" אלמנטים מוסלמיים פואטיים; והדוגמאות רבות.
ביצירתו האפית של שיראזי משולבים סיפורים תנ"כיים על בריאת העולם, תיאורים של שיבת ציון בימי כורש הגדול (שלפי שיראזי, התגייר), וכמובן סיפור מגילת אסתר – וכל זאת ביצירות מחורזות שנמתחו כל אחת על פני 9,000 בתים. בקרב החוקרים שוררת הסכמה כי יצירתו של שיראזי היא אפוס יחיד במינו ובהיקפו בספרות הפרסית-יהודית (שנכתבה בשפה הפרסית ובאותיות עבריות), ואולי בספרות היהודית בכלל.
שיראזי היה חלוץ המסורת היהודית-פרסית של כתיבת שירה אפית. ממשיך דרכו העיקרי היה המשורר עמראני, יליד 1454, שחיבר אפוסים מרשימים לפי סיפורי התנ"ך.

1730 | אנוסים מוסלמים

יותר מ-800 שנה חלפו מאז נהרג חוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד, בפאתי העיר כרבלא – אירוע שסימן את ראשית העימות בין השיעים לסונים, הסוער עד ימינו – ועד שנער אדמוני ושמו אסמעיל הכניע בשנת 1499 את השושלת המונגולית-האילח'אנית והפך את האסלאם השיעי לדת הרשמית של פרס.
השושלת הספווית-שיעית שעלתה לשלטון עם נצחונו של אסמעיל משלה כמעט 300 שנה והנהיגה אקלים דתי קנאי ובלתי סובלני כלפי היהודים. שתי תעודות היסטוריות מן התקופה שופכות אור על מצבם של היהודים בפרס. התעודה הראשונה, "כתאב אנוסי", נכתבה בחרוזים על-ידי באבאי בן לוטף מכאשאן, ומתארת את הרדיפות הקשות שיהודי איראן סבלו מהן בשנים 1613–1662. המשורר מספר כי יהודים רבים נרצחו על קידוש השם אחרי שנכפו להתאסלם, ואחרים נאלצו לחיות כאנוסים במשך דורות.
התעודה השנייה, גם היא מחורזת, נכתבה על-ידי באבאי בן פרהאד, המתאר את רדיפות היהודים בשנת הת"ץ (1729–1730). מתעודה זו עולה כי גם כשיהודים לא אולצו להתאסלם, נכפו עליהם תקנות משפילות, כמו נשיאת טלאי זיהוי על דש בגדם, איסור על הופעה בציבור במלבושים יפים ועל דיבור בקול רם לפני מוסלמי, וכן ויתור על ירושות לטובת בן משפחה שהתאסלם. תקנה אחרונה זו עודדה התאסלמות בקרב היהודים ורוששה את הקהילה.
בשתי התעודות מצוין כי רבים מהיהודים האנוסים שבו לבסוף לכור מחצבתם, אלא שהפגיעה הפיזית והרוחנית בקהילה גרמה לנזק כבד שיהדות פרס התקשתה להתאושש ממנו במשך דורות רבים.

1860 | הילד של כולנו

אחד המפעלים החשובים ביותר של כי"ח היה הקמת רשת בתי-ספר מודרניים בקהילות יהודיות ברחבי ארצות האסלאם, ובין השאר באיראן. רשת בתי-הספר של כי"ח, שדגלה בשילוב של ערכי ההשכלה ולימודי יהדות, סייעה יותר מכל לחדירת ערכים מודרניים לפרס, בעיקר בערים טהרן, איספהן, מדאן ושיראז.

1917 | "אם תרצו"

הצהרת בלפור, שניתנה ב-1917, עוררה בקרב יהודי פרס רגשות לאומיים עזים – ממש כשם שעשתה גם בקהילות יהודיות אחרות ברחבי העולם. רגשות אלה דירבנו רבים מבני ובנות הקהילה להגיע ארצה, בעיקר לצפת. שנתיים לאחר ההצהרה נוסדה "ההסתדרות הציונית בפרס" (הסצ"פ), שהורכבה מראשי הקהילה היהודית בטהרן. הסצ"פ הוציאה לאור ביטאון שבועי בשם "הגאולה", שנכתב בשפה הפרסית-יהודית ופעל לחיזוק לימודי השפה העברית והידוק הקשרים עם המרכזים הציוניים הגדולים במזרח אירופה. פעילויות אלו הובילו לעלייה יחסית גדולה של יהודים מפרס לארץ-ישראל. עד 1925 עלו לארץ כ-7,000 מבין 80 אלף היהודים שחיו בפרס באותה עת.
אחד ההישגים החשובים של הסצ"פ היה הידוק הקשרים בין הקהילות היהודיות בפרס עצמה. לפני הקמת הסצ"פ היו היישובים היהודיים בפרס, בעיקר בערי הסְפר, רחוקים ומנותקים זה מזה. מרכז הסצ"פ בטהרן חיבר בין הקהילות המבודדות הללו, שרוב חבריהן היו עניים מרודים, והכניס אותם תחת קורת גג משותפת תוך רתימתם לפעילות ציונית רחבת היקף.

1925 | אל תסתכל בקנקן

מודל מדינת הלאום זכה להצלחה רבה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. מדינות צעירות קמו חדשות לבקרים והתאחדו סביב צבא חזק, כלכלה מודרנית ואורח חיים חילוני. אפילו ארצות שהתאפיינו בצביון דתי דומיננטי, כמו טורקיה ואיראן, השילו את מחלצותיהן המסורתיות ואימצו אורח חיים חילוני מובהק.
האיש שעמד במרכז המהפכה הלאומית בפרס היה קצין אשר עלה לכס המלוכה בדצמבר 1925 הודות לכשרונותיו, תמרוניו הפוליטיים, נסיבות התקופה וכן תמיכה בריטית. שמו היה רזא שאה (1878–1944), והוא היה למנהיג החילוני הראשון של פרס, שבתקופת שלטונו שונה שמה לאיראן. רזא שאה ניהל מלחמת חורמה בממסד הדתי באיראן וביצע רפורמות מרחיקות לכת שזירזו את תהליכי החילון והמודרניזציה בחברה האיראנית.
יהודי איראן הגיבו בחיוב לרפורמות של רזא שאה. הם הפגינו רצון להשתלב בזרם הלאומי האיראני, אהבו את השירה והספרות הפרסיות, חגגו את החגים האיראניים הלאומיים, שינו את שמותיהם לשמות פרסיים והתפארו בעברה הטרום-אסלאמי של איראן. בעקבות ביטול התקנות המפלות, הם גם הורשו לשרת בצבא וללמוד בבתי-ספר ממשלתיים. השינוי המשמעותי ביותר היה ההיתר שקיבלו לצאת מהגטו. היתר זה איפשר ליהודים רבים להקים חנויות באזורי מסחר מרכזיים ולשפר את מצבם הכלכלי.
ואולם, יש שיאמרו כי השיפור במצבם של היהודים היה רק קליפה. בניגוד למיעוטים האחרים באיראן, כמו הארמנים ובני דת הזורואסטרית, שהיו קרובים לאיראנים מבחינה לשונית, תרבותית, אתנית והיסטורית, היהודים שימרו זיקה למוצאם הזר. עובדה זו עוררה מתחים שונים בינם לבין הציבור האיראני הכללי. מתחים אלה באו לידי ביטוי ביתר שאת בזמן מלחמת העולם השנייה, אז סירב רזא שאה להצטרף לבעלות-הברית.

1941 | ילדי טהרן

פלישת הצבא הנאצי לברה"מ והתקדמותו בחזית הדרומית, בכיוון גבולה הצפוני של איראן, ליבו את התלהבותם של חוגים פשיסטיים ושל האספסוף באיראן, שהיו צמאים לשים את ידם על הרכוש היהודי. חיזוק נוסף לאווירה הפרו-נאצית היה פוליטי: היחסים הרעועים בין איראן לרוסיה ובריטניה הובילו את רזה שאה לבחור בנאצים כבעלי ברית פוליטיים. יחסי המסחר בין איראן לגרמניה הלכו והתהדקו, ולאיראן זרמו גם מהנדסים וטכנאים גרמנים רבים. התמורות הללו בחברה האיראנית, לצד האמונה בדבר מוצאם הארי המשותף של העם הפרסי והעם הגרמני, שלוותה בתעמולה אנטישמית בעיתונים וברדיו, הבעירו את האדמה תחת רגליהם של יהודי איראן.
למרבה המזל, בסתיו 1941 נכנסו כוחות בעלות הברית לאיראן והסיטו את ההיסטוריה לנתיב אופטימי יותר. תקופת הכיבוש של בעלות הברית (1941–1946) נחשבת לאחד העידנים הדינמיים בתולדות איראן. יותר מ-20 מפלגות מכל קצות הקשת הפוליטית נוסדו. עשרות עיתונים ושבועונים חופשיים יצאו לאור בטהרן ובערי השדה, הפעילות הציונית התחדשה במלוא עוזה ואפילו הסוכנות היהודית פתחה סניף בטהרן. פעילותה של הסוכנות התרכזה בהצלתם של "ילדי טהרן", יתומים יהודים שהוברחו מפולין הכבושה בשלהי מלחמת העולם השנייה ונדדו ברחבי ברית-המועצות, יחד עם צבאו של הגנרל הפולני אנדרס, עד שהגיעו לטהרן. משם הובלו, בסיועה של הסוכנות, היישר לישראל. בין ילדי טהרן נודעו לימים איש הטלוויזיה וחבר הוועד האולימפי העולמי אלכס גלעדי, אלוף במיל' אביגדור בן-גל והאדמו"ר מביאלא, הלוא הוא הרב בן ציון רבינוביץ'.

1961 | בחייהם ובמותם

בשנת 1941 עבר השלטון באיראן מידיו של רזא שאה לידיו של בנו, מוחמד רזא שאה פהלווי (1919–1980), אשר שלט במדינה עד למהפכה האסלאמית של 1979 – ובשנת 1961 השווה את יחסי ישראל ואיראן ל"יחסי אהבה ממשיים מחוץ לנישואים". היום, לנוכח היחסים הקשים בין המדינות, דבריו נשמעים כמעט דמיוניים. אלא שלמעשה, עד "מהפכת האייתוללות" ניהלו ישראל ואיראן יחסים חמים והדוקים. למדינת ישראל הצעירה היתה שגרירות בטהרן והיא קיימה קשרים מסחריים, פוליטיים ותרבותיים ענפים עם איראן החילונית.
בשנים 1951–1954 עלו מאיראן לישראל כ-70 אלף יהודים, רובם עירונים בני המעמד הנמוך. הללו הקימו ברחבי ישראל עשרים יישובים. לא זו בלבד, אלא שגם היהודים שנותרו באיראן לאחר הקמת מדינת ישראל רוו נחת ממדיניותו של השאה. "המהפכה הלבנה" שהנהיג בשנת 1963, במטרה להפוך את איראן למעצמה כלכלית אזורית, היטיבה עמם בכל התחומים. במהלך דור אחד הם רשמו הישגים מרשימים, ולמרות שיעורם הנמוך באוכלוסייה (עד 1979) חיו באיראן כ-80 אלף יהודים, פחות מרבע אחוז מסך האוכלוסייה), השפעתם הכלכלית, המקצועית והתרבותית הייתה עצומה.
כ-10% מהיהודים באיראן היו עשירים מופלגים, והשאר השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. שיעור האקדמאים והרופאים בקרבם היה גבוה לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה הכללית, ולמרות קולות ההסתה של מוסלמים קנאים, שהתגברו בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, המשטר האיראני התייחס אליהם באהדה רבה.

2000 | שמאל, ימין, שמאל

ב-1979 פרצה המהפכה האיראנית. הרקע לפריצתה היה בין היתר הברית הפוליטית האבסורדית בין אנשי דת מוסלמים, שהתנגדו לרפורמות החילוניות והחברתיות שהנהיג השלטון החילוני, לבין אנשי שמאל קיצוניים עם נטיות קומוניסטיות, שקראו למרד ב"אימפריאליזם האמריקאי המרושע", אשר רזא שאה היה בעיניהם נציגו.
אנשי הדת הקיצוניים, ובראשם מנהיג המהפכה הגולה, האייתוללה חומייני (1902–1989), יצאו וידם על העליונה: איראן הפכה למדינה המונהגת על-פי ההלכה המוסלמית-שיעית, והממסד הדתי משל בכיפה.
בניגוד גמור לשאה, האייתוללה חומייני ושלטונו הגדירו את מדינת ישראל כאויב האנושות ואת הציונות כמוקצית מחמת מיאוס. עם זאת, ולמרות ביטויים אנטישמיים מזדמנים, הקפידו השלטונות האיראניים להפריד בין יחסם למדינת ישראל לבין יחסם ליהודים היושבים באיראן. תרמו לכך גם מאמציהם של האחרונים להצהיר על נאמנותם לשלטון ועל עמדתם הביקורתית בנוגע למפעל הציוני. אף על פי כן, מראשית 1979 ועד 1987 עזבו את איראן כ-50 אלף יהודים. כ-25 אלף מהם נחתו בחוף המערבי של ארה"ב וכ-20 אלף עלו לישראל.
נכון להיום, יחסה של איראן למדינת ישראל הוא עוין במידה רבה, וראשיה נוקטים רטוריקה אלימה ביחס אליה חדשות לבקרים. היחסים בין המדינות הוסלמו עקב מאמציה של איראן לפתח נשק גרעיני, מאמצים שעוררו את ממשלות ישראל לצאת למלחמה דיפלומטית נרחבת נגדם.

בראשית המילניום החדש חיו באיראן כ-8,750 יהודים.

טהרן Teheran

בפרסית: تهران‎‎ 

בירת אירן.


העיר טהרן עלתה לגדולה רק בסוף המאה ה-18 לאחר ששושלת קאג'אר עשתה אותה לבירת הממלכה. הנוסע דוד דבית הלל מצא בטהרן כמאה משפחות יהודיות ב-1828, ושד"רים ומבקרים אחרים (דוגמת י' וולף, בנימין השני, א' נוימארק) מעידים על גידול ביישוב היהודי בהמשך המאה.

יהודים עסקו במלאכה ובמסחר זעיר, וברוכלות (שטיחים, בדים, עתיקות וחפצי נוי); רק מעטים זכו לעמדות מרכזיות במשק, בגלל הגבלות המגע עם היהודים ה"טמאים" לפי ההלכה השיעית. רופאים מבני הקהילה זכו לפרסום עוד לפני שי' א' פולאק, יהודי מאוסטריה, נתמנה בשנות החמישים למאה ה- 19 פרופסור בבית-הספר לרפואה בטהרן ויועץ רפואי פרטי לשאח.

בעקבות התערבות אישית של משה מונטפיורי ואדולף כרמיה חל שיפור במעמדם המדיני והחוקי של יהודי אירן במחצית השנייה של המאה; ובעקבות הרפורמה החוקית בימיו של מוזאפר אד-דין הוענקה להם אזרחות (1906). כעבור כמה עשרות שנים ניתן ליהודים לשגר צירים לפארלאמנט.

תחת שושלת פאהלאווי (משנת 1925) חל שיפור נוסף במעמד יהודי אירן, ומוסדות יהודיים בין-לאומיים, ובפרט הג'וינט, עשו רבות בתחום החברה, הטיפול הרפואי והחינוך.

אגודה ציונית נוסדה בטהרן עוד לפני פרסום הצהרת בלפור ב-1917, ותחייה תרבותית ולאומית הביאה לגל עלייה לפני מלחמת-העולם הראשונה ואחריה.

בין חשובי העדה היו שלמה כהן-צדק, שחיבר ספר דקדוק עברי ראשון ליהודי פרס; אליהו חיים מורה, בעל שלושה חיבורים בתולדות ישראל ביהודית-פרסית; סולימאן חיים, עורך עיתון ציוני בפרסית; עזיז נעים, שכתב על תולדות התנועה הציונית במקום; וקרמאניאן, שתירגם לפרסית את תולדות חייו של הרצל.

בין ראשוני העולים היה מולה חיים אלעזר. בנו, חנינה מזרחי, מורה ומחנך בירושלים בין החומות ערב מלחמת השחרור, פירסם מחקרים על חיי העדה בארץ.

ב-1970 חיו בטהרן 40,000 יהודים (%55 מכלל הקיבוץ היהודי במדינה), ביניהם יוצאי משהד, בוכארה, בגדד ומקומות אחרים במזרח התיכון, ואשכנזים יוצאי רוסיה, פולין וגרמניה. בזכות הפיתוח הכללי חל שיפור גם במצבה הכלכלי של דלת-העם ברובע היהודי; כמו-כן הוקמו מוסדות להקלת מצוקתם, דוגמת בית-חולים (משנת 1958) ובית תמחוי מטעם הג'וינט.

בטהרן שכנו מרכזי ארגון הנוער היהודי וארגון הנשים היהודיות, הקונגרס האיראני-היהודי וסניפים של הקונגרס היהודי העולמי. רשת החינוך היהודי הקיפה 15 מוסדות של "כל ישראל חברים" (מהם שני תיכונים) ובתי- ספר של "אורט" ו"אוצר התורה". מאות ילדים למדו במוסדות של המיסיון ואלפים בבתי-ספר ממשלתיים. רב יחסית היה מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטת טהרן. עם זאת עדיין רבו הילדים שלא קיבלו חינוך כלל (ב-1957 נאמד מספרם ב-3,000 לערך). ועד הקהילה נבחר על-ידי נכבדי המקום; אב בית-הדין קיבל את שכרו מקופת הממשלה ולפסקי הדין שלו ניתנה גושפנקה רשמית.

בשנת 1979, ערב "המהפכה המוסלמית", חיו באיראן 80,000 יהודים, בטהרן 60,000, בשיראז 8,000, בקרמאנשה 3,000 והשאר - בערי קוזיסטאן.

אחרי המהפכה ועם התבססות משטרו של חומייני, השתנה לרעה היחס ליהודים והחלה תעמולה אנטישמית (כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" והכחשת השואה). 13 יהודים נידונו למוות והוצאו להורג באשמות שונות, האחרון פאיסאלה מכובד, הוצא להורג בפברואר

1994. חיי הקהילה היהודית באירן נעשו פגיעים. היהודים החלו לעזוב את איראן בכל הדרכים. רבים עלו לישראל.

בשנת 1997 ישבו באירן רק 25,000 יהודים, רובם היו מרוכזים בטהרן. שלשה בתי כנסת פעלו בעיר, רב לא כיהן שם משנת 1994. בית העלמין היהודי מדרום לטהרן עמד בפני הריסה עקב תכניות בנייה. בבתי הספר היהודיים (היו בעבר כעשרים באירן כולה) מונו מנהלים מוסלמים. בשלושה בתי ספר בטהרן היה עדיין רוב של תלמידים יהודים, תכנית הלימודים מוסלמית ואת התנ"ך לימדו בשפה הפרסית. ארגון "אוצר התורה", הממונה על לימודי יהדות, אירגן שעורי עברית בימי ששי. השבת אינה מוכרת רשמית במדינה.

בין עשרות אלפי היהודים, שעזבו את אירן מתחילת המהפכה והשאירו אחריהם רכוש עצום, היגרו הרוב לארצות הברית (בעיקר לקליפורניה ולניו-יורק), לישראל, לבריטניה, לצרפת ולגרמניה. היהודים מאירן ייסדו קהילות מכובדות במקומות שבהם התיישבו, והם משמרים רבים ממנהגיהם המיוחדים.

Saqez

سقز

Also known as Saghez, Saqqez, Saqqiz, Saqiz, Sakīz

A city and the capital of Saqez County, Kurdistan Province, Iran.

The Vilna-born traveler and scholar Rabbi David D'Beth Hillel mentions in his Travels from Jerusalem through Arabia, Kurdistan, Part of Persia and India to Madras 1824–32 that in 1827 there were fifteen Jewish families in Saqez and that they had a synagogue. The Jews of Saqqez spoke neo-Aramaic. During the first half of the 20th century Rabbi Shmuel Bruchim (1889-1979) served as the undisputed Jewish spiritual leader of Saqez. In 1945, David Ben-Gurion sent a delegation to Saqez, urging Bruchim and the local Jews to leave Iran and immigrate to the Land of Israel. Bruchim immediately began to teach the entire Jewish community modern spoken Hebrew. With the establishment of the State of Israel in 1948, the Jews of Saqez left within a short period of time.

A section of the 18th century Bazaar of Saqez known as the Jewish market now shelters tailors and clothing manufacturers.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
קהילת יהודי תבריז

Tabriz

In Persian: تبریز‎‎

A city and the capital of East Azerbaijan Province, Iran.

A Jewish community existed in Tabriz in the Middle Ages. Samau'al b. Yachya Al-Maghribi, 12th-century author of Ifcham Al-Yahud, mentions Tabriz, together with Salmas (Shahpur) and Khoi, as a place where the followers of the pseudo-messiah David Alroy continued to adhere to his movement. From the time of Hulagu Khan, Tabriz became the capital of the realm of the Il-Khan dynasty. There the Jewish physician Sa'd Al-Dawla was appointed vizier of the Il-Khan ruler Arghun, exercising considerable power until his assassination in 1291; and the vizier, historian, and physician Rashid-Al-Dawla served three rulers until his tragic death in 1318.

As attested by Hebrew manuscripts written by scholars in Tabriz and the vicinity, the Jewish community consisted of both Karaites and Rabbanites. The Karaite physician Nafis b. Daud At-Tabrizi moved in 1354 from Tabriz to Cairo, where he was converted to Islam. In the 16th century the Yemenite traveler Zechariah Al-Dahiri visited Tabriz and described in his Sefer Ha-Musar the deteriorating conditions of Jewish life there. The wave of persecutions which swept over the whole of Persia under the Safavid rulers Abbas I and Abbas II severely affected the Jews of Tabriz also, as indicated by the Armenian historian Arkel and the Judeo-Persian chroniclers Babai Ibn Lutf and Babai Ibn Farchad. However, the Jewish community survived these persecutions, since between 1711 and 1713 Judah b. Amram Diwan, an emissary from Hebron, included Tabriz among his visits to Jewish communities in Persia. When David d'Beth Hillel visited Persia in 1828, the Jewish community in Tabriz had already ceased to exist.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
תַבְּרִיזִי, טַבְּרִיזִי
תַבְּרִיזִי, טַבְּרִיזִי

TABRIZI

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. תַבְּרִיז הוא שמה של עיר באיראן.
שרה ארונוב אליעז מתבריז, איראן, 2019

שרה ארונוב אליעזר נולדה בעיר תבריז, איראן, בשנת 1932 ועלתה לארץ בשנת 1960

----------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי

----------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code
00:01:00
שמי שרה ארונוב אליעזר,
ארונוב שם משפחה של אבא שלי,
אליעזר שם משפחה של
בעלי שהוא היה אליעזרוף,
וקטעו אותו באמריקה
לאליעזר.
ELIAZAR
זהו.
נולדתי בטבריז, אזרבייג'ן הפרסי,האחרונה במשפחה.
אני נולדתי ב- 1932.
שבעה אחים,
שני אחים וחמש אחיות,
שכולם נפטרו.
השם של אבא היה ברוך ארונוב,
שקראו לו מסייה ברוך.
ושם של אימא היה רחל,

00:02:00
שקראו לה רח'ל.
אבא היה שייך לבזאר הטבריזי,
והוא היה היהודי המכובד
שכל המוסלמים באו אליו
בכל עצה.
פשוט עסקים בין מוסלמים ל...
הוא היה מביא הרבה
סחורה מרוסיה לאיראן,
והיה משווק אותה.שהגיע איזשהו שלב
שרוסים החליטו להפיל,
לגמור את ה...
סוחרים גדולים הפרסים,
ושלחו לאבא שלי "כלורדושו",
"כלורדושו" היה משהו כנראה
בשביל חקלאות,
שהוא היה מקולקל,
ואז...

00:03:00
מפני שהיה מאוד
מסוכן להחזיק אותו,
הוא היה צריך להשמיד אותו כולו.
סיפון ארוך, היו המון בעיות
עם ה"הכלורדושו" הזה,
בסוף הוא התפטר ממנו,
ואז זה היה כבר סוף ה...
מלחמת העולם השנייה,
שעברנו מטבריז לטהרן.בטהרן אני הלכתי
קודם לבית ספר יהודי,
לא החזקתי מעמד שם,
הלכתי לבית ספר אמריקאי,
שם...
אבא לא הסכים שאני
אלמד כל כך קשה,
מפני שלא ידעתי אף מילה באנגלית.
ואז יצאתי ולקחתי לי מורה פרטית

00:04:00
וככה למדתי את האנגלית
ו...
באיזשהו שלב יותר מתקדם בחיים,
הייתי עם חברה שלי יהודייה,
פגשנו מישהו ברחוב
שהוא דיבר אליה בעברית,
ואני לא ידעתי שזה עברית,
ודיברנו באנגלית,
הוא שאל אותי,האם הייתי רוצה לבוא לישראל,
אמרתי כן בטח.
אפילו לא לקחתי בחשבון
שבאותו זמן אני הייתי
גננת ילדי מלוכה בטהרן.
ולמחרת הלכתי למנהלת הגן,
שהיא קראו לה שמסי הקמט,
זה חשוב שתרשמי את זה,

00:05:00
תכף אני אגיד לך למה.
שמסי הקמט פתחה איזשהו
גן בשביל ילדי מלוכה,
לא ילדים של השאה
מוחמד רזא שאה פהלווי,
אלא...
רק אחים ואחיות שלו שמו
את הילדים שלהם אצלנו.
ומפני שהילדים של השאה למדו
בשוויציריה, בז'נבה.ואני מיד אמרתי,
כן אני אבוא לארץ,
למחרת התפטרתי מהגן,
ובאתי ארצה.
המקום הראשון היה
קיבוץ מעלה החמישה,
היינו איזה ארבעים צעירים פרסים,
רובם בנים, כמה בחורות בודדות.
ו...

00:06:00
אני נבחרתי כעבור חודש
היחידה להישאר בארץ שנה שלמה.
וכך עברתי למכון למדריכי חוץ לארץ
בקטמון בירושלים,
וזו הייתה שנה
מדהימה פשוט, מדהימה.
גם הכרתי את הארץ ולמדתי הרבה.
בת כמה היית?תשע עשרה עשרים, משהו כזה.
חזרתי לפרס, שמנה...
בגלל האוכל, שפה היו נותנים
לנו את הלחם המשמין ביותר...
התקופה של מכון למדריכי
חוץ לארץ זה היה מחזור י"ג,
נדמה לי, עד כמה שאני זוכרת.

00:07:00
זה היה ב- 1953,
1953
כשחזרתי לטהרן
ביקשו ממני לנהל את
המרכז לתרבות יהודית
לצעירים.
וכמה שנים טובות עבדתי שם,אני הייתי מנהלת של
המרכז לתרבות הרבה שנים.
והיו תערוכות,
היו המון פעילויות
לצעירים יהודים,
שרובם היו בנים.
בדרך כלל הבנות לא
כל כך השתתפו שם.
היה לי מקרה אחד ששלחתי מטהרן
שני כתבים מוסלמים לישראל.

00:08:00
וכשחזרו מפה כעבור שבוע שבועיים,
הזמנתי איזה מאתיים,
לא היו הרבה יהודים,
מאתיים שלוש מאות
איש למרכז לתרבות,
ועשיתי ערב בשביל שני ה...
הכתבים האלו,
מעיתונות איראנית,
שידברו על ישראל.היה מאוד מרגש אותו לילה,
אני פה חייבת להגיד משפט בפרסית
שאני לא יכולה גם לתרגם אותו,
בעברית יכול להיות פחות או יותר,
(מדברת פרסית)
זה בדיוק המילים שאחד
משני הכתבים האלו אמר.

00:09:00
שיהיו עיוורים האויבים שלכם,
יש לכם מדינה,
שיהיה לכם במזל.
זה היה המשפט.
בקיצור אני הייתי שם הרבה שנים,
אחר כך יצאתי לעבודות במשרדים,
היה לי תפקיד מאוד מענייןבחברה שעשתה עסקים עם חוץ לארץ,
וכמה שנים הייתי שם,
עד שפגשתי את בעלי.
שהוא במקרה ראה אותי
בארוחת צהריים אחת,
ובליבו הוא אמר,
"זאת תהיה אשתי".
תוך חודש ימים אנחנו
התחתנו ועלינו ארצה.

00:10:00
זה היה 1960.
מאז אני פה,
ולדאבוני אף פעם לא
יכולתי גם לחזור לפרס
לראות את המקום שהייתי בו.
אני מקווה...
אין לי הרבה זמן,
אבל אני מקווה בכל זאת.
אם אני לפחות הבן שלי שיסע לשם.
לבעלי היה,
הוא היה אמריקאי אבליליד רוסיה דרך תורכיה.
הוא הגיע לאמריקה,
הוא החליט שהוא עוזב את המשפחה שלו,
משפחת אליעזרוף,
והוא עבר לאמריקה.
הוא עשה עסקים,
אבא שלו היה בן אדם
מאוד מאוד עשיר ומתקדם,

00:11:00
והוא רצה להמשיך את
אותו הדבר מאמריקה.
והוא התחתן עם אמריקאית אחת,
ונולדה להם בת.
ובאיזשהו שלב הוא רצה לעלות ארצה,
כשהוא אמר לאשתו שאני...
אנחנו נעבור לישראל, נעשה עליה,היא לקחה את הילדה ועזבה אותו.
והלכה ו...
לא היה הכי נעים בעולם, בכל זאת,
בעלי...
היה דרך לונדון לבוא לארץ.
בלונדון הציעו לו
שני בלוקים שלמים לקנות,
והוא העדיף לא לקנות שם כלום,

00:12:00
אלא לקחת את הכסף לארץ
ולפתוח בית חרושת שקראו לו "אלמו"
לחוטי סריגה,
שאז נשים היו סורגות ביד.
ומפני שהוא היה אמריקאי
והיה חוק מסוים באותו זמן
שהוא צריך פעם בחמש שנים
להיות שנה שלמה באמריקה,אז אחרי שהתחתנו
והייתה לנו פה דירה, הסתדרנו אחרי
הרבה דירות שעברנו שכירות.
עברנו לאמריקה, נסענו לאמריקה,
ושנה שלמה היינו שם.
כשחזרנו משם
בית חרושת נגמר,
גמרו אותו.
זאת הייתה מכה מאוד מאוד קשה בשבילנו.

00:13:00
כל מה שנשאר מבית החרושת בארץ,
שבמקום שני בלוקים דירות בלונדון,
זו הדירה הזאת.
ואז הוא כנראה לקח
את זה מאוד ללב
ונפטר.
וזו הייתה הקליטה שלנו בישראל.
וזה היה...
אני לא יכולה לשכוח את זה,זה היה קשה מאוד.
הוא היה מהמפעל שלו פה שהיה לו,
מפעל ענק שקראו לו
"אלמו", אמרתי את השם,
הוא היה שולח סחורה לטהרן.
והיו שם יהודים
עיראקים שהיו הקשר שלו,
שגם מופיעים בחתונה שלי בתמונות.
כן, הוא היה בא לאיראן

00:14:00
מישראל בשביל עסקים.
היו עסקים עצומים בין שתי המדינות
האלו, ישראל ואיראן.
ההורים שלי נשארו בטהרן,
והם נפטרו שניהם שם,
במשך זמן קצר.
ואחי ג'קי הוא עלה
ארצה עם המשפחה שלו,ואחי מישה הוא נסע לקייפטאון,
ובסוף כולם היו פה,
וכולם נפטרו פה.
אבא שלי היה איש העסקים
הכי גדול היהודי,
היו עוד כמה יהודים,
אבל הוא היה המלך של בזאר.
שהמוסלמים האמינו לו יותר

00:15:00
מכל בן אדם אחר.
כל הבוררויות ביניהם,
אם היו להם סכסוכים,
זה היה אבא שלי, שמה שהוא
היה מחליט היה מקובל אצלם.
אבל כשהיו באים אלינו הביתה,
זה מצחיק, אולי תרצי למחוק את זה,
במשרד שלו בבזאר,
אם מוסלמי היה בא ל...הוא לא היה שותה תה בכוסות שלהם.
אותו מוסלמי בלילה
היה בא אלינו הביתה,
הוא היה אומר, "מסייה
ברוך תביא וודקה".
ארק, ארק קראו לזה.
אז הוא היה...
"אבל בבוקר אתה לא שתית בכוסות שלי",
היה אומר, "עזוב זה בשביל
בזאר, זה משהו אחר".
מי שיבין יבין,
את רוצה תמחקי את זה.
זה היה נורא מצחיק,
אני זוכרת את התקופה הזאת.

00:16:00
כשהיו יושבים יותר מדי
היינו הולכים שמים
מלח בתוך הכיסים שלהם,
של מעיל או הנעליים שלהם,
זה כאילו הם יקומו וילכו,
והיו קמים והולכים...
אבל זה קונצים של ילדים...
כן, הייתה לנו ילדות טובה מאוד
בטבריז.
יש לי פה תמונה של הגן, הגינה וכולי.
חגים היו מאוד מאוד נחמדים,למשל הסוכה,
היינו עושים אותה
לא עם בדים כמו פה,
עם שטיחים.
כל הקירות היו עם שטיחים,
היו עושים חורים
בשטיחים, תולים אותם.
המאכלים של הנשדידנים
היו מאכלים מאוד מיוחדים.
למשל ראש השנה
היו מבשלים "שבע טעמא",

00:17:00
"שבע טעמא", שבעה טעמים.
ארמית זה בסיס של עברית.
ו...
כל חג היו לו את המאכלים שלו,
ופסח ממש היה חגיגה,
כל בית השולחן פתוח
מבוקר עד לילה,
עם כל הדברים הנפלאים על השולחן,
ואז כל אחד היה הולך לבקר את השני,והרבה פעמים קרה
שאחד הלך לבית ההוא,
והשני היה בא...
כן, זו הייתה ילדות טובה,
אבל בסוף היינו צריכים לעזוב
ועברנו לטהרן.
מה השפה שדיברתם?
-ארמית.
ופרסית בבית ספר,
ותורכית ברחוב.

00:18:00
מפני שבאזרבייג'ן דיברו
תורכית אזרבייג'נית,
לא תורכית איסטנבולית.
אז אימא שלי למשל
כשעברה מטרביז לטהרן
לא ידעה פרסית,
היא דיברה תורכית.
ואז את הפרסית היא
למדה לאט לאט בטהרן.
אבל אנחנו בבית ספר למדנו פרסית,
אז בבית ארמית,וברחוב תורכית, ובבית ספר פרסית.
עברית אף פעם לא למדתי,
גם עכשיו אני לא כל כך יודעת...
העברית, הבסיס שלה ארמית,
ומפני שהבן שלי מבין את הארמית
מפני שדיברתי איתו ארמית,
אבל למרות זה שהוא
לא תמיד עונה בחזרה,

00:19:00
אבל זו הייתה שפת סוד בינינו,
אם רצינו שאת לא תביני
מה אנחנו מדברים,
אז הייתי אומרת לו בארמית ואז...
עברית אני לא למדתי אף פעם
אפילו יום אחד לא הייתי באולפן.
כל מה שאת שומעת
זה משמיעה.
אני לא כותבת עברית,
לא קוראת עברית,
קצת, קצת קוראת עברית,
אפילו גמרתי ספר אחד,
יש לי אותו פה.הבן שלי מומחה בעברית, וואי..
אם תגידי מילה אחת לא נכונה...
הוא לפעמים כועס בטלוויזיה שמדברים,
הטעויות בעברית, כן.
שרה, מה היה הלבוש, איך התלבשו?
מאוד נורמלי, מאוד פריזאי,
מאוד מודרני,
בטהרן, כן?
בטבריז למשל התקופה של אימא שלי,

00:20:00
אפילו היה לה הדבר
הזה שמכסים את ראשן,
איך קוראים לזה, צ'אדור,
צ'אדור.
הייתה לה, אבל בחיים לא
ראיתי אותה בצ'אדור.
היה לה כנראה לפני עוד...
אז מה היא הייתה לובשת?
שמלה, בגדים,
כן...
הייתה יפהפייה.
הרוסים פלשו לאזרבייג'ן,אנחנו היינו בטהרן,
אבל אחותי אסתר
לפני המלחמה שלחו אותה לטבריז
להיות עם אחותי
נעמי שהייתה בטבריז.
והיא נתקעה שם שנה שלמה,
מפני שהרוסים שלטו.
אני גם זוכרת כילדה קטנה,
אולי הייתי בת שמונה,

00:21:00
שאנחנו שמענו שבאו
לרחוב שלנו הרוסים,
ואנחנו עלינו על
הגגות, כאילו לברוח,
אז הגענו דווקא לבית שבגללו באו.
אני לא...
לא זוכרת פרטים על המקרה הזה,
כנראה זה גרם לנו
לעזוב את טבריז לטהרן.
כן, אז עברנו לטהרן.
היה לנו כבר דוד בטהרן,והייתה לנו משפחה שם.
ואיפה גרתם בטהרן?
טהרן, מקום טוב בטהרן.
בית נדמה לי שלוש או ארבע קומות,
אנחנו היינו הקומה העליונה.
ולעבור מבית ענק כמו בטבריז,
לדירה כמו בטהרן,

00:22:00
זה בדיוק מה שקרה בתל אביב כן,
אנשים עברו מ...
חצרות וגינות לדירות.
זה נראה כאילו את בתוך קובייה,
אבל זה חיים של היום.
טהרן קודם כל הגן ילדים,
אחר כך חזרתי מישראל
והייתי במרכז לתרבות,
ואחר כך שעזבתי את כל אלו,אז הייתי מנהלת של
איזשהו משרד יבוא ויצוא,
אצל עיראקי יהודי אחד.
וזהו...
ואז התחתנתי ובאתי ארצה.
לא הייתי הרבה.
כל מה שהייתי, איפה שהייתי...
אני בעצם כשהתחלתי את העבודה
שלי בגן הייתי בת שבע עשרה.
בלי ללמוד,

00:23:00
בלי ללמוד להיות גננת,
הייתי הגננת הכי
הכי מפורסמת בטהרן,
שקראו לי מיס שרה.
ויום אחד קיבלתי
שני...
שני אנשים,
שליחים של משרד החינוך,
לגן,
ואמרו לי, את צריכה לבוא לקבלאישור להיות גננת.
אמרתי להם, אני לא באה,
לא מבקשת אישור,
אתם לא רוצים,
אני אעזוב את העבודה.
והם המשיכו לשלוח את כל
הגננות החדשות לכיתה שלי
לראות מה אני עושה.
כן...
זה היה מצחיק.
באמת אמרו לי את...
את חייבת לבוא לקבל אישור.
אמרתי, אני לא באה ולא רוצה.

00:24:00
"פולו חורשט",
את יכולה להבין מה זה?
פולו זה אורז,
שבדרך כלל עושים את האורז
עם תפוחי אדמה למטה שהם קריספיים,
ושמים על זה...
יש לי את רוצה?
את רוצה? באמת יש לי.
שמים על זה רוטב תבלין, חורשט,
חורשט איזשהו מין....אוכל ששמים אותו על אורז,
ואוכלים אותו יחד עם האורז,
בדרך כלל עשו את זה תמיד עם בשר,
אבל מפני שאני בשר לא אוכלת,
אז עשיתי את כל החורשטים
מירקות, בלי בשר.
וזה... זה טעים.
מי לימד אותך לעשות?
האמת אף אחד,
אף אחד,

00:25:00
אשתו של אחי ג'קי
רשמה לי במחברת את כל ה...
מתכונים של כל המאכלים האלו,
וזה באמת עזר לי כדי לבשל.
פה לא היה לי מי שילמד אותי,
ולא היו טלפונים ואינטרנט וכולי,
אז לא יכולתי להיות בקשר עם טהרן,חוץ מלכתוב מכתב,
פעם בחודש היה מגיע,
אז התחלתי עם המחברת
הזאת שגיסתי רשמה לי,
וככה המשכתי.
כן...
אבל אימא שלך גם הייתה
מכינה את המאכלים האלה?
ברור, ברור, אותם המאכלים.
שם אכלו קצת יותר שמן,
אני לא...
כן...

00:26:00
ומטוגנים לא,
הרבה יותר אוכל בריא.
והבן שלי גדל על אוכל בריא.
החתונות בטהרן בדרך כלל עשו
באולמות גדולים וכך הלאה וכך הלאה.
אני אמרתי אני רוצה
לצאת מהבית של אבא שלי.
את החתונה נעשה בבית של אבא שלי.
ופה יש תמונות של החתונה.והיה לנו שף ענק,
שאני זוכרת אחד מהדברים שהוא עשה,
כבש שלם
על השולחן שכולו היה חתוך,
שאנשים יכולים לקחת,
אבל הוא נראה שלם.
יש לי את התמונה.
והיו אורחים,
אפילו הודים,
הודים פרסים,

00:27:00
שהיו שכנים שלנו היו בחתונה.
השותפים של...
לא שותפים,
אלו שעשו מסחר עם בעלי,
העיראקים, משפחה עיראקית,
שהיו יבואני קאדילק נדמה לי בטהרן,
הם היו,
וכל המשפחה הייתה שם בבית.
ואנחנו התחתנו באותו לילה,
למחרת בבוקר טסנו לתל אביב.שרה את זוכרת את סבא וסבתא שלך?
לא ראיתי אותם אף פעם.
אף פעם.
היה לי חסר סבא וסבתא,
אותו הדבר לעידו הבן שלי
היה חסר סבא וסבתא.
כן... והוא בן יחיד.
עידו שלי הוא בן יחיד.
ביום הראשון שהגענו בלילה...
בלילה, בבוקר, לא זוכרת,
לתל אביב,

00:28:00
וגרנו אצל אישה פולניה
או גרמניה,
שהיה גר בעלי שם כ...
הוא שכר שם חלק מהדירה,
אז היינו שם,
הוא קם והלך לבית חרושת,
וכל הזמן חשבתי שאולי גם
אני אעבוד בבית חרושת,
אבל אחר כך הוא אמר לא,
את לא תעבדי בשביל ה...
בשביל ה...השותפים שלי.
בקיצור זה היה בית
חרושת מאוד גדול "אלמו",
עם המון בעיות בסוף,
סגרו אותו בחדר עם דגל
אמריקאי שהיה לו על השולחן,
בגלל זה המשטרה לקחה...
אני חושבת, אני לא זוכרת בדיוק.
בית החרושת התחיל לרדת

00:29:00
מפני שאנחנו היינו
שנה באמריקה וחזרנו,
ולא, לא הצליחו...
ונמכר וזהו.
גם על המכירה של בית
החרושת אני זוכרת,
היו המון בעיות ו...
בקיצור הפסדנו המון כסף שם.
אבל לחזור ליום
הראשון שלי בתל אביב,
אנחנו גרנו מאוד קרוב למסעדת
קליפורניה של אייבי נתן,אני הלכתי למסעדה לאכול צהריים,
אייבי נתן בא, הוא היה מאוד
חברותי, הוא בא ישב על ידי,
הביא לי את הספר שהוא כתב,
והתחיל לדבר איתי,
ומאז אני אכלתי כמה
זמן במסעדה הזו,
ואחר כך למדתי מסעדה אחרת,
שאבא אבן היה אוכל שם וכולי.
עד שהייתה לי את הדירה שלנו,

00:30:00
זו הדירה שאנחנו קנינו
לפני בניה.
אני הייתי בטהרן,
הלכתי לבקר את אימא מפני
שהיא הייתה מאוד חולה.
אמי נפטרה אחרי זה.
ובעלי קנה את הדירה
הזאת עוד על מפה,
בלי בניה.
ומאז אני ששים שנה בדירה הזאת.
אחרי בעלי?אני לא עבדתי לפני זה.
לא עבדתי לפני זה.
לא עבדת?
לא, נולד לי ילד,
גידלתי אותו והייתי כל כולי אימא.
ואחרי שבעלי נפטר,
אז הייתי חייבת לחפש עבודה.
לא היה פשוט.
אבל...
עבדתי במקום,
אני לא זוכרת את ה...

00:31:00
היה מישהו מהצפון,
היה לו מפעל, מפעלים
ענקיים, לא זוכרת את שמו.
אבל בדף של ביטוח
לאומי יש את השמות
של כל המקומות שעבדתי,
נדמה לי שיש לי פה,
אני יכולה לתת לך.
עברתי כמה חברות,
ועבדתי בסוף,
הייתי בחברה ש...עד גיל שמונים ושש
המשכתי שם.
אחרי נדמה לי איזה
שלושים שנה עבודה,
לא רק שם, בכל המקומות,
שעבדנו אותו נושא.
לפני בערך שנה
שברתי את הקרסול,
ולא יכולתי ללכת לעבודה,

00:32:00
ובגיל שמונים ושש,
שזה בערך לפני שנה,
פוטרתי מהעבודה.
החברה שעבדתי בה,
גם החברות הקודמות,
אנחנו הכנו את הקטלוגים
לתערוכות בינלאומיות
שהתקיימו בארץ.
ו...עם אותו בן אדם שעבדתי
איתו עד לפני שנה...
יש לי חברה נוצרייה
שקוראים לה טוראן,
מטבריז, אנחנו כמעט גדלנו יחד,
היא אשורית נוצרייה,
וכעת היא באמריקה.
בחמישים שנים האחרונות
לא נפגשנו,
אבל אף פעם לא היינו בלי קשר.

00:33:00
אנחנו מדברות בטלפון,
אני מתווכחת איתה הרבה,
מפני שאני אומרת לה טוראן,
אתם נוצרים, כולכם יהודים.
ישו היה יהודי,
ואתם ממשיכים להיות יהודים.
מה זה הנצרות הזאת?
והיא אומרת לי כן אתם...
אתם רצחתם אותו.זאת אומרת לא רק שהרגתם אותו,
אלא רצחתם אותו, התנקשתם.
היא בגילי פחות או יותר,
אני חושבת מגיל הבגרות.
כן, כן בהחלט.
ובטבריז ובטהרן לא הייתם
בקהילה היהודית שהייתה שם?
לא הייתה קהילה.
ל-א הייתה? -לא...
לא, היו כל כך מעטים,
אם מישהו משפחה...
רובם היו משפחות.

00:34:00
להיות בלי הגזמות,
ולהיות בני אדם טובים.
זו התורה שלי.
ובלי הגזמות.
שרה היית רוצה לבקר בטבריז?
-מאוד.
בעיקר בטהרן.
גם בטבריז, אבל בעיקר בטהרן.
תספרי לי, מה היית רוצה לראות?
שאלו לא מזמן בטלוויזיה
מה היית רוצה לבקר?

הבית, איפה שגרתי,
את הרחוב, את ה...
כל האווירה שהייתה מסביב שם,
את ה...
בתי קולנוע שהיינו הולכים.
את יודעת, אישה בטהרן
ממעמד מאוד גבוה
הייתה טסה לפריז בבוקר
כדי לסדר את השערות
שלה אצל אלכסנדר,
שהכרתי אותו,
ולחזור בלילה ללכת לחתונה.

אלו היה החיים שם,
שהיום בארץ אני חושבת
מתחיל להיות ככה,
לדאבוני.
הפשטות הולכת.
שרה תודה רבה.
-אני מודה לכם.

מראיינת - גלית כהן-קרספי

קהיר

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

אורמיה

אורמיה

בפרסית: ارومیه; ידועה גם בשם רזאיה

עיר ובירת מחוז אורמיה במחוז אזרבייג'ן המערבי, איראן.

כבר בראשית ימי האסלאם התקיימה קהילה יהודית באורמיה. במאה ה-12 היא מוזכרת מספר פעמים לאחר  הופעתו של משיח שקר דייוויד אלרואי, שמצא חסידים רבים בעיר. לא קיים תיעוד הנעשה בקהילה עד 1828 כאשר דוד ד'בית הלל ביקר בה. במסעותיו הוא מזכיר שלושה בתי כנסת באורמיה ומספר בצורה מפורטת על סבל הקהילה כתוצאה מעלילת דם. פרטים נוספים נמסרו על ידי מיסיונרים נוצרים.

מכתבים שפירסם יצחק בן-צבי ותיאור מאת זלמן שזר משליכים אור נוסף על ההיסטוריה של היהודים באורמיה במאה ה-19. כפי שהעיד מכתב שהשתמר ב"ספר המסעות" של הנוסע והאתנוגרף יוסף יהודה צ'ורני (1835-1880), ליהודי אורמיה היו להם קשרים עם היהודים בקווקז. הקהילה נפגעה קשות מרעב בשנת 1871.

על פי האומדן, הקהילה היהודית באורמיה מנתה כ-1,000 אנשים בעשורים הראשונים של המאה ה-20. רבים מיהודי אורמיה עבדו כרוכלים בסחר הבדים, ואילו אחרים היו צורפים. הבנים למדו בבית הספר היסודי וחלקם המשיכו ללמוד בישיבה מקומית. חלק מהתלמידים הללו ייצרו קמעות וקמיעות. בקהילה היה גם בית ספר לבנות שבו למדו קומץ תלמידות. בעיר היו ארבעה בתי כנסת. הגדול היה ידוע כ"בית הכנסת של שייח' עבדוללה" או "מולה משה". בית הקברות היהודי המקומי נוסד במאה ה-16. יהודי אורמיה דיברו בלישן דידן, ניב ניאו-ארמי יהודי שהיה נפוץ גם באזרבייג'ן השכנה. הם קוראים לעצמם נאש דידן, כלומר "אנושים שלנו".

במהלך מלחמת העולם הראשונה, העיר נכבשה על ידי הצבא הרוסי ובשנת 1918 אירועו רדיפות והתקפות נגד יהודי אורמיה, בעקבות פלישת הכוחות הטורקיים לאזור. בשל האלימות המוגברת וההחמרה הכללית במצב הכלכלי, יהודים רבים מאורמיה היגרו לטביליסי בגאורגיה ולבגדאד בעירק. בשנת 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית כ -2,000 נפש. עם הקמת מדינת ישראל, רוב יהודי אורמיה עלו לארץ בשנת 1951 ושוב בשנים 1957-1960. האחרים עברו לערים גדולות יותר באיראן.

בתחילת המאה ה -21 כמה אלפי אנשים עדיין דיברו בשפת לישן דידן, רובם בישראל.

אירן - פרס

איראן

ایران  - הרפובליקה האיסלמית של איראן

מדינה בדרום מערב אסיה

ציוני דרך בתולדות יהודי איראן

עד שנת 1935 שמה של איראן היה פרס.

538 לפנה"ס | זרתוסטרה -רע וטוב

לפי רוב ההיסטוריונים, ההתיישבות היהודית בפרס החלה בשנת 538 לפנה"ס, בעקבות "הצהרת כורש". הצהרה זו, שיצאה מטעמו של כורש מלך פרס, התירה לגולי בבל לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית-המקדש בירושלים. ואולם, רבים מיהודי בבל (עיראק של היום) בחרו להישאר בה – ואילו אחרים נדדו ממנה לשכנתה פרס, שהפכה לאימפריה הגדולה במזרח הקדום. מגרעין זה צמחה בהמשך הקהילה היהודית שעמדה במרכז סיפור מגילת אסתר, שהתרחש בפרס ככל הנראה אי-אז בין השנים 400–200 לפנה"ס.
בשנים שבין הקמת האימפריה הפרסית ועד לנפילתה בידי הערבים בשנת 642 לספירה שלטו בפרס כמה שושלות. האחרונה שבהן היתה השושלת הסאסאנית. במוקד הפולחן הסאסאני עמדה הדת הזורואסטרית, שלפיה העולם שרוי במלחמה נצחית בין ניגודים: טוב ורע, חושך ואור, רוח וחומר. מאחר שהיהודים חיו במרחב הפרסי שנים רבות, חוקרים רבים סבורים כי גם הדת היהודית הטמיעה כמה מעיקריה: קיומם של השטן, מלאכים ושדים, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים, ביאת המשיח, מלחמת גוג ומגוג ועוד – אלמנטים שאינם מצויים בתנ"ך, אולם חדרו ליהדות בהשפעת התיאולוגיה הזורואסטרית ועיצבו את השקפתה הדתית לדורות.

642 | משיח לא בא

בשנת 642 לספירה הגיעה הדת המוסלמית, שהתפשטה ברחבי העולם, גם לפרס. ביום אחד החליפו המונים מתושבי פרס את הנביא זרתוסטרה בנביא מוחמד ואת אהורא-מזדא (האל הטוב לפי האמונה הזורואסטרית) באללה. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם ההתאסלמות נכפתה על הפרסים או שאימצו את האסלאם מבחירה. האמת, מן הסתם, אי-שם באמצע.
ההיסטוריון המוסלמי אבו-נעים אל-איפהני, שחי בעיר הפרסית אספהן, סיפר כי עם כניסתם של הכובשים המוסלמים בשערי העיר יצאו היהודים בשירה ובמחולות, בתקווה שהמוסלמים נושאים את הבשורה המשיחית המיוחלת. אלא שעד מהרה התחוור להם כי המאמינים המוסלמים אמנם רכבו על חמורים, אבל אלה, למרבה ההפתעה, לא הרכיבו עליהם שום משיח.
המוסלמים אולי לא הביאו את הגאולה, אבל נהגו ביהודים בהגינות מפתיעה: בהתאם ל"אמנת עומר", שהסדירה את היחסים בין המוסלמים למיעוטים דתיים אחרים ברחבי האימפריה, הוגדרו היהודים כבני-חסות ("ד'ימי") וקיבלו זכויות אוטונומיות, משפטיות ודתיות תמורת תשלום מס גולגולת ("ג'יזיה").

850 | כפשוטו

אחד הזרמים הבולטים בקרב יהדות פרס באמצע המאה התשיעית היה זרם הקראים. הקראים מאמינים אך ורק בפשט התורה. לדידם, התורה שבעל-פה, והתלמוד הבבלי בעיקר, פסולים מאחר שהם נוטלים לעצמם חירות לפרש את דברי האל – מה שמבחינת הקראים הוא בגדר התרסה גסה נגד ריבונותו האבסולוטית של אלוהים. הציווי בספר "דברים" האוסר לאכול גדי בחלב אמו, לדוגמה, פורש בידי חז"ל כאיסור לאכול בשר וחלב יחדיו, אך הקראים תופשים אותו כפשוטו: אין לבשל גדי בחלב של אמו. דוגמה אחרת, מספר "ויקרא", היא העיקרון המשפטי "עין תחת עין", שגם אותו תפשו הקראים כפשוטו: מי שעקר את עינו של חברו ייענש בעקירת עינו שלו. חז"ל, כידוע, המירו את העונש הגופני בקנס כספי.
האישים המרכזיים בקרב תנועת הקראים הפרסית היו חיווי הבלח'י, בנימין בן משה מנהאונד ודניאל בן משה מקומיס – כולם חיו ופעלו במחצית השנייה של המאה התשיעית. המנהיגים הללו יצאו נגד העריצות ואי-הסדרים שפשטו בקרב הממסד הרבני וסחפו אחריהם רבים מהקהילה היהודית בפרס. במבחן ההיסטוריה, התנועה הקראית לא נחלה הצלחה משמעותית. נוקשותם של מנהיגי העדה בכל הנוגע לכתוב בתורה סתמה עליהם את הגולל, ומן הזרם ששיעורו בעם היהודי במאות התשיעית והעשירית היה כ-40% נותר היום קומץ של פחות מאחוז אחד.

1219 | לא דובים ולא צלבים

במהלך המאה ה-13 יצאו חילות המונגולים ממכז אסיה וייסדו את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית עד אז. אימפריה זו השתרעה מדרום מזרח אסיה ועד אירופה, קרי, כ-22% משטח העולם. השמועות על ממלכות המוסלמים הנופלות בזו אחר זו לרגלי המנהיג המונגולי ג'ינגס חאן הגיעו גם לאירופה הנוצרית ונטעו תקווה בלבם של בישופים וכמרים, שהנה-הנה מגיע גואל הנצרות ומחרב האסלאם. אלא שעד מהרה התברר כי ג'ינגס חאן אינו מבדיל בין האוחז בקוראן למאמין בברית החדשה. כמי שראה עצמו כמחזיק שבט הזעם של אלוהים נגד פשעי האנושות, המנהיג המונגולי הותיר אחריו בעיקר נהרות של דם, יתומים ואלמנות, והפך ערים פורחות לחורבות מפוחמות.
ממדיה העצומים וההרסניים של הפלישה המונגולית לפרס (1219–1223) הפכו אותה לשואה של ממש. מקורות היסטוריים מדווחים כי המונגולים לא פסחו גם על יהודים: קהילות שלמות הושמדו, ומאוכלוסייה שעל-פי דיווחו של הנוסע בנימין מטודלה מנתה מאות אלפי יהודים לפני הפלישה נותרו כמה עשרות אלפים בלבד.
המכה הקשה שהנחיתה הפלישה המונגולית על היהודים רוככה קמעה עקב הפריחה היחסית שחוותה פרס בתקופה המונגולית-האילחאנית (1227–1335) והסובלנות הדתית שגילתה כלפי היהודים. אחת העדויות לכך היתה מינויו של רופא יהודי מהעיר אבהר, סעד אל-דוולה, לראש הווזירים בתקופת שלטונו של ארגון ח'אן, בשלהי המאה ה-13.

1359 | חוכמה בגויים – תאמין!

מולאנא שאהין שיראזי, שחי בפרס במאה ה-14, נחשב לגדול משוררי יהדות פרס. שיראזי הושפע ממסורת השירה האֶפית הפרסית ארוכת השנים, שהניבה פירות דוגמת האפוס הפרסי הידוע "השאהנאמה", והטמיע אותה ביצירתו. בכך הצטרף שיראזי לשורה ארוכה ומכובדת של יוצרים יהודים שהושפעו מתרבות זמנם וסביבתם, ובהם הרמב"ם, שיצירתו "מורה נבוכים" שואבת מהמטפיזיקה האריסטוטלית; יוצר ספר "הזוהר", שהטמיע בכתביו תורות גנוסטיות וניאו-אפלטוניות; משוררי "תור הזהב" בספרד, ש"גיירו" אלמנטים מוסלמיים פואטיים; והדוגמאות רבות.
ביצירתו האפית של שיראזי משולבים סיפורים תנ"כיים על בריאת העולם, תיאורים של שיבת ציון בימי כורש הגדול (שלפי שיראזי, התגייר), וכמובן סיפור מגילת אסתר – וכל זאת ביצירות מחורזות שנמתחו כל אחת על פני 9,000 בתים. בקרב החוקרים שוררת הסכמה כי יצירתו של שיראזי היא אפוס יחיד במינו ובהיקפו בספרות הפרסית-יהודית (שנכתבה בשפה הפרסית ובאותיות עבריות), ואולי בספרות היהודית בכלל.
שיראזי היה חלוץ המסורת היהודית-פרסית של כתיבת שירה אפית. ממשיך דרכו העיקרי היה המשורר עמראני, יליד 1454, שחיבר אפוסים מרשימים לפי סיפורי התנ"ך.

1730 | אנוסים מוסלמים

יותר מ-800 שנה חלפו מאז נהרג חוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד, בפאתי העיר כרבלא – אירוע שסימן את ראשית העימות בין השיעים לסונים, הסוער עד ימינו – ועד שנער אדמוני ושמו אסמעיל הכניע בשנת 1499 את השושלת המונגולית-האילח'אנית והפך את האסלאם השיעי לדת הרשמית של פרס.
השושלת הספווית-שיעית שעלתה לשלטון עם נצחונו של אסמעיל משלה כמעט 300 שנה והנהיגה אקלים דתי קנאי ובלתי סובלני כלפי היהודים. שתי תעודות היסטוריות מן התקופה שופכות אור על מצבם של היהודים בפרס. התעודה הראשונה, "כתאב אנוסי", נכתבה בחרוזים על-ידי באבאי בן לוטף מכאשאן, ומתארת את הרדיפות הקשות שיהודי איראן סבלו מהן בשנים 1613–1662. המשורר מספר כי יהודים רבים נרצחו על קידוש השם אחרי שנכפו להתאסלם, ואחרים נאלצו לחיות כאנוסים במשך דורות.
התעודה השנייה, גם היא מחורזת, נכתבה על-ידי באבאי בן פרהאד, המתאר את רדיפות היהודים בשנת הת"ץ (1729–1730). מתעודה זו עולה כי גם כשיהודים לא אולצו להתאסלם, נכפו עליהם תקנות משפילות, כמו נשיאת טלאי זיהוי על דש בגדם, איסור על הופעה בציבור במלבושים יפים ועל דיבור בקול רם לפני מוסלמי, וכן ויתור על ירושות לטובת בן משפחה שהתאסלם. תקנה אחרונה זו עודדה התאסלמות בקרב היהודים ורוששה את הקהילה.
בשתי התעודות מצוין כי רבים מהיהודים האנוסים שבו לבסוף לכור מחצבתם, אלא שהפגיעה הפיזית והרוחנית בקהילה גרמה לנזק כבד שיהדות פרס התקשתה להתאושש ממנו במשך דורות רבים.

1860 | הילד של כולנו

אחד המפעלים החשובים ביותר של כי"ח היה הקמת רשת בתי-ספר מודרניים בקהילות יהודיות ברחבי ארצות האסלאם, ובין השאר באיראן. רשת בתי-הספר של כי"ח, שדגלה בשילוב של ערכי ההשכלה ולימודי יהדות, סייעה יותר מכל לחדירת ערכים מודרניים לפרס, בעיקר בערים טהרן, איספהן, מדאן ושיראז.

1917 | "אם תרצו"

הצהרת בלפור, שניתנה ב-1917, עוררה בקרב יהודי פרס רגשות לאומיים עזים – ממש כשם שעשתה גם בקהילות יהודיות אחרות ברחבי העולם. רגשות אלה דירבנו רבים מבני ובנות הקהילה להגיע ארצה, בעיקר לצפת. שנתיים לאחר ההצהרה נוסדה "ההסתדרות הציונית בפרס" (הסצ"פ), שהורכבה מראשי הקהילה היהודית בטהרן. הסצ"פ הוציאה לאור ביטאון שבועי בשם "הגאולה", שנכתב בשפה הפרסית-יהודית ופעל לחיזוק לימודי השפה העברית והידוק הקשרים עם המרכזים הציוניים הגדולים במזרח אירופה. פעילויות אלו הובילו לעלייה יחסית גדולה של יהודים מפרס לארץ-ישראל. עד 1925 עלו לארץ כ-7,000 מבין 80 אלף היהודים שחיו בפרס באותה עת.
אחד ההישגים החשובים של הסצ"פ היה הידוק הקשרים בין הקהילות היהודיות בפרס עצמה. לפני הקמת הסצ"פ היו היישובים היהודיים בפרס, בעיקר בערי הסְפר, רחוקים ומנותקים זה מזה. מרכז הסצ"פ בטהרן חיבר בין הקהילות המבודדות הללו, שרוב חבריהן היו עניים מרודים, והכניס אותם תחת קורת גג משותפת תוך רתימתם לפעילות ציונית רחבת היקף.

1925 | אל תסתכל בקנקן

מודל מדינת הלאום זכה להצלחה רבה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. מדינות צעירות קמו חדשות לבקרים והתאחדו סביב צבא חזק, כלכלה מודרנית ואורח חיים חילוני. אפילו ארצות שהתאפיינו בצביון דתי דומיננטי, כמו טורקיה ואיראן, השילו את מחלצותיהן המסורתיות ואימצו אורח חיים חילוני מובהק.
האיש שעמד במרכז המהפכה הלאומית בפרס היה קצין אשר עלה לכס המלוכה בדצמבר 1925 הודות לכשרונותיו, תמרוניו הפוליטיים, נסיבות התקופה וכן תמיכה בריטית. שמו היה רזא שאה (1878–1944), והוא היה למנהיג החילוני הראשון של פרס, שבתקופת שלטונו שונה שמה לאיראן. רזא שאה ניהל מלחמת חורמה בממסד הדתי באיראן וביצע רפורמות מרחיקות לכת שזירזו את תהליכי החילון והמודרניזציה בחברה האיראנית.
יהודי איראן הגיבו בחיוב לרפורמות של רזא שאה. הם הפגינו רצון להשתלב בזרם הלאומי האיראני, אהבו את השירה והספרות הפרסיות, חגגו את החגים האיראניים הלאומיים, שינו את שמותיהם לשמות פרסיים והתפארו בעברה הטרום-אסלאמי של איראן. בעקבות ביטול התקנות המפלות, הם גם הורשו לשרת בצבא וללמוד בבתי-ספר ממשלתיים. השינוי המשמעותי ביותר היה ההיתר שקיבלו לצאת מהגטו. היתר זה איפשר ליהודים רבים להקים חנויות באזורי מסחר מרכזיים ולשפר את מצבם הכלכלי.
ואולם, יש שיאמרו כי השיפור במצבם של היהודים היה רק קליפה. בניגוד למיעוטים האחרים באיראן, כמו הארמנים ובני דת הזורואסטרית, שהיו קרובים לאיראנים מבחינה לשונית, תרבותית, אתנית והיסטורית, היהודים שימרו זיקה למוצאם הזר. עובדה זו עוררה מתחים שונים בינם לבין הציבור האיראני הכללי. מתחים אלה באו לידי ביטוי ביתר שאת בזמן מלחמת העולם השנייה, אז סירב רזא שאה להצטרף לבעלות-הברית.

1941 | ילדי טהרן

פלישת הצבא הנאצי לברה"מ והתקדמותו בחזית הדרומית, בכיוון גבולה הצפוני של איראן, ליבו את התלהבותם של חוגים פשיסטיים ושל האספסוף באיראן, שהיו צמאים לשים את ידם על הרכוש היהודי. חיזוק נוסף לאווירה הפרו-נאצית היה פוליטי: היחסים הרעועים בין איראן לרוסיה ובריטניה הובילו את רזה שאה לבחור בנאצים כבעלי ברית פוליטיים. יחסי המסחר בין איראן לגרמניה הלכו והתהדקו, ולאיראן זרמו גם מהנדסים וטכנאים גרמנים רבים. התמורות הללו בחברה האיראנית, לצד האמונה בדבר מוצאם הארי המשותף של העם הפרסי והעם הגרמני, שלוותה בתעמולה אנטישמית בעיתונים וברדיו, הבעירו את האדמה תחת רגליהם של יהודי איראן.
למרבה המזל, בסתיו 1941 נכנסו כוחות בעלות הברית לאיראן והסיטו את ההיסטוריה לנתיב אופטימי יותר. תקופת הכיבוש של בעלות הברית (1941–1946) נחשבת לאחד העידנים הדינמיים בתולדות איראן. יותר מ-20 מפלגות מכל קצות הקשת הפוליטית נוסדו. עשרות עיתונים ושבועונים חופשיים יצאו לאור בטהרן ובערי השדה, הפעילות הציונית התחדשה במלוא עוזה ואפילו הסוכנות היהודית פתחה סניף בטהרן. פעילותה של הסוכנות התרכזה בהצלתם של "ילדי טהרן", יתומים יהודים שהוברחו מפולין הכבושה בשלהי מלחמת העולם השנייה ונדדו ברחבי ברית-המועצות, יחד עם צבאו של הגנרל הפולני אנדרס, עד שהגיעו לטהרן. משם הובלו, בסיועה של הסוכנות, היישר לישראל. בין ילדי טהרן נודעו לימים איש הטלוויזיה וחבר הוועד האולימפי העולמי אלכס גלעדי, אלוף במיל' אביגדור בן-גל והאדמו"ר מביאלא, הלוא הוא הרב בן ציון רבינוביץ'.

1961 | בחייהם ובמותם

בשנת 1941 עבר השלטון באיראן מידיו של רזא שאה לידיו של בנו, מוחמד רזא שאה פהלווי (1919–1980), אשר שלט במדינה עד למהפכה האסלאמית של 1979 – ובשנת 1961 השווה את יחסי ישראל ואיראן ל"יחסי אהבה ממשיים מחוץ לנישואים". היום, לנוכח היחסים הקשים בין המדינות, דבריו נשמעים כמעט דמיוניים. אלא שלמעשה, עד "מהפכת האייתוללות" ניהלו ישראל ואיראן יחסים חמים והדוקים. למדינת ישראל הצעירה היתה שגרירות בטהרן והיא קיימה קשרים מסחריים, פוליטיים ותרבותיים ענפים עם איראן החילונית.
בשנים 1951–1954 עלו מאיראן לישראל כ-70 אלף יהודים, רובם עירונים בני המעמד הנמוך. הללו הקימו ברחבי ישראל עשרים יישובים. לא זו בלבד, אלא שגם היהודים שנותרו באיראן לאחר הקמת מדינת ישראל רוו נחת ממדיניותו של השאה. "המהפכה הלבנה" שהנהיג בשנת 1963, במטרה להפוך את איראן למעצמה כלכלית אזורית, היטיבה עמם בכל התחומים. במהלך דור אחד הם רשמו הישגים מרשימים, ולמרות שיעורם הנמוך באוכלוסייה (עד 1979) חיו באיראן כ-80 אלף יהודים, פחות מרבע אחוז מסך האוכלוסייה), השפעתם הכלכלית, המקצועית והתרבותית הייתה עצומה.
כ-10% מהיהודים באיראן היו עשירים מופלגים, והשאר השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. שיעור האקדמאים והרופאים בקרבם היה גבוה לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה הכללית, ולמרות קולות ההסתה של מוסלמים קנאים, שהתגברו בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, המשטר האיראני התייחס אליהם באהדה רבה.

2000 | שמאל, ימין, שמאל

ב-1979 פרצה המהפכה האיראנית. הרקע לפריצתה היה בין היתר הברית הפוליטית האבסורדית בין אנשי דת מוסלמים, שהתנגדו לרפורמות החילוניות והחברתיות שהנהיג השלטון החילוני, לבין אנשי שמאל קיצוניים עם נטיות קומוניסטיות, שקראו למרד ב"אימפריאליזם האמריקאי המרושע", אשר רזא שאה היה בעיניהם נציגו.
אנשי הדת הקיצוניים, ובראשם מנהיג המהפכה הגולה, האייתוללה חומייני (1902–1989), יצאו וידם על העליונה: איראן הפכה למדינה המונהגת על-פי ההלכה המוסלמית-שיעית, והממסד הדתי משל בכיפה.
בניגוד גמור לשאה, האייתוללה חומייני ושלטונו הגדירו את מדינת ישראל כאויב האנושות ואת הציונות כמוקצית מחמת מיאוס. עם זאת, ולמרות ביטויים אנטישמיים מזדמנים, הקפידו השלטונות האיראניים להפריד בין יחסם למדינת ישראל לבין יחסם ליהודים היושבים באיראן. תרמו לכך גם מאמציהם של האחרונים להצהיר על נאמנותם לשלטון ועל עמדתם הביקורתית בנוגע למפעל הציוני. אף על פי כן, מראשית 1979 ועד 1987 עזבו את איראן כ-50 אלף יהודים. כ-25 אלף מהם נחתו בחוף המערבי של ארה"ב וכ-20 אלף עלו לישראל.
נכון להיום, יחסה של איראן למדינת ישראל הוא עוין במידה רבה, וראשיה נוקטים רטוריקה אלימה ביחס אליה חדשות לבקרים. היחסים בין המדינות הוסלמו עקב מאמציה של איראן לפתח נשק גרעיני, מאמצים שעוררו את ממשלות ישראל לצאת למלחמה דיפלומטית נרחבת נגדם.

בראשית המילניום החדש חיו באיראן כ-8,750 יהודים.

טהרן

טהרן Teheran

בפרסית: تهران‎‎ 

בירת אירן.


העיר טהרן עלתה לגדולה רק בסוף המאה ה-18 לאחר ששושלת קאג'אר עשתה אותה לבירת הממלכה. הנוסע דוד דבית הלל מצא בטהרן כמאה משפחות יהודיות ב-1828, ושד"רים ומבקרים אחרים (דוגמת י' וולף, בנימין השני, א' נוימארק) מעידים על גידול ביישוב היהודי בהמשך המאה.

יהודים עסקו במלאכה ובמסחר זעיר, וברוכלות (שטיחים, בדים, עתיקות וחפצי נוי); רק מעטים זכו לעמדות מרכזיות במשק, בגלל הגבלות המגע עם היהודים ה"טמאים" לפי ההלכה השיעית. רופאים מבני הקהילה זכו לפרסום עוד לפני שי' א' פולאק, יהודי מאוסטריה, נתמנה בשנות החמישים למאה ה- 19 פרופסור בבית-הספר לרפואה בטהרן ויועץ רפואי פרטי לשאח.

בעקבות התערבות אישית של משה מונטפיורי ואדולף כרמיה חל שיפור במעמדם המדיני והחוקי של יהודי אירן במחצית השנייה של המאה; ובעקבות הרפורמה החוקית בימיו של מוזאפר אד-דין הוענקה להם אזרחות (1906). כעבור כמה עשרות שנים ניתן ליהודים לשגר צירים לפארלאמנט.

תחת שושלת פאהלאווי (משנת 1925) חל שיפור נוסף במעמד יהודי אירן, ומוסדות יהודיים בין-לאומיים, ובפרט הג'וינט, עשו רבות בתחום החברה, הטיפול הרפואי והחינוך.

אגודה ציונית נוסדה בטהרן עוד לפני פרסום הצהרת בלפור ב-1917, ותחייה תרבותית ולאומית הביאה לגל עלייה לפני מלחמת-העולם הראשונה ואחריה.

בין חשובי העדה היו שלמה כהן-צדק, שחיבר ספר דקדוק עברי ראשון ליהודי פרס; אליהו חיים מורה, בעל שלושה חיבורים בתולדות ישראל ביהודית-פרסית; סולימאן חיים, עורך עיתון ציוני בפרסית; עזיז נעים, שכתב על תולדות התנועה הציונית במקום; וקרמאניאן, שתירגם לפרסית את תולדות חייו של הרצל.

בין ראשוני העולים היה מולה חיים אלעזר. בנו, חנינה מזרחי, מורה ומחנך בירושלים בין החומות ערב מלחמת השחרור, פירסם מחקרים על חיי העדה בארץ.

ב-1970 חיו בטהרן 40,000 יהודים (%55 מכלל הקיבוץ היהודי במדינה), ביניהם יוצאי משהד, בוכארה, בגדד ומקומות אחרים במזרח התיכון, ואשכנזים יוצאי רוסיה, פולין וגרמניה. בזכות הפיתוח הכללי חל שיפור גם במצבה הכלכלי של דלת-העם ברובע היהודי; כמו-כן הוקמו מוסדות להקלת מצוקתם, דוגמת בית-חולים (משנת 1958) ובית תמחוי מטעם הג'וינט.

בטהרן שכנו מרכזי ארגון הנוער היהודי וארגון הנשים היהודיות, הקונגרס האיראני-היהודי וסניפים של הקונגרס היהודי העולמי. רשת החינוך היהודי הקיפה 15 מוסדות של "כל ישראל חברים" (מהם שני תיכונים) ובתי- ספר של "אורט" ו"אוצר התורה". מאות ילדים למדו במוסדות של המיסיון ואלפים בבתי-ספר ממשלתיים. רב יחסית היה מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטת טהרן. עם זאת עדיין רבו הילדים שלא קיבלו חינוך כלל (ב-1957 נאמד מספרם ב-3,000 לערך). ועד הקהילה נבחר על-ידי נכבדי המקום; אב בית-הדין קיבל את שכרו מקופת הממשלה ולפסקי הדין שלו ניתנה גושפנקה רשמית.

בשנת 1979, ערב "המהפכה המוסלמית", חיו באיראן 80,000 יהודים, בטהרן 60,000, בשיראז 8,000, בקרמאנשה 3,000 והשאר - בערי קוזיסטאן.

אחרי המהפכה ועם התבססות משטרו של חומייני, השתנה לרעה היחס ליהודים והחלה תעמולה אנטישמית (כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" והכחשת השואה). 13 יהודים נידונו למוות והוצאו להורג באשמות שונות, האחרון פאיסאלה מכובד, הוצא להורג בפברואר

1994. חיי הקהילה היהודית באירן נעשו פגיעים. היהודים החלו לעזוב את איראן בכל הדרכים. רבים עלו לישראל.

בשנת 1997 ישבו באירן רק 25,000 יהודים, רובם היו מרוכזים בטהרן. שלשה בתי כנסת פעלו בעיר, רב לא כיהן שם משנת 1994. בית העלמין היהודי מדרום לטהרן עמד בפני הריסה עקב תכניות בנייה. בבתי הספר היהודיים (היו בעבר כעשרים באירן כולה) מונו מנהלים מוסלמים. בשלושה בתי ספר בטהרן היה עדיין רוב של תלמידים יהודים, תכנית הלימודים מוסלמית ואת התנ"ך לימדו בשפה הפרסית. ארגון "אוצר התורה", הממונה על לימודי יהדות, אירגן שעורי עברית בימי ששי. השבת אינה מוכרת רשמית במדינה.

בין עשרות אלפי היהודים, שעזבו את אירן מתחילת המהפכה והשאירו אחריהם רכוש עצום, היגרו הרוב לארצות הברית (בעיקר לקליפורניה ולניו-יורק), לישראל, לבריטניה, לצרפת ולגרמניה. היהודים מאירן ייסדו קהילות מכובדות במקומות שבהם התיישבו, והם משמרים רבים ממנהגיהם המיוחדים.

סאקיז

Saqez

سقز

Also known as Saghez, Saqqez, Saqqiz, Saqiz, Sakīz

A city and the capital of Saqez County, Kurdistan Province, Iran.

The Vilna-born traveler and scholar Rabbi David D'Beth Hillel mentions in his Travels from Jerusalem through Arabia, Kurdistan, Part of Persia and India to Madras 1824–32 that in 1827 there were fifteen Jewish families in Saqez and that they had a synagogue. The Jews of Saqqez spoke neo-Aramaic. During the first half of the 20th century Rabbi Shmuel Bruchim (1889-1979) served as the undisputed Jewish spiritual leader of Saqez. In 1945, David Ben-Gurion sent a delegation to Saqez, urging Bruchim and the local Jews to leave Iran and immigrate to the Land of Israel. Bruchim immediately began to teach the entire Jewish community modern spoken Hebrew. With the establishment of the State of Israel in 1948, the Jews of Saqez left within a short period of time.

A section of the 18th century Bazaar of Saqez known as the Jewish market now shelters tailors and clothing manufacturers.