קהילת יהודי קיוב

קיוב KYJOV

(במקורות היהודיים: גאיי, בגרמנית: GAYA)

עיר בדרום מוראוויה, צ'כיה.


ראשיתה של קיוב כפר קטן, שבמאה ה-12 נהייה לעיירת-שוק ובשנת 1548 קיבלה העיירה מעמד של עיר מלכותית. קיוב שוכנת על מסילת רכבת, בין מטעי פירות וכרמים, 51 ק"מ מדרום-מזרח לעיר ברנו (BRNO). באזור מצויים מכרות ליגניט ומקורות גז טבעיים, ובעיר בית חרושת לזכוכית ויקבים. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

לא ידוע מתי התיישבו יהודים בקיוב; בסוף המאה ה-16 תועדו שם כמה משפחות יהודיות. ב- 1613 קיבלו יהודי העיר "כתב חסות" מידי הקיסר מתיאס (MATHIAS) וכנראה במועד הזה התארגנה הקהילה. ב-1650, בתום מלחמת שלושים השנים (1648-1618), ציווה הקיסר פרדינאנד השלישי לגרש את היהודים שהתיישבו במוראוויה אחרי שנת 1618. רק בקיוב הורשתה הקהילה היהודית להשאר בזכות כתב החסות מ-1613. התושבים דרשו לגרש את היהודים בתואנות שונות גם בשנים הבאות. ב-1666 וב-1701 פרצו שריפות בעיר, היהודים הואשמו בהצתה ותושבי העיר דרשו לגרשם, אף-על-פי שבדליקה של 1701 ניספו אשה יהודיה וחמישה מבניה, בתי יהודים הוצתו ורכושם נשדד. אך הקיסר כיבד את כתב החסות של היהודים, סירב לגרשם מהעיר וציווה על פרנסי העיר להתיר להם לבנות בתים חד-קומתיים חדשים, לגדר את בית העלמין ולהשיב להם את רכושם שנשדד. כמו-כן בוטלו המסים המיוחדים ששילמה הקהילה לקופת העיר.

ב-1715 הותר ל-18 משפחות יהודיות לשבת בעיר והם גרו ב-15 בתים. 20 משפחות ששהו שם בלי התר גורשו ב-1722. ב-1727 הופרדו מגורי היהודים משאר חלקי העיר.

בימי המלכה מריה-תרזיה (1780-1740) הוטלו מסים חדשים על היהודים ורק בימי הקיסר יוזף השני (1780 - 1790) בוטלו חלק מן החוקים המפלים את היהודים לרעה. ב-1787 הוגדלה מכסת המשפחות היהודיות בקיוב מ-18 ל-74 וב-1792 כבר חיו שם 331 יהודים.

ב-1848 קיבלו יהודי מוראוויה זכויות אזרח, ובוטלו הגבלות ההתיישבות שלהם. מאז ועד 1918 פעלה קהילת קיוב כ"קהילה פוליטית" - יחידה אוטונומית למחצה עם ראש עיר יהודי, שכונה גם "שופט היהודים", וגדוד מכבי אש יהודיים.

ב-1857 עלה מספר היהודים בעיר ל-590 נפשות, ולשיא גודלה הגיעה הקהילה ב-1869 - 884 יהודים. אחר כך קטנה הקהילה בהדרגה, ב-1900 נותרו בה 620 יהודים, והירידה נמשכה גם בימי מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה טיפלה הקהילה במחנה פליטים גדול שהוקם ליד העיר. בתום המלחמה מנע השלטון המרכזי הצ'כי מרשויות העיר את גירוש יושבי המחנה.

בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא" ו"אגודת נשים", ועד 1918 פעלו גם גן ילדים ובית ספר יסודי יהודי בשפה הגרמנית. כן הוקמה ספרייה ובאכסנייתה התכנס חוג לקריאה.

בית תפילה עתיק מעץ, שהוקם בראשית המאה ה-17, נהרס ב-1851, ובית כנסת חדש הוקם ב- 1881. בית העלמין הראשון קודש בעיר במאה ה-17 והשני במאה ה-20.

ראשון הרבנים היה כנראה הרב שלמה בן משה, שכיהן במחצית השנייה של המאה ה-17. אחריו כיהנו בזה אחר זה כשלושים רבנים. במאה ה-20 כיהנו הרב ד"ר מוריץ באואר (BAUER 1903-1901), הרב ד"ר יוליוס ריץ' (REACH 1912-1905) והרב ד"ר ארנסט רייך (REICH).

היהודים הראשונים שישבו בעיר התפרנסו כנראה כסוחרים וכמלווי כספים. ב-1651 התירו ליהודים לייצר יין-שרף בבתיהם אך הדבר היה כרוך בתשלום מסים מיוחדים. כשהתפתח שיווק התבואה בקיוב, והעיר קיבלה בשל כך פריבילגיות מסחר ושיווק, תרמו יהודי העיר לפיתוח המסחר; והרשויות דחו את פניית הסוחרים הנוצרים שביקשו להגביל השתתפות בשווקים של יהודים ממקומות אחרים.

אחרי האמנציפציה, במחצית השנייה של המאה ה-19 , הורשו יהודי קיוב לרכוש קרקעות ובתים, הם השתלבו בכל תחומי הכלכלה והקהילה החלה לשגשג. באותה תקופה היו בין יהודי העיר גם בעלי מקצועות חופשיים.

בין היהודים ילידי קיוב היו: ד"ר אמיל שטיין (STEIN), אחד הגינקולוגים הראשונים בארץ ישראל; הצייר אמיל זינגר (SINGER 1942-1881) והמשורר בגרמנית, הוגו זוננשיין (SONNENSCHEIN 1953-1890).

כבר בסוף המאה ה-19 הייתה פעילות ציונית בקיוב, ובן הקהילה, זיבנשיין היה ציר בקונגרס הציוני הראשון (1897). אגודת "ציון" פעלה בעיר. בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם, כשהוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, נבחרו ב- 1919 בקיוב שלושה נציגים של הרשימה הלאומית-היהודית למועצה המקומית. בעיר פעלו סניפים של "ויצ"ו", תנועת הנוער הציונית "מכבי הצעיר" וסניף של אגודת הספורט "מכבי".

ב-1926, לקראת הקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי קיוב 68 שקלים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 31 מבני הקהילה.

בשנת 1930 חיו בקיוב 319 יהודים, %7 באוכלוסייה הכללית.


תקופת השואה

הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סיפח את חבל הסודטים לגרמניה, והרפובליקה הצ'כוסלובקית התפרקה. 670 פליטים יהודים מהסודטים ומהעיר וינה באוסטריה מצאו מקלט בקיוב במחנה צבאי מימי מלחמת העולם הראשונה.

ב-15 במארס נעשתה צ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) לפרוטקטוראט (מדינת חסות) של הרייך השלישי. באמצעות חוקים גזעניים הורחקו היהודים מהחברה ומהכלכלה ונושלו בסופו של דבר מזכויותיהם ומרכושם.

באביב 1942 גורשו יהודי קיוב לגיטו טרזין (THERESIENSTADT), שם ריכזו הגרמנים את יהודי צ'כיה. מטרזין שולחו היהודים בשילוחים מתוכננים למחנות ריכוז והשמדה.

בראשית שנת 1943 הובאו למחנה הפליטים שליד קיוב 2,852 יהודים מהסביבה, ומשם שולחו בארבעה טראנספורטים לטרזין.

לפני גירוש הקהילה היהודית מקיוב הועברו 270 מסמכים ו-170 תשמישי קדושה למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.

הגרמנים הרסו את שני בתי העלמין, וב-1945 נהרסו גם בית הכנסת והרובע היהודי כולו.


שרידי הקהילה, שחזרו לעיר ב- 1945 אחרי המלחמה, חידשו את החיים היהודיים. נחנך בית תפילה בעיר והחגים היהודיים נחגגו בציבור. הרב המחוזי היה הרב ד"ר ריכארד פדר (FEDER).

ב-1948 ישבו בקיוב 82 יהודים - 69 מהם נרשמו בקהילה. באותה עת הייתה קהילת קיוב קהילת אם ליהודי מזרח מוראוויה, לקהילות מחוז זלין ZLIN אלה: הודונין (HODONIN), הולשוב (HOLESOV), קרומייז'יז' (KROMERIZ), אוהרסקי-ברוד (UHERSKY BROD) ו-וסטין (VSETIN).

ב-1956 הקימה הקהילה אנדרטה בבית העלמין היהודי בקיוב, לזכר הנספים בשואה, ולוח זכרון לחללי העיירה בזנץ (BZENEC). כמו-כן נפתח שם חדר תפילה.

בשנות הארבעים המאוחרות היגרו מקצת היהודים לארצות שמעבר לים, אחדים עלו לישראל, וב-1959 ישבו באזור כולו כ-300 יהודים.