קהילת יהודי טרנובו, טרנווה

טרנובו Ternovo

במקורות היהודיים טרנווה, בהונגרית: Kökényes

כפר בנפת טטש TACOVO או TYACHIV, קארפאטורוס, אוקראינה.


הכפר טרנובו שוכן על קו מסילת הרכבת 40 ק"מ מדרום מזרח לעיר חוסט. עד 1918 השתייך האזור למחוז מאראמארוש בממלכת הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה סופח האזור שבו שכן טרנובו לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בימי מלחמת העולם השנייה היה תחת כיבוש הונגרי, וב- 1945 סופח לאוקראינה, אז רפובליקה בברית המועצות.

לא ידוע מתי החלו יהודים להתיישב בטרנובו. בכל אחד ממיפקדי היהודים בהונגריה במאה ה- 18 תועדו שם יהודים. תחילה נרשמו שתי משפחות יהודיות, ב- 1768 היו כבר שבע משפחות (19 נפשות). ב- 1830 ישבו בטרנובו 25 משפחות יהודיות (לפי גירסה אחת 106 נפשות, לפי גירסה אחרת - 133) וכנראה כבר אז היו בכפר מקום תפילה קבוע, מקווה טהרה, חדר (או כמה חדרים) וחלקה מיוחדת לקבורה. אחר כך פעל במקום גם בית ספר תלמוד תורה. ב- 1880 ישבו בכפר 475 יהודים ועד 1910 עלה מספרם ל- 866.

כל יהודי טרנובו, שמקורם בגליציה ושפתם הייתה יידיש, היו לומדי תורה; רובם היו חסידי ויז'ניץ, מיעוטם היו חסידי סיגט או השתייכו לזרמים חסידיים אחרים. כולם התפללו בבית מדרש אחד. חיי הקהילה התנהלו על פי תקנות שתוקנו בעבר ועודכנו מדי פעם בפעם.

בין מוסדות הקהילה היו: חברה קדישא, ביקור חולים, אגודת נשים, חברה תלמוד תורה, חברה משניות, חברה ש"ס וחברה לומדי משניות. בעקבות ביקורו בטרנובו של הרב בלוי מירושלים נפתח בית ספר "בית יעקב".

ר' מנחם הכהן אדלר, שהיה ראש תלמוד-תורה במקום עד לעלייתו לארץ ישראל בשנת 1935, תיעד את חיי היהודים בטרנובו מסוף המאה ה- 19 עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

רב הקהילה, הרב שלמה אליעזר ויזל, מחסידי ויש'ניץ, נבחר כנראה בראשית המאה העשרים.

ב- 1921 השתייכו לקהילת טרנובו כ- 3,500 יהודים, בהם כ- 300 משלמי מסים (ראשי משפחות). מספרים אלה כוללים כנראה גם את יהודי הכפרים הקטנים בסביבה. ראש הקהל היה אז ר' עמנואל גוטמן GUTTMANN והרב היה ר' פנחס קליין. באותה עת היו בכפר ארבעה מקומות תפילה ובית עלמין אחד, ששימש גם את יהודי הסביבה.

בין תלמידי-חכמים יוצאי טרנובו היה מאיר פויירוורגר (מאירי), בעל פרסומי הלכה רבים, לימים ראש ארגון "תורה ומוסר" בפרנקפורט, מ- 1938 ראש בית מדרש בבריסל ומ- 1955 ראש ישיבה בלונדון.

פרנסתם יהודי טרנובו הייתה דחוקה מלכתחילה. בין יהודי הכפר היו כ- 20 בעלי בתים, מהם ורק שלושה אמידים. המצב החמיר אחרי מלחמת העולם הראשונה. כמה מיהודי הכפר נפלו בקרבות, במקום פרצה מגיפת טיפוס ובכל האזור שררו עוני ורעב. בנוסף הטילו השלטונות הצ'כיים מסים גבוהים, והסוחרים היהודים המעטים בכפר וכן בעלי המלאכה עמדו בפני תחרות קשה. הג'וינט נחלץ לסייע לקהילה, וכדי לשפר את מצבם הכלכלי, החליטו יהודי טרנובו ויהודי טרשוואו (TERESVOU) הכפר הסמוך, לחבר את כפריהם לרשת מסילות הרכבת והתנדבו לבצע את העבודה בעצמם. כמו כן פיתחו בטרנובו תעשייה זעירה של ציציות, כלים, נברשות, סריגים,עיבוד עורות וערבי נחל. בבעלותו של יהודי אחד היו חלקות אדמה ובנק להלוואות. בין יהודי הכפר היו כמה איכרים, כ- 15 בעלי חנויות קטנות, סוחרי בהמות וסוחרי פירות, כתריסר בעלי עגלות, קצבים, ששיווקו בשר גם לפראג ולבודאפשט, כ- 40 מלמדים שרובם לימדו ביישובים אחרים, וכ- 20 משפחות שהתפרנסו מרוכלות.

ב- 1867 קיבלו יהודי הונגריה זכויות אזרח, מאז הם השתלבו בחיי הציבור, וראש הקהל היה בדרך כלל גם חבר במועצת הכפר. בני הקהילה, ר' אלטר ויזל, ור' יחזקאל פרל שימשו שנים רבות "שופט קטן" (כעין סגן ראש המועצה) של טרנובו. האחים סנדרוביץ מטרנובו הוזמנו בשנת 1913 לארץ ישראל כמומחים למלאכת הבנייה, והיו בין בנאיי גימנסיה הרצליה בתל-אביב. ב- 1914 גורשו האחים בידי השלטונות הטורקיים, וחזרו לטרנובו.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, עד להתייצבות המשטר בצ'כוסלובקיה, בזזו כנופיות של אוקראינים את רכושם של היהודים. יהודים התארגנו להגנה עצמית והצליחו להשיב חלק מרכושם. בעקבות אירועים אלה, ובעקבות תיאורי האחים סנדרוביץ את הנעשה בארץ ישראל המתחדשת, כבש הרעיון הציוני את הנוער היהודי בטרנובו. ארגון "הנהלת המחוז של תורה ועבודה וצעירי מזרחי בטרנובו", הוקם בשנות העשרים בידי תלמידי ישיבה, ושימש כמרכז לנוער מכל הסביבה. התנועה פרסמה ביטאון ביידיש בשם "די פאהן" (הדגל). המשפחות הראשונות מחברי התנועה עלו לארץ ישראל ב- 1925, ובין השנים 1933 - 1936 עלו כ- 60 איש נוספים. בטרנובו הוקם חוג לדראמה, והצגותיו ברוח ציונית-דתית הועלו במקום ובסביבה.

בשנים 1930 ו- 1931 התארגנה במקום, בהשראת הרב, גם תנועת "אגודת ישראל" ולידה "פרחי אגודת ישראל". גם האגודה עודדה עלייה וכמה מחבריה יצאו להכשרות בסליש ובברהובו לפני עלייתם לארץ ישראל. לקראת הקונגרס הציוני ה-כ' (1937) השתתפו 13 מיהודי טרנובו בבחירות לקונגרס. שבעה הצביעו לתנועת "המזרחי" ושישה ל"אמרי לוא" (נגד חלקות ארץ ישראל).

בראשית שנות ה- 40 חיו בטרנובו כ- 200 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם שנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 22 בנובמבר 1938 נעשה אזור קארפאטורוס, שכלל את טרנובו, לאוטונומיה רותנית. באמצע מרס 1939 כבש הצבא ההונגרי את קארפאטורוס. החוקים האנטי-יהודיים של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית הוחלו גם על יהודי האזור הכבוש, ויהודים רבים איבדו את מקורות פרנסתם. אחרי פרוץ המלחמה גוייסו יהודים לעבודות כפייה במסגרת צבאית. בראשית 1940 גורש מן הכפר ומגבולות הונגריה אחד היהודים האמידים בטרנובו.

ב- 1941 גירשה הונגריה משטחיה יהודים חסרי תעודות אזרח הונגרי. מטרנובו גורשו - 80 משפחות יהודיות, ביניהן כאלה שיישבו בכפר מראשית המאה ה- 19. מקצתם נרצחו בדרך ליד יער באש מן המארב שירו חיילים הונגרים וגרמנים, ורובם נרצחו ליד העיר האוקראינית קמנץ פודולסק. רק חמישה מהמגורשים שרדו אחרי המלחמה. הרב ויזל לא גורש, הוא עבר לחוסט, אחר כך לסאטמאר (SZATMAR) ושם נפטר ונקבר.

ב-כ"ה ניסן תש"ד, בעקבות כניסת הגרמנים להונגריה (19 במרס 1944), הועברו היהודים שנותרו בכפר לגיטו בעיר מטהסאלקה (SZALKA MATE), שם רוכזו רוב יהודי מחוז מאראמארוש הצ'כי. כעבור חודש ימים שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ.


אחרי המלחמה שרדו וחזרו לטרנובו כמה יהודים, אך עזבו בהדרגה את הכפר; האחרון בהם עלה ישראל ב- 1976, ובשנות ה- 80 כבר לא חי אף יהודי אחד בטרנובו. בבית הזיכרון ליהודי מאראמארוש בתל- אביב הוקדש חדר מיוחד ליהודי טרנובו. כ- 12 מבני טרנובו נפלו במערכות ישראל.