חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי תימן

ציוני דרך בתולדות יהודי תימן


626 | מקורות ראשונים

לסיפור ראשיתה של ההתיישבות היהודית בתימן יש גרסאות רבות. אחת מהן שואבת, בין השאר, מהרומן המפורסם בספר "מלכים" בין שלמה המלך למלכת שבא, שישבה על כס המלכות בתימן הקדומה. לפי מסורת זו ואחרות, כבר בימי בית ראשון (1025 לפנה"ס) חיה בתימן קהילה יהודית. לפי מסורת אחרת, מקורם של יהודי תימן בארץ-ישראל שלפני חורבן בית ראשון, ביהודים שהאמינו לנבואות הזעם של הנביא ירמיהו ונמלטו דרומה, שם היו לראשוני המתיישבים היהודים בארץ ההררית החמה.
בשנת 1970 נמצאה על עמוד משוקע ברצפת מסגד, כ-15 ק"מ מזרחה מהעיר צנעא, בירת תימן, כתובת מימי בית שני העוסקת ב-24 משמרות הכוהנים ששירתו בבית-המקדש. כתובת זו איששה את ההנחה כי ההתיישבות היהודית בתימן היא אכן בת למעלה מ-2,000 שנה.
בשנת 115 נוסדה בתימן ממלכת חִמיַר, ששלטה באזור עד המאה השישית. יהודי תימן בתקופה זו נמנו עם בני המעמד הגבוה, והממלכה אף אימצה כמה עקרונות תיאולוגיים יהודיים מרכזיים, ובהם האמונה באל אחד (מונותיאיזם). אחרון שליטי הממלכה היה יהודי, המלך יוסוף דו-נאס, שנפל בשנת 525 לספירה בקרב במלחמתו נגד החבשים הנוצרים.
במהלך המאה השביעית יצאה מחצי האי ערב בשורת האסלאם. יהודי תימן חששו שגורלם יהיה כגורל ארבעת השבטים היהודיים שחיו בסביבות העיר מדינה (הנמצאת מצפון לתימן, בחצי האי ערב) ונטבחו על-ידי כוחותיו של מוחמד בקרב ח'ייבר המפורסם בשנת 626, לאחר שסירבו להתאסלם. ואולם, כשהגיעו הכובשים המוסלמים לתימן, הם נהגו ביהודים כפי שנהגו ברוב המיעוטים בארצות שכבשו – כבני-חסות (דימי) המחויבים במס שנתי (ג'יזיה) וכפופים לתקנות משפילות תמורת חירותם הדתית והקהילתית.


1173 | איגרת תימן

חשרת העבים של ה"דאר אל-אסלאם", הלוא הוא העיקרון המוסלמי הקובע כי בכל מקום שבו מתגוררים מוסלמים יש להחיל על כל התושבים את ההלכה המוסלמית, ריחפה תמיד מעל יהודי תימן. בשנת 1165, למשל, תבע המלך עבד אל-נבי מיהודי תימן לבחור בין התאסלמות לחרב. שלא כמו רבים מיהודי אשכנז באותם ימים, שהעדיפו ליהרג על קידוש השם במהלך מסעות הצלב, העמיסו יהודי תימן על גבם את הסג'ארה (שטיח תפילה) ומיהרו למסגד כדי להאזין לדרשה השבועית של האימאם. רובם חיו שנים רבות כאנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים בצאתם.
אישור הלכתי לכך קיבלו בשנת 1173 מ"הנשר הגדול", הלוא הוא הרמב"ם (רבי משה בן מימון), מחבר "איגרת תימן" הידועה. האיגרת נשלחה כמענה למכתבו של מנהיג יהודי תימן, רבי יעקב בן רבי נתנאל בירב פיומי, ששטח בפניו של הרמב"ם את מצוקת קהילתו וביקש את עזרתו. הרמב"ם השיב לו כי אין דינם של יהודים אנוסים כדין עובדי עבודה זרה, ולכן לא חלה עליהם הלכת "ייהרג ובל יעבור". הרמב"ם אף הקדיש חלק ניכר מאיגרתו לניסיון לעקור אמונות משיחיות שהשתרשו באותה עת בקהילות היהודיות בתימן בעקבות הופעתו של משיח שקר, ששיכנע רבים מהם להתאסלם.



1546 | שתיקת המוּזע

בשנים 1546–1629 שלטה בתימן האימפריה העות'מאנית, והיהודים ידעו ימים של רווחה ופריחה. בשנת 1629 עלתה לשלטון השושלת הקאסמית, ובמהלך 200 שנות שלטונה הלך מצבם של יהודי תימן והחמיר. השליט הראשון שדאג לכך היה האימאם איסמאעיל, ששלט בתימן בשנים 1644–1676 והטיל על היהודים גזירות שונות, ובהן האיסור לחבוש מצנפות כאות להשפלתם, גזירה שכונתה בשם "גזירת העטרות". יורשו, האימאם אחמד (ששלט בשנים 1676–1681), חתר למימוש אמרתו המפורסמת של הח'ליפה עומר, "לא תהיינה שתי דתות בחיג'אז" (חבל הארץ בחצי האי ערב) ותבע מיהודי תימן לבחור שוב בין האסלאם לחרב, אך המתיק את הגזירה לגירוש. וכך, במהלך יום אחד בשנת 1679 צוו כל היהודים לעזוב את בתיהם ולגלות אל אזור מדברי שומם וצחיח שנקרא "מוּזע", סמוך לעיר הנמל מוכה שעל גדות ים סוף. הגלות נמשכה כשנה, אך לפי מקורות שונים, כשליש מהגולים מתו במוּזע, ורבים מנכסי הרוח של יהודי תימן אבדו, ובהם כתבי יד שונים וכן שטרות ופנקסי הקהילות. כששבו היהודים לבתיהם גילו כי כל רכושם הוחרם, והם נאלצו להקים את בתיהם ושכונותיהם מחדש.
המשבר הרוחני בעקבות גלות מוּזע וגזירת העטרות הותירו את רישוש לדורות. השבר העמיק עם האכזבה ממשיח השקר שבתאי צבי (1626–1676), שכגודל כיסופי הגאולה שעורר בלב היהודים בקהילות התפוצות בכלל וביהדות תימן בפרט כך מידת התסכול והייאוש שפשטו עם היוודע דבר התאסלמותו.



1720 | ויפוצו לכל חלקי הארץ

ההיסטוריה של יהודי תימן קשורה קשר הדוק לגיאוגרפיה של המדינה – ארץ הררית המבותרת בנחלים ובוואדיות עמוקים. הקהילות היהודיות בתימן היו, לפיכך, מפוזרות על פני שטח עצום וביותר מ-1,000 מקומות יישוב. רק בארבע ערים חיו יותר מ-1,000 יהודים: צנעא, עדן, דמאר ותְּעֵז שבמחוז שרעב.
הקהילה היהודית המרכזית ישבה בעיר הבירה צנעא, שם פעל בית-הדין הגבוה, שהכריע בסוגיות דתיות, מינה מנהיגים לקהילות, פיקח על שוחטים ויישב סכסוכים בבתי-כנסת. יהודי צנעא נהגו להתחתן רק בקרב בני עירם ודבקו באמרה "קאשם צנעא ולא מרי אלבלאד", קרי, "עדיף מוכר צנוניות מצנעא על מורי (רב) מהכפר".
העיר השנייה בחשיבותה היתה דמאר, שהצמיחה תלמידי חכמים גדולים ובהם הרב יחיא גריידי, הרב שלמה מלאחי והרב לוי קשת. יהודי דמאר היו ידועים בחריפות לשונם, כמאמר הפתגם העממי הנפוץ: "זַבּטַתּ חֲמַאר וִלַא כִּלמַתּ צַאחִבּ דֲמַאר" ("עדיפה בעיטת חמור על מלותיו של איש דמאר").
מרכז יהודי גדול נוסף פעל בעיר עדן, שישבה על גדות ים סוף. עדן הפכה לאבן שואבת עבור יהודים הודות למיקומה האסטרטגי כציר מסחר מרכזי להודו. בין עשיריה וראשיה נודעו בעיקר רבי משה חנוך הלוי ובני משפחת מיסה (משה). חייהם החופשיים של יהודי עדן תחת השלטון הבריטי והתקרבותם לתרבות האירופית – בעיקר בקיאותם בשפה האנגלית – הפכו את העיר למעין טריטוריה תרבותית נפרדת משאר קהילות היהודים בתימן.
בדרום תימן חיו ה"שרעבים", שהתגוררו בכפרים רבים ובעיר הגדולה תְּעֵז. כמו צנעא ועדן, גם בנפת שרעב צמחו ישיבות ורבנים גדולים. המפורסמים שבהם היו רבי חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי וכמובן גדול משוררי תימן, רבי שלום שבזי (1619–1720). על שבזי מספרות האגדות כי בכל ערב שבת נעשה לו נס קפיצת הדרך ובא לארץ-ישראל, ועם יציאת שבת שב לביתו שבתימן.
כאן המקום להזכיר גם את הקהילה היהודית הקטנה בעיר חבאן, ששכנה הרחק מהקהילות הגדולות במרכז תימן והחזיקה במנהגים ייחודיים. אלו באו לידי ביטוי בניגוני תפילה מקוריים, בגידול שיער ארוך עד הכתפיים בקרב הגברים ובבוז שרחשו לתקנה המוסלמית האוסרת על יהודים לשאת חרבות למותניהם. יהודי חבאן עלו לישראל ב-1949 במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" והתיישבו במושב ברקת שבשפלה.





1805 | מחלוקת לשם שמים

יהדות תימן היתה מסוגרת יחסית וקשריה עם קהילות יהודיות אחרות בתפוצות היו רופפים, למעט קשר הדוק עם הקהילה היהודית בקוצ'ין, הודו. יחד עם זאת, היא שאבה מקהילות שונות רעיונות וחידושי תורה. לדוגמה, בתקופת התלמוד ניזונה יהדות תימן בעיקר מהגותם של חכמי ארץ-ישראל, ואילו בתקופת הגאונים נוצר ערוץ תקשורת בינה לבין חכמי בבל. בימי הביניים, כשמרכזי התורה עברו מבבל לצפון אפריקה ולספרד, אימצה יהדות תימן את ההגות הפילוסופית והשירה הספרדית, ובמיוחד ניכרה בהם השפעת הרמב"ם ויצירתו.
במהלך המאה ה-17 הועם כוכבו של הרמב"ם בתימן לטובת עיסוק בתורת הסוד הקבלית, בעיקר תורתו של האר"י הקדוש מצפת, שעסקה לא מעט בנושאי גלות וגאולה שהיו קרובים ללבם של יהודי התפוצות. על רקע זה התעוררה מחלוקת קשה בין נשיא הקהילה היהודית בתימן, רבי שלום עראקי (1727–1762), לבין כמה מחברי הקהילה היהודית בצנעא. עילת הפולמוס היתה תביעתו של רבי עראקי להחליף את "היד החזקה" של הרמב"ם כמקור הסמכות ההלכתי של הקהילה בחיבור "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו מצפת. רבי עראקי, צאצא של משפחת עראקי הידועה, לא היסס לנצל את קשריו בחלונות הגבוהים ואף הפעיל את חיילי האימאם כדי להוציא את רצונו אל הפועל. פעולה זו, שאיימה לפרק את יסודות הקהילה היהודית בצנעא, נמנעה לבסוף בזכותו של המנהיג הרוחני של יהודי תימן, ר' יחיא צלאח, שפישר בין הניצים.
ר' יחיא צלאח, שנפטר בשנת 1805, היה היוצר הפורה ביותר בקרב יהדות תימן בעת החדשה. עיקר פועלו היה מפעלו הגדול לאיתור מנהגיה הקדומים של יהדות תימן למן המשנה והתלמוד ועד חיבוריו של הרמב"ם. הוא אף כתב חיבור היסטורי שנועד לבסס את שלשלת הקבלה של יהודי תימן מחורבן בית ראשון ועד ימיו. חוקרים מציינים כי אלמלא מפעלו של ר' צלאח, רבים מאוצרות יהדות תימן היו אובדים לעד.



1863 | שעיר לעזאזל

"שעיר לעזאזל" הוא כינוי לקורבן שהקריב הכוהן הגדול ביום-כיפור כדי לרצות את השטן ולהניאו מלקטרג על ישראל. חלפו השנים, בית-המקדש חרב, היהודים נפוצו לכל עבר – ובאירוניה היסטורית הפכו הם עצמם לשעיר לעזאזל של אומות העולם, בעיקר בתקופות של אי-יציבות פוליטית.
פלישת נפוליאון למצרים וארץ-ישראל והופעת הווהאבים בחצי האי ערב במהלך המאה ה-19 הובילו לכאוס שלטוני בתימן. בתקופות שונות אחזו בשלטון שניים או שלושה אימאמים בו בזמן. כצפוי, היהודים היו הראשונים לשלם את המחיר.
בערב פסח 1819 התנפלו שבטי בכּיל על צנעא כדי לנקום באימאם על ששנה קודם לכן סירב להעביר להם את המס השנתי. במהלך הפרעות, שנמשכו 21 יום, עשרה יהודים נהרגו, עשרות יהודיות נאנסו ואלפי ספרים וכתבי יד הושחתו או נגנבו. עם תום הפרעות לא נותרו מן השכונה היהודית בצנעא אלא עיי חורבות.
אירוע נוסף שזיעזע את אמות הספים של הקהילה היהודית התימנית התרחש בשנת 1863, עם הוצאתו להורג של רבי שלום אלשיך, אחד ממנהיגי הקהילה. רבי אלשיך, שמשפחתו החזיקה באחריות לטבוע מטבעות בשמו של האימאם, נפל קורבן לסכסוך בין שני אימאמים, ואחד מהם הורה לאלשיך שלא להטביע מטבעות עבור האחר. אלשיך סירב והוצא להורג. הידיעה על נסיבות מותו הידהדה לא רק בקרב יהודי תימן, אלא גם בעולם היהודי כולו.
בשנת 1872, עם כיבוש צנעא על-ידי הטורקים, חל שינוי לטובה בחייהם של יהודי תימן. בתקופה זו אף החלו להתהדק הקשרים בין יהדות תימן לקהילות יהודיות בתפוצות, בעיקר בכל הנוגע לרעיונות הציוניים.




1904 | מתי פרצה המהפכה הציונית?

מנהיגי התנועה הציונית התחנכו על ברכי תנועת ההשכלה ולכן ידעו כי מהפכות ללא תיעוד משולות להצגה בלי קהל. תובנה זו הובילה אותם לבצע תיעוד מקיף ומעמיק שקבע כי המהפכה הציונית החלה באזור "תחום המושב" של רוסיה באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19. אלא שהמציאות היתה מעט שונה.
בשנת 1881, עוד לפני העלייה הראשונה מאירופה, עלו ארצה בשקט ובענווה כ-2,500 יהודים מתימן. עלייה זו, שכונתה "אעלה בתמר" (מתוך פסוק מ"שיר השירים"), הגיעה לארץ-ישראל מטעמים דתיים וציוניים כאחד. העולים החדשים לא בחלו בעבודה קשה ולא הסתמכו על כספי החלוקה, שהיו באותה עת מקור המחיה העיקרי של יהודי ארץ-ישראל.
למרות חלקם החשוב בבניין הארץ, העולים מתימן זכו ליחס מנוכר הן מצד היישוב הישן, שפיקפק ביהדותם, והן מצד החלוצים החילונים, שראו בהם רק כוח עבודה זול. יחס זה קיבל משנה תוקף בשנת 1904, אז שיוועה התנועה הציונית לכוח עבודה זול, ועד מהרה הוצעו היהודים שנותרו בתימן כ"תחליף לפלאחים הערבים". ארתור רופין, ממנהיגי התנועה הציונית, הציע למשוך יהודים מתימן באמצעות שימוש בכיסופיהם המשיחיים-דתיים. לשם כך נשלח לתימן שליח מטעם התנועה הציונית כשהוא מחופש לרב – שמואל ורשבסקי-יבנאלי, שהציג את עצמו כשליחו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. תוצאות התרמית נודעו לימים כ"עליית יבנאלי".
תגובתם של העולים מתימן ליחס המנוכר והמניפולטיבי שזכו לו בישראל היתה הסתגרות ועשייה למען קהילתם בלבד. שכונות שונות הוקמו על טהרת יהודי תימן, ובהן כרם-התימנים מצפון ליפו, וכן יישובים כגון כפר-מרמורק. בשנת 1918 היו יהודי תימן כ-8% מכלל היהודים שחיו בארץ-ישראל.
בד בבד העניקו יהודי תימן ומורשתם השראה חשובה לתרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל. השירה, הריקודים האופייניים והחזות האותנטית נתפסו כדימוי של היהודי השורשי, הקרוב ביותר אל אבותינו מתקופת בית שני ואף לפניה.



2010 | העליות הגדולות

בשנת 1948, לפני הקמת המדינה, חיו בארץ-ישראל כ-35 אלף יהודים יוצאי תימן. אחרי הקמת המדינה ומלחמת העצמאות פרצו בתימן מהומות נגד היהודים, שהובילו את ממשלת ישראל להכריז על מבצע "על כנפי נשרים" (שנקרא גם "מרבד הקסמים"), ובמסגרתו הועלו מתימן כ-50 אלף יהודים. מבצע נוסף התקיים בשנים 1952–1954, ובו הועלו מתימן אלפי יהודים נוספים.
אחת הפרשות העגומות הכרוכות בקליטת יהודי תימן בראשית ימיה של המדינה היא "חטיפת ילדי תימן". במסגרת הפרשה עלו חשדות כי תינוקות של יוצאי תימן נחטפו מבתי-חולים על-ידי בעלי תפקידים רשמיים והועברו לזוגות יוצאי ארצות אשכנז שלא הצליחו להביא ילדים לעולם. בעקבות לחץ ציבורי הוקמה בשנות ה-90 של המאה ה-20 ועדת חקירה לבדיקת החשדות. הוועדה, שלא מצאה עדויות שיתמכו בחשדות, הואשמה גם היא בניגוד עניינים ובהעלמת מסמכים.
בשנים 1992–1993 עזבו את תימן למעלה מ-1,000 מבני שארית הקהילה, מהם לארצות-הברית ואחרים לישראל. בשנת 2010 חיו בתימן כ-150 יהודים, בעיקר בערים צנעא וריידא. למעלה מ-80% מהם הם בני 60 ומעלה.
סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
204076
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

אלשיך' שלום בן יוסף אלשיך (1859 – 1944), רב, נולד בעיר צנעא בתימן. עד שנת 1888 הוא כיהן כרב בבית הכנסת ע"ש אלשיך בצנעא.  הוא עזב את תימן והגיע לירושלים לאחר מסע בן שלוש שנים. הוא למד במספר ישיבות בירושלים ובשנת 1893 הוא נבחר להיות חבר בוועד אשר הנהיג את קהילת יהודי תימן בירושלים ובתוקף תפקידו היה אחראי על הקמתם של מספר מוסדות חינוך וצדקה למען הקהילה.

בשנת 1898 הוא נבחר לתפקיד רב ראשי של קהילת יהודי תימן בירושלים. הוא היה אחד ממקימי ישיבת המקובלים "רחובות הנהר". הרב אלשיך חיבר מספר ספרים. בספרו "דברי הימים לעדת התימנים בירושלים" הוא מתאר את התגברות הרצון לעלייה בקרב יהודי תימן ותחילתה של עלייתם לארץ בעשורים האחרונים של המאה ה-19.

יחיאל צברי (נ. 1933) זמר. נולד במחוז ארחב, תימן. עבד כמלטש יהלומים, מתגורר בקרית אונו ושר בקבוצת "בני תימן".

זמר. עלה לישראל עם הוריו מחובייש, תימן, בשנת 1934. ילדותו עברה עליו בבנימינה. אחר כך עבר לתל אביב, והוא מתגורר בה גם כיום. מסורת שירתו מן המשפחה, מסבו ומאביו. יהודה כהן היה ממייסדי תיאטרון המחול "ענבל".
Industrialist, Author and Scholar

Born as Mahla Yaacov Ben Shalom into a wealthy Jewish family of Aden, Yemen, Ha-Adani was a curious and ambitious autodidact, who had no formal education except for an elementary education with a mori - a Yemenite teacher of Jewish traditional education. However, he managed to gain a deep knowledge of the Torah and the Jewish tradition as well as a broad general education that he acquired from books and journals imported to Yemen. As a young boy, he started to work in a cigarette factory, of which he eventually became the owner. The factory flourished until World War I, but was closed later. Ha-Adani’s next enterprise was an ice factory, as he wanted to be able to supply both the rich and the poor with this much-needed product. As a leader and philanthropist, Ha-Adani was very much involved in the affairs of the Jewish community in Aden and in the Zionist activities there. He was the main intermediary towards Zionist institutions in Israel and in London. In 1924, he sent his family to Palestine, while he remained in Yemen. His sons were educated in the Gymnasia Herzliya in Tel Aviv. Ha-Adani was influential in establishing the Salim school for girls with women teachers from Israel. In 1930, Ha-Adani immigrated to Palestine settling in Tel Aviv, where he became one of the founders of light industries in the city. During World War II, he lost one of his seven sons. In addition, Ha-Adani distinguished himself as an author and scholar; among his published works a mention should be made of Bein Aden Le-Teiman ("Between Aden and Yemen") (1947), about the Jewish community of Aden, and Or Ha-Hozer ("Returning Light") (1940), an interpretation of the Book of Ecclesiastes.
זמר. נולד בתימן ועלה לישראל עם הוריו מחובייש (דרום מרכז תימן) בשנת 1934. גדל והתחנך בבנימינה. אחר כך עברה המשפחה לתל-אביב, ובה הוא מתגורר מאז ועד היום.
זמר. עלה לישראל עם הוריו מחובייש, תימן, בשנת 1934. ילדותו עברה עליו בבנימינה. אחר כך עבר לתל אביב, והוא מתגורר בה גם כיום. מסורת שירתו מן המשפחה, מסבו ומאביו.
Rabbi and educator

Born in Yemen in 1902, he immigrated to Palestine in 1909, where he became one of the leaders of the Yemenite community in Israel. In 1922, he founded Degel Hazvi, a charitable association for Yemenite Jews in Jerusalem. A graduate of the Mizrahi seminary in Jerusalem in 1925, R. Hubashi served for many years as principal of the Tora Or Yemenite school in Jerusalem. As representative of the Yemenite Association in the Land of Israel and member of the Provisional Council of State, R. Hubashi was one of the 37 signatories of The Declaration of the Establishment of the State of Israel on Iyyar 4th, 5708 - May 14th, 1948. In 1970, he was appointed Chief Rabbi of the Yemenite congregation in New York.
זמר. נולד באזור סר במרכז תימן, ועלה לישראל עם הוריו בשנת 1949. לאחר שהות קצרה במחנה העולים עין-שמר הייתה המשפחה ממקימי מושב צלפון. יוסף עוזרי עוסק בחקלאות ומשמש שוחט ובודק מוסמך.
זמר. נולד בעיר כוחלאן, צפונית-מערבית מצנעא, תימן, עלה לישראל בשנת 1949, ולאחר שהות קצרה במחנה עין-שמר התיישב בתל-אביב, ועבד כפקיד.
Businessman

Born in Sana’a, the capital city of Yemen, first son of Yitzhak Tsuberi, an owner of a food supply store for the Turkish army, and Badre Sharabi-Hibe, a seller of needlepoint products. As a very young man, Tsuberi opened a large store for fabrics and perfumes many imported from Aden, Eritrea, and Italy. He cultivated good commercial and personal contacts, and gained knowledge of Italian, German, French, Turkish, as well as Arabic and Hebrew. During the 1930s, Tsuberi opened a hotel catering to for the needs of European visitors, travelers and businessmen, who were not accustomed to the standards of the Oriental guest houses in Sana’a. Located behind Tsuberi’s house, the hotel had tables, beds, and other facilities that had been unseen up till then in Sana’a attracting a respected clientele of both local and foreign guests. Tsuberi turned into a successful businessman by importing German-made weapons for the army of the Imam Yihie, the ruler of Yemen (1918-1948). Tsuberi managed to gain the Imam's confidence, who did not trust even his relatives, thanks to his mother's connections with women at the court to whom she supplied exclusive embroidery products. During the late 1930s, Tsuberi settled in Hamburg, Germany, where he witnessed the growing anti-Jewish policy of the Nazi, including the riots of Kristallnacht in November 1938. Consequently, he left Germany and immigrated to Palestine in 1939. He settled in Tel Aviv and shortly afterwards he opened a hotel in north Tel Aviv. His ties to the social and cultural affairs of the Yemenite community in Israel were weak, as he felt more affiliated to the European and especially to the German language and culture. However, he acknowledged the uniqueness and importance of the Jewish Yemenite culture due to his close friendship with the scholar Carl Rathjens. Tsuberi proposed to Yitzhak Ben Zvi (1884-1963), the second President of Israel, to establish a Yemenite-Jewish community in the Judean Mountains with the aim of creating a living museum about the culture of Yemenite Jews.

אברהם, לאה (נ. 1945). זמרת, רקדנית, שחקנית וכוריאוגרפית. ילידת תימן. רקדה בתיאטרון המחול "ענבל" ושימשה בו כסגנית מנהלת וכוריאוגרפית. היא רקדה בלהקת המחול "בת שבע" בתפקידים ראשיים, וייסדה את להקת "טעם אישי" בחסותה של "ענבל".

אברהם עלתה ארצה בילדותה ב-1949.

בשנת 1982 הוזמנה אברהם לארה"יב כאורחת קרן פולברייט ללמד, להכין כוריאוגרפיה ולהופיע ברחבי ארה"ב.

בשנת 1983 היא פתחה את המגמה למחול הראשונה בישראל, בבית הספר התיכון "אלון" ברמת השרון. היא שיחקה, רקדה ושרה בהצגות רבות בתיאטרון לילדים ונוער, בתיאטרון באר-שבע, בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון "הבימה", וכן הכינה כוריאוגרפיות להצגות תיאטרון. הופיעה בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, ביניהם פסטיבל ישראל, פסטיבל ליל בצרפת, קול המוסיקה בגליל העליון.

בשנת 1995 אברהם הוציאה אלבום בשיתוף עם בית התפוצות בשם "נווה מדבר". באלבום מביאה אברהם שירים ממסורת שירת הנשים בתימן לצד שירים מאת מלחינים ישראליים.

רצבי, רצהבי

RATSABI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם המשפחה רצבי קשור בשמה של העיירה רצבה במרכז תימן, כ-60 קילמטרים דרום מזרחית לעיר הבירה צנעא. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".

אנשים ידועים אשר נשוא את שם המשפחה היהודי רצהבי כוללים את הפרופסור יהודה רצהבי (1916 - 200), חוקר ישראלי של הספרות, השפות והמורשת של יהודי תימן. 

TAIZZI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה תעיז בדרום תימן שבה התקיימה קהילה יהודית קטנה. פירוש הסופית הערבית "-י" הוא "מ-", "מקורו מ-".

תעיזי מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. אחת המשפחות בשם תעיזי, אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950, החליפה את שמה לעמרם. משפחה נוספת בשם תעיזי החליפה את שמה לבר-עוז.
ARUSI שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה ערוסי קשור בשמה של העיירה ערוס הנמצאת במרכז תימן. פירוש הסופית "-י" בעברית ובערבית הוא "מ-", "מוצאו מ-". ערוסי מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. אחת המשפחות בשם ערוסי אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950 עברתה את שמה לארמון. משפחת ערוסי אחרת שינתה את שמה לדניאלי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה ערוסי כוללים את האסטרולוג סעיד בן יוסף ערוסי מצנעא, תימן.
MORI, MUKARI, MUALEM, MUALLIM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים.

מורי הוא התואר המסורתי שניתן למורה בתימן, המקביל למלמד ומועלם. מורי היא מילה ערבית שפירושה "מורה" או "רב"; כשם משפחה יהודי זה המקביל לשם העברי מלמד. T המורה והרב מלאו תפקיד חשוב בחיי הקהילה היהודית בשימור המסורת היהודית ולימוד העברית והתורה. שם המשפחה מורי מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. שמות משפחה נוספים שפירושם דומה כוללים את מוקארי, מועלם ומועלים. משפחה בשם מורי, אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950, החליפה את שמה למאור. משפחה אחרת בשם מורי החליפה את שמה להלל.
BASHARI שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה בשרי קשור בשמה של העיירה בשר במזרח תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". בשרי רשום כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.

אחת המשפחות בשם בשרי אשר עלתה לישראל מתימן בשנות ה-1950 עברתה את שמה לברזילי.
NADAF

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

נדף היא מילה ערבית שפירושה "קרטיה". שם זה מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. בחלק מהמקרים, נדף היא גרסה ערבית של השם המקראי נדב (שמות, ו,כ"ג).

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי נדף כוללים את אברהם חיים נדף (1940-1866), יליד תימן, ממנהיגי קהילת יהודי תימן בארץ ישראל.משפחת נדף, אשר עלתה לישראל מתימן בשנות ה-1950, עברתה את שמה לנדב.
SA'DI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה סעדי קשור בשמה של העיר סעדה בצפון תימן. פירוש הסופית הערבית "-י" הוא "מ-", "מקורו מ-".

סעדי מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. אחת המשפחות בשם סעדי אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950 החליפה את שמה לאילת.
DAMTI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה דמתי קשור בדמת, עיירה במחוז בילעד עמר בדרום תימן, מקום שבו התקיימה קהילה יהודית גדולה. פירושה של הסופית "-י" בעברית ובערבית הוא "מ-", "מוצאו מ-". דמתי מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.

אחת המשפחות בשם דמתי, אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950, החליפה את שמה לשבטי-אל.
TABIB

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

טביב היא מילה ערבית שפירושה "רופא". שם משפחה זה מתועד עם משפחות יהודיות שמוצאן בתימן, אבל גם בארצות ערב אחרות.
DAHABANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

פירוש השם דהבני בערבית : "צורף". שם זה מתועד כשם משפחה יהודי בקרב משפחות יהודיות שמוצאן מתימן.

אחת המשפחות בשם דהבני אשר עלתה מתימן לישראל בשנות ה-1950 עיברת את שמה לזהבי.
SANANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם המשפחה צנעני קשור בשמה של העיר צנעא, בירת תימן. פירוש הסופית "-י" הוא "מ-", "מוצאו מ-".

צנעני מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.

אחת המשפחות בשם צנעני אשר עלתה לישראל בשנות 1950 החליפה את שמה לשרוני. במאה ה-20 צנעני מתועד כשם משפחה יהודי עם מרגלית צנעני (מרגול), זמרת ישראלי ילידת תימן.
NIJAR, NAJAR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה נג'ר קשור בשמה של העיר נג'רה, הידועה גם בשמות נחארה, נגרה ונאירה, אשר בקסטיליה, ספרד,הקהילה היהודית המקומית קיימה קשרים עם הגאונים בישיבות בבל החל מן המאה ה-7 ועד המאה ה-11. נג'ר הוא שמה של משפחת רבנים נודעת אשר התיישבה באלג'יריה ובטוניס לאחר גירוש ספרד. במקרים מסויימים נאג'ר הוא שם משפחה שנגזר מעיסוק ופירושו "נגר", בערבית. השם נג'ר מתועד כשם משפחה יהודי בקרב משפחות יהודיות שמוצאן מתימן. אחת המשפחות בשם נג'ר, אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950, החליפה את שמה ליצהרי. במאה ה-17, נג'ר מתועד כשם משפחה יהודי במסמך של הקונסוליה הצרפתית בטוניס המציין את מלווה הכספים יעקוב נג'ר. במאה ה-19, הגרסה ניג'ר מתועדת עם הרב יהודה ניג'ר (נפטר בשנת 1830), נוטריון ודיין בטוניס, שחיבוריו יצאו לאור בליבורנו ובפיזה, איטליה; במאה ה-20, נדג'ר מתועד עם מחלוף נדג'ר (1963-1888), פובליציסט ומוציא לאור בעיר סוס בטוניסיה, מייסד ומנהל (1961-1920) של העיתון" אלנאז'מה" ("הכוכב"), ומחברם של למעלה מ-150 חיבורים בעברית ובערבית-יהודית על נושאים דתיים וכלליים.
TASAH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

פירוש המילה טסה בערבית הוא "קערה". במקור טסה היה כינוי אישי של יצרן או מוכר של קערות.

טסה מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.
DAMARI, DEMRI, DHAMARI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה דמרי קשור בשמה של העיר דמר במרכז תימן שבה התקיימה קהילה יהודית גדולה. פירושה של הסופית "-י" בעברית ובערבית היא "מ-", מוצאו מ-". שם המשפחה דמרי רשום כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.

משפחה בשם דמרי אשר עלתה ליראשל מתימן בשנות ה-1950 עברתה את שמה לדם-ארי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דמרי כוללים את מנצור סוליימן דמרי, מחבר ומלומד שחי בתימן במאה ה-15.

אישים מוכרים במאה ה-20 אשר נשאו שם משפחה זה כוללים את הזמרת הישראלית שושנה דמרי (2006-1923)(נולדה בעיר דמר), כלת פרס ישראל לשנת 1988, זכתה לכינוי "מלכת הזמר העברי".

HAJBI

שם משפחה טופונימי, כלומר, נגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ. שמות טופונימיים לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה חז'בי קשור לעיירה חז'בה בנפת כאוולון במחוז צנע'א בתימן שמרבית תושביה היו יהודים, או לעיר חז'בי-משואי.

חז'בי מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. אחת המשפחות בשם חז'בי, אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950, עברתה את שמה ללב-רן.

אישים מוכרים בעלי שם משפחה זה כוללים את הסופר סת"ם והרב סעדיה בן שלום הכהן חז'בי משנאוי.

TSUBEIRI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה צוברי קשור בשמה של העיירה צובירה, כ-13 ק"ם מהעיר קטעבה, בדרכום תימן. צוברי מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.

מספר משפחות בשם צובירי, אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950, החליפו את שמן לצוריאלי.

אישים מוכרים בעלי שם משפחה זה כוללים את הרב יוסף בן צובירי (נפטר בשנת 2000 שכיהן כרב ראשי של קהילת יוצאי תימן בתל אביב, ישראל; וישכראל צובירי מצנעא, תימן, אשר היה אחד מחשובי סוחרי הנשק בתימן בשנות ה-1930.
HABANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיר חבן במזרח תימן. פירוש הסופית "-י" בעברית ובערבית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שם המשפחה חבני מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.

משפחה בשם חבני, אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950, החליפה את שמה להללי. מפחה אחרת החליפה את שמה לקהלני.
ADANI, ADENI, HA-ADANI שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה עדני קשור בשמה של עיר הנמל עדן בדרום תימן, לשעבר בירתה של הרפובליקה של דרום תימן. בעדן התקיימה קהילה יהודית חשובה המוזכרת פעמים רבות בתעודות שנמצאו בגניזה הקהירית. עדני מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. משפחה בשם עדני, אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950, החליפה את שמה לבן אברהם. משפחת עדני נוספת עבכרתה את שמה לשמואלי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי עדני כוללים את הרב שלומה עדני (1632-1567), פרשן של התלמוד מיליד תימן אשר התיישב בחברון; אליהו עדני, משורר תימני מתחילתהמאה ה-17; ומחלל העדני (1950-1883), תעשיין ישראלי יליד תימן, מחלוצי התעשייה הקלה בתל אביב ומחבר הספר "בין עדן לתימן".
AMRANI, AMRAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה עמרמני קשור בשמה של העיר עמרם במרכז תימן, כ-40 קילומטר צפון-מערב לצענא. היישוב היהודי בעמרן מתועד מאז המאה ה-17. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". עמרני מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. אחת המשפחות בשם עמרני אשר עלתה לישראל מתימן בשנות ה-1950 שינתה את שמה לעמרמי.
JUBANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה דנט-ג'וב(א)ן בדרום תימן. במקום זה התקיימה קהילה יהודית גדולה. פירושה של הסופית "-י" בעברית ובערבית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שם המשפחה ג'ובאני מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.
SA'AWANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמו של היישוב סעואן במרכז תימן. פירוש הסופית הערבית "-י" הוא "מ-", "מקורו מ-". סעואני מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.
MATARI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה מטרין קשור בשמו של המחוז בני-מטרין במרכז תימן, כ-20 ק"מ דרומית מעיר הבירה צנעא. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".

שם משפחה זה מתועד ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.
AHRAK שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע תכונה פיזית או מכינוי אישי.

אחרק היא מילה ערבית שפירושה "שרוף". שם זה מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. משפחה בשם אחרק אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950, החליפה את שמה לאהרון. משפחה נוספת בשם אחרק החליפה את שמה לברזילאי.
DAMRI, DAMARI, DEMRI, DHAMARI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה דמרי קשור בשמה של העיר דמר במרכז תימן שבה התקיימה קהילה יהודית גדולה. פירושה של הסופית "-י" בעברית ובערבית היא "מ-", מוצאו מ-". שם המשפחה דמרי רשום כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.

משפחה בשם דמרי אשר עלתה ליראשל מתימן בשנות ה-1950 עברתה את שמה לדם-ארי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דמרי כוללים את מנצור סוליימן דמרי, מחבר ומלומד שחי בתימן במאה ה-15.

אישים מוכרים במאה ה-20 אשר נשאו שם משפחה זה כוללים את הזמרת הישראלית שושנה דמרי (2006-1923)(נולדה בעיר דמר), כלת פרס ישראל לשנת 1988, זכתה לכינוי "מלכת הזמר העברי".
RAI’ANI, RI'ANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה רעיני קשור בשמו של הרובע רעיני בעיר צנעא, בירת תימן, שבו ממקום בית הכנסת רעיני, אחד העתיקים בעיר.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודירעיני כוללים את האמנית הישראלית רחל רעיני, ילידת תימן בשנת 1915.
KA'ATABI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה קעטבה בדרום תימן. פירוש הסופית הערבית "-י" הוא "מ-", "מקורו מ-".

קעטבי מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.
KAHLANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה כחלן בתימן. כחלני מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.
KISAR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

השם קיסר נגזר ממילה ערבית שפירושה "לחתוך" / ,לקצץ" ושימשה כינוי לסוחרים אשר הורידו מחירים בשוק. קיסר מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן.

סינואני

SINUANI, SINWANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר סינואן במחוז שרעב במערב תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את הרב חיים סינואני (1898 – 1979) המכונה "המקובל מיהוד".

ARAMI

עראמי, ערמי

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה עראמי נגזר משה של העיירה ערם הנמצאת במרכז ימן, דרומית לעיר דאמר. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

עראמי מתועד כשם משפחה יהודי עם נתנאל עראמי (1988 – 2014) אשר נרצח בפיגוע לאומני בפתח תקווה.

קטעבי

KATABI, KAATABI, QATABI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה קטעבה במחוז דהלה בתימן. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את הניצב בדימוס שלום "שלומי" קטעבי.

דהרי

DAHARI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר דהר בצפון מערב תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את הפוליטיקאי אבירם דהרי (נולד ב-1963), ראש העיר הרביעי של קרית גת.

ג'רופי

JARUFI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה ג'רוף במרכז תימן, דרום מזרח מהעיר דאמר. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את הבלוגרית הישראלית אפרת ג'רופי.

גימאני

GIMANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה גימאן במרכז תימן, דרום מזרחית לצנע'א הבירה. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את המלומד הישראלי פרופ' אהרון גימאני, חוקר של תולדות ומורשת יהודי תימן.

אסנפי, אסנאפי

ASNAFY, ASNAFI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר אסנף או אל-אסנף הנמצא מזרחית מצנעא בדרך אל העיר כאולן במרכז תימן. פירוש הסיומת "-י" בעברית ובערבית הוא "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

שבמי מתועד כשם משפחה יהודי עם עו"ד הישראלי איתן אסנפי (תחילת המאה ה-21).

בדני

BADANI, BEDANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר באדען במרכז תימן או הכפר עותמה בעדאן באזור בעדאן במחוז איב, תימן. בשני הכפרים התגוררו יהודים עד העליה ההמונית של יהודי תימן לאחר הקמת מדינת ישראל. פירוש הסיומת "-י" בעברית ובערבית הוא "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

בדני מתועד כשם משפחה יהודי עם עו"ד הישראלית איילת בדני (תחילת המאה ה-21).

משרקי

MASHRAKI, MASHRAQI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של בכפר אל-משרק במחוז איב במרכז תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים הנושאים את שם המשפחה משרקי כוללים את הרב דוד בן שלמה משרקי (1696 – 1771) הידוע גם בכינוי מהרד"ם.

מנקדי, מנגדי

MANKADI, MANQADI, MANGADI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר באב אל מנקדה הנמצא צפונית מצנעא במחוז עמרם בתימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

מנקדי מתועד כשם משפחה יהודי עם הרב שלמה מנקדי (1910- 1980), לעשבר תושב גוש תל מונד, ישראל.

מעודה

MAUDA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע מתכונה אישית או כינוי.

שם משפחה זה נגזר מהביטוי מעודה ) معوضه ) שפירושו בערבית המדוברת ע"י יהודי תימן "תגמול". במקור שם זה היה שם פרטי שניתן לתינוק שנולד לאחר שאחד מהאחים הבכורים שלו נפטר.

מעודה מתועד כשם משפחה יהודי עם סמל איתי מעודה (1969 – 1989). אנשים ידועים הנושאים את שם המשפחה מעודה כוללים את הזמר הישראלי בועז מעודה (נולד ב-1987).

סנחני

SANHANI, SANKHANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר סנחן הנמצא בפרוורי העיר צנעא במחז צנעא במרכז תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".   

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

סנחני מתועד כשם משפחה יהודי עם סעדיה סנחני (1936 – 1989), לשעבר תושב כפר חסידים, ישראל.

חפדי

HAFDI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הפכר חפיד במחוז צנעא במרכז תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".   

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

חפדי מתועד כשם משפחה יהודי עם סעדה שושנה חפדי (נפטרה ב-2012), לשעבר תושבת פתח תקווה, ישראל.  

רדמי

RADMI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה אל רדמה במחוז איב במרכז תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".   

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

רדמי מתועד כשם משפחה יהודי עם אביבה רדמי (1948 – 1992), ךשעבר תושבת ירושלים, ישראל.

חמדי

HAMDI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה חמדה בצפון תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".   

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה חמדי כוללים את הרב דוד הלוי חמדי אשר חי בתימן במאה ה-15.

עזאני

AZZANI, AZANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה עזאו בדרום תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".   

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה עזאני כוללים את ניצב עמוס עזאני (נולד ב-1945), קצין בכיר במשטרת ישראל, ניצב שירות בתי הסוהר (1997 – 2000) וראש מועצת אבן יהודה (2003 – 2013).

מדר, מדרי

MADAR, MADARI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר מדר (מאדר) בנפת ארחב במחוז צנעא בתימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה היהודי מדר כוללים את חוקר הביוכימיה הישראלי יליד תימן זכריה מדר (נולד ב-1943).

תמונות מחיי יום יום של קהילת צנע'א, תימן, בתחילת המאה ה-20.
הופק ב - 1985.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות

תיעוד תערוכת צילומים שהוצגה בבית התפוצות ב - 1996.
תיעוד חיי הקהילה היהודית בארצות ערב: סוריה; תימן; מרוקו; תוניסיה; כורדיסטאן; מצרים; עירק.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות

תמונות מחיי יום יום של קהילת צנע'א, תימן, בתחילת המאה ה-20.
הופק ב - 1985.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות

יהודה טסה נולד בירושלים. בעדות זאת הוא מספר את סיפור משפחתו בתימן. לא היה זה נדיר שיתומים יהודיים בתימן נאלצו להתאסלם. ליהודה היה דוד שהתאסלם והפך מאוחר יותר לשופט עליון בתימן. הוריו חלמו על ארץ הקודש ועלו  לישראל בכוחות עצמם, ללא כל תמיכה ארגונית. בהמשך הוא מספר על חייו בישראל ובארה"ב.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

מרגלית עובד, תושבת לוס אנג'לס בארה"ב, היא אחת מתשעה אחים ואחיות ונולדה בעיר עדן, תימן ב -1937. היא עלתה לישראל ב-1949 ועברה לארה"ב ב-1965. הסרט הופק בשנת 2011.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

אליעזר ג'האסי, תושב אוקדייל, ניו יורק, נולד בשנת 1941 וגדל בקהילת יוצאי תימן בהרצליה, שבה עבד אביו בפרדס ובמסעדת פלאפל. בעדות זאת משנת 20111 אליעזר נזכר ביום שבו הכריזה ישראל על עצמאותה בומבצע "שטיח הקסמים", שהוציא כ-50 אלף יהודים מתימן לישראל.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

מאלי מזל דוידוף נולדה בכפר השילוח, ירושלים, למשפחה של יהודי תימן שגרה בירושלים במשך חמישה דורות. בעדות זאת משנת 2015 היא מספרת את זיכרונותיה על העיר העתיקה בירושלים בשנים שלפי הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. כמו כן היא מספרת על עבודתה בשליחות הסוכנות היהודית בעדן, תימן, שם היא סייעה ליהודי תימן בהכנות לעלייה במהלך מבצע "מרבד הקסמים". אלי מזל דוידוף הייתה חברה בארגון ההגנה ואחד מתפקידיה היה לשמור על דוד בן גוריון.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

משך:
00:04:50

מן כטרת אלליאלי ("מאימת הליל" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

בדרך כלל היו בנים תימנים נשארים בבית ההורים והכלה הייתה עוברת אל בית הורי החתן. זה שיר אהבה של אם לבנה שעזב את ביתו והלך אחר אהובתו. האם שקשתה עליה הפרידה, רודפת אותו באהבתה החונקת. מקצב השיר הוא של דעסה - 7/8.

משך:
00:03:17

סלאם ויא אלבינת ("שלום לך נערה" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

בלדה תימנית שהשתמרה במסורת על-פה - דו-שיח של חיזור: הנער מחזר אחרי הילדה ליד הבאר, אך היא מנועה מליהענות לחיזורו ומפנה אותו להוריה.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

משך:
00:06:03

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה ונישואין: מלאכי עליון, גלות וגאולה, תוכחה לנפש. בשיר באים לסירוגין בתים בעברית וערבית, תוך שמירה עקבית על מבנה השיר. שיר זה אחד השירים המקובלים ביותר ביהדות תימן והוא מושר בכל אירוע של שמחה, בעיקר בחתונות אך גם במוצאי שבת.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:02:49

פי אלססאילה ירוחין ("על שפת הנחל" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

דו-שיח בין שתי נערות על יפיו של האהוב ועל געגועים לאהבה. הדימויים לקוחים מן הטבע ומן הנוף. הנער כענף העץ, הנערה כיונה, הגעגוע כחלוקי הנחל אל הים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

משך:
00:03:43

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה המבטא כיסופים לגאולה. השם הדסה מסמל את השכינה, והאני של המשורר מסמל את עם ישראל. השיר הוא אפוא שיר אהבה סמלי בין אלהי ישראל לעם ישראל.

צורת השיר - נשיד. לכל שורותיו חרוז נועל אחיד וכן לדלתות. השיר מושר באירועי שמחה שונים, בעיקר בשבעת ימי המשתה של שמחת החתונה.

שיר זה הוא מהרווחים ביותר בין יהודי תימן והוא מושר בישראל גם בפי ישראלים שאינם יוצאי תימן ונעשה בו שימוש גם במוסיקה פופולרית. הלהקה אורפנד לנד, למשל, עשו שימוש במנגינה הראשונה שנשמעת בהקלטה זו בשירים שלהם "The Kiss of Babylon (The Sins)" ו-"A'salk".

מידע מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:02:13

קד זווג'וני ("הנה השיאוני" - מערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

שיר משחק אופייני למרכז תימן ולדרומה המושר ונרקד בחגיגות הנשים בחתונה או בטקס החנא, והוא קרוי לפעמים "ריקוד הפנים והידיים". כתום כל ריקודי הטקס נשארות הנשים לשמח ולרקוד עד השעות הקטנות של הלילה. בינן לבין עצמן הן שרות ורוקדות ריקודי משחק, בהם הן מלינות על הגבר בצורה בלתי ישירה. האשה חורזת, רוקדת, שרה ומשחקת כגבר, המתאר את מר גורלו, כיצד שידכו לו אישה רודנית, המעבידה אותו בעבודות הבית הקשות.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

משך:
00:04:32

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר שבת שנהוג לשיר בסעודה שלישית. זהו נשיד של שבע שורות, תוכנו - השבת וקדושתה לעם ישראל.

הלחן איטי, אילתורי ובמקצב חופשי, כפי שאופיני לנשיד. מנעד הצלילים מצומצם למדי - חמישה צלילים במסגרת קוינטה, כאשר האילטורים מתרקמים סביב צליל מרכזי פועם.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:04:13

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר זה בנוי כשיבוץ שורות ראשונות של חסדאי על שיר קודם של יהודה הלוי - "יעבור עלי רצונך". השורות הזוגיות הן שירו של יהודה הלוי ונותנות אקרוסטיכון "יהודה". השורות האי-זוגיות הן של חסדאי ויוצרות אקרוסטיכון "חסדאי". הנושא - תפילה לגאולה.

לשיר שני לחנים הבאים לסירוגין. הראשון - איטי, אילתורי, בעל אופי של נשיד, ומושר בשירת סולו. השני - קצוב, במשקל משולש, ומושר בישרת הקבוצה.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:04:17

אלא ואלהשמי ("האשים" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

שירת האשה היהודיה בתימן איננה שירה כתובה, היא שירה בעל פה, בשפה הערבית-תימנית. שיר זה הינו שיר כמיהה אל אהבה, אל הנשגב, אל היופי וירושלים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

משך:
00:04:09

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נושא השיר תוכחה לנפש שתכשיר את עצמה לעולם שכולו אמת. היונה היא סמל לנפש האדם.

לשיר תשע בתים. הבתים האי-זוגיים בעברית, והזוגיים בערבית.

בהקלטה זו מושרים כל הבתים בעברית. מבנה השיר הוא מענה, כאשר הסולן שר את הדלת של שורה והקבוצה עונה לו עם הסוגר. שני לחנים לשיר, הראשון לשורות הארוכות, (שלש השורות הראשונות והשורה האחרונה של כל בית) והשני לשורות הקצרות, אך בהמשך אין הדבר נשמר בעקביות.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:00:00

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

דו-שיח שנון בין העין והלב מי מהם חוטא גדול יותר. בסוף השיר מתערב המשורר וטוען כי שניהם כאחד חטאים. לשיר 11 בתים ובראשו מדריך בן שתי שורות, המביא את חריזת סיומי כל הבתים. הבתים האי-זוגיים הם דבר העין אל הלב, והבתים הזוגיים הם תשובת הלב אל העין. הבית העשירי הוא סיכומו של משורר והבית האחת-עשר, האחרון, חתימתו וביטוי תקוותו לקיבוץ גלויות ישראל בארצו.

שירה זו מלווה בדרך כלל במחול, הנעשה סוער יותר ויותר. המשקל המוסיקלי משולש בתחילה, ואחר כך מתחלף לזוגי.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:02:19

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה המלווה את החתן אל חופתו. נושאו ברכות לחתן ולכלה. השיר בעל משקל משולש ומודגש בתיפוף. בהקלטה זו מושרים שני לחנים שונים המתחלפים לסירוגין.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:04:35

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נושא השיר - ניצחון המשיח על אויבי ישראל. זו שירה בת שישה בתים, לסירוגין בעברית ובערבית. כל בית בנוי משורות ארוכות בראשיתו ובסיומו, ובאמצע באות שלש שורות קצרות המכונות "תושיח" ובהן בדרך כלל חילוף מנגינה.

השיר מושר בצורת מענה: הסולן שר את הדלת והקבוצה עונה את הסוגר. בשורות הקצרות מופיע לחן שני, שהוא מעין ראי של הלחן הראשון (כלומר - הראשון בעליה, והשני בירידה).

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:05:22

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989

נושא השיר - לימוד תורה בלילות.

זהו נשיד בן 11 שורות. כל דלתותיו חוזרות בחרוז יחיד וכן כל סירוגיו. נהוג לשיר אותו בשבעת ימי המשתה של החתונה. הוא מושר בשיר מענה, כשהקבוצה עונה אחרי הסולן, לעתים כל צלעית ולעתים שורה שלמה.

הקלטה זו מושרים שני לחנים. הראשון בחמשת הבתים הראשונים, והשני בששת האחרונים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:03:44

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נושא השיר - השכינה, כיסופי גאולה.

שני לחנים שונים לשיר: שתי השורות הראשונות מושרות בלחן איטי וחופשי, וכל היתר לחן קצוב ומהיר עם תיפוף.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:03:19

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה ונישואין: מלאכי עליון, גלות וגאולה, תוכחה לנפש. בשיר באים לסירוגין בתים בעברית וערבית, תוך שמירה עקבית על מבנה השיר. שיר זה אחד השירים המקובלים ביותר ביהדות תימן והוא מושר בכל אירוע של שמחה, בעיקר בחתונות אך גם במוצאי שבת.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:01:17

אלא יא שג'רה ("עץ האלה" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

הטבע סיפק אינסוף דימויים לביטויים של אהבה בשירת נשות תימן. שיר זה מציג את חולשת האשה המאוהת, המשוועת לישועת הגבר - אהובה. השיר מעמת את כוחו של הגבר מול חולשת האשה במשל הלקוח מן הטבע.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

משך:
00:04:22

באסם אללה אלררחמאן ("בשם אלי הרחמן" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

הקלטה זו כוללת רצף של ארבעה שירים במשקלים שונים אשר שימש למחול בשמחות: הראשון בקצב הדעסה - 7/8, השני, שלישי והרביעי במשקל זוגי בהאצה מתמדת. מילות השיר מבטאות אהבה סוערת, לעתים ארוטית. מקורות השירים במחוזות שונים בתימן: דרום-מרכז, דרום-מערב ודרום מזרח תימן. בשיר האחרון ניכרת השפעה נודאנית.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

משך:
00:03:02

לפלח הרמון - מקור שם השיר משיר השירים פרק ד' 3.

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה המתאר את יופי הכלה ואת אהבת המשורר (החתן) אליה. לכל בית יש חרוז משלו, אך סיומי כל הבתים נחרזים זה אל זה. אצל יהודי תימן מקובל לשיר אותו בעת התספורת הטקסית שעושים לחתן לקראת הובלתו לחופה.

השיר כולו במשקל משולש. הבית הראשון כולו סולו, אך מן הבית השני ואילך שירת מענה: הסולן שר את הדלת, והקבוצה את הסוגר. חמישה לחנים שונים נשמעים בהקלטה זו. בין הבית השלישי לרביעי וכן בסיום מושרת הברכה "הללויה כי לעולם חסדו."

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:02:51

אהיה אשר אהיה - שם השיר מתוך שמות ג' 14

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נושא השיר כיסופים לבית המקדש ובקשה לגאולה. הלחן המסולסל הוא בעל אופי אילתורי, והוא סובב סביב צליל מרכזי אחד.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:04:12

אנא פדא לאממי ("אהבת אם" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

שיר אהבה של בת לאמה, בו היא מודה לה על עצם קיומה, על היותה משענת ותמיכה תמידית.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

משך:
00:04:28

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

מלות השיר מאת אנוש אברהם-נחום בהשראת שירת אמו (ששרה בהקלטה זו). השיר מבטא את הוויתה ויצירתה של האשה היהודיה בנדודיה מתימן לישראל.

משך:
00:02:16

ואלטטיור פי אלססמא ("צפרי שחק" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

שיר זה מבטא, מתוך קשיי המציאות, את כמיהת הנפש אל הרוחני, בדימוי הציפור העפה לשחקים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

משך:
00:08:43

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

אבהרהם אבן עזרא היה מגדולי תור הזהב של השירה העברית בספרד, ושיר זה הוא מבין שיריו הנפוצים ביותר במסורת שבעל-פה. הוא מלמד בפרפרזה חפשית את כל הרצוי, המותר והאסור לעשות בשבת. חמשת בתי השיר מושרים כאן לצלילי ארבעיה לחנים שונים, לרוב כל בית ולחנו, חוץ מבית רביעי שחוזר על הלחן של ההתחלה.

מקורו של הלחן האחרון אינו בתימן ואנשי הקבוצה למדו אותו בדרכם ארצה, בעדן, ואולי אפילו בארץ. מקורו כנראה תורכי, והוא משמש גם שירים אחרים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

משך:
00:02:47

הקלטה מקורית מדיסק מקהלת האיחוד בניצוח אבנר איתי: מוסיקה יהודית וישראלית. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1999.

שני הבתים הראשונים של פיוט בן 11 בתים, בעברית ובערבית. האקרוסטיכון שלהם מביא את חתימת שמו המלא של הפייטן – סעדיה בן עמרם.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקהלת האיחוד בניצוח אבנר איתי: מוסיקה יהודית וישראלית.

משך:
00:05:41

הקלטה מקורית מדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה. הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נשיד שתוכנו בקשה לגאולה. נהוג לשיר אותו בסעות מצוה לכבוד החתן, כמקדים לשירי חתן מובהקים. (חתני מה מאד יקרה מנתו, חתן תנה הודך). לעתים הוא מושר גם בטקס ברית המילה. מתחיל הסולן - דני כהן - בבית השני עונה לו הקבוצה,צתמיד במענה חוזר בדלת ובמענה משליס בסוגר. בבתים השלישי והרביעי - סולן יחיאל עוזרי - מובא לחן שונה, חופשי ואלתורי אף הוא. הבתים 8-5 אינם מושרים בהקלטה זו. בבית האחורון (התשיעי) הסולן הוא מנחם ערוסי.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה.

משך:
00:04:33

הקלטה מקורית מדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה. הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נשיד ממסורת יהודי תימן. המספר בשבח חכמי ישיבת צנעא, ובו חורזות גם כל הדלתות. מקובל לשיר אותו באירועי שמחה שונים. הבית הראשון מושר בפי הסולן לבדו - מנחס ערוסי - ומין הבית השני ואילך לפנינו שירת מענה, כאשר כל צלעית נפתחת בשירת הסולן ונשלמת במענה הקבוצה. שני לחנים משמשים את עשרת בתי השיר. הלחן הפותח הוא העיקרי, שכן מושרים בו כל בתי השיר פרט לשביעי ולאחרון, המושרים בלחן השני, בסוף השיר באות נוסחת סיוס וברכה.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה.

משך:
00:04:53

הקלטה מקורית מדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה. הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה נפוץ ביותר, המושר גם בהזדמנויות אחרות. תוכנו - עידוד ללימוד התורה. המבנה השיר שירה בעלת בתים קצרים מאד. בכל בית שלש
צלעיות ראשונות חורזות עם עצמן והאחרונה - חרוז מבריח עם המדריך שבראש השיר. חמישה לחנים שוניס בשיר והם מתחלפים לסרוגין; הלחן הפותח בבית הראשון הוא גם הלחן הנועל. כל השיר בשירת מענה: צלעית אחת הםולן והצלעית הבאה - הקבוצה. שנים עשר בתים לשיר והוא כתוב בעברית וערבית. בהקלטה זו מושרים רק הבתיס בעברית - ששת הראשונים ושני האחרונים. צמוד אל השיר, לאחר דברי ברכה בא הלל, שבו יש, כמקובל אצל בני תימן, פיצול של הקולות לשירה במקבילים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה.

משך:
00:08:29

הקלטה מקורית מדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה. הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שירה לשבת, המושרת בסעודה שלישית, לקראת צאת השבת. מילות שיר זה כתובות בעברית וערבית, ובהקלטה זו מושרים רוב הבתים הכתובים בעברית (כולס פרט לאחד). הלחן בנוי ברובו על נוסחה בסיסית עס שינויים רבים, ונוסחה זו חוזרת בגבהים ובמודוסים שונים, וזאת במקצב חפשי למדי.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה.

משך:
00:04:03

הקלטה מקורית מדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה. הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר תימני לברית מילה. הלחן חופשי במקצבו ובנוי על נוסחאות מלודיות חוזרות. השיר כולו בשירת מענה. פותח הסולן - חיים עוזרי - ובכל צלעית, מן השניה ואילך עונה לו הקבוצה במענה משלים. בסוף כל בית חוזרת הצלעית האחרונה פעמיים, כאשר הפעם השניה מביאה נוסחת סיום בירידה.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה.

משך:
00:02:23

הקלטה מקורית מדיסק "מקהלת העפרוני: מוסיקה יהודית וישראלית". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1991.

שיר חתונה מסורתי תימני המבטא כיסופים לגאולה. בהקלטה זו בעיבוד למקהלה מאת עובדיה טוביה.

משך:
00:01:12

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

עולים יהודים שהגיעו מתימן במבצע "מרבד הקסמים"
עם ספר תורה שהביאו אתם,
עדן, אוגוסט 1949.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, עזבון יוסף צדוק)
בני משפחת פאיז מחיידון מוצאים
מחסה בבית קרוביהם בצעדה,
לאחר שכפרם וכפרים אחרים סמוכים
נהרסו ברובם ברעידת אדמה.
צעדה, תימן, 1993.
צילום: לורנס נ' קוהלר, ניו יורק.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף ל' קוהלר)
כבשים רועות ברובע היהודי,
צנעא, תימן, 1930 בקירוב.
(מתוך תערוכת בית התפוצות: "יהודי צנעא, בעיני החוקרים הרמן בורכרט וקרל רטיינס" 1982)
יהודים תימנים עם טליתות,
תימן, 1927.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות טוביה לבני, רמת אביב)
צורף זהב וכסף יהודי בעבודה
בבית המלאכה שלו בצעדה,
צפון תימן, ינואר 1985
צילום: קרלו פליציאני, איטליה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות קרלו פליציאני, איטליה)
זמר. עלה לישראל עם הוריו מחובייש, תימן, בשנת 1934. ילדותו עברה עליו בבנימינה. אחר כך עבר לתל אביב, והוא מתגורר בה גם כיום. מסורת שירתו מן המשפחה, מסבו ומאביו. יהודה כהן היה ממייסדי תיאטרון המחול "ענבל".
זמר. עלה לישראל עם הוריו מחובייש, תימן, בשנת 1934. ילדותו עברה עליו בבנימינה. אחר כך עבר לתל אביב, והוא מתגורר בה גם כיום. מסורת שירתו מן המשפחה, מסבו ומאביו.

יחיאל צברי (נ. 1933) זמר. נולד במחוז ארחב, תימן. עבד כמלטש יהלומים, מתגורר בקרית אונו ושר בקבוצת "בני תימן".

זמר. נולד בתימן ועלה לישראל עם הוריו מחובייש (דרום מרכז תימן) בשנת 1934. גדל והתחנך בבנימינה. אחר כך עברה המשפחה לתל-אביב, ובה הוא מתגורר מאז ועד היום.
זמר. נולד בעיר כוחלאן, צפונית-מערבית מצנעא, תימן, עלה לישראל בשנת 1949, ולאחר שהות קצרה במחנה עין-שמר התיישב בתל-אביב, ועבד כפקיד.

אברהם, לאה (נ. 1945). זמרת, רקדנית, שחקנית וכוריאוגרפית. ילידת תימן. רקדה בתיאטרון המחול "ענבל" ושימשה בו כסגנית מנהלת וכוריאוגרפית. היא רקדה בלהקת המחול "בת שבע" בתפקידים ראשיים, וייסדה את להקת "טעם אישי" בחסותה של "ענבל".

אברהם עלתה ארצה בילדותה ב-1949.

בשנת 1982 הוזמנה אברהם לארה"יב כאורחת קרן פולברייט ללמד, להכין כוריאוגרפיה ולהופיע ברחבי ארה"ב.

בשנת 1983 היא פתחה את המגמה למחול הראשונה בישראל, בבית הספר התיכון "אלון" ברמת השרון. היא שיחקה, רקדה ושרה בהצגות רבות בתיאטרון לילדים ונוער, בתיאטרון באר-שבע, בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון "הבימה", וכן הכינה כוריאוגרפיות להצגות תיאטרון. הופיעה בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, ביניהם פסטיבל ישראל, פסטיבל ליל בצרפת, קול המוסיקה בגליל העליון.

בשנת 1995 אברהם הוציאה אלבום בשיתוף עם בית התפוצות בשם "נווה מדבר". באלבום מביאה אברהם שירים ממסורת שירת הנשים בתימן לצד שירים מאת מלחינים ישראליים.

משורר. נולד בשבז, דרום תימן, והושפע מהמשורר ישראל בן יוסף, שהיה בן משפחתו. נדד בעוני ברחבי תימן. אגדות רבות מתארות אותו כצדיק ועושה נפלאות. נקבר בתאיז (Taiz), תימן.
שבזי היה משורר פורה. נשתמרו כ-550 משיריו, שנכתבו בעברית, ארמית וערבית. רבים מהם נושאים את שמו בצורת אקרוסטיכון. למעלה ממחצית השירים בדיואן התימני הם משלו. כעד לרדיפות של 1667 ו-1679/80, הביע בשיריו את סבלות בני דורו. שיריו עוסקים במגוון נושאים רחב וברובם אינם מוגבלים לנושא אחד בלבד, אלא מאגדים נושאים אחדים. בכל זאת, נושאי הגלות והגאולה הם עניינו העיקרי.
זמר. נולד באזור סר במרכז תימן, ועלה לישראל עם הוריו בשנת 1949. לאחר שהות קצרה במחנה העולים עין-שמר הייתה המשפחה ממקימי מושב צלפון. יוסף עוזרי עוסק בחקלאות ומשמש שוחט ובודק מוסמך.
Rabbi and educator

Born in Yemen in 1902, he immigrated to Palestine in 1909, where he became one of the leaders of the Yemenite community in Israel. In 1922, he founded Degel Hazvi, a charitable association for Yemenite Jews in Jerusalem. A graduate of the Mizrahi seminary in Jerusalem in 1925, R. Hubashi served for many years as principal of the Tora Or Yemenite school in Jerusalem. As representative of the Yemenite Association in the Land of Israel and member of the Provisional Council of State, R. Hubashi was one of the 37 signatories of The Declaration of the Establishment of the State of Israel on Iyyar 4th, 5708 - May 14th, 1948. In 1970, he was appointed Chief Rabbi of the Yemenite congregation in New York.
Businessman

Born in Sana’a, the capital city of Yemen, first son of Yitzhak Tsuberi, an owner of a food supply store for the Turkish army, and Badre Sharabi-Hibe, a seller of needlepoint products. As a very young man, Tsuberi opened a large store for fabrics and perfumes many imported from Aden, Eritrea, and Italy. He cultivated good commercial and personal contacts, and gained knowledge of Italian, German, French, Turkish, as well as Arabic and Hebrew. During the 1930s, Tsuberi opened a hotel catering to for the needs of European visitors, travelers and businessmen, who were not accustomed to the standards of the Oriental guest houses in Sana’a. Located behind Tsuberi’s house, the hotel had tables, beds, and other facilities that had been unseen up till then in Sana’a attracting a respected clientele of both local and foreign guests. Tsuberi turned into a successful businessman by importing German-made weapons for the army of the Imam Yihie, the ruler of Yemen (1918-1948). Tsuberi managed to gain the Imam's confidence, who did not trust even his relatives, thanks to his mother's connections with women at the court to whom she supplied exclusive embroidery products. During the late 1930s, Tsuberi settled in Hamburg, Germany, where he witnessed the growing anti-Jewish policy of the Nazi, including the riots of Kristallnacht in November 1938. Consequently, he left Germany and immigrated to Palestine in 1939. He settled in Tel Aviv and shortly afterwards he opened a hotel in north Tel Aviv. His ties to the social and cultural affairs of the Yemenite community in Israel were weak, as he felt more affiliated to the European and especially to the German language and culture. However, he acknowledged the uniqueness and importance of the Jewish Yemenite culture due to his close friendship with the scholar Carl Rathjens. Tsuberi proposed to Yitzhak Ben Zvi (1884-1963), the second President of Israel, to establish a Yemenite-Jewish community in the Judean Mountains with the aim of creating a living museum about the culture of Yemenite Jews.
Industrialist, Author and Scholar

Born as Mahla Yaacov Ben Shalom into a wealthy Jewish family of Aden, Yemen, Ha-Adani was a curious and ambitious autodidact, who had no formal education except for an elementary education with a mori - a Yemenite teacher of Jewish traditional education. However, he managed to gain a deep knowledge of the Torah and the Jewish tradition as well as a broad general education that he acquired from books and journals imported to Yemen. As a young boy, he started to work in a cigarette factory, of which he eventually became the owner. The factory flourished until World War I, but was closed later. Ha-Adani’s next enterprise was an ice factory, as he wanted to be able to supply both the rich and the poor with this much-needed product. As a leader and philanthropist, Ha-Adani was very much involved in the affairs of the Jewish community in Aden and in the Zionist activities there. He was the main intermediary towards Zionist institutions in Israel and in London. In 1924, he sent his family to Palestine, while he remained in Yemen. His sons were educated in the Gymnasia Herzliya in Tel Aviv. Ha-Adani was influential in establishing the Salim school for girls with women teachers from Israel. In 1930, Ha-Adani immigrated to Palestine settling in Tel Aviv, where he became one of the founders of light industries in the city. During World War II, he lost one of his seven sons. In addition, Ha-Adani distinguished himself as an author and scholar; among his published works a mention should be made of Bein Aden Le-Teiman ("Between Aden and Yemen") (1947), about the Jewish community of Aden, and Or Ha-Hozer ("Returning Light") (1940), an interpretation of the Book of Ecclesiastes.

אלשיך' שלום בן יוסף אלשיך (1859 – 1944), רב, נולד בעיר צנעא בתימן. עד שנת 1888 הוא כיהן כרב בבית הכנסת ע"ש אלשיך בצנעא.  הוא עזב את תימן והגיע לירושלים לאחר מסע בן שלוש שנים. הוא למד במספר ישיבות בירושלים ובשנת 1893 הוא נבחר להיות חבר בוועד אשר הנהיג את קהילת יהודי תימן בירושלים ובתוקף תפקידו היה אחראי על הקמתם של מספר מוסדות חינוך וצדקה למען הקהילה.

בשנת 1898 הוא נבחר לתפקיד רב ראשי של קהילת יהודי תימן בירושלים. הוא היה אחד ממקימי ישיבת המקובלים "רחובות הנהר". הרב אלשיך חיבר מספר ספרים. בספרו "דברי הימים לעדת התימנים בירושלים" הוא מתאר את התגברות הרצון לעלייה בקרב יהודי תימן ותחילתה של עלייתם לארץ בעשורים האחרונים של המאה ה-19.

Yehuda Levy Nachum (1915-1999), discover and collector of ancient manuscripts produced by the Jews of Yemen, born in Sanaa, Yemen. He immigrated to Israel in 1929. He worked as a “menaker basar” (remover of veins from meat in order to make it kosher), but dedicated his life to the discovery and study of manuscripts of Yemenite Jews. A large portion of the manuscripts were found in book covers that came from Yemen. The Jews of Yemen used to produce book covers from worn manuscripts that were glued together. Nachum dismantled such covers and more than once found valuable manuscripts in them. For more than 50 years collected, deciphered and published Yemeni manuscripts. He published ten books, all of them describing the manuscripts he discovered. His manuscripts collection included hundreds of complete and fragmentary manuscripts all from Yemen dealing with various topics: Bible texts (among them some very ancient), commentaries on the Bible, Mishnah and Talmud, Midrash, halakhic matters, piyyut and poetry and various documents from the history of the Jews of Yemen. Yehuda Levy Nachum died in Holon, Israel.

Yosef Elitim (second half of the 19th century), rabbi, poet and kabbalist, lived in Sharab, Yemen. He maintained close ties with Rabbi Avraham Tsanani from the village of Al-Aisha in the Radaa region, and as it was the custom of Yemeni poets, they exchanged songs. His figure is revered by the Jews of Sharab almost like that of Shalom Shabazi. Most of his known poems deal with the theme of redemption.

Yehuda Ratzaby (1916-2009), scholar of the literature, languages and heritage of the Jews of Yemen, born in the village of Sawan in the region of Sanaa, Yemen. He received a strict education at the traditional religious school. He immigrated to Israel with his parents in 1924. He went through many obstacles on his way to the Hebrew University of Jerusalem, where he studied with the greatest scholars of Jewish studies.

At the outbreak of World War II he was called up for essential service in the Defense Intelligence Service. Then he continued to work for the Israeli Ministry of Defense until 1963. During this period, he published many studies, and his research was highly esteemed.

In 1963, at the age of forty-seven, he retired from the Ministry of Defense and devoted himself to research. He completed his MA degree, entered teaching at Bar Ilan University in Ramat Gan, Israel, and eventually became a full professor.

In 1996 he was awarded the Israel Prize for Semitic Language Research.  

His research includes, among others, full bibliographies of Yemenite poems and poems by R. Shalom Shabazi, an anthology of Yemenite poetry, a scientific edition of the Sepher Hammusar (a book on ethics) by Rabbi Zechariah Al-Dhari, Otzar Leshon Hakodesh shel Bnai Teiman (a lexicon on the Hebrew language of the Jews of Yemen), Osar hal-lason ha-arabit betafsir Rabbi Sa'adjah Ga'on, studies in the Jewish poetry of the Golden Age in Spain, piyyutim and songs from the Cairo Genizah.  

Ben Zion Aharoni, one of the leaders of the Jewish community in Aden, Yemen, born in Aden into the Massa (Moshe) family, a wealthy family that engaged in international trade and led the community in Aden for many years.

In 1928 the Aliyah Department (“Immigration Department”) of the Jewish Agency sent a delegation to Yemen led by R.D. Kesselman. He set up an office in Aden and Aharoni was named the representative of the Jewish Agency's Aliyah Department in Yemen. Aharoni was in contact with the Jewish communities of Sana’a and highland Yemen and compiled a list of candidates for immigration to Eretz Israel. His tenure as a representative of the Aliyah Department was difficult: as the person in charge of distributing the few certificates he received from the Jewish Agency, he had to take care of refugees from Yemen and was under heavy pressure from the Jews of Yemen to speed up their immigration. Aharoni was instrumental in assisting the immigration of Yemeni Jews during 1928-1939. His letters to the Jewish Agency's offices in Eretz Israel are an important source for studying the period and the problems of immigration from Yemen and Aden. Aharoni had good relations with the British authorities in Aden and in 1939 was appointed representative of the Jewish community in the city council.

Seadya Nahum (1905-1973), rabbi, teacher and cantor, born in Shagadra, Yemen, into a family of rabbis and cantors. He immigrated to Israel in 1931, and lived for the first time in Shaarayim neighborhood of Rehovot. He started working as a teacher in Rehovot, Nahliel in Hadera and Jerusalem.

Nahum soon gained a reputation as a cantor with a special voice, as well as a rabbi, shochet and examiner. Because of his style and special voice, he was invited to appear on Kol Israel brodcasts of songs and piyyutim in the style of the Yemenite Jews. In late 1940s he was elected to serve as the local rabbi of Tirat Shalom near Ness Ziona, Israel. The people of the place received him warmly and enthusiastically and he served in this position until the end of his life, and at the same time he was also in great demand in other places in the country.   

Chaim ben Yechya Sinuani (1897-1979), rabbi, dayan and kabbalist, born in Sinuan, Yemen, into a family originating from Yarim, Yemen. His mother prayed fervently that her son become a true talmid chacham. He started his studies with his father, then moved to the city of Jabal where he studied at the yeshivah of Rabbi Shlomo ben Yosef Tabib and Rabbi David Ya’ish Chadad. At the age of 17 Sinuani was ordained as a shochet, mohel and Dayan by Rabbi Shlomo ben Yosef Tabib.

For many years a venerated rabbi all over southern regions of Yemen, he immigrated to Israel in 1949 after waiting for three years in a refugee camp in Aden. In Israel he settled in Yehud, hence his nickname the “Mekubal of Yehud”. He engaged in the study of the Torah and the Kabbalah and refused to accept an official appointment as a rabbi. His books deal with the Kabbalah.

Taiz

Taizz; In Arabic: مديرية التعزية (Medina al-Taiz)

A city in southwestern Yemen, the capital of Taiz Governorate and the third largest city in Yemen. It is located in the Yemeni Highlands, near the port city of Mocha on the Red Sea, at an elevation of about 1,400 meters above sea level. 

 

דמאר

Dhamar

בערבית: ذمار‎‎ 

העיר השנייה בגודלה בתימן, מדרום לצנעא, על הדרך בין צנעא לירים.


בדמאר הייתה אחת הקהילות הגדולות של יהודים בתימן, ונזכרה בכל המאורעות שעברו על תימן ועל יהודיה. הקהילה היהודית בדמאר נזכרת בפרי נוסעים ותיירים מן המאה ה- 14 והלאה. מרבית יהודי דמאר עסקו במלאכת צורפות הכסף, והיו גם אורגים, סנדלרים, חייטים ואופים. ב- 1434 היה בדמאר רעב כבד. במרידה של אל-מנצור, שליט האזור שמצפון לדמאר, בימי המלך מחמד בן אחמד אל-קאסם (1688 - 1718), שכונה "אל-מהדי צאבח אל-מואהב" משום נדיבותו, ברחו יהודי דמאר מבתיהם ורכושם נבזז.

ב1859- ביקר בדמאר ר' יעקב ספיר ומסר על 300 משפחות ושני בתי כנסת גדולים במקום. יהודים ממשפחת גריידי עסקו בכתיבת ספרי תורה במקום. באחד מבתי הכנסת נשמר ספר תורה עתיק, שלפי מסורת מקומית הובא בידי הגולים מירושלים לאחר חורבן בית ראשון.

משנת 1872 הייתה דמאר תחת שלטון תורכי, והתורכים החזיקו בה חיל מצב. הדבר אמנם היטיב עם היהודים - שבטי בכיל, שהיו פושטים בעבר על בתיהם, סולקו לצפון מזרח הארץ, ויהודי דמאר, שהיו מעורבים במסחר, מצאו פרנסה באספקת צרכי הצבא התורכי - אבל הם גם היו נתונים להשפלות ולהגבלות מצד השלטון. במאה ה- 19 הונהגה בדמאר גזירת ה"מקמצים" שהטילה על היהודים לאסוף צואה לבעירה לבתי המרחץ. הגזיר הייתה מניע לבריחת יהודים מדמאר לאזור עדן ומשם, משנת 1882, לארץ ישראל. מניע אחר הייתה מגפת קדחת שפקדה את אזור דמאר ב- 1879 והביאה למותם של יהודים רבים.

ב- 1903 - 1905 התחוללו מרידות נגד העות'מאנים ובעקבותיהן היה רעב כבד שממנו סבלו יהודי דמאר, וכן נפגעו ממעשי ביזה. העות'מאנים עזבו את ד'מאר בעקבות המרידה.

ב1911- היו בעיר 160 משפחות (526 נפשות) מהן 50 שעסקו בצורפות כסף; 22 היו תופרי עורות; 19 עסקו בטחינת קמח.

שמואל יבנאלי, שליח המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית, ביקר בדמאר ב- 1911 ומצא 526 יהודים בעיר. בעקבות ביקורו עלו 12 משפחות לארץ ישראל, התיישבו ביפו, אך כעבור ששה חודשים נואשו וחזרו לתימן.

דמאר שימשה מרכז יהודי אזורי. בכפרים שבסביבתה היו קהילות קטנות, וכולן יחד מנו בשנים 1911, 1912 כ- 170 משפחות. באותה העת התגוררו היהודים בדמאר ברובע נפרד במרחק מה מן העיר. זה היה רובע חדש שנבנה בסוף המאה ה- 17, נקרא "אל-קאע אל-אעלא" (המישור העליון) והיה מוקף בחומה ולה שלושה שערים. בתוך הרובע היו ששה מקוואות ושבעה בתי כנסת, בבית הכנסת אל-קהלאני היה גם בית מדרש וגם אכסניה לעוברי אורח. בעיר עצמה היה הרובע היהודי העתיק "אל-קאע אל-אספל" (המישור התחתון), מוקף חומה ושעריו ננעלו בלילה; ככל הנראה התגוררו בו יהודים לפני גלות מוזע (1680).

בשנת 1848, אחרי הרצחו של האמאם יחיא, שליט תימן, היו מקרי תוקפנות כלפי יהודים, הרובע היהודי בדמאר הותקף ונבזז. פליטים יהודים עברו לעדן. ב- 1949, 1950 עלו יהודי דמאר עם שאר יהודי תימן לישראל והקהילה התחסלה כמעט כליל.


חיי הקהילה

קהילת דמאר דמתה בארגון הפנימי ובחיי היום יום לקהילת צנעא. והייתה אחת מקהילות הביניים ששימשו כערי מחוז לקהילות הזעירות שבסביבה וכמרכז אזורי לצרכים דתיים. בראשה עמד נשיא (עאקל או שיח') שמונה בידי השלטונות וכן "מארי" (רב) שהיה מנהיג רוחני ואב בית הדין.

קהילת דמאר הייתה ידועה בחכמיה. במאה ה- 15 נודע בין חכמי הקהילה ר' זכריה הרופא שחיבר ספרי הגות והלכה חשובים. בדמאר ישבו במאה ה- 17 בני משפחת אל-עראקי וביניהם היה הכהן אל-עראקי ששימש סופר ליהודי דמאר. הרב שלום בן אהרן עראקי בנה בית כנסת לקהילה. הרב יחיא גרידי היה מהאישים הבולטים בתחום חיי הרוח בדמאר במחצית הראשונה של המאה ה- 20. בני משפחתו היו סופרי סת"ם.

ב- 1946 היו בקהילה מעל 2,000 נפש. מצבם הכלכלי היה ירוד ורבים היו חסרי פרנסה. חלק מהמשפחות עקרו לערים כמו צנעא ועדן כדי למצוא פרנסה. הקהילה קיימה קשרים עם עולי תימן בארץ ישראל ששלחו כספים לבני הקהילה וכן הגיעו עתונים מארץ-ישראל.

מיחווית AL-MIHWIT

בירת מחוז אל-מיחווית, כ- 60 קילומטר ממערב לצנעא, צפון תימן.


מיחווית בנוייה על שיפולי גבעות ושוכנת על הדרך בין צנעה לחודידה. בימי הבינים היה יישוב יהודי צפוף בצפון תימן והוא השתרע צפונה מעבר לגבולות סעודיה של ימינו. ליהודים שם היה מעמד איתן יותר מאשר לאחיהם במרכז תימן ובדרומה, והותר להם לשאת נשק. הם היו בני חסות של שבטים מקומיים והשתתפו עמם בפשיטות.

היהודים באל-מיחווית התגוררו בשתי שכונות נפרדות. כנראה נוסדו השכונות לאחר גלות מוזע (1679). האחת נקראה חארת אל-יהוד והשנייה - א-צבר. ביניהם חצצה השכונה הערבית אל- מצנעה.

אל-מיחווית הייתה עיר מחוז ולכן לא היה בה שיח' מקומי או אזורי שיפרוש את חסותו על היהודים, כפי שהיה מקובל בכפרים הקטנים. ליהודי אל-מיחווית היה ראש קהילה משלהם. ערב העלייה לישראל, שימש במשרה זו מטעם האימאם אברהם מנצור והוא נשא גם בתואר עאקל ("נבון"). העאקל ייצג את הקהילה כלפי השלטונות, ובין תפקידיו הייתה גביית מסים מבני הקהילה.

קהילת אל-מיחווית שרתה את הקהילות הקטנות שהיו באזור והן: ג'בל אטרף, אל- גוץ, אל-עלאניה, בני אשהב, אל-ערד, ארג'ום, חופאש, מלחאן, שחדיה.

נשיא הקהילה היה אחראי על ניהול חיי היום יום ותוארו היה "שיך". משפחות יהודיות ששמן אלשיך מעידות על כך שאחד מבניהן כיהן בעבר בתפקיד ראש הקהילה היהודית. הנשיא היה מקורב לשלטון, שאישר את מינויו, ותפקידו כלל גביית מיסי היבול והמעשר מהמוסלמים.

בית הדין שימש כהנהגה הרוחנית וסמכותו הייתה מוחלטת גם באשר לעניינים החורגים מן התחום הדתי והרוחני. לא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. שרר מתח בין בית הדין שנהנה מתמיכת הציבור לבין הנשיא שמונה בתמיכת השלטון. על הנשיא היה להציג בפני בית הדין את פירוט כל ההכנסות מהמיסים שהיו מועברים לשלטונות. הרכב בית הדין כלל שלושה מתוך ארבעה חכמים שכיהנו כדיינים.

כדי לממן פעולות סעד בקהילה, גבו מס על בשר הבהמה הגסה (פרות) בעת השחיטה.

לאחר הכיבוש העות'מאני (1872) היו בעיר ארבעה בתי כנסת , שניים בחארת אל-יהוד ושניים בא-צבר. בית-הכנסת הגדול באל-צבר נוסד בידי משפחת חרזי שהייתה המשפחה השלטת בשכונה. בית-כנסת נוסף נוסד על-ידי משפחת צאלח שגלתה מצנעא ב- 1808. ועוד אחד נוסד גם הוא על-ידי יהודים מצנעא שעברו למחווית בשנות הרעב תרס"ג-תרס"ה (1905-1903). כמו-כן היה בית מדרש אחד.

בקהילה היו חמישה שוחטים קבועים לבהמה דקה ולבהמה גסה. הם היו גם עורכי נישואין וכותבי גיטין. ב- 1943 שימש בתפקיד רב הקהילה הרב יחיא מועלם.

ביתו של אחד מנכבדי הקהילה, סאלם דוראני, שימש מרכז חברתי-קהילתי ובו נערכו שמחות משפחתיות וחגגו בו חגים יהודיים. בחצר הבית התבצעה שחיטת הבקר לצרכי הקהילה.

היהודים עסקו לפרנסתם במלאכות שונות: רוב החייטים היו יהודים וכן היו שני פחחים ידועים, יצרן אוכפים ומרדעות לסוסים ולחמורים שהיה ביקוש לעבודתו, וגם נגרים, צורפים, נפחים, חרשי ברזל, מייצרי נרגילות ועוד. היו גם שלושה סוחרים בעלי חנויות בשכונה הערבית ומשפחות אחדות שבבעלותן אדמות חקלאיות נרחבות שעובדו בידי אריסים ערבים.

גזירת היתומים שהייתה נהוגה בתימן (יתומים יהודים נלקחו מן הקהילה והועברו לאיסלאם) לא פסחה גם על אל-מיחווית. ב- 1943 ניסו השלטונות לחטוף יתומה, שכדי להצילה מן הגזירה נערך לה טקס נישואין. ב- 1946 נחטפו שני יתומים והועברו לערים אחרות.

ערב העלייה לישראל היו בקהילה 69 בתי אב.

יהודי מיחווית עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם, יצאו רבים מהם ברגל לכוון המושבה עדן שהייתה אז תחת שלטון בריטי והייתה אפשרות לצאת ממנה. שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן. מרי יחיא חאזי שראה עצמו מנהיג הקהילה, נותר במקום עם שארית היהודים וחיפש סיוע לעבור עם קהילתו לעדן בגלל שמושל המחוז נחשב לצורר יהודים. חאזי נכלא באשמת הברחת יתומים לישראל ומת בכלא. היהודים הנותרים יצאו לעדן ומשם לישראל ואלמנתו עלתה ב- 1963.
אל-דאהירה DAHIRA

יישוב עירוני במחוז אל-חובישיה בקרבת דמת, דרום תימן.


קהילת אל דאהירה היא מן הקהילות היהודיות העירוניות ששירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. רוב של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם הישנים שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים היציאה לגלות. היו שלא שבו ליישוב שאותו עזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

בראש הקהילה היהודית עמד הנשיא שהיה אחראי על חיי היום-יום ונשא בתואר "שיך". שם המשפחה "אלשיך" מעיד על כך, שאחד מאבות המשפחה כיהן בעבר בתפקיד ראש הקהילה היהודית. הנשיא היה מקורב לשלטון, שאישר את מינויו, ותפקידו כלל גם גביית מסים מסויימים מן המוסלמים.

העאקל (נבון) היה עוזר הנשיא ונציג הקהילה כלפי השלטונות. הוא עמד בראש העקאל (מן מועצה של חכמים) שהיו נציגי הציבור מבתי הכנסת ומהשכונות. מספר החברים נע בין חמישה (אחד מכל בית כנסת) לעשרה. תפקידם היה לסייע בגביית המיסים מבני הקהילה ולהוציא אל הפועל את הוראות הנשיא.

בית הדין, שהיה קיים רק ביישובים עירוניים מרכזיים, שימש כהנהגה הרוחנית, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים החורגים מן התחום הדתי והרוחני, אולם לא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. הרכב בית הדין כלל שלושה מתוך ארבעה חכמים שכיהנו כדיינים.

למימון פעולות סעד בקהילה שימש מס השחיטה.

האינפורמציה על בתי כנסת היא חלקית, כי יהודי תימן התפללו לרוב בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים בסביבה, ושחיטה הייתה נעשית בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שבהם היה מקום תפילה. רק בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

קהילת אל-דאהירה, אף-על-פי שהייתה קהילה עירונית, הייתה קטנה ונעזרה בקהילת דמת הגדולה יותר, שלא הייתה רחוקה. הרב האחרון באל דאהירה, לפני העלייה לישראל היה מורי עואד מתנא ג'בלי.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם. לאחר רצח האמאם (1883), פרעו שיח'י אל-דאהירה ביהודי דמת הסמוכה. אולם יהודי האזור היו בדרך כלל בני חסותם של השבטים.

יהודי אל-דאהירה היו בעלי מלאכה, והיו ביניהם גם חקלאים ומגדלי בהמות. גברים יהודים מדאהירה עבדו כרפדים בעדן, שהייתה תחת שלטון בריטי. שתי משפחות מן הקהילה התבססו בעדן ועשו חיל בעסקים. האחת, אלגוחף התיישבה בשיח' עות'מאן והשנייה - ג'בלי, התיישבה בעדן והקימה מפעל לייצור שיכר.

יהודי דאהירה עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, ולכן הייתה אפשרות לצאת ממנה. שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו היהודין במחנות שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

עדן Aden

בערבית: عدن‎‎ 

עיר נמל בדרום חצי האי ערב, תימן , בעבר בירת הרפובליקה של תימן הדרומית.


הידיעות על יהודי עדן לפני המאה העשירית אינן ברורות, ייתכן שהיו שם יהודים כבר בתקופת הממלכות היהודיות בחמיר במאות השנייה והשלישית לפני-הספירה. המסורת המקובלת בקרב יהודי עדן היא, שהגיעו עם חורבן בית ראשון. תעודות "הגניזה הקהירית" מעידות על קהילה יהודית בעדן במאה העשירית, שהיו לה קשרים עם יהודי ארץ ישראל, מצרים ובבל. במאה ה- 12 עם כיבושי הסלג'וקים הגיעה הקהילה לפריחה כלכלית, חברתית ותרבותית. היהודים שלטו אז בסחר עם הודו, וסוחרים יהודים ממצרים מהודו ומציילון התיישבו בעדן.

בשנת 1198, בתקופת שלטון תימן, הוטלה גזירת שמד על היהודים. אך ב- 1202 נרצח המושל התימני, והיהודים שבו לדתם. במאה ה- 13 חלה הרעה כלכלית שנמשכה עד הכיבוש העות'מאני ב- 1538. במאה ה- 16 שגשגה הקהילה ומספר המשפחות היהודיות היה כ- 3,000.

מ- 1498, גלוי דרך הים להודו, ירדה חשיבותה הכלכלית של עדן והקהילה היהודית הדלדלה. בשנת 1635 כבשו סולטאני לחג' את האזור מידי התורכים. מצב היהודים הורע, ונערכו פרעות.

ב- 1835 מסר נוסע בריטי שהיהודים מתגוררים בבקתות ויש להם בית כנסת אחד ושני בתי ספר (תלמוד תורה). עם הכיבוש הבריטי (1839) מנו יהודי עדן 250 נפש, ומאז גדלה הקהילה בשל הגירה לעיר מרחבי תימן. מרבית יהודי אל-מוח'א עברו לעדן.

בשנת 1850 נעשתה עדן לנמל חופשי, מספר היהודים עלה ל- 568, ונפתחו בפניהם משרות בממשלה. ב- 1860 מנתה הקהילה כ- 1,500 נפש. נכללו כ- 300 יהודים מעדת "בני ישראל" בהודו שבאו עם הצבא הבריטי, בתפקידים צבאיים ומינהליים, והביאו עמם את משפחותיהם. ב- 1872 היו 1,300 יהודים בעדן, ובאותה השנה תקפו מוסלמים את הרובע היהודי.

במאי 1932 פרעו מוסלמים ברובע היהודי, שדדו חנויות ופצעו 55 יהודים. השלטונות הבריטים מנעו הגירת פליטים יהודים מתימן ודרשו מהאמאם של תימן למנוע הגירת יהודים. ב- 1943 הוציא האמאם צו המונע הגירה.

מאז מאורעות 1936 בארץ-ישראל היו גילויי איבה והסתה תכופים. בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל (נובמבר 1947) גברו ההתפרעויות. בקהילה היו אז כ- 8,000 יהודים. 82 יהודים נהרגו, 76 נפצעו ו- 170 חנויות נבזזו. שני בתי הספר נשרפו. שופט-חוקר קבע תשלום פיצוי חלקי, אך השלטונות התחמקו מתשלום פיצויים והציעו לקהילה להתכחש לציונות כדי להביא לרגיעה.

בשנת 1946 היו בעדן 7,273 יהודים וב- 1952 נותרו רק כ- 1,000. רובם בעלי עסקים ובעלי רכוש. באמצע שנות החמישים נותרו 831 נפש. במועצת המחוקקים ובמועצת העירייה לא נכללו עוד נציגים יהודים.

פעולות איבה נגד יהודים היו שוב ב- 1953. ב- 1958, כשהוכרז האיחוד של מצרים, סוריה ותימן, שוב ניסו לפרוע ביהודים. ב- 1965 מנתה הקהילה כ- 450 נפש. 150 היהודים האחרונים עזבו ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הם נאלצו להשאיר את רכושם. הבריטים עזבו את עדן בנובמבר 1967.


היהודים התגוררו ברובע היהודי בעיר, הרובע העתיק “Crater”, וחנויותיהם היו ברובע המסחרי החדש "Steamer Point".

עד לכיבוש הבריטי מרביתם היו צורפים, לאחר מכן עברו לעסוק במסחר, ברוכלות ובפקידות. הקהילה כללה יהודים דתיים, שעיקרה הזקנים; דור ביניים, שטעם חינוך אירופי והדור הצעיר, שמסוף המאה ה- 19 היה מעורב בפעילות ציוניות.

בראש הקהילה עמד נשיא. דורות רבים היו הנשיאים ממשפחת בנין. (לפני הכיבוש הבריטי עמד בראש הקהילה "נגיד"). בעדן היו 15 בתי כנסת וביניהם בית הכנסת הגדול "מגן אברהם" ("אל- מעלאמה אל-כבירה") שנוסד ב- 1860 בידי מנחם מיסה, ובתי הכנסת הפרטיים "משה חנוך", "אל-פרחי" ו"שמואל נסים"; בית כנסת "מגן דוד" של יהודי רדאע ובית הכנסת המפואר "סוכת שלום" ("סלים"), שנבנה ב- 1924 בידי סלים מנחם מיסה והיה מפואר, בית כנסת הקדש הפליטים התימנים ובית הכנסת של משפחת חבשוש. לקהילה היו שני בתי עלמין, האחד פרטי.

לאחר הכיבוש הבריטי השתקעו יהודים ספרדים מהודו, ממצרים, מעיראק ומתורכיה וטבעו את חותמם על צביונה המיוחד של הקהילה. בלטו משפחת ר' משה חנוך הלוי, שמוצאה מאזמיר (תורכיה) ומשפחת מיסה. לאחר הכיבוש הבריטי מנחם מיסה בנין היה הנשיא הראשון (נפטר ב- 1864). בנוסף לנשיא היה בקהילה בית דין. אב בית הדין שלט בתרומות ובקופת הצדקה. בין הדיינים היו הרב ישועה (נפטר ב- 1855), מארי יצחק כהן, מנחם בנין (נפטר ב- 1888). בין הרבנים נודע ר' יצחק הכהן (נפטר ב- 1931).

בשנות השבעים של המאה ה- 19 החלה "אגודת אחים" (Anglo-Jewish Association) להתעניין בפתיחת בית ספר, אך משפחת מיסה ורבני הקהילה חששו מהתערבות חיצונית. בשנת 1912 נפתח בית ספר לבנים על-שם יהודה מנחם משה. בשנת 1914 יסדה משפחת מיסה בית ספר מפואר לבנים שנקרא אחר-כך על-שם המלך ג'ורג' החמישי של בריטניה, ובפי היהודים נקרא "אל-אסכול". היה בו אולם תפילה.

ב- 1928 נפתח "בית ספר לבנות שלום". בית ספר נוסף לבנות היה על שם סלים. במקביל הוקמו גדודי צופים וצופות. בקהילה פעל בית דפוס עברי שנוסד ב- 1891 בידי ר' מנחם עוואד.

בשנת 1911 ביקר שמואל יבנאלי שבדק אפשרויות להביא יהודים לארץ-ישראל. פעילות ציונית אינטנסיבית החלה ב- 1923 בהקמת סניפים לקרן היסוד ולקרן-הקיימת. ב- 1928 נוסד המועדון היהודי הראשון "התאחדות צעירים עבריים".

בשנת 1928 פתחה מחלקת העלייה של ההסתדרות הציונית משרד עלייה בעדן. ב- 1930 הגיעה משלחת של הסוכנות, בעקבותיה עלו ב- 1930 585 יהודים מתימן לארץ-ישראל דרך עדן. נבחר ועד חדש לקהילה בשם "ועד יהודי עדן", שהחל לפנות במכתבי עזרה לעלייה, וזאת בניגוד לדעת משפחת מיסה ששלטה בקהילה. בשנת 1929 נשלח לראשונה ציר מעדן לקונגרס הציוני הכ"א.

בשנת 1945 הגיעו שליחים, הקימו מועדונים עבריים "התקווה ו"המועדון היהודי", ופתחו קורסים למדריכים. הנהגת הקהילה השמרנית התנגדה לפעילות. ובכל-זאת פעלו "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר" והוכשרו מדריכים למחנות הפליטים. ב- 1947 היו 300 חברים בתנועה. בשנת 1949 היו בעדן ארבעה איגודי נוער יהודי: "החלוץ", "התקווה", "המועדון היהודי" ו"העובד"; שני גדודי צופים יהודיים, האחד של נערים שנוסד ב- 1929 והאחר של נערות שנוסד ב- 1932, והיה ארגון נשים בשם "ארגון אמהות".

ביולי 1947 נמצאו בשטח עדן כ- 3,850 פליטים יהודים מתימן. לאחר העלייה הגדולה לישראל (1952-1948) המשיכה הקהילה לקיים קשרים עם מוסדות יהודיים בעיקר בלונדון. בשנת 1952 נפתח מחדש בית הספר "סוכת שלום" שנשרף, ונפתחו כיתות מעורבות. בית הספר פעל עד לצאת אחרוני היהודים את עדן, בשנת 1967.

קרית אל-קאבל KABEL

יישוב כפרי במרחק של כעשרה קילומטר מצפון לצנעא, תימן.


הקהילה היהודית בקאבל הייתה מן הקהילות הכפריות הקטנות בתימן. לפי המסורת העממית ישבו יהודים בתימן מחורבן בית ראשון (א"כ ממצאים ארכיאולוגיים קיימים מחורבן בית שני). ולמרות הניתוק הפיסי, היו בקשר עם מרכזי תרבות יהודיים אחרים.

בשנים 1678, 1679 יצאו רוב הקהילות היהודיות בתימן ל"גלות מוזע", בעקבות גזירת האמאם שליט תימן. משהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לרוב לשוב לבתיהם, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. גם שינויים דמוגרפיים חלו כתוצאה מהיציאה לגלות, היו יהודים שלא שבו ליישוב שאותו עזבו, והשתקעו במקומות אחרים ובמקומם באו אחרים.

אין בידינו ידיעות מפורטות על התקופה הקדומה בקהילת קאבל או על ארגון הקהילה. בדומה לקהילות תימן האחרות, לא היה שם אירגון קהילתי של ממש. עד המחצית השנייה של המאה התשע עשרה התקיים בקהילות הגדולות אירגון שהתבסס על מספר מצומצם של מוסדות ובעלי תפקידים. לאחר ביטול מס ה"ג'זיה" (דמי חסות) התפוררה המערכת הארגונית הקודמת, ונותרו בעלי תפקידים מסויימים, שרובם ככולם פעלו בקהילות הגדולות ומקצתם בקטנות.

נשיא הקהילה התמנה בידי השלטונות ועמד בראש הקהילה. בית-דין - שימש בתימן גם כהנהגה רוחנית, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים חילוניים, אף-על-פי שלא הוסמך בידי השלטונות, בראשו עמד הרב שכונה "מורי". ה"עאקל" ("נבון") שעמד בראש ועד של נציגי ציבור וייצג את הקהילה כלפי השלטונות. בקהילות הקטנות עמד המורי לבדו בראש הקהילה והעאקל - כלפי השלטונות.

המידע על בתי כנסת בקהילות תימן חלקי, כי יהודי תימן התפללו בדרך כלל בבתים פרטיים. כמעט שלא היו מוסדות ומבנים ציבוריים; היטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים בסביבה, ושחיטה נעשתה בחצרות פרטיות. כדי לממן פעולות סעד בקהילה, גבו מס על שחיטת בהמות. בתי ספר פעלו באותם הבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת. כל הגברים ידעו לקרוא, ורובם גם לכתוב, וידיעת העברית רווחה בקרב יהודי תימן.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בין השנים 1887-1881 עלו מקאבל לארץ-ישראל שמונה משפחות יהודיות שמנו 20 נפשות. באותם שנים היה סלימאן אל-קארה מורי ורועה רוחני של הקהילה. הוא נפטר ב- 1889. נשיא הקהילה היה סעיד ח'לף. בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים, פעל במקום בית כנסת עתיק אחד ששופץ באותה התקופה. היה בו ספר תורה עתיק, משנת 1625. במקום היו בתים חרבים, שבעליהם עלו לארץ ישראל בשנים 1882 ו- 1891 או שעברו לצנעא.

ב- 1926 היה מורי סלימאן קהלאני מורה, שוחט, חזן בבית הכנסת, ומתווך בסכסוכים בין תושבי העיירה. באותה השנה הייתה "גזירת היתומים" בתוקף וילדים יתומים הוברחו בשל כך לצנעא. היהודים שילמו למושל האזור מס גולגולת בסך 110 ריאל. נזקקים קיבלו הנחה אצל המושל ושילמו רק 50 ריאל. יהודי קרית אל-קאבל היו קדרים, אורגים שהתמחו באריגת טליתות שחורות, צורפים, סנדלרים וסוחרים. יהודי אחד היה בעל שדות, כמה גידלו בקר ואחד או שניים היו בעלי כרמים.

יהודי קרית אל-קאבל עלו לישראל דרך עדן במבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1949 ו- 1950.

אל-טאווילה AL-TAWILA

בערבית: الطويلة 

יישוב כפרי ממערב לשבאם ולכוכבאן, מרכז תימן.


הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות; היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בדומה לקהילות תימן האחרות, גם בטאווילה לא היה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא בראש הקהילה ועאקל, שהיה נציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, יהודי תימן התפללו לרוב בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית של הקהילה, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים שחרגו מן התחום הדתי והרוחני, אף-על פי שלא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. אין לנו מידע על בית דין בקהילת טאווילה. למימון פעולות סעד בקהילה, גבו מס על השחיטה.

היהודים עסקו באריגה, רקמה וטוויה. כן היו משפחות שעסקו ברצענות ובבורסקאות, היו רוכלים וסוחרים שסבבו בכפרי הסביבה וכן היו בעלי אדמה שעסקו בחקלאות.

קהילה יהודית בטאווילה מתועדת בשנת 1872. ידיעה מראשית המאה העשרים אומרת כי במקום הייתה קהילה פורחת שהתרכזה בשכונה נפרדת בעיר. היו בה כמה בתי כנסת, מקווי טהרה ובית מדרש לילדים. באחד מבתי הכנסת במקום היה ספר תורה בעל סגולות מיוחדות בשם אל-מרגזי. והיה בקהילה בית כנסת נוסף, זה של הרב יוסף קרואני. היהודים התגוררו בסמוך למוסלמים והשוק היה משותף.

בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים כיהן ר' יוסף קרואני כראש הקהילה, הוא היה מקורב לשלטונות, תיווך בינם לבין הקהילה, והיה אחראי לאספקת מזון לצבא.

בין המשפחות האחרות שבלטו בקהילה היו: משפחת אלחאפי, שנודעו כחייטים; משפחת הכהן - ר' שלום הכהן היה שוחט, מוהל, ש"ץ, בעל תקיעה ומורה לילדים, שמואל הכהן עלה לארץ ישראל ב- 1882. שלושת בני יצהר: ר' אהרן הכהן, ר' יחיא הכהן ור' יוסף הכהן; בית אלחאדרי - ר' סלימאן היה שוחט; בית אברהם - ר' סעדיה היה שוחט, מוהל, ש"ץ, בעל תקיעה; בית מחפוד - ר' יחיא מחפוד, ר' יוסף מחפוד ור' סעדיה מחפוד; בית אלקרע; אלכרבי; בית א-ל חראזי - מעצבי נרתיקים לפגיונות עבור מושלים ושרים מוסלמים; משפחת יעיש; בית רגיילה; בית אברהם; סליימאן; בית שוחם; בית מנחם; בית אל-השאש; בית אלמשרקי; גספאן - ר' שלום גספאן היה שוחט. נגר - ר' יחיא נגר נאסר באשמת העלמת ילדים יתומים בגלל "גזירת היתומים" שהוטלה על היהודים.

בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים החלה פעילות לקראת עלייה לארץ ישראל. שלום בן יחיא נגר היה פעיל בקרב בני נוער. ב- 1942 נוצר קשר עם שליח הסוכנות בעדן. ב- 1943 יצאו כמה משפחות לעדן והשתכנו במחנה מצעביין בתקווה לעלות לארץ. גזירת היתומים הייתה בתוקף ויהודי המקום הבריחו יתומים לצנעא ומשם הוברחו לעדן. הגזירה המריצה את העלייה. יהודי אל-טאווילה מכרו לשכניהם המוסלמים שדות, בתים ומטלטלין.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו במחנות שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן. המסלול שעברו יהודי אל-טאווילה היה דרך צנעא, אל-מח'אדיר, אב, ירים, וסיאן שבה התרכזו יהודים מקהילות שונות בדרכם לעדן.

Hudeida

Hodeida; Al Hudaydah, in Arabic: الحديدة

A port city and capital of the Al Hudaydah Governorate, Yemen. 

בידא Beidha

בערבית: البيضاء‎ 

(בפי היהודים ביצ'א)

יישוב עירוני בדרום מזרח תימן.


יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, הם שרידים מקהילות עתיקות, שכן באזור ישב שבט חמיר שהקים ממלכה במאה הראשונה ומלכיה התייהדו. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של הקהילות היהודיות. הוא פעל בכל האזור עד ביחאן שבגבול תימן-חצרמות ועורר עליו את זעם השלטונות.

על פי המסורת אצל יהודי בידא, היישוב היהודי במקום קיים מראשית המאה השמונה עשרה. היהודים הגיעו מחבאן, מדמאר וממקומות אחרים. הידיעה הראשונה אודות קהילה יהודית בבידא היא משנת 1852. על פיה היהודים חיו באוהלים כמו הבדווים שבסביבה, ניהלו חיים שבטיים עצמאיים ובראשם עמד שיח'. לעתים אף השתתפו היהודים בפשיטות השבטים הבדווים נגד שבטים אחרים.

על פי ידיעה משנות השבעים של המאה התשע עשרה התנהלו בקהילה חיי רוח יהודיים. באותה תקופה עלו לארץ ישראל ר' שלום בן סעיד מזרחי וכמה מבני משפחתו והתיישבו בירושלים. ר' שלום חיבר שני ספרים חשובים בהלכה ובקבלה.

שמואל יבנאלי שביקר בבידא ב- 1882 כתב שהיהודים שם נושאים נשק. ויצחק בן-צבי סיפר שבשנת 1928 נלחמו היהודים לצד שכניהם הבדווים נגד צבא האימאם יחיא. ר' מהלל העדני העיד כי יהודי בידא בעלי מזג חם וזריזות רבה, הם נחשבים לפועלים חרוצים וידועים בשם "בני זכריה" (על שם המשפחה הראשונה שהגיעה לבידא).

בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים מנתה הקהילה כחמש מאות נפש והיו בה חמישה בתי כנסת (מעלאמאת) ציבוריים והם: זכריה (מעלאמה אהל יחיא), קעוש, טירי, גראמה, אשול. המשפחות החשובות בקהילה היו: זכריה, כהן, טירי, אשול, אחול, פצ'ל, דעוס ועוואץ' מוסא.

בקהילה פעל בית דין שבו כיהנו שני דיינים קבועים ודיין שלישי שצורף אליהם. בידא הייתה הקהילה המרכזית במחוז, ובית הדין שירת גם את הקהילות היהודיות הסמוכות, ביניהן קהילות מחוז חבאן. סכסוכים שלא נפתרו וערעורים על פסקי דין הובאו בפני בתי הדין בערים הגדולות, רדאע, דמאר או צנעא. יהודי הקהילות שבסביבה באו לבידא בחגים כדי להתפלל.

לצד ראש בית הדין עמד בראש הקהילה העאקל, המנהיג החילוני, שייצג את הקהילה כלפי השלטון. והיה ממונה על גביית המסים. כמו-כן היה העאקל אחראי על חלוקתה של עבודת הטוחנה, טחינת קמח לחיילים, שהייתה עבודת חובה ליהודים, ותמורתה קיבלו שכר.

בין הקהילות היהודיות הקטנות בקרבת בידא, שבהן היה מניין גברים היו: מצומעה, משרע, עריאב, מח'ירס, אמכבר, אמשהור, מסאבג, מרחבה, ד'י נעם, אמצ'אהרה.

יהודי בידא עסקו באומנות ובמסחר. האומנים היו מעבדי עורות, צורפי כסף, נפחים. היו גם יהודים בעלי אדמות שהעסיקו ערבים בעיבודן.

באמצע שנות הארבעים יצאו יהודי בידא למחנה גאולה בעדן ושם המתינו עד לעלייה לישראל.

אל-נאדירה AL-NADIRA

בערבית: النادرة

עיר בדרום מחוז בלאד עמאר, דרום תימן.


אל-נאדירה הייתה מן הקהילות היהודיות המחוזיות, שהתקיימו בתימן בערי מחוז ובעיירות גדולות, ושירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. במאה ה- 17 יצאו רוב רובן של הקהילות ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם הישנים שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות. היו יהודים שלא שבו ליישוב שאותו עזבו, והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

בדומה לקהילות תימן האחרות, לא היה גם באל נאדירה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא ועקאל - נציג הציבור, ואילו בקהילות הקטנות עמד רק הנשיא בראש הקהילה ועקאל כלפי השלטונות, ולפעמים עמד בראש הקהילה הרב "מורי" לבדו. המידע על בתי הכנסת הוא חלקי, כי יהודי תימן התפללו בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, היטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה הייתה נעשית בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שבהם היה מקום תפילה. רק בקהילות גדולות היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת. עד המחצית השנייה של המאה התשע עשרה, בקהילות הגדולות היה ארגון שהתבסס על מספר מצומצם של מוסדות ובעלי תפקידים. לאחר ביטול חובת תשלום מס ה"ג'זיה" (החסות) התפוררה המערכת האירגונית הקדומה, ונותרו רק בתי הדין וראשי הקהילה במקומות היישוב הגדולים, ובקטנים - ראשי הקהילות בלבד.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם. המס היחיד שהוטל בעבר על בני החסות היהודים היה מס הג'זיה.

על פי המסורת, הגיעו יהודים לנאדירה בסוף תקופת בית שני ולכל המאוחר במאה החמישית, בתקופת המלכות היהודית הדרומית, מלכות חמיר. היהודים התגוררו אז בעיר העליונה ואולצו להתאסלם. משפחה אחת בשם אל-נציף הצליחה להמלט ולהתיישב על אחת הגבעות שהיו בבעלותה ולשמור על יהדותה. שם התפתחה השכונה היהודית שנקראה לימים "גחזאן". המוסלמים התגוררו בעיר התחתונה.

גחזאן אל נאדירה - השכונה היהודית, שימשה מרכז לכל הקהילות הכפריות הקטנות שבסביבה. ערב העלייה לישראל היו במקום למעלה מאלף יהודים.

יהודי גחזאן עסקו ברובם במלאכת האריגה ומיעוטם ברקמה, בתפירה, בקדרות, ברצענות ובניפוץ צמר. היה נפח אחד וחרש ברזל אחד, משפחת אל-נקאש עסקה בצורפות זהב וכסף. בגחזאן היו שבעה סוחרים שנחשבו עשירים. הבולטים ביניהם היו יהודה סיאני, מנחם מתנא וחיים סאלם עמראן. הם סחרו בתבואות וקיימו קשרי מסחר עם הערבים.

בגחזאן היו תלמידי חכמים רבים: בקבוצת המבוגרים בלטו סעיד סאלם אל-חאסר, יחיא אבן יחיא יעיש, סאלם יוסף מליחי, יהודה סיאני ועוד. בקבוצת הצעירים בלטו סאלם יוסף סעיד מוסא, חיים בן סאלם עמראן, יחיא צאלח ג'ראמה ועוד.

בין ה"חמולות" (קבוצת משפחות) שחיו בגחזאן היו: החמולה של משפחות אל-נצייף, אל-חאסר ומליחי;החמולה של משפחות סיאני, בני מוסא, מורי וג'ראמה. לכל קבוצת משפחות היה בית כנסת משלה. בית הכנסת המרכזי היה של אל-נצייף ובו התפללו רוב המשפחות, והתקיימו לימודי הילדים. בית כנסת נוסף היה של מורי מאיר אל-חאסר, ובו היה ספר התורה "אל-תם". כן היו פעילים בית כנסת מליחי, בית כנסת מורי יעיש ובית כנסת ג'ראמה.

ב- 1942 החלה נהירת יהודים ממחוזות תימן למחנה "גאולה" בעדן, שקלט את היהודים בדרכם לארץ-ישראל. כשאסר האימאם יחיא את יציאת היהודים מתימן ב- 1943, השתכנו רבים שכבר היו בדרכם לעדן, בבתים הריקים של אלה מיהודי גחזאן אל-נאדירה, שכבר הספיקו לעזוב. ב- 1943 כתב אחד מרבני הקהילה להסתדרות הציונית בארץ-ישראל, וביקש סיוע ליהודים הרבים שנוספו בעירו, בשל הרעב, המחסור, היוקר וההתעמרות מצד השליטים.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים מהם ברגל לעדן, שהייתה אז מושבה בריטית; שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם ישבו במחנות שהוקמו עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

ראימה Raimeh

בערבית: ريمة

יישוב כפרי במרחק שמונה ימי הליכה מדרום לצנעא, תימן.


תושבי ראימה היו כולם יהודים. במקום היה בית כנסת אחד בשם "משכן ישראל", ששכן בקומה השנייה בבית אברהם ינאעי. במשך דורות הייתה כהונת הרב ומשרת נשיא הקהילה בידי בני המשפחה. מראשית המאה העשרים היה אברהם ינאעי רב הקהילה וכן שימש ראש הקהילה ונציגה בפני השלטונות. לפניו שימשו בתפקיד אביו, סבו ואבי סבו. נשיא בית הדין היה משה ינאעי. כל הגברים ידעו הלכות שחיטה, אך בקהילה היה שוחט מיוחד והיה גם מוהל. בבית הכנסת פעל תלמוד תורה לילדים במשך ימי החול. המורים היו מכפרים אחרים כמו עמראן ודמאר, ובאו לתקופות קצובות, לאחר שהוכיחו את יכולתם בתורה ובטעמי המקרא. בריכה חצובה בסלע שימשה מקווה טהרה, ובבית העלמין היו חלקות נפרדות לכוהנים, ללוויים ולישראל. חיי הקהילה התנהלו סביב בית הכנסת. עזרה לנזקקים נעשתה בעזרת תרומות שנאספו ממתפללי בית הכנסת. באולם החתונות של משפחת יוסף נערכו טקסים וחגיגות.

יהודי ראימה היו אומנים ובעלי מלאכה. רבים היו צורפים וכן היו רצענים ונפחים. כמה סוחרים סבבו בכפרי הסביבה וקיימו קשרי מסחר עם הערבים. היו בין היהודים גם כמה בעלי אדמות חקלאיות, ועיבודן נעשה בידי הערבים. בין הגידולים היו תירס, חיטה, שעורה, אפונה.

היחסים עם הערבים היו טובים. שיח' אחד השבטים באזור העניק את חסותו ליהודים. השלטונות דאגו שהיהודים לא ייפגעו ולא יקופחו. לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל ועם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל, החלה מתיחות מסוימת וערבים הקניטו את היהודים, אך לא היו פגיעות בנפש.

ב- 1935 עלו שתי משפחות לארץ ישראל, אך הן לא נקלטו וחזרו לראימה. ב- 1945 הגיע לראשונה שליח מארץ ישראל, אסף תרומות וסיפר על החיים בארץ. אחריו באו עוד שני שליחים והאחרון היה ב- 1947.

ערב העלייה ההמונית לישראל ב- 1948, היו בראימה כ- 250 יהודים, מהם 60 גברים. ב- 1948 יצאו כל יהודי ראימה ברגל לעדן, כדי לעלות לישראל. בעדן שוכנו במחנה חאשד, ולאחר כשבועיים הוטסו לישראל.

רג'וזה RAJUZA

בערבית: رجوزة 

יישוב כפרי גדול במחוז ברט, דרומית מזרחית לצעדה שבצפון תימן.


בימי הבינים היה יישוב יהודי צפוף במחוז והוא השתרע צפונה מעבר לגבולות סעודיה של ימינו. מעמדם של יהודי האזור היה איתן יותר משל אחיהם במרכז תימן ובדרומה, והותר להם לשאת נשק. הם היו בני חסות של השבטים במחוז ברט והשתתפו עמם בפשיטות. ב- 1818 השתתפו יהודי המחוז בפשיטה על העיר צנעא, והצילו כמה ספרי תורה וספרי קודש אחרים.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם הישנים, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות מהיציאה לגלות. היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

בדומה לקהילות תימן האחרות, לא היה ברג'וזה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא בראש הקהילה ועאקל כנציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, כי יהודי תימן התפללו בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים; הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת. ברג'וזה היו שלושה בתי כנסת פרטיים: ימין, אבו זארב, עמר. בקהילה ובמחוז כולו לא היה בית דין. בבעיות פשוטות פנו הצדדים לאדם מכובד שזכה לאמונם. בעניינים עקרוניים פנו לבית הדין בצנעא.

רג'וזה שימש מרכז לקהילות המחוז הקטנות, שבהן לא היו בתי כנסת, ולא היה אפילו מניין לתפילה. שתי קהילות מאלה היו בכפרים סמוכים לרג'וזה: אל-ראשד ואל- עוצה. כן היו קהילות גדולות יותר במודאן ובמחתוייה.

רוב יהודי רג'וזה היו בעלי מלאכה; נגרים, פחחים, מתקני מחרשות וכלים חקלאיים אחרים, צורפי כסף ונחושת, חייטים, סנדלרים, בורסקאים ונשקים. לא היו ביניהם חקלאים ולא בעלי קרקעות. מעטים עסקו במסחר של קפה, תבלינים, חבלים, עורות, טבק להרחה, סוכר ובדים.

לפני העלייה לישראל, מנתה הקהילה כשבעים גברים והמשפחות העיקריות היו: זנדאני, עמר, אבו זארב, משה, ימין, מעוד'ה.

יהודי רג'וזה עלו לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1949 ו- 1950.

תנעם TAN’AM

יישוב עירוני, כ- 20 קילומטר מצפון מזרח לצנעא, תימן.


על פי מסורת יהודי תנעם, הקהילה היא "ראש גלות". כלומר, היהודים הגיעו אליה מירושלים אחרי חורבן בית ראשון. קהילת תנעם הייתה ידועה במשך דורות בתלמידי חכמים רבים שיצאו ממנה. לראשונה שמעו עליה מפי ר' בנימין מטודלה שביקר בתימן ב- 1170 בקירוב. תנעם נחשבה בתקופתו לקהילה חשובה.

הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות; היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בדומה לקהילות תימן האחרות, גם בתנעם לא היה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא הקהילה בראש הקהילה ועאקל, שהיה נציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, יהודי תימן התפללו לרוב בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת. למימון פעולות סעד בקהילה, גבו מס על השחיטה.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית של הקהילה, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים שחרגו מן התחום הדתי והרוחני, אף-על פי שלא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. בית הדין כלל שלושה מתוך ארבעה חכמים שכיהנו כדיינים. חכמיו הבולטים של בית הדין בתנעם עד לעלייה ההמונית לישראל היו: ר' אברהם שחב, ר' שלום דוח'אן, ר' שלום צפירה ור' יוסף קרוואני. בית הדין שירת את הקהילות הכפריות הקטנות בסביבה הקרובה והן: רג'אם, סעואן וכן את קהילות אזור בלאד אל-סר. השלטון המרכזי בתנעם היה רופף. והיה שם שיח' בלבד, שמונה בהסכמת בני המקום.

ב- 1882 ביקר בתנעם ר' יעקב ספיר, וכתב על פרנסות היהודים, שהיו על מלאכה ומסחר באגוזים, בשקדים ובתבואה. לדבריו היו לקהילה שני בתי כנסת והיהודים חיו בשלווה.

בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים עדיין פעלו בתנעם שני בתי הכנסת האלה, שהיו בתי כנסת ציבוריים ונקראו חמאמי ותנעמי.

במאה העשרים התגוררו יהודי תנעם ברובע משלהם, וכמו במרבית קהילות תימן, עסקו בעיקר במלאכה. יהודי תנעם היו חייטים, סנדלרים, נגרים וקדרים. היו גם כמה בוני תנורים, היו סוחרים, ורבים היו סופרי סת"ם. לכמה היו חלקות אדמה קטנות, אך רובם היו עניים.

בין השנים 1887-1881 עלו לארץ-ישראל מתנעם שבע משפחות, והשתכנו בירושלים. יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, ובה התרכזו גם שליחי העלייה. בעדן רוכזו היהודים במחנות שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

רד'אי Radai

יישוב בקרבת העיר נאדירה, מחוז בלאד עמאר, דרום תימן.


היחסים בין היהודים לבין השלטונות ויחסיהם עם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

ברד'אי לא היו נציגים של השלטונות עד לאמצע שנות הארבעים של המאה העשרים, והיישוב היו כפוף מנהלית לעיר נאדירה, שהייתה ככל הנראה בירת הנפה. יחסו של מושל הנפה ליהודים היה טוב. כך היה גם יחסם של השכנים המוסלמים.

ברד'אי לא היה ארגון קהילתי של ממש, ובראש הקהילה עמד הנשיא ולצידו העאקל, נציג הציבור. בתקופה האחרונה לא היה עאקל בקהילה, והמסים ניגבו והועברו לשלטונות על-ידי סלימאן אל-עאשרי מקהילת אל-אגברי הסמוכה.

המידע על בתי כנסת חלקי, כי יהודי תימן במקומות היישוב הקטנים התפללו בבתים פרטיים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שבהם היה מקום תפילה. בשנות הארבעים של המאה העשרים פעל ברד'אי רק בית כנסת אחד שהיה בית כנסת ציבורי. בקומה התחתונה של המבנה היה "מדרש" שבו למדו ילדים.

בית הדין שימש כהנהגה הרוחנית, וסמכותו הייתה מוחלטת גם באשר לעניינים החורגים מן התחום הדתי והרוחני, גם אם לא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. הרכב בית הדין כלל שלושה מתוך ארבעה חכמים שכיהנו כדיינים. ברד'אי פעל בית דין ובו שני דיינים. בשנות הארבעים של המאה העשרים היו אלה ר' יעקב מוסא ור' סלימאן רצאבי. אליהם צרפו דיין מזדמן נוסף על פי העניין. בית הדין שירת את קהילת רד'אי בלבד, ובעניינים חשובים פנו לבית הדין הגבוה של המחוז בעיר נאדירה. למימון פעולות סעד בקהילה, שימש המס על השחיטה. יהודי רד'אי התפרנסו כבעלי מלאכה, אורגים, סנדלרים, קדרים, צורפים, נפחים. היו שעסקו במסחר ביישובי המחוז. משפחת עומיסי עסקה במסחר עם עדן. היו גם יהודים בעלי קרקעות שמסרו את אדמותיהם למוסלמים לעיבוד. ברד'אי התקיים משנות הארבעים למאה העשרים שוק במשך כל ימות השבוע, ואליו הגיעו יהודים מקהילות המחוז.

ערב העלייה לישראל היו בקהילת רד'אי קרוב למאה משפחות יהודיות, וביניהן: יצחק, רצאבי, בני אל-ביצ'א, בני עמראן, בני תירם, יעיש סאלם, קודימי, עומיסי. יהודי רד'אי השאירו את מרבית רכושם לשכניהם, ועלו לישראל במבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1949 ו- 1950.

מנאכה Manakha

בערבית: مناخة‎

(במקורות היהודיים מנאכה)

עיר בתימן בהרי חראז, מדרום מערב לצנעא, על הדרך מצנעא לחודידה.


אין בידינו ידיעות ברורות על קהילת מנאכה בתקופות קדומות. ב- 1680 יצאו יהודי מנאכה לגלות באזור מוזע, כשאר יהודי תימן. ב- 1859 ביקר במקום ר' יעקב ספיר ומסר כי בעיירה יש 45 משפחות יהודיות ושני בתי כנסת קטנים, אחד מהם בבית מארי צאלח יהודה. השכונה היהודית שכנה מחוץ לחומות העיר. בתקופת ביקורו הייתה מנאכה וכן ישובי הסביבה הקרובה תחת שלטון האמאם עלי אל-מכרמי משושלת מקומית של האמסמאעילים-המכרמים, שהתייחס יפה ליהודים כך שמצבם היה טוב והם לא סבלו רעב.

מנאכה שימשה מרכז מסחרי אזורי ויהודים מהכפרים הסמוכים כמו ג'רואח, חג'רה ומצמר היו באים ליום השוק השבועי שהתקיים במנאכה. בשנת 1854, בעקבות מאבקים על השלטון בין אמאמים יריבים, באו יהודים מצנעא למנאכה כדי למצוא מקלט, מזון ופרנסה. תנועת הגירה זאת נמשכה גם בשנים הבאות בגלל יחסו של האמאם המקומי ליהודים במנאכה.

בשנת 1880 העריך החוקר אדוארד גלאזר את מספר יהודי מנאכה ב- 200 נפשות. היו הערכות שמספר היהודים הגיע לאלף, אך כנראה שנכללו בהן יהודי הכפרים הסמוכים.

כאשר כבשו העות'מאנים את האזור ב- 1872, הם החזיקו חיל מצב במנאכה והמסחר, שבו גם היהודים השתלבו, נעשה סביב אספקת צרכי החיילים. בין הסוחרים האמידים בעיר היו גם יהודים. אחד מנכבדי הקהילה לאחר הכיבוש היה אהרן אל-שחב. כאשר הטילו העות'מאנים על היהודים באזורי הכיבוש את גזירת האלונקות, שחייבה את יהודי צנעא להעמיד גברים לרשות הצבא העות'מאני לשם נשיאת חיילים פצועים מצנעא לחודידה, ארגן אהרן אל-שחב הפגנה של יהודי מנאכה לפני המושל העות'מאני המקומי כדי שיסיר את הגזירה.

בשנים 1905-1904 התחוללו מרידות נגד העות'מאנים בהנהגת האמאם אל-מתוכל יחיא בן אל- מנצור חמיד אל-דין והקהילה היהודית במנאכה סבלה ממעשי שוד וגזל וכן ממצוקת רעב ונהרגו כאלפיים מיהודי האזור. ב- 1910 ביקר באזור יום טוב צמח שליח "אליאנס" שמסר כי חלה התפתחות בשיטת החינוך. במקום ה"חדר" ("כניס") שהיה נהוג, החל לפעול "מכתב", בית ספר מסורתי שבו למדו את מקצועות היהדות.

בשנת 1911 ביקר במנאכה שמואל יבנאלי שליח המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, כדי לתהות על מצב הקהילה ולעודד עליית היהודים לארץ ישראל. באותה שנה שוב פרצה מרידה נגד העות'מאנים והדבר השפיע על המצב הכלכלי בקהילה.

ב- 1915 ביקר נוסע בריטי במנאכה ומסר שהיהודים העוסקים במלאכת נפחות ונגרות נחשבים לבעלי מקצוע מעולים. כן הותר ליהודים להחזיק בקרקעות ובוסתנים, דבר יוצא דופן באזור. עם זאת החוק האסלאמי נאכף בקפדנות מאז שהאמאם של צנעא התחזק בשלטונו ועל כן אין מתירים להם להקים בתי כנסת אלא רק להתכנס לתפילה בבתים פרטיים.

בדומה למרבית יהודי מרכז תימן, גם יהודי מנאכה נהגו בפחד במגעים עם זרים. בשנות השלטון התורכי הם השתחררו מהגבלות רבות שהיו מוטלות עליהם. הם שילמו מס גולגולת שנתי, ומכיון שהיה בהם כוח תחרות כלכלית, הציקו להם התושבים המוסלמים. יהודים מצנעא עברו להתגורר במנאכה וסביבתה בגלל התנאים המשופרים ליהודים באזור. בסביבת מנאכה היו כפרים שהיו מיושבים כולם ביהודים.

קהילת מנאכה התפתחה מבחינה כלכלית בעיקר לאחר הכיבוש התורכי (1872). סוחרים יהודים ממנאכה סחרו עם ארצות חוץ דרך נמל חודידה על חוף ים סוף, שנעשה לנמל הראשי של תימן, אם כי לא התפתחה בחודידה קהילה יהודית ראויה לשמה. בין הסוחרים הבולטים היה אהרן אל-שחב שכונה "מלך הקפה", על שום שדרכו עבר כל סחר הקפה בשנות השבעים המאוחרות של המאה ה- 19.

יהודי מנאכה עלו לישראל במבצע מרבד הקסמים בשנים 1950-1949.

חארף אל היג'ה HARF AL-HAIJA

יישוב בנפת חוג'ריה, מדרום מערב לאזור שרעב, מרכז תימן.


יהודים ישבו בחארף אל היג'ה בתקופה מוקדמת, וכרוב קהילות תימן יצאו ל"גלות מוזע" (1679). כשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם הישנים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. כמו-כן חלו שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות; היו שלא שבו ליישוב שאותו עזבו והשתקעו במקומות אחרים ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

עד המחצית השנייה של המאה התשע עשרה, בקהילות הגדולות היה ארגון שהתבסס על מספר מצומצם של מוסדות ובעלי תפקידים. לאחר ביטול חובת תשלום מס הגולגולת (ג'זיה, דמי חסות) התפוררה המערכת הארגונית הקדומה, ונותרו רק בתי הדין וראשי הקהילה.

נשיא, שהוסמך בידי השלטונות, עמד בראש הקהילה, העאקל ("הנבון", עמד בראש מועצה של נציגי ציבור) היה הנציג כלפי השלטונות ושימש כראש קהילה שבה לא היה נשיא. תפקיד העאקל היה לסייע בגביית המיסים ולהוציא אל הפועל את הוראות הנשיא. בית דין של שלושה שימש כהנהגה הרוחנית, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים החורגים מן התחום הדתי והרוחני, אף על פי שלא הוסמך בידי השלטונות. למימון פעולות סעד בקהילה, שימש המס שגבו על השחיטה.

מידע על בתי כנסת הוא חלקי בלבד, מפני שיהודי תימן התפללו לרוב בבתים פרטיים. כמעט שלא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים בסביבה ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שבהם היה מקום תפילה. רק בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

יהודי המקום עסקו בצורפות בכסף, והיו שהתפרנסו ממסחר בערק שייצרו מתמרים וכן מייצור שעווה ומכירתה. לרוב היהודים היו אדמות והם העסיקו ערבים בעיבודן. יחסיהם עם השלטונות ועם האוכלוסייה המקומית היו טובים. היהודים היו מכינים תכשיטים לנשים של בעלי התפקידים במנהל המקומי ומוכרים ערק לראשי השלטון המקומי. יהודי חארף אל היג'ה היו פטורים ממלאכת טחינת קמח לחיילים, שהייתה עבודת חובה ליהודים במקומות אחרים.

ערב העלייה ההמונית לישראל (1949) היו בחארף אל היג'ה כשלושים משפחות יהודיות. בין המשפחות הבולטות היו ד'וראני, דפתי קוהמי. בראש הקהילה עמד עאקל. עד 1950 היה זה עואץ' ד'וראני שעסק בעיקר בגביית מסים והעברתם למרכז השלטון של הנפה. בקהילה פעלו שני בתי כנסת פרטיים שעמדו לרשות הציבור. האחד בביתו של עואץ' ד'וראני והשני בבית ר' עואץ' חיים. כמו-כן פעל בקהילה בית דין קבוע של שלושה דיינים, שניים מהם בני המקום והשלישי, לא קבוע, מקהילה אחרת.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם, יצאו רבים מהם ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, והייתה אפשרות לצאת ממנה. שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן רוכזו היהודים במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

כומאים Kumaym

יישוב עירוני במחוז אל-חדא, מדרום לצנעה.


העיירה כומאים שכנה במרחק יום הליכה מצנעה בירת תימן. הקהילה היהודית בכומאים הייתה מן הקהילות המחוזיות בערים או בעיירות גדולות בתימן, ששירתו את יהודי הכפרים הסמוכים.

בשנים 1678, 1679 יצאו רוב הקהילות היהודיות בתימן ל"גלות מוזע", בעקבות גזירת האמאם שליט תימן. משהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לרוב לשוב לבתיהם, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. גם שינויים דמוגרפיים חלו כתוצאה מהיציאה לגלות, היו יהודים שלא שבו ליישוב שאותו עזבו, והשתקעו במקומות אחרים ובמקומם באו אחרים.

אין בידינו ידיעות מפורטות על התקופה הקדומה בקהילת כומאים, או על אירגון הקהילה. בדומה לקהילות תימן האחרות, לא היה שם אירגון קהילתי של ממש. עד המחצית השנייה של המאה התשע עשרה התקיים בקהילות הגדולות אירגון שהתבסס על מספר מצומצם של מוסדות ובעלי תפקידים. לאחר ביטול מס ה"ג'זיה" (דמי חסות) התפוררה המערכת האירגונית הקודמת, ונותרו בעלי תפקידים מסויימים, שרובם ככולם פעלו בקהילות הגדולות ומקצתם בקטנות.

נשיא הקהילה התמנה בידי השלטונות ועמד בראש הקהילה. בית-דין - שימש בתימן גם כהנהגה רוחנית, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים חילוניים, אף-על-פי שלא הוסמך בידי השלטונות, בראשו עמד הרב שכונה "מורי". ה"עאקל" ("נבון") שעמד בראש ועד של נציגי ציבור וייצג את הקהילה כלפי השלטונות. בקהילות הקטנות עמד המורי לבדו בראש הקהילה והעאקל - כלפי השלטונות.

המידע על בתי כנסת בקהילות תימן חלקי, כי יהודי תימן התפללו בדרך כלל בבתים פרטיים. כמעט שלא היו מוסדות ומבנים ציבוריים; היטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים בסביבה, ושחיטה נעשתה בחצרות פרטיות. כדי לממן פעולות סעד בקהילה, גבו מס על שחיטת בהמות. בתי ספר פעלו באותם הבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת. כל הגברים ידעו לקרוא, ורובם גם לכתוב, וידיעת העברית רווחה בקרב יהודי תימן.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

לקהילת כומאים היו ארבעה בתי כנסת פרטיים: בית הכנסת אל-ג'דידה של משפחת ונה; בית הכנסת אל-עליה של משפחת תאם; אל-דאח'לה של משפחת עמראן; ובית כנסת נוסף של משפחת ונה. המשפחות המרכזיות בקהילה היו: תאם, ונה, ושצ'י, סיאני, עמראן, לולוי.

סמוכות לקהילת כומאים, היו קהילות נוספות והן: ועלאן, ח'דאר, ח'ולאן, אל-רבוע, אל-ג'רוף, סודום, חצאן-צ'ביתין, אל-ג'מעה, נונה, בני שג'רה, בוסאן, בשאר, מעבר, בית-מחראס, רצאבה, פוראן, מד'אב, סיאן, דאר- עמר, נח'לה, גימאן.

יהודי כומאים התפרנסו בעיקר כבעלי מלאכה, היו ביניהם נפחים, נגרים, רצענים, חייטים, סנדלרים. כמה יהודים היו סוחרים עשירים ועסקו במסחר בעיקר עם תושבי צנעה. המסחר היה של סוכר, סבון, בד, קפה, תמרים, תבלינים, בשמים וברזל. יהודים רבים היו בעלי אדמות וגידלו תבואות. עיבוד האדמות נעשה בידי מוסלמים.

בית הדין בכומאים כלל שלושה מתוך ארבעה חכמים שכיהנו בעיירה כדיינים. כראש בית הדין עמד בשנות השלושים והארבעים הרב יחיא בן משה כומימי שהיה גם עאקל. שרתו אתו כדיינים ר' אברהם תאם ור' יחיא סלימאן ונה. כדי לממן פעולות סעד בקהילה, גבו את מס השחיטה.

בשנות הארבעים למאה העשרים זכו יהודי כומאים לתמיכתו של אחמד, בנו של האימאם יחיא בזכות שירותיו הטובים של העאקל. העאקל שימש גם כמפקח על המידות והמשקלות וכמעריך סחורות מטעמו של אחמד. גזירת היתומים הייתה אז בתוקף בתימן, והעאקל של קהילת כומאים הצליח להציל יתומים יהודים, ואף להבריח אותם.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם, יצאו ברגל לכוון המושבה הבריטית עדן, שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו במחנות פליטים שהוקמו עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

באצפה Basfa

יישוב כפרי סמוך לעיר חבאן, במחוז חבאן, מצפון לחצרמות, דרום מזרח תימן.


יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, הם שרידים מקהילות עתיקות, שכן באזור זה ישב שבט חמיר שהקים ממלכה במאה הראשונה, ומלכיה התייהדו. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של הקהילות היהודיות. הוא פעל בכל האזור עד ביחאן שבגבול תימן-חצרמות ועורר עליו את זעם השלטונות.

בשנות הארבעים של המאה העשרים מנתה קהילת באצפה שש משפחות, שמוצאן היה מחבאן, והגיעו לבאצפה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה בעקבות מרידה נגד שליט הנסיכות של חבאן. בקהילה לא היה בית כנסת ולא פעל בית דין. התפילות נערכו ביחידות, ועניינים משפטיים נפתרו בבוררות פרטית. כמו כן לא היה עאקל (נציב כלפי השלטונות) לקהילה. "גזירת היתומים" (העברת יתומים יהודים לאיסלאם בידי השלטונות), שהייתה קשה ליהודי תימן, לא הייתה ידועה בבאצפה ובקהילות חבאן האחרות.

באצפה נסמכה על קהילת העיר חבאן שמנתה כ- 600 נפש. קהילות אחרות שהיו בסביבה הן: ליהיה - עשר משפחות; אלחאד'נה - 20-15 משפחות.

יהודי באצפה עלו לישראל במבצע "על כנפי נשרים", יחד עם כל יהודי חבאן ושאר יישובי הסולטאנות ואזור חצרמות.

נאג'ראן Najran

בערבית: نجران 

עיר ונוה מדברבדרום מערב סעודיה.

קהילה יהודית של סוחרים ועובדי-אדמה התקיימה במקום עוד לפני הופעת הנוצרים במאה החמישית. במחצית הראשונה של המאה הששית נרדפו הנוצרים בידי מלכם המתייהד של בני חמייר, יוסוף דנואס, עד שהוא מוגר בפלישת החבשים.

לפי מסורת תימנית מתייחסים יהודי נאג'ראן על עשרת שבטים. בדורות האחרונים נכלל האיזור בערב הסעודית ויהודי המקום חיו בחסות שבטי המדבר הסונים שנהגו בהם שוויון ואף אכלו משחיטתם.

כשאר תושבי האיזור נשאו היהודים נשק להגנה עצמית ונודעו כאנשי-חיל. רבים מהם היו בעלי-מלאכה וחרשי-נשק ומצבם החומרי היה טוב בהרבה מזה של יהודי תימן. הם התגוררו בבתי- חימר, ביחידות של שתיים עד ארבעים משפחות, ובלבושם דמו כמעט בכל לשכניהם הערבים או ליהודי תימן. הם נבדלו משכניהם בשיתוף המלא של הנשים בחיי החברה. בענייני דת והלכה היו תלויים בקהילות סעדה וצנעה.

בשנת 1934 נאגראן סופחה ע"י סעודיה. כתוצאה מהחמרת הרדיפות, יהודי נאג'ראן עזבו את המקום ומצאו מקלט בעדן בדרום תימן אשר אז הייתה תחת שלטון בריטי.

בעלייתם ארצה (בקיץ 1949) היה מספרם של יהודי נאג'ראן כ-250. הם התרכזו בקריית עקרון, עם יוצאי סעדה.

ביחאן Bayhan

בערבית: بيحان

חבל ארץ מצפון לחצרמות, דרום תימן.

עד 1963 היה חבל ביחאן סולטאנות עצמאית בחסות בריטית, אחר-כך סופח למושבת הכתר עדן (דרום תימן משנת 1967) ומ- 1972 נמצא בתימן המאוחדת. היהודים התגוררו בעיירה ביחאן אל- קצב (Bayhan al-Qasab).

עדות לקיומה של קהילה יהודית בביחאן נמצאה בכתבי בנימין מטודלה, שביקר באזור במאה ה- 12. מאז ועד המאה ה- 19 לא היו ידיעות על היהודים בביחאן.

בשנת 1893 כתב חיים חבשוש, שביקר בתימן, על משיח שקר שפעל בחצרמות ובביחאן ב- 1495, והביא לכך שהיהודים לא הורשו להתגורר בחצרמות ובביחאן אל-דולה, בירת החלק התימני של ביחאן. חבשוש סיפר גם על מרידה של יהודים בביחאן שהתחוללה בסוף המאה ה- 16.

נוסע אירופי מצא בביחאן אל-קצב ב- 1895 שכונה יהודית ובה 50 בתים, שבהם התגוררו יהודים שעסקו בצורפות כסף, באריגה ובעבודות עור.

בשנת 1911 ביקר שמואל יבנאלי באזור וסיפר שבביחאן יש 40 משפחות יהודיות. יהודי ביחאן, בדומה ליהודי חבאן, היו גבוהי קומה, גידלו את שער ראשם אך לא גידלו פיאות. כיון שהיו מנותקים ממרכזי היהדות ומקהילות אחרות של תימן, לא צמחו בתוכם אנשי רוח ודת.

בעליות מתימן לארץ-ישראל בשנים 1882, 1908-1906 ו- 1911 לא היו עולים מביחאן. ב- 1949 הגיע לעדן שליח הסוכנות היהודית, במטרה לשכנע את הבריטים לאפשר מעבר יהודים בעדן בדרכם לישראל, ובכדי לקבל מהשריף של ביחאן היתר ליציאתם. בביחאן היו באותה השנה 88 יהודים.



יהודי ביחאן עלו לישראל במבצע "מרבד הקסמים" ב- 1949 ולא נותרו עוד יהודים במקום.

סופעי Suf’i

יישוב עירוני בגבול המערבי של מחוז בלאד עמאר, מצפון למחוז שרעב, בדרום מרכז תימן.


הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, לא יכלו לחזור לבתיהם, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות מהיציאה לגלות. היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בדומה לקהילות תימן האחרות, גם בסופעי לא היה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא הקהילה ועאקל, שהיה נציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, יהודי תימן התפללו לרוב בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית של הקהילה, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים שחרגו מן התחום הדתי והרוחני, אף-על פי שלא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. ככל הנראה לא היה בית דין בקהילת סופעי. למימון פעולות סעד בקהילה, גבו מס על השחיטה.

קהילות יהודיות הסמוכות לסופעי היו: מד'כראן, צלאחית, צחפה, עבידה, קאע אל-חרף. המרכז המנהלי הקרוב של השלטונות היה בעיירה ירים.

היהודים בסופעי עסקו במלאכות שונות: אריגה, קדרות, עיבוד עורות, רצענות. היו כמה בעלי קרקעות, אך העיבוד החקלאי נעשה בידי מוסלמים.

בקהילת סופעי לא היה עאקל שיגבה את המסים עבור השלטונות. בשנות הארבעים של המאה העשרים המס נגבה על ידי העאקל של קהילת דאראל-רומישי שאסף את המסים מכל קהילות האזור והעבירו לידי העאקל של קהילת ירים שבה ישבו נציגי השלטון.

בשנות הארבעים של המאה העשרים היו בסופעי ששה בתי אב יהודיים מארבע משפחות: שרעבי, מדאר, לוי, כהן. בית כנסת פרטי אחד, בביתו של יצחק בן דוד שרעבי, שימש את הקהילה. ר' חסן בן דוד שרעבי שימש כרב. בית דין ליהודי המקום היה בקהילת מד'כראן שהייתה הקהילה הסמוכה הגדולה ביותר. עניינים מסובכים הופנו לבית הדין בצנעא.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. לקראת עלייתם, מכרו היהודים בעלי נכסי מקרקעין את אדמותיהם לשכניהם המוסלמים. חודשים רבים לפני העלייה יצאו היהודים ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן רוכזו היהודים במחנות, שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.
צעדה Sa’da

(פונטית סעדה, לפי התעתיק מהשפה הערבית)

עיר מרכזית בצפון תימן בקרבת הגבול עם סעודיה.


צעדה הייתה בירתם הראשונה של האמאמים הזיידים לאחר שנכבשה בידיהם במאה ה- 13. ר' סעדיה גאון זיהה אותה עם דקלה (בראשית י' כ"ז). עדויות ראשונות להמצאותם של יהודים בצעדה נמצאו בתעודות הגניזה הקהירית מן המאה ה- 12.

ב- 1200 נכבשה צעדה בידי האמאם יחיא בן מהדי מייסד האמאמות הזיידית, והוא פקד להרוס את כל בתי הכנסת משום שהיהודים הואשמו במכירת יין למוסלמים. במאה ה- 14 הייתה מחלוקת בין קהילת צנעא לקהילת צעדה בעניין פרשנות לתורה.

יהודי צעדה, בדומה ליהודים בקהילות אחרות בצפון תימן, נהנו מחופש ושקט יחסיים. חוקי האפלייה נגד יהודים, שהיו נהוגים במרבית אזורי תימן, לא יושמו לגביהם. הותר להם לבנות בתים גבוהים דוגמת המוסלמים, וכן הותר להם לשאת פגיון ואף נשק חם. הם היו מעורים היטב בקרב החברה השבטית הבדוית המקומית, באמצע המאה ה- 19 היו ביניהם שהתגוררו באהלים בסביבת העיר.

לפני גלות מוזע (1679) התגוררו בעיר בניהם של ר' דוד ור' יוסף עראקי, בניו של ר' אברהם עראקי, מהמשפחות המכובדות ביהדות תימן. יהודי צעדה יצאו לגלות מוזע וחזרו כעבור שנה. וכפי שהיה בקהילות אחרות לא הותר להם לחזור לבתיהם.

בתרל"ט (1839) מתו יהודים בצעדה במגפת קדחת. רבים מראשי העיר צנעא, ביניהם יהודים, נאלצו לגלות לצעדה בעת המצור שהוטל על העיר והאנרכיה שהשתררה בשנים 1849 - 1850. ב- 1852 היו בצעדה כ- 1,000 יהודים. ב- 1869 התגורר בעיירה אל-ג'וף בצפון מזרח תימן בית האב של בני צעוד שמוצאו מצעדה. ב- 1890 יצא מצנעא אחד הנכבדים והכריז על עצמו אמאם בצעדה והתמרד בתורכים. מאז לא פסקה תנועת המרד עד סילוק התורכים מתימן ב1918-. ב1891- הצליחו המורדים להטיל מצור על צנעא וב- 1905 כבשו אותה. בינתיים ברחו יהודים רבים מפאת המצור והגיעו לצעדה.

בשנת 1906 נהרגו יהודים רבים בגלל אי-שקט ששרר באזור כתוצאה ממלחמתו של שליט האזור שיח' אדריס בתורכים. ב- 1907 עלתה לארץ-ישראל קבוצה של 13 יהודים מצעדה וסביבותיה. הם התיישבו ברחובות ובראשון לציון ועבדו כפועלים חקלאיים. בשנת 1908 יצאו יהודים נוספים בשיירה של כ- 100 עולים, ביניהם מ-ראבח ומ-סאקין, רובם התיישבו ברחובות.

בשנת 1911 היו בצעדה כמה עשרות משפחות בלבד, שעסקו במלאכות שונות ביניהן תיקון כלי נשק לערבים.

קהילת צעדה לא התחסלה לחלוטין עם העלייה הגדולה בשנים 1949 - 1950 משום שיהודים רבים בעלי בתים ואדמות העדיפו להשאר ולשמור על רכושם שלא יכלו למכור. כיום (1995) עדיין מתגוררות בצעדה כ- 20 משפחות יהודיות.

דאלע DHALI

בערבית: الضالع‎

יישוב עירוני באמירות אל-דאלע, שימשה כמרכז השלטון במקום לפני איחוד הנסיכויות תחת הפרוטקטורט הבריטי של עדן. היא נמצאת לא הרחק מהגבול לשעבר בין תימן לבין עדן (דרום תימן), באזור אל-קוטיבי.

יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, הם שרידים מקהילות עתיקות, שכן באזור ישב שבט חמיר שהקים ממלכה במאה הראשונה ומלכיה התייהדו. היהודים מלאו תפקיד חשוב במסחר עם הודו בימי הביניים. במאה השש עשרה שימשו מתווכים לפורטוגלים. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של הקהילות היהודיות. הוא פעל בכל האזור עד ביחאן שבגבול תימן-חצרמות ועורר עליו את זעם השלטונות והוא הובס עם תומכיו והיהודים סולקו מהאזור.

בדאלע התקיימה קהילה קטנה ודלה גם במושגים של תימן. ב- 1944 היו בקהילה 70 נפש. ב- 1946 דווח כי מצב הבריאות והכלכלה בקהילה הוא בכי רע ואנשים מתים בגיל צעיר. זו הייתה גם הסיבה שנהגו לחתן נערים בני 13 ואפילו לנשים מבוגרות מהם. כתוצאה מכך היו בקהילה גם יתומים רבים שהיו צפויים לשמד בגלל גזירת היתומים והיה צורך להבריח אותם לעדן שבתחומה לא הייתה תקפה הגזירה.

בקהילה היה בית-כנסת אחד וכן פעל בית דין בן שלושה חברים. השכונה היהודית הייתה בתחתית ההר שעל מדרונו הייתה בנוייה דאלע. בתי המוסלמים היו במעלה ההר. גם עניין זה מצביע על נחיתותם החברתית והכלכלית של היהודים. רבים מבני הקהילה מצאו פרנסתם בעדן שהפכה גם מקום מפלט חברתי עבורם. ב- 1944 היו בקהילה 70 נפש.

יהודי דאלע עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם, יצאו רבים מהם ברגל לכוון המושבה עדן שהייתה אז תחת שלטון בריטי והיה סיכוי שיוכלו לצאת ממנה. שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

אל-הג'ר AL-HAJAR

יישוב עירוני מצפון מערב לצנעא, צפון תימן.


בימי הביניים היה יישוב יהודי צפוף בצפון תימן, והשתרע כלפי צפון מעבר לגבולות סעודיה של ימינו. ליהודים שם היה מעמד איתן יותר מאשר לאחיהם במרכז תימן ובדרומה, והותר להם לשאת נשק. הם היו בני חסות של השבטים ולעתים השתתפו עמם בפשיטות. השליטה בצפון תימן לא הייתה בידי האמאם, מושל תימן, אלא בידי ראשי השבטים המקומיים. הקהילות המרכזיות באזור היו סאקין, חידאן א-שאם, ראזח ואל-הג'ר. במהלך המאה התשע-עשרה הגיעו לצפון-תימן יהודים רבים ממרכז תימן, בעיקר מצנעא, בעקבות לחצים מצד האמאם ולנוכח מצבם הנוח של היהודים בצפון, שהיו באותה התקופה תחת חסות שבטי חמדאן ובכיל.

ב- 1680 גלו יהודי חידאן לאזור מוזע שבדרום תימן, בעקבות גזירה של האמאם אל-מהדי מ- 1678 שחלה על כל יהודי תימן, וכונתה בפי היהודים "גלות מוזע". משהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, הם לא יכלו לשוב לבתיהם הישנים, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות. היו שלא שבו ליישוב שעזבו, ואחרים באו במקומם. אין בידינו מידע ישיר על קהילת הג'ר באותה התקופה, אך ידוע כי באזור חידאן א-שאם, שבו שכנה הג'ר, היו גם אז קהילות יהודיות.

בדומה לקהילות תימן האחרות, לא היה באל-הג'ר ארגון קהילתי של ממש. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין וכיהנו נשיא ועאקל.

הנשיא עמד בראש הקהילה והיה אחראי על ניהול חיי היום יום ותוארו היה "שיך". שם המשפחה אלשיך מעיד שמישהו מאבות המשפחה כיהן בעבר כראש קהילה. הנשיא היה מקורב לשלטון, שאישר את מינויו. ובין תפקידיו היה גם גביית מיסי היבול מן המוסלמים.

העקאל היה עוזר הנשיא ועמד בראש העקאל (בלשון רבים, הנבונים) שהיו נציגי הציבור מבתי הכנסת ומן השכונות. תפקידם היה לסייע בגביית המיסים מבני הקהילה ולהוציא אל הפועל את הוראות הנשיא.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית, וסמכותו הייתה מוחלטת גם באשר לעניינים החורגים מן התחום הדתי והרוחני, גם אם לא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. על הנשיא היה להציג בפני בית הדין את פירוט כל ההכנסות מהמיסים, שהועברו לשלטונות.

למימון פעולות סעד בקהילה, גבתה הקהילה את מס השחיטה. ייתכן שבקהילת אל-הג'ר לא היה בית דין קבוע, אלא נשיא ועאקל בלבד.

המידע על בתי הכנסת חלקי, מפני שיהודי תימן התפללו גם בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים, ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

כמו במרבית קהילות תימן, התפרנסו גם יהודי הג'ר כבעלי מלאכה, בעיקר במלאכות כמו צורפות כסף, מסגרות, ונגרות. כמה יהודים עסקו גם במסחר. המשפחות הבולטות בקהילה היו משפחות רבנים כמו עראקי, טביב, כפארה ומדאר.

יהודים מאל-הג'ר עלו לארץ ישראל כבר בראשית המאה העשרים. ר' אברהם טביב, אחד מאנשי הרוח הבולטים בקהילה, הגיע ב- 1909 עם קבוצת עולים מאזור חידאן והיה בין מייסדי "התאחדות התימנים" בישראל ב- 1922.

ערב העלייה הגדולה לישראל, בשנים 1949-1948, היו באל-הג'ר 2,000 יהודים. במבצע "על כנפי נשרים" יצאו רוב היהודים, ולאחר מכן נותרה שם קהילה קטנה של כ- 300 נפשות. הם בחרו להשאר בתימן ולא להצטרף לעולים בעיקר בגלל שהיו בעלי בתים ואדמות.

בשנים שלאחר העלייה הגדולה היו בקהילה שלושה בתי כנסת: בית-הכנסת שבבית יוסף שטארי, בית-הכנסת התחתון ובית הכנסת העליון. הלימודים התקיימו בבתים פרטיים לילדים בני 12-6, ופעל ועד קהילה.

בתחילת שנות השמונים הגיעו שוב שליחי עלייה מישראל ושידלו את היהודים לעלות. באותה העת הגיעו לאל-הג'ר גם חסידי סאטמר מארצות הברית, ושידלו את היהודים להשאר. ועד הקהילה בסוף שנות השמונים מנה ארבעה חברים: דוד פאיז שהיה גם נשיא הקהילה, יוסף שטארי, יעקב חמאמי ויעקב פאיז. ב- 1992 עלו כמאה משפחות נוספות לישראל והתיישבו בשכונת אושיות ברחובות.

דאמת DAMT

בערבית: دمت

עיר מחוז במחוז בלאד עמאר, כ- 50 קילומטר מדרום מזרח לדמאר, דרום תימן.


דאמת בנוייה לרגלי הר שבראשו מבצר - קלעת דאמת, ובעבר ישב שם המושל מטעם השלטון המרכזי. קהילת דאמת הייתה מן הקהילות היהודיות של ערי מחוז ועיירות גדולות, ששירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. רוב הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לשוב לבתיהם הישנים, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות. היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא ועאקל שהיה נציג הציבור. הידיעות על בתי כנסת חלקיות בלבד, כי יהודי תימן התפללו גם בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שבהם היה מקום תפילה. רק בקהילות גדולות היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בדאמת הייתה השכונה היהודית (קרית אל-יהוד) חלק מן העיר הערבית אך נבדלה ממנה בחומה, ושכנה בצפון מערב העיר. מתחתיה הייתה רחבת השוק. בתי היהודים היו בני שתיים ושלוש קומות בדומה למקומות אחרים בתימן. לרוב בנויים על משטח סלע טבעי שבו חצבו היהודים מערות לאיחסון תבואה, וגבו תשלום ממוסלמים שביקשו לאחסן שם את תבואותיהם.

לקהילה היה בית עלמין חדש לרגלי הר אל-חרימה. בית הקברות העתיק נקרא "מערת הכוהנים".

כמו במרבית קהילות תימן, עסקו יהודי דאמת במלאכות כמו צורפות, נפחות ואריגה, והיו ביניהם גם סוחרי תבואות, חקלאים ומגדלי בהמות. פועלים יהודים רבים יצאו לעדן לעבודה והתרכזו שם בחלק של הרובע היהודי שנקרא "דוכאן אהל דאמת" (חנות אנשי דאמת).

בסביבת דאמת היו מעיינות מרפא, ונדבן יהודי בשם סעיד אבראהים קריטי הקים בהם ח'אן.


היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בקהילה היהודית היה הנשיא אחראי על ניהול חיי היום יום ותוארו היה "שיך". שם המשפחה אלשיך מעיד שאחד מאבות המשפחה היה ראש הקהילה היהודית. השיך היה מקורב לשלטון שאישר את מינויו, ובין תפקידיו היה גם גביית מיסי היבול מן המוסלמים.

העאקל ("הנבון") היה עוזרו של הנשיא ועמד בראש נציגי הציבור מבתי הכנסת השונים ומהשכונות השונות שנקראו "עקאל" (בלשון רבים). תפקידם היה לסייע בגביית המיסים מבני הקהילה ולהוציא אל הפועל את הוראות הנשיא.

בית הדין שימש כהנהגה הרוחנית, וסמכותו הייתה מוחלטת גם באשר לעניינים החורגים מן התחום הדתי והרוחני, אם-כי לא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. על הנשיא היה להציג בפני בית הדין את פירוט כל ההכנסות מהמיסים, כולל אלו שהיו מועברים לשלטונות. הרכב בית הדין כלל שלושה מתוך ארבעה חכמים שכיהנו כדיינים. בקהילה דאמת חברי בית הדין ניהלו גם את בית הכנסת וטיפלו בשחיטה, במילה, בחתונות, בקבורות, בניחום אבלים ועזרה לעניים. מס השחיטה שימש למימון פעולות סעד בקהילה.

בשנים 1887-1881 עלו מדאמת לארץ-ישראל שתי משפחות יהודיות, והשתכנו בירושלים. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים עלו משפחות יהודיות נוספות מדאמת. בתיהן הועברו לרשות האמאם של תימן ונציגיו השכירו אותם לתושבים מקומיים. ערב העלייה לישראל היה בדאמת בית כנסת אחד ובו 25 ספרי תורה וספרי קודש רבים.

יהודי דאמת עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים ברגל לעדן, שהייתה אז מושבה בריטית, והייתה אפשרות לצאת ממנה. בעדן התרכזו גם שליחי העלייה מישראל. בהגיעם לעדן רוכזו היהודים במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן. בסוף שנת תש"ט עלו לישראל אחרוני היהודים מדאמת והתיישבו על אדמות הכפר הערבי הנטוש קטרה (ליד גדרה). לאחר העלייה התחסלה הקהילה ושכונת היהודים בדאמת שינתה את שמה ל"קרית אל-אסוד" (קרית הכפירים).

שבאם Shibam

עיירה מצפון מערב לצנעא. תימן


קהילה יהודית התקיימה בשבאם בתקופות קדומות, אך אין אודותיה ידיעות מרובות. לאחר הכיבוש התורכי בשנת 1872 שהה בעיר חיל מצב תורכי, ובעקבות זאת התפתח מסחר שהיה בו חלק ליהודי המקום. הסוחרים היו מספקים את צרכי החיילים והפקידים התורכים. השלטון התורכי בשבאם הטיל על היהודים לבצע מלאכות ועבודות בזויות, כגון איסוף צואה עבור בית המרחץ. בחג הפסח נכנסו התורכים לשבאם, גרשו יהודים מבתיהם והכניסו חמץ לבתים.

יעקב ספיר שביקר בשבאם ב- 1858 סיפר על שתי קבוצות בקהילה היהודית, האחת של תושבי המקום הותיקים והשנייה של פליטי צנעא. לכל קבוצה היה בית כנסת משלה. בעיר היו כשמונים בתי אב, רובם בעלי מלאכה וסוחרים. המארי שהיה גם השוחט היה מקהילת בני שבאם ושמו ר' אהרן. נשיא הקהילה היה אביו, ר' יחיא. שניהם היו סוחרים ונכבדים. לקהילת יוצאי צנעא היה מארי ושמו ר' יוסף שעתאל, חרש ברזל במקצועו. עוזרו היה ר' שמואל אל- ערוסי, שהיה סוחר ועסק גם באריגה.

בשנת 1911 ביקר בשבאם שמואל יבנאלי שליח המשרד הארציאלי של ההסתדרות הציונית ומסר כי במקום קיימת קהילה יהודית.

בעקבות רצח האמאם יחיא בידי מורדים ב- 1948 נערכו פרעות בכמה מקומות בתימן. דוקא החיילים תומכי האמאם אחמד, בנו של יחיא שנרצח, קיבלו יד חופשית לבצע מעשי שוד, ואמנם בפברואר 1948 פרצו לשכונות היהודים ושדדו את בתיהם וכן סחורות שונות, וגם את בתי הכנסת בזזו.

שכונת היהודים שנקראה אל-עד'ר הייתה מחוץ לגבולות העיר הערבית (אל-מדינה), מוקפת חומה ולה שער אחד ורחוב ראשי אחד. שני בתי כנסת היו בשכונה, אחד מהם בבית מג'ארי. כן היו בית מדרש אחד, שני מקוואות ובית קברות ליד החומה. היהודים עסקו במסחר, מלאכה ואומנות, כמו צורפות, נפחות, פחחות, רצענות, סנדלרות, כתיבה. כן היו תלמידי חכמים, שוחטים ורבנים.

שבאם שימשה מרכז ליהודי הסביבה כמו בישוב על הר ת'לא שעליו שרידי בית כנסת, בהר כוכבאן, בערוס וכדומה. יהודים חיו כמעט בכל אחד מכפרי הסביבה ובכל כפר הייתה לפחות משפחה יהודית אחת.

בשנת 1905 התחוללה בתימן מרידה נגד התורכים ובעקבותיה באו פליטים רבים לבקש מקלט בשבאם, בעיקר מצנעא שהייתה נתונה במצור. הרב יחיא ג'יאת, בעזרת הרב סעיד אל-משרק, פתח "תלמוד-תורה" לילדי הפליטים בבית הכנסת של בית מג'ארי. המצב הכלכלי היה גרוע ורבים מהפליטים מתו ברעב. באביב 1905 נכבשה צנעא בידי צבא האמאם יחיא ורוב הפליטים חזרו לבתיהם.

הקהילה התחסלה ב- 1949 עם עליית יהודי תימן במבצע "על כנפי נשרים".

עותמאת אל-זילה UTHMAT AL-ZILA

יישוב כפרי, מדרום לצנעא, מרכז תימן.


הקהילה היהודית בעותמאת אל-זילה הייתה מן הקהילות הכפריות הקטנות בתימן.

לפי המסורת העממית ישבו יהודים בתימן מחורבן בית ראשון (א"כ ממצאים ארכיאולוגיים קיימים מחורבן בית שני). ולמרות הניתוק הפיסי, היו בקשר עם מרכזי תרבות יהודיים אחרים.

אין בידינו ידיעות מפורטות על התקופה הקדומה בקהילת עותמאת אל-זילה או על ארגון הקהילה. בדומה לקהילות תימן האחרות, לא היה ארגון קהילתי של ממש. ועד המחצית השנייה של המאה התשע עשרה התקיים בקהילות הגדולות ארגון שהתבסס על מספר מצומצם של מוסדות ובעלי תפקידים. לאחר ביטול מס ה"ג'זיה" (דמי חסות) התפוררה המערכת הארגונית ובקהילות הגדולות נותרו בית-הדין - ששימש בתימן גם כהנהגה רוחנית, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים חילוניים, אף-על-פי שלא קיבל סמכות מידי השלטונות - ובראשם ה"מורי" וה"עאקל" ("נבון") שייצג את הקהילה כלפי השלטונות. בקהילות הקטנות עמד המורי לבדו בראש הקהילה והעאקל - כלפי השלטונות.

המידע על בתי כנסת בקהילות תימן חלקי, כי יהודי תימן התפללו בדרך כלל בבתים פרטיים. כמעט שלא היו מוסדות ומבנים ציבוריים; היטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים בסביבה, ושחיטה נעשתה בחצרות פרטיות. כדי לממן פעולות סעד בקהילה, גבו מס על בשר הבהמות בעת השחיטה. בתי ספר פעלו באותם הבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת. כל הגברים ידעו לקרוא, ורובם גם לכתוב, וידיעת העברית רווחה בקרב יהודי תימן.

בשנות הארבעים של המאה העשרים היו בעותמאת אל-זילה כשלושים עד ארבעים משפחות. בקהילה פעל בית כנסת אחד בשם "אוהל יצחק" של משפחת יצחק. רב הקהילה היה ר' סאלם הלוי אלמשרס. שלושה שוחטי עופות היו בכפר, וראש בית הדין שימש שוחט בהמות.

בשנות הארבעים של המאה העשרים שימש סאלם עואץ' בתפקיד עאקל. בעותמאת אל-זילה, הוא גבה את מס הקהילה והעבירו לשלטונות.

באותה התקופה פעל בקהילה גם בית דין. רב הקהילה, ר' סאלם הלוי אלמשרס היה הדיין הראשי ואליו צירף את ר' עואץ' עוקבי בן המקום ואת ר' יחיא מקהילת אלגב הסמוכה. בעניינים חשובים פנו לבית הדין בדמאר.

רוב יהודי עותמת אל-זילה התפרנסו כבעלי מלאכה. היו ביניהם רצענים, צורפים, נפחים, וכמה היו חנוונים. גם כמה רוכלים וסוחרים זעירים היו בכפר והם התפרנסו מרוכלות בכפרי הסביבה. יהודים מעטים היו בעלי קרקעות, אך היה עליהם למסור את עיבוד הקרקע למוסלמים.

הקהילות הסמוכות לעותמאת אלזילה היו: דמאר, אלגב, גרבאן, ח'ראבה, ח'ובאן. בענייני הלכה נכבדים נסמכה הקהילה על דמאר. נישואין היו ברובם עם בני הקהילות הסמוכות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית, כמו בכל קהילות תימן, היו מושתתים עד לאמצע המאה ה- 19 על גביית מיסים (מס הג'זיה) ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים, ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

במאה העשרים היה מקום מושב שלטונות האזור במטרח אל-רבוע. האחראי על גביית המיסים היה הקאדי, שופט מוסלמי, שנקרא גם החאכם. בשנות הארבעים למאה העשרים הכביד החאכם המקומי על יהודי עותמאת אל-זילה ועל יהודי הקהילות הסמוכות, בכך שהקפיד על ביצוע גזירת היתומים. (לקיחת ילדים יהודים שהתייתמו לחסות האיסלאם).

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים מהם ברגל לכוון המושבה עדן, שהייתה אז תחת שלטון בריטי, והייתה אפשרות לצאת ממנה. בעדן התרכזו גם שליחי העלייה, והיהודים שהגיעו לשם רוכזו במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

צורם אל-ביד'א SURM AL-BEIDHA

יישוב כפרי במחוז אל-סאילה, בקרבת דמאר, מרכז תימן.


הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות; היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בדומה לקהילות תימן האחרות, גם בצורם לא היה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא הקהילה ועאקל, שהיה נציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, יהודי תימן התפללו לרוב בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית של הקהילה, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים שחרגו מן התחום הדתי והרוחני, אף-על פי שלא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. אין לנו מידע על בית דין בקהילת צורם. למימון פעולות סעד בקהילה, גבו מס על השחיטה.

בשנות הארבעים של המאה העשרים היה בצורם אל ביד'א בית כנסת פרטי אחד של משפחת שאער. רב הקהילה היה ר' חסן סאלם שאער ולידו שימש ר' יהודה שלמה שאער. בענייני משפט והלכה נעזרו בבית הדין בדמאר.

יהודי המקום עסקו רק במלאכת הקדרות; הנשים הכינו את הכלים והגברים מכרו אותם בכפרי הסביבה.

יהודי המחוז כולו עלו לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים מהם ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, ושם התרכזו גם שליחי העלייה. בעדן רוכזו היהודים במחנות שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

אל-מאקאליח Maqalih

יישוב כפרי מדרום לעיר אל-סאדה, מחוז בלאד עמאר, דרום תימן.


יהודי הכפר קיימו מסגרת של חיי קהילה, וקיבלו שירותי קהילה שלא היו בקהילתם הכפרית הקטנה מן העיר הסמוכה אל-סאדה. יהודי הכפרים באזור הזה בתימן היו ידועים בקומתם הגבוהה וגופם החסון; רובם עסקו במלאכת הקדרות, והובילו את תוצרתם ליריד השבועי שהתקיים באל-סדה ובאל-נאדרה. רבים אחרים היו בנאים, שיצאו לעבוד גם מחוץ לכפר.

הקהילה התפרסמה בזכות ספר התורה "אל-מאקאליחי", שנודע בסגולותיו לחולל נסים, ונמצא בבית הכנסת של הכפר. בשנות הארבעים של המאה העשרים היו יחיא אל-גרשי ויוסף מארי שוחטים ועורכי חתונות בקהילה.

יהודים חיו גם בכפרים נוספים בסביבה, בקהילות קטנות יותר וכולם היו קשורים לקהילת אל- סאדה הגדולה. בנגייד - היו משפחות אל-מוקארי, חשאי וחנינא; באל- מוזח - חיו יהודים שכולם השתייכו למשפחת עואד, ועסקו בעיבוד עורות ובחקלאות. יהודים מעטים התגוררו בכפרים נוספים באזור והם: אל-מוורח, אל-מקואלה, אשעל, אל- מנדח, סואדה, אל-מסקה, בית ארעימי, אל-מצנעא, גרזאן אל-פג'רה, זאמח, אל-כשעה, אל-נשיד ואל-צרם.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם. המס היחיד שהוטל על בני החסות היהודים היה מס הג'זיה.

יהודי הכפרים קיימו יחסים טובים עם שכניהם המוסלמים. בהיותם בני חסות של שבטי הסביבה, מצאו פרנסה בכפרים הערביים. בעלי מלאכה יהודים שרתו במלאכתם את צרכי המוסלמים והם שילמו בחיטה ובשעורה. היהודים עסקו באריגה, ריקמה וטוויה. היו משפחות שעסקו ברצענות ובבורסקאות, היו רוכלים וסוחרים שסבבו בכפרי הסביבה וכן היו בעלי אדמה שעסקו בחקלאות. היו יהודים שהרחיקו לערים הגדולות לפרנסתם ונעדרו מבתיהם שבועות ארוכים.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים מהם ברגל למושבה עדן שהייתה אז תחת שלטון בריטי, ושם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו היהודים במחנות פליטים, שהוקמו במיוחד עבורם, בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

רידא Rida

בעברית: ﺭﺍﻳﺪة‎

יישוב עירוני כ- 50 ק"מ מצפון לצנעא, תימן.


בימי הבינים היה יישוב יהודי צפוף במחוז והוא השתרע צפונה מעבר לגבולות סעודיה של ימינו. מעמדם של יהודי המחוז היה איתן יותר משל היהודים במרכז תימן ובדרומה, והותר להם לשאת נשק. הם היו בני חסות של השבטים והשתתפו עמם בפשיטות.

הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות; היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בדומה לקהילות תימן האחרות, גם ברידא לא היה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא הקהילה ועאקל, שהיה נציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, יהודי תימן התפללו לרוב בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית של הקהילה, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים שחרגו מן התחום הדתי והרוחני, אף-על פי שלא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. אין לנו מידע על בית דין בקהילת רידא. למימון פעולות סעד בקהילה, גבו מס על השחיטה.

יהודי רידא היו אומנים ובעלי מלאכה, הם עסקו בצורפות, בעבודות מתכת ובקליעת סלים. היו ביניהם כמה שעסקו בסחר בהמות ותוצרת חקלאית.

רוב בני הקהילה עלו לישראל במבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן הם יצאו ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן רוכזו היהודים במחנות שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן, ומשם יצאו לישראל.

ברידא נותרה קהילה יהודית קטנה, ובשנת 1979 דווח על 29 בתי אב, בית כנסת אחד של מורי יעיש הלוי. מורי יעיש הקים את בית הכנסת בעצמו, סמוך לביתו, והיה בו ספר תורה אחד. גם ב- 1984 עדיין היו ידיעות על קהילה במקום, ויהודי רידא סיפרו אז כי יחסיהם עם השלטונות ועם השכנים טובים, אך הם לא היו מועסקים בעבודות ממשלתיות ובביקוריהם בערים הגדולות הסתירו את פאותיהם. בימי חג היו מתכנסים בבית הכנסת ברידא ועמם יהודי הסביבה שנותרו שם. בשנת 1993 עלתה לישראל קבוצת יהודים מאזור רידא.

לאחג' LAHJ

בערבית: لحج‎ 

יישוב עירוני על גבול עדן, דרום תימן.

בעבר היה היישוב בירת הסולטאנות העצמאית לאחג', בחסות בריטית.


יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, היו שרידים של קהילות עתיקות, שכן באזור ישב שבט חמיר שהקים ממלכה במאה הראשונה, ומלכיה התייהדו. בימי הביניים מילאו היהודים בקהילות אלה תפקיד מרכזי מסחר עם הודו. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של רוב הקהילות היהודיות העתיקות. בשנת 1679 נגזרה על יהודי תימן "גלות מוזע", והם הוגלו אל החוף הדרומי של ים סוף. ומששבו כעבור למעלה משנה למקומותיהם, לא יכלו להתיישב בבתיהם הישנים, והם בנו שכונות חדשות מחוץ לחומות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר פרש המושל את חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם. המס היחיד שהוטל על בני החסות היהודים היה מס הג'זיה.

ב- 1922 הייתה בלאחג' קהילה יהודית קטנה, ורבים מבניה עסקו במסחר וכן שרתו בתפקידי מנהל מטעם השלטון הבריטי בעדן. משפחת חסן הייתה בין המשפחות המכובדות בקהילה, והייתה ממונה על המכס מטעם הבריטים.

לאחג' הייתה תחנת מעבר ליהודים רבים בתימן, שהתרכזו בעדן, בדרכם לארץ-ישראל. רבים מהם נעצרו בידי אנשי הסולטאנות, ונדרש תשלום כופר כדי לשחררם. בשנות השלושים והארבעים, הפליטים היהודים שוכנו במחנה מיוחד שהוקם בחצר היהודים שנקראה "אל-חוש". מצבם היה קשה באותן השנים, ורבים מהם שוכנעו על-ידי פעילי העלייה בעדן לחזור לכפרי מגוריהם עד שהמצב ישתפר. המחנה התקיים עד עליית יהודי תימן לישראל אחרי הקמת מדינת ישראל.

ב- 1944 היו בקהילה 60 נפש ונסים חסן שימש ראש הקהילה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל (1948), עלה המתח בין היהודים לבין שכניהם המוסלמים. סולטאן לאחג', עבד אל-כרים פדל, ניסה לגרש את היהודים אך חזר בו.

יהודי לאחג' עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים מהם ברגל לעדן שהייתה אז תחת שלטון בריטי, והייתה אפשרות לצאת ממנה. שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

עמראן Amran

בערבית: عمران‎

עיר במרכז תימן, מצפון מערב לצנעא.


יהודים התיישבו בעמראן בתקופות מוקדמות אך עד למאה ה- 17 אין ידיעות על הקהילה. בשנת 1676 הוציא האמאם אחמד בן חסן אל-קאסם, המכונה אל-מהדי, גזירות רבות על יהודי תימן, ביניהן איסור תפילות בבתי הכנסת, חובת התאסלמות והגלייה לאזור מוזע שלחוף ים סוף ליד העיר מוח'א. כעבור שנה ביקש מושל עמראן לבטל את הגזירה ולהחזיר את היהודים, שהיו נחוצים לו כבעלי מלאכה. וכדי שהיהודים יסירו את הקללה מעל עמראן שנפגעה בגשמי זעף. היהודים חזרו אך נצטוו להקים שכונה חדשה לעצמם. השכונה הוקמה בתוך חומות העיר.

בשנים 1726-1725 התחוללו מהומות בעיר בשל תוקפנותו של שבט מאזור ארחב, אחד משבטי בכיל, שהתנגש עם השלטון המרכזי (הקאסמי). היו מקרי שוד ונפגעו גם יהודים.

מאמצע המאה ה- 19 ועד 1918 הייתה עמראן בשליטת התורכים. בעיר ישב חיל-מצב תורכי, ויהודים השתתפו באספקת סחורות ושירותים לצבא התורכי. באותה עת היו ביניהם סוחרים אמידים. היהודים סחרו בפולי קפה, בתבואות, בטבק, בבדים ובעורות. התורכים אסרו על היהודים לעסוק בהכנת יין שרוף והרסו את המזקקות. כמו-כן חייבו את נשות היהודים לטחון חיטה לקמח עבור הצבא. בשל החשיפה לעולם החיצון, שהחלה עם בוא התורכים, היו בעמראן יהודים שחבשו תרבוש במקום המצנפת המסורתית.

הנוסע ר' יעקב ספיר, שביקר בעמראן ב- 1859 סיפר על קהילה פעילה שהיו בה 100 בתי אב וביניהם גם פליטים מצנעא שהחלו להגיע עם התפוררות הקהילה שם כבר ב- 1818. בעמראן פעלו אז שני בתי כנסת. נשיא הקהילה בעת הביקור היה מארי סלימאן אל-תנעמי שמוצאו מהעיר תנעם. הוא נחשב לאחד מגדולי יהדות תימן ובעל השפעה אצל השלטונות.

ב- 1900 פקד שטפון את עמראן והרס רבים מבתי החומר בשכונה היהודית. כששים יהודים ניספו.

בשנת 1911 ביקר בעמראן שמואל יבנאלי בשליחות המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית, כדי לבדוק אפשרות העלאת יהודי עמראן לארץ-ישראל. בעקבות הביקור אכן החלו יהודים מעמראן לעלות לארץ ישראל. בשנת 1926 היו בקהילת עמראן כחמישים משפחות שהתגוררו בבתי אבן בשכונה היהודית.

בשנת 1946 ביקר שם שליח הסוכנות חיים צדוק כדי לתאם פעילות ציונית ולימוד עברית, וארגן עם ראש הקהילה את עניין הברחת ילדים יהודים יתומים לצנעה ולעדן, כדי למנוע את מסירתם לידי המוסלמים, כפי שדרשו חוקי המקום.

ב- 1950 התחסלה הקהילה עם עליית היהודים לארץ ישראל במבצע "מרבד הקסמים".


חיי הקהילה

יהודי עמראן היו מן "הטיפוס הצפוני" של יהודי תימן, גבוהי קומה, צנומים, פניהם מוארכות ושערם שחור. הם היו סוחרים ובעלי מלאכה וביניהם חייטים, תופרי נעליים, עושי עורות כבש, חקלאים וצורפי כסף.

עמראן נחשבה לקהילה קטנה והייתה תלויה בקהילת המחוז הקרובה וכן בקהילת צנעא. בראש הקהילה עמד "מארי" - רב שהיה מנהיג רוחני. בית ספר היה במתכונת חדר מסורתי ולא היו מוסדות קהילתיים אחרים. בקרבת העיר נמצא בית עלמין קדום.

צנעא San’a

בערבית צנעא - صنعاء‎ 

בירת תימן המאוחדת, מרכז תימן.


הגולים הראשונים מארץ ישראל, שבאו על-פי המסורת בתימן לפני חורבן בית ראשון, התיישבו בסמוך לצנעא ומחוצה לה, תחילה ב"בראש" בראש הר נקום שממזרח לצנעא. במקום נמצאו כתובות יהודיות משנת 589.

בשנת 991 היו בצנעא 35 בתי יהודים. מאוחר יותר, לאחר שהחלו לעסוק במסחר ובמלאכה הגיעו היהודים ל"קצר" החלק העתיק של צנעא ובנו בתים מפוארים ליד רובע אל-קטיע מחוץ לחומות העיר, שם עסקו בצורפות. בתקופת השליט האיובי סיף אל-אסלאם תגתכין (1196- 1182) עברו, מתוך כפייה, לשכונה בתוך החומות שנקראת אל-פליחי. תחילה הקימו שכונה מדרום לשער המוביל לעיירה שעוב ליד נחל אל-מרדכי והמשיכו להפעיל בית כנסת ב"קצר". בין השנים 1662-1615 נטשו את שכונת אל-פליחי בעקבות גל קנאות מוסלמית והקימו בתים חדשים משני עברי ואדי אל-סאילה. ב- 1679 יצאו היהודים לגלות מוזע וחזרו מקץ שנה אך הותר להם להתיישב מחוץ לעיר ברובע שנבנה ונקרא קאע ביר אל-עזב. חלק מהיהודים המשיכו להתגורר בשכונת אל-סאילה עד שנות הארבעים של המאה העשרים. בשכונת ביר אל-עזב (קאע אל-יהוד) התגוררו עד לעלייתם האחרונה לישראל (1951-1948).

באמצע המאה ה- 18 חלה התפתחות גדולה בחיי הקהילה. הותר ליהודים לבנות בתים גבוהים ובתי כנסת. אך ב- 1762 נסגרו ונחרבו כל 12 בתי הכנסת בפקודת האמאם, בהשפעת הקנאים המוסלמים, רק ב- 1792 הותר ליהודים לפתוח אותם ולשפצם. שכונת היהודים נותרה פרוזה ה- 140 שנה אך בתחילת המאה ה- 19, ובמיוחד ב- 1818 עם התערערות השלטון האמאמי, התנפלו שבטים על העיר והיהודים ורכושם נפגעו. בעקבות זאת הורה האמאם להקיף בחומה את השכונה היהודית ועמה את השכונה המוסלמית ביר אל-עזב, וצרף את שתי השכונות לעיר. התנפלויות נמשכו, ובשנות השלושים של המאה ה- 19 התרוקנה כמעט השכונה מיהודיה.

1865 הייתה אחת השנים הקשות עקב מצור ורעב. בתי יהודים נחרבו ונכסיהם נשדדו. כן פרצה מגפה של מחלת מעיים שהפילה חללים. ב- 1872 השתפר מצב היהודים בעקבות הכיבוש התורכי ורבים חזרו לעיר, עד כי ב- 1876 נבנתה שכונה חדשה מדרום בשם אל-קריה אל- ג'דיד.

שנות התשעים של המאה ה- 19 היו שנות בצורת ורעב, והקהילה הדלדלה. בשנת 1905 הטיל צבא האמאם יחיא מצור על העיר. במטרה לכבשה מידי העות'מאנים. רוב היהודים עזבו ומצאו מקלט בכפרים. ה- 6,000 ניספו ברעב. מעשרת אלפים יהודים נותרו 600 גברים בלבד. ב- 1918 הסתיים הכיבוש העות'מאני ויהודים חזרו לעיר.

בשנת 1942 התחלפה מרבית האוכלוסייה היהודית. רבים מהתושבים המקוריים עזבו ועלו לארץ ישראל לאחר הקלות בעלייה, ולרובע היהודי הגיעו יהודים מכפרי מרכז תימן.

ב- 1945 היו שטפון, מגפת ארבה ובצורת, ובעקבותיהם עוני ומחסור רב. פליטים יהודים רבים מכפרי הסביבה נהרו לצנעא למצוא פרנסה.

עם העלייה הגדולה (1951-1948) ננטשה השכונה היהודית כליל, הרכוש הציבורי עבר לידי הממשלה ולא נותרו יהודים בצנעא.


חיי הקהילה

בתקופת הגאונים (מאות 12-11) קיימו יהודי תימן קשרים עם ראשי הישיבות בבבל. הראשונים בצנעא שנקראו בתואר "נגיד" היו בני משפחת מעדו במאה ה- 11.

קאע-אל-יהוד הייתה מרכז רוחני לכל יהודי תימן ובו ישבו רבים מגדולי התורה. בבית הכנסת המרכזי הייתה ישיבת החכמים הגדולה ועל שמה הוא נקרא "כניסת אל-עולמאא" (מדרש החכמים). בית הכנסת נחרב ב- 1457. לאחר גלות מוזע נקבעה הישיבה בבית הכנסת של מהר"י הלוי ואחר כך בבית הכנסת של מהר"יץ, ובו שכנה עד 1905 ואז חדלה לפעול. בישיבה פעל גם בית הדין לערעורים שנבנה ב- 1457. בית הכנסת בשכונת סאילה נחרב ב- 1679.

במאה ה- 18 היו 12 בתי כנסת בצנעא. ביניהם: בית הכנסת כחלאני, שנוסד בידי סעיד בן משה כחלאני שהיה מנכבדי הקהילה ושימש ממונה על כספי העניים (נפטר ב- 1717); בית הכנסת אל-כסאר, שנהרס בידי אל-מהדי עבאס בן אל-מנצור חסין ב- 1762 וב- 1793 נבנה מחדש; בית הכנסת מסורי, שהיה שייך לסאלם מסורי ובניו ועמד על תילו כבר ב- 1715; בית הכנסת ז'זפאן, שנבנה על-ידי אברהם בן סאלם ג'זפאן והוקדש לציבור בשנת 1786; בית הכנסת אל-שיח', שהיה קיים עד עליית "על כנפי נשרים" והיה בין הקדומים והנודעים בתימן (יחד עם בית הכנסת אל-אסטא ובית הכנסת של מהרי"ץ), נוסד על-ידי ר' יחיא הלוי סמוך לשיבת גולי מוזע עם הקמת הרובע היהודי החדש בקאע ביר אל-עזב, ב- 1762 נחרב בגזירת חורבן בתי הכנסת ונבנה מחדש; בית הכנסת מהרי"ץ ("כניס בית צאלח") של ר' יחיא צאלח, גדול חכמי תימן במחצית השנייה של המאה ה- 18, נהרס בגזירה ב- 1762 ונבנה מחדש ב- 1792 ופעל עד חיסול גולת תימן.

בתי כנסת נוספים: כניס אל-עזירי, שנבנה על-ידי השר שלום עראקי אלאסטא; כניס אל-ערק; כניס אל שרעבי; כניס אל גמל, של יעיש ג'מל נבנה ב- 1876; כניס אל סיאני; כניס אל-גרשי, שבנה יחיא אל-גרשי ב1878-; כניס חבאר של משפחת חבארה; כניס אל-חגאגי; כניס בית יצחק הלוי, שנבנה ב- 1888; כניס אל-סעאדי; כניס אל-דמארי; בית הכנסת של אברהם אל-טירי; כניס עוד' וכניס סאלם אל-בדיחי, שנבנה ב- 1873; כניס אלקריה אל-ג'דיד נבנה ב- 1888. כן נבנה בית מרחץ ב- 1880.

בצנעא ישבה משפחת עראקי, מבין המשפחות החשובות בתימן. אבי המשפחה ר' דוד עראקי הגיע כנראה ממצרים במאה ה- 16. בנו אברהם נעשה נגיד הקהילה. ר' אהרן עראקי שירת בחצר השליט הקאסמי צאחב אל-מואהב (1718-1687). בנו ר' שלום עראקי התמנה שר בחצר האמאם. משפחות נודעות אחרות בצנעא, שבהן רבנים וגדולי תורה במאות 20-19 היו: קרח, מנצורה, חבשוש, קארה וקאפח.

ר' יחיא צאלח (מהרי"ץ, נפטר ב- 1805) עיצב את דמותה הרוחנית של יהדות תימן עד לסוף המאה ה- 19. אחריו נפתחה הקהילה להשכלה מודרנית ותרבות מערבית.

בראש הקהילה עמדו "נשיא" (עאקל או שיח') שמונה בידי השלטונות, שימש מתווך ועסק בגביית מס החסות; והמנהיג הרוחני ("מארי") שהיה הרב ולעתים גם אב בית הדין. סמכות הנהגת הקהילה נבעה מסמכות גדולי התורה, מכוחה והשפעתה של קהילת צנעא על שאר הקהילות בתימן, ומסמכות הנבחרים שזכו להערכה מצד השלטונות.

לאחר הכיבוש התורכי (1872) החלו להתמנות ראשי הקהילה שתוארם "חכם באשי". הראשון היה סלימאן אל-קארה. האחרון היה ר' יחיא בן משה יצחק, שהתמנה ב- 1905, ומשרתו בוטלה ב- 1919 עם צאת התורכים.

בקהילה לא היו ארגונים ציבוריים וכל בעיות הסעד, החינוך וצרכי הדת נפתרו על-ידי יוזמות פרטיות. קופת הקהילה נהנתה מהכנסה מדמי שחיטה ומצדקות למיניהן.

ב- 1882 יצאו מצנעא ראשוני העולים לארץ-ישראל. שליחים מארץ-ישראל הביאו את רעיון הציונות. הראשונים בהם היו יום-טוב צמח ושמואל יבנאלי ב- 1910.

ב- 1949 הותרו ההגבלות וכל יהודי צנעא יצאו לעדן למחנה העולים "גאולה", ומשם הוטסו לישראל.

דאר סעיד DAR SA’ID

בעברבית: دار سعيد

יישוב כפרי במחוז בלאד עמאר, מדרום לצנעא, תימן.


הקהילה היהודית בדאר סעיד הייתה מן הקהילות הכפריות הקטנות. העיר המרכזית במחוז הייתה אל-סאדה, וקהילות יהודיות אחרות בסביבת דאר סעיד היו אל- אגברי, אל-מקאלח, ג'חזאן, נאדרה (מקום מושב שלטונות המחוז), פג'רת אל-עוד.

בכפר דאר סעיד התגוררו יהודים בלבד ומתוכו יצאו תלמידי חכמים נודעים, מארי יצחק אל- בהג'לי ומארי מסלם אל-וחש. בדומה לקהילות קטנות אחרות בתימן, לא היה בדאר סעיד ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא בראש הקהילה ועאקל (כעין מועצת חכמים) נציג הציבור כלפי השלטונות. הידיעות על בתי כנסת היו חלקיות, כי יהודי תימן התפללו בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים בסביבה ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שבהם היה מקום תפילה. רק בקהילות גדולות היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בקהילת דאר סעיד לא היה עאקל קבוע ולצורך גביית המסים בחרו היהודים אדם שקיבל את הגבייה בקבלנות והעביר את הכסף לשלטונות בנאדרה, בירת המחוז.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים מנתה קהילת דאר סעיד כשלושים משפחות יהודיות. המשפחה החשובה הייתה בהג'לי. שאר המשפחות הגיעו לכפר בתקופות האחרונות, והבולטות ביניהן היו: הכרי, חרפוף, כהן (כמה משפחות בשם זה). בקהילה היה בית כנסת אחד, לא היה בית דין קבוע, אלא כזה שהתכנס לפי הצורך, ודייניו היו ר' משולם אריה ור' יצחק נסים הקבועים, ואליהם הצטרף דיין שלישי לא קבוע. קהילת דאר סעיד נסמכה על קהילת סדה בענייני הלכה ומשפט.

יהודי דאר סעיד היו בעלי מלאכה. כגון: אורגים, קדרים, רצענים, סנדלרים, חייטים. היו במקום גם יהודים שעסקו במסחר, ולא היו שם יהודים בעלי קרקעות.

"גזירת היתומים" חלה על יהודי האזור, ועל כן הבריחו את יתומי הקהילה לעדן, כדי למנוע העברתם לאיסלאם,או שהשיאו אותם בגיל צעיר.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן, יצאו רבים מהם ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, והייתה אפשרות לצאת ממנה. בעדן התרכזו גם שליחי העלייה מישראל. בהגיעם לעדן רוכזו היהודים במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

מוח'א Mukha

בערבית: المخا‎

עיר נמל בחוף המזרחי של ים סוף, דרום-מערב תימן.


העיר מוח'א נוסדה בידי שיח' אל-שאד'לי והייתה עיירת דייגים קטנה עד המאה ה- 15. לאחר הכיבוש העות'מאני בראשית המאה ה- 16 החל הנמל להתפתח, ופעם בשנה הגיעה אניה מסואץ עמוסה מטען ומטבעות זהב. הדבר שתרם להתפתחות הנמל היה שווק הקפה ממטעי הקפה שבמקום (שקיבל את שמו בעולם כקפה "מוקה").

במהלך המאה ה- 16 הגיעו למוח'א גם סוחרים יהודים. קהילה יהודית קטנה התקיימה שם כנראה לפני המאה ה- 15. בנימין מטודלה מזכיר את קהילת זאביד שהייתה בזמנו במקום. בעקבות שקיעתה של עדן הגיעו משם יהודים למוח'א. כן הגיעו יהודים מאזורי תימן האחרים ומארצות שכנות. זכריה אל דאהרי כתב ב"ספר המוסר" שאחרי גירוש היהודים מצנעה בשנת 1578 הגיע לקהילה היהודית במוח'א שליח מטבריה שעסק במכירת ספרי קודש ובלימוד התורה. גם יהודים פורטוגלים וספרדים התיישבו במחוח'א במאה ה- 16.

בראשית המאה ה- 17 מנתה הקהילה כ- 1,000 נפש. בראשה עמדו סוחרים, בעיקר פורטוגלים, שעסקו בסחר בינלאומי והיו קשורים גם לחוגי השלטון. יהודים תימנים עסקו במסחר בינוני וזעיר. רוב בני הקהילה היו עניים ועסקו באומנויות ובמלאכות.

אין כמעט מידע על הארגון הפנימי של קהילת מוח'א. תקופת הפריחה של הקהילה הייתה מהמחצית השנייה של המאה ה- 16 עד 1630. חיי הרוח לא היו מפותחים ואף בתחום המסחר יהודים לא הצליחו לתפוס עמדות מרכזיות. רק היהודים הספרדים והפורטוגלים הצליחו להגיע למעמד של מתווכים בין סוחרים אירופים לשלטונות.

לאחר גירוש העות'מאנים בשנת 1630 עלו לשלטון האמאמים הזיידים שעד אמצע המאה ה- 17 נטו חסד ליהודים ואז החלו להפעיל נגדם חוקים קשים, לרדוף אותם ולהשפילם. עם העות'מאנים עזבו את מוח'א הסוחרים היהודים העשירים שחששו מקנאות ונקמנות של הזיידים. היהודים שנשארו גורשו מעמדותיהם בסחר הבינלאומי ובאדמיניסטרציה. בשנים 1679 1680 גורשו היהודים למוזע ("גלות מוזע"). בתי הכנסת נהרסו ורכושם הוחרם. לאחר הסרת צו הגרוש חזרו היהודים למוח'א והורשו לבנות שכונה מחוץ לחומות העיר.

במאה ה- 17 פעל בקהילה בית דין, התפרסמו חברי בית הדין ר' משה הכהן בן אלעזר והסופר יוסף בר-טוב. הנשיא אהרן עראקי הכהן הקים בית כנסת מפואר בתחילת המאה.

במאה ה- 18 מנתה הקהילה כמה עשרות משפחות. בשנת 1770 נימנו 400 משפחות ובתוכן סוחרים אמידים, בעלי מלאכה, צורפים, אורגים ויוצקי תנורים.

במאה ה- 19 היו בשכונה היהודית רק מצבור בקתות ובהן כמה מאות יהודים עניים שעסקו בעבודות כפיים ובייצור משקאות חריפים. הסוחרים המקומיים התנגדו להשתלבות היהודים במסחר. בשנת 1832 נכבשה מוח'א בידי מחמד אע'א שנודע בשם תורכצ'ה בלמאס, הוא הרס את הרובע היהודי ושרף את בתיו. ב- 1833 נכבשה העיר בידי המצרים (מחמד עלי). נוסע שביקר אז בעיר סיפר שהקהילה מנתה כ- 50 משפחות שנשארו גם לאחר ההרס שגרם בלמאס.

לאחר שכבשה בריטניה את עדן (1839) הגיעו רבים מיהודי מוח'א לשם. רוב יהודי מוח'א עברו להתגורר בעדן ובמסקט. המעבר קשור לירידת מוח'א כנמל מסחרי ועליית מעמדה של עדן.

הנוסע ר' יעקב ספיר שביקר ב- 1859 במוח'א סיפר על בית הכנסת שנבנה בידי ר' אהרן הכהן אל-עראקי במאה ה- 18. בעת ביקורו היו במוח'א רק 8 משפחות יהודיות שעסקו במלאכת האריגה ובצורפות. הם התגוררו במבנים עשויים עץ וקני סוף מחוץ לחומות העיר.

בשנים שלאחר מכן לא נזכרת עוד מוח'א כנמל שממנו יצאו יהודים או כמקום שממנו הגיעו יהודים לארץ-ישראל.

חידאן, חידאן א-שאם, Haidan

בערבית: حيدان

עיירה בצפון תימן, כ180- ק"מ מצפון מערב לצנעא.


אין ידיעות על היישוב היהודי בחידאן בתקופות קדומות. במאה ה- 17 נזכרת קהילת חידאן בתעודה העוסקת בענייני רכוש. ב- 1680 גלו יהודי חידאן לאזור מוזע בדרום תימן, בעקבות גזירה של האמאם אל-מהדי מ- 1678 שחלה על כל יהודי תימן.

באמצע המאה ה- 19 היו בחידאן כ- 2,0000 יהודים ומצבם היה טוב, הם זכו להגנה מצד המוסלמים מפני שבטי חמדאן ובכיל שחיו באזור, מכיון שחידאן הייתה מרוחקת ממרכזי השלטון בתימן, ומכיון שלא נכבשה בידי התורכים ב- 1872 ונשלטה בידי שליט מקומי. ערב מלחמת העולם הראשונה (1914) שלט בחידאן שיח' אדריס, על-כן היהודים נהנו בה מחופש יחסי ואף הורשו לשאת נשק. הם עסקו בתיקון כלי נשק עבור המוסלמים ובצורפות כסף, העשירים עסקו בהלוואה ברבית, והיו אכרים יהודים בעלי שדות.

ב- 1833 ביקר במקום הנוסע ברוך בן שמואל שמסר על קיומה של קהילה יהודית. ב- 1859 ביקר בחידאן ר' יעקב ספיר שמסר על 100 משפחות יהודיות וארבעה בתי כנסת. בשנים 1911, 1912 היו בחידאן רק כמה עשרות משפחות יהודיות.

חידאן שימשה עיירת מחוז ומרכז עבור ישובים יהודיים קטנים בכפרים שבסביבה כמו אל-הג'ר, סאגיין (סאקיין), שעף. יהודי חידאן והאזור השתייכו ל"טיפוס הצפוני" של יהודים בתימן, היו גבוהים, צנומים, פניהם מוארכים ושערם שחור.

ב- 1909 עלתה לארץ-ישראל לראשונה קבוצת יהודים מחידאן שמנתה 225 נפשות. הם יצאו ביולי 1909 לחוף הים, משם הפליגו לעדן וממנה לפורט סעיד וליפו. הם התיישבו ברחובות ובראשון לציון ועבדו כפועלים בתעשייה ובחקלאות. בין העולים היה ר' אברהם טביב (נפטר ב1950-), שכתב ב- 1921 קול קורא ליהודי תימן לבוא לארץ-ישראל וב- 1922 היה בין מייסדי "התאחדות התימנים". הגורמים לעלייתם היו המצב המדיני והכלכלי הקשה ששרר בצפון תימן בעקבות מרידת האמאם אל-מנצור ובנו יחיא בתורכים; ושנות הרעב (1907-1906) שבהן מתו יהודים רבים בחידאן. גם המפגש של יהודי חידאן נושאי הנשק עם חיילי האמאם יחיא, שבאו לדכא מרידה שפרצה עם מות אל-מנצור, לא פעל לטובתם, מפני שהאמאם יחיא, שלא כקודמו, הקפיד על קיום חוקי האפליה וההשפלה נגד היהודים, שאסרו בין השאר נשיאת נשק.

כ1,500- מבני הקהילה עלו לישראל במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" בשנים 1949, 1950. בשנת 1954 נותרו בחידאן כ- 700 יהודים. בראשית שנות השמונים החלו להגיע שליחי עלייה מישראל ובעקבות זאת עלו בשנת 1992 כ- 100 משפחות מחידאן לישראל, במקום נותרו כ- 300 יהודים.


חיי הקהילה

עד לעלייה של שנות התשעים היו באל-הג'ר, השכונה שבה חיו רוב יהודי אזור חידאן, שלושה בתי כנסת: בית הכנסת "התחתון", בית הכנסת "העליון" ובית הכנסת בבית הרב יוסף שטארי. כן היו בית קברות גדול ומקווה.

לימודי קודש בלבד התקיימו בבתים פרטיים שם לימדו עברית, תפילה ותנ"ך. היהודים לא שלחו את ילדיהם לבתי הספר המקומיים היסודיים והתיכוניים.

הקהילה התנהלה בידי ועד רבנים והם: דוד פאיז, יוסף שטארי, יעקב חמאמי ויעקב פאיז. הם טיפלו בענייני כספים וכן בענייני אישות. השלטונות הכירו בסמכותו של ראש הקהילה; האחרון שכיהן בתפקיד זה היה דוד פאיז.

חכמים, רבנים ונכבדים במאה ה- 19 ובמאה העשרים באו מהמשפחות עראקי, טביב, כפאר ומדאר.

בשנים האחרונות עסקו יהודי אל-הג'ר בצורפות כסף והיו גם כמה נגרים, מסגרים וסוחרים.

שרעב Shar’ab

מחוז בדרום תימן ובו 32 כפרים.


מרבית היהודים באזור שרעב עסקו במלאכת האריגה והחייטות, והיו ביניהם גם בעלי קרקעות ומטעי קפה. השפעת השלטון התורכי באזור הייתה רופפת ומפאת ריחוקו ממרכז השלטון בצנעא ופיזור היישוב היהודי בכפרים קטנים, לא ניכפו חוקי האפלייה נגד יהודים והם נהנו מחופש יחסי. יהודי שרעב השתייכו ל"הטיפוס הדרומי" של היהודים בתימן, הם היו נמוכים לעומת יהודי הצפון ובעלי גוון עור בהיר יותר. הניב שבו דיברו עברית היה שונה מזה שבאזורים אחרים בתימן.

בשנת 1618 גזר המושל התורכי פאדלי פאשא גזרת שמד על יהודי שרעב. היו שהמירו את דתם, אחרים נהרגו.

באמצע המאה ה- 17 התפתח המרכז החשוב של הקבלה באזור הזה. קמו חוגי מקובלים שעליהם נמנו חכמים ומשוררים, ביניהם ר' יוסף בן ישראל ובן משפחתו ר' שלום שבזי (הרש"ש) וכן ר' ישראל הכהן, שהתגורר בעיר הכהנים ד'ובירה שבאזור. מאוחר יותר התפרסמו בעיסוק בקבלה מארי יוסף בתחילת המאה העשרים, ר' שלום מזרחי שרעבי (השמ"ש) שחי במאה ה- 18 ועלה לארץ ישראל, ר' יוסף אליתים שהחליף שירים בנושאי קבלה עם המשורר ר' אברהם צנעאני מהכפר אל-עיאשה שבאזור רדאע. על רקע עיסוקם בקבלה התגלעו מחלוקות בינם לבין קהילת צנעא.

בהשפעת חוגי המקובלים החלו במאה ה- 17 יהודי תימן להיות מושפעים מנוסח התפילה של יהודי ספרד שבארץ ישראל. התהליך התחזק לאחר גלות מוזע (1679) שבמהלכה אבדו ליהודי תימן רבים מספריהם וספרי הדפוס מלאו את מקומם. יהודי אזור שרעב יצאו אף הם לגלות מוזע וחזרו מקץ שנה.

הקהילות המרכזיות באזור שרעב היו:

חדה - קהילה קטנה, בתים בודדים בנויים על צלע הר, רוב היהודים עסקו במסחר בפולי קפה והובלתם לעדן. היו ביניהם צורפים ואורגים. היהודים נהגו לחבוש כובעים גבוהים ומשופעים תפורים באדום ושחור. בכפר התגורר מארי יוסף, אחד החכמים הבולטים בראשית המאה העשרים. בביתו פעל בית כנסת ורבים מהיהודים מכפרי הסביבה נהגו לבוא ולהתפלל בו.

כרמה - קהילת יהודים סוחרים ובעלי אדמות ומטעי קפה, בית כנסת אחד בבית פרטי.

ראני - בעיירה ישב מושל שרעב וכן הנשיא של קהילת שרעב בראשית המאה העשרים, סלימאן יוסף, צורף במקצועו.

אל-כביר - קהילה יהודית קטנה של בעלי מטעי קפה.

אב - קהילה חשובה שהתקיימה עד קום מדינת ישראל.

ד'ובירה - עיר כהנים שבה התגורר במאה ה- 17 המשורר ר' ישראל הכהן שעסק בקבלה.

תעז - עירו של גדול משוררי יהודי תימן ר' שלום שבזי (הרש"ש). קברו מצוי שם עד היום ומשמש מקום תפילה גם למוסלמים שמכבדים אותו. שבזי עסק בקבלה, היה מנהיג העדה וכן ייצג אותה בפני השלטונות. לפרנסתו עסק באריגה.

סמוך לסוכות תר"ע (1910) הגיעו 31 משפחות (129 נפשות) משרעב לארץ-ישראל, התיישבו ברחובות ועסקו בעבודות חקלאיות. העלייה החלה בעקבות שליחותו של שמואל יבנאלי בשנת 1911; בי"ב בניסן תרע"ב (1912) הגיעו כ- 120 יהודים משרעב לעדן בדרכם לארץ ישראל. באותה השנה ישבו בכפרי שרעב 124 משפחות.

קהילת אזור שרעב התחסלה משעלו כולם לישראל ב- 1949 וב- 1950.

אל-שאגאדרה SHAGADRA

עיירה במחוז מחוית, כ- 70 קילומטר מצפון לצנעא, תימן.


בימי הבינים היה יישוב יהודי צפוף במחוז, והוא השתרע צפונה מעבר לגבולות סעודיה של ימינו. מעמדם של יהודי המחוז היה איתן יותר משל היהודים במרכז תימן ובדרומה, והותר להם לשאת נשק. הם היו בני חסות של השבטים והשתתפו עמם בפשיטות.

הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות; היו שלא שבו ליישוב שאותו עזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בדומה לקהילות תימן האחרות, גם בשאגאדרה לא היה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא הקהילה ועאקל, שהיה נציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, יהודי תימן התפללו לרוב בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית של הקהילה, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים שחרגו מן התחום הדתי והרוחני, אף-על פי שלא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. אין לנו מידע על בית דין בקהילת שאגאדרה. למימון פעולות סעד בקהילה, גבו מס על השחיטה.

היהודים עסקו באריגה, רקמה וטוויה. היו משפחות שעסקו ברצענות ובבורסקאות, והיו רוכלים וסוחרים, שסבבו בכפרי הסביבה. כמה יהודים בעלי אדמה, ועסקו בחקלאות.

בשנים 1887-1881 עלתה משפחה בת שש נפשות משאגאדרה לארץ-ישראל. ר' יחיא נחום, שליח ידוע של בית הדין של צנעא, פעל בשאגאדרה משנות העשרים ועד העלייה ההמונית של 1949.

ב- 1954 עדיין הייתה במקום קהילה יהודית קטנה. ב- 1959 וב- 1962 עלו לישראל יהודים משאגאדרה, וככל הנראה לא נותרו עוד יהודים במקום.

Haydan

In Arabic: حيدان

A district in the Saada Governorate, Yemen.

חבאן Habban

בערבית: حبان

עיר וטריטוריה, שבירתה עזאן (AZAN'), בדרום חצי האי ערב מצפון לחצרמות, תימן.


משנת 1918 השתייכה הטריטוריה לשטח החסות הבריטי של מזרח עדן. לפני כן הייתה סולטאנות עצמאית, משנת 1967 חלק מהרפובליקה של דרום תימן, ומשנת 1972 - בתימן המאוחדת.

יהודים היו באזור כבר בתקופת ממלכת חימיאר (מאות 6-5). מסורת מקומית יהודית מייחסת את ראשית בואם לתקופה שלפני חורבן בית ראשון. במאה ה15- התקיימה שם קהילה יהודית מאורגנת. בשנת 1495 הופיע בקהילה "משיח שקר", שאחריו נהו גם יהודים וגם מוסלמים, ואחרי שעזב נאסרה ישיבת יהודים במקום.

נראה כי יהודים התיישבו בעיר חבאן רק במאה ה- 16. הם סייעו לסולטאן הואחידי, ובתמורה העניק לראש הקהילה, סלימאן אל-חכים, שטח אדמה לבניית שכונה יהודית, השכונה נקראה "חאפת אל יהוד" ("הרובע היהודי"). נוסעים שביקרו שם במאה ה- 19 מסרו גירסות שונות על מספר היהודים, בין מאתיים לאלף נפשות. בשנים 1911, 1912 היו במקום כשלושים משפחות. בשנת 1940 היו 60 משפחות; ב- 1945 התגוררו 450 יהודים בחבאן. שכונת היהודים נמצאה על צוק תלול והבתים נבנו בצורת חצי עגול, במרכז היו בית הכנסת של חמולת מעטוף ושני מקוואות.

בתום מלחמת העולם השנייה (1944, 1945) הורע מצבם של יהודי חבאן בעקבות הרעת יחסי יהודים ערבים בארץ-ישראל. בטריטורית חבאן, שהייתה אז סולטאנות בחסות בריטית תחת שלטונות שטח החסות של עדן, עלה לשלטון חסיין בן עבדאללה. הוא הטיל מסים וקנסות, דרש המרת דת ואף ניסה לגרש את היהודים. יחיא עואד חבאני, שנחשב מנהיג הקהילה, שיגר מכתב מחאה לשלטונות הבריטיים בעדן. היהודים ברחו לישובים סמוכים, כמו מתחף ואחואר וקיבלו חסות מהשיח'ים במקום. באחואר התיישבו 40 יהודים.

צורת המגורים הייתה שבטית, לא היו כהנים או לויים בקהילה. יהודים ישבו גם באל- בידאא הסמוכה, שמנתה 50 משפחות בשנים 1911, 1912, והזקנים גידלו צאן וגמלים. כן ישבו 250 יהודים בכפרים אל-חאדנה, רדים, באתינה, דהר, שוגרה, אביאן. בטריטוריה הסמוכה התקיימה קהילה יהודית בת 40 משפחות בעיר ביחאן, אך הקהילה המרכזית של האזור הייתה בעיר חבאן.

רוב הגברים היהודים עסקו באומנות הצורפות. הנשים תפרו או עיבדו עורות לקלף לכתיבת ספרי תורה. המוסד החינוכי היחיד היה תלמוד תורה ב"מעלמה" - בית הכנסת, המורה כונה "מארי". מורים באו גם מקהילות אחרות בסביבה כמו אל-בידא, נג'ראן, רדאע. בבית הכנסת פעל גם בית-דין. בבית העלמין היהודי בחבאן לא נהגו להציב מצבות אלא גלי-אבנים.

יהודי חבאן היו שומרי מצוות, מנהגיהם דומים לאלו של יהודי תימן. הם היו גבוהים וחסונים וגידלו את שער ראשם, אך לא גידלו פיאות או שפם. הותר רבוי נשים, הנשים היו רעולות פנים.

בשנות ארבעים של המאה העשרים היו ברובע 17 בתי מגורים בנויים חימר מעורב בתבן, בני שתיים עד חמש קומות. בקומה התחתונה נמצא בדרך כלל בית המלאכה המשפחתי לצורפות.

הקהילה הייתה מורכבת משתי חמולות גדולות מעטוף והלאל, ומשפחות קטנות יותר: שמאח', מיפעי, עדני, דור, עריק.

בחבאן היו שני בתי כנסת, האחד עתיק של חמולת הלאל ולידו מקווה, השני נבנה בעקבות מחלוקת בין חמולת מעטוף לחמולת הלאל ושימש את המעטופים, וגם לידו היה מקווה.

באזור חבאן לא היו רבנים מוסמכים אך היו חכמים נודעים כמו סלימאן אל-חכים במאה ה16, הלאל אסעד בסוף המאה ה- 16, שמאח' - בתחילת המאה ה- 17, מוסא בן שמאח' במחצית השנייה של המאה ה- 18 ויוסף בן הלאל במחצית הראשונה של המאה ה- 19.

יהודי חבאן נחשבו בני חסות (ד'מים) ולכל חמולה היה בית-אב של שבט נותן חסות. בזכות החסות לא הופעלו התקנות לאפליית היהודים, כמו איסור רכיבה על בהמה, גזרת היתומים (לפיה היתומים הקטינים נלקחו מהקהילה וגודלו כמוסלמים) ועוד.

היחסים עם האוכלוסייה המקומית היו תקינים, אך הערבים נהגו לקלל את היהודים ולכנותם בשמות גנאי. והיו מקרים של המרות דת בכפייה או מרצון. ילדי המומרים נחטפו כדי להבטיח שיהיו מוסלמים.

הקשר הראשון לארץ ישראל היה בשנת 1912, עם בואו של שמואל יבנאלי שליח המשרד הארץ- ישראלי של ההסתדרות הציונית. אחריו נותק הקשר, אך ידיעות על המתרחש בארץ-ישראל המשיכו להגיע. זכריה עואד חבאני היה הראשון שיצא לעדן בתחילת שנות הארבעים ופעל למען עלייה. בשנות הארבעים החלה התעוררות לעלייה. תחילה עלו בני משפחת עדני בראשות זכריה עואד ב- 1945. אחר כך החלה פעילות למען יהודי חבאן בקרב שליחי העלייה בעדן, בסוכנות היהודית ובוועד היהודי האמריקני. התברר שהקהילה חייבת לסולטאן סך של 7,000 ריאל (כ- 1,300 לא"י). בשנת 1949 החלו להתכונן לעלייה, הקהילה מנתה אז 60 משפחות. ב- 1950 אירגנה משלחת שבאה מישראל את יציאתם בשני שלבים: מחבאן לעדן ומעדן, במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" של יהודי תימן, לישראל. המשלחת פרעה את החוב לסולטאן הטריטוריה, כדי שיאפשר את יציאת היהודים. בינואר 1950 הגיעה קבוצה ראשונה ובה 26 יהודים מחבאן למחנה המעבר "גאולה" בעדן.

מרבית יהודי חבאן, 100 משפחות, התיישבו במושב ברקת בישראל.

שיח' עת'מאן SHEIKH UTHMAN

בערבית: الشيخ عثمان‎

יישוב עירוני מצפון לעיר עדן, בעבר בתחום הרפובליקה של דרום תימן.


יהודים הגיעו לשיח' עת'מאן בעיקר מעדן, וזאת בשל אפשרויות תעסוקה ומגורים. כיהודי עדן כולה, התגוררו גם יהודי שיח' עת'מאן ב"רחוב היהודים" ושם גם שכן בית הכנסת "זכרון טוב", והיה גם בית הקדש בשם אלבח'אר.

במשך השנים התקבצו במקום יהודים תימנים נוספים שבאו מכמה כפרים בתימן. ב- 1923 שימש יחיא צברי כרב הקהילה עד שעלה לארץ-ישראל ב- 1924.

מתחילת שנות הארבעים, החלו להתרכז בשיח' עות'מאן פליטים יהודים מאזורים שונים בתימן שנמלטו בגלל מתיחות עם השכנים ובעיקר בשל רצונם לעלות לארץ-ישראל ובשל האיסור שהטיל שליט תימן באותה התקופה על העלייה. השלטון הבריטי במושבה התייחס אליהם טוב, והקים מחנות כדי לשכן אותם. לשיח' עות'מאן הגיעו גם יתומים יהודים שהוברחו בגלל "גזירת היתומים" שחודשה בתימן ב- 1919. מחנה מיוחד הוקם עבורם במקום. ב- 1943 עלו כ- 2,000 יהודים מפליטי שני המחנות.

במחנות התגוררו היהודים בשלושה ריכוזים מרוחקים זה מזה: בחצר בית-הכנסת "זכרון טוב" שברחוב היהודים; במכלאה פתוחה שנקראה אל-זריבה; בבית-ההקדש אל-בח'אר.

בדצמבר 1947 התחוללו בעדן מהומות נגד היהודים. הרקע לכך היה הכרזת החלוקה של ארץ- ישראל באו"ם בנובמבר 1947. במהלך המהומות נהרגו כמה יהודים.

ערב העלייה ההמונית לישראל היו במקום 80 משפחות יהודיות. היהודים עלו במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" ב- 1949-50.

רדאע Rada

בערבית: رداع

עיר מחוז מדרום מזרח לדמאר, דרום מזרח תימן.


יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, הם שרידים של קהילות עתיקות, שכן באזור ישב שבט ח'מיר שהקים ממלכה במאה הראשונה ומלכיה התייהדו. היהודים מלאו תפקיד חשוב במסחר עם הודו בימי הביניים. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של רוב הקהילות היהודיות באזור.

על פי מסורת בני רדאע, קהילתם היא יישוב יהודי קדום ביותר, עוד מימי ראשית ההתיישבות היהודית בתימן. אולם רק מן המחצית הראשונה של המאה השבע עשרה, מן השנים שלפני גלות מוזע (1679), יש בידינו עדויות כתובות על קיומו של יישוב יהודי ברדאע.

באותה תקופה היו בקרב הקהילה תלמידי חכמים רבים, ביניהם המשורר שלמה בן שלום ידיע אל-ראבעה. לפני גלות מוזע גרו היהודים בתוך העיר בין החומות. הם גורשו ממנה ולאחר כשנה וחצי הותר להם לשוב, אך נאסר עליהם לחזור לבתיהם הקודמים, ולא כולם שבו לרדאע. אחדים, כמו משפחת בדיחי, עברו לצנעה, ולרדאע הגיעו משפחות חדשות, כמו דאהרי, מצאצאי המשורר יחיא אל-דאהרי שחי בכוכבאן ובצנעה. באותה התקופה הגיעה לרדאע מצנעה גם משפחת עראקי הידועה ועמם באו יהודים נוספים מצנעה, והזיקה בין שתי הקהילות התהדקה. בלחץ השלטונות עזבו היהודים את תחומי העיר ובנו לעצמם שכונה חדשה מחוץ לחומות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על תשלום מיסים תמורת מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם. המס היחיד שהוטל על בני החסות היהודים היה מס הג'זיה.

ארגון הקהילה היה אופייני לקהילות העירוניות של יהודי תימן. בראש הקהילה עמד הנשיא, והיה אחראי על ניהול חיי היום יום, תוארו היה "שיך". במשפחות ששמן "אלשיך" היה כנראה אחד מאבותיהם שכיהן בתפקיד שיך, ראש הקהילה היהודית. הנשיא היה מקורב לשלטונות, ובין תפקידיו היה גם גביית מיסי היבול מן המוסלמים.

העאקל היה עוזר הנשיא ועמד בראש מועצה של נציגי הציבור ועסקנים מבתי הכנסת השונים ומהשכונות השונות. מספר החברים נע בין חמישה (אחד מכל בית כנסת) לעשרה. תפקידם היה לסייע בגביית מסים מבני הקהילה ולהוציא אל הפועל את הוראות הנשיא. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים שימשו בתפקיד סעיד סאלם הרון ואחריו שמעון שרפי.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית וסמכותו הייתה מוחלטת גם באשר לעניינים החורגים מן התחום הדתי והרוחני, אם-כי לא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. הרכב בית הדין כלל שלושה מתוך ארבעה חכמים שכיהנו כדיינים בקהילה. למימון פעולות סעד בקהילה, גבו את מס השחיטה.

קהילת רדאע הייתה במעמד ביניים בין קהילת צנעה הגדולה לבין קהילות קטנות בסביבתה. הקהילה קבלה עליה את סמכות בית הדין של צנעה, ואילו הקהילות הכפריות של הסביבה קיבלו את סמכות בית הדין של רדאע. קהילות סמוכות היו: מלאח, קאנע, ג'חאף ועמד.

יהודי רדאע התפרנסו מן המסחר ומן המלאכה. היו ביניהם חייטים, מעבדי עורות ורצענים, והיו רוכלים רבים. כמה סוחרים יהודים מרדאע יצאו בענייני מסחר לעדן. כמה יהודים היו בעלי קרקעות, ומסרו את עיבודן לאריסים לא יהודים.

רדאע מילאה תפקיד חשוב בסחר בין נמל עדן שמדרום לה, שסחר עם הודו, לבין צנעה. היו יהודים שהיגרו מרדאע להודו בשל ענייני מסחר.

ברדאע פעלו תשעה בתי כנסת. שניים ציבוריים: בדיחי וצאלח. השאר פרטיים: והב, מעוצ'ה, טיירי, חתוכה, בסיס ושניים של משפחת עומייסי. בית כנסת נוסף, אל-פליחי, היה קיים כבר במאה השבע עשרה. במאה התשע עשרה מועטות הידיעות על הקהילה והיא נזכרת רק בשמה וכך גם במאה העשרים. בתקופה הזאת מציינים שרדאע הייתה הקהילה השנייה בגודלה בתימן ומנתה 2,000-1,000 נפש. הנוסע יעקב הלוי ספיר בספרו "אבן ספיר" (1866 - 1874) מציין 300 בתי אב ברדאע וארבעה בתי כנסת; שמואל יבנאלי שביקר בתימן בשנת 1911 כשליח הסוכנות הציונית בארץ-ישראל, מנה 1,000 יהודים בעיר. פרופ' שלמה דב גויטיין מציין שהיו ברדאע פחות מ- 2,000 יהודים. במפקד הג'זיה לשנת 1942 נמנו 312 משלמי מס ברדעא.

יהודים עלו מרדאע לארץ-ישראל בסוף המאה התשע עשרה. אחרים התיישבו בעדן לרגל מסחר או בגלל שנמנעה יציאתם משם או כניסתם לארץ ישראל על ידי הבריטים. ערב העלייה ההמונית מנתה הקהילה כ- 2,500 נפש. לאחר קום מדינת ישראל עלו כולם כאיש אחד במבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם, יצאו רבים ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, שם התרכזו גם שליחי העלייה. בעדן רוכזו היהודים במחנות שהוקמו במיוחד עבורם בפרברי העיר עדן.

Jihanah

In Arabic: جحانه also known as Jahana

A village in the Jihanah District  in the Sana‘a Governorate, Yemen.

In the first half of the 20th century most inhabitants of the village were Jews with about eleven Jewish families and only two Muslim families. There was a synagogue and a mikve in the village, the cemetery was located outside the village at the bottom of a mountain. Jewish children received their education from a mori (moreh, teacher of religious studies). The village had two ritual slaughterers. Jews owned some land and animals and in addition were active as craftsmen selling their products in Sana'a. 

In early 21st century there were over 4,000 inhabitants in Jihanah, none of them Jewish. 

אל קצר 

ידועה גם בשם: קצר בני שדאד; בערבית: القصر بني شداد

כפר באזור כאולאן במחוז צנעא, תימן. במחצית הראשונה של המאה ה-20, כפר קטן זה היה ביתם של שלוש משפחות יהודיות, שלכל אחת מהן היה בית כנסת נפרד משלה. בית העלמין היהודי היה ממוקם מחוץ לכפר. התושבים היהודים באל קצר עלו לישראל בסוף שנות ה-1940.

מחדרה

בערבית: محضرة

במחצית הראשונה של המאה ה-20 התגוררו בכפר זה רק שתי משפחות יהודיות: משפחות מעודה ומשפחת מנצור. בגלל מספרם הקטן של היהודים בכפר, הם היו תלויים בקהילה היהודית הסמוכה אל חיסן הידועה גם בשם חיסן ראימן. יהודי מחדרה שלחו את ילדיהם אל המורי של אל חיסן, בחגים התפללו יחד עם יהודי אל חיסן והשתמשו בשירותי השוחט שלהם.  יהודי מחדרה עלו לישראל בסוף שנות ה-1940.
Se