חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי תימן

ציוני דרך בתולדות יהודי תימן


626 | מקורות ראשונים

לסיפור ראשיתה של ההתיישבות היהודית בתימן יש גרסאות רבות. אחת מהן שואבת, בין השאר, מהרומן המפורסם בספר "מלכים" בין שלמה המלך למלכת שבא, שישבה על כס המלכות בתימן הקדומה. לפי מסורת זו ואחרות, כבר בימי בית ראשון (1025 לפנה"ס) חיה בתימן קהילה יהודית. לפי מסורת אחרת, מקורם של יהודי תימן בארץ-ישראל שלפני חורבן בית ראשון, ביהודים שהאמינו לנבואות הזעם של הנביא ירמיהו ונמלטו דרומה, שם היו לראשוני המתיישבים היהודים בארץ ההררית החמה.
בשנת 1970 נמצאה על עמוד משוקע ברצפת מסגד, כ-15 ק"מ מזרחה מהעיר צנעא, בירת תימן, כתובת מימי בית שני העוסקת ב-24 משמרות הכוהנים ששירתו בבית-המקדש. כתובת זו איששה את ההנחה כי ההתיישבות היהודית בתימן היא אכן בת למעלה מ-2,000 שנה.
בשנת 115 נוסדה בתימן ממלכת חִמיַר, ששלטה באזור עד המאה השישית. יהודי תימן בתקופה זו נמנו עם בני המעמד הגבוה, והממלכה אף אימצה כמה עקרונות תיאולוגיים יהודיים מרכזיים, ובהם האמונה באל אחד (מונותיאיזם). אחרון שליטי הממלכה היה יהודי, המלך יוסוף דו-נאס, שנפל בשנת 525 לספירה בקרב במלחמתו נגד החבשים הנוצרים.
במהלך המאה השביעית יצאה מחצי האי ערב בשורת האסלאם. יהודי תימן חששו שגורלם יהיה כגורל ארבעת השבטים היהודיים שחיו בסביבות העיר מדינה (הנמצאת מצפון לתימן, בחצי האי ערב) ונטבחו על-ידי כוחותיו של מוחמד בקרב ח'ייבר המפורסם בשנת 626, לאחר שסירבו להתאסלם. ואולם, כשהגיעו הכובשים המוסלמים לתימן, הם נהגו ביהודים כפי שנהגו ברוב המיעוטים בארצות שכבשו – כבני-חסות (דימי) המחויבים במס שנתי (ג'יזיה) וכפופים לתקנות משפילות תמורת חירותם הדתית והקהילתית.


1173 | איגרת תימן

חשרת העבים של ה"דאר אל-אסלאם", הלוא הוא העיקרון המוסלמי הקובע כי בכל מקום שבו מתגוררים מוסלמים יש להחיל על כל התושבים את ההלכה המוסלמית, ריחפה תמיד מעל יהודי תימן. בשנת 1165, למשל, תבע המלך עבד אל-נבי מיהודי תימן לבחור בין התאסלמות לחרב. שלא כמו רבים מיהודי אשכנז באותם ימים, שהעדיפו ליהרג על קידוש השם במהלך מסעות הצלב, העמיסו יהודי תימן על גבם את הסג'ארה (שטיח תפילה) ומיהרו למסגד כדי להאזין לדרשה השבועית של האימאם. רובם חיו שנים רבות כאנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים בצאתם.
אישור הלכתי לכך קיבלו בשנת 1173 מ"הנשר הגדול", הלוא הוא הרמב"ם (רבי משה בן מימון), מחבר "איגרת תימן" הידועה. האיגרת נשלחה כמענה למכתבו של מנהיג יהודי תימן, רבי יעקב בן רבי נתנאל בירב פיומי, ששטח בפניו של הרמב"ם את מצוקת קהילתו וביקש את עזרתו. הרמב"ם השיב לו כי אין דינם של יהודים אנוסים כדין עובדי עבודה זרה, ולכן לא חלה עליהם הלכת "ייהרג ובל יעבור". הרמב"ם אף הקדיש חלק ניכר מאיגרתו לניסיון לעקור אמונות משיחיות שהשתרשו באותה עת בקהילות היהודיות בתימן בעקבות הופעתו של משיח שקר, ששיכנע רבים מהם להתאסלם.



1546 | שתיקת המוּזע

בשנים 1546–1629 שלטה בתימן האימפריה העות'מאנית, והיהודים ידעו ימים של רווחה ופריחה. בשנת 1629 עלתה לשלטון השושלת הקאסמית, ובמהלך 200 שנות שלטונה הלך מצבם של יהודי תימן והחמיר. השליט הראשון שדאג לכך היה האימאם איסמאעיל, ששלט בתימן בשנים 1644–1676 והטיל על היהודים גזירות שונות, ובהן האיסור לחבוש מצנפות כאות להשפלתם, גזירה שכונתה בשם "גזירת העטרות". יורשו, האימאם אחמד (ששלט בשנים 1676–1681), חתר למימוש אמרתו המפורסמת של הח'ליפה עומר, "לא תהיינה שתי דתות בחיג'אז" (חבל הארץ בחצי האי ערב) ותבע מיהודי תימן לבחור שוב בין האסלאם לחרב, אך המתיק את הגזירה לגירוש. וכך, במהלך יום אחד בשנת 1679 צוו כל היהודים לעזוב את בתיהם ולגלות אל אזור מדברי שומם וצחיח שנקרא "מוּזע", סמוך לעיר הנמל מוכה שעל גדות ים סוף. הגלות נמשכה כשנה, אך לפי מקורות שונים, כשליש מהגולים מתו במוּזע, ורבים מנכסי הרוח של יהודי תימן אבדו, ובהם כתבי יד שונים וכן שטרות ופנקסי הקהילות. כששבו היהודים לבתיהם גילו כי כל רכושם הוחרם, והם נאלצו להקים את בתיהם ושכונותיהם מחדש.
המשבר הרוחני בעקבות גלות מוּזע וגזירת העטרות הותירו את רישוש לדורות. השבר העמיק עם האכזבה ממשיח השקר שבתאי צבי (1626–1676), שכגודל כיסופי הגאולה שעורר בלב היהודים בקהילות התפוצות בכלל וביהדות תימן בפרט כך מידת התסכול והייאוש שפשטו עם היוודע דבר התאסלמותו.



1720 | ויפוצו לכל חלקי הארץ

ההיסטוריה של יהודי תימן קשורה קשר הדוק לגיאוגרפיה של המדינה – ארץ הררית המבותרת בנחלים ובוואדיות עמוקים. הקהילות היהודיות בתימן היו, לפיכך, מפוזרות על פני שטח עצום וביותר מ-1,000 מקומות יישוב. רק בארבע ערים חיו יותר מ-1,000 יהודים: צנעא, עדן, דמאר ותְּעֵז שבמחוז שרעב.
הקהילה היהודית המרכזית ישבה בעיר הבירה צנעא, שם פעל בית-הדין הגבוה, שהכריע בסוגיות דתיות, מינה מנהיגים לקהילות, פיקח על שוחטים ויישב סכסוכים בבתי-כנסת. יהודי צנעא נהגו להתחתן רק בקרב בני עירם ודבקו באמרה "קאשם צנעא ולא מרי אלבלאד", קרי, "עדיף מוכר צנוניות מצנעא על מורי (רב) מהכפר".
העיר השנייה בחשיבותה היתה דמאר, שהצמיחה תלמידי חכמים גדולים ובהם הרב יחיא גריידי, הרב שלמה מלאחי והרב לוי קשת. יהודי דמאר היו ידועים בחריפות לשונם, כמאמר הפתגם העממי הנפוץ: "זַבּטַתּ חֲמַאר וִלַא כִּלמַתּ צַאחִבּ דֲמַאר" ("עדיפה בעיטת חמור על מלותיו של איש דמאר").
מרכז יהודי גדול נוסף פעל בעיר עדן, שישבה על גדות ים סוף. עדן הפכה לאבן שואבת עבור יהודים הודות למיקומה האסטרטגי כציר מסחר מרכזי להודו. בין עשיריה וראשיה נודעו בעיקר רבי משה חנוך הלוי ובני משפחת מיסה (משה). חייהם החופשיים של יהודי עדן תחת השלטון הבריטי והתקרבותם לתרבות האירופית – בעיקר בקיאותם בשפה האנגלית – הפכו את העיר למעין טריטוריה תרבותית נפרדת משאר קהילות היהודים בתימן.
בדרום תימן חיו ה"שרעבים", שהתגוררו בכפרים רבים ובעיר הגדולה תְּעֵז. כמו צנעא ועדן, גם בנפת שרעב צמחו ישיבות ורבנים גדולים. המפורסמים שבהם היו רבי חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי וכמובן גדול משוררי תימן, רבי שלום שבזי (1619–1720). על שבזי מספרות האגדות כי בכל ערב שבת נעשה לו נס קפיצת הדרך ובא לארץ-ישראל, ועם יציאת שבת שב לביתו שבתימן.
כאן המקום להזכיר גם את הקהילה היהודית הקטנה בעיר חבאן, ששכנה הרחק מהקהילות הגדולות במרכז תימן והחזיקה במנהגים ייחודיים. אלו באו לידי ביטוי בניגוני תפילה מקוריים, בגידול שיער ארוך עד הכתפיים בקרב הגברים ובבוז שרחשו לתקנה המוסלמית האוסרת על יהודים לשאת חרבות למותניהם. יהודי חבאן עלו לישראל ב-1949 במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" והתיישבו במושב ברקת שבשפלה.





1805 | מחלוקת לשם שמים

יהדות תימן היתה מסוגרת יחסית וקשריה עם קהילות יהודיות אחרות בתפוצות היו רופפים, למעט קשר הדוק עם הקהילה היהודית בקוצ'ין, הודו. יחד עם זאת, היא שאבה מקהילות שונות רעיונות וחידושי תורה. לדוגמה, בתקופת התלמוד ניזונה יהדות תימן בעיקר מהגותם של חכמי ארץ-ישראל, ואילו בתקופת הגאונים נוצר ערוץ תקשורת בינה לבין חכמי בבל. בימי הביניים, כשמרכזי התורה עברו מבבל לצפון אפריקה ולספרד, אימצה יהדות תימן את ההגות הפילוסופית והשירה הספרדית, ובמיוחד ניכרה בהם השפעת הרמב"ם ויצירתו.
במהלך המאה ה-17 הועם כוכבו של הרמב"ם בתימן לטובת עיסוק בתורת הסוד הקבלית, בעיקר תורתו של האר"י הקדוש מצפת, שעסקה לא מעט בנושאי גלות וגאולה שהיו קרובים ללבם של יהודי התפוצות. על רקע זה התעוררה מחלוקת קשה בין נשיא הקהילה היהודית בתימן, רבי שלום עראקי (1727–1762), לבין כמה מחברי הקהילה היהודית בצנעא. עילת הפולמוס היתה תביעתו של רבי עראקי להחליף את "היד החזקה" של הרמב"ם כמקור הסמכות ההלכתי של הקהילה בחיבור "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו מצפת. רבי עראקי, צאצא של משפחת עראקי הידועה, לא היסס לנצל את קשריו בחלונות הגבוהים ואף הפעיל את חיילי האימאם כדי להוציא את רצונו אל הפועל. פעולה זו, שאיימה לפרק את יסודות הקהילה היהודית בצנעא, נמנעה לבסוף בזכותו של המנהיג הרוחני של יהודי תימן, ר' יחיא צלאח, שפישר בין הניצים.
ר' יחיא צלאח, שנפטר בשנת 1805, היה היוצר הפורה ביותר בקרב יהדות תימן בעת החדשה. עיקר פועלו היה מפעלו הגדול לאיתור מנהגיה הקדומים של יהדות תימן למן המשנה והתלמוד ועד חיבוריו של הרמב"ם. הוא אף כתב חיבור היסטורי שנועד לבסס את שלשלת הקבלה של יהודי תימן מחורבן בית ראשון ועד ימיו. חוקרים מציינים כי אלמלא מפעלו של ר' צלאח, רבים מאוצרות יהדות תימן היו אובדים לעד.



1863 | שעיר לעזאזל

"שעיר לעזאזל" הוא כינוי לקורבן שהקריב הכוהן הגדול ביום-כיפור כדי לרצות את השטן ולהניאו מלקטרג על ישראל. חלפו השנים, בית-המקדש חרב, היהודים נפוצו לכל עבר – ובאירוניה היסטורית הפכו הם עצמם לשעיר לעזאזל של אומות העולם, בעיקר בתקופות של אי-יציבות פוליטית.
פלישת נפוליאון למצרים וארץ-ישראל והופעת הווהאבים בחצי האי ערב במהלך המאה ה-19 הובילו לכאוס שלטוני בתימן. בתקופות שונות אחזו בשלטון שניים או שלושה אימאמים בו בזמן. כצפוי, היהודים היו הראשונים לשלם את המחיר.
בערב פסח 1819 התנפלו שבטי בכּיל על צנעא כדי לנקום באימאם על ששנה קודם לכן סירב להעביר להם את המס השנתי. במהלך הפרעות, שנמשכו 21 יום, עשרה יהודים נהרגו, עשרות יהודיות נאנסו ואלפי ספרים וכתבי יד הושחתו או נגנבו. עם תום הפרעות לא נותרו מן השכונה היהודית בצנעא אלא עיי חורבות.
אירוע נוסף שזיעזע את אמות הספים של הקהילה היהודית התימנית התרחש בשנת 1863, עם הוצאתו להורג של רבי שלום אלשיך, אחד ממנהיגי הקהילה. רבי אלשיך, שמשפחתו החזיקה באחריות לטבוע מטבעות בשמו של האימאם, נפל קורבן לסכסוך בין שני אימאמים, ואחד מהם הורה לאלשיך שלא להטביע מטבעות עבור האחר. אלשיך סירב והוצא להורג. הידיעה על נסיבות מותו הידהדה לא רק בקרב יהודי תימן, אלא גם בעולם היהודי כולו.
בשנת 1872, עם כיבוש צנעא על-ידי הטורקים, חל שינוי לטובה בחייהם של יהודי תימן. בתקופה זו אף החלו להתהדק הקשרים בין יהדות תימן לקהילות יהודיות בתפוצות, בעיקר בכל הנוגע לרעיונות הציוניים.




1904 | מתי פרצה המהפכה הציונית?

מנהיגי התנועה הציונית התחנכו על ברכי תנועת ההשכלה ולכן ידעו כי מהפכות ללא תיעוד משולות להצגה בלי קהל. תובנה זו הובילה אותם לבצע תיעוד מקיף ומעמיק שקבע כי המהפכה הציונית החלה באזור "תחום המושב" של רוסיה באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19. אלא שהמציאות היתה מעט שונה.
בשנת 1881, עוד לפני העלייה הראשונה מאירופה, עלו ארצה בשקט ובענווה כ-2,500 יהודים מתימן. עלייה זו, שכונתה "אעלה בתמר" (מתוך פסוק מ"שיר השירים"), הגיעה לארץ-ישראל מטעמים דתיים וציוניים כאחד. העולים החדשים לא בחלו בעבודה קשה ולא הסתמכו על כספי החלוקה, שהיו באותה עת מקור המחיה העיקרי של יהודי ארץ-ישראל.
למרות חלקם החשוב בבניין הארץ, העולים מתימן זכו ליחס מנוכר הן מצד היישוב הישן, שפיקפק ביהדותם, והן מצד החלוצים החילונים, שראו בהם רק כוח עבודה זול. יחס זה קיבל משנה תוקף בשנת 1904, אז שיוועה התנועה הציונית לכוח עבודה זול, ועד מהרה הוצעו היהודים שנותרו בתימן כ"תחליף לפלאחים הערבים". ארתור רופין, ממנהיגי התנועה הציונית, הציע למשוך יהודים מתימן באמצעות שימוש בכיסופיהם המשיחיים-דתיים. לשם כך נשלח לתימן שליח מטעם התנועה הציונית כשהוא מחופש לרב – שמואל ורשבסקי-יבנאלי, שהציג את עצמו כשליחו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. תוצאות התרמית נודעו לימים כ"עליית יבנאלי".
תגובתם של העולים מתימן ליחס המנוכר והמניפולטיבי שזכו לו בישראל היתה הסתגרות ועשייה למען קהילתם בלבד. שכונות שונות הוקמו על טהרת יהודי תימן, ובהן כרם-התימנים מצפון ליפו, וכן יישובים כגון כפר-מרמורק. בשנת 1918 היו יהודי תימן כ-8% מכלל היהודים שחיו בארץ-ישראל.
בד בבד העניקו יהודי תימן ומורשתם השראה חשובה לתרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל. השירה, הריקודים האופייניים והחזות האותנטית נתפסו כדימוי של היהודי השורשי, הקרוב ביותר אל אבותינו מתקופת בית שני ואף לפניה.



2010 | העליות הגדולות

בשנת 1948, לפני הקמת המדינה, חיו בארץ-ישראל כ-35 אלף יהודים יוצאי תימן. אחרי הקמת המדינה ומלחמת העצמאות פרצו בתימן מהומות נגד היהודים, שהובילו את ממשלת ישראל להכריז על מבצע "על כנפי נשרים" (שנקרא גם "מרבד הקסמים"), ובמסגרתו הועלו מתימן כ-50 אלף יהודים. מבצע נוסף התקיים בשנים 1952–1954, ובו הועלו מתימן אלפי יהודים נוספים.
אחת הפרשות העגומות הכרוכות בקליטת יהודי תימן בראשית ימיה של המדינה היא "חטיפת ילדי תימן". במסגרת הפרשה עלו חשדות כי תינוקות של יוצאי תימן נחטפו מבתי-חולים על-ידי בעלי תפקידים רשמיים והועברו לזוגות יוצאי ארצות אשכנז שלא הצליחו להביא ילדים לעולם. בעקבות לחץ ציבורי הוקמה בשנות ה-90 של המאה ה-20 ועדת חקירה לבדיקת החשדות. הוועדה, שלא מצאה עדויות שיתמכו בחשדות, הואשמה גם היא בניגוד עניינים ובהעלמת מסמכים.
בשנים 1992–1993 עזבו את תימן למעלה מ-1,000 מבני שארית הקהילה, מהם לארצות-הברית ואחרים לישראל. בשנת 2010 חיו בתימן כ-150 יהודים, בעיקר בערים צנעא וריידא. למעלה מ-80% מהם הם בני 60 ומעלה.
סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
204076
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

אלשיך' שלום בן יוסף אלשיך (1859 – 1944), רב, נולד בעיר צנעא בתימן. עד שנת 1888 הוא כיהן כרב בבית הכנסת ע"ש אלשיך בצנעא.  הוא עזב את תימן והגיע לירושלים לאחר מסע בן שלוש שנים. הוא למד במספר ישיבות בירושלים ובשנת 1893 הוא נבחר להיות חבר בוועד אשר הנהיג את קהילת יהודי תימן בירושלים ובתוקף תפקידו היה אחראי על הקמתם של מספר מוסדות חינוך וצדקה למען הקהילה.

בשנת 1898 הוא נבחר לתפקיד רב ראשי של קהילת יהודי תימן בירושלים. הוא היה אחד ממקימי ישיבת המקובלים "רחובות הנהר". הרב אלשיך חיבר מספר ספרים. בספרו "דברי הימים לעדת התימנים בירושלים" הוא מתאר את התגברות הרצון לעלייה בקרב יהודי תימן ותחילתה של עלייתם לארץ בעשורים האחרונים של המאה ה-19.

יחיאל צברי (נ. 1933) זמר. נולד במחוז ארחב, תימן. עבד כמלטש יהלומים, מתגורר בקרית אונו ושר בקבוצת "בני תימן".

זמר. עלה לישראל עם הוריו מחובייש, תימן, בשנת 1934. ילדותו עברה עליו בבנימינה. אחר כך עבר לתל אביב, והוא מתגורר בה גם כיום. מסורת שירתו מן המשפחה, מסבו ומאביו. יהודה כהן היה ממייסדי תיאטרון המחול "ענבל".
Industrialist, Author and Scholar

Born as Mahla Yaacov Ben Shalom into a wealthy Jewish family of Aden, Yemen, Ha-Adani was a curious and ambitious autodidact, who had no formal education except for an elementary education with a mori - a Yemenite teacher of Jewish traditional education. However, he managed to gain a deep knowledge of the Torah and the Jewish tradition as well as a broad general education that he acquired from books and journals imported to Yemen. As a young boy, he started to work in a cigarette factory, of which he eventually became the owner. The factory flourished until World War I, but was closed later. Ha-Adani’s next enterprise was an ice factory, as he wanted to be able to supply both the rich and the poor with this much-needed product. As a leader and philanthropist, Ha-Adani was very much involved in the affairs of the Jewish community in Aden and in the Zionist activities there. He was the main intermediary towards Zionist institutions in Israel and in London. In 1924, he sent his family to Palestine, while he remained in Yemen. His sons were educated in the Gymnasia Herzliya in Tel Aviv. Ha-Adani was influential in establishing the Salim school for girls with women teachers from Israel. In 1930, Ha-Adani immigrated to Palestine settling in Tel Aviv, where he became one of the founders of light industries in the city. During World War II, he lost one of his seven sons. In addition, Ha-Adani distinguished himself as an author and scholar; among his published works a mention should be made of Bein Aden Le-Teiman ("Between Aden and Yemen") (1947), about the Jewish community of Aden, and Or Ha-Hozer ("Returning Light") (1940), an interpretation of the Book of Ecclesiastes.

אורי כהן (נ. 1931) זמר.

נולד בתימן ועלה לישראל עם הוריו מחובייש (דרום מרכז תימן) בשנת 1934. גדל והתחנך בבנימינה. אחר כך עברה המשפחה לתל-אביב, ובה הוא מתגורר מאז ועד היום.

זמר. עלה לישראל עם הוריו מחובייש, תימן, בשנת 1934. ילדותו עברה עליו בבנימינה. אחר כך עבר לתל אביב, והוא מתגורר בה גם כיום. מסורת שירתו מן המשפחה, מסבו ומאביו.
Rabbi and educator

Born in Yemen in 1902, he immigrated to Palestine in 1909, where he became one of the leaders of the Yemenite community in Israel. In 1922, he founded Degel Hazvi, a charitable association for Yemenite Jews in Jerusalem. A graduate of the Mizrahi seminary in Jerusalem in 1925, R. Hubashi served for many years as principal of the Tora Or Yemenite school in Jerusalem. As representative of the Yemenite Association in the Land of Israel and member of the Provisional Council of State, R. Hubashi was one of the 37 signatories of The Declaration of the Establishment of the State of Israel on Iyyar 4th, 5708 - May 14th, 1948. In 1970, he was appointed Chief Rabbi of the Yemenite congregation in New York.
זמר. נולד באזור סר במרכז תימן, ועלה לישראל עם הוריו בשנת 1949. לאחר שהות קצרה במחנה העולים עין-שמר הייתה המשפחה ממקימי מושב צלפון. יוסף עוזרי עוסק בחקלאות ומשמש שוחט ובודק מוסמך.
זמר. נולד בעיר כוחלאן, צפונית-מערבית מצנעא, תימן, עלה לישראל בשנת 1949, ולאחר שהות קצרה במחנה עין-שמר התיישב בתל-אביב, ועבד כפקיד.
Businessman

Born in Sana’a, the capital city of Yemen, first son of Yitzhak Tsuberi, an owner of a food supply store for the Turkish army, and Badre Sharabi-Hibe, a seller of needlepoint products. As a very young man, Tsuberi opened a large store for fabrics and perfumes many imported from Aden, Eritrea, and Italy. He cultivated good commercial and personal contacts, and gained knowledge of Italian, German, French, Turkish, as well as Arabic and Hebrew. During the 1930s, Tsuberi opened a hotel catering to for the needs of European visitors, travelers and businessmen, who were not accustomed to the standards of the Oriental guest houses in Sana’a. Located behind Tsuberi’s house, the hotel had tables, beds, and other facilities that had been unseen up till then in Sana’a attracting a respected clientele of both local and foreign guests. Tsuberi turned into a successful businessman by importing German-made weapons for the army of the Imam Yihie, the ruler of Yemen (1918-1948). Tsuberi managed to gain the Imam's confidence, who did not trust even his relatives, thanks to his mother's connections with women at the court to whom she supplied exclusive embroidery products. During the late 1930s, Tsuberi settled in Hamburg, Germany, where he witnessed the growing anti-Jewish policy of the Nazi, including the riots of Kristallnacht in November 1938. Consequently, he left Germany and immigrated to Palestine in 1939. He settled in Tel Aviv and shortly afterwards he opened a hotel in north Tel Aviv. His ties to the social and cultural affairs of the Yemenite community in Israel were weak, as he felt more affiliated to the European and especially to the German language and culture. However, he acknowledged the uniqueness and importance of the Jewish Yemenite culture due to his close friendship with the scholar Carl Rathjens. Tsuberi proposed to Yitzhak Ben Zvi (1884-1963), the second President of Israel, to establish a Yemenite-Jewish community in the Judean Mountains with the aim of creating a living museum about the culture of Yemenite Jews.