אלשיך' שלום בן יוסף אלשיך (1859 – 1944), רב, נולד בעיר צנעא בתימן. עד שנת 1888 הוא כיהן כרב בבית הכנסת ע"ש אלשיך בצנעא.  הוא עזב את תימן והגיע לירושלים לאחר מסע בן שלוש שנים. הוא למד במספר ישיבות בירושלים ובשנת 1893 הוא נבחר להיות חבר בוועד אשר הנהיג את קהילת יהודי תימן בירושלים ובתוקף תפקידו היה אחראי על הקמתם של מספר מוסדות חינוך וצדקה למען הקהילה.

בשנת 1898 הוא נבחר לתפקיד רב ראשי של קהילת יהודי תימן בירושלים. הוא היה אחד ממקימי ישיבת המקובלים "רחובות הנהר". הרב אלשיך חיבר מספר ספרים. בספרו "דברי הימים לעדת התימנים בירושלים" הוא מתאר את התגברות הרצון לעלייה בקרב יהודי תימן ותחילתה של עלייתם לארץ בעשורים האחרונים של המאה ה-19.

יחיאל צברי (נ. 1933) זמר. נולד במחוז ארחב, תימן. עבד כמלטש יהלומים, מתגורר בקרית אונו ושר בקבוצת "בני תימן".

אברהם, לאה (נ. 1945). זמרת, רקדנית, שחקנית וכוריאוגרפית. ילידת תימן. רקדה בתיאטרון המחול "ענבל" ושימשה בו כסגנית מנהלת וכוריאוגרפית. היא רקדה בלהקת המחול "בת שבע" בתפקידים ראשיים, וייסדה את להקת "טעם אישי" בחסותה של "ענבל".

אברהם עלתה ארצה בילדותה ב-1949.

בשנת 1982 הוזמנה אברהם לארה"יב כאורחת קרן פולברייט ללמד, להכין כוריאוגרפיה ולהופיע ברחבי ארה"ב.

בשנת 1983 היא פתחה את המגמה למחול הראשונה בישראל, בבית הספר התיכון "אלון" ברמת השרון. היא שיחקה, רקדה ושרה בהצגות רבות בתיאטרון לילדים ונוער, בתיאטרון באר-שבע, בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון "הבימה", וכן הכינה כוריאוגרפיות להצגות תיאטרון. הופיעה בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, ביניהם פסטיבל ישראל, פסטיבל ליל בצרפת, קול המוסיקה בגליל העליון.

בשנת 1995 אברהם הוציאה אלבום בשיתוף עם בית התפוצות בשם "נווה מדבר". באלבום מביאה אברהם שירים ממסורת שירת הנשים בתימן לצד שירים מאת מלחינים ישראליים.

רצבי, רצהבי

RATSABI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם המשפחה רצבי קשור בשמה של העיירה רצבה במרכז תימן, כ-60 קילמטרים דרום מזרחית לעיר הבירה צנעא. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".

אנשים ידועים אשר נשוא את שם המשפחה היהודי רצהבי כוללים את הפרופסור יהודה רצהבי (1916 - 200), חוקר ישראלי של הספרות, השפות והמורשת של יהודי תימן. 

HAJBI

שם משפחה טופונימי, כלומר, נגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ. שמות טופונימיים לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה חז'בי קשור לעיירה חז'בה בנפת כאוולון במחוז צנע'א בתימן שמרבית תושביה היו יהודים, או לעיר חז'בי-משואי.

חז'בי מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. אחת המשפחות בשם חז'בי, אשר עלתה לישראל בשנות ה-1950, עברתה את שמה ללב-רן.

אישים מוכרים בעלי שם משפחה זה כוללים את הסופר סת"ם והרב סעדיה בן שלום הכהן חז'בי משנאוי.

סינואני

SINUANI, SINWANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר סינואן במחוז שרעב במערב תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את הרב חיים סינואני (1898 – 1979) המכונה "המקובל מיהוד".

ARAMI

עראמי, ערמי

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה עראמי נגזר משה של העיירה ערם הנמצאת במרכז ימן, דרומית לעיר דאמר. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

עראמי מתועד כשם משפחה יהודי עם נתנאל עראמי (1988 – 2014) אשר נרצח בפיגוע לאומני בפתח תקווה.

קטעבי

KATABI, KAATABI, QATABI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה קטעבה במחוז דהלה בתימן. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את הניצב בדימוס שלום "שלומי" קטעבי.

דהרי

DAHARI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר דהר בצפון מערב תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את הפוליטיקאי אבירם דהרי (נולד ב-1963), ראש העיר הרביעי של קרית גת.

ג'רופי

JARUFI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה ג'רוף במרכז תימן, דרום מזרח מהעיר דאמר. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את הבלוגרית הישראלית אפרת ג'רופי.

גימאני

GIMANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה גימאן במרכז תימן, דרום מזרחית לצנע'א הבירה. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את המלומד הישראלי פרופ' אהרון גימאני, חוקר של תולדות ומורשת יהודי תימן.

אסנפי, אסנאפי

ASNAFY, ASNAFI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר אסנף או אל-אסנף הנמצא מזרחית מצנעא בדרך אל העיר כאולן במרכז תימן. פירוש הסיומת "-י" בעברית ובערבית הוא "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

שבמי מתועד כשם משפחה יהודי עם עו"ד הישראלי איתן אסנפי (תחילת המאה ה-21).

בדני

BADANI, BEDANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר באדען במרכז תימן או הכפר עותמה בעדאן באזור בעדאן במחוז איב, תימן. בשני הכפרים התגוררו יהודים עד העליה ההמונית של יהודי תימן לאחר הקמת מדינת ישראל. פירוש הסיומת "-י" בעברית ובערבית הוא "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

בדני מתועד כשם משפחה יהודי עם עו"ד הישראלית איילת בדני (תחילת המאה ה-21).

משרקי

MASHRAKI, MASHRAQI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של בכפר אל-משרק במחוז איב במרכז תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים הנושאים את שם המשפחה משרקי כוללים את הרב דוד בן שלמה משרקי (1696 – 1771) הידוע גם בכינוי מהרד"ם.

מנקדי, מנגדי

MANKADI, MANQADI, MANGADI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר באב אל מנקדה הנמצא צפונית מצנעא במחוז עמרם בתימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

מנקדי מתועד כשם משפחה יהודי עם הרב שלמה מנקדי (1910- 1980), לעשבר תושב גוש תל מונד, ישראל.

מעודה

MAUDA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע מתכונה אישית או כינוי.

שם משפחה זה נגזר מהביטוי מעודה ) معوضه ) שפירושו בערבית המדוברת ע"י יהודי תימן "תגמול". במקור שם זה היה שם פרטי שניתן לתינוק שנולד לאחר שאחד מהאחים הבכורים שלו נפטר.

מעודה מתועד כשם משפחה יהודי עם סמל איתי מעודה (1969 – 1989). אנשים ידועים הנושאים את שם המשפחה מעודה כוללים את הזמר הישראלי בועז מעודה (נולד ב-1987).

סנחני

SANHANI, SANKHANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר סנחן הנמצא בפרוורי העיר צנעא במחז צנעא במרכז תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".   

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

סנחני מתועד כשם משפחה יהודי עם סעדיה סנחני (1936 – 1989), לשעבר תושב כפר חסידים, ישראל.

חפדי

HAFDI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הפכר חפיד במחוז צנעא במרכז תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".   

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

חפדי מתועד כשם משפחה יהודי עם סעדה שושנה חפדי (נפטרה ב-2012), לשעבר תושבת פתח תקווה, ישראל.  

רדמי

RADMI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה אל רדמה במחוז איב במרכז תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".   

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

רדמי מתועד כשם משפחה יהודי עם אביבה רדמי (1948 – 1992), ךשעבר תושבת ירושלים, ישראל.

חמדי

HAMDI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה חמדה בצפון תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".   

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה חמדי כוללים את הרב דוד הלוי חמדי אשר חי בתימן במאה ה-15.

עזאני

AZZANI, AZANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה עזאו בדרום תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".   

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה עזאני כוללים את ניצב עמוס עזאני (נולד ב-1945), קצין בכיר במשטרת ישראל, ניצב שירות בתי הסוהר (1997 – 2000) וראש מועצת אבן יהודה (2003 – 2013).

מדר, מדרי

MADAR, MADARI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר מדר (מאדר) בנפת ארחב במחוז צנעא בתימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-".

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה היהודי מדר כוללים את חוקר הביוכימיה הישראלי יליד תימן זכריה מדר (נולד ב-1943).

תמונות מחיי יום יום של קהילת צנע'א, תימן, בתחילת המאה ה-20.
הופק ב - 1985.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות

תיעוד תערוכת צילומים שהוצגה בבית התפוצות ב - 1996.
תיעוד חיי הקהילה היהודית בארצות ערב: סוריה; תימן; מרוקו; תוניסיה; כורדיסטאן; מצרים; עירק.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות

תמונות מחיי יום יום של קהילת צנע'א, תימן, בתחילת המאה ה-20.
הופק ב - 1985.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות

יהודה טסה נולד בירושלים. בעדות זאת הוא מספר את סיפור משפחתו בתימן. לא היה זה נדיר שיתומים יהודיים בתימן נאלצו להתאסלם. ליהודה היה דוד שהתאסלם והפך מאוחר יותר לשופט עליון בתימן. הוריו חלמו על ארץ הקודש ועלו  לישראל בכוחות עצמם, ללא כל תמיכה ארגונית. בהמשך הוא מספר על חייו בישראל ובארה"ב.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

מרגלית עובד, תושבת לוס אנג'לס בארה"ב, היא אחת מתשעה אחים ואחיות ונולדה בעיר עדן, תימן ב -1937. היא עלתה לישראל ב-1949 ועברה לארה"ב ב-1965. הסרט הופק בשנת 2011.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

אליעזר ג'האסי, תושב אוקדייל, ניו יורק, נולד בשנת 1941 וגדל בקהילת יוצאי תימן בהרצליה, שבה עבד אביו בפרדס ובמסעדת פלאפל. בעדות זאת משנת 20111 אליעזר נזכר ביום שבו הכריזה ישראל על עצמאותה בומבצע "שטיח הקסמים", שהוציא כ-50 אלף יהודים מתימן לישראל.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

מאלי מזל דוידוף נולדה בכפר השילוח, ירושלים, למשפחה של יהודי תימן שגרה בירושלים במשך חמישה דורות. בעדות זאת משנת 2015 היא מספרת את זיכרונותיה על העיר העתיקה בירושלים בשנים שלפי הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. כמו כן היא מספרת על עבודתה בשליחות הסוכנות היהודית בעדן, תימן, שם היא סייעה ליהודי תימן בהכנות לעלייה במהלך מבצע "מרבד הקסמים". אלי מזל דוידוף הייתה חברה בארגון ההגנה ואחד מתפקידיה היה לשמור על דוד בן גוריון.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

מן כטרת אלליאלי ("מאימת הליל" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

בדרך כלל היו בנים תימנים נשארים בבית ההורים והכלה הייתה עוברת אל בית הורי החתן. זה שיר אהבה של אם לבנה שעזב את ביתו והלך אחר אהובתו. האם שקשתה עליה הפרידה, רודפת אותו באהבתה החונקת. מקצב השיר הוא של דעסה - 7/8.

סלאם ויא אלבינת ("שלום לך נערה" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

בלדה תימנית שהשתמרה במסורת על-פה - דו-שיח של חיזור: הנער מחזר אחרי הילדה ליד הבאר, אך היא מנועה מליהענות לחיזורו ומפנה אותו להוריה.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה ונישואין: מלאכי עליון, גלות וגאולה, תוכחה לנפש. בשיר באים לסירוגין בתים בעברית וערבית, תוך שמירה עקבית על מבנה השיר. שיר זה אחד השירים המקובלים ביותר ביהדות תימן והוא מושר בכל אירוע של שמחה, בעיקר בחתונות אך גם במוצאי שבת.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

פי אלססאילה ירוחין ("על שפת הנחל" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

דו-שיח בין שתי נערות על יפיו של האהוב ועל געגועים לאהבה. הדימויים לקוחים מן הטבע ומן הנוף. הנער כענף העץ, הנערה כיונה, הגעגוע כחלוקי הנחל אל הים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה המבטא כיסופים לגאולה. השם הדסה מסמל את השכינה, והאני של המשורר מסמל את עם ישראל. השיר הוא אפוא שיר אהבה סמלי בין אלהי ישראל לעם ישראל.

צורת השיר - נשיד. לכל שורותיו חרוז נועל אחיד וכן לדלתות. השיר מושר באירועי שמחה שונים, בעיקר בשבעת ימי המשתה של שמחת החתונה.

שיר זה הוא מהרווחים ביותר בין יהודי תימן והוא מושר בישראל גם בפי ישראלים שאינם יוצאי תימן ונעשה בו שימוש גם במוסיקה פופולרית. הלהקה אורפנד לנד, למשל, עשו שימוש במנגינה הראשונה שנשמעת בהקלטה זו בשירים שלהם "The Kiss of Babylon (The Sins)" ו-"A'salk".

מידע מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

קד זווג'וני ("הנה השיאוני" - מערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

שיר משחק אופייני למרכז תימן ולדרומה המושר ונרקד בחגיגות הנשים בחתונה או בטקס החנא, והוא קרוי לפעמים "ריקוד הפנים והידיים". כתום כל ריקודי הטקס נשארות הנשים לשמח ולרקוד עד השעות הקטנות של הלילה. בינן לבין עצמן הן שרות ורוקדות ריקודי משחק, בהם הן מלינות על הגבר בצורה בלתי ישירה. האשה חורזת, רוקדת, שרה ומשחקת כגבר, המתאר את מר גורלו, כיצד שידכו לו אישה רודנית, המעבידה אותו בעבודות הבית הקשות.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר שבת שנהוג לשיר בסעודה שלישית. זהו נשיד של שבע שורות, תוכנו - השבת וקדושתה לעם ישראל.

הלחן איטי, אילתורי ובמקצב חופשי, כפי שאופיני לנשיד. מנעד הצלילים מצומצם למדי - חמישה צלילים במסגרת קוינטה, כאשר האילטורים מתרקמים סביב צליל מרכזי פועם.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר זה בנוי כשיבוץ שורות ראשונות של חסדאי על שיר קודם של יהודה הלוי - "יעבור עלי רצונך". השורות הזוגיות הן שירו של יהודה הלוי ונותנות אקרוסטיכון "יהודה". השורות האי-זוגיות הן של חסדאי ויוצרות אקרוסטיכון "חסדאי". הנושא - תפילה לגאולה.

לשיר שני לחנים הבאים לסירוגין. הראשון - איטי, אילתורי, בעל אופי של נשיד, ומושר בשירת סולו. השני - קצוב, במשקל משולש, ומושר בישרת הקבוצה.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

אלא ואלהשמי ("האשים" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

שירת האשה היהודיה בתימן איננה שירה כתובה, היא שירה בעל פה, בשפה הערבית-תימנית. שיר זה הינו שיר כמיהה אל אהבה, אל הנשגב, אל היופי וירושלים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נושא השיר תוכחה לנפש שתכשיר את עצמה לעולם שכולו אמת. היונה היא סמל לנפש האדם.

לשיר תשע בתים. הבתים האי-זוגיים בעברית, והזוגיים בערבית.

בהקלטה זו מושרים כל הבתים בעברית. מבנה השיר הוא מענה, כאשר הסולן שר את הדלת של שורה והקבוצה עונה לו עם הסוגר. שני לחנים לשיר, הראשון לשורות הארוכות, (שלש השורות הראשונות והשורה האחרונה של כל בית) והשני לשורות הקצרות, אך בהמשך אין הדבר נשמר בעקביות.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

דו-שיח שנון בין העין והלב מי מהם חוטא גדול יותר. בסוף השיר מתערב המשורר וטוען כי שניהם כאחד חטאים. לשיר 11 בתים ובראשו מדריך בן שתי שורות, המביא את חריזת סיומי כל הבתים. הבתים האי-זוגיים הם דבר העין אל הלב, והבתים הזוגיים הם תשובת הלב אל העין. הבית העשירי הוא סיכומו של משורר והבית האחת-עשר, האחרון, חתימתו וביטוי תקוותו לקיבוץ גלויות ישראל בארצו.

שירה זו מלווה בדרך כלל במחול, הנעשה סוער יותר ויותר. המשקל המוסיקלי משולש בתחילה, ואחר כך מתחלף לזוגי.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה המלווה את החתן אל חופתו. נושאו ברכות לחתן ולכלה. השיר בעל משקל משולש ומודגש בתיפוף. בהקלטה זו מושרים שני לחנים שונים המתחלפים לסירוגין.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נושא השיר - ניצחון המשיח על אויבי ישראל. זו שירה בת שישה בתים, לסירוגין בעברית ובערבית. כל בית בנוי משורות ארוכות בראשיתו ובסיומו, ובאמצע באות שלש שורות קצרות המכונות "תושיח" ובהן בדרך כלל חילוף מנגינה.

השיר מושר בצורת מענה: הסולן שר את הדלת והקבוצה עונה את הסוגר. בשורות הקצרות מופיע לחן שני, שהוא מעין ראי של הלחן הראשון (כלומר - הראשון בעליה, והשני בירידה).

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989

נושא השיר - לימוד תורה בלילות.

זהו נשיד בן 11 שורות. כל דלתותיו חוזרות בחרוז יחיד וכן כל סירוגיו. נהוג לשיר אותו בשבעת ימי המשתה של החתונה. הוא מושר בשיר מענה, כשהקבוצה עונה אחרי הסולן, לעתים כל צלעית ולעתים שורה שלמה.

הקלטה זו מושרים שני לחנים. הראשון בחמשת הבתים הראשונים, והשני בששת האחרונים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נושא השיר - השכינה, כיסופי גאולה.

שני לחנים שונים לשיר: שתי השורות הראשונות מושרות בלחן איטי וחופשי, וכל היתר לחן קצוב ומהיר עם תיפוף.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה ונישואין: מלאכי עליון, גלות וגאולה, תוכחה לנפש. בשיר באים לסירוגין בתים בעברית וערבית, תוך שמירה עקבית על מבנה השיר. שיר זה אחד השירים המקובלים ביותר ביהדות תימן והוא מושר בכל אירוע של שמחה, בעיקר בחתונות אך גם במוצאי שבת.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

אלא יא שג'רה ("עץ האלה" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

הטבע סיפק אינסוף דימויים לביטויים של אהבה בשירת נשות תימן. שיר זה מציג את חולשת האשה המאוהת, המשוועת לישועת הגבר - אהובה. השיר מעמת את כוחו של הגבר מול חולשת האשה במשל הלקוח מן הטבע.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

באסם אללה אלררחמאן ("בשם אלי הרחמן" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

הקלטה זו כוללת רצף של ארבעה שירים במשקלים שונים אשר שימש למחול בשמחות: הראשון בקצב הדעסה - 7/8, השני, שלישי והרביעי במשקל זוגי בהאצה מתמדת. מילות השיר מבטאות אהבה סוערת, לעתים ארוטית. מקורות השירים במחוזות שונים בתימן: דרום-מרכז, דרום-מערב ודרום מזרח תימן. בשיר האחרון ניכרת השפעה נודאנית.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

לפלח הרמון - מקור שם השיר משיר השירים פרק ד' 3.

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה המתאר את יופי הכלה ואת אהבת המשורר (החתן) אליה. לכל בית יש חרוז משלו, אך סיומי כל הבתים נחרזים זה אל זה. אצל יהודי תימן מקובל לשיר אותו בעת התספורת הטקסית שעושים לחתן לקראת הובלתו לחופה.

השיר כולו במשקל משולש. הבית הראשון כולו סולו, אך מן הבית השני ואילך שירת מענה: הסולן שר את הדלת, והקבוצה את הסוגר. חמישה לחנים שונים נשמעים בהקלטה זו. בין הבית השלישי לרביעי וכן בסיום מושרת הברכה "הללויה כי לעולם חסדו."

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

אהיה אשר אהיה - שם השיר מתוך שמות ג' 14

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נושא השיר כיסופים לבית המקדש ובקשה לגאולה. הלחן המסולסל הוא בעל אופי אילתורי, והוא סובב סביב צליל מרכזי אחד.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

אנא פדא לאממי ("אהבת אם" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

שיר אהבה של בת לאמה, בו היא מודה לה על עצם קיומה, על היותה משענת ותמיכה תמידית.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

מלות השיר מאת אנוש אברהם-נחום בהשראת שירת אמו (ששרה בהקלטה זו). השיר מבטא את הוויתה ויצירתה של האשה היהודיה בנדודיה מתימן לישראל.

ואלטטיור פי אלססמא ("צפרי שחק" - בערבית)

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

שיר זה מבטא, מתוך קשיי המציאות, את כמיהת הנפש אל הרוחני, בדימוי הציפור העפה לשחקים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים".

הקלטה מקורית מדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה". הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

אבהרהם אבן עזרא היה מגדולי תור הזהב של השירה העברית בספרד, ושיר זה הוא מבין שיריו הנפוצים ביותר במסורת שבעל-פה. הוא מלמד בפרפרזה חפשית את כל הרצוי, המותר והאסור לעשות בשבת. חמשת בתי השיר מושרים כאן לצלילי ארבעיה לחנים שונים, לרוב כל בית ולחנו, חוץ מבית רביעי שחוזר על הלחן של ההתחלה.

מקורו של הלחן האחרון אינו בתימן ואנשי הקבוצה למדו אותו בדרכם ארצה, בעדן, ואולי אפילו בארץ. מקורו כנראה תורכי, והוא משמש גם שירים אחרים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "מסורת יהודי תימן: אהבת הדסה - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה".

הקלטה מקורית מדיסק מקהלת האיחוד בניצוח אבנר איתי: מוסיקה יהודית וישראלית. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1999.

שני הבתים הראשונים של פיוט בן 11 בתים, בעברית ובערבית. האקרוסטיכון שלהם מביא את חתימת שמו המלא של הפייטן – סעדיה בן עמרם.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקהלת האיחוד בניצוח אבנר איתי: מוסיקה יהודית וישראלית.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה. הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נשיד שתוכנו בקשה לגאולה. נהוג לשיר אותו בסעות מצוה לכבוד החתן, כמקדים לשירי חתן מובהקים. (חתני מה מאד יקרה מנתו, חתן תנה הודך). לעתים הוא מושר גם בטקס ברית המילה. מתחיל הסולן - דני כהן - בבית השני עונה לו הקבוצה,צתמיד במענה חוזר בדלת ובמענה משליס בסוגר. בבתים השלישי והרביעי - סולן יחיאל עוזרי - מובא לחן שונה, חופשי ואלתורי אף הוא. הבתים 8-5 אינם מושרים בהקלטה זו. בבית האחורון (התשיעי) הסולן הוא מנחם ערוסי.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה. הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

נשיד ממסורת יהודי תימן. המספר בשבח חכמי ישיבת צנעא, ובו חורזות גם כל הדלתות. מקובל לשיר אותו באירועי שמחה שונים. הבית הראשון מושר בפי הסולן לבדו - מנחס ערוסי - ומין הבית השני ואילך לפנינו שירת מענה, כאשר כל צלעית נפתחת בשירת הסולן ונשלמת במענה הקבוצה. שני לחנים משמשים את עשרת בתי השיר. הלחן הפותח הוא העיקרי, שכן מושרים בו כל בתי השיר פרט לשביעי ולאחרון, המושרים בלחן השני, בסוף השיר באות נוסחת סיוס וברכה.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה. הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר חתונה נפוץ ביותר, המושר גם בהזדמנויות אחרות. תוכנו - עידוד ללימוד התורה. המבנה השיר שירה בעלת בתים קצרים מאד. בכל בית שלש
צלעיות ראשונות חורזות עם עצמן והאחרונה - חרוז מבריח עם המדריך שבראש השיר. חמישה לחנים שוניס בשיר והם מתחלפים לסרוגין; הלחן הפותח בבית הראשון הוא גם הלחן הנועל. כל השיר בשירת מענה: צלעית אחת הםולן והצלעית הבאה - הקבוצה. שנים עשר בתים לשיר והוא כתוב בעברית וערבית. בהקלטה זו מושרים רק הבתיס בעברית - ששת הראשונים ושני האחרונים. צמוד אל השיר, לאחר דברי ברכה בא הלל, שבו יש, כמקובל אצל בני תימן, פיצול של הקולות לשירה במקבילים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה. הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שירה לשבת, המושרת בסעודה שלישית, לקראת צאת השבת. מילות שיר זה כתובות בעברית וערבית, ובהקלטה זו מושרים רוב הבתים הכתובים בעברית (כולס פרט לאחד). הלחן בנוי ברובו על נוסחה בסיסית עס שינויים רבים, ונוסחה זו חוזרת בגבהים ובמודוסים שונים, וזאת במקצב חפשי למדי.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה. הוקלט בבית התפוצות באביב תשמ"ט, מרץ-אפריל 1989.

שיר תימני לברית מילה. הלחן חופשי במקצבו ובנוי על נוסחאות מלודיות חוזרות. השיר כולו בשירת מענה. פותח הסולן - חיים עוזרי - ובכל צלעית, מן השניה ואילך עונה לו הקבוצה במענה משלים. בסוף כל בית חוזרת הצלעית האחרונה פעמיים, כאשר הפעם השניה מביאה נוסחת סיום בירידה.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת יהודי תימן: אהוב ליבי - שירים מן הדיואן מסורת מנאכה.

הקלטה מקורית מדיסק "מקהלת העפרוני: מוסיקה יהודית וישראלית". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1991.

שיר חתונה מסורתי תימני המבטא כיסופים לגאולה. בהקלטה זו בעיבוד למקהלה מאת עובדיה טוביה.

הקלטה מקורית מדיסק "נוה מדבר: שירי נשים של יהודי תימן ושירים ישראליים". פורסם על ידי בית התפוצות בתשנ"ה, 1995.

יחיאל צברי (נ. 1933) זמר. נולד במחוז ארחב, תימן. עבד כמלטש יהלומים, מתגורר בקרית אונו ושר בקבוצת "בני תימן".

אברהם, לאה (נ. 1945). זמרת, רקדנית, שחקנית וכוריאוגרפית. ילידת תימן. רקדה בתיאטרון המחול "ענבל" ושימשה בו כסגנית מנהלת וכוריאוגרפית. היא רקדה בלהקת המחול "בת שבע" בתפקידים ראשיים, וייסדה את להקת "טעם אישי" בחסותה של "ענבל".

אברהם עלתה ארצה בילדותה ב-1949.

בשנת 1982 הוזמנה אברהם לארה"יב כאורחת קרן פולברייט ללמד, להכין כוריאוגרפיה ולהופיע ברחבי ארה"ב.

בשנת 1983 היא פתחה את המגמה למחול הראשונה בישראל, בבית הספר התיכון "אלון" ברמת השרון. היא שיחקה, רקדה ושרה בהצגות רבות בתיאטרון לילדים ונוער, בתיאטרון באר-שבע, בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון "הבימה", וכן הכינה כוריאוגרפיות להצגות תיאטרון. הופיעה בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, ביניהם פסטיבל ישראל, פסטיבל ליל בצרפת, קול המוסיקה בגליל העליון.

בשנת 1995 אברהם הוציאה אלבום בשיתוף עם בית התפוצות בשם "נווה מדבר". באלבום מביאה אברהם שירים ממסורת שירת הנשים בתימן לצד שירים מאת מלחינים ישראליים.

אלשיך' שלום בן יוסף אלשיך (1859 – 1944), רב, נולד בעיר צנעא בתימן. עד שנת 1888 הוא כיהן כרב בבית הכנסת ע"ש אלשיך בצנעא.  הוא עזב את תימן והגיע לירושלים לאחר מסע בן שלוש שנים. הוא למד במספר ישיבות בירושלים ובשנת 1893 הוא נבחר להיות חבר בוועד אשר הנהיג את קהילת יהודי תימן בירושלים ובתוקף תפקידו היה אחראי על הקמתם של מספר מוסדות חינוך וצדקה למען הקהילה.

בשנת 1898 הוא נבחר לתפקיד רב ראשי של קהילת יהודי תימן בירושלים. הוא היה אחד ממקימי ישיבת המקובלים "רחובות הנהר". הרב אלשיך חיבר מספר ספרים. בספרו "דברי הימים לעדת התימנים בירושלים" הוא מתאר את התגברות הרצון לעלייה בקרב יהודי תימן ותחילתה של עלייתם לארץ בעשורים האחרונים של המאה ה-19.

Yehuda Levy Nachum (1915-1999), discover and collector of ancient manuscripts produced by the Jews of Yemen, born in Sanaa, Yemen. He immigrated to Israel in 1929. He worked as a “menaker basar” (remover of veins from meat in order to make it kosher), but dedicated his life to the discovery and study of manuscripts of Yemenite Jews. A large portion of the manuscripts were found in book covers that came from Yemen. The Jews of Yemen used to produce book covers from worn manuscripts that were glued together. Nachum dismantled such covers and more than once found valuable manuscripts in them. For more than 50 years collected, deciphered and published Yemeni manuscripts. He published ten books, all of them describing the manuscripts he discovered. His manuscripts collection included hundreds of complete and fragmentary manuscripts all from Yemen dealing with various topics: Bible texts (among them some very ancient), commentaries on the Bible, Mishnah and Talmud, Midrash, halakhic matters, piyyut and poetry and various documents from the history of the Jews of Yemen. Yehuda Levy Nachum died in Holon, Israel.

Yosef Elitim (second half of the 19th century), rabbi, poet and kabbalist, lived in Sharab, Yemen. He maintained close ties with Rabbi Avraham Tsanani from the village of Al-Aisha in the Radaa region, and as it was the custom of Yemeni poets, they exchanged songs. His figure is revered by the Jews of Sharab almost like that of Shalom Shabazi. Most of his known poems deal with the theme of redemption.

Yehuda Ratzaby (1916-2009), scholar of the literature, languages and heritage of the Jews of Yemen, born in the village of Sawan in the region of Sanaa, Yemen. He received a strict education at the traditional religious school. He immigrated to Israel with his parents in 1924. He went through many obstacles on his way to the Hebrew University of Jerusalem, where he studied with the greatest scholars of Jewish studies.

At the outbreak of World War II he was called up for essential service in the Defense Intelligence Service. Then he continued to work for the Israeli Ministry of Defense until 1963. During this period, he published many studies, and his research was highly esteemed.

In 1963, at the age of forty-seven, he retired from the Ministry of Defense and devoted himself to research. He completed his MA degree, entered teaching at Bar Ilan University in Ramat Gan, Israel, and eventually became a full professor.

In 1996 he was awarded the Israel Prize for Semitic Language Research.  

His research includes, among others, full bibliographies of Yemenite poems and poems by R. Shalom Shabazi, an anthology of Yemenite poetry, a scientific edition of the Sepher Hammusar (a book on ethics) by Rabbi Zechariah Al-Dhari, Otzar Leshon Hakodesh shel Bnai Teiman (a lexicon on the Hebrew language of the Jews of Yemen), Osar hal-lason ha-arabit betafsir Rabbi Sa'adjah Ga'on, studies in the Jewish poetry of the Golden Age in Spain, piyyutim and songs from the Cairo Genizah.  

Ben Zion Aharoni, one of the leaders of the Jewish community in Aden, Yemen, born in Aden into the Massa (Moshe) family, a wealthy family that engaged in international trade and led the community in Aden for many years.

In 1928 the Aliyah Department (“Immigration Department”) of the Jewish Agency sent a delegation to Yemen led by R.D. Kesselman. He set up an office in Aden and Aharoni was named the representative of the Jewish Agency's Aliyah Department in Yemen. Aharoni was in contact with the Jewish communities of Sana’a and highland Yemen and compiled a list of candidates for immigration to Eretz Israel. His tenure as a representative of the Aliyah Department was difficult: as the person in charge of distributing the few certificates he received from the Jewish Agency, he had to take care of refugees from Yemen and was under heavy pressure from the Jews of Yemen to speed up their immigration. Aharoni was instrumental in assisting the immigration of Yemeni Jews during 1928-1939. His letters to the Jewish Agency's offices in Eretz Israel are an important source for studying the period and the problems of immigration from Yemen and Aden. Aharoni had good relations with the British authorities in Aden and in 1939 was appointed representative of the Jewish community in the city council.

Seadya Nahum (1905-1973), rabbi, teacher and cantor, born in Shagadra, Yemen, into a family of rabbis and cantors. He immigrated to Israel in 1931, and lived for the first time in Shaarayim neighborhood of Rehovot. He started working as a teacher in Rehovot, Nahliel in Hadera and Jerusalem.

Nahum soon gained a reputation as a cantor with a special voice, as well as a rabbi, shochet and examiner. Because of his style and special voice, he was invited to appear on Kol Israel brodcasts of songs and piyyutim in the style of the Yemenite Jews. In late 1940s he was elected to serve as the local rabbi of Tirat Shalom near Ness Ziona, Israel. The people of the place received him warmly and enthusiastically and he served in this position until the end of his life, and at the same time he was also in great demand in other places in the country.   

Chaim ben Yechya Sinuani (1897-1979), rabbi, dayan and kabbalist, born in Sinuan, Yemen, into a family originating from Yarim, Yemen. His mother prayed fervently that her son become a true talmid chacham. He started his studies with his father, then moved to the city of Jabal where he studied at the yeshivah of Rabbi Shlomo ben Yosef Tabib and Rabbi David Ya’ish Chadad. At the age of 17 Sinuani was ordained as a shochet, mohel and Dayan by Rabbi Shlomo ben Yosef Tabib.

For many years a venerated rabbi all over southern regions of Yemen, he immigrated to Israel in 1949 after waiting for three years in a refugee camp in Aden. In Israel he settled in Yehud, hence his nickname the “Mekubal of Yehud”. He engaged in the study of the Torah and the Kabbalah and refused to accept an official appointment as a rabbi. His books deal with the Kabbalah.

Taiz

Taizz; In Arabic: مديرية التعزية (Medina al-Taiz)

A city in southwestern Yemen, the capital of Taiz Governorate and the third largest city in Yemen. It is located in the Yemeni Highlands, near the port city of Mocha on the Red Sea, at an elevation of about 1,400 meters above sea level. 

דמאר

Dhamar

בערבית: ذمار‎‎ 

העיר השנייה בגודלה בתימן, מדרום לצנעא, על הדרך בין צנעא לירים.


בדמאר הייתה אחת הקהילות הגדולות של יהודים בתימן, ונזכרה בכל המאורעות שעברו על תימן ועל יהודיה. הקהילה היהודית בדמאר נזכרת בפרי נוסעים ותיירים מן המאה ה- 14 והלאה. מרבית יהודי דמאר עסקו במלאכת צורפות הכסף, והיו גם אורגים, סנדלרים, חייטים ואופים. ב- 1434 היה בדמאר רעב כבד. במרידה של אל-מנצור, שליט האזור שמצפון לדמאר, בימי המלך מחמד בן אחמד אל-קאסם (1688 - 1718), שכונה "אל-מהדי צאבח אל-מואהב" משום נדיבותו, ברחו יהודי דמאר מבתיהם ורכושם נבזז.

ב1859- ביקר בדמאר ר' יעקב ספיר ומסר על 300 משפחות ושני בתי כנסת גדולים במקום. יהודים ממשפחת גריידי עסקו בכתיבת ספרי תורה במקום. באחד מבתי הכנסת נשמר ספר תורה עתיק, שלפי מסורת מקומית הובא בידי הגולים מירושלים לאחר חורבן בית ראשון.

משנת 1872 הייתה דמאר תחת שלטון תורכי, והתורכים החזיקו בה חיל מצב. הדבר אמנם היטיב עם היהודים - שבטי בכיל, שהיו פושטים בעבר על בתיהם, סולקו לצפון מזרח הארץ, ויהודי דמאר, שהיו מעורבים במסחר, מצאו פרנסה באספקת צרכי הצבא התורכי - אבל הם גם היו נתונים להשפלות ולהגבלות מצד השלטון. במאה ה- 19 הונהגה בדמאר גזירת ה"מקמצים" שהטילה על היהודים לאסוף צואה לבעירה לבתי המרחץ. הגזיר הייתה מניע לבריחת יהודים מדמאר לאזור עדן ומשם, משנת 1882, לארץ ישראל. מניע אחר הייתה מגפת קדחת שפקדה את אזור דמאר ב- 1879 והביאה למותם של יהודים רבים.

ב- 1903 - 1905 התחוללו מרידות נגד העות'מאנים ובעקבותיהן היה רעב כבד שממנו סבלו יהודי דמאר, וכן נפגעו ממעשי ביזה. העות'מאנים עזבו את ד'מאר בעקבות המרידה.

ב1911- היו בעיר 160 משפחות (526 נפשות) מהן 50 שעסקו בצורפות כסף; 22 היו תופרי עורות; 19 עסקו בטחינת קמח.

שמואל יבנאלי, שליח המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית, ביקר בדמאר ב- 1911 ומצא 526 יהודים בעיר. בעקבות ביקורו עלו 12 משפחות לארץ ישראל, התיישבו ביפו, אך כעבור ששה חודשים נואשו וחזרו לתימן.

דמאר שימשה מרכז יהודי אזורי. בכפרים שבסביבתה היו קהילות קטנות, וכולן יחד מנו בשנים 1911, 1912 כ- 170 משפחות. באותה העת התגוררו היהודים בדמאר ברובע נפרד במרחק מה מן העיר. זה היה רובע חדש שנבנה בסוף המאה ה- 17, נקרא "אל-קאע אל-אעלא" (המישור העליון) והיה מוקף בחומה ולה שלושה שערים. בתוך הרובע היו ששה מקוואות ושבעה בתי כנסת, בבית הכנסת אל-קהלאני היה גם בית מדרש וגם אכסניה לעוברי אורח. בעיר עצמה היה הרובע היהודי העתיק "אל-קאע אל-אספל" (המישור התחתון), מוקף חומה ושעריו ננעלו בלילה; ככל הנראה התגוררו בו יהודים לפני גלות מוזע (1680).

בשנת 1848, אחרי הרצחו של האמאם יחיא, שליט תימן, היו מקרי תוקפנות כלפי יהודים, הרובע היהודי בדמאר הותקף ונבזז. פליטים יהודים עברו לעדן. ב- 1949, 1950 עלו יהודי דמאר עם שאר יהודי תימן לישראל והקהילה התחסלה כמעט כליל.


חיי הקהילה

קהילת דמאר דמתה בארגון הפנימי ובחיי היום יום לקהילת צנעא. והייתה אחת מקהילות הביניים ששימשו כערי מחוז לקהילות הזעירות שבסביבה וכמרכז אזורי לצרכים דתיים. בראשה עמד נשיא (עאקל או שיח') שמונה בידי השלטונות וכן "מארי" (רב) שהיה מנהיג רוחני ואב בית הדין.

קהילת דמאר הייתה ידועה בחכמיה. במאה ה- 15 נודע בין חכמי הקהילה ר' זכריה הרופא שחיבר ספרי הגות והלכה חשובים. בדמאר ישבו במאה ה- 17 בני משפחת אל-עראקי וביניהם היה הכהן אל-עראקי ששימש סופר ליהודי דמאר. הרב שלום בן אהרן עראקי בנה בית כנסת לקהילה. הרב יחיא גרידי היה מהאישים הבולטים בתחום חיי הרוח בדמאר במחצית הראשונה של המאה ה- 20. בני משפחתו היו סופרי סת"ם.

ב- 1946 היו בקהילה מעל 2,000 נפש. מצבם הכלכלי היה ירוד ורבים היו חסרי פרנסה. חלק מהמשפחות עקרו לערים כמו צנעא ועדן כדי למצוא פרנסה. הקהילה קיימה קשרים עם עולי תימן בארץ ישראל ששלחו כספים לבני הקהילה וכן הגיעו עתונים מארץ-ישראל.

עדן Aden

בערבית: عدن‎‎ 

עיר נמל בדרום חצי האי ערב, תימן , בעבר בירת הרפובליקה של תימן הדרומית.


הידיעות על יהודי עדן לפני המאה העשירית אינן ברורות, ייתכן שהיו שם יהודים כבר בתקופת הממלכות היהודיות בחמיר במאות השנייה והשלישית לפני-הספירה. המסורת המקובלת בקרב יהודי עדן היא, שהגיעו עם חורבן בית ראשון. תעודות "הגניזה הקהירית" מעידות על קהילה יהודית בעדן במאה העשירית, שהיו לה קשרים עם יהודי ארץ ישראל, מצרים ובבל. במאה ה- 12 עם כיבושי הסלג'וקים הגיעה הקהילה לפריחה כלכלית, חברתית ותרבותית. היהודים שלטו אז בסחר עם הודו, וסוחרים יהודים ממצרים מהודו ומציילון התיישבו בעדן.

בשנת 1198, בתקופת שלטון תימן, הוטלה גזירת שמד על היהודים. אך ב- 1202 נרצח המושל התימני, והיהודים שבו לדתם. במאה ה- 13 חלה הרעה כלכלית שנמשכה עד הכיבוש העות'מאני ב- 1538. במאה ה- 16 שגשגה הקהילה ומספר המשפחות היהודיות היה כ- 3,000.

מ- 1498, גלוי דרך הים להודו, ירדה חשיבותה הכלכלית של עדן והקהילה היהודית הדלדלה. בשנת 1635 כבשו סולטאני לחג' את האזור מידי התורכים. מצב היהודים הורע, ונערכו פרעות.

ב- 1835 מסר נוסע בריטי שהיהודים מתגוררים בבקתות ויש להם בית כנסת אחד ושני בתי ספר (תלמוד תורה). עם הכיבוש הבריטי (1839) מנו יהודי עדן 250 נפש, ומאז גדלה הקהילה בשל הגירה לעיר מרחבי תימן. מרבית יהודי אל-מוח'א עברו לעדן.

בשנת 1850 נעשתה עדן לנמל חופשי, מספר היהודים עלה ל- 568, ונפתחו בפניהם משרות בממשלה. ב- 1860 מנתה הקהילה כ- 1,500 נפש. נכללו כ- 300 יהודים מעדת "בני ישראל" בהודו שבאו עם הצבא הבריטי, בתפקידים צבאיים ומינהליים, והביאו עמם את משפחותיהם. ב- 1872 היו 1,300 יהודים בעדן, ובאותה השנה תקפו מוסלמים את הרובע היהודי.

במאי 1932 פרעו מוסלמים ברובע היהודי, שדדו חנויות ופצעו 55 יהודים. השלטונות הבריטים מנעו הגירת פליטים יהודים מתימן ודרשו מהאמאם של תימן למנוע הגירת יהודים. ב- 1943 הוציא האמאם צו המונע הגירה.

מאז מאורעות 1936 בארץ-ישראל היו גילויי איבה והסתה תכופים. בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל (נובמבר 1947) גברו ההתפרעויות. בקהילה היו אז כ- 8,000 יהודים. 82 יהודים נהרגו, 76 נפצעו ו- 170 חנויות נבזזו. שני בתי הספר נשרפו. שופט-חוקר קבע תשלום פיצוי חלקי, אך השלטונות התחמקו מתשלום פיצויים והציעו לקהילה להתכחש לציונות כדי להביא לרגיעה.

בשנת 1946 היו בעדן 7,273 יהודים וב- 1952 נותרו רק כ- 1,000. רובם בעלי עסקים ובעלי רכוש. באמצע שנות החמישים נותרו 831 נפש. במועצת המחוקקים ובמועצת העירייה לא נכללו עוד נציגים יהודים.

פעולות איבה נגד יהודים היו שוב ב- 1953. ב- 1958, כשהוכרז האיחוד של מצרים, סוריה ותימן, שוב ניסו לפרוע ביהודים. ב- 1965 מנתה הקהילה כ- 450 נפש. 150 היהודים האחרונים עזבו ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הם נאלצו להשאיר את רכושם. הבריטים עזבו את עדן בנובמבר 1967.


היהודים התגוררו ברובע היהודי בעיר, הרובע העתיק “Crater”, וחנויותיהם היו ברובע המסחרי החדש "Steamer Point".

עד לכיבוש הבריטי מרביתם היו צורפים, לאחר מכן עברו לעסוק במסחר, ברוכלות ובפקידות. הקהילה כללה יהודים דתיים, שעיקרה הזקנים; דור ביניים, שטעם חינוך אירופי והדור הצעיר, שמסוף המאה ה- 19 היה מעורב בפעילות ציוניות.

בראש הקהילה עמד נשיא. דורות רבים היו הנשיאים ממשפחת בנין. (לפני הכיבוש הבריטי עמד בראש הקהילה "נגיד"). בעדן היו 15 בתי כנסת וביניהם בית הכנסת הגדול "מגן אברהם" ("אל- מעלאמה אל-כבירה") שנוסד ב- 1860 בידי מנחם מיסה, ובתי הכנסת הפרטיים "משה חנוך", "אל-פרחי" ו"שמואל נסים"; בית כנסת "מגן דוד" של יהודי רדאע ובית הכנסת המפואר "סוכת שלום" ("סלים"), שנבנה ב- 1924 בידי סלים מנחם מיסה והיה מפואר, בית כנסת הקדש הפליטים התימנים ובית הכנסת של משפחת חבשוש. לקהילה היו שני בתי עלמין, האחד פרטי.

לאחר הכיבוש הבריטי השתקעו יהודים ספרדים מהודו, ממצרים, מעיראק ומתורכיה וטבעו את חותמם על צביונה המיוחד של הקהילה. בלטו משפחת ר' משה חנוך הלוי, שמוצאה מאזמיר (תורכיה) ומשפחת מיסה. לאחר הכיבוש הבריטי מנחם מיסה בנין היה הנשיא הראשון (נפטר ב- 1864). בנוסף לנשיא היה בקהילה בית דין. אב בית הדין שלט בתרומות ובקופת הצדקה. בין הדיינים היו הרב ישועה (נפטר ב- 1855), מארי יצחק כהן, מנחם בנין (נפטר ב- 1888). בין הרבנים נודע ר' יצחק הכהן (נפטר ב- 1931).

בשנות השבעים של המאה ה- 19 החלה "אגודת אחים" (Anglo-Jewish Association) להתעניין בפתיחת בית ספר, אך משפחת מיסה ורבני הקהילה חששו מהתערבות חיצונית. בשנת 1912 נפתח בית ספר לבנים על-שם יהודה מנחם משה. בשנת 1914 יסדה משפחת מיסה בית ספר מפואר לבנים שנקרא אחר-כך על-שם המלך ג'ורג' החמישי של בריטניה, ובפי היהודים נקרא "אל-אסכול". היה בו אולם תפילה.

ב- 1928 נפתח "בית ספר לבנות שלום". בית ספר נוסף לבנות היה על שם סלים. במקביל הוקמו גדודי צופים וצופות. בקהילה פעל בית דפוס עברי שנוסד ב- 1891 בידי ר' מנחם עוואד.

בשנת 1911 ביקר שמואל יבנאלי שבדק אפשרויות להביא יהודים לארץ-ישראל. פעילות ציונית אינטנסיבית החלה ב- 1923 בהקמת סניפים לקרן היסוד ולקרן-הקיימת. ב- 1928 נוסד המועדון היהודי הראשון "התאחדות צעירים עבריים".

בשנת 1928 פתחה מחלקת העלייה של ההסתדרות הציונית משרד עלייה בעדן. ב- 1930 הגיעה משלחת של הסוכנות, בעקבותיה עלו ב- 1930 585 יהודים מתימן לארץ-ישראל דרך עדן. נבחר ועד חדש לקהילה בשם "ועד יהודי עדן", שהחל לפנות במכתבי עזרה לעלייה, וזאת בניגוד לדעת משפחת מיסה ששלטה בקהילה. בשנת 1929 נשלח לראשונה ציר מעדן לקונגרס הציוני הכ"א.

בשנת 1945 הגיעו שליחים, הקימו מועדונים עבריים "התקווה ו"המועדון היהודי", ופתחו קורסים למדריכים. הנהגת הקהילה השמרנית התנגדה לפעילות. ובכל-זאת פעלו "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר" והוכשרו מדריכים למחנות הפליטים. ב- 1947 היו 300 חברים בתנועה. בשנת 1949 היו בעדן ארבעה איגודי נוער יהודי: "החלוץ", "התקווה", "המועדון היהודי" ו"העובד"; שני גדודי צופים יהודיים, האחד של נערים שנוסד ב- 1929 והאחר של נערות שנוסד ב- 1932, והיה ארגון נשים בשם "ארגון אמהות".

ביולי 1947 נמצאו בשטח עדן כ- 3,850 פליטים יהודים מתימן. לאחר העלייה הגדולה לישראל (1952-1948) המשיכה הקהילה לקיים קשרים עם מוסדות יהודיים בעיקר בלונדון. בשנת 1952 נפתח מחדש בית הספר "סוכת שלום" שנשרף, ונפתחו כיתות מעורבות. בית הספר פעל עד לצאת אחרוני היהודים את עדן, בשנת 1967.

אל-טאווילה AL-TAWILA

בערבית: الطويلة 

יישוב כפרי ממערב לשבאם ולכוכבאן, מרכז תימן.


הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות; היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בדומה לקהילות תימן האחרות, גם בטאווילה לא היה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא בראש הקהילה ועאקל, שהיה נציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, יהודי תימן התפללו לרוב בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית של הקהילה, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים שחרגו מן התחום הדתי והרוחני, אף-על פי שלא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. אין לנו מידע על בית דין בקהילת טאווילה. למימון פעולות סעד בקהילה, גבו מס על השחיטה.

היהודים עסקו באריגה, רקמה וטוויה. כן היו משפחות שעסקו ברצענות ובבורסקאות, היו רוכלים וסוחרים שסבבו בכפרי הסביבה וכן היו בעלי אדמה שעסקו בחקלאות.

קהילה יהודית בטאווילה מתועדת בשנת 1872. ידיעה מראשית המאה העשרים אומרת כי במקום הייתה קהילה פורחת שהתרכזה בשכונה נפרדת בעיר. היו בה כמה בתי כנסת, מקווי טהרה ובית מדרש לילדים. באחד מבתי הכנסת במקום היה ספר תורה בעל סגולות מיוחדות בשם אל-מרגזי. והיה בקהילה בית כנסת נוסף, זה של הרב יוסף קרואני. היהודים התגוררו בסמוך למוסלמים והשוק היה משותף.

בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים כיהן ר' יוסף קרואני כראש הקהילה, הוא היה מקורב לשלטונות, תיווך בינם לבין הקהילה, והיה אחראי לאספקת מזון לצבא.

בין המשפחות האחרות שבלטו בקהילה היו: משפחת אלחאפי, שנודעו כחייטים; משפחת הכהן - ר' שלום הכהן היה שוחט, מוהל, ש"ץ, בעל תקיעה ומורה לילדים, שמואל הכהן עלה לארץ ישראל ב- 1882. שלושת בני יצהר: ר' אהרן הכהן, ר' יחיא הכהן ור' יוסף הכהן; בית אלחאדרי - ר' סלימאן היה שוחט; בית אברהם - ר' סעדיה היה שוחט, מוהל, ש"ץ, בעל תקיעה; בית מחפוד - ר' יחיא מחפוד, ר' יוסף מחפוד ור' סעדיה מחפוד; בית אלקרע; אלכרבי; בית א-ל חראזי - מעצבי נרתיקים לפגיונות עבור מושלים ושרים מוסלמים; משפחת יעיש; בית רגיילה; בית אברהם; סליימאן; בית שוחם; בית מנחם; בית אל-השאש; בית אלמשרקי; גספאן - ר' שלום גספאן היה שוחט. נגר - ר' יחיא נגר נאסר באשמת העלמת ילדים יתומים בגלל "גזירת היתומים" שהוטלה על היהודים.

בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים החלה פעילות לקראת עלייה לארץ ישראל. שלום בן יחיא נגר היה פעיל בקרב בני נוער. ב- 1942 נוצר קשר עם שליח הסוכנות בעדן. ב- 1943 יצאו כמה משפחות לעדן והשתכנו במחנה מצעביין בתקווה לעלות לארץ. גזירת היתומים הייתה בתוקף ויהודי המקום הבריחו יתומים לצנעא ומשם הוברחו לעדן. הגזירה המריצה את העלייה. יהודי אל-טאווילה מכרו לשכניהם המוסלמים שדות, בתים ומטלטלין.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו במחנות שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן. המסלול שעברו יהודי אל-טאווילה היה דרך צנעא, אל-מח'אדיר, אב, ירים, וסיאן שבה התרכזו יהודים מקהילות שונות בדרכם לעדן.

Hudeida

Hodeida; Al Hudaydah, in Arabic: الحديدة

A port city and capital of the Al Hudaydah Governorate, Yemen. 

בידא Beidha

בערבית: البيضاء‎ 

(בפי היהודים ביצ'א)

יישוב עירוני בדרום מזרח תימן.


יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, הם שרידים מקהילות עתיקות, שכן באזור ישב שבט חמיר שהקים ממלכה במאה הראשונה ומלכיה התייהדו. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של הקהילות היהודיות. הוא פעל בכל האזור עד ביחאן שבגבול תימן-חצרמות ועורר עליו את זעם השלטונות.

על פי המסורת אצל יהודי בידא, היישוב היהודי במקום קיים מראשית המאה השמונה עשרה. היהודים הגיעו מחבאן, מדמאר וממקומות אחרים. הידיעה הראשונה אודות קהילה יהודית בבידא היא משנת 1852. על פיה היהודים חיו באוהלים כמו הבדווים שבסביבה, ניהלו חיים שבטיים עצמאיים ובראשם עמד שיח'. לעתים אף השתתפו היהודים בפשיטות השבטים הבדווים נגד שבטים אחרים.

על פי ידיעה משנות השבעים של המאה התשע עשרה התנהלו בקהילה חיי רוח יהודיים. באותה תקופה עלו לארץ ישראל ר' שלום בן סעיד מזרחי וכמה מבני משפחתו והתיישבו בירושלים. ר' שלום חיבר שני ספרים חשובים בהלכה ובקבלה.

שמואל יבנאלי שביקר בבידא ב- 1882 כתב שהיהודים שם נושאים נשק. ויצחק בן-צבי סיפר שבשנת 1928 נלחמו היהודים לצד שכניהם הבדווים נגד צבא האימאם יחיא. ר' מהלל העדני העיד כי יהודי בידא בעלי מזג חם וזריזות רבה, הם נחשבים לפועלים חרוצים וידועים בשם "בני זכריה" (על שם המשפחה הראשונה שהגיעה לבידא).

בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים מנתה הקהילה כחמש מאות נפש והיו בה חמישה בתי כנסת (מעלאמאת) ציבוריים והם: זכריה (מעלאמה אהל יחיא), קעוש, טירי, גראמה, אשול. המשפחות החשובות בקהילה היו: זכריה, כהן, טירי, אשול, אחול, פצ'ל, דעוס ועוואץ' מוסא.

בקהילה פעל בית דין שבו כיהנו שני דיינים קבועים ודיין שלישי שצורף אליהם. בידא הייתה הקהילה המרכזית במחוז, ובית הדין שירת גם את הקהילות היהודיות הסמוכות, ביניהן קהילות מחוז חבאן. סכסוכים שלא נפתרו וערעורים על פסקי דין הובאו בפני בתי הדין בערים הגדולות, רדאע, דמאר או צנעא. יהודי הקהילות שבסביבה באו לבידא בחגים כדי להתפלל.

לצד ראש בית הדין עמד בראש הקהילה העאקל, המנהיג החילוני, שייצג את הקהילה כלפי השלטון. והיה ממונה על גביית המסים. כמו-כן היה העאקל אחראי על חלוקתה של עבודת הטוחנה, טחינת קמח לחיילים, שהייתה עבודת חובה ליהודים, ותמורתה קיבלו שכר.

בין הקהילות היהודיות הקטנות בקרבת בידא, שבהן היה מניין גברים היו: מצומעה, משרע, עריאב, מח'ירס, אמכבר, אמשהור, מסאבג, מרחבה, ד'י נעם, אמצ'אהרה.

יהודי בידא עסקו באומנות ובמסחר. האומנים היו מעבדי עורות, צורפי כסף, נפחים. היו גם יהודים בעלי אדמות שהעסיקו ערבים בעיבודן.

באמצע שנות הארבעים יצאו יהודי בידא למחנה גאולה בעדן ושם המתינו עד לעלייה לישראל.

אל-נאדירה AL-NADIRA

בערבית: النادرة

עיר בדרום מחוז בלאד עמאר, דרום תימן.


אל-נאדירה הייתה מן הקהילות היהודיות המחוזיות, שהתקיימו בתימן בערי מחוז ובעיירות גדולות, ושירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. במאה ה- 17 יצאו רוב רובן של הקהילות ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם הישנים שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות. היו יהודים שלא שבו ליישוב שאותו עזבו, והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

בדומה לקהילות תימן האחרות, לא היה גם באל נאדירה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא ועקאל - נציג הציבור, ואילו בקהילות הקטנות עמד רק הנשיא בראש הקהילה ועקאל כלפי השלטונות, ולפעמים עמד בראש הקהילה הרב "מורי" לבדו. המידע על בתי הכנסת הוא חלקי, כי יהודי תימן התפללו בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, היטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה הייתה נעשית בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שבהם היה מקום תפילה. רק בקהילות גדולות היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת. עד המחצית השנייה של המאה התשע עשרה, בקהילות הגדולות היה ארגון שהתבסס על מספר מצומצם של מוסדות ובעלי תפקידים. לאחר ביטול חובת תשלום מס ה"ג'זיה" (החסות) התפוררה המערכת האירגונית הקדומה, ונותרו רק בתי הדין וראשי הקהילה במקומות היישוב הגדולים, ובקטנים - ראשי הקהילות בלבד.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם. המס היחיד שהוטל בעבר על בני החסות היהודים היה מס הג'זיה.

על פי המסורת, הגיעו יהודים לנאדירה בסוף תקופת בית שני ולכל המאוחר במאה החמישית, בתקופת המלכות היהודית הדרומית, מלכות חמיר. היהודים התגוררו אז בעיר העליונה ואולצו להתאסלם. משפחה אחת בשם אל-נציף הצליחה להמלט ולהתיישב על אחת הגבעות שהיו בבעלותה ולשמור על יהדותה. שם התפתחה השכונה היהודית שנקראה לימים "גחזאן". המוסלמים התגוררו בעיר התחתונה.

גחזאן אל נאדירה - השכונה היהודית, שימשה מרכז לכל הקהילות הכפריות הקטנות שבסביבה. ערב העלייה לישראל היו במקום למעלה מאלף יהודים.

יהודי גחזאן עסקו ברובם במלאכת האריגה ומיעוטם ברקמה, בתפירה, בקדרות, ברצענות ובניפוץ צמר. היה נפח אחד וחרש ברזל אחד, משפחת אל-נקאש עסקה בצורפות זהב וכסף. בגחזאן היו שבעה סוחרים שנחשבו עשירים. הבולטים ביניהם היו יהודה סיאני, מנחם מתנא וחיים סאלם עמראן. הם סחרו בתבואות וקיימו קשרי מסחר עם הערבים.

בגחזאן היו תלמידי חכמים רבים: בקבוצת המבוגרים בלטו סעיד סאלם אל-חאסר, יחיא אבן יחיא יעיש, סאלם יוסף מליחי, יהודה סיאני ועוד. בקבוצת הצעירים בלטו סאלם יוסף סעיד מוסא, חיים בן סאלם עמראן, יחיא צאלח ג'ראמה ועוד.

בין ה"חמולות" (קבוצת משפחות) שחיו בגחזאן היו: החמולה של משפחות אל-נצייף, אל-חאסר ומליחי;החמולה של משפחות סיאני, בני מוסא, מורי וג'ראמה. לכל קבוצת משפחות היה בית כנסת משלה. בית הכנסת המרכזי היה של אל-נצייף ובו התפללו רוב המשפחות, והתקיימו לימודי הילדים. בית כנסת נוסף היה של מורי מאיר אל-חאסר, ובו היה ספר התורה "אל-תם". כן היו פעילים בית כנסת מליחי, בית כנסת מורי יעיש ובית כנסת ג'ראמה.

ב- 1942 החלה נהירת יהודים ממחוזות תימן למחנה "גאולה" בעדן, שקלט את היהודים בדרכם לארץ-ישראל. כשאסר האימאם יחיא את יציאת היהודים מתימן ב- 1943, השתכנו רבים שכבר היו בדרכם לעדן, בבתים הריקים של אלה מיהודי גחזאן אל-נאדירה, שכבר הספיקו לעזוב. ב- 1943 כתב אחד מרבני הקהילה להסתדרות הציונית בארץ-ישראל, וביקש סיוע ליהודים הרבים שנוספו בעירו, בשל הרעב, המחסור, היוקר וההתעמרות מצד השליטים.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים מהם ברגל לעדן, שהייתה אז מושבה בריטית; שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם ישבו במחנות שהוקמו עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

ראימה Raimeh

בערבית: ريمة

יישוב כפרי במרחק שמונה ימי הליכה מדרום לצנעא, תימן.


תושבי ראימה היו כולם יהודים. במקום היה בית כנסת אחד בשם "משכן ישראל", ששכן בקומה השנייה בבית אברהם ינאעי. במשך דורות הייתה כהונת הרב ומשרת נשיא הקהילה בידי בני המשפחה. מראשית המאה העשרים היה אברהם ינאעי רב הקהילה וכן שימש ראש הקהילה ונציגה בפני השלטונות. לפניו שימשו בתפקיד אביו, סבו ואבי סבו. נשיא בית הדין היה משה ינאעי. כל הגברים ידעו הלכות שחיטה, אך בקהילה היה שוחט מיוחד והיה גם מוהל. בבית הכנסת פעל תלמוד תורה לילדים במשך ימי החול. המורים היו מכפרים אחרים כמו עמראן ודמאר, ובאו לתקופות קצובות, לאחר שהוכיחו את יכולתם בתורה ובטעמי המקרא. בריכה חצובה בסלע שימשה מקווה טהרה, ובבית העלמין היו חלקות נפרדות לכוהנים, ללוויים ולישראל. חיי הקהילה התנהלו סביב בית הכנסת. עזרה לנזקקים נעשתה בעזרת תרומות שנאספו ממתפללי בית הכנסת. באולם החתונות של משפחת יוסף נערכו טקסים וחגיגות.

יהודי ראימה היו אומנים ובעלי מלאכה. רבים היו צורפים וכן היו רצענים ונפחים. כמה סוחרים סבבו בכפרי הסביבה וקיימו קשרי מסחר עם הערבים. היו בין היהודים גם כמה בעלי אדמות חקלאיות, ועיבודן נעשה בידי הערבים. בין הגידולים היו תירס, חיטה, שעורה, אפונה.

היחסים עם הערבים היו טובים. שיח' אחד השבטים באזור העניק את חסותו ליהודים. השלטונות דאגו שהיהודים לא ייפגעו ולא יקופחו. לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל ועם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל, החלה מתיחות מסוימת וערבים הקניטו את היהודים, אך לא היו פגיעות בנפש.

ב- 1935 עלו שתי משפחות לארץ ישראל, אך הן לא נקלטו וחזרו לראימה. ב- 1945 הגיע לראשונה שליח מארץ ישראל, אסף תרומות וסיפר על החיים בארץ. אחריו באו עוד שני שליחים והאחרון היה ב- 1947.

ערב העלייה ההמונית לישראל ב- 1948, היו בראימה כ- 250 יהודים, מהם 60 גברים. ב- 1948 יצאו כל יהודי ראימה ברגל לעדן, כדי לעלות לישראל. בעדן שוכנו במחנה חאשד, ולאחר כשבועיים הוטסו לישראל.

רג'וזה RAJUZA

בערבית: رجوزة 

יישוב כפרי גדול במחוז ברט, דרומית מזרחית לצעדה שבצפון תימן.


בימי הבינים היה יישוב יהודי צפוף במחוז והוא השתרע צפונה מעבר לגבולות סעודיה של ימינו. מעמדם של יהודי האזור היה איתן יותר משל אחיהם במרכז תימן ובדרומה, והותר להם לשאת נשק. הם היו בני חסות של השבטים במחוז ברט והשתתפו עמם בפשיטות. ב- 1818 השתתפו יהודי המחוז בפשיטה על העיר צנעא, והצילו כמה ספרי תורה וספרי קודש אחרים.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם הישנים, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות מהיציאה לגלות. היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

בדומה לקהילות תימן האחרות, לא היה ברג'וזה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא בראש הקהילה ועאקל כנציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, כי יהודי תימן התפללו בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים; הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת. ברג'וזה היו שלושה בתי כנסת פרטיים: ימין, אבו זארב, עמר. בקהילה ובמחוז כולו לא היה בית דין. בבעיות פשוטות פנו הצדדים לאדם מכובד שזכה לאמונם. בעניינים עקרוניים פנו לבית הדין בצנעא.

רג'וזה שימש מרכז לקהילות המחוז הקטנות, שבהן לא היו בתי כנסת, ולא היה אפילו מניין לתפילה. שתי קהילות מאלה היו בכפרים סמוכים לרג'וזה: אל-ראשד ואל- עוצה. כן היו קהילות גדולות יותר במודאן ובמחתוייה.

רוב יהודי רג'וזה היו בעלי מלאכה; נגרים, פחחים, מתקני מחרשות וכלים חקלאיים אחרים, צורפי כסף ונחושת, חייטים, סנדלרים, בורסקאים ונשקים. לא היו ביניהם חקלאים ולא בעלי קרקעות. מעטים עסקו במסחר של קפה, תבלינים, חבלים, עורות, טבק להרחה, סוכר ובדים.

לפני העלייה לישראל, מנתה הקהילה כשבעים גברים והמשפחות העיקריות היו: זנדאני, עמר, אבו זארב, משה, ימין, מעוד'ה.

יהודי רג'וזה עלו לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1949 ו- 1950.

מנאכה Manakha

בערבית: مناخة‎

(במקורות היהודיים מנאכה)

עיר בתימן בהרי חראז, מדרום מערב לצנעא, על הדרך מצנעא לחודידה.


אין בידינו ידיעות ברורות על קהילת מנאכה בתקופות קדומות. ב- 1680 יצאו יהודי מנאכה לגלות באזור מוזע, כשאר יהודי תימן. ב- 1859 ביקר במקום ר' יעקב ספיר ומסר כי בעיירה יש 45 משפחות יהודיות ושני בתי כנסת קטנים, אחד מהם בבית מארי צאלח יהודה. השכונה היהודית שכנה מחוץ לחומות העיר. בתקופת ביקורו הייתה מנאכה וכן ישובי הסביבה הקרובה תחת שלטון האמאם עלי אל-מכרמי משושלת מקומית של האמסמאעילים-המכרמים, שהתייחס יפה ליהודים כך שמצבם היה טוב והם לא סבלו רעב.

מנאכה שימשה מרכז מסחרי אזורי ויהודים מהכפרים הסמוכים כמו ג'רואח, חג'רה ומצמר היו באים ליום השוק השבועי שהתקיים במנאכה. בשנת 1854, בעקבות מאבקים על השלטון בין אמאמים יריבים, באו יהודים מצנעא למנאכה כדי למצוא מקלט, מזון ופרנסה. תנועת הגירה זאת נמשכה גם בשנים הבאות בגלל יחסו של האמאם המקומי ליהודים במנאכה.

בשנת 1880 העריך החוקר אדוארד גלאזר את מספר יהודי מנאכה ב- 200 נפשות. היו הערכות שמספר היהודים הגיע לאלף, אך כנראה שנכללו בהן יהודי הכפרים הסמוכים.

כאשר כבשו העות'מאנים את האזור ב- 1872, הם החזיקו חיל מצב במנאכה והמסחר, שבו גם היהודים השתלבו, נעשה סביב אספקת צרכי החיילים. בין הסוחרים האמידים בעיר היו גם יהודים. אחד מנכבדי הקהילה לאחר הכיבוש היה אהרן אל-שחב. כאשר הטילו העות'מאנים על היהודים באזורי הכיבוש את גזירת האלונקות, שחייבה את יהודי צנעא להעמיד גברים לרשות הצבא העות'מאני לשם נשיאת חיילים פצועים מצנעא לחודידה, ארגן אהרן אל-שחב הפגנה של יהודי מנאכה לפני המושל העות'מאני המקומי כדי שיסיר את הגזירה.

בשנים 1905-1904 התחוללו מרידות נגד העות'מאנים בהנהגת האמאם אל-מתוכל יחיא בן אל- מנצור חמיד אל-דין והקהילה היהודית במנאכה סבלה ממעשי שוד וגזל וכן ממצוקת רעב ונהרגו כאלפיים מיהודי האזור. ב- 1910 ביקר באזור יום טוב צמח שליח "אליאנס" שמסר כי חלה התפתחות בשיטת החינוך. במקום ה"חדר" ("כניס") שהיה נהוג, החל לפעול "מכתב", בית ספר מסורתי שבו למדו את מקצועות היהדות.

בשנת 1911 ביקר במנאכה שמואל יבנאלי שליח המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, כדי לתהות על מצב הקהילה ולעודד עליית היהודים לארץ ישראל. באותה שנה שוב פרצה מרידה נגד העות'מאנים והדבר השפיע על המצב הכלכלי בקהילה.

ב- 1915 ביקר נוסע בריטי במנאכה ומסר שהיהודים העוסקים במלאכת נפחות ונגרות נחשבים לבעלי מקצוע מעולים. כן הותר ליהודים להחזיק בקרקעות ובוסתנים, דבר יוצא דופן באזור. עם זאת החוק האסלאמי נאכף בקפדנות מאז שהאמאם של צנעא התחזק בשלטונו ועל כן אין מתירים להם להקים בתי כנסת אלא רק להתכנס לתפילה בבתים פרטיים.

בדומה למרבית יהודי מרכז תימן, גם יהודי מנאכה נהגו בפחד במגעים עם זרים. בשנות השלטון התורכי הם השתחררו מהגבלות רבות שהיו מוטלות עליהם. הם שילמו מס גולגולת שנתי, ומכיון שהיה בהם כוח תחרות כלכלית, הציקו להם התושבים המוסלמים. יהודים מצנעא עברו להתגורר במנאכה וסביבתה בגלל התנאים המשופרים ליהודים באזור. בסביבת מנאכה היו כפרים שהיו מיושבים כולם ביהודים.

קהילת מנאכה התפתחה מבחינה כלכלית בעיקר לאחר הכיבוש התורכי (1872). סוחרים יהודים ממנאכה סחרו עם ארצות חוץ דרך נמל חודידה על חוף ים סוף, שנעשה לנמל הראשי של תימן, אם כי לא התפתחה בחודידה קהילה יהודית ראויה לשמה. בין הסוחרים הבולטים היה אהרן אל-שחב שכונה "מלך הקפה", על שום שדרכו עבר כל סחר הקפה בשנות השבעים המאוחרות של המאה ה- 19.

יהודי מנאכה עלו לישראל במבצע מרבד הקסמים בשנים 1950-1949.

נאג'ראן Najran

בערבית: نجران 

עיר ונוה מדברבדרום מערב סעודיה.

קהילה יהודית של סוחרים ועובדי-אדמה התקיימה במקום עוד לפני הופעת הנוצרים במאה החמישית. במחצית הראשונה של המאה הששית נרדפו הנוצרים בידי מלכם המתייהד של בני חמייר, יוסוף דנואס, עד שהוא מוגר בפלישת החבשים.

לפי מסורת תימנית מתייחסים יהודי נאג'ראן על עשרת שבטים. בדורות האחרונים נכלל האיזור בערב הסעודית ויהודי המקום חיו בחסות שבטי המדבר הסונים שנהגו בהם שוויון ואף אכלו משחיטתם.

כשאר תושבי האיזור נשאו היהודים נשק להגנה עצמית ונודעו כאנשי-חיל. רבים מהם היו בעלי-מלאכה וחרשי-נשק ומצבם החומרי היה טוב בהרבה מזה של יהודי תימן. הם התגוררו בבתי- חימר, ביחידות של שתיים עד ארבעים משפחות, ובלבושם דמו כמעט בכל לשכניהם הערבים או ליהודי תימן. הם נבדלו משכניהם בשיתוף המלא של הנשים בחיי החברה. בענייני דת והלכה היו תלויים בקהילות סעדה וצנעה.

בשנת 1934 נאגראן סופחה ע"י סעודיה. כתוצאה מהחמרת הרדיפות, יהודי נאג'ראן עזבו את המקום ומצאו מקלט בעדן בדרום תימן אשר אז הייתה תחת שלטון בריטי.

בעלייתם ארצה (בקיץ 1949) היה מספרם של יהודי נאג'ראן כ-250. הם התרכזו בקריית עקרון, עם יוצאי סעדה.

ביחאן Bayhan

בערבית: بيحان

חבל ארץ מצפון לחצרמות, דרום תימן.

עד 1963 היה חבל ביחאן סולטאנות עצמאית בחסות בריטית, אחר-כך סופח למושבת הכתר עדן (דרום תימן משנת 1967) ומ- 1972 נמצא בתימן המאוחדת. היהודים התגוררו בעיירה ביחאן אל- קצב (Bayhan al-Qasab).

עדות לקיומה של קהילה יהודית בביחאן נמצאה בכתבי בנימין מטודלה, שביקר באזור במאה ה- 12. מאז ועד המאה ה- 19 לא היו ידיעות על היהודים בביחאן.

בשנת 1893 כתב חיים חבשוש, שביקר בתימן, על משיח שקר שפעל בחצרמות ובביחאן ב- 1495, והביא לכך שהיהודים לא הורשו להתגורר בחצרמות ובביחאן אל-דולה, בירת החלק התימני של ביחאן. חבשוש סיפר גם על מרידה של יהודים בביחאן שהתחוללה בסוף המאה ה- 16.

נוסע אירופי מצא בביחאן אל-קצב ב- 1895 שכונה יהודית ובה 50 בתים, שבהם התגוררו יהודים שעסקו בצורפות כסף, באריגה ובעבודות עור.

בשנת 1911 ביקר שמואל יבנאלי באזור וסיפר שבביחאן יש 40 משפחות יהודיות. יהודי ביחאן, בדומה ליהודי חבאן, היו גבוהי קומה, גידלו את שער ראשם אך לא גידלו פיאות. כיון שהיו מנותקים ממרכזי היהדות ומקהילות אחרות של תימן, לא צמחו בתוכם אנשי רוח ודת.

בעליות מתימן לארץ-ישראל בשנים 1882, 1908-1906 ו- 1911 לא היו עולים מביחאן. ב- 1949 הגיע לעדן שליח הסוכנות היהודית, במטרה לשכנע את הבריטים לאפשר מעבר יהודים בעדן בדרכם לישראל, ובכדי לקבל מהשריף של ביחאן היתר ליציאתם. בביחאן היו באותה השנה 88 יהודים.



יהודי ביחאן עלו לישראל במבצע "מרבד הקסמים" ב- 1949 ולא נותרו עוד יהודים במקום.

דאלע DHALI

בערבית: الضالع‎

יישוב עירוני באמירות אל-דאלע, שימשה כמרכז השלטון במקום לפני איחוד הנסיכויות תחת הפרוטקטורט הבריטי של עדן. היא נמצאת לא הרחק מהגבול לשעבר בין תימן לבין עדן (דרום תימן), באזור אל-קוטיבי.

יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, הם שרידים מקהילות עתיקות, שכן באזור ישב שבט חמיר שהקים ממלכה במאה הראשונה ומלכיה התייהדו. היהודים מלאו תפקיד חשוב במסחר עם הודו בימי הביניים. במאה השש עשרה שימשו מתווכים לפורטוגלים. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של הקהילות היהודיות. הוא פעל בכל האזור עד ביחאן שבגבול תימן-חצרמות ועורר עליו את זעם השלטונות והוא הובס עם תומכיו והיהודים סולקו מהאזור.

בדאלע התקיימה קהילה קטנה ודלה גם במושגים של תימן. ב- 1944 היו בקהילה 70 נפש. ב- 1946 דווח כי מצב הבריאות והכלכלה בקהילה הוא בכי רע ואנשים מתים בגיל צעיר. זו הייתה גם הסיבה שנהגו לחתן נערים בני 13 ואפילו לנשים מבוגרות מהם. כתוצאה מכך היו בקהילה גם יתומים רבים שהיו צפויים לשמד בגלל גזירת היתומים והיה צורך להבריח אותם לעדן שבתחומה לא הייתה תקפה הגזירה.

בקהילה היה בית-כנסת אחד וכן פעל בית דין בן שלושה חברים. השכונה היהודית הייתה בתחתית ההר שעל מדרונו הייתה בנוייה דאלע. בתי המוסלמים היו במעלה ההר. גם עניין זה מצביע על נחיתותם החברתית והכלכלית של היהודים. רבים מבני הקהילה מצאו פרנסתם בעדן שהפכה גם מקום מפלט חברתי עבורם. ב- 1944 היו בקהילה 70 נפש.

יהודי דאלע עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם, יצאו רבים מהם ברגל לכוון המושבה עדן שהייתה אז תחת שלטון בריטי והיה סיכוי שיוכלו לצאת ממנה. שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

דאמת DAMT

בערבית: دمت

עיר מחוז במחוז בלאד עמאר, כ- 50 קילומטר מדרום מזרח לדמאר, דרום תימן.


דאמת בנוייה לרגלי הר שבראשו מבצר - קלעת דאמת, ובעבר ישב שם המושל מטעם השלטון המרכזי. קהילת דאמת הייתה מן הקהילות היהודיות של ערי מחוז ועיירות גדולות, ששירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. רוב הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לשוב לבתיהם הישנים, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות. היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא ועאקל שהיה נציג הציבור. הידיעות על בתי כנסת חלקיות בלבד, כי יהודי תימן התפללו גם בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שבהם היה מקום תפילה. רק בקהילות גדולות היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בדאמת הייתה השכונה היהודית (קרית אל-יהוד) חלק מן העיר הערבית אך נבדלה ממנה בחומה, ושכנה בצפון מערב העיר. מתחתיה הייתה רחבת השוק. בתי היהודים היו בני שתיים ושלוש קומות בדומה למקומות אחרים בתימן. לרוב בנויים על משטח סלע טבעי שבו חצבו היהודים מערות לאיחסון תבואה, וגבו תשלום ממוסלמים שביקשו לאחסן שם את תבואותיהם.

לקהילה היה בית עלמין חדש לרגלי הר אל-חרימה. בית הקברות העתיק נקרא "מערת הכוהנים".

כמו במרבית קהילות תימן, עסקו יהודי דאמת במלאכות כמו צורפות, נפחות ואריגה, והיו ביניהם גם סוחרי תבואות, חקלאים ומגדלי בהמות. פועלים יהודים רבים יצאו לעדן לעבודה והתרכזו שם בחלק של הרובע היהודי שנקרא "דוכאן אהל דאמת" (חנות אנשי דאמת).

בסביבת דאמת היו מעיינות מרפא, ונדבן יהודי בשם סעיד אבראהים קריטי הקים בהם ח'אן.


היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בקהילה היהודית היה הנשיא אחראי על ניהול חיי היום יום ותוארו היה "שיך". שם המשפחה אלשיך מעיד שאחד מאבות המשפחה היה ראש הקהילה היהודית. השיך היה מקורב לשלטון שאישר את מינויו, ובין תפקידיו היה גם גביית מיסי היבול מן המוסלמים.

העאקל ("הנבון") היה עוזרו של הנשיא ועמד בראש נציגי הציבור מבתי הכנסת השונים ומהשכונות השונות שנקראו "עקאל" (בלשון רבים). תפקידם היה לסייע בגביית המיסים מבני הקהילה ולהוציא אל הפועל את הוראות הנשיא.

בית הדין שימש כהנהגה הרוחנית, וסמכותו הייתה מוחלטת גם באשר לעניינים החורגים מן התחום הדתי והרוחני, אם-כי לא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. על הנשיא היה להציג בפני בית הדין את פירוט כל ההכנסות מהמיסים, כולל אלו שהיו מועברים לשלטונות. הרכב בית הדין כלל שלושה מתוך ארבעה חכמים שכיהנו כדיינים. בקהילה דאמת חברי בית הדין ניהלו גם את בית הכנסת וטיפלו בשחיטה, במילה, בחתונות, בקבורות, בניחום אבלים ועזרה לעניים. מס השחיטה שימש למימון פעולות סעד בקהילה.

בשנים 1887-1881 עלו מדאמת לארץ-ישראל שתי משפחות יהודיות, והשתכנו בירושלים. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים עלו משפחות יהודיות נוספות מדאמת. בתיהן הועברו לרשות האמאם של תימן ונציגיו השכירו אותם לתושבים מקומיים. ערב העלייה לישראל היה בדאמת בית כנסת אחד ובו 25 ספרי תורה וספרי קודש רבים.

יהודי דאמת עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים ברגל לעדן, שהייתה אז מושבה בריטית, והייתה אפשרות לצאת ממנה. בעדן התרכזו גם שליחי העלייה מישראל. בהגיעם לעדן רוכזו היהודים במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן. בסוף שנת תש"ט עלו לישראל אחרוני היהודים מדאמת והתיישבו על אדמות הכפר הערבי הנטוש קטרה (ליד גדרה). לאחר העלייה התחסלה הקהילה ושכונת היהודים בדאמת שינתה את שמה ל"קרית אל-אסוד" (קרית הכפירים).

רידא Rida

בעברית: ﺭﺍﻳﺪة‎

יישוב עירוני כ- 50 ק"מ מצפון לצנעא, תימן.


בימי הבינים היה יישוב יהודי צפוף במחוז והוא השתרע צפונה מעבר לגבולות סעודיה של ימינו. מעמדם של יהודי המחוז היה איתן יותר משל היהודים במרכז תימן ובדרומה, והותר להם לשאת נשק. הם היו בני חסות של השבטים והשתתפו עמם בפשיטות.

הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות היציאה לגלות; היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים, ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בדומה לקהילות תימן האחרות, גם ברידא לא היה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא הקהילה ועאקל, שהיה נציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, יהודי תימן התפללו לרוב בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. רק בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית של הקהילה, וסמכותו הייתה מוחלטת גם בעניינים שחרגו מן התחום הדתי והרוחני, אף-על פי שלא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. אין לנו מידע על בית דין בקהילת רידא. למימון פעולות סעד בקהילה, גבו מס על השחיטה.

יהודי רידא היו אומנים ובעלי מלאכה, הם עסקו בצורפות, בעבודות מתכת ובקליעת סלים. היו ביניהם כמה שעסקו בסחר בהמות ותוצרת חקלאית.

רוב בני הקהילה עלו לישראל במבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן הם יצאו ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן רוכזו היהודים במחנות שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן, ומשם יצאו לישראל.

ברידא נותרה קהילה יהודית קטנה, ובשנת 1979 דווח על 29 בתי אב, בית כנסת אחד של מורי יעיש הלוי. מורי יעיש הקים את בית הכנסת בעצמו, סמוך לביתו, והיה בו ספר תורה אחד. גם ב- 1984 עדיין היו ידיעות על קהילה במקום, ויהודי רידא סיפרו אז כי יחסיהם עם השלטונות ועם השכנים טובים, אך הם לא היו מועסקים בעבודות ממשלתיות ובביקוריהם בערים הגדולות הסתירו את פאותיהם. בימי חג היו מתכנסים בבית הכנסת ברידא ועמם יהודי הסביבה שנותרו שם. בשנת 1993 עלתה לישראל קבוצת יהודים מאזור רידא.

לאחג' LAHJ

בערבית: لحج‎ 

יישוב עירוני על גבול עדן, דרום תימן.

בעבר היה היישוב בירת הסולטאנות העצמאית לאחג', בחסות בריטית.


יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, היו שרידים של קהילות עתיקות, שכן באזור ישב שבט חמיר שהקים ממלכה במאה הראשונה, ומלכיה התייהדו. בימי הביניים מילאו היהודים בקהילות אלה תפקיד מרכזי מסחר עם הודו. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של רוב הקהילות היהודיות העתיקות. בשנת 1679 נגזרה על יהודי תימן "גלות מוזע", והם הוגלו אל החוף הדרומי של ים סוף. ומששבו כעבור למעלה משנה למקומותיהם, לא יכלו להתיישב בבתיהם הישנים, והם בנו שכונות חדשות מחוץ לחומות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר פרש המושל את חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם. המס היחיד שהוטל על בני החסות היהודים היה מס הג'זיה.

ב- 1922 הייתה בלאחג' קהילה יהודית קטנה, ורבים מבניה עסקו במסחר וכן שרתו בתפקידי מנהל מטעם השלטון הבריטי בעדן. משפחת חסן הייתה בין המשפחות המכובדות בקהילה, והייתה ממונה על המכס מטעם הבריטים.

לאחג' הייתה תחנת מעבר ליהודים רבים בתימן, שהתרכזו בעדן, בדרכם לארץ-ישראל. רבים מהם נעצרו בידי אנשי הסולטאנות, ונדרש תשלום כופר כדי לשחררם. בשנות השלושים והארבעים, הפליטים היהודים שוכנו במחנה מיוחד שהוקם בחצר היהודים שנקראה "אל-חוש". מצבם היה קשה באותן השנים, ורבים מהם שוכנעו על-ידי פעילי העלייה בעדן לחזור לכפרי מגוריהם עד שהמצב ישתפר. המחנה התקיים עד עליית יהודי תימן לישראל אחרי הקמת מדינת ישראל.

ב- 1944 היו בקהילה 60 נפש ונסים חסן שימש ראש הקהילה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל (1948), עלה המתח בין היהודים לבין שכניהם המוסלמים. סולטאן לאחג', עבד אל-כרים פדל, ניסה לגרש את היהודים אך חזר בו.

יהודי לאחג' עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים מהם ברגל לעדן שהייתה אז תחת שלטון בריטי, והייתה אפשרות לצאת ממנה. שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

עמראן Amran

בערבית: عمران‎

עיר במרכז תימן, מצפון מערב לצנעא.


יהודים התיישבו בעמראן בתקופות מוקדמות אך עד למאה ה- 17 אין ידיעות על הקהילה. בשנת 1676 הוציא האמאם אחמד בן חסן אל-קאסם, המכונה אל-מהדי, גזירות רבות על יהודי תימן, ביניהן איסור תפילות בבתי הכנסת, חובת התאסלמות והגלייה לאזור מוזע שלחוף ים סוף ליד העיר מוח'א. כעבור שנה ביקש מושל עמראן לבטל את הגזירה ולהחזיר את היהודים, שהיו נחוצים לו כבעלי מלאכה. וכדי שהיהודים יסירו את הקללה מעל עמראן שנפגעה בגשמי זעף. היהודים חזרו אך נצטוו להקים שכונה חדשה לעצמם. השכונה הוקמה בתוך חומות העיר.

בשנים 1726-1725 התחוללו מהומות בעיר בשל תוקפנותו של שבט מאזור ארחב, אחד משבטי בכיל, שהתנגש עם השלטון המרכזי (הקאסמי). היו מקרי שוד ונפגעו גם יהודים.

מאמצע המאה ה- 19 ועד 1918 הייתה עמראן בשליטת התורכים. בעיר ישב חיל-מצב תורכי, ויהודים השתתפו באספקת סחורות ושירותים לצבא התורכי. באותה עת היו ביניהם סוחרים אמידים. היהודים סחרו בפולי קפה, בתבואות, בטבק, בבדים ובעורות. התורכים אסרו על היהודים לעסוק בהכנת יין שרוף והרסו את המזקקות. כמו-כן חייבו את נשות היהודים לטחון חיטה לקמח עבור הצבא. בשל החשיפה לעולם החיצון, שהחלה עם בוא התורכים, היו בעמראן יהודים שחבשו תרבוש במקום המצנפת המסורתית.

הנוסע ר' יעקב ספיר, שביקר בעמראן ב- 1859 סיפר על קהילה פעילה שהיו בה 100 בתי אב וביניהם גם פליטים מצנעא שהחלו להגיע עם התפוררות הקהילה שם כבר ב- 1818. בעמראן פעלו אז שני בתי כנסת. נשיא הקהילה בעת הביקור היה מארי סלימאן אל-תנעמי שמוצאו מהעיר תנעם. הוא נחשב לאחד מגדולי יהדות תימן ובעל השפעה אצל השלטונות.

ב- 1900 פקד שטפון את עמראן והרס רבים מבתי החומר בשכונה היהודית. כששים יהודים ניספו.

בשנת 1911 ביקר בעמראן שמואל יבנאלי בשליחות המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית, כדי לבדוק אפשרות העלאת יהודי עמראן לארץ-ישראל. בעקבות הביקור אכן החלו יהודים מעמראן לעלות לארץ ישראל. בשנת 1926 היו בקהילת עמראן כחמישים משפחות שהתגוררו בבתי אבן בשכונה היהודית.

בשנת 1946 ביקר שם שליח הסוכנות חיים צדוק כדי לתאם פעילות ציונית ולימוד עברית, וארגן עם ראש הקהילה את עניין הברחת ילדים יהודים יתומים לצנעה ולעדן, כדי למנוע את מסירתם לידי המוסלמים, כפי שדרשו חוקי המקום.

ב- 1950 התחסלה הקהילה עם עליית היהודים לארץ ישראל במבצע "מרבד הקסמים".


חיי הקהילה

יהודי עמראן היו מן "הטיפוס הצפוני" של יהודי תימן, גבוהי קומה, צנומים, פניהם מוארכות ושערם שחור. הם היו סוחרים ובעלי מלאכה וביניהם חייטים, תופרי נעליים, עושי עורות כבש, חקלאים וצורפי כסף.

עמראן נחשבה לקהילה קטנה והייתה תלויה בקהילת המחוז הקרובה וכן בקהילת צנעא. בראש הקהילה עמד "מארי" - רב שהיה מנהיג רוחני. בית ספר היה במתכונת חדר מסורתי ולא היו מוסדות קהילתיים אחרים. בקרבת העיר נמצא בית עלמין קדום.

צנעא San’a

בערבית צנעא - صنعاء‎ 

בירת תימן המאוחדת, מרכז תימן.


הגולים הראשונים מארץ ישראל, שבאו על-פי המסורת בתימן לפני חורבן בית ראשון, התיישבו בסמוך לצנעא ומחוצה לה, תחילה ב"בראש" בראש הר נקום שממזרח לצנעא. במקום נמצאו כתובות יהודיות משנת 589.

בשנת 991 היו בצנעא 35 בתי יהודים. מאוחר יותר, לאחר שהחלו לעסוק במסחר ובמלאכה הגיעו היהודים ל"קצר" החלק העתיק של צנעא ובנו בתים מפוארים ליד רובע אל-קטיע מחוץ לחומות העיר, שם עסקו בצורפות. בתקופת השליט האיובי סיף אל-אסלאם תגתכין (1196- 1182) עברו, מתוך כפייה, לשכונה בתוך החומות שנקראת אל-פליחי. תחילה הקימו שכונה מדרום לשער המוביל לעיירה שעוב ליד נחל אל-מרדכי והמשיכו להפעיל בית כנסת ב"קצר". בין השנים 1662-1615 נטשו את שכונת אל-פליחי בעקבות גל קנאות מוסלמית והקימו בתים חדשים משני עברי ואדי אל-סאילה. ב- 1679 יצאו היהודים לגלות מוזע וחזרו מקץ שנה אך הותר להם להתיישב מחוץ לעיר ברובע שנבנה ונקרא קאע ביר אל-עזב. חלק מהיהודים המשיכו להתגורר בשכונת אל-סאילה עד שנות הארבעים של המאה העשרים. בשכונת ביר אל-עזב (קאע אל-יהוד) התגוררו עד לעלייתם האחרונה לישראל (1951-1948).

באמצע המאה ה- 18 חלה התפתחות גדולה בחיי הקהילה. הותר ליהודים לבנות בתים גבוהים ובתי כנסת. אך ב- 1762 נסגרו ונחרבו כל 12 בתי הכנסת בפקודת האמאם, בהשפעת הקנאים המוסלמים, רק ב- 1792 הותר ליהודים לפתוח אותם ולשפצם. שכונת היהודים נותרה פרוזה ה- 140 שנה אך בתחילת המאה ה- 19, ובמיוחד ב- 1818 עם התערערות השלטון האמאמי, התנפלו שבטים על העיר והיהודים ורכושם נפגעו. בעקבות זאת הורה האמאם להקיף בחומה את השכונה היהודית ועמה את השכונה המוסלמית ביר אל-עזב, וצרף את שתי השכונות לעיר. התנפלויות נמשכו, ובשנות השלושים של המאה ה- 19 התרוקנה כמעט השכונה מיהודיה.

1865 הייתה אחת השנים הקשות עקב מצור ורעב. בתי יהודים נחרבו ונכסיהם נשדדו. כן פרצה מגפה של מחלת מעיים שהפילה חללים. ב- 1872 השתפר מצב היהודים בעקבות הכיבוש התורכי ורבים חזרו לעיר, עד כי ב- 1876 נבנתה שכונה חדשה מדרום בשם אל-קריה אל- ג'דיד.

שנות התשעים של המאה ה- 19 היו שנות בצורת ורעב, והקהילה הדלדלה. בשנת 1905 הטיל צבא האמאם יחיא מצור על העיר. במטרה לכבשה מידי העות'מאנים. רוב היהודים עזבו ומצאו מקלט בכפרים. ה- 6,000 ניספו ברעב. מעשרת אלפים יהודים נותרו 600 גברים בלבד. ב- 1918 הסתיים הכיבוש העות'מאני ויהודים חזרו לעיר.

בשנת 1942 התחלפה מרבית האוכלוסייה היהודית. רבים מהתושבים המקוריים עזבו ועלו לארץ ישראל לאחר הקלות בעלייה, ולרובע היהודי הגיעו יהודים מכפרי מרכז תימן.

ב- 1945 היו שטפון, מגפת ארבה ובצורת, ובעקבותיהם עוני ומחסור רב. פליטים יהודים רבים מכפרי הסביבה נהרו לצנעא למצוא פרנסה.

עם העלייה הגדולה (1951-1948) ננטשה השכונה היהודית כליל, הרכוש הציבורי עבר לידי הממשלה ולא נותרו יהודים בצנעא.


חיי הקהילה

בתקופת הגאונים (מאות 12-11) קיימו יהודי תימן קשרים עם ראשי הישיבות בבבל. הראשונים בצנעא שנקראו בתואר "נגיד" היו בני משפחת מעדו במאה ה- 11.

קאע-אל-יהוד הייתה מרכז רוחני לכל יהודי תימן ובו ישבו רבים מגדולי התורה. בבית הכנסת המרכזי הייתה ישיבת החכמים הגדולה ועל שמה הוא נקרא "כניסת אל-עולמאא" (מדרש החכמים). בית הכנסת נחרב ב- 1457. לאחר גלות מוזע נקבעה הישיבה בבית הכנסת של מהר"י הלוי ואחר כך בבית הכנסת של מהר"יץ, ובו שכנה עד 1905 ואז חדלה לפעול. בישיבה פעל גם בית הדין לערעורים שנבנה ב- 1457. בית הכנסת בשכונת סאילה נחרב ב- 1679.

במאה ה- 18 היו 12 בתי כנסת בצנעא. ביניהם: בית הכנסת כחלאני, שנוסד בידי סעיד בן משה כחלאני שהיה מנכבדי הקהילה ושימש ממונה על כספי העניים (נפטר ב- 1717); בית הכנסת אל-כסאר, שנהרס בידי אל-מהדי עבאס בן אל-מנצור חסין ב- 1762 וב- 1793 נבנה מחדש; בית הכנסת מסורי, שהיה שייך לסאלם מסורי ובניו ועמד על תילו כבר ב- 1715; בית הכנסת ז'זפאן, שנבנה על-ידי אברהם בן סאלם ג'זפאן והוקדש לציבור בשנת 1786; בית הכנסת אל-שיח', שהיה קיים עד עליית "על כנפי נשרים" והיה בין הקדומים והנודעים בתימן (יחד עם בית הכנסת אל-אסטא ובית הכנסת של מהרי"ץ), נוסד על-ידי ר' יחיא הלוי סמוך לשיבת גולי מוזע עם הקמת הרובע היהודי החדש בקאע ביר אל-עזב, ב- 1762 נחרב בגזירת חורבן בתי הכנסת ונבנה מחדש; בית הכנסת מהרי"ץ ("כניס בית צאלח") של ר' יחיא צאלח, גדול חכמי תימן במחצית השנייה של המאה ה- 18, נהרס בגזירה ב- 1762 ונבנה מחדש ב- 1792 ופעל עד חיסול גולת תימן.

בתי כנסת נוספים: כניס אל-עזירי, שנבנה על-ידי השר שלום עראקי אלאסטא; כניס אל-ערק; כניס אל שרעבי; כניס אל גמל, של יעיש ג'מל נבנה ב- 1876; כניס אל סיאני; כניס אל-גרשי, שבנה יחיא אל-גרשי ב1878-; כניס חבאר של משפחת חבארה; כניס אל-חגאגי; כניס בית יצחק הלוי, שנבנה ב- 1888; כניס אל-סעאדי; כניס אל-דמארי; בית הכנסת של אברהם אל-טירי; כניס עוד' וכניס סאלם אל-בדיחי, שנבנה ב- 1873; כניס אלקריה אל-ג'דיד נבנה ב- 1888. כן נבנה בית מרחץ ב- 1880.

בצנעא ישבה משפחת עראקי, מבין המשפחות החשובות בתימן. אבי המשפחה ר' דוד עראקי הגיע כנראה ממצרים במאה ה- 16. בנו אברהם נעשה נגיד הקהילה. ר' אהרן עראקי שירת בחצר השליט הקאסמי צאחב אל-מואהב (1718-1687). בנו ר' שלום עראקי התמנה שר בחצר האמאם. משפחות נודעות אחרות בצנעא, שבהן רבנים וגדולי תורה במאות 20-19 היו: קרח, מנצורה, חבשוש, קארה וקאפח.

ר' יחיא צאלח (מהרי"ץ, נפטר ב- 1805) עיצב את דמותה הרוחנית של יהדות תימן עד לסוף המאה ה- 19. אחריו נפתחה הקהילה להשכלה מודרנית ותרבות מערבית.

בראש הקהילה עמדו "נשיא" (עאקל או שיח') שמונה בידי השלטונות, שימש מתווך ועסק בגביית מס החסות; והמנהיג הרוחני ("מארי") שהיה הרב ולעתים גם אב בית הדין. סמכות הנהגת הקהילה נבעה מסמכות גדולי התורה, מכוחה והשפעתה של קהילת צנעא על שאר הקהילות בתימן, ומסמכות הנבחרים שזכו להערכה מצד השלטונות.

לאחר הכיבוש התורכי (1872) החלו להתמנות ראשי הקהילה שתוארם "חכם באשי". הראשון היה סלימאן אל-קארה. האחרון היה ר' יחיא בן משה יצחק, שהתמנה ב- 1905, ומשרתו בוטלה ב- 1919 עם צאת התורכים.

בקהילה לא היו ארגונים ציבוריים וכל בעיות הסעד, החינוך וצרכי הדת נפתרו על-ידי יוזמות פרטיות. קופת הקהילה נהנתה מהכנסה מדמי שחיטה ומצדקות למיניהן.

ב- 1882 יצאו מצנעא ראשוני העולים לארץ-ישראל. שליחים מארץ-ישראל הביאו את רעיון הציונות. הראשונים בהם היו יום-טוב צמח ושמואל יבנאלי ב- 1910.

ב- 1949 הותרו ההגבלות וכל יהודי צנעא יצאו לעדן למחנה העולים "גאולה", ומשם הוטסו לישראל.

דאר סעיד DAR SA’ID

בעברבית: دار سعيد

יישוב כפרי במחוז בלאד עמאר, מדרום לצנעא, תימן.


הקהילה היהודית בדאר סעיד הייתה מן הקהילות הכפריות הקטנות. העיר המרכזית במחוז הייתה אל-סאדה, וקהילות יהודיות אחרות בסביבת דאר סעיד היו אל- אגברי, אל-מקאלח, ג'חזאן, נאדרה (מקום מושב שלטונות המחוז), פג'רת אל-עוד.

בכפר דאר סעיד התגוררו יהודים בלבד ומתוכו יצאו תלמידי חכמים נודעים, מארי יצחק אל- בהג'לי ומארי מסלם אל-וחש. בדומה לקהילות קטנות אחרות בתימן, לא היה בדאר סעיד ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא בראש הקהילה ועאקל (כעין מועצת חכמים) נציג הציבור כלפי השלטונות. הידיעות על בתי כנסת היו חלקיות, כי יהודי תימן התפללו בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים, הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים בסביבה ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שבהם היה מקום תפילה. רק בקהילות גדולות היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת.

בקהילת דאר סעיד לא היה עאקל קבוע ולצורך גביית המסים בחרו היהודים אדם שקיבל את הגבייה בקבלנות והעביר את הכסף לשלטונות בנאדרה, בירת המחוז.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים מנתה קהילת דאר סעיד כשלושים משפחות יהודיות. המשפחה החשובה הייתה בהג'לי. שאר המשפחות הגיעו לכפר בתקופות האחרונות, והבולטות ביניהן היו: הכרי, חרפוף, כהן (כמה משפחות בשם זה). בקהילה היה בית כנסת אחד, לא היה בית דין קבוע, אלא כזה שהתכנס לפי הצורך, ודייניו היו ר' משולם אריה ור' יצחק נסים הקבועים, ואליהם הצטרף דיין שלישי לא קבוע. קהילת דאר סעיד נסמכה על קהילת סדה בענייני הלכה ומשפט.

יהודי דאר סעיד היו בעלי מלאכה. כגון: אורגים, קדרים, רצענים, סנדלרים, חייטים. היו במקום גם יהודים שעסקו במסחר, ולא היו שם יהודים בעלי קרקעות.

"גזירת היתומים" חלה על יהודי האזור, ועל כן הבריחו את יתומי הקהילה לעדן, כדי למנוע העברתם לאיסלאם,או שהשיאו אותם בגיל צעיר.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן, יצאו רבים מהם ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, והייתה אפשרות לצאת ממנה. בעדן התרכזו גם שליחי העלייה מישראל. בהגיעם לעדן רוכזו היהודים במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

מוח'א Mukha

בערבית: المخا‎

עיר נמל בחוף המזרחי של ים סוף, דרום-מערב תימן.


העיר מוח'א נוסדה בידי שיח' אל-שאד'לי והייתה עיירת דייגים קטנה עד המאה ה- 15. לאחר הכיבוש העות'מאני בראשית המאה ה- 16 החל הנמל להתפתח, ופעם בשנה הגיעה אניה מסואץ עמוסה מטען ומטבעות זהב. הדבר שתרם להתפתחות הנמל היה שווק הקפה ממטעי הקפה שבמקום (שקיבל את שמו בעולם כקפה "מוקה").

במהלך המאה ה- 16 הגיעו למוח'א גם סוחרים יהודים. קהילה יהודית קטנה התקיימה שם כנראה לפני המאה ה- 15. בנימין מטודלה מזכיר את קהילת זאביד שהייתה בזמנו במקום. בעקבות שקיעתה של עדן הגיעו משם יהודים למוח'א. כן הגיעו יהודים מאזורי תימן האחרים ומארצות שכנות. זכריה אל דאהרי כתב ב"ספר המוסר" שאחרי גירוש היהודים מצנעה בשנת 1578 הגיע לקהילה היהודית במוח'א שליח מטבריה שעסק במכירת ספרי קודש ובלימוד התורה. גם יהודים פורטוגלים וספרדים התיישבו במחוח'א במאה ה- 16.

בראשית המאה ה- 17 מנתה הקהילה כ- 1,000 נפש. בראשה עמדו סוחרים, בעיקר פורטוגלים, שעסקו בסחר בינלאומי והיו קשורים גם לחוגי השלטון. יהודים תימנים עסקו במסחר בינוני וזעיר. רוב בני הקהילה היו עניים ועסקו באומנויות ובמלאכות.

אין כמעט מידע על הארגון הפנימי של קהילת מוח'א. תקופת הפריחה של הקהילה הייתה מהמחצית השנייה של המאה ה- 16 עד 1630. חיי הרוח לא היו מפותחים ואף בתחום המסחר יהודים לא הצליחו לתפוס עמדות מרכזיות. רק היהודים הספרדים והפורטוגלים הצליחו להגיע למעמד של מתווכים בין סוחרים אירופים לשלטונות.

לאחר גירוש העות'מאנים בשנת 1630 עלו לשלטון האמאמים הזיידים שעד אמצע המאה ה- 17 נטו חסד ליהודים ואז החלו להפעיל נגדם חוקים קשים, לרדוף אותם ולהשפילם. עם העות'מאנים עזבו את מוח'א הסוחרים היהודים העשירים שחששו מקנאות ונקמנות של הזיידים. היהודים שנשארו גורשו מעמדותיהם בסחר הבינלאומי ובאדמיניסטרציה. בשנים 1679 1680 גורשו היהודים למוזע ("גלות מוזע"). בתי הכנסת נהרסו ורכושם הוחרם. לאחר הסרת צו הגרוש חזרו היהודים למוח'א והורשו לבנות שכונה מחוץ לחומות העיר.

במאה ה- 17 פעל בקהילה בית דין, התפרסמו חברי בית הדין ר' משה הכהן בן אלעזר והסופר יוסף בר-טוב. הנשיא אהרן עראקי הכהן הקים בית כנסת מפואר בתחילת המאה.

במאה ה- 18 מנתה הקהילה כמה עשרות משפחות. בשנת 1770 נימנו 400 משפחות ובתוכן סוחרים אמידים, בעלי מלאכה, צורפים, אורגים ויוצקי תנורים.

במאה ה- 19 היו בשכונה היהודית רק מצבור בקתות ובהן כמה מאות יהודים עניים שעסקו בעבודות כפיים ובייצור משקאות חריפים. הסוחרים המקומיים התנגדו להשתלבות היהודים במסחר. בשנת 1832 נכבשה מוח'א בידי מחמד אע'א שנודע בשם תורכצ'ה בלמאס, הוא הרס את הרובע היהודי ושרף את בתיו. ב- 1833 נכבשה העיר בידי המצרים (מחמד עלי). נוסע שביקר אז בעיר סיפר שהקהילה מנתה כ- 50 משפחות שנשארו גם לאחר ההרס שגרם בלמאס.

לאחר שכבשה בריטניה את עדן (1839) הגיעו רבים מיהודי מוח'א לשם. רוב יהודי מוח'א עברו להתגורר בעדן ובמסקט. המעבר קשור לירידת מוח'א כנמל מסחרי ועליית מעמדה של עדן.

הנוסע ר' יעקב ספיר שביקר ב- 1859 במוח'א סיפר על בית הכנסת שנבנה בידי ר' אהרן הכהן אל-עראקי במאה ה- 18. בעת ביקורו היו במוח'א רק 8 משפחות יהודיות שעסקו במלאכת האריגה ובצורפות. הם התגוררו במבנים עשויים עץ וקני סוף מחוץ לחומות העיר.

בשנים שלאחר מכן לא נזכרת עוד מוח'א כנמל שממנו יצאו יהודים או כמקום שממנו הגיעו יהודים לארץ-ישראל.

חידאן, חידאן א-שאם, Haidan

בערבית: حيدان

עיירה בצפון תימן, כ180- ק"מ מצפון מערב לצנעא.


אין ידיעות על היישוב היהודי בחידאן בתקופות קדומות. במאה ה- 17 נזכרת קהילת חידאן בתעודה העוסקת בענייני רכוש. ב- 1680 גלו יהודי חידאן לאזור מוזע בדרום תימן, בעקבות גזירה של האמאם אל-מהדי מ- 1678 שחלה על כל יהודי תימן.

באמצע המאה ה- 19 היו בחידאן כ- 2,0000 יהודים ומצבם היה טוב, הם זכו להגנה מצד המוסלמים מפני שבטי חמדאן ובכיל שחיו באזור, מכיון שחידאן הייתה מרוחקת ממרכזי השלטון בתימן, ומכיון שלא נכבשה בידי התורכים ב- 1872 ונשלטה בידי שליט מקומי. ערב מלחמת העולם הראשונה (1914) שלט בחידאן שיח' אדריס, על-כן היהודים נהנו בה מחופש יחסי ואף הורשו לשאת נשק. הם עסקו בתיקון כלי נשק עבור המוסלמים ובצורפות כסף, העשירים עסקו בהלוואה ברבית, והיו אכרים יהודים בעלי שדות.

ב- 1833 ביקר במקום הנוסע ברוך בן שמואל שמסר על קיומה של קהילה יהודית. ב- 1859 ביקר בחידאן ר' יעקב ספיר שמסר על 100 משפחות יהודיות וארבעה בתי כנסת. בשנים 1911, 1912 היו בחידאן רק כמה עשרות משפחות יהודיות.

חידאן שימשה עיירת מחוז ומרכז עבור ישובים יהודיים קטנים בכפרים שבסביבה כמו אל-הג'ר, סאגיין (סאקיין), שעף. יהודי חידאן והאזור השתייכו ל"טיפוס הצפוני" של יהודים בתימן, היו גבוהים, צנומים, פניהם מוארכים ושערם שחור.

ב- 1909 עלתה לארץ-ישראל לראשונה קבוצת יהודים מחידאן שמנתה 225 נפשות. הם יצאו ביולי 1909 לחוף הים, משם הפליגו לעדן וממנה לפורט סעיד וליפו. הם התיישבו ברחובות ובראשון לציון ועבדו כפועלים בתעשייה ובחקלאות. בין העולים היה ר' אברהם טביב (נפטר ב1950-), שכתב ב- 1921 קול קורא ליהודי תימן לבוא לארץ-ישראל וב- 1922 היה בין מייסדי "התאחדות התימנים". הגורמים לעלייתם היו המצב המדיני והכלכלי הקשה ששרר בצפון תימן בעקבות מרידת האמאם אל-מנצור ובנו יחיא בתורכים; ושנות הרעב (1907-1906) שבהן מתו יהודים רבים בחידאן. גם המפגש של יהודי חידאן נושאי הנשק עם חיילי האמאם יחיא, שבאו לדכא מרידה שפרצה עם מות אל-מנצור, לא פעל לטובתם, מפני שהאמאם יחיא, שלא כקודמו, הקפיד על קיום חוקי האפליה וההשפלה נגד היהודים, שאסרו בין השאר נשיאת נשק.

כ1,500- מבני הקהילה עלו לישראל במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" בשנים 1949, 1950. בשנת 1954 נותרו בחידאן כ- 700 יהודים. בראשית שנות השמונים החלו להגיע שליחי עלייה מישראל ובעקבות זאת עלו בשנת 1992 כ- 100 משפחות מחידאן לישראל, במקום נותרו כ- 300 יהודים.


חיי הקהילה

עד לעלייה של שנות התשעים היו באל-הג'ר, השכונה שבה חיו רוב יהודי אזור חידאן, שלושה בתי כנסת: בית הכנסת "התחתון", בית הכנסת "העליון" ובית הכנסת בבית הרב יוסף שטארי. כן היו בית קברות גדול ומקווה.

לימודי קודש בלבד התקיימו בבתים פרטיים שם לימדו עברית, תפילה ותנ"ך. היהודים לא שלחו את ילדיהם לבתי הספר המקומיים היסודיים והתיכוניים.

הקהילה התנהלה בידי ועד רבנים והם: דוד פאיז, יוסף שטארי, יעקב חמאמי ויעקב פאיז. הם טיפלו בענייני כספים וכן בענייני אישות. השלטונות הכירו בסמכותו של ראש הקהילה; האחרון שכיהן בתפקיד זה היה דוד פאיז.

חכמים, רבנים ונכבדים במאה ה- 19 ובמאה העשרים באו מהמשפחות עראקי, טביב, כפאר ומדאר.

בשנים האחרונות עסקו יהודי אל-הג'ר בצורפות כסף והיו גם כמה נגרים, מסגרים וסוחרים.

Haydan

In Arabic: حيدان

A district in the Saada Governorate, Yemen.

חבאן Habban

בערבית: حبان

עיר וטריטוריה, שבירתה עזאן (AZAN'), בדרום חצי האי ערב מצפון לחצרמות, תימן.


משנת 1918 השתייכה הטריטוריה לשטח החסות הבריטי של מזרח עדן. לפני כן הייתה סולטאנות עצמאית, משנת 1967 חלק מהרפובליקה של דרום תימן, ומשנת 1972 - בתימן המאוחדת.

יהודים היו באזור כבר בתקופת ממלכת חימיאר (מאות 6-5). מסורת מקומית יהודית מייחסת את ראשית בואם לתקופה שלפני חורבן בית ראשון. במאה ה15- התקיימה שם קהילה יהודית מאורגנת. בשנת 1495 הופיע בקהילה "משיח שקר", שאחריו נהו גם יהודים וגם מוסלמים, ואחרי שעזב נאסרה ישיבת יהודים במקום.

נראה כי יהודים התיישבו בעיר חבאן רק במאה ה- 16. הם סייעו לסולטאן הואחידי, ובתמורה העניק לראש הקהילה, סלימאן אל-חכים, שטח אדמה לבניית שכונה יהודית, השכונה נקראה "חאפת אל יהוד" ("הרובע היהודי"). נוסעים שביקרו שם במאה ה- 19 מסרו גירסות שונות על מספר היהודים, בין מאתיים לאלף נפשות. בשנים 1911, 1912 היו במקום כשלושים משפחות. בשנת 1940 היו 60 משפחות; ב- 1945 התגוררו 450 יהודים בחבאן. שכונת היהודים נמצאה על צוק תלול והבתים נבנו בצורת חצי עגול, במרכז היו בית הכנסת של חמולת מעטוף ושני מקוואות.

בתום מלחמת העולם השנייה (1944, 1945) הורע מצבם של יהודי חבאן בעקבות הרעת יחסי יהודים ערבים בארץ-ישראל. בטריטורית חבאן, שהייתה אז סולטאנות בחסות בריטית תחת שלטונות שטח החסות של עדן, עלה לשלטון חסיין בן עבדאללה. הוא הטיל מסים וקנסות, דרש המרת דת ואף ניסה לגרש את היהודים. יחיא עואד חבאני, שנחשב מנהיג הקהילה, שיגר מכתב מחאה לשלטונות הבריטיים בעדן. היהודים ברחו לישובים סמוכים, כמו מתחף ואחואר וקיבלו חסות מהשיח'ים במקום. באחואר התיישבו 40 יהודים.

צורת המגורים הייתה שבטית, לא היו כהנים או לויים בקהילה. יהודים ישבו גם באל- בידאא הסמוכה, שמנתה 50 משפחות בשנים 1911, 1912, והזקנים גידלו צאן וגמלים. כן ישבו 250 יהודים בכפרים אל-חאדנה, רדים, באתינה, דהר, שוגרה, אביאן. בטריטוריה הסמוכה התקיימה קהילה יהודית בת 40 משפחות בעיר ביחאן, אך הקהילה המרכזית של האזור הייתה בעיר חבאן.

רוב הגברים היהודים עסקו באומנות הצורפות. הנשים תפרו או עיבדו עורות לקלף לכתיבת ספרי תורה. המוסד החינוכי היחיד היה תלמוד תורה ב"מעלמה" - בית הכנסת, המורה כונה "מארי". מורים באו גם מקהילות אחרות בסביבה כמו אל-בידא, נג'ראן, רדאע. בבית הכנסת פעל גם בית-דין. בבית העלמין היהודי בחבאן לא נהגו להציב מצבות אלא גלי-אבנים.

יהודי חבאן היו שומרי מצוות, מנהגיהם דומים לאלו של יהודי תימן. הם היו גבוהים וחסונים וגידלו את שער ראשם, אך לא גידלו פיאות או שפם. הותר רבוי נשים, הנשים היו רעולות פנים.

בשנות ארבעים של המאה העשרים היו ברובע 17 בתי מגורים בנויים חימר מעורב בתבן, בני שתיים עד חמש קומות. בקומה התחתונה נמצא בדרך כלל בית המלאכה המשפחתי לצורפות.

הקהילה הייתה מורכבת משתי חמולות גדולות מעטוף והלאל, ומשפחות קטנות יותר: שמאח', מיפעי, עדני, דור, עריק.

בחבאן היו שני בתי כנסת, האחד עתיק של חמולת הלאל ולידו מקווה, השני נבנה בעקבות מחלוקת בין חמולת מעטוף לחמולת הלאל ושימש את המעטופים, וגם לידו היה מקווה.

באזור חבאן לא היו רבנים מוסמכים אך היו חכמים נודעים כמו סלימאן אל-חכים במאה ה16, הלאל אסעד בסוף המאה ה- 16, שמאח' - בתחילת המאה ה- 17, מוסא בן שמאח' במחצית השנייה של המאה ה- 18 ויוסף בן הלאל במחצית הראשונה של המאה ה- 19.

יהודי חבאן נחשבו בני חסות (ד'מים) ולכל חמולה היה בית-אב של שבט נותן חסות. בזכות החסות לא הופעלו התקנות לאפליית היהודים, כמו איסור רכיבה על בהמה, גזרת היתומים (לפיה היתומים הקטינים נלקחו מהקהילה וגודלו כמוסלמים) ועוד.

היחסים עם האוכלוסייה המקומית היו תקינים, אך הערבים נהגו לקלל את היהודים ולכנותם בשמות גנאי. והיו מקרים של המרות דת בכפייה או מרצון. ילדי המומרים נחטפו כדי להבטיח שיהיו מוסלמים.

הקשר הראשון לארץ ישראל היה בשנת 1912, עם בואו של שמואל יבנאלי שליח המשרד הארץ- ישראלי של ההסתדרות הציונית. אחריו נותק הקשר, אך ידיעות על המתרחש בארץ-ישראל המשיכו להגיע. זכריה עואד חבאני היה הראשון שיצא לעדן בתחילת שנות הארבעים ופעל למען עלייה. בשנות הארבעים החלה התעוררות לעלייה. תחילה עלו בני משפחת עדני בראשות זכריה עואד ב- 1945. אחר כך החלה פעילות למען יהודי חבאן בקרב שליחי העלייה בעדן, בסוכנות היהודית ובוועד היהודי האמריקני. התברר שהקהילה חייבת לסולטאן סך של 7,000 ריאל (כ- 1,300 לא"י). בשנת 1949 החלו להתכונן לעלייה, הקהילה מנתה אז 60 משפחות. ב- 1950 אירגנה משלחת שבאה מישראל את יציאתם בשני שלבים: מחבאן לעדן ומעדן, במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" של יהודי תימן, לישראל. המשלחת פרעה את החוב לסולטאן הטריטוריה, כדי שיאפשר את יציאת היהודים. בינואר 1950 הגיעה קבוצה ראשונה ובה 26 יהודים מחבאן למחנה המעבר "גאולה" בעדן.

מרבית יהודי חבאן, 100 משפחות, התיישבו במושב ברקת בישראל.

שיח' עת'מאן SHEIKH UTHMAN

בערבית: الشيخ عثمان‎

יישוב עירוני מצפון לעיר עדן, בעבר בתחום הרפובליקה של דרום תימן.


יהודים הגיעו לשיח' עת'מאן בעיקר מעדן, וזאת בשל אפשרויות תעסוקה ומגורים. כיהודי עדן כולה, התגוררו גם יהודי שיח' עת'מאן ב"רחוב היהודים" ושם גם שכן בית הכנסת "זכרון טוב", והיה גם בית הקדש בשם אלבח'אר.

במשך השנים התקבצו במקום יהודים תימנים נוספים שבאו מכמה כפרים בתימן. ב- 1923 שימש יחיא צברי כרב הקהילה עד שעלה לארץ-ישראל ב- 1924.

מתחילת שנות הארבעים, החלו להתרכז בשיח' עות'מאן פליטים יהודים מאזורים שונים בתימן שנמלטו בגלל מתיחות עם השכנים ובעיקר בשל רצונם לעלות לארץ-ישראל ובשל האיסור שהטיל שליט תימן באותה התקופה על העלייה. השלטון הבריטי במושבה התייחס אליהם טוב, והקים מחנות כדי לשכן אותם. לשיח' עות'מאן הגיעו גם יתומים יהודים שהוברחו בגלל "גזירת היתומים" שחודשה בתימן ב- 1919. מחנה מיוחד הוקם עבורם במקום. ב- 1943 עלו כ- 2,000 יהודים מפליטי שני המחנות.

במחנות התגוררו היהודים בשלושה ריכוזים מרוחקים זה מזה: בחצר בית-הכנסת "זכרון טוב" שברחוב היהודים; במכלאה פתוחה שנקראה אל-זריבה; בבית-ההקדש אל-בח'אר.

בדצמבר 1947 התחוללו בעדן מהומות נגד היהודים. הרקע לכך היה הכרזת החלוקה של ארץ- ישראל באו"ם בנובמבר 1947. במהלך המהומות נהרגו כמה יהודים.

ערב העלייה ההמונית לישראל היו במקום 80 משפחות יהודיות. היהודים עלו במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" ב- 1949-50.

רדאע Rada

בערבית: رداع‎

עיר מחוז מדרום מזרח לדמאר, דרום מזרח תימן.


יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, הם שרידים של קהילות עתיקות, שכן באזור ישב שבט ח'מיר שהקים ממלכה במאה הראשונה ומלכיה התייהדו. היהודים מלאו תפקיד חשוב במסחר עם הודו בימי הביניים. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של רוב הקהילות היהודיות באזור.

על פי מסורת בני רדאע, קהילתם היא יישוב יהודי קדום ביותר, עוד מימי ראשית ההתיישבות היהודית בתימן. אולם רק מן המחצית הראשונה של המאה השבע עשרה, מן השנים שלפני גלות מוזע (1679), יש בידינו עדויות כתובות על קיומו של יישוב יהודי ברדאע.

באותה תקופה היו בקרב הקהילה תלמידי חכמים רבים, ביניהם המשורר שלמה בן שלום ידיע אל-ראבעה. לפני גלות מוזע גרו היהודים בתוך העיר בין החומות. הם גורשו ממנה ולאחר כשנה וחצי הותר להם לשוב, אך נאסר עליהם לחזור לבתיהם הקודמים, ולא כולם שבו לרדאע. אחדים, כמו משפחת בדיחי, עברו לצנעה, ולרדאע הגיעו משפחות חדשות, כמו דאהרי, מצאצאי המשורר יחיא אל-דאהרי שחי בכוכבאן ובצנעה. באותה התקופה הגיעה לרדאע מצנעה גם משפחת עראקי הידועה ועמם באו יהודים נוספים מצנעה, והזיקה בין שתי הקהילות התהדקה. בלחץ השלטונות עזבו היהודים את תחומי העיר ובנו לעצמם שכונה חדשה מחוץ לחומות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על תשלום מיסים תמורת מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם. המס היחיד שהוטל על בני החסות היהודים היה מס הג'זיה.

ארגון הקהילה היה אופייני לקהילות העירוניות של יהודי תימן. בראש הקהילה עמד הנשיא, והיה אחראי על ניהול חיי היום יום, תוארו היה "שיך". במשפחות ששמן "אלשיך" היה כנראה אחד מאבותיהם שכיהן בתפקיד שיך, ראש הקהילה היהודית. הנשיא היה מקורב לשלטונות, ובין תפקידיו היה גם גביית מיסי היבול מן המוסלמים.

העאקל היה עוזר הנשיא ועמד בראש מועצה של נציגי הציבור ועסקנים מבתי הכנסת השונים ומהשכונות השונות. מספר החברים נע בין חמישה (אחד מכל בית כנסת) לעשרה. תפקידם היה לסייע בגביית מסים מבני הקהילה ולהוציא אל הפועל את הוראות הנשיא. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים שימשו בתפקיד סעיד סאלם הרון ואחריו שמעון שרפי.

בית הדין שימש כהנהגה רוחנית וסמכותו הייתה מוחלטת גם באשר לעניינים החורגים מן התחום הדתי והרוחני, אם-כי לא הייתה בידיו סמכות מידי השלטונות המוסלמיים. הרכב בית הדין כלל שלושה מתוך ארבעה חכמים שכיהנו כדיינים בקהילה. למימון פעולות סעד בקהילה, גבו את מס השחיטה.

קהילת רדאע הייתה במעמד ביניים בין קהילת צנעה הגדולה לבין קהילות קטנות בסביבתה. הקהילה קבלה עליה את סמכות בית הדין של צנעה, ואילו הקהילות הכפריות של הסביבה קיבלו את סמכות בית הדין של רדאע. קהילות סמוכות היו: מלאח, קאנע, ג'חאף ועמד.

יהודי רדאע התפרנסו מן המסחר ומן המלאכה. היו ביניהם חייטים, מעבדי עורות ורצענים, והיו רוכלים רבים. כמה סוחרים יהודים מרדאע יצאו בענייני מסחר לעדן. כמה יהודים היו בעלי קרקעות, ומסרו את עיבודן לאריסים לא יהודים.

רדאע מילאה תפקיד חשוב בסחר בין נמל עדן שמדרום לה, שסחר עם הודו, לבין צנעה. היו יהודים שהיגרו מרדאע להודו בשל ענייני מסחר.

ברדאע פעלו תשעה בתי כנסת. שניים ציבוריים: בדיחי וצאלח. השאר פרטיים: והב, מעוצ'ה, טיירי, חתוכה, בסיס ושניים של משפחת עומייסי. בית כנסת נוסף, אל-פליחי, היה קיים כבר במאה השבע עשרה. במאה התשע עשרה מועטות הידיעות על הקהילה והיא נזכרת רק בשמה וכך גם במאה העשרים. בתקופה הזאת מציינים שרדאע הייתה הקהילה השנייה בגודלה בתימן ומנתה 2,000-1,000 נפש. הנוסע יעקב הלוי ספיר בספרו "אבן ספיר" (1866 - 1874) מציין 300 בתי אב ברדאע וארבעה בתי כנסת; שמואל יבנאלי שביקר בתימן בשנת 1911 כשליח הסוכנות הציונית בארץ-ישראל, מנה 1,000 יהודים בעיר. פרופ' שלמה דב גויטיין מציין שהיו ברדאע פחות מ- 2,000 יהודים. במפקד הג'זיה לשנת 1942 נמנו 312 משלמי מס ברדעא.

יהודים עלו מרדאע לארץ-ישראל בסוף המאה התשע עשרה. אחרים התיישבו בעדן לרגל מסחר או בגלל שנמנעה יציאתם משם או כניסתם לארץ ישראל על ידי הבריטים. ערב העלייה ההמונית מנתה הקהילה כ- 2,500 נפש. לאחר קום מדינת ישראל עלו כולם כאיש אחד במבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם, יצאו רבים ברגל לעדן שהייתה אז מושבה בריטית, שם התרכזו גם שליחי העלייה. בעדן רוכזו היהודים במחנות שהוקמו במיוחד עבורם בפרברי העיר עדן.

Jihanah

In Arabic: جحانه also known as Jahana

A village in the Jihanah District  in the Sana‘a Governorate, Yemen.

In the first half of the 20th century most inhabitants of the village were Jews with about eleven Jewish families and only two Muslim families. There was a synagogue and a mikve in the village, the cemetery was located outside the village at the bottom of a mountain. Jewish children received their education from a mori (moreh, teacher of religious studies). The village had two ritual slaughterers. Jews owned some land and animals and in addition were active as craftsmen selling their products in Sana'a. 

In early 21st century there were over 4,000 inhabitants in Jihanah, none of them Jewish. 

אל קצר 

ידועה גם בשם: קצר בני שדאד; בערבית: القصر بني شداد

כפר באזור כאולאן במחוז צנעא, תימן. במחצית הראשונה של המאה ה-20, כפר קטן זה היה ביתם של שלוש משפחות יהודיות, שלכל אחת מהן היה בית כנסת נפרד משלה. בית העלמין היהודי היה ממוקם מחוץ לכפר. התושבים היהודים באל קצר עלו לישראל בסוף שנות ה-1940.

מחדרה

בערבית: محضرة

במחצית הראשונה של המאה ה-20 התגוררו בכפר זה רק שתי משפחות יהודיות: משפחות מעודה ומשפחת מנצור. בגלל מספרם הקטן של היהודים בכפר, הם היו תלויים בקהילה היהודית הסמוכה אל חיסן הידועה גם בשם חיסן ראימן. יהודי מחדרה שלחו את ילדיהם אל המורי של אל חיסן, בחגים התפללו יחד עם יהודי אל חיסן והשתמשו בשירותי השוחט שלהם.  יהודי מחדרה עלו לישראל בסוף שנות ה-1940.
Se