קהילת יהודי ראווה רוסקה

רבסקי, רווסקי

RAWSKI, RAVSKI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמם של מספר מקומות בפולין, ביניהם רווה מזובייצקה, עיירה במחוז לודז', ורווה רוסקה, היום במחוז לביב (לבוב) במערב אוקראינה. בשתי העירות התקיימו קהילות יהודות גדולות.

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

רבסקי מתועד כשם משפחה יהודי עם לאה רבסקי, עקרת בית מוורשה, פולין, אשר נולדה בעיירה גורה קלווריה בפולין בשנת 1906 ונספתה בשואה.

שוק ליד ראווה-רוסקה, ליד לבוב,
פולין, 1916-1917.
צילום שנעשה ע"י חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם ה-I.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)

תמונת משפחה בחתונתה של גיטה ספרברג.
ראווה-רוסקה, ליד לבוב, גליציה, פולין, 1937.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

Yitshak Erter (1791-1851), Hebrew satirist, born in Koniuszek, near Przemysl, Poland (then part of the Austrian Empire). He early came under the influence of the Haskalah. In Lvov, he was one of group of youngsters excommunicated in 1816 by Rabbi Yaakov Ornstein. He studied medicine in Budapest (1825-29) and practiced in various places including Rava Ruska (Rawa Ruska) where he was credited with saving many from a plague in 1831. Eventually he settled in Brody, where he lived from 1831 earning his living from his medical practice. His chief literary work consisted of five satires. In 1823 he published his first work, Moznei Mishkal, a satire directed against rabbis and Hasidism. His main literary work consists of five satires and a polemical article. Erter was the leading Hebrew satirist of his time and his biting humor was directly mainly against Hasidic superstitions. However he was sharply critical of the rabbis and the leaders of the community. He was active communally in Haskala circles, and was involved in plans to reform Jewish society. He co-founded the periodical He-Halutz in the spirit of religious reform.

Hinde Bergner (born Hinde Rosenblatt) (1870-1942), writer, born in Radymno, Poland (then in Galicia, part of Austria-Hungary). She was home educated, her father hired teachers who taught her, among other things, German and Polish. During WW I, she along with her family took refuge in Vienna for three years. They returned to Radymno after the end of WW I.

In 1937, Bergner began writing a memoir entitled In di lange winternecht: miszpoche zichrojnes ("In the long winter nights: family memories"). The work documents social life in Galicia at the end of the 19th century and is considered an important historical source in the field of research on the history of Jewish women. It is one of the few surviving memoirs about traditional Jewish families told from the perspective of a woman. Bergner's memoirs were not completed as work on the book was interrupted by the outbreak of WW II. After the occupation of Radymno by the German army, Hinde fled to the areas occupied by the Soviet Union living in Rawa Ruska (Rava-Ruska) and then in Przemyśl. After the German attack on the Soviet Union, she contacted her sons with the help of the Red Cross and asked them for help. Her exact fate is unknown, as is the date of her death. Hilda's last contact with her family was in August 1942. She died in the Nazi death camp in Belzec.

Her book was published for the first time by her sons in Montreal in 1946. Hinde Bergner is the mother of the Yiddish writer Melech Rawicz (1893-1976).

לאשצ'וב Laszczow

 

עיירה במחוז לובלין, דרום מזרח פולין.

 

לאשצ'וב על הנהר הוצ'בה Huczwa, שוכנת 27 ק"מ מצפון-מזרח לטומאשוב-לובלסקי. בשנת 1578 זכתה במעמד של עיר, ונקבעו לה ימי שוק שבועיים ויריד שנתי. ככל הנראה יהודים ישבו בלאשצ'וב כבר במאה ה-15, וכאשר שזכה המקום במעמד של העיר, היה רובו של המסחר בשווקים בידי יהודים. בסוף המאה ה-16 הייתה בלאשצ'וב מסגרת של קהילה יהודית על מוסדותיה. בית כנסת מפואר נבנה בסגנון הבארוק, וזקני העדה מספרים שנתרם בידי שליט לאשצ'וב כהוקרה ליהודים שסייעו לו למצוא את בנו.

 

העיר נפגעה קשה בעת פלישות השוודים לפולין במאה ה-17, אולם התאוששה והשתקמה בהדרגה. בראשית המאה ה-19 היו שם כאלף תושבים. עם הזמן איבדה לאשצ'וב את מעמדה כעיר ונעשתה עיירה כפרית, שפרנסת תושביה הייתה על החקלאות ועל המלאכה. רוב היהודים בעיירה היו בעלי מלאכה וכבר בראשית המאה ה-19 מתועד במקום בית דפוס יהודי.

בין הרבנים שכיהנו בלאשצ'וב במאה ה-18 ובראשית ה-19 היו: רבי אורי פייבל, מחבר "אור החוכמה", מתלמידי הבעל-שם-טוב; ורבי מרדכי זיסקינד אב"ד לאשצ'וב ומחבר "שבחי הבעש"ט", בן דורו ותלמידו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו במקום המפלגות ותנועות הנוער הציוניות, מפלגות דתיות וה"בונד". בני נוער יהודים היו חברים גם בתנועה הקומוניסטית. צעירים מלאשצ'וב יצאו לקיבוצי הכשרה לעלייה וגם עלו לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בלאשצ'וב כאלף יהודים.

 

תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לידי ברית המועצות. פליטים יהודים מפולין הכבושה בידי הגרמנים באו ללאשצ'וב ונקלטו בקהילה. יהודים השתלבו בעבודה אצל השלטונות הסובייטיים וצעירים יהודים גויסו לצבא האדום. אולם כעבור כשבועיים, בסוף ספטמבר, נקבע הגבול הסופי בין שטחי הכיבוש הגרמניים לבין הסובייטים, והאזור שבו שכנה לאשצ'וב (נפת טומאשוב-לובלסקי) חזר לשליטת הגרמנים. יהודים רבים נמלטו עם הסובייטים שנסוגו; הם עברו תלאות וגירוש לסיביר, אך נותרו בחיים בסוף המלחמה.

כבר ביום הראשון לכיבוש הגרמני רצחו הגרמנים מספר יהודים, והמשיכו להתעלל ביהודים ולהרגם בעיירה עצמה מדי יום ביומו. 142 יהודים מבני קהילת לאשצ'וב נרצחו בידי הגרמנים והושלכו לבורות שנחפרו בבית העלמין היהודי בעיירה. אין בידינו ידיעות מפורטות באשר לגורלם של שאר היהודים שחיו בלאשצ'וב בימי הכיבוש הגרמני. רובם מצאו את מותם בעיר מידי הגרמנים, והנותרים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ.

 

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה לא התחדשו חיים יהודיים בלאשצ'וב.

בשנת 1987 ביקר בעיירה יעקב ארליך, בן הקהילה המקורית, שכל משפחתו (37 יהודים) נספתה בשואה. הוא מצא את בניין בית הכנסת, אך בית העלמין לא נמצא, והתברר שנמכר לאדמה חקלאית. יעקב ארליך חזר לישראל ופעל לגיוס תומכים וכסף לשחרור אדמת בית העלמין ולהקמת מצבה לנרצחים.

בקיץ 1990 חזר ארליך ללאשצ'וב, בתמיכת ראש העיירה, גב' הנריקה טורבה, בעזרת הכומר המקומי ובסיועם של כמה פולנים שנתנדבו לעבוד בשטח, נחשפו עצמות היהודים שנרצחו, והובאו לקבר ישראל. למסע הלוויה ולתפילות הביא ארליך 12 יהודים מווארשה; מאות פולנים ובראשם הכומר השתתפו בלוויה. בראשית יולי 1990 הוסר הלוט מעל האנדרטה שהוקמה לזכר הנרצחים, במשמר כבוד של צופים פולניים, ובהשתתפות ראש העיירה, הכומר וסטאניסלאב קובלסקי, פולני נוצרי שנרתם לסייע, וזכה להערכה על כך מאת מוסד יד-ושם בירושלים. את הלוט הסירו שתי ניצולות יהודיות מן הקהילה המקורית, שאחת מהן הוסתרה בידי משפחה פולנית. ראש הכנסייה הקתולית בפולין וראש כנסיית לאשצ'וב קיבלו מכתבי תודה והערכה מאת רבנים בישראל.

 

נ א ר ו ל (NAROL)


עיר במחוז לובאצ'וב, פולין. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית.

נארול קבלה מעמד של עיר ב-1592. נפגעה בקרבות במאות ה-17 וה-18 ורק במאה ה-19 שוקמה.
יהודים ישבו בנארול מ-1613. ב-1644 היו בבעלותם 60 בתים. בימי מרד הקוזקים בהנהגת חמלניצקי ב-1648 (פרעות ת"ח ות"ט), נמלטו אל העיר הבצורה יהודים רבים מהסביבה, ולפי מסמכים מאותה התקופה היו בעיר כ-10,000 יהודית בעת שתקפו אותה הקוזקים. הם טבחו את היהודים הרבים שנמצאו בבית-הכנסת והעלו את הבנייו באש על יושביו. רק במאה ה-18 שוקמה הקהילה היהודית בעיר, אך לא שבה לקדמותה. ב-1900 חיו בנארול 1,030 יהודים, %49 מאוכלוסי העיר. הקהילה הייתה רובה ככולה עם חסידי בלז.
בנארול נתקיימו ירידים שנתיים ויום שוק שבועי, המסחר עם הסביבה הלך והתפתח ורובו היה בידי יהודים. אחרי גזרות ת"ח ות"ט (1648) לא הצליחה הפעילות הכלכלית בעיר להתאושש.

התנועה הציונית בנארול התפתחה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוקמו סניפים של "הציונים הכלליים", "התאחדות", "מזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים" וקן "הנוער הציוני" ו"התחייה".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בנארול כ-750 יהודים, שהיו כ-%40 מכלל-האוכלוסיה.

תקופת השואה
ב-9 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיירה. רכושם של היהודים נשדד, למרות מאמצי הכומר המקומי למנוע זאת. הרב נדרש לאסוף מהקהילה ולמסור לגרמנים תוך יומיים 25,000 זלוטי ומזון מותרות (קפה, שוקולד, יין), ועל היהודים הוטלו עבודות כפייה.
כעבור כשלושה שבועות נצטוו היהודים לעזוב את העיר לתחום שליטת הסובייטים (בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות נמסרו לסובייטים שטחי מזרח פולין). רוב היהודים עברו לראווה-רוסקה (RAWA RUSKA). לימים גורשו בידי הסובייטים לעומקי בברית המועצות וכך נותרו בחיים אחרי המלחמה כ-100 מיהודי נארול.

לוביצה קרולבסקה (LUBYCZA KROLEWSKA)

עיירה במחוז לובלין, פולין, עד מלחמת העולם השנייה במחוז לבוב, גליציה המזרחית, פולין.


לוביצ'ה קרולבסקה מתועדת ככפר ב-1667. ב-1765 כבר צויינה כעיירה, ובה שמונה בתי הארחה וכמה בתים קטנים בבעלות יהודים. בסוף המאה ה-18, עם חלוקת פולין, עברה כגליציה כולה, לשליטת אוסטריה, ובראשית המאה ה-19 הוקם שם בית חרושת לכלי אבן וחרסינה (פאיינס). ב-1880 ישבו בלוביצ'ה קרולבסקה 543 יהודים שהיו %83 מכלל התושבים. ב-1900 ישבו שם 821 יהודים שהיו %88 מכלל האוכלוסיה.

בני משפחת רוקח כיהנו כאדמו"רים וכרבני הקהילה מסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. הרב האחרון שכיהן במקום היה ר' נפתלי הירץ, ב"ר שלום בק.

ב-1928 התיישב בלוביצ'ה קרולבסקה הרופא היהודי ד"ר קארל וייסברג. הוא נשא לאשה את בתו של הכומר האוקראיני שהתגיירה.

היהודים הראשונים שישבו בעיירה התפרנסו ממסחר זעיר ומהפעלת בתי ההארחה, שככל הנראה היו בבעלות יהודים. בראשית המאה ה-19 הוקמו גם מנסרה וטחנת קמח, שהופעלו בכוח המים, ויהודים התפרנסו בהפעלתם. בבית החרושת לכלי חרסינה, שהיה בבעלות יהודים, יוצרו גם כלים מיוחדים לחגים, כגון צלחות של פסח. בסוף המאה ה-19 הוקם במקומושל בית החרושת לכלים, שחדל לפעול, בית חרושת קטן לקופסאות גפרורים, ומרבית פועליו היו יהודים.

סמוך למלחמת העולם הראשונה התפרנסו יהודי העיירה ממסחר זעיר, מרוכלות, ממלאכה ומעגלונות. לוביצ'ה קרולבסקה הייתה מרכז עירוני לכפרי-הסביבה, יהודים היו חוכרי בתי המרזח ועסקו בכל השרותים העירוניים שנזקקו להם הכפריים.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נהרסו בעיירה בתים רבים, וכ-60 יתומים קיבלו ארוחות חינם במטבח שנתמך בידי הג'וינט. בפולין העצמאית אחרי המלחמה סייע הג'וינט לקהילה להשתקם. בסוף שנות ה-20 הוקמה קופת גמילות חסדים.

בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 התארגנו חוגים ראשונים של ההסתדרות הציונית בלוביצ'ה קרולבסקה. פעלו סניפי "הציונים הכלליים" וה"התאחדות".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלוביצ'ה קרולבסקה כ-650 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין לשליטית ברית המועצות. לוביצ'ה קרולבסקה נכבשה בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941.

בסוף פברואר 1942 שולחו כמה עשרות מיהודי לוביצ'ה קרולבסקה למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC). בסוף ספטמבר 1942 (אחרי חג-הסוכות תש"ג) או ב-4 באוקטובר 1942 שולחה לשם קבוצה נוספת. באוקטובר הועברו שארית יהודי העיירה לעיר הנפה ראווה- רוסקה (RAVA RUSKA) וגורלם היה כגורל יהודי המקום.

טומאשוב-לובלסקי

Tomaszow Lubelski

 

עיר במחוז לובלין, פולין.

 

העיר טומאשוב הוקמה בשנת 1590 בידי יאן זאמויסקי, הקאנצלר של הכתר הפולני, לזכר בנו טומאש. יהודים התיישבו בעיר עם הקמתה, בחסות משפחת האצילים לבית זאמויסקי. וכבר משנת 1594 התגבשה שם קהילה יהודית, ובגלל מיקומה של העיר על אם הדרך, הצטרפו אל הקהילה יהודים מהסביבה. בשנת 1621 הוגדרו לפי חוקי מגדבורג זכויות היהודים וחובותיהם למגורים בעיר, למסחר, לשיפוט ולהקמת מוסדות אוטונומיים.

הקהילה היהודית בטומאשוב הושמדה כמעט כליל בעת גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648). בעקבות הפרעות כתב ר' יעקב בר שמעון, בספרו "אהל יעקב", את "קול קורא לתפוצות" שביטא את הכמיהה בציבור היהודי למשיח ולארץ ישראל.

הקהילה התארגנה מחדש במחצית השנייה של המאה ה-17, אף על פי שנפגעה קשה בימי פלישות השוודים לפולין (1665-1600). היהודים התפרנסו ממסחר בתוצרת חקלאית ובפרוות, מחייטות ומפונדקאות. במאות ה-17 וה-18 התפרסמו רופאים וחובשים יהודים מטומאשוב, שהגיעו במסגרת עבודתם לכל קצווי פולין.

ב-1667 הפרנס יעקב לוי ספרא ייצג את טומאשוב בוועד ארבע הארצות, ור' יצחק שפירא כיהן כרב העיר בשנות ה-70. ר' פנחס בן מאיר מטומאשוב מת על קידוש השם בלובלין ב-1677, בעקבות עלילת דם.

בשנת 1759 יעקב פרנק ומאמיניו חנו בעיר בדרכם לווארשה להתנצר. הם התיישבו בכיכר העיר והתגרו ביהודים, ורק התערבותו של הרב אב"ד נתן כהנא שפירא מנעה שפיכות דמים.

טומאשוב-לובלסקי הייתה באזור שסופח לאוסטריה בעת החלוקה הראשונה של פולין בשנת 1772. אחרי הקונגרס הווינאי (1811) עברה לשליטת רוסיה הצארית, כחלק ממחוז לובלין.

באמצע המאה ה-19 מנתה קהילת טומאשוב 2,090 נפש, ובסופה – 3,645 (%59 מכלל תושבי העיר). הקהילה ברובה הייתה חסידית ומישיבותיה יצאו שושלות צדיקים וחצרות רבות.

ר' מנחם מנדל מקוצק (1859-1787) קבע בטומאשוב את הישיבה הראשונה שעמד בראשה, אחרי שנפטר מורו ורבו ר' שמחה בונים מפשיסחה. לישיבתו באו תלמידי חכמים חריפי מוח מכל פולין, והוא נודע באסכולה הקיצונית שלו "הכל אור או צל" ו"מטומאשוב יוצאת אש". נגד קיצוניותו של ר' מנחם מנדל יצא ר' יוסלי מיארצוב, שכיהן כאב בית הדין בטומאשוב. בעקבות המחלוקת ביניהם עזב לבסוף ר' מנחם מנדל את טומאשוב ויצא לקוצק, ואילו השושלת "היארצובית", שממשיכה היה ר' יהושעלע, המשיכה לקיים חצר חסידות בטומאשוב עד למלחמת העולם השנייה. במקביל, באותה התקופה התקיימה בעיר שושלת רבנים נוספת, זאת של ר' ארי לייביש נויהוז, האדמו"ר מטומאשוב. אחרי המחלוקת עם ממשיכי חסידות יארצוב עזב ר' לייביש ועבר לקהילת חלם ובעיר נשארו נכדו ר' נחמן וחסידיו.

הרבנים האחרונים שכיהנו בטומאשוב-לובלסקי היו ר' יחיאל מרדכי ויינברג מקרילוב ור' לייביש רובין, האדמור מצ'ישאנוב, שנהג במסורת צאנז.

בעיר היה בית כנסת גדול ומפואר, ובנוסף לרבנות, קיימה הקהילה מוסדות אוטונומיים שסיפקו שירותי דת לציבור, ובין השאר התקיימה שחיטה כשרה. לצד שטיבלך, בתי מדרש, ישיבות וחצרות של צדיקים; חיי התרבות בקהילה היו מגוונים: פעלו ספרייה בעברית וביידיש, ארגוני ספורט וחוג לדרמה. פעילות חברתית ותרבותית התקיימה גם במסגרת האיגודים המקצועיים היהודיים. הקהילה החזיקה בית ספר עברי.

יהודי טומאשוב בכל התקופות נאבקו בגזירות ובהסתות. בעבר, בגזירות של הכנסיה הקתולית, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם בארגוני הסוחרים ובעלי המלאכה הפולניים ובשלטונות פולין, שהיפלו לטובה את העובדים הפולנים. בשנת 1931 נימנו בעיר קרוב ל-6,000 יהודים, פרנסתם הייתה על המסחר, החנוונות והמלאכה. רבים היו פועלים – בטחנות קמח, במטוויות, בתעשיית עץ, באפייה ובבורסקאות. מספר יהודים היו בעלי מקצועות חופשיים ואקדמאיים.

בקהילה היו גם חסרי פרנסה וגם נזקקים, והקהילה תמכה בהם בעזרת מוסדות צדקה וגמילות חסדים ובעזרת קרנות לעזרה הדדית. גם בנק יהודי פעל בעיר.

בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 חדרו, לקהילה החסידית ברובה, הלכי רוח של תנועת ההשכלה. בסוף המאה ה-19, ראשית ה-20, הגיעה לשם גם הציונות, ובשנת 1916 נפתח בטומאשוב סניף של ההסתדרות הציונית. עם הזמן נפתחו סניפי המזרחי, צעירי ציון, פועלי ציון ותנועות הנוער פרייהייט, השומר הצעיר, גורדוניה והפועל המזרחי. היהודים החרדיים בקהילה נשארו מבוצרים באורח החיים המסורתי ובמוסדות הקהילה. היו יהודים, בעיקר מבין שכבות הפועלים, שהצטרפו לתנועת הבונד או למפלגה הקומוניסטית.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיר קרוב ל-7,000 יהודים.

 

תקופת השואה

מספר ימים אחרי פלישת הגרמנים לפולין, בהפצצה גרמנית על העיר ב-7 בספטמבר 1939, נפגעו בתי היהודים, בית הכנסת הגדול עלה באש, נפגעו בנייני מוסדות הקהילה וכ-500 בתים של יהודים נהרסו. מאות אנשים נהרגו בהפצצה.

כעבור שבוע ימים נכנסו הגרמנים לטומאשוב. על פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנרופ-מולוטוב) נמסרה העיר לשליטת ברית המועצות, אולם משנקבע סופית גבול שטח הכיבוש בין שתי המדינות שבה טומאשוב לשטח הכיבוש הגרמני.

בתקופת הביניים עברו לשטח הכיבוש הסובייטי כ-75% מיהודי המקום, והם גורשו לתוך רוסיה או הוגלו לסיביר, וכתוצאה מכך שרדו עד תום המלחמה. בטומאשוב-לובלסקי נותרו כ-1,500 יהודים. כבר בימים הראשונים לכיבוש רצחו הגרמנים יהודים ברחובות העיר, הטילו גזרות על היהודים ומינו יודנראט, שהיה אחראי לקיום הגזרות והיה עליו לספק עובדי כפייה יהודים לפי דרישת הגרמנים. סלקציות וגירושים של יהודים התרחשו כל הזמן. ר' יהושע פישלזון, יושב ראש היודנראט, סרב למסור לידי הגרמנים רשימה של יהודים שנידונו לגירוש, ונורה במקום בידי קצין הגסטפו.

ב-25 בפברואר 1942 הועברו היהודים שנותרו בטומאשוב-לובלסקי למחנה עבודה בצ'יישאנוב, רבים ניספו במחנה ורבים נשלחו משם למחנה ההשמדה בלז'ץ. צעירים יהודים שהתארגנו ביחידות פרטיזניות, בפיקודם של מנדל הלר, שמעון גולדשטיין ומאיר קאליכמן, נלחמו בגרמנים עד שהוסגרו לידיהם בהלשנת המקומיים. יהודים יחידים הסתתרו ביערות או אצל איכרים פולנים. משפחת צ'כונסקי הפולנית זכתה באות "חסידי אומות העולם" מידי מוסד יד ושם בירושלים, על הצלת יהודים מטומשוב.

 

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה לא נתחדשו החיים היהודיים בטומאשוב-לובלסקי. בישראל הקימו יוצאי הקהילה את "העמותה לשימור והנצחת מורשת יהדות טומאשוב-לובלסקי". בשנת 1993 שופץ בית העלמין העתיק בטומאשוב והוקם בו גלעד לזכר קרבנות הנאצים. בטקס השתתפו תושבי העיר ונציגי מוסדותיה. במוזיאון המקומי הוקצה מדור ליהודי העיר. ארגון יוצאי טומאשוב בישראל ובארצות הברית מתחזק את בית העלמין ואת המוזיאון ופועל להנצחת הקהילה.

בין המקורות הכתובים לתולדות הקהילה ויהודיה נמצאים ספרים אלה: ספרי יזכור טומאשוב-לובלסקי בעברית וביידיש; אנציקלופדיה יודאיקה (באנגלית), הספר "פינת יקרת" של שלום לבי"א; ספרו של ר' חיים ארי קליין, "רבותינו הקדושים מטומשוב"; ספרו של שמואל קרקובסקי, "לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים"; ספרו בפולנית של ד"ר פטר, Dr. Peter, Szkice z Przeststosc Miasta Kresowego; וכמו כן בכתבי י"ל פרץ, הוצאת דביר, כרך 3, סיפורי "הלו המלשין"; וכתבי י"ל פרץ בהוצאת שוקן, הסיפור "שמע ישראל".

 

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

אין יהודים בעיר והקהילה לא חודשה. בבית העלמין היהודי ברחוב סטארוזאמויסקה  נותרו מצבות ספורות ושני אוהלים בלבד. האתר שופץ על ידי תורמים, הוקף בגדר ונבנה בו שער. כמו כן הוקמו באתר אוהל ואנדרטה לנרצחים.

בספרייה העירונית יש מחלקה המוקדשת ליהודי העיירה. אנשים מהעיר מנהלים את מוזיאון מחנה ההשמדה בלז'ץ הסמוך. מר לרמן, אחד מניצולי העיירה, הוא מיוזמי הקמת מוזיאון השואה בארצות הברית.

 

פוטיליץ' POTYLICZ

עיירה במחוז לבוב, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


פוטיליץ' נוסדה כעיר מלכותית ב-1420, קיבלה זכויות של עיר חפשית ב-1519 ונקבע לה יריד אחד בשנה. אך כיון שנחרבה תכופות בידי הטטרים ובידי הקוזקים, היה מעמדה כעיר פורמלי בלבד והמקום פעל למעשה ככפר או כעיירה קטנה.

היהודי הראשון התיישב בפוטיליץ' ב-1487. הוא רכש שם שתי חלקות שדה, יער, בריכת דגים, טחנת קמח ובית מרזח. אחת החלקות נקראה "קמפוס יודאיקוס".

ב-1578 קיבלו יהודי פוטיליץ' כתב זכויות מידי המלך, והותר להם לעסוק בכל ענפי המסחר והמלאכה. ב-1717 ישבו שם כ-300 יהודים.

בראשית המאה ה-19 הוקם בפוטיליץ' מפעל לחרסינה ונסגר בסוף המאה. כמה קדרים המשיכו לייצר כלים אמנותיים, היו ביניהם שבעה קדרים יהודים שהעסיקו עובדים, רובם יהודים.

הרב הראשון שכהן בפוטיליץ', בשנת 1618, היה ר' דוד ב"ר שמואל סגל בעל "טורי זהב". בסוף המאה ה-19 קבע את חצרו בעיר האדמו"ר ר' יעקב ב"ר לייבוש ליפשיץ משושלת אפטא.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפוטיליץ' 400 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות נמסרו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. הגרמנים נכנסו לפוטיליץ' רק בסוף יוני 1941, אחרי מתקפתם על ברית המועצות, שנפתחה ב-22 ביוני 1941. אחרי חג הסוכות תש"ג (סוף ספטמבר 1942) שולחו יהודי פוטיליץ' בפקודת השלטונות הגרמנים לגיטו בראווה-רוסקה (RAWA RUSKA).