מקור השם עדני

ציוני דרך בתולדות יהודי תימן


626 | מקורות ראשונים

לסיפור ראשיתה של ההתיישבות היהודית בתימן יש גרסאות רבות. אחת מהן שואבת, בין השאר, מהרומן המפורסם בספר "מלכים" בין שלמה המלך למלכת שבא, שישבה על כס המלכות בתימן הקדומה. לפי מסורת זו ואחרות, כבר בימי בית ראשון (1025 לפנה"ס) חיה בתימן קהילה יהודית. לפי מסורת אחרת, מקורם של יהודי תימן בארץ-ישראל שלפני חורבן בית ראשון, ביהודים שהאמינו לנבואות הזעם של הנביא ירמיהו ונמלטו דרומה, שם היו לראשוני המתיישבים היהודים בארץ ההררית החמה.
בשנת 1970 נמצאה על עמוד משוקע ברצפת מסגד, כ-15 ק"מ מזרחה מהעיר צנעא, בירת תימן, כתובת מימי בית שני העוסקת ב-24 משמרות הכוהנים ששירתו בבית-המקדש. כתובת זו איששה את ההנחה כי ההתיישבות היהודית בתימן היא אכן בת למעלה מ-2,000 שנה.
בשנת 115 נוסדה בתימן ממלכת חִמיַר, ששלטה באזור עד המאה השישית. יהודי תימן בתקופה זו נמנו עם בני המעמד הגבוה, והממלכה אף אימצה כמה עקרונות תיאולוגיים יהודיים מרכזיים, ובהם האמונה באל אחד (מונותיאיזם). אחרון שליטי הממלכה היה יהודי, המלך יוסוף דו-נאס, שנפל בשנת 525 לספירה בקרב במלחמתו נגד החבשים הנוצרים.
במהלך המאה השביעית יצאה מחצי האי ערב בשורת האסלאם. יהודי תימן חששו שגורלם יהיה כגורל ארבעת השבטים היהודיים שחיו בסביבות העיר מדינה (הנמצאת מצפון לתימן, בחצי האי ערב) ונטבחו על-ידי כוחותיו של מוחמד בקרב ח'ייבר המפורסם בשנת 626, לאחר שסירבו להתאסלם. ואולם, כשהגיעו הכובשים המוסלמים לתימן, הם נהגו ביהודים כפי שנהגו ברוב המיעוטים בארצות שכבשו – כבני-חסות (דימי) המחויבים במס שנתי (ג'יזיה) וכפופים לתקנות משפילות תמורת חירותם הדתית והקהילתית.


1173 | איגרת תימן

חשרת העבים של ה"דאר אל-אסלאם", הלוא הוא העיקרון המוסלמי הקובע כי בכל מקום שבו מתגוררים מוסלמים יש להחיל על כל התושבים את ההלכה המוסלמית, ריחפה תמיד מעל יהודי תימן. בשנת 1165, למשל, תבע המלך עבד אל-נבי מיהודי תימן לבחור בין התאסלמות לחרב. שלא כמו רבים מיהודי אשכנז באותם ימים, שהעדיפו ליהרג על קידוש השם במהלך מסעות הצלב, העמיסו יהודי תימן על גבם את הסג'ארה (שטיח תפילה) ומיהרו למסגד כדי להאזין לדרשה השבועית של האימאם. רובם חיו שנים רבות כאנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים בצאתם.
אישור הלכתי לכך קיבלו בשנת 1173 מ"הנשר הגדול", הלוא הוא הרמב"ם (רבי משה בן מימון), מחבר "איגרת תימן" הידועה. האיגרת נשלחה כמענה למכתבו של מנהיג יהודי תימן, רבי יעקב בן רבי נתנאל בירב פיומי, ששטח בפניו של הרמב"ם את מצוקת קהילתו וביקש את עזרתו. הרמב"ם השיב לו כי אין דינם של יהודים אנוסים כדין עובדי עבודה זרה, ולכן לא חלה עליהם הלכת "ייהרג ובל יעבור". הרמב"ם אף הקדיש חלק ניכר מאיגרתו לניסיון לעקור אמונות משיחיות שהשתרשו באותה עת בקהילות היהודיות בתימן בעקבות הופעתו של משיח שקר, ששיכנע רבים מהם להתאסלם.



1546 | שתיקת המוּזע

בשנים 1546–1629 שלטה בתימן האימפריה העות'מאנית, והיהודים ידעו ימים של רווחה ופריחה. בשנת 1629 עלתה לשלטון השושלת הקאסמית, ובמהלך 200 שנות שלטונה הלך מצבם של יהודי תימן והחמיר. השליט הראשון שדאג לכך היה האימאם איסמאעיל, ששלט בתימן בשנים 1644–1676 והטיל על היהודים גזירות שונות, ובהן האיסור לחבוש מצנפות כאות להשפלתם, גזירה שכונתה בשם "גזירת העטרות". יורשו, האימאם אחמד (ששלט בשנים 1676–1681), חתר למימוש אמרתו המפורסמת של הח'ליפה עומר, "לא תהיינה שתי דתות בחיג'אז" (חבל הארץ בחצי האי ערב) ותבע מיהודי תימן לבחור שוב בין האסלאם לחרב, אך המתיק את הגזירה לגירוש. וכך, במהלך יום אחד בשנת 1679 צוו כל היהודים לעזוב את בתיהם ולגלות אל אזור מדברי שומם וצחיח שנקרא "מוּזע", סמוך לעיר הנמל מוכה שעל גדות ים סוף. הגלות נמשכה כשנה, אך לפי מקורות שונים, כשליש מהגולים מתו במוּזע, ורבים מנכסי הרוח של יהודי תימן אבדו, ובהם כתבי יד שונים וכן שטרות ופנקסי הקהילות. כששבו היהודים לבתיהם גילו כי כל רכושם הוחרם, והם נאלצו להקים את בתיהם ושכונותיהם מחדש.
המשבר הרוחני בעקבות גלות מוּזע וגזירת העטרות הותירו את רישוש לדורות. השבר העמיק עם האכזבה ממשיח השקר שבתאי צבי (1626–1676), שכגודל כיסופי הגאולה שעורר בלב היהודים בקהילות התפוצות בכלל וביהדות תימן בפרט כך מידת התסכול והייאוש שפשטו עם היוודע דבר התאסלמותו.



1720 | ויפוצו לכל חלקי הארץ

ההיסטוריה של יהודי תימן קשורה קשר הדוק לגיאוגרפיה של המדינה – ארץ הררית המבותרת בנחלים ובוואדיות עמוקים. הקהילות היהודיות בתימן היו, לפיכך, מפוזרות על פני שטח עצום וביותר מ-1,000 מקומות יישוב. רק בארבע ערים חיו יותר מ-1,000 יהודים: צנעא, עדן, דמאר ותְּעֵז שבמחוז שרעב.
הקהילה היהודית המרכזית ישבה בעיר הבירה צנעא, שם פעל בית-הדין הגבוה, שהכריע בסוגיות דתיות, מינה מנהיגים לקהילות, פיקח על שוחטים ויישב סכסוכים בבתי-כנסת. יהודי צנעא נהגו להתחתן רק בקרב בני עירם ודבקו באמרה "קאשם צנעא ולא מרי אלבלאד", קרי, "עדיף מוכר צנוניות מצנעא על מורי (רב) מהכפר".
העיר השנייה בחשיבותה היתה דמאר, שהצמיחה תלמידי חכמים גדולים ובהם הרב יחיא גריידי, הרב שלמה מלאחי והרב לוי קשת. יהודי דמאר היו ידועים בחריפות לשונם, כמאמר הפתגם העממי הנפוץ: "זַבּטַתּ חֲמַאר וִלַא כִּלמַתּ צַאחִבּ דֲמַאר" ("עדיפה בעיטת חמור על מלותיו של איש דמאר").
מרכז יהודי גדול נוסף פעל בעיר עדן, שישבה על גדות ים סוף. עדן הפכה לאבן שואבת עבור יהודים הודות למיקומה האסטרטגי כציר מסחר מרכזי להודו. בין עשיריה וראשיה נודעו בעיקר רבי משה חנוך הלוי ובני משפחת מיסה (משה). חייהם החופשיים של יהודי עדן תחת השלטון הבריטי והתקרבותם לתרבות האירופית – בעיקר בקיאותם בשפה האנגלית – הפכו את העיר למעין טריטוריה תרבותית נפרדת משאר קהילות היהודים בתימן.
בדרום תימן חיו ה"שרעבים", שהתגוררו בכפרים רבים ובעיר הגדולה תְּעֵז. כמו צנעא ועדן, גם בנפת שרעב צמחו ישיבות ורבנים גדולים. המפורסמים שבהם היו רבי חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי וכמובן גדול משוררי תימן, רבי שלום שבזי (1619–1720). על שבזי מספרות האגדות כי בכל ערב שבת נעשה לו נס קפיצת הדרך ובא לארץ-ישראל, ועם יציאת שבת שב לביתו שבתימן.
כאן המקום להזכיר גם את הקהילה היהודית הקטנה בעיר חבאן, ששכנה הרחק מהקהילות הגדולות במרכז תימן והחזיקה במנהגים ייחודיים. אלו באו לידי ביטוי בניגוני תפילה מקוריים, בגידול שיער ארוך עד הכתפיים בקרב הגברים ובבוז שרחשו לתקנה המוסלמית האוסרת על יהודים לשאת חרבות למותניהם. יהודי חבאן עלו לישראל ב-1949 במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" והתיישבו במושב ברקת שבשפלה.





1805 | מחלוקת לשם שמים

יהדות תימן היתה מסוגרת יחסית וקשריה עם קהילות יהודיות אחרות בתפוצות היו רופפים, למעט קשר הדוק עם הקהילה היהודית בקוצ'ין, הודו. יחד עם זאת, היא שאבה מקהילות שונות רעיונות וחידושי תורה. לדוגמה, בתקופת התלמוד ניזונה יהדות תימן בעיקר מהגותם של חכמי ארץ-ישראל, ואילו בתקופת הגאונים נוצר ערוץ תקשורת בינה לבין חכמי בבל. בימי הביניים, כשמרכזי התורה עברו מבבל לצפון אפריקה ולספרד, אימצה יהדות תימן את ההגות הפילוסופית והשירה הספרדית, ובמיוחד ניכרה בהם השפעת הרמב"ם ויצירתו.
במהלך המאה ה-17 הועם כוכבו של הרמב"ם בתימן לטובת עיסוק בתורת הסוד הקבלית, בעיקר תורתו של האר"י הקדוש מצפת, שעסקה לא מעט בנושאי גלות וגאולה שהיו קרובים ללבם של יהודי התפוצות. על רקע זה התעוררה מחלוקת קשה בין נשיא הקהילה היהודית בתימן, רבי שלום עראקי (1727–1762), לבין כמה מחברי הקהילה היהודית בצנעא. עילת הפולמוס היתה תביעתו של רבי עראקי להחליף את "היד החזקה" של הרמב"ם כמקור הסמכות ההלכתי של הקהילה בחיבור "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו מצפת. רבי עראקי, צאצא של משפחת עראקי הידועה, לא היסס לנצל את קשריו בחלונות הגבוהים ואף הפעיל את חיילי האימאם כדי להוציא את רצונו אל הפועל. פעולה זו, שאיימה לפרק את יסודות הקהילה היהודית בצנעא, נמנעה לבסוף בזכותו של המנהיג הרוחני של יהודי תימן, ר' יחיא צלאח, שפישר בין הניצים.
ר' יחיא צלאח, שנפטר בשנת 1805, היה היוצר הפורה ביותר בקרב יהדות תימן בעת החדשה. עיקר פועלו היה מפעלו הגדול לאיתור מנהגיה הקדומים של יהדות תימן למן המשנה והתלמוד ועד חיבוריו של הרמב"ם. הוא אף כתב חיבור היסטורי שנועד לבסס את שלשלת הקבלה של יהודי תימן מחורבן בית ראשון ועד ימיו. חוקרים מציינים כי אלמלא מפעלו של ר' צלאח, רבים מאוצרות יהדות תימן היו אובדים לעד.



1863 | שעיר לעזאזל

"שעיר לעזאזל" הוא כינוי לקורבן שהקריב הכוהן הגדול ביום-כיפור כדי לרצות את השטן ולהניאו מלקטרג על ישראל. חלפו השנים, בית-המקדש חרב, היהודים נפוצו לכל עבר – ובאירוניה היסטורית הפכו הם עצמם לשעיר לעזאזל של אומות העולם, בעיקר בתקופות של אי-יציבות פוליטית.
פלישת נפוליאון למצרים וארץ-ישראל והופעת הווהאבים בחצי האי ערב במהלך המאה ה-19 הובילו לכאוס שלטוני בתימן. בתקופות שונות אחזו בשלטון שניים או שלושה אימאמים בו בזמן. כצפוי, היהודים היו הראשונים לשלם את המחיר.
בערב פסח 1819 התנפלו שבטי בכּיל על צנעא כדי לנקום באימאם על ששנה קודם לכן סירב להעביר להם את המס השנתי. במהלך הפרעות, שנמשכו 21 יום, עשרה יהודים נהרגו, עשרות יהודיות נאנסו ואלפי ספרים וכתבי יד הושחתו או נגנבו. עם תום הפרעות לא נותרו מן השכונה היהודית בצנעא אלא עיי חורבות.
אירוע נוסף שזיעזע את אמות הספים של הקהילה היהודית התימנית התרחש בשנת 1863, עם הוצאתו להורג של רבי שלום אלשיך, אחד ממנהיגי הקהילה. רבי אלשיך, שמשפחתו החזיקה באחריות לטבוע מטבעות בשמו של האימאם, נפל קורבן לסכסוך בין שני אימאמים, ואחד מהם הורה לאלשיך שלא להטביע מטבעות עבור האחר. אלשיך סירב והוצא להורג. הידיעה על נסיבות מותו הידהדה לא רק בקרב יהודי תימן, אלא גם בעולם היהודי כולו.
בשנת 1872, עם כיבוש צנעא על-ידי הטורקים, חל שינוי לטובה בחייהם של יהודי תימן. בתקופה זו אף החלו להתהדק הקשרים בין יהדות תימן לקהילות יהודיות בתפוצות, בעיקר בכל הנוגע לרעיונות הציוניים.




1904 | מתי פרצה המהפכה הציונית?

מנהיגי התנועה הציונית התחנכו על ברכי תנועת ההשכלה ולכן ידעו כי מהפכות ללא תיעוד משולות להצגה בלי קהל. תובנה זו הובילה אותם לבצע תיעוד מקיף ומעמיק שקבע כי המהפכה הציונית החלה באזור "תחום המושב" של רוסיה באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19. אלא שהמציאות היתה מעט שונה.
בשנת 1881, עוד לפני העלייה הראשונה מאירופה, עלו ארצה בשקט ובענווה כ-2,500 יהודים מתימן. עלייה זו, שכונתה "אעלה בתמר" (מתוך פסוק מ"שיר השירים"), הגיעה לארץ-ישראל מטעמים דתיים וציוניים כאחד. העולים החדשים לא בחלו בעבודה קשה ולא הסתמכו על כספי החלוקה, שהיו באותה עת מקור המחיה העיקרי של יהודי ארץ-ישראל.
למרות חלקם החשוב בבניין הארץ, העולים מתימן זכו ליחס מנוכר הן מצד היישוב הישן, שפיקפק ביהדותם, והן מצד החלוצים החילונים, שראו בהם רק כוח עבודה זול. יחס זה קיבל משנה תוקף בשנת 1904, אז שיוועה התנועה הציונית לכוח עבודה זול, ועד מהרה הוצעו היהודים שנותרו בתימן כ"תחליף לפלאחים הערבים". ארתור רופין, ממנהיגי התנועה הציונית, הציע למשוך יהודים מתימן באמצעות שימוש בכיסופיהם המשיחיים-דתיים. לשם כך נשלח לתימן שליח מטעם התנועה הציונית כשהוא מחופש לרב – שמואל ורשבסקי-יבנאלי, שהציג את עצמו כשליחו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. תוצאות התרמית נודעו לימים כ"עליית יבנאלי".
תגובתם של העולים מתימן ליחס המנוכר והמניפולטיבי שזכו לו בישראל היתה הסתגרות ועשייה למען קהילתם בלבד. שכונות שונות הוקמו על טהרת יהודי תימן, ובהן כרם-התימנים מצפון ליפו, וכן יישובים כגון כפר-מרמורק. בשנת 1918 היו יהודי תימן כ-8% מכלל היהודים שחיו בארץ-ישראל.
בד בבד העניקו יהודי תימן ומורשתם השראה חשובה לתרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל. השירה, הריקודים האופייניים והחזות האותנטית נתפסו כדימוי של היהודי השורשי, הקרוב ביותר אל אבותינו מתקופת בית שני ואף לפניה.



2010 | העליות הגדולות

בשנת 1948, לפני הקמת המדינה, חיו בארץ-ישראל כ-35 אלף יהודים יוצאי תימן. אחרי הקמת המדינה ומלחמת העצמאות פרצו בתימן מהומות נגד היהודים, שהובילו את ממשלת ישראל להכריז על מבצע "על כנפי נשרים" (שנקרא גם "מרבד הקסמים"), ובמסגרתו הועלו מתימן כ-50 אלף יהודים. מבצע נוסף התקיים בשנים 1952–1954, ובו הועלו מתימן אלפי יהודים נוספים.
אחת הפרשות העגומות הכרוכות בקליטת יהודי תימן בראשית ימיה של המדינה היא "חטיפת ילדי תימן". במסגרת הפרשה עלו חשדות כי תינוקות של יוצאי תימן נחטפו מבתי-חולים על-ידי בעלי תפקידים רשמיים והועברו לזוגות יוצאי ארצות אשכנז שלא הצליחו להביא ילדים לעולם. בעקבות לחץ ציבורי הוקמה בשנות ה-90 של המאה ה-20 ועדת חקירה לבדיקת החשדות. הוועדה, שלא מצאה עדויות שיתמכו בחשדות, הואשמה גם היא בניגוד עניינים ובהעלמת מסמכים.
בשנים 1992–1993 עזבו את תימן למעלה מ-1,000 מבני שארית הקהילה, מהם לארצות-הברית ואחרים לישראל. בשנת 2010 חיו בתימן כ-150 יהודים, בעיקר בערים צנעא וריידא. למעלה מ-80% מהם הם בני 60 ומעלה.

עדן Aden

בערבית: عدن‎‎ 

עיר נמל בדרום חצי האי ערב, תימן , בעבר בירת הרפובליקה של תימן הדרומית.


הידיעות על יהודי עדן לפני המאה העשירית אינן ברורות, ייתכן שהיו שם יהודים כבר בתקופת הממלכות היהודיות בחמיר במאות השנייה והשלישית לפני-הספירה. המסורת המקובלת בקרב יהודי עדן היא, שהגיעו עם חורבן בית ראשון. תעודות "הגניזה הקהירית" מעידות על קהילה יהודית בעדן במאה העשירית, שהיו לה קשרים עם יהודי ארץ ישראל, מצרים ובבל. במאה ה- 12 עם כיבושי הסלג'וקים הגיעה הקהילה לפריחה כלכלית, חברתית ותרבותית. היהודים שלטו אז בסחר עם הודו, וסוחרים יהודים ממצרים מהודו ומציילון התיישבו בעדן.

בשנת 1198, בתקופת שלטון תימן, הוטלה גזירת שמד על היהודים. אך ב- 1202 נרצח המושל התימני, והיהודים שבו לדתם. במאה ה- 13 חלה הרעה כלכלית שנמשכה עד הכיבוש העות'מאני ב- 1538. במאה ה- 16 שגשגה הקהילה ומספר המשפחות היהודיות היה כ- 3,000.

מ- 1498, גלוי דרך הים להודו, ירדה חשיבותה הכלכלית של עדן והקהילה היהודית הדלדלה. בשנת 1635 כבשו סולטאני לחג' את האזור מידי התורכים. מצב היהודים הורע, ונערכו פרעות.

ב- 1835 מסר נוסע בריטי שהיהודים מתגוררים בבקתות ויש להם בית כנסת אחד ושני בתי ספר (תלמוד תורה). עם הכיבוש הבריטי (1839) מנו יהודי עדן 250 נפש, ומאז גדלה הקהילה בשל הגירה לעיר מרחבי תימן. מרבית יהודי אל-מוח'א עברו לעדן.

בשנת 1850 נעשתה עדן לנמל חופשי, מספר היהודים עלה ל- 568, ונפתחו בפניהם משרות בממשלה. ב- 1860 מנתה הקהילה כ- 1,500 נפש. נכללו כ- 300 יהודים מעדת "בני ישראל" בהודו שבאו עם הצבא הבריטי, בתפקידים צבאיים ומינהליים, והביאו עמם את משפחותיהם. ב- 1872 היו 1,300 יהודים בעדן, ובאותה השנה תקפו מוסלמים את הרובע היהודי.

במאי 1932 פרעו מוסלמים ברובע היהודי, שדדו חנויות ופצעו 55 יהודים. השלטונות הבריטים מנעו הגירת פליטים יהודים מתימן ודרשו מהאמאם של תימן למנוע הגירת יהודים. ב- 1943 הוציא האמאם צו המונע הגירה.

מאז מאורעות 1936 בארץ-ישראל היו גילויי איבה והסתה תכופים. בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל (נובמבר 1947) גברו ההתפרעויות. בקהילה היו אז כ- 8,000 יהודים. 82 יהודים נהרגו, 76 נפצעו ו- 170 חנויות נבזזו. שני בתי הספר נשרפו. שופט-חוקר קבע תשלום פיצוי חלקי, אך השלטונות התחמקו מתשלום פיצויים והציעו לקהילה להתכחש לציונות כדי להביא לרגיעה.

בשנת 1946 היו בעדן 7,273 יהודים וב- 1952 נותרו רק כ- 1,000. רובם בעלי עסקים ובעלי רכוש. באמצע שנות החמישים נותרו 831 נפש. במועצת המחוקקים ובמועצת העירייה לא נכללו עוד נציגים יהודים.

פעולות איבה נגד יהודים היו שוב ב- 1953. ב- 1958, כשהוכרז האיחוד של מצרים, סוריה ותימן, שוב ניסו לפרוע ביהודים. ב- 1965 מנתה הקהילה כ- 450 נפש. 150 היהודים האחרונים עזבו ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הם נאלצו להשאיר את רכושם. הבריטים עזבו את עדן בנובמבר 1967.


היהודים התגוררו ברובע היהודי בעיר, הרובע העתיק “Crater”, וחנויותיהם היו ברובע המסחרי החדש "Steamer Point".

עד לכיבוש הבריטי מרביתם היו צורפים, לאחר מכן עברו לעסוק במסחר, ברוכלות ובפקידות. הקהילה כללה יהודים דתיים, שעיקרה הזקנים; דור ביניים, שטעם חינוך אירופי והדור הצעיר, שמסוף המאה ה- 19 היה מעורב בפעילות ציוניות.

בראש הקהילה עמד נשיא. דורות רבים היו הנשיאים ממשפחת בנין. (לפני הכיבוש הבריטי עמד בראש הקהילה "נגיד"). בעדן היו 15 בתי כנסת וביניהם בית הכנסת הגדול "מגן אברהם" ("אל- מעלאמה אל-כבירה") שנוסד ב- 1860 בידי מנחם מיסה, ובתי הכנסת הפרטיים "משה חנוך", "אל-פרחי" ו"שמואל נסים"; בית כנסת "מגן דוד" של יהודי רדאע ובית הכנסת המפואר "סוכת שלום" ("סלים"), שנבנה ב- 1924 בידי סלים מנחם מיסה והיה מפואר, בית כנסת הקדש הפליטים התימנים ובית הכנסת של משפחת חבשוש. לקהילה היו שני בתי עלמין, האחד פרטי.

לאחר הכיבוש הבריטי השתקעו יהודים ספרדים מהודו, ממצרים, מעיראק ומתורכיה וטבעו את חותמם על צביונה המיוחד של הקהילה. בלטו משפחת ר' משה חנוך הלוי, שמוצאה מאזמיר (תורכיה) ומשפחת מיסה. לאחר הכיבוש הבריטי מנחם מיסה בנין היה הנשיא הראשון (נפטר ב- 1864). בנוסף לנשיא היה בקהילה בית דין. אב בית הדין שלט בתרומות ובקופת הצדקה. בין הדיינים היו הרב ישועה (נפטר ב- 1855), מארי יצחק כהן, מנחם בנין (נפטר ב- 1888). בין הרבנים נודע ר' יצחק הכהן (נפטר ב- 1931).

בשנות השבעים של המאה ה- 19 החלה "אגודת אחים" (Anglo-Jewish Association) להתעניין בפתיחת בית ספר, אך משפחת מיסה ורבני הקהילה חששו מהתערבות חיצונית. בשנת 1912 נפתח בית ספר לבנים על-שם יהודה מנחם משה. בשנת 1914 יסדה משפחת מיסה בית ספר מפואר לבנים שנקרא אחר-כך על-שם המלך ג'ורג' החמישי של בריטניה, ובפי היהודים נקרא "אל-אסכול". היה בו אולם תפילה.

ב- 1928 נפתח "בית ספר לבנות שלום". בית ספר נוסף לבנות היה על שם סלים. במקביל הוקמו גדודי צופים וצופות. בקהילה פעל בית דפוס עברי שנוסד ב- 1891 בידי ר' מנחם עוואד.

בשנת 1911 ביקר שמואל יבנאלי שבדק אפשרויות להביא יהודים לארץ-ישראל. פעילות ציונית אינטנסיבית החלה ב- 1923 בהקמת סניפים לקרן היסוד ולקרן-הקיימת. ב- 1928 נוסד המועדון היהודי הראשון "התאחדות צעירים עבריים".

בשנת 1928 פתחה מחלקת העלייה של ההסתדרות הציונית משרד עלייה בעדן. ב- 1930 הגיעה משלחת של הסוכנות, בעקבותיה עלו ב- 1930 585 יהודים מתימן לארץ-ישראל דרך עדן. נבחר ועד חדש לקהילה בשם "ועד יהודי עדן", שהחל לפנות במכתבי עזרה לעלייה, וזאת בניגוד לדעת משפחת מיסה ששלטה בקהילה. בשנת 1929 נשלח לראשונה ציר מעדן לקונגרס הציוני הכ"א.

בשנת 1945 הגיעו שליחים, הקימו מועדונים עבריים "התקווה ו"המועדון היהודי", ופתחו קורסים למדריכים. הנהגת הקהילה השמרנית התנגדה לפעילות. ובכל-זאת פעלו "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר" והוכשרו מדריכים למחנות הפליטים. ב- 1947 היו 300 חברים בתנועה. בשנת 1949 היו בעדן ארבעה איגודי נוער יהודי: "החלוץ", "התקווה", "המועדון היהודי" ו"העובד"; שני גדודי צופים יהודיים, האחד של נערים שנוסד ב- 1929 והאחר של נערות שנוסד ב- 1932, והיה ארגון נשים בשם "ארגון אמהות".

ביולי 1947 נמצאו בשטח עדן כ- 3,850 פליטים יהודים מתימן. לאחר העלייה הגדולה לישראל (1952-1948) המשיכה הקהילה לקיים קשרים עם מוסדות יהודיים בעיקר בלונדון. בשנת 1952 נפתח מחדש בית הספר "סוכת שלום" שנשרף, ונפתחו כיתות מעורבות. בית הספר פעל עד לצאת אחרוני היהודים את עדן, בשנת 1967.