יצחק רובינסון
Isak Robinson (1876-1932), physician, roentgenologist, born in Brody, Ukraine (then in Galicia, part of Austria-Hungary). He was the first roentgenologist at the Allgemeine Krankenhaus (General Hospital) in Vienna (a student of professor Holznecht). Robinsohn constructed the first device, the throchtoscop, to scan patients while lying down, and later the tube screen. He also had meaningful achievements in urological roentgenology. The calcification of the pelvic nerves, the so called Robinsohnische Flecken ("Robinsohn Spots") are named after him. He, among others, also pioneered dental roentgen diagnosis.
רובינסון
(שם משפחה)ROBINSON
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים. אפשר ששם משפחה זה הוא גם פטרונים, כלומר נגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, במקרא זה ממקור מקראי.
הפירוש המילולי של שם המשפחה רובינסון הוא "בנו של הרב".
בחלק מן המקרים שם משפחה זה יכול להיות קשור בשם המקראי ראובן.
שמות משפחה דומים המצביעים על ייחוס רבני כוללים את מרביץ תורה, חכם, מורי, דיין, רבי וריבי.
שמות משפחה יהודיים רבים קשורים בתואר רבי. אחד מהם הוא רבינא, שהוא שמם של שני אמוראים.
אבנרבי בתועד בשנת 1206; אלרבי ב-1282; רבי ב-1283 עם שמואל רבי מטורטוסה, ספרד; רבי במאה ה-13 וגם ב-1462, ו-1465; אדרבי במאה ה-16; וריבי ב-1782.
אישים ידועים אשר נשאו את שם המפחה היהודי
רובינסון כוללים את צ'רלב פינאס רובינסון (1938-1867), סנטור וחבר הפרלמנט של דרום אפריקה אשר נולד באנגליה; ובמאה ה-20 את דב מאייר רובינסון, נשיא הליגה לרוגבי של ניו זילנד; את העובדת הקהילתית הקנדית אנטוניה רובינסון, אשר שימשה כנשיאה של המועצה הבינלאומית של נשים יהודיות; ואת כוכב הקולנוע האמריקאי יליד רןמניה אדוארד ג. רובינסון (1973-1893).
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים. אפשר ששם משפחה זה הוא גם פטרונים, כלומר נגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, במקרא זה ממקור מקראי.
הפירוש המילולי של שם המשפחה רובינסון הוא "בנו של הרב".
בחלק מן המקרים שם משפחה זה יכול להיות קשור בשם המקראי ראובן.
שמות משפחה דומים המצביעים על ייחוס רבני כוללים את מרביץ תורה, חכם, מורי, דיין, רבי וריבי.
שמות משפחה יהודיים רבים קשורים בתואר רבי. אחד מהם הוא רבינא, שהוא שמם של שני אמוראים.
אבנרבי בתועד בשנת 1206; אלרבי ב-1282; רבי ב-1283 עם שמואל רבי מטורטוסה, ספרד; רבי במאה ה-13 וגם ב-1462, ו-1465; אדרבי במאה ה-16; וריבי ב-1782.
אישים ידועים אשר נשאו את שם המפחה היהודי
רובינסון כוללים את צ'רלב פינאס רובינסון (1938-1867), סנטור וחבר הפרלמנט של דרום אפריקה אשר נולד באנגליה; ובמאה ה-20 את דב מאייר רובינסון, נשיא הליגה לרוגבי של ניו זילנד; את העובדת הקהילתית הקנדית אנטוניה רובינסון, אשר שימשה כנשיאה של המועצה הבינלאומית של נשים יהודיות; ואת כוכב הקולנוע האמריקאי יליד רןמניה אדוארד ג. רובינסון (1973-1893).
וינה
(מקום)וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
ברודי
(מקום)ברודי BRODY
(במקורות יהודיים: בראד)
עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.
יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.
ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.
ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.
בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.
ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.
בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.
במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.
ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.
חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.
ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.
ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.
בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.
במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.
מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.
במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.
בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.
הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.
בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.
ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.
בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.
במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.
בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.
ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).
ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.
בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.
מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.
ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.
ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.
שנות ה-2000
בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.
(במקורות יהודיים: בראד)
עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.
יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.
ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.
ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.
בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.
ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.
בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.
במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.
ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.
חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.
ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.
ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.
בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.
במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.
מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.
במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.
בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.
הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.
בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.
ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.
בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.
במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.
בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.
ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).
ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.
בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.
מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.
ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.
ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.
שנות ה-2000
בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.