חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אנטוורפן

אנטוורפן

אנטוורפן (אנוור בצרפתית), העיר השנייה בגודלה בבלגיה, ובירת פלנדריה, האזור דובר ההולנדית. עיר נמל גדולה ומרכז תעשייתי חשוב. אנטוורפן היא ביתה של הקהילה היהודית השנייה בגודלה בבלגיה, מן הקהילות היהודיות המסורתיות ביותר במערב אירופה.


ימי הביניים

העדות הראשונה לנוכחותם של יהודים באנטוורפן מופיע בצוואתו של הנרי השלישי דוכס בראבאנט ומרקיז אנטוורפן, אשר בשנת 1261 הביע את רצונו שהיהודים בבראבאנט יגורשו וקהילתם תיחרב, משום שכולם מלווים בריבית קצוצה. אלמנתו, הדוכסית אדלהייד, נקטה גישה מעשית יותר ונועצה בתיאולוג הקתולי הגדול ביותר באותה תקופה, תומס מאקווינס, שניסח את תשובתו במאמר שלימים נודע בשם "על מעמד היהודים". לפי תשובתו של תומס מאקווינס לאדלהייד, יש לעודד את היהודים להתפרנס ממקצועות אחרים ולא מהלוואה בריבית. בתעודה משנת 1286 מוזכר יהודי שחי באנטוורפן: דניאל היהודי, סוחר יין, מלווה בריבית ודיין בבית הדין היהודי, שהגיע לאנטוורפן מקלן, גרמניה. ב- 1292, דוכס בראבאנט יוהאן הראשון העניק לעיר אנטוורפן כתב זכויות שבו נמנים היהודים בין תושבי העיר. ייתכן שחלק מהיהודים שגורשו מאנגליה (1290) ומצרפת (1306) התיישבו באנטוורפן, שבהדרגה הלכה והייתה לעיר מסחר חשובה. נראה כי הקהילה היהודית הקטנה באנטוורפן המשיכה להתקיים במחצית הראשונה של המאה ה- 14, אולם עם הרדיפות שבעקבות "המגיפה השחורה" ב- 1348, כשהאשימו את היהודים בהרעלת בארות, הקיץ הקץ על
ההתיישבות היהודית בעיר. במקורות יהודיים, בעיקר בספרי הזכרון של מיינץ ושל דויטץ, המתעדים את קורבנות הרדיפות בבראבאנט, מוזכרים גם קורבנות מאנטוורפן (אשר נקראת שם בשמה הגרמני אנטדורף). אף שאין ראייה ישירה לגורלם של יהודי אנטוורפן, ניתן להניח כי לא יכלו להמשיך ולדור בעיר אחרי רדיפות היהודים המאסיביות שהנהיג יוהאן השלישי דוכס בראבאנט בבריסל ובלובן באמצע המאה ה- 14.


השלטון הספרדי (1506-1713)

בתחילת המאה ה- 16 התחילו להתיישב באנטוורפן יהודים חדשים. באותה תקופה הייתה העיר מקלט בטוח יחסית עבור יהודים אנוסים שנמלטו מהרדיפות בחצי האי האיברי. חשיבותה הכלכלית ההולכת וגוברת, בעיקר בשל התפתחות המסחר הימי הבינלאומי עם יבשת אמריקה שזה מקרוב נתגלתה, ובשל ירידה במעמדן של ערים אחרות בפלנדריה, שכלכלתן הייתה מסורתית, כל אלה היו גורמי משיכה לסוחרים יהודים מספרד ומפורטוגל וכן ממקומות אחרים באירופה, שהגיעו לאנטוורפן במשך המאה ה- 16. צו משנת 1526 מאת הקיסר קארל החמישי הבטיח ביטחון לנוצרים החדשים מפורטוגל באנטוורפן. למרות שאנטוורפן הייתה תחת שלטון ספרדי, לא הורשתה האינקוויזיציה לפעול בה, מה שהגביר את קצב התיישבות אנוסי ספרד ופורטוגל עוד יותר. הקשרים המסחריים ששמרו היהודים הפורטוגזים עם ארץ מוצאם אפשרו להם לנגוס נתח נכבד במונופול הפורטוגלי הריווחי של המסחר בתבלינים עם הודו והמזרח הרחוק. כעיקרון לא התירו השלטונות הספרדים קיום מצוות היהדות בגלוי, ואכן מדי פעם נשפטו כמה יהודים אנוסים, הואשמו כי הם נוצרים לא נאמנים שקיימו קשרי מסחר לא חוקיים עם האימפריה העות'מנית. המשפט המפורסם ביותר (1532) היה
נגד דייגו מנדס (נולד לפני 1492, נפטר 1542). אחרי מותו התקיימה תהלוכת הסתה נגדו, שבה השלטונות הספרדים ניסו להוכיח שלא היה קתולי נאמן ולכן יש להחרים את אחוזתו. באנטוורפן חיה גם ביאטריס דה לונה, היא דונה גרציה מנדס נשיא (1510-1569), גיסתו של דייגו מנדס ורעייתו של פרנציסקו מנדס (נפטר 1536). היא חיה בעיר מ- 1536 עד 1549 , נמלטה לונציה, איטליה, ואחר התיישבה באימפריה העות'מנית. אחיינה, דון יוסף נשיא (1524-1579), חי גם הוא באנטוורפן. הוא נעצר ב- 1549 ועזב גם הוא לאימפריה העות'מנית, שם נהיה לדוכס נכסוס. עוד בן אנוסים נודע שחי באנטוורפן במאה ה- 16 היה הרופא אמאטוס לוסיטאנוס (נפטר ב- 1568) שחי בה מ- 1533 עד 1540, ואז הוזמן לחצר המלכות בצרפת. ב- 1543 ושוב ב- 1550 חל מפנה במדיניות הספרדית. נראה כי כל האנוסים אולצו לעזוב את אנטוורפן., למרות התנגדותם החזקה של שלטונות העיר. בכל זאת, נראה כי חברי "האומה הפורטוגלית" - שם כללי לנוצרים החדשים מחצי האי האיברי, ובהם בלי ספק גם יהודים, המשיכו לדור בעיר במחצית השנייה של המאה ה- 16. מעמדם השתפר עם הרפורמה הקלוויניסטית שהתפשטה בארצות השפלה והייתה פופולרית
מאד גם באנטוורפן. לקראת סוף המאה ה- 16 הסלים העימות בין ספרד לבין עמי השפלה, לכדי מלחמה של ממש. אנטוורפן נכבשה על ידי צבאות השפלה בשנת 1585, אשר מדיניותם הייתה לא סובלנית. הם העדיפו את הכנסייה הקתולית והתוצאה הייתה שהתושבים הפרוטסטנטים של אנטוורפן, וכפי הנראה גם רוב היהודים האנוסים, נמלטו לאזורים הצפוניים, ובעיקר לאמסטרדם. ב- 1571 השתייכו לאומה הפורטוגלית 85 משפחות באנטוורפן, מספרן ירד ל 47 בשנת 1591, ובשנת 1619 ל- 46 בלבד . ברשימה משנת 1666 מופיעים רק 65 אנשים. ייתכן שכמה בתי כנסת חשאיים פעלו פה ושם באנטוורפן. דוח של האינקוויזיציה בליסבון משנת 1585 כולל רשימה של המתפללים בבית הכנסת באנטוורפן. ב- 1565 הגיע כריסטופר פלנטין (1514-1589), אשר נמלט מגינוי הקתולים בצרפת ופתח באנטוורפן בית דפוס. בשני העשורים בהאים הדפיס בית הדפוס של פלנטין הרבה ספרים עבריים חשובים. אף כי הסמכויות הרבניות התנגדו לו בדרך כלל, סייעו המהדורות העבריות של התנ"ך של פלנטין בהעמקת העניין בלימודי התנ"ך והיהדות בקרב משכילים לא יהודים בראשית העת החדשה.

"שלום וסטפאליה" (1648) איפשר לחלק מן האנוסים לשוב לאנטוורפן, אולם הם לא נהנו מחופש דת, והמשיכו להוות מטרה לאינקוויזיציה. פרוטוקולים של משפטי האינקוויזיציה באיים הקנריים משנות ה- 60 של המאה ה- 17 כוללים עדויות, שלעתים נגבו בעינויים, ולפיהן היו באנטוורפן אנוסים ששימרו מנהגים יהודים, וניהלו קשרים עם יהודים בארצות אחרות, ובעיקר אמסטרדם. בתחילת שנות ה- 70 הבישוף של אנטוורפן, אמברוזיו קאפלו, התלונן באזני הארכידוכס על נוכחותם של קתולים לא נאמנים בעיר, שעל פי חשדו היו יהודים אנוסים. היו שמועות על ספרי תפילה יהודים שהודפסו בסתר, וגם על קיומם של בתי כנסת חשאיים. ב- 1682 רשויות העיר גילו בית כנסת נסתר שבו התפללו כמה מחברי האומה הפורטוגלית. כשהתגלה בית כנסת נוסף, ב- 1694, עתר אלישע אנדרדה מן האנוסים, ודרש פיצוי על הנכס שהוחרם בשם מלך ספרד.


השלטון האוסטרי (1713-1794)

בהסכמי השלום של אוטרכט (1713) עברה אנטוורפן לידי האוסטרים. השלטון החדש היה מעוניין יותר בגביית מסים, ופחות בכפיית מדיניות אנטי יהודית. היו אמנם מגבלות עקרוניות על מספר היהודים שהורשו להיכנס למדינה, ובכל זאת מ- 1718 ואילך הורשו יהודים להתגורר באנטוורפן, תמורת תשלום מס מיוחד. היהודי הראשון שנרשם כתושב במרשם התושבים היה אברהם ארונס, בעל חנות, בשנת 1715. יהודים אחרים, מאמסטרדם או מגרמניה, מוזכרים במסמכי העיר מתחילת המאה ה- 18. בתקופת שלטונה של מריה תרזיה (1740-1780) שוב היה מצב היהודים בלתי יציב. בשנים 1745-1748, שאז נכבשו ארצות השפלה לזמן קצר על ידי הצרפתית, מוזכרים יהודים בערים רבות באזור וגם באנטוורפן. ההידרדרות הכלכלית של אנטוורפן, שנבעה מסגירת הנהר שלדט, אילצה את מחוקקי העיר לנקוט בעקביות במדיניות של עידוד המסחר, גם אם פירוש הדבר היה לסבול התיישבותם של יהודים בעיר. לעתים הביאה גישה זו לעימותים של המחוקק עם האוסטרים. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ניסו כמה יהודים להשיג אזרחות, אך נדחו בתקיפות על ידי מועצת העיר. כבר ב- 1769, התיישב אברהם בנימין, יהודי מלונדון שסחר רבות עם אזור פלנדריה,
באנטוורפן, וביקש לעצמו אזרחות. שלטונות העיר העניקו לו את מבוקשו, בתנאי שהחלטה זו לא תהווה תקדים עבור יהודים אחרים. בהמשך הוגשו בקשות נוספות לאזרחות, מיהודים שהגיעו מאמסטרדם ומגרמניה, אולם לא כולם נענו בחיוב. מצבם הכללי של היהודים השתפר בתקופת שלטונו של יוזף השני (1780- 1790), בעיקר אחרי פרסום "צו הסובלנות" בשנת 1787.


השלטון הצרפתי (1794-1815)

בשנת 1794 נכבשה אנטוורפן על ידי צבא המהפכה הצרפתי ונותרה תחת ניהול צרפתי למשך 21 שנים. תחת השלטון הצרפתי, יכלו לראשונה יהודים להתיישב באנטוורפן באופן חופשי. המהפכה הצרפתית העניקה אמנם אזרחות מלאה ליהודים בשטחים צרפתיים, אולם ממשל נפוליון הראשון גם התערב בענייניהם הפנימיים. בעקבות המודל הצרפתי, התארגנו כל יהודי בלגיה בקונסיסטוריה. בעשור הראשון של המאה ה- 19 היו רק כ- 800 יהודים בבלגיה כולה, ולכן הסתפחו לקונסיסטוריה של קרפלד בגרמניה. ב- 1808 הצטרכו יהודי אנטוורפן לאמץ להם שמות משפחה ולשנות את שמותיהם הפרטיים משמות יהודיים מסורתיים לשמות מקומיים, בתוך שלושה חודשים. במסמכים עירוניים נשתמרו שמותיהם של 36 יהודים, רובם ממוצא הולנדי. כמעט הכל אימצו שמות מקומיים, בעיקר צרפתיים.


השלטון ההולנדי (1815-1830)

כשהגיעו מלחמות נפוליון אל קצן, נהייתה אנטוורפן לחלק מהולנד. כל הדתות - והיהדות בכללן - הוכרו וקיבלו שוויון. יהודים מאזורי הריין ומהולנד התחילו להתיישב באנטוורפן. מבחינה מנהלית היו יהודי אנטוורפן כפופים לקהילה היהודית של בריסל. הקהילה היהודית באנטוורפן נוסדה רשמית ב- 1816, כשחיו בעיר כמאה יהודים. הקהילה הראשונה המוכרת בחוק, נקראה גם הקהילה ההולנדית. היא התקיימה כגוף נפרד עד 1931, שאז התמזגה עם קהילת "שומרי הדת". התפילות הפומביות הראשונות נערכו בביתו של משה קריין, באישור שלטונות העיר. בשנת 1828 רכשו היהודים בית עלמין. בשנת 1829 חיו באנטוורפן 151 יהודים.


בלגיה העצמאית

בשנת 1830 נהייתה אנטוורפן לחלק ממלכת בלגיה העצמאית. במאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר באופן ניכר. ב- 1810 חיו בעיר כמאה יהודים. ב- 1847 - 500; ובסוף שנות ה- 60 - כמעט 1,000. הצמיחה הגדולה ביותר הייתה מ- 1880 ואילך, כשיהודים רבים שנמלטו מפוגרומים ברוסיה ומחקיקה מפלה במזרח אירופה הגיעו והשתקעו באנטוורפן. עשרות אלפים מהגרים יהודים עברו באנטוורפן בדרכם לאמריקה (ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה), ואלפים מהם בחרו להישאר. בשנת 1880 חיו בעיר כ- 8,000 יהודים ומספרם הוכפל עד 1920. ההגירה הביאה לשינוי משמעותי במבנה הקהילה היהודית. לא עוד קהילה קטנה שנשלטה על ידי יהודים הולנדים (שרבים מהם ספרדים) וגרמנים, אלא, מתחילת המאה העשרים, קהילה גדולה של דוברי יידיש מפולין, מרוסיה, מהונגריה, מרומניה ומסלובקיה. קבוצה נוספת של יהודים היגרה לאנטוורפן ממקומות שונים באימפריה העות'מנית (סלוניקי, למשל), והם הצטרפו ליהודים הפורטוגזים בעיר.

הקהילה ההטרוגנית באנטוורפן נחלקה מאז תחילת המאה העשרים לשלוש קהילות נפרדות. הקהילה הותיקה ביותר, "שומרי הדת", התגבשה בתחילת המאה ה- 19 ומאז 1832 - בעקבות ייסוד המדינה הבלגית העצמאית, השתייכה לקונסיסטוריה (ארגון הגג של יהודי בלגיה). בית הכנסת הראשון נפתח ברחוב פארדנמארקט מס' 83, ב- 21 בספטמבר 1832 . ב- 1946 נסגר בית הכנסת, ובית כנסת חדש נפתח ב"גרוט פיטר פוסטראט", בבניין של כנסיה עתיקה שנבנה ב- 1433 ושימש כמחסן בשנים 1802-1846. באותה תקופה נפתח גם המקווה הראשון. בית הכנסת הגדול הראשון, שנבנה בסגנון אוריינטלי, בעיצוב האדריכל היהודי ג'וזף הרטוגס (1861-1930), נחנך ב- 1893 ברחוב בואומיסטרס, וגם כיום נקרא בית הכנסת ההולנדי, משום שנבנה בידי צאצאי היהודים שהגיעו לאנטוורפן מהולנד בתחילת המאה ה- 19.

הקהילה היהודית השנייה נוסדה ב- 1898 על ידי יהודים פורטוגזים. למרות שהייתה באנטוורפן נוכחות חזקה של ספרדים מאז תחילת ההתיישבות היהודית בה, הקהילה הספרדית הנפרדת הוכרה רשמית רק בשנת 1910. עד אז, בנוסף לצאצאי "האומה הפורטוגלית", כללה הקהילה גם יהודים ספרדים מהאימפריה העות'מנית. בית הכנסת שלהם, ברחוב הופניר, בעיצוב האדריכל דה לאנג, נפתח בשנת 1913.


הקהילה השלישית, ששמה "מחזיקי הדת" נוסדה ב- 1892 על ידי מהגרים ממזרח אירופה. בית הכנסת נפתח ב - 1918 ברחוב אוסטן, בעיצוב האדריכל ז'יל הופמן, בסגנון אר נובו. קהילת "שומרי הדת" פתחה בית ספר דתי לבנים בשנת 1895, ורכשה בית עלמין בסמוך לכפר ההולנדי פוטה בשנת 1908. זו קהילה אורתודוכסית, אשר הוכרה רשמית על ידי שלטונות העיר בשנת 1910.


בתחילת המאה העשרים הוקמו באנטוורפן שני בתי כנסת נוספים, אייזמן, ברחוב אוסטן ב- 1907, ו"המניין ההולנדי" ברחוב פבריק, ב- 1919.


ארגוני צדקה יהודיים החלו לפעול באנטוורפן בשלהי המאה ה- 19, בייחוד אחרי בוא המהגרים הרבים ממזרח אירופה. איגוד הסיוע האוסטרו-הונגרי נוסד ב- 1887, ו"סיוע חירום" הוקם בשנת 1888, על ידי נשות הקהילה ההולנדית.


המחצית הראשונה של המאה העשרים

בתקופה זו המשיכה האוכלוסייה היהודית באנטוורפן לגדול, והעיר נהייתה למרכז היהודי הגדול בבלגיה. מעריכים כי ערב מלחמת העולם השנייה חיו באנטוורפן כ- 50,000 יהודים, מתוכם פחות מעשרה אחוזים בלגים במוצאם.

בסוף שנות ה- 30 היו באנטוורפן שלוש קהילות נפרדות, חמישה בתי כנסת, ו- 28 בתי מדרש, הותיקים שבהם בית המדרש פיינר (נוסד 1884) ברחוב לייווריק, ואהבת שלום (נוסד 1888) ברחוב ון-דיאפנבק. רוב בתי המדרש נוסדו בשנות ה- 20 וה- 30, רבים מהם השתייכו לקבוצות חסידים שונות: בית המדרש של חסידי בעלז (נוסד 1929), חסידי גור (1929), חסידי ויז'ניץ (1928), חסידי סיגט (1928), חסידי קדישא (1919), חסידי צ'ורטקוב (1928), ועוד. רשת מסועפת של מוסדות דאגה לחינוך היהודי. חלק מבתי הספר הוקדשו רק ללימודים יהודיים, אחרים כללו בתכנית הלימודים גם נושאים כלליים. "יסוד התורה" נפתח בשנת 1903 כבית ספר לבנים, ממשיכו של תלמוד תורה שנפתח בשנת 1892. שפת הלימוד הייתה יידיש, והוא כלל גם גן ילדים. "בית יעקב", בית ספר דתי לבנות, נפתח ב- 1937, במקום בית ספר אחר לבנות שנוסד 1923. "יסוד התורה" היה קשור עם בית יעקב, וביחד נהיו למוסד חינוכי יוקרתי בעל מוניטין מחוץ לגבולות בלגיה. בית הספר "תחכמוני" לבנים נפתח ב- 1920 וכלל לימודי עברית. בנוסף היו באנטוורפן ששה בתי ספר דתיים, ביניהם בית ספר של מפלגת פועלי ציון צעירי ציון (נוסדה 1926),
ושתי ישיבות: "עץ חיים" (1929) ו"שערי תורה" (1930).

לאנטוורפן מסורת ארוכה של תעשיית יהלומים ומסחר בם, אולם רק לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 התחילה תעשייה זו להיות עיסוקם עיקרי של יהודי אנטוורפן. בעשור הראשון של המאה העשרים כבר היו בעיר כ- 700 חרשי יהלומים יהודים. התפתחות זו התרחשה בד בבד עם בוא המהגרים ממזרח אירופה וממערבה. יהלומים גולמיים שזרמו ממושבות בלגיה באפריקה, קשרי המסחר של היהודים, ונכונות המהגרים לעבוד בשכר נמוך - כל אלה תרמו להפיכתה של אנטוורפן למרכז עולמי בתעשיית היהלומים. מאז נמצאת רוב התעשייה בידיים יהודיות, והמקצוע היה לסימן ההיכר של יהודי אנטוורפן. ועם זאת, עסקו יהודים רבים גם במלאכות ובמסחר, בעיקר בתחום הטקסטיל. אחרים עבדו במסגרות יהודיות שונות, כמורים, רבנים, משגיחי כשרות, פקידים וכו'. כעשרה אחוזים מכוח העבודה באנטוורפן היו יהודים, במגוון מקצועות חופשיים מחוץ לקהילה היהודית.

בסוף שנות ה- 30 היו באנטוורפן 22 ארגונים, אגודות ומפלגות של יהודים, כולל ארגונים ציוניים רבים, ביניהם הפדרציה הציונית של בלגיה (נוסדה 1905), קרן קימת לישראל, קרן היסוד, ויצ"ו (1920), נשים מזרחי (1922), מפלגת פועלי ציון-צעירי ציון (איחודן של פועלי ציון, שנוסדה ב- 1908, וצעיר ציון, שנוסדה ב- 1904), ציונים רוויזיוניסטים (1926), פועלי ציון שמאל (1927), ועוד. תרבות היידיש קיבלה ייצוג במפלגה הסוציאליסטית הלא ציונית "דער בונד", שסניפה המקומי הוקם ב- 1924 והיו לו הרבה תומכים, וב"ידידי ייוו" (1928). מפלגת אגודת ישראל החלה לפעול בעיר ב- 1912. חברה קדישא הוקמה בשנת 1884. היה גם ארגון להגנה כלכלית, שנתמך על ידי רוב המוסדות היהודיים, ארגון לוחמים פולנים יהודים 1914- 1918 (נוסד ב- 1936), ארגון יהודים פולנים (1931) ועוד.

בין שתי מלחמות העולם פעלו באנטוורפן ששה ארגונים מקצועיים יהודים, ביניהם "איגוד עובדי הכפיים היהודים" שנוסד 1919 (ב- 1938 התאחד עם "איחוד הפועלים היהודים" שנוסד ב- 1935), איגוד הציירים, איגוד בעלי חנויות, ועוד.

בתחילת המאה העשרים החלה באנטוורפן פעילות ציונית. הקונגרס הציוני הבלגי הראשון נערך באנטוורפן ב- 1906. בעיר היה גם סניף פעיל של "ההסתדרות הטריטוריאלית" שהקים ישראל זנגביל (1864-1926).

תשע-עשרה תנועות נוער יהודיות פעלו באנטוורפן בסוף שנות ה- 30 של המאה העשרים, מכל הזרמים הפוליטיים בקהילה. התנועות הציוניות כללו את "בני עקיבא" (נוסד 1932), "בית"ר" (1926), "בר כוכבא" (1920), שב- 1924 היה ל"שומר הצעיר", "הנוער הציוני" (1930), "ברית הקנאים" (1936), "החלוץ" (1929), "בנות מזרחי" (1926), "מכבי הצעיר" (1931), ועוד. "צעירי אגודה", שנוסדה בשנת 1912, הייתה תנועת הנוער הראשונה באנטוורפן. יחד עם "פרחי אגודת ישראל" (1923), ו"בנות אגודה", שנוסדה ב- 1926, כללו את תומכי מפלגת "אגודת ישראל".

כמה מועדוני ספורט עסקו בפעילות ספורטיבית ותרבותית: "מכבי", הוותיק שבהם, נוסד 1920, והיו בו נבחרות כדורסל, ברידג', כדורגל, שחייה, טניס, התעמלות, ושחמט. ב"הפועל" (נפתח 1927, השתייך ל"פועלי ציון-צעירי ציון) היו נבחרות כדורגל, טניס-שולחן ושחמט. המועדון השלישי, "יאסק", מועדון הספורט של הפועלים היהודים, נפתח ב- 1935 והיה קשור עם מפלגת ה"בונד". היו בו נבחרות כדורגל, טניס, שחמט, שחייה וכן מחלקת תרבות.

תיאטרון החובבים הראשון החל לפעול בשנת 1878, וזמן קצר אחר כך נפתחה קבוצה נוספת בשם "דה פרידנקרינג". ב- 1912 נוסד מועדון הדרמה היידי הפרוגרסיבי. מוזיקאים ומבצעים יהודים בעלי שם הגיעו לעתים לאנטוורפן וכן להקות תיאטרון חשובות מארצות אחרות, ביניהן "הבימה" ממוסקבה, "די וילנר טרופ" מווילנה, ו"יידישעס קונסטתיאטר" מניו יורק.

מ- 1905 ועד 1914 יצא באנטוורפן לאור השבועון היהודי הראשון בבלגיה, "התקווה" שמו, על ידי "אגודת ציון", בשפה הגרמנית. במחצית הראשונה של המאה העשרים יצאו שם לאור יותר מחמישים כתבי עת יהודיים, רובם ביידיש, וחלקם בהולנדית, בצרפתית, ובעברית.


תקופת השואה

ב- 10 במאי 1940 תקפה גרמניה את בלגיה הנייטרלית. ב- 28 במאי נכנעה בלגיה ונכבשה על ידי גרמניה הנאצית. מפחד הגרמנים, נמלטה רוב האוכלוסייה היהודית לאזורים אחרים בבלגיה, או לצרפת. רוב היהודים באנטוורפן ובבלגיה בכלל לא היו מלאום בלגי, ולכן לא ניתן להם אישור כניסה לצרפת. בכל זאת הצליחו רבים להיכנס, בנצלם את גלי הפליטים הגדולים ואת הכאוס ששרר בצפון צרפת לפני התבוסה ביוני 1940. שלא כמו במזרח אירופה, כוחות הכיבוש הגרמנים לא התחילו ברדיפות נגד היהודים מיד. כ- 25,000 יהודים השתכנעו לשוב לאנטוורפן, משום שלא הייתה להם אפשרות למצוא מקלט בשום מקום, ובייחוד לא לחצות את הים לאנגליה, כפי שניסו קומץ יהודים לעשות לפני פלישת גרמניה, וגם משום הגישה הקורקטית למראית עין של הגרמנים. אולם באוקטובר 1940 שינו הגרמנים את המדיניות ובהדרגה פרסמו שורה ארוכה של צעדים נגד יהודים. כ- 13,000 יהודים נרשמו ברשימה מיוחדת. נאסר עליהם לעזוב את בתיהם מערב עד בוקר, ולהיכנס לפרקים ציבוריים. עסקים בבעלות יהודית סומנו בפלמית, בצרפתית ובגרמנית. מדצמבר 1940 ועד פברואר 1941 יותר מ- 3,000 מהגרים יהודים, שנכנסו אחרי 1938, גורשו
בפקודת הצבא הגרמני מאנטוורפן לאזור הכפרי לימבורג. באנטוורפן זכו הגרמנים לתמיכה ולשיתוף פעולה מצד פרו-נאצים ומפלגות אנטישמיות, יותר מבערי בלגיה אחרות. ב- 14 באפריל 1941 פרעו הפרו-נאצים וחברי אס.אס. מפלנדריה ביהודים, בסיוע הגרמנים. בית הכנסת ברחוב אוסטן וזה שברחוב ון-דן נסטליי נבזזו. חנויות יהודיות רבות נשרפו. המועצה העירונית לקחה אחריות על המתקפה והחליטה לפצות את היהודים על הנזק, אולם הגרמנים מנעו את יישום ההחלטה. במאי 1942 נאלצו כל היהודים לענוד טלאי צהוב. מחנה מעבר נפתח במכלן (מאלינס) ומשם גורשו היהודים העצורים אל מחנות השמדה במרכז אירופה ובמזרחה. בליל שבת, 28 באוגוסט 1942, נעצרו וגורשו רוב יהודי אנטוורפן. הנותרים היו בעלי אזרחות בלגית, או חברי היודנראט שהוקם בנובמבר 1941 ונקרא AJB. שנה אחר כך, ב- 4 בספטמבר 1943, נעצרו גם הם.

עד לשיחרור העיר על ידי בנות הברית, ב- 4 בספטמבר 1944, הצליחו רק כ- 800 יהודים לשרוד בה, בעזרתם של יחידים, לרוב קתולים אדוקים או פעילי המחתרת הקומוניסטית. חברי התנועה הציונית מלפני המלחמה המשיכו בפעילות במחתרת וסייעו להבריח יהודים לשוויץ ולספרד בשנים 1942-1943. השמדתה של הקהילה היהודית באנטוורפן הייתה כמעט מוחלטת. וזאת בשל כמה גורמים: רובם לא היו מלאום בלגי, הם חיו מרוכזים בשכונות משלהם, ובעיקר, כאמור, הגרמנים קיבלו את תמיכת המקומיים, יותר מבמקומות אחרים במערב אירופה. גם השלטונות הבלגים כמעט ולא הפגינו התנגדות לגרמנים וכך התאפשרו גירושים המוניים, וגם הסיוע מצד האוכלוסייה המקומית היה מועט לעומת ערים אחרות בבלגיה. גורלם של יהודי אנטוורפן שנמלטו לצרפת או לאזורים אחרים באירופה הכבושה היה כשל אחיהם, ורובם נספו בשואה.

המחצית השנייה של המאה העשרים


הארגון היהודי הראשון שהתחיל לפעול באנטוורפן מייד אחרי המלחמה היה HISO - ארגון עזרה לקורבנות מלחמה יהודים, שמטרתו הייתה לסייע לניצולים ולמעטים ששבו לעיר מן הגירוש. קימומה של הקהילה היהודית החל כבר ב- 1946. בית הכנסת ברחוב נסטליי, שנבנה ב- 1928, חודש בשנת 1954 ידוע מאז כ"בית הכנסת רומי גולדמונץ", ושייך לקהילה האורתודוכסית. זהו בית הכנסת הראשי בעיר.

הקהילה היהודית צמחה שוב במהירות בשנות ה- 50 והגיעה לכ- 10,000 נפש בתחילת שנות ה- 60. רבים מהם היו ניצולי שואה וצאצאיהם, וכן מהגרים ממזרח אירופה, בעיקר מהונגריה, מרומניה, מסלובקיה ומפולין. הם השתייכו למגוון קבוצות חסידיות, והשפיעו רבות על החיים היהודיים בעיר. הם המשיכו לנהל אורח חיים יהודי מסורתי כמו בעיירות מזרח אירופה שלפני השואה. כעת, אחרי המלחמה, קיבלו הכל אזרחות בלגית, פרט לכמה יהודים שהעדיפו להישאר במעמד של פליטות. מאז תחילת שנות ה- 60 התיישבו באנטוורפן גם יהודים מארצות אחרות, וגם מישראל.

אחרי מלחמת העולם השנייה נהייתה תעשיית היהלומים למקצועם העיקרי של יהודי אנטוורפן. רובם חרשי יהלומים מיומנים שהתמחו בשלבים המתקדמים ביותר של הפיכת יהלומים גולמיים לאבני חן באיכות גבוהה, או סוחרים, שמעורבים במסחר היהלומים העולמי. בורסות היהלומים של אנטוורפן נמצאות באזורים היהודיים של העיר. הן נסגרות בימי שישי לפני כניסת השבת, ומושבתות בחגים יהודיים. משנות ה- 80 ואילך חלו שינויים בתעשיית היהלומים העולמית, חשיבותה של אנטוורפן בתחום ירדה, וגם השפעת החברות בבעלות יהודית פחתה.

אנטוורפן מכונה לעתים השטעטל האחרונה במערב אירופה, בשל הריכוז הגדול של אורתודוכסים וחרדים שמשמרים בה אורח חיים מסורתי. היידיש נשמעת הרבה, ברחוב ובבית, גם מפי יהודים ילידי בלגיה. במחצית השנייה של המאה העשרים אימצו היהודים בהדרגה את הלשון הפלמית, ורבים מדברים גם צרפתית ועברית. יהודים רבים חיים באזור יוסטוויק, על יד רחוב פליקן, לא רחוב מתחנת הרכבת המרכזית.

בתחילת שנות האלפיים חיים באנטוורפן כ- 18,000 יהודים, רובם משתייכים לאחת משלוש הקהילות. הקהילה החרדית "מחזיקי הדת", אליה שייכים רוב החסידים, כולל חסידי בעלז, גור, סאטמאר, צ'ורטקוב, לובאביץ' וויז'ניץ. באנטוורפן חיים גם חברי קבוצה חסידית חדשה שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה על ידי תלמידי רבי יצחק גבירצמן (1881-1976), הוא רבי איציקל מגליציה, צאצאה יה של שושלת הרבנים פשוורסקר, שהיגר לאנטוורפן בשנות ה- 50. החסידים מהווים כ- 40 אחוזים מיהודי אנטוורפן, והשפעתם חזקה וניכרת. חברי קהילת "שומרי הדת" מנהלים אורח חיים אורתודוכסי מודרני. הקהילה הספרדית ידועה בשם "נוסח פורטוגזי" . שלוש הקהילות חברות בקונסיסטוריה היהודית, ארגון הגג של יהדות בלגיה. מעריכים כי כ- 20 אחוזים מיהודי אנטוורפן הם חילוניים ואינם קשורים לאף אחת מהקהילות.

לכל קהילה בית כנסת, בית מדרש ומשחטה משלה. יש שני מקוואות, לגברים ולנשים. יש באנטוורפן כשלושים בתי כנסת ובתי תפילה, רובם בשכונת יוסטוויק. ארבעה בתי הספר היהודים העיקריים הם "יסוד התורה" לבנים, "בית יעקב" לבנות - שניהם של קהילת "מחזיקי הדת", "יבנה" ו"תחכמוני" של קהילת "שומרי הדת", ועוד מוסדות חינוכיים פרטיים קטנים יותר, ביניהם ישיבת "עץ חיים" וישיבה תיכונית. למעלה מ- 85 אחוזים מהילדים היהודים באנטוורפן הולכים לבית ספר יהודי, וזהו אחד האחוזים הגבוהים ביותר של חינוך יהודי בתפוצות. יש גם ארגוני נוער וסטודנטים, ביניהם "אגודת ישראל", "בני עקיבא", "השומר הצעיר" ו"הנוער הציוני".

כמה ארגוני רווחה פועלים בעיר, ביניהם הפדרציה של ארגוני נשים יהודיות, וארגון הרווחה היהודי. הקהילה מפעילה שני בתי אבות ובית חולים אחד. הארגונים הציוניים העיקריים הם קרן היסוד, ויצ"ו, קרן קיימת והפדרציה הציונית.

השבועון היהודי הבלגי, שהוא העיתון היהודי הגדול ביותר בבלגיה, יוצא לאור באנטוורפן. מרכז "רומי גולדמונץ" מקיים אירועי תרבות, הרצאות, מוזיקה ומופעי מחול, ויש בו גם ספרייה יהודית. מועדון הספורט המלכותי מכבי הוא מרכז הספורט היהודי העיקרי בעיר.

בשנים האחרונות התרחשו באנטוורפן מספר אירועים אנטי יהודים. בשנת 1981 אירע פיגוע טרור בבית הכנסת ברחוב הופניר. עליית מפלגת הימין תרמה להחרפתה של אי סובלנות כלפי מהגרים לא אירופאים, וחברי המפלגה הביעו לעתים דעות נגד יהודים. פורום הארגונים היהודים בפלנדריה נוסד בשנות ה- 90, ומטרתו להביא לידיעת הציבור את סכנותיהן של האנטישמיות ושל דעות אנטי-דמוקרטיות, ששוב מרימות ראש בחברה הבלגית. בתחילת שנות האלפיים חלה עלייה במספר המקרים של פגיעות פיזיות ביהודים וברכוש יהודי, בעיקר מצד חברי קהילת המהגרים הערביים בעיר.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
174834
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
אדלר, הוגו חיים (1894-1955) , חזן ומלחין. נולד באנטוורפן, בלגיה. עבד עם יוסלה רוזנבלט בהמבורג ובשנים 1939-1921 שירת כחזן במנהיים, גרמניה. אדלר למד קומפוזיציה אצל ארנסט טוך. ב-1939 נמלט לארצות-הברית והתמנה לחזן של בית-הכנסת בוורססטר (Worcester), מסצ'וסטס.
אדלר הלחין את המנוניו של פרנץ רוזנצוייג והושפע עמוקות מכתביו. כמו כן, הלחין את הקנטטות אור ועם (1931), בלק ובלעם (1934), עקדה (1938), ראה, יהודי (1943), יונה (1943) ונשל הרדיפה (1946). עוד הלחין מוסיקה לטקסט תפילה שלמים. נפטר בארצות-הברית.
Gutwirth, Nathan (1916-1999), Holocaust survivor and diamond merchant, born in Antwerp, Belgium, to Polish born orthodox parents who later went to live in Scheveningen, Holland, and became Dutch citizens. The young man went to study Talmud at the Telz yeshiva in Lithuania, where he met and became friendly with Jan Zwartendijk, representative of the Phillips Company in Lithuania. Zwartendijk regularly gave Gurtwirth Dutch newspapers and the two spent many hours discussing Dutch football in which they were both interested. In 1940 Lithuania, in accordance with the Molotov Ribbentrop Pact, was annexed by the Soviet Union and then one year later it was attacked and occupied by Nazi Germany. Many Jews realised that they were in a trap. Gutwirth approached his friend Zwartendijk, who in the meantime had been appointed honorary Dutch consul in Kovna (Kaunas), after his predecessor was dismissed on account of his Nazi sympathies. As a Dutch citizen, Gutwirth should theoretically have had no problem in leaving the country, but the Russians were hardly more hospitable to the Jews than the Nazis. So the two devised a scheme whereby Gutwirth would receive a visa to enter the Dutch colony of Curacao – which was in fact unnecessary since Dutch citizens did not need an entry visa for Curacao, but with the aid of this “non-visa-visa” he would be able to obtain permission to transit the USSR. Gutwirth then obtained a visa to enter Japan from where, he explained, he would travel to Curacao.

While at the yeshiva at Telz Gutwirth had frequently been offered hospitality by a local Chassidic family, Rabbi and Mrs Minz. He offered to take with him to Curacao one of their daughters, Nechama, in order to save her life. The plan worked. They both arrived in Japan safely.

A short while after his arrival in Japan Gutwirth heard of a shipload of 74 Jews arrived in the port of Kobe, but were not allowed to land because they had omitted to obtain a “non-visa visa” for Curacao or a visa for some other final destination. The ship was forced to return them to Vladivostok, Russia. Gutwirth set to work to obtain these visas for them but it would take a few days. To gain valuable time he fabricated a telegram purporting to be signed by the USA ambassador in Japan in which the captain of the vessel was instructed to return to Kobe since the USA had now agreed to accept his passengers. Understandably the Japanese Post Office was reluctant to accept his claim that he was authorised by the US embassy to send the telegram. He did not give up and finally found a post office agency which agreed to his request. When the ship returned to port, destination visas had, at his request, been issued by the Dutch consul in Kobe and these 74 Jews including the Amshinover Rebbe who was on the ship, were saved.

The young Gutwirth couple, however, had no intention of continuing to Curacao. Instead they went to the Dutch East Indies, today Indonesia, where they decided to marry. Nathan then joined the Dutch army. When the Japanese invaded Indonesia he was taken prisoner and spent the remaining 3 ½ years of the war as a librarian in a Japanese prisoner of war camp. In 1946, after the end of World War II, the couple went to the USA where they lived for some thirteen years. In 1958, wishing to be reunited with the remains of their family, he returned to Europe, settled in Antwerp and built up the family diamond business. He became prosperous and a benefactor to many Jewish and general charities. He founded “Tikvateinu”, an organization to help severely disadvantaged children to realize their full potential and take a full part in society. The organization is active in Antwerp until today. Some of the funds for Tikvateinu were donated by Nathan's Israeli cousin Aaron Gutwirth who was a successful industrialist Gutwirth died in Antwerp in 1999.
Gutwirth, Nathan (1916-1999), Holocaust survivor and diamond merchant, born in Antwerp, Belgium, to Polish born orthodox parents who later went to live in Scheveningen, Holland, and became Dutch citizens. The young man went to study Talmud at the Telz yeshiva in Lithuania, where he met and became friendly with Jan Zwartendijk, representative of the Phillips Company in Lithuania. Zwartendijk regularly gave Gurtwirth Dutch newspapers and the two spent many hours discussing Dutch football in which they were both interested. In 1940 Lithuania, in accordance with the Molotov Ribbentrop Pact, was annexed by the Soviet Union and then one year later it was attacked and occupied by Nazi Germany. Many Jews realised that they were in a trap. Gutwirth approached his friend Zwartendijk, who in the meantime had been appointed honorary Dutch consul in Kovna (Kaunas), after his predecessor was dismissed on account of his Nazi sympathies. As a Dutch citizen, Gutwirth should theoretically have had no problem in leaving the country, but the Russians were hardly more hospitable to the Jews than the Nazis. So the two devised a scheme whereby Gutwirth would receive a visa to enter the Dutch colony of Curacao – which was in fact unnecessary since Dutch citizens did not need an entry visa for Curacao, but with the aid of this “non-visa-visa” he would be able to obtain permission to transit the USSR. Gutwirth then obtained a visa to enter Japan from where, he explained, he would travel to Curacao.

While at the yeshiva at Telz Gutwirth had frequently been offered hospitality by a local Chassidic family, Rabbi and Mrs Minz. He offered to take with him to Curacao one of their daughters, Nechama, in order to save her life. The plan worked. They both arrived in Japan safely.

A short while after his arrival in Japan Gutwirth heard of a shipload of 74 Jews arrived in the port of Kobe, but were not allowed to land because they had omitted to obtain a “non-visa visa” for Curacao or a visa for some other final destination. The ship was forced to return them to Vladivostok, Russia. Gutwirth set to work to obtain these visas for them but it would take a few days. To gain valuable time he fabricated a telegram purporting to be signed by the USA ambassador in Japan in which the captain of the vessel was instructed to return to Kobe since the USA had now agreed to accept his passengers. Understandably the Japanese Post Office was reluctant to accept his claim that he was authorised by the US embassy to send the telegram. He did not give up and finally found a post office agency which agreed to his request. When the ship returned to port, destination visas had, at his request, been issued by the Dutch consul in Kobe and these 74 Jews including the Amshinover Rebbe who was on the ship, were saved.

The young Gutwirth couple, however, had no intention of continuing to Curacao. Instead they went to the Dutch East Indies, today Indonesia, where they decided to marry. Nathan then joined the Dutch army. When the Japanese invaded Indonesia he was taken prisoner and spent the remaining 3 ½ years of the war as a librarian in a Japanese prisoner of war camp. In 1946, after the end of World War II, the couple went to the USA where they lived for some thirteen years. In 1958, wishing to be reunited with the remains of their family, he returned to Europe, settled in Antwerp and built up the family diamond business. He became prosperous and a benefactor to many Jewish and general charities. He founded “Tikvateinu”, an organization to help severely disadvantaged children to realize their full potential and take a full part in society. The organization is active in Antwerp until today. Some of the funds for Tikvateinu were donated by Nathan's Israeli cousin Aaron Gutwirth who was a successful industrialist Gutwirth died in Antwerp in 1999.

רוזה וולף, לשעבר תושבת העיר אנטוורפ בבלגיה - ריאיון שנערך ע"י טל וולף במסגרת הפרויקט רואים את הקולות, 1 בינואר 2019

"יום הפרח" של הקרן הקיימת לישראל,
אנטוורפן, בלגיה, 1914.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יעקב ישראלי, נהריה)
הרב קלינברג משוחח עם אנשים מקהילתו
לפני ביתו בבריאלמונטל, אנטוורפן, בלגיה, 1981
צילום: הלן קורופאטווה, בלגיה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות הלן קורופאטווה, בלגיה)
פארק ציבורי ביום שבת,
אנטוורפן, בלגיה, 1984
צילום: רות מעוז, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רות מעוז, ישראל)
Presser, Jacques (1899-1970), professor of history at University of Amsterdam, Holland, writer and poet best known for his book on the history of the persecution of the Jews in the Netherlands during World War II, born in Amsterdam to a secular Jewish family. When he was young, his family lived for some time in Antwerp, Belgium, where his father found work as a diamond cutter.

After finishing a vocational college and working for a few years he attended the University of Amsterdam where he studied history and art history. He graduated in 1926 and then taught history at the newly founded Vossius Gymnasium in Amsterdam. In 1930 he became a lecturer at the Instituut voor Historische Leergangen. In 1939 he published an article “Anti-Semitism as a historical Phenomenon”. When Germany invaded the Netherlands in 1940, he tried to flee to England. When this attempt did not succeed he tried to commit suicide. As a Jew he was dismissed from the Vossius Gymnasium, but was permitted to teach at a Jewish school. In early 1943, his wife Deborah Apple was arrested and deported to the Sobibor death camp, where she was murdered. He managed to escape a similar fate by hiding out in four different addresses in a small town in the countryside. During this time he wrote a history of America which was published in 1949.

After the end of World War II, Presser was reinstated at the Vossius Gymnasium, and became also a lecturer in political history, didactics, and the methodology of history at the Faculty of Arts of the University of Amsterdam. In 1947 he also began to teach at the University's politico-social faculty of law and the following year he was appointed professor at the Faculty of Arts. Holding left-wing views, he spoke out on several sensitive political issues such as the Dutch police actions in Indonesia, and the activities of U.S. Senator Joseph McCarthy against suspected Communists. He also contributed to the leftist magazines like "Vrij Nederland", and "De Waarheid". In 1952 he was appointed full professor. In 1950 Presser was requested by the Dutch government to produce a study about the fate of Dutch Jews during the war. "Ondergang", published in English as “Ashes in the Wind: The destruction of the Dutch Jews”, appeared in 1965, became his most important and best known work. Besides history books, Presser also wrote novels. His book "The Night of the Girondists", which was based on his war time experiences, received literary prizes, and became an international best-seller. Set in the Dutch transit camp of Westerbork, the leading character of this book is an assimilated Jewish teacher who collaborated with the Nazis. His job was to select Jews for transportation to Auschwitz; later he realised that, as a Jew, he was also bound to share the fate of those whom he had selected for deportation.
Gutwirth, Nathan (1916-1999), Holocaust survivor and diamond merchant, born in Antwerp, Belgium, to Polish born orthodox parents who later went to live in Scheveningen, Holland, and became Dutch citizens. The young man went to study Talmud at the Telz yeshiva in Lithuania, where he met and became friendly with Jan Zwartendijk, representative of the Phillips Company in Lithuania. Zwartendijk regularly gave Gurtwirth Dutch newspapers and the two spent many hours discussing Dutch football in which they were both interested. In 1940 Lithuania, in accordance with the Molotov Ribbentrop Pact, was annexed by the Soviet Union and then one year later it was attacked and occupied by Nazi Germany. Many Jews realised that they were in a trap. Gutwirth approached his friend Zwartendijk, who in the meantime had been appointed honorary Dutch consul in Kovna (Kaunas), after his predecessor was dismissed on account of his Nazi sympathies. As a Dutch citizen, Gutwirth should theoretically have had no problem in leaving the country, but the Russians were hardly more hospitable to the Jews than the Nazis. So the two devised a scheme whereby Gutwirth would receive a visa to enter the Dutch colony of Curacao – which was in fact unnecessary since Dutch citizens did not need an entry visa for Curacao, but with the aid of this “non-visa-visa” he would be able to obtain permission to transit the USSR. Gutwirth then obtained a visa to enter Japan from where, he explained, he would travel to Curacao.

While at the yeshiva at Telz Gutwirth had frequently been offered hospitality by a local Chassidic family, Rabbi and Mrs Minz. He offered to take with him to Curacao one of their daughters, Nechama, in order to save her life. The plan worked. They both arrived in Japan safely.

A short while after his arrival in Japan Gutwirth heard of a shipload of 74 Jews arrived in the port of Kobe, but were not allowed to land because they had omitted to obtain a “non-visa visa” for Curacao or a visa for some other final destination. The ship was forced to return them to Vladivostok, Russia. Gutwirth set to work to obtain these visas for them but it would take a few days. To gain valuable time he fabricated a telegram purporting to be signed by the USA ambassador in Japan in which the captain of the vessel was instructed to return to Kobe since the USA had now agreed to accept his passengers. Understandably the Japanese Post Office was reluctant to accept his claim that he was authorised by the US embassy to send the telegram. He did not give up and finally found a post office agency which agreed to his request. When the ship returned to port, destination visas had, at his request, been issued by the Dutch consul in Kobe and these 74 Jews including the Amshinover Rebbe who was on the ship, were saved.

The young Gutwirth couple, however, had no intention of continuing to Curacao. Instead they went to the Dutch East Indies, today Indonesia, where they decided to marry. Nathan then joined the Dutch army. When the Japanese invaded Indonesia he was taken prisoner and spent the remaining 3 ½ years of the war as a librarian in a Japanese prisoner of war camp. In 1946, after the end of World War II, the couple went to the USA where they lived for some thirteen years. In 1958, wishing to be reunited with the remains of their family, he returned to Europe, settled in Antwerp and built up the family diamond business. He became prosperous and a benefactor to many Jewish and general charities. He founded “Tikvateinu”, an organization to help severely disadvantaged children to realize their full potential and take a full part in society. The organization is active in Antwerp until today. Some of the funds for Tikvateinu were donated by Nathan's Israeli cousin Aaron Gutwirth who was a successful industrialist Gutwirth died in Antwerp in 1999.
אדלר, הוגו חיים (1894-1955) , חזן ומלחין. נולד באנטוורפן, בלגיה. עבד עם יוסלה רוזנבלט בהמבורג ובשנים 1939-1921 שירת כחזן במנהיים, גרמניה. אדלר למד קומפוזיציה אצל ארנסט טוך. ב-1939 נמלט לארצות-הברית והתמנה לחזן של בית-הכנסת בוורססטר (Worcester), מסצ'וסטס.
אדלר הלחין את המנוניו של פרנץ רוזנצוייג והושפע עמוקות מכתביו. כמו כן, הלחין את הקנטטות אור ועם (1931), בלק ובלעם (1934), עקדה (1938), ראה, יהודי (1943), יונה (1943) ונשל הרדיפה (1946). עוד הלחין מוסיקה לטקסט תפילה שלמים. נפטר בארצות-הברית.
Marrano banker

Born in Spain, he established - with his brother - a business in spices and precious stones. He settled in Antwerp, Low Countries, and on his brother's death in 1536 was joined in the business by his sister-in-law, Beatrice da Luna (Gracia Mendes). Their great bank enjoyed a monopoly in pepper. Their vast wealth and culture obtained them admittance to the highest circles. Mendes was a magnate in the spice trade and made large loans to the governments of the Low Countries, Portugal, and England. He organized an escape route for Marranos from the Iberian peninsula to Italy and Turkey. He was arrested in 1532 on charges of Judaizing but the case was allowed to lapse on payment of a heavy fine (partly due to the intervention of England's Henry VIII who used the Mendes bank). After his death in Antwerp a similar charge was the pretext for the confiscation of his property.
Scholar

He received a rabbinic education in his native Krakow and his secular education at the universities of Berlin and Berne. He then served as rabbi in Dresnitz and Lostice. After World War I he settled in Antwerp where he headed the Tahkemoni school and later became a bookseller. Guenzig's scholarly work dealt largely with the history of the Jewish Enlightenment (Haskala) in Galicia but he wrote on many other topics and edited scholarly journals.

ארליך, משה (1921 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא - בלגיה", נולד ב-י"ג בתשרי תרפ"ב (15 באוקטובר 1921) בוורשה, פולין. המשפחה היגרה לבלגיה בשנת 1924 והתיישבה בעיר אנטוורפן. אביו, ירוחם, ואמו, שרה לבית שיינברג, גרו ברחוב פרובינסיסטראט (Provinciestraat) מס' 247. להורים היתה חנות למוצרי חלב. משה ארליך למד בישיבת "שערי תורה" שליד קהילת "שומרי הדת" באנטוורפן והיה חבר בקבוצת "התקוה" ב-"בני עקיבא".

תנועת הנוער "בני עקיבא" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

ארליך נעצר ע"י הנאצים באנטוורפן, משם נשלח למחנה מעצר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם גורש לאושוויץ ב-1 בספטמבר 1942 בטרנספורט מס' 7 (Transport VII). שמו מופיע במספר 267 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

אפל, אוסקר (1942-1921), חבר בקבוצת "התקוה" של תנועת בני עקיבא (בח"ד) בלגיה, נולד בי' בניסן תרפ"א, (18 באפריל 1921) בברמן, גרמניה. אביו, יצחק, ואמו מינדל לבית סינה, הגיעו לבלגיה עם ילדיהם, אוסקר (אוסיאס), פפי והנרי, וגרו באנטוורפן. היה חבר בקבוצת "התקוה" והיה בין החותמים על תקנון היסוד של בני-עקיבא באנטוורפן בשנת 1935.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

 

 

גרינס, ישראל (1942-1925), פעיל בתנועת "בני עקיבא - בח"ד בלגיה", נולד בכ' בכסלו תרפ"ו (7 דצמבר 1925) ברימנוב, פולין. אביו, יצחק, היה בעל מעפיה, ואמו, הענה לבית קוהן, הגיעו לבלגיה בשנת 1927 וגרו תחילה בקרונסטראט 210, אנטוורפן, ובהמשך בפרובינסיסטראט 262, אנטוורפן, בלגיה. לישראל היה אחות בשם ריבקה (ראה בערך גרינס רבקה). 

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

גרינס ישראל נעצר בבלגיה על ידי הנאצים, נכלא במחנה מעבר מכלן-מלין, וגורש לאושוויץ ב-24 אוקטובר 1942 במשלוח מס' 15 (Transport XV). שמו מופיע תחת מספר 276 ברשימת המגורשים. גרינס ישראל נרצח באושוויץ בט"ז בחשוון תש"ג (27 באוקטובר 1942).

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

ואהל, חיה איטה (1942-1923), חברה בקבוצת "גאולה" של תנועת בני עקיבא (בח"ד) בלגיה, נולדה בכ"ז בתמוז תרפ"ג (10 ביולי 1923) בהנובר, גרמניה. אביה, משה אהרן, ואימה פראדל לבית שטורך גרו בגרוטה בארסטראאט 66, אנטוורפן, בלגיה. המשפחה ניהלה אורך חיים חרדי. לחיה איטה היו אחות בשם מלכה רחל ואח בשם בצלאל מרדכי שגורשו יחד עם אמם לאושוויץ.

חיה איטה נחנה בכישרון לזמרה. אביה התנגד לחברותה בתנועת בני עקיבא-בח"ד, אך למרות זאת היא היתה מסורה מאד לתנועה. אביה שרד את השואה ושב לאנטוורפן שם התגורר בגנרל קפיומונטסטראאט 30, ברכם-אנטוורפן, בלגיה. 

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יהודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

חיה איטה ואהל נעצרה ע"י הנאצים ונשלחה למחנה המעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם גורשה ב-29 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 6  (Transport VI). שמה מופיע במספר 62ברשימת המגורשים. משם לא חזרה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

וודקה, אהרן (1923 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה",  נולד ב-כ"ד בטבת תרפ"ג (12 בינואר 1923) בביאליסטוק, פולין. אביו, אברהם, ואמו, גיטל לבית צפאת, הגיעו לבלגיה באוגוסט 1925 וגרו בלמוריניירסטראאט 69, אנטוורפן, בלגיה, ואח"כ בלנגה קיביטסטראאט 136, ולבסוף במריניססטראאט 9,, אנטוורפן, בלגיה. להורים הייתה חנות בדים.

לאהרן  היו שני אחים: משה (ראה ערך וודקה משה) ודוד יבלחט"א ששרד את השואה ומתגורר היום בארה"ב. אהרן למד בישיבת "שערי תורה" שליד קהילת שומרי הדת באנטוורפן.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

וודקה אהרן, גויס ע"י הנאצים לעבודות כפיה במסגרת מבצע "טוד" ונשלח לעבודה במפעל Joh. Schneider. משם גורש לאושוויץ דרך מחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, ב-10 באוקטובר 1942 בטרנספורט מס' 12 (Transport XII). שמו מופיע במספר 961 ברשימת המגורשים. בפעם אחרונה נראה בתאריך 30 באוקטובר 1944 ב-Faulbruck, (כיום Moscisko), פולין. (עד 1945 היה בשליטת גרמניה). 

 

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

וודקה, משה, (1927 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה",  נולד ב-כ"ו בכסלו תרפ"ח (20 בדצמבר 1927) בבורגרוט, אנטוורפן, בלגיה. אביו, אברהם, ואמו, גיטל לבית צפאת, הגיעו לבלגיה באוגוסט 1925 וגרו בלמוריניירסטראאט 69, אנטוורפן, בלגיה, ואח"כ בלנגה קיביטסטראאט 136, ולבסוף במריניססטראאט 9,, אנטוורפן, בלגיה. להורים הייתה חנות בדים.

למשה  היו שני אחים: אהרן (ראה ערך וודקה משה) ודוד יבלחט"א ששרד את השואה ולאחר מכן התגורר בארה"ב. 

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

וודקה, משה, נעצר על ידי הגרמנים ונשלח למחנה המעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, ומשם גורש ב-10 באוקטובר 1942 בטרנספורט מס' 12 (Transport XII). שמו מופיע במספר 962 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

ווייסווהל, הרש (1924 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה",  נולד ב-כ"ז באב תרפ"ד (27 באוגוסט 1924) בקלימונטוב, פולין. אביו, יחזקאל, שהיה מורה, ואמו, דוברה לבית אייזנבוך, הגיעו לבלגיה באוגוסט 1929 וגרו בהובנירסטראאט 50, אנטוורפן, בלגיה, ואח"כ בבואןסטראאט 34, בורגרוט , אנטוורפן, בלגיה. במשפחה היו שמונה ילדים: איצ'ק, משה, מלכה, שרה, רייזלה, הרש, יעקב אליעזר ושמעון.

לאהרן  היו שני אחים: משה (ראה ערך וודקה משה) ודוד יבלחט"א ששרד את השואה ומתגורר היום בארה"ב. אהרן למד בישיבת "שערי תורה" שליד קהילת שומרי הדת באנטוורפן.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

וויסווהל הרש, נעצר ע"י הנאצים ונשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם גורש לאושוויץ ב-290 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 6 (Transport VI). שמו מופיע במספר 571 ברשימת המגורשים. משם לא חזר

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

ווילדשטיין, פאני (פייגע), (1922 - 1942), פעילה בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולדה ב-כ"א בחשוון תרפ"ג (12 בנובמבר 1922) בז'ודלובה, פולין. אביה, אלטר דוד, ואמה, בלומה לבית ווילדשטיין, גרו בווינה, אוסטריה, בהייצלמןשטראסה 22/13 ומשם הגיעו לבלגיה בינואר 1924 וגרו בואן לריוססטראאט 18, אנטוורפן, בלגיה. 

לפאני היה אח  קלמן חיים, (ראה ערך וילדשטיין קלמן חיים, בנפרד), וכן אחות בשם פרידה פריש ששרדה את השואה, ונפטרה בשיבה טובה באנטוורפן. יחד עם סלי וינברג, תיאה אפשטיין ז"ל ורחל צוגמן (ראה ערך צוגמן רחל בנפרד) השטייכה לחבורת החברות הסודית בשם "ספתרה (Safatera), שהורכב מראשי התיבות של שמן בלועזית. פאני עבדה בענף היהלומים.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

ווילדשטיין, פאני נעצרה ע"י הנאצים באנטוורפן, משם נשלחה למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, וגורשה לאושוויץ ב-25 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 5 (Transport V). שמה מופיע במספר 495 ברשימת המגורשים. משם לא חזרה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

ווילדשטיין, קלמן חיים, (1927 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד ב-א' באדר א' תרפ"ז (3 בפברואר 1927) בז'ודלובה, פולין. אביו, אלטר דוד, ואמו, בלומה לבית ווילדשטיין, גרו בווינה, אוסטריה, בהייצלמןשטראסה 22/13 ומשם הגיעו לבלגיה בינואר 1924 וגרו ב-ואן לריוססטראאט 18, אנטוורפן, בלגיה. 

לקלמן היו שתי אחיות, פאני פייגע, (ראה ערך וילדשטיין פאני, בנפרד), ופרידה פריש ששרדה את השואה, ונפטרה בשיבה טובה באנטוורפן. הוא היה נמוך קומה, מתולתל, עם עיני תכלת. היה בעל קורא בבית המדרש של המזרחי "מנחם אבלים" ב-לנגה קיביטסטראאט, אנטוורפן, בלגיה. הוא למד בבית הספר למסחר ב-מרקגרבהליי באנטוורפן, בלגיה.

בזמן המלחמה פגשה אותו סילבי פישר עם אמו ב-לוספלאץ, אנטוורפן, בלגיה. האמא אמרה לה שמאז שלקחו את פאני נמאס לה לברוח והיא התייצבה עם שרלי ברכבת למחרת.  

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

ווילדשטיין, קלמן, נעצר עם אמו ע"י הנאצים באנטוורפן, משם נשלחו למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, וגורש לאושוויץ ב-25 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 5 (Transport V). שמו מופיע במספר 576 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

אמו, בלומה ווילדשטיין, גורשה לאושוויץ ב-12 בספטמבר 1942 בטרנספורט מספר 9 (Transport IX). שמה מופיע תחת המספר 984 ברשימת המגורשים.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

וילנר, אסתר (פרימט), (1925 - 1942), פעילה בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולדה ב-טו בטבת תרפ"ה (11 בינואר 1925) בזמיגרוד, פולין. אביה, נפטלי, ואמה, סילקה לבית לנגשטיין, הגיעו לבלגיה בספטמבר 1925 וגרו בפינת הרוחובות בלייקהופסטראאט ומגדלנהסטראאט 19, אנטוורפן, בלגיה, ואחר כך במריניססטראאט 1, אנטוורפן, בלגיה. להורים הייתה חנות לממכר עופות.

לאסתר היו חמישה אחים ואחיות: יעקב (ראה ערך וילנר יעקב בנפרד), ג'ורג'ט אוגוסטה, אנא מלכה, חרש מנדל ואלטר מנשה. (שלושת האחרונים לא גורשו). 

אסתר היתה מאד פעילה בתנועת בני עקיבא.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

וילנר, אסתר נעצרה ע"י הנאצים באנטוורפן, משם נשלחה למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, וגורשה לאושוויץ ב-11 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 2 (Transport II). שמה מופיע במספר 464 ברשימת המגורשים. משם לא חזרה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

וילנר, יעקב (ג'יי), (1919 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד ב-י"ב בחשוון תר"פ (5 בנובמבר 1919) בזמיגרוד, פולין. אביו, נפתלי, ואמו, סילקה לבית לנגשטיין, הגיעו לבלגיה בספטמבר 1925 וגרו בפינת הרוחובות בלייקהופסטראאט ומגדלנהסטראאט 19, אנטוורפן, בלגיה, ואחר כך במריניססטראאט 1, אנטוורפן, בלגיה. להורים הייתה חנות לממכר עופות.

ליעקב היו חמישה אחים ואחיות: אסתר (ראה ערך וילנר אסתר בנפרד), ג'ורג'ט אוגוסטה, אנא מלכה, חרש מנדל ואלטר מנשה. (שלושת האחרונים לא גורשו). 

יעקב היתה חבר פעיל בגרעין העיקרי של התנועה ואהב לקחת אחריות. הוא היה פרוון במקצועו.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

וילנר, יעקב נעצר ע"י הנאצים באנטוורפן, משם נשלחה למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, וגורש לאושוויץ ב-25 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 5 (Transport V). שמו מופיע במספר 950 ברשימת המגורשים. על פי תעודת הפטירה של ארכיון אושוויץ, הוא נפטר ב-25 בספטמבר 1942 מדלקת ריאות.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

זומר, נפתלי (טולק), (1924 - ?), פעיל בקבוצת "התקווה" של תנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד בשנת תרפ"ד-תרפ"ה  (1924) בסיקובצה, סלובקיה. 

לנפתלי היתה אחות, רוזה (ראה ערך זומר רוזה בנפרד). הוא היה בלונדיני חביב.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

זומר, נפתלי נעצר בזמן השואה, אך אין פרטים לגבי מה קרה לו. הוא לא חזר אחרי המלחמה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

זומר, רוזה , (1922 - 1942), פעילה בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולדה בכ"ב בניסן תרפ"ב  (20 באפריל 1922) בסיקובצה, סלןבקיה. 

לרוזה  היה אח, נפתלי המכונה טולק, (ראה ערך זומר נפתלי בנפרד). היא היתה יפהפיה.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

זומר, רוזה נעצרה ע"י הנאצים נשלחה למחנה מעבר דרנסי (Drancy), צרפת, וגורשה לאושוויץ ב-9 בספטמבר 1942 בטרנספורט מס' 30 (Transport 30).  משם לא חזרה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

זוסקינד, הרש, (1911 - 1943), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד בי"ד בתמוז תרע"א (10 ביולי 1911) באנטוורפן, בלגיה. אביו, אברהם, ואמו, גיטל לבית פישר, גרו בסטומסטראאט 11, אנטוורפן, בלגיה. הרש היה נשוי למינדל לבית סמרגד (ראה ערך זוסקינד-סמרגד, מינדל בנפרד). היתה להם בת, ביאטריס (בטי) תבלחט"א שרדה את השואה וחיה בירושלים.

הרש היה ממייסדי תנועת בני עקיבא (בח"ד) בבלגיה ושימש כראש הסניף. היה חבר בצעירי המזרחי ואף עלה ארצה יחד עם רעייתו לאור הבטחה שיקבל תפקיד בארץ. הם חזרו לבלגיה בעקבות מכתב שקיבל ובו נודע לו שאביו חולה מאד. 

הרש היה יהלומן במקצועו וגר באוסטנסטראאט 50, אנטוורפן, בלגיה. 

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

זוסקינד, הרש נעצר ע"י הנאצים באנטוורפן, משם נשלחה למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, שם שהה מתאריך 23 ספטמבר 1942 עד שחרורו בתאריך 26 ביוני 1943. לאחר שחרורו נעצר בשנית יחד עם רעייתו והגיע שוב למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה. ישנה עדות שהוא נראה שם בתאריך 6 בספטמבר 1943. הוא גורש לאושוויץ ב-20 בספטמבר 1943 בטרנספורט מס' 22ב (Transport XXIIB). שמו מופיע במספר 190 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

זוסקינד-סמרגד, מינדל (מיניון), (1915 - 1943), פעילה בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולדה ב-י"ד באייר תרע"ה (30 באפריל 1915) בהאג, הולנד. לאביה, שמעון, ואמה, רעכה לבית דנקוביץ, היו חמישה ילדים: מליטה, רוזליה, אלכס (ראה ערך סמרגד אלכס בנפרד), מינדל (מיניון) וסילבי פישר תבלחט"א.

למינדל היתה נשואה לזוסקינד הרש (ראה ערך זוסקינד הרש בנפרד), והיתה להם בת, ביאטריס (בטי) ששרדה את השואה ולימים התגוררה בירושלים. מינדל עלתה ארצה יחד עם בעלה לאור הבטחה שהוא יקבל תפקיד בארץ. הם חזרו לבלגיה בעקבות מכתב שבו בעלה התבשר שאביו חולה מאד. בשובם לבלגיה הם גרו באוטסטנסטראאט 50, אנטוורפן. 

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

זוסקינד-סמרגד, מינדל נעצרה ע"י הנאצים באנטוורפן, משם נשלחה למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, שם שהתה מתאריך 23 ספטמבר 1942 עד שחרורה בתאריך 26 ביוני 1943. לאחר שחרורה נעצר בשנית יחד עם בעלה והגיעה שוב למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה. ישנה עדות שהיא נראתה שם בספטמבר 1943. היא גורשה לאושוויץ ב-20 בספטמבר 1943 בטרנספורט מס' 22ב (Transport XXIIB). שמו מופיע במספר 189 ברשימת המגורשים. משם לא חזרה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

זילברשטיין, אפרים, (1924 - ?), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד בכ"א באייר תרפ"ד (25 במאי 1924) באלכסנדריה, מצרים. אביו, שלמה, ואמו, חנה לבית הרץ, הגיעו לאנטוורפן, בלגיה, מסקוטלנד בשנת 1919 וגרו בבורגרוט, אנטוורפן, בלגיה, עד 1922 משם עזבו לאלכסנדריה, מצרים. ב-11 במאי 1932 המשפחה חזרה לאנטוורפן, וגרה בקרונסטראאט 204, אנטוורפן, בלגיה] ובהמשך באותו רחוב מס' 197.במשפחת זילברשטיין היו שמונה ילדים: אליזבט ילידת 30 במאי 1916, גלסגו, סקוטלנד, הרי יצחק יליד 25 בנובמבר 1917, גלסגו, סקוטלנד, לאה גרדה, ילידת 4 אוגוסט 1919, אנטוורפן, בלגיה, דורה, ילידת 29 דצמבר 1921, אנטוורפן, בלגיה (ראה ערך זילברשטיין דורה, בנפרד), אפרים יליד 25 מאי 1924, אלכסנדריה, מצרים, יוסף יליד 13 דצמבר 1925, אלכסנדריה, מצרים, (ראה ערך זילברשטיין יוסף בנפרד), מוריס יליד 26 נובמבר 1927, אלכסנדריה, מצרים, וחיים יליד 30 ינואר 1932, אנטוורפן, בלגיה.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

זילברשטיין, אפרים, נעצר במרסיי, צרפת וגורש למחנה השמדה אושוויץ. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

זילברשטיין, דורה 1, (1921 - 1942), פעילה בקבוצת "הדסה" של תנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולדה בכ"ח  בכסלו תרפ"ב (29 בדצמבר 1921) בבורגרוט, אנטוורפן, בלגיה. אביה, שלמה, ואמה, חנה לבית הרץ, הגיעו לאנטוורפן, בלגיה, מסקוטלנד בשנת 1919 וגרו בבורגרוט, אנטוורפן, בלגיה, עד 1922, משם עזבו לאלכסנדריה, מצרים. ב-11 במאי 1932 המשפחה חזרה לאנטוורפן, וגרה בקרונסטראאט 204, אנטוורפן, בלגיה, ובהמשך באותו רחוב מס' 197.

לבמשפחת זילברשטיין היו שמונה ילדים: אליזבט ילידת 30 במאי 1916, גלסגו, סקוטלנד, הרי יצחק יליד 25 בנובמבר 1917, גלסגו, סקוטלנד, לאה גרדה, ילידת 4 אוגוסט 1919, אנטוורפן, בלגיה, דורה, ילידת 29 דצמבר 1921, אנטוורפן, בלגיה (ראה ערך זילברשטיין דורה, בנפרד), אפרים יליד 25 מאי 1924, אלכסנדריה, מצרים, יוסף יליד 13 דצמבר 1925, אלכסנדריה, מצרים, (ראה ערך זילברשטיין יוסף בנפרד), מוריס יליד 26 נובמבר 1927, אלכסנדריה, מצרים, וחיים יליד 30 ינואר 1932, אנטוורפן, בלגיה.

דורה היתה בלונדינית וספורטיבית.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

זילברשטיין, דורה, נעצרה ע"י הנאצים באנטוורפן, ונשלחה למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, ומשם גורשה לאושוויץ ב-25 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 5 (Transport V). שמה מופיע במספר 247 ברשימת המגורשים. משם לא חזרה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

זילברשטיין, יוסף (1926 - 1942), פעיל בקבוצת "שחל" של תנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד בח' בטבת תרפ"ז (13 בדצמבר 1926) באלכסנדריה, מצרים. אביו, שלמה, ואמו, חנה לבית הרץ, הגיעו לאנטוורפן, בלגיה, מסקוטלנד בשנת 1919 וגרו בבורגרוט, אנטוורפן, בלגיה, עד 1922 משם עזבו לאלכסנדריה, מצרים. ב-11 במאי 1932 המשפחה חזרה לאנטוורפן, וגרה בקרונסטראאט 204, אנטוורפן, בלגיה] ובהמשך באותו רחוב מס' 197.במשפחת זילברשטיין היו שמונה ילדים: אליזבט ילידת 30 במאי 1916, גלסגו, סקוטלנד, הרי יצחק יליד 25 בנובמבר 1917, גלסגו, סקוטלנד, לאה גרדה, ילידת 4 אוגוסט 1919, אנטוורפן, בלגיה, דורה, ילידת 29 דצמבר 1921, אנטוורפן, בלגיה (ראה ערך זילברשטיין דורה, בנפרד), אפרים יליד 25 מאי 1924, אלכסנדריה, מצרים, יוסף יליד 13 דצמבר 1925, אלכסנדריה, מצרים, (ראה ערך זילברשטיין יוסף בנפרד), מוריס יליד 26 נובמבר 1927, אלכסנדריה, מצרים, וחיים יליד 30 ינואר 1932, אנטוורפן, בלגיה.

זילברשטיין, יוסף, למד בבית הספר היהודי "יסודי התורה" ואח"כ עבד כפרוון.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

זילברשטיין, אפרים, נעצר על ידי הנאצים באנטוורפן, משם נשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם הוא גורש לאושוויץ ב-15 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 3(Transport III). שמו מופיע במספר 466 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

ז'קונט, דב (1926 - 1942), פעיל בקבוצת "התקווה" של תנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד בד' בשבט  תרפ"א (13 בינואר 1921) בווארשה, פולין. אביו, יעקב, ואמו, הודס-הדסה לבית קרשוב, הגיעו לבלגיה, באפריל 1924, וגרו בזורנבורגסטראאט 50, אנטוורפן, בלגיה. במשפחת ז'קרונט היו עשרה ילדים, שלשה מהם נפטרו בגיל צעיר. שמות האחרים: זושא-זלדה ילידת 1899, הרש-צבי, יליד 1901, שרה-סוניה ילידת 1904, הינדה-הנרייט, ילידת 1908, זאב, יליד 1909, אריה-לייב (יבלחט"א יליד 1916, דוב-בר יליד 1921. אבי המשפחה, יעקב, היה האדריכל של הבנין המפורסם באוסטנסטראאט 50, אנטוורפן, בלגיה.

ז'קונט, דב, למד בבית הספר היהודי "יסודי התורה" ובהמשך החל ללמוד צורפות. הוא היה חבר קרוב של וולף גרוסברג (ראה ערך גרוסברג וולף בנפרד) 

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

ז'קונט דב נעצר על ידי הנאצים באנטוורפן, משם נשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם הוא גורש לאושוויץ ב-31 באוקטובר 1942 בטרנספורט מס' 16 (Transport XVI). שמו מופיע במספר 128 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

חמיידס, שרה (1923 - 1942), פעילה בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולדה בי"ג  באלול תרפ"ג (25 באוגוסט 1923) בדורטמונד,גרמניה. אביה, יהודה-לייב (ליאופולד), ואמה, חנה לבית קופל, הגיעו לבלגיה, ב- 1926 וגרו בון דר מיידנסטראאט 23, אנטוורפן, בלגיה.

לחמיידס שרה היו שלושה אחכים: יצחק מרקוס , לזר וקלמן. היא היתה תופרת במקצועה. בתקופת המלחמה, סילבי פישר טיפלה בחנה, אמה של שרה (כולל הבאת אוכל והאכלתה, אחרי ששרה נעצרה.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

חמיידס שרה נעצרה ע"י הנאצים באנטוורפן, ונשלחה למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, ומשם גורשה לאושוויץ ב-11 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 2 (Transport II). שמה מופיע במספר 463 ברשימת המגורשים. משם לא חזרה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

טווין, ברנרד (1924 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד בח' בכסלו תרפ"ה (5 בדצמבר 1924) בבורגרהוט, אנטוורפן, בלגיה. אביו, יעקב, ואמו, גולדה לבית בליץ, גרו ברולוואגןסטראאט 14, אנטוורפן, בלגיה, שם האב עבד כחייט.

לטווין, ברנרד, היו ארבעה אחים: נתן, ז'ול (ראה ערך טווין ז'ול,בנפרד), אליאס ואברהם. הוא למד בבית הספר היהודי "תחכמוני" ובהמשך בישיבת "שערי תורה" של קהילת "שומרי הדת" באנטוורפן. הוא היה חבר פעיל מאד בתנועת הנוער. הוא קיבל אזרחות בלגית בתאריך 27 במאי 1941.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

ברנרד טווין נעצר על ידי הנאצים באנטוורפן, משם נשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם הוא גורש לאושוויץ ב-11 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 2 (Transport II). שמו מופיע במספר 458 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

טווין, ז'ול (1927 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד בי' בחשוון תרפ"ח (5 בנובמבר 1927) בבורגרהוט, אנטוורפן, בלגיה. אביו, יעקב, ואמו, גולדה לבית בליץ, גרו ברולוואגןסטראאט 14, אנטוורפן, בלגיה, שם האב עבד כחייט.

לטווין, ז'ול, היו ארבעה אחים: נתן, ברנרד(ראה ערך טווין ברנרד, בנפרד), אליאס ואברהם. הוא למד בבית הספר היהודי "תחכמוני"  באנטוורפן. 

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

טווין ברנרד נעצר על ידי הנאצים באנטוורפן, משם נשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם הוא גורש לאושוויץ ב-11 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 2 (Transport II). שמו מופיע במספר 149 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

טייכמן, ישראל (?- ?), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה". משפחתו גרה בפרובינסיסטראאט, אנטוורפן, בלגיה.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

ישראל טייכמן לא שרד את השואה. פרטים על איך ומתי נעצר והיכן נפטר לא ידועים.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

יוסקוביץ, דוד (1923 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד בכ"ב באב תרפ"ג (10 באוגוסט 1923) בוויילון, פולין. אביו, טוביה, ואמו, בלומה לבית קרוטושינסקי, הגיעו לבלגיה, בספטמבר 1928, וגרו בפרוביסיסטראאט 281, אנטוורפן, בלגיה. לדוד יוסקוביץ היה אח בשם חיים (ראה ערך יוסקוביץ חיים בנפרד).

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

דוד יוסקוביץ נעצר על ידי הנאצים באנטוורפן, וגויס לעבודות כפיה במסגרת מבצע טוד (operation Todt) במפעל (Joh. Schneider (Saarbrucken והיה עצור במחנה Hardelot-Plage. משם גורש דרך מחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה,   לאושוויץ ב-31 באוקטובר 1942 בטרנספורט מס' 16 (Transport XVI), שמו מופיע במספר 359 ברשימת המגורשים, אך קפץ מהרכבת ובדרך כלשהי הגיע להכשרה בבומל. הוא נעצר בשנית ונשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם הוא גורש לאושוויץ ב-20 בספטמבר 1943 בטרנספורט מס' 22א (Transport XXIIA). שמו מופיע במספר 37 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

יוסקוביץ, חיים (הרי) (1922 - 1942), פעיל בקבוצת "יעבץ" של תנועת "בני עקיבא - (בח"ד) בלגיה", נולד בג' בסיון תרפ"ב (30 במאי 1922) בוויילון, פולין. אביו, טוביה, ואמו, בלומה לבית קרוטושינסקי, הגיעו לבלגיה, בספטמבר 1928, וגרו בפרוביסיסטראאט 281, אנטוורפן, בלגיה. לחיים יוסקוביץ היה אח בשם דוד(ראה ערך יוסקוביץ דוד בנפרד). הוא היה פרוון במקצועו.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

חיים יוסקוביץ נעצר על ידי הנאצים באנטוורפן, משם נשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם הוא גורש לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 4 (Transport IV). שמו מופיע במספר 150 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

לובלינר, פרדי (1924 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא - (בח"ד) בלגיה", נולד בב' בשבט תרפ"ד (8 בינואר 1924) באנטוורפן, בלגיה. אביו, ישראל, ואמו, מריה לבית למברגר, גרו בתחילה באוסטנסטראאט 50, אח"כ באדלינקסטראאט 5 ולבסוף בסטנבוקסטראאט 38, פרדי לובלינר למד בבית הספר התיכון עירוני Athenee Royale, באנטוורפן, בלגיה. הוא היה חלק מרביעיית חברים יחד עם האטי פישר, לוסיאן האוזר (ראה ערך האוזר לוסיין בנפרד) ודו שטרן (ראה ערך שטרן דוד בנפרד). כינויו בין החברים היה "פלופ".

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

פרדי לובלינר נעצר על ידי הנאצים באנטוורפן ונרשם כאסיר פוליטי בלגי יהודי תחת מספר 118975. הוא נשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם גורש לאושוויץ ב-4 באפריל 1944 בטרנספורט מס' 24 (Transport XXIV). שמו מופיע במספר 211 ברשימת המגורשים. מאושוויץ הועבר לבוכנוואלד ב-22 בינואר 1945 ומשם לברגן-בלזן ב-13 במרץ 1945, שם נעלמו עקבותיו.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

לוגר, יולנדה (ינטע) (1923 - 1942), פעילה בתנועת "בני עקיבא - (בח"ד) בלגיה", נולדה בו' בתמוז תרפ"ג (20 ביוני 1923) בקרציונסטי, רומניה. אביה,  יעקב שלום, ואמה, זעווע לבית כ"ץ, הגיעו לבלגיה, ביוני 1930, וגרו בהובנירסטראאט 27, ואח"כ בלנטהסטראאט 27, אנטוורפן, בלגיה.  במשפחה היו חמישה ילדים: אברהם, (ראה ערך לוגר אברהם בנפרד), ינטה יולנדה, אנטוני, איגנץ ודוד.  

יולנדה לוגר היתה תופרת במקצועה.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

יולנדה לוגר נעצרה על ידי הנאצים באנטוורפן, ונשלחה למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם היא גורשה לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 4 (Transport IV). שמה מופיע במספר 625 ברשימת המגורשים. משם לא חזרה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

לוונווירט, הרמינה (חיה פייגע) (1924 - 1942), פעילה בתנועת "בני עקיבא - (בח"ד) בלגיה", נולדה בח' באלול תרפ"ד (7 בספטמבר 1924) באירסובה, צכיה. אביה,  פיליפ, ואמה, ססיליה לבית נגורט, הגיעו לבלגיה, ביולי 1929, וגרו בטרליסטסטראאט 29, אנטוורפן, בלגיה.  להרמינה היו אח בשם אדולף ושתי אחיות בשם אירינה ומלבינה ברנדשטטר-לוונווירט תבלחט"א שחיה בבריסל.  

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

הרמינה לוונוויר נעצרה על ידי הנאצים באנטוורפן, ונשלחה למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם היא גורשה לאושוויץ ב-15 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 3 (Transport III). שמה מופיע במספר 135 ברשימת המגורשים. משם לא חזרה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

ליפשיץ, אליעזר נח (1923 - 1942), פעיל בקבוצת "יעבץ" של תנועת "בני עקיבא - (בח"ד) בלגיה", נולד בי"ג באלול תרפ"ג (25 באוגוסט 1923) בצסטוכובה, פולין. אביו, דוד, ואמו, שיינע לבית ליכלינסקי, הגיעו לבלגיה, בדצמבר 1925, וגרו בפליקאןסטראאט 104, אנטוורפן, בלגיה.  אביו היה גבאי בבית הכנסת ההולנדי בבאומסטרסטראאט, אנטוורפן, בלגיה. ביולי 1942 עבר לגור ברו דה ז'רוזלם 97, שערבק, בריסל, בלגיה.

אליעזר נח ליפשיץ למד בבית הספר היהודי "תחכמוני" ובהמשך בישיבת "שערי תורה" שליד קהילת "שומרי הדת" באנטוורפן. היה פרוון במקצועו.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

אליעזר נח ליפשיץ נעצר על ידי הנאצים באנטוורפן, ונשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם הוא גורש לאושוויץ ב-25 באוגוסט 1942 בטרנספורט מס' 5 (Transport V). שמו מופיע במספר 451 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

לנגר, משה (מרכוס) (1919 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא - (בח"ד) בלגיה", נולד בט"ז בתמוז תרע"ט (14 ביולי 1919) בוינה, אוסטריה. אביו,  חיים, ואמו, רוזלי לבית קנר, הגיעו לבלגיה, ב-10 במאי 1924, וגרו בפלנטיין מורטוססטראאט 135, אנטוורפן, בלגיה.  למשה היו ארבע אחיות: אוה, ילידת פולין 1910 (נפטרה), ברטה, ילידת אנטוורפן, בלגיה, 1912 (נפטרה באנטוורפן, בלגיה ב-1972), ג'יזל אוגוסטה, ילידת אנטוורפן, בלגיה, 1914 (גורשה לאושביץ-בירקנאו, ניצלה ונפטרה בארה"ב בשנת 2007), הנריאטה, ילידת וינה, אוסטריה 1917 (התגוררה בארה"ב). 

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

משה לנגר נעצר על ידי הנאצים באנטוורפן, ונשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם הוא גורש לאושוויץ ב-8 בספטמבר 1942 בטרנספורט מס' 8 (Transport VIII). שמו מופיע במספר 472 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

על פי עדותו של אהרן בוז'יקובסקי, הוא גורש לסוביבור ונספה בקרון בין גרו0-רוזן לבוכנוואלד.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

לרך, אליעזר (1924 - 1943), פעיל בתנועת "בני עקיבא - (בח"ד) בלגיה", נולד בא' באדר א' תרפ"ד (6 בפברואר 1924) בקריסטינופול, פולין. אביו,  הרש, ואמו, חנה לבית אדלשטיין, הגיעו לבלגיה, בספטמבר 1927, וגרו בוויפסטראאט 30, אנטוורפן, בלגיה.  לאליעזר היתה אחות בשם ציפורה (ראה ערך לרך ציפורה, בנפרד).

אליעזר לרך למד בישיבת "שערי תורה" שליד הקהילה "שומרי הדת", באנטוורפן, בלגיה.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

אליעזר לרך נעצר על ידי הנאצים באנטוורפן, ונשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם הוא גורש לאושוויץ ב-26 בספטמבר 1942 בטרנספורט מס' 11 (Transport XI). שמו מופיע במספר 1644 ברשימת המגורשים.

נפטר באוושביץ, על פי תעודה של ארכיון אושוויץ הוא נפטר מדלקת קרום החזה (Rippenfelleiterung) בתאריך 28 בינואר 1943.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

לרך, ציפורה (1924 - 1943), פעילה בתנועת "בני עקיבא - (בח"ד) בלגיה", נולדה בח' באייר תרפ"ב (6 במאי 1922) בקריסטינופול, פולין. אביה,  הרש, ואמה, חנה לבית אדלשטיין, הגיעו לבלגיה, בספטמבר 1927, וגרו בוויפסטראאט 30, אנטוורפן, בלגיה.  לציפורה היה אח בשם אליעזר (ראה ערך לרך אליעזר, בנפרד).

למרות היותה ממשפחה דלת אמצעים, היא התמסרה ללימודים והייתה בחורה משכילה. היתה מורה ליהדות. ציפורה היתה חברה טובה מאוד וסייעה לחברותיה במתן שיעורים פרטיים.

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

ציפורה לרך נעצרה על ידי הנאצים באנטוורפן, ונשלח למחנה מעבר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם הוא גורש לאושוויץ ב-26 בספטמבר 1942 בטרנספורט מס' 11 (Transport XI). שמו מופיע במספר 1641 ברשימת המגורשים. משם לא חזרה.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

זינגר, צבי, (?- ?), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה".

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

כל מה שידוע עליו הוא שלא שרד את השואה. פרטים על איך ומתי נעצר והיכן נפטר לא ידועים.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

באנובצה נאד בבראבואו BANOVCE NAD BEBRAVOU

(בהונגרית BAN)

עיירה במערב סלובקיה.


באנובצה על נהר בבראווה שוכנת על מסילת רכבת בקירבת הערים ניטרה (NITRA) וטרנצ'ין (TRENCIN). לפנים היה האזור ב"קיסרות המוראווית הגדולה", עד שנכבש בידי ההונגרים. בשנים 1918-1526 השתייך לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים הגיעו לאזור כבר במאה הראשונה עם הלגיונות הרומיים, וככל הנראה מאותה התקופה היו שם סוחרים ומתווכים יהודים. הם נזכרים שוב במסמכים מהמאה העשירית. במחצית הראשונה של המאה ה-15 מצאו מקלט באזור טרנצ'ין יהודים שנמלטו מווינה לדרום בוהמיה. מקצתם התיישבו בבאנובצה, שנקראה אז טרנצ'ן-באן, וקהילה יהודית החלה להתארגן במקום כנראה ברבע הראשון של המאה ה-19. באותה העת כיהנו שם הרב נתנאל אמריך (EMERICH) ואחריו בנו ר' וולף אמריך. ב-1822 החלו רישומי ספר הלידות והפטירות של יהודי העיר ויהודי הנפה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19, כשחוברה באנובצה לרשת מסילות הברזל, החל המקום להתפתח, ולעיירה באו מתיישבים יהודים מהסביבה בעיקר מהעיירה אוזורובצה.

הקהילה היהודית בבאנובצה בהשתייכה לזרם האורתודוקסי, והיו ברשותה בית עלמין, בית כנסת, מקוה טהרה ובית אבות, "חברה קדישא", אגודת נשים ואגודת בנות. תקופת מה היה גם בית ספר יהודי ואחרי סגירתו למדו ילדי היהודים בבית הספר הכללי ובגימנסיה. לימודי דת למדו מפי הרב. יהודים לא נתקבלו לסמינר המורים המקומי, שנוהל על-ידי קתולים.

בין שתי מלחמות העולם כיהן ארנסט מונק כנשיא הקהילה, הרב היה מוריץ רייך, ואיזידור ויינשטיין היה מזכיר הקהילה. רוב הזמן היו לקהילה חזנים מקומיים.

יהודי באנובצה סחרו בעיקר בפרוות וקיימו קשרי מסחר עם אנטוורפן בבלגיה, עם ונציה באיטליה ועם ארצות המזרח.

מאמצע המאה ה-19 השתלבו היהודים בכל תחומי הכלכלה. כמה מהם נעשו לסוחרים גדולים. יהודים היו בעלי בתי מלון, היו בעיירה שני רופאים יהודים ושני עורכי דין. חנויות היהודים היו מרוכזות סביב הככר המרכזית של העיירה. רוב היהודים השתייכו למעמד הכלכלי הבינוני, מעטים היו עניים. בשנות השלושים למאה ה-20 הקימו שני היהודים בורג ומונק (אז ראש הקהילה) בית חרושת.

יחסים שכנות טובים שררו בין בני הקהילה לבין התושבים הלא-יהודים, ובאו לידי ביטוי בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם, שבה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות.

משנות העשרים למאה היה הנוער היהודי מאורגן בתנועות נוער ציוניות: "השומר קדימה" (לימים "השומר הצעיר"), "מכבי" ו"בני עקיבא". הציונים, ובראשם איזידור ויינשטיין, הקימו בעיר ספרייה, מועדון ואולם התעמלות.

בשנת 1926, לקראת הקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי העיירה 250 שקלים, ורכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות. ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ',השתתפו 127 מבני הקהילה ואחד מהם נבחר להנהגה של "הציונים הכלליים. ב-1938 הוקמה בבאנובצה חוות הכשרה ורבים מחניכיה עלו לארץ ישראל.

ב-1930 חיו בבאנובצה נאד בבראבואו כ-500 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן (ספטמבר 1938), שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה השנה הכריזה סלובקיה אוטונומיה ובמארס 1939 נהייתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית.

היהודים הורחקו מחיי החברה והכלכלה. חלק מיהודי העיירה נלקחו למחנות עבודה שהוקמו בערים סרד (SERED) ונובאקי, שם עבדו עבור השלטונות. בסוף שנת 1940 עדיין ישבו 502 יהודים בעיירה.

בין מארס לאוקטובר 1942 הוסגרו רוב יהודי סלובקיה לידי הגרמנים, ושולחו למחנות ריכוז ולמחנות השמדה על אדמת פולין הכבושה. יהודי באנובצה ובראשם הרב רייך שולחו אף הם למחנות. אחרי אוקטובר 1942 נותרו במקום רק יהודים מעטים, שהוחזקו מפני שעבודתם הייתה חיונית למדינה.

בקיץ 1944, כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא נסיון מרד נגד השלטון הפאשיסטי, נמלטו ליערות היהודים שעדיין נותרו בסביבה. רובם נתפסו ונרצחו בידי הגרמנים ונקברו בקבר-אחים בבאנובצה.


אחרי המלחמה שרדו 45 יהודים מהעיירה והסביבה. רובם עלו בשנות הארבעים המאוחרות לארץ ישראל או היגרו לארצות שמעבר לים. בשנת 1990 התגוררו במקום שלוש משפחות יהודיות, בנייני הקהילה עמדו שוממים, ונותרו רק כשליש המצבות בבית העלמין היהודי.

רוטרדאם Rotterdam

עיר בדרום מערב הולנד.


בתחילת המאה ה- 17 ביקשה רוטרדאם למשוך אליה אנוסים מאנטוורפן והציעה להם יתרונות רבים, לרבות חופש דת מלא. מועצת העיר חזרה בה תוך שנתיים וה"פורטגזים" שהתיישבו בה בינתיים עקרו לאמסטרדם. קבוצה קטנה נשארה ברוטרדאם ופתחה בית-כנסת.

ב- 1647 השתקעה בעיר משפחת הנגיד דה פינטו וחזרה לחיק היהדות; באותה השנה העניקה העירייה לתושביה היהודים את הזכויות שכבר היו אז ליהודי אמסטרדם. דה פינטו גם ייסד ישיבה, בהנהגת רב הקהילה ר' יאשיה פראדו, ב-1669 הועתקה הישיבה לאמסטרדם. ומאז הנהיגה את עדת הספרדים משפחת דה לא פיניה, סוחרים ובעלי- אוניות.

העדה הוסיפה להתקיים עד 1736. העדה האשכנזית נוסדה בשנות ה-60 של המאה ה-17 בתמיכת ה"פורטוגזים"; רבה הראשון היה יהודה לייב מווילנה. כיוון שלא נתקבלו כחברים בגילדות נאלצו האשכנזים להסתפק במסחר זעיר. מספר האשכנזים גדל בהדרגה, וב-1725 הקימו בית-כנסת נאה (שנהרס בהפצצה גרמנית ב-1940).

הכרזת האמנציפציה (1796) שמה קץ, בין השאר, לשליטתם המוחלטת של הפרנסים בחיי הקהילה. ביישוב המחלוקת הקשה סביבם מילא תפקיד מכריע הרב הראשי של רוטרדם ר' לוי היימן מברסלאו, בעל "פני אריה". החשובים ברבני הקהילה היו ר' יוסף איזאקסון, בתקופת המאבק ברפורמה הדתית במאה ה- 19, והרב ברנהארד לבל ריטר (1928-1885), חוקר ידוע ומתנגד חריף לתנועה הציונית.

בתחילת המאה ה- 19 היו ברוטרדאם 2,100 יהודים, מספר היהודים בעיר הלך וגדל, אגב שיפור מתמיד במצב החומרי והתגברות תהליכי הטמיעה בסביבה הלא-יהודית, ובמפקד תושבים שנערך בעיר בשנת 1940, בימי מלחמת העולם השנייה, חיו ברוטרדאם יותר מ-13,000 יהודים.


תקופת השואה
שנתיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1941, נסגרו בתי-הספר הכלליים בהולנד בפני ילדי היהודים, ותוך זמן קצר הוקמה רשת חינוך עצמית, לרבות מוסד לחינוך גבוה.

גירושים המוניים של יהודי הולנד למחנה הריכוז וסטרבורק התחילו בסוף 1942. משם שולחו למחנות השמדה על אדמת פולין הכבושה.


אחרי המלחמה חזרו לרוטרדאם כ-800 יהודים.

בשנת 1969 התגוררו ברוטרדאם 1,300 יהודים, מהם 800 חברים רשומים בקהילה. מכל המוסדות היהודיים לפני השואה נפתח מחדש ברוטרדאם בשנת 1950 רק מושב הזקנים המרכזי. בית כנסת חדש הוקם בתמיכת הממשלה ב-1954; הכיכר הקטנה שלפניו נקראה על-שם אב"נ דוידס שהיה רב הקהילה האחרון וניספה בשואה.

קהילה יהודית קיימת ברוטרדאם בראשית המאה ה- 21.

Belgium

Royaume de Belgique / Koninkrijk België

A country in western Europe, member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 29,000 out of 11,000,000 (0.2%).  Most Jews live in the metropolitan areas of Brussels and Antwerp, the two largest cities of the country. The main umbrella organization of the Jewish communities of Belgium:

Comité de Coordination des Communautés Juives de Belgique (Coordinating Committee of Belgian Jewish Organizations)
Phone: 32.2 537 16 91
Fax: 32 2 539 22 96
Email: ccojb@scarlet.be
Website: www.ccojb.be

בריסל

בירת בלגיה.

מספר תושביה 168,600 (1967). ב-1976 נאמד מספר תושביה היהודיים ב-24,500, הגדולה בקהילות בלגיה, עם שלוש עדות אשכנזיות ואחת ספרדית ושלושה מרכזים קהילתיים.

בבריסל רשת מסועפת לחינוך יהודי הכוללת שני בתי-ספר יומיים, אחד מסורתי-דתי ואחד ("גננו") בעל צביון ציוני, ותיכון דתי - כולם בתמיכת הקהילה; בתי-ספר של יום א', בית-ספר ללשון ולספרות אידית וחוגים ללשון עברית. "איחוד ליבראלי", בשיתוף יהודים מקומיים ואזרחי ארצות-הברית תושבי בלגיה, קיים מ-1966. ליד אוניברסיטת בריסל פועל בתמיכת הממשלה מרכז ללימודי היהדות בת- זמננו, שתרם רבות להעלאת קרנה התרבותי של הקהילה. יישוב יהודי נכבד באמצע המאה ה-13, שהוכחד בשנות "המגיפה השחורה" (1349-1348). המעטים שחזרו נרצחו כעבור עשרים שנה באשמת חילול "לחם הקודש" ומאז ועד קץ השלטון הספרדי בבלגיה (1713) נאסר על היהודים להתיישב בבריסל. מפעם לפעם נקלעו לעיר אנוסים מיוצאי ספרד ואחדים מהם, ביניהם המשורר דניאל לוי (מיגואל) באריוס, אף שירתו במאה ה-17 בחיל-המצב הספרדי. היישוב התחדש עם השלטון האוסטרי, על אף האיסור הרשמי, ובתחילת המאה ה-18 ובאמצע המאה מנה 21 גברים, 19 נשים ו-26 ילדים, רובם יוצאי הולאנד. עם הסיפוח לצרפת, ב-1794, הוסרו ההגבלות על מגורי היהודים בעיר וחופש דתי לכל הונהג בבלגיה העצמאית, ב- 1831. בבריסל שכן מרכז
הקונסיסטוריות הבלגיות ואליקים כרמולי נתמנה ב-1832 רב ראשי של יהודי בלגיה. על יוצאי גרמניה והולאנד הוותיקים נוספו מהגרים מפולין ומרוסיה והחל ב-1933 פליטים מגרמניה הנאצית. ערב מלחמת-העולם השנייה מנתה קהילת בריסל כ-30,000 נפש, השנייה בגודלה בבלגיה אחרי אנטוורפן. הגרמנים כבשו את בריסל במאי 1940, הקימו "איגוד יהודי", כביכול לצורכי עזרה הדדית, וכעבור זמן גירשו את יהודי העיר למחנה מקלן (מאלין) ומשם למחנות-ההשמדה במזרח.

בשנים 1950-1945 התרכזו בבריסל פליטים לרבבות; אחרי גלי ההגירה לאמריקה, לאוסטראליה ולישראל נותרו בריסל בשנות ה-50 קצת יותר מ-18,000 יהודים. שיקום היישוב היהודי התעכב בגלל המצב הכלכלי בבלגיה ומיעוט היתרי-העבודה שהוקצבו ליהודים, רובם נתיני-חוץ או חסרי נתינות (ב-1946 נתמכו מקרנות בין- לאומיות כ-4,500 איש בממוצע לחודש, ואילו ב-1970 נותרו רק מאות אחדות של יהודים נזקקי-סעד בעיר). עזרת הג'וינט ו"ועידת התביעות החומריות מגרמניה" ניתנה במשך 20 שנה לערך, בעיקר באמצעות מרכז הסיוע היהודי בבריסל שהוקם ב-1952.