קהילת יהודי חוז'וב

Ernst Daniel Goldschmidt (1895-1972), scholar, born in Chorzow, Poland (then Koenigshuette) where his father was the rabbi. From 1926 to 1935 he worked as librarian in the Prussian State Library in Berlin. In 1936 he immigrated to the Land of Israel where he was on the staff of the Jewish National and University Library in Jerusalem. His scholarly interest was in publishing critical editions of liturgical texts, especially the Haggada. He published an edition of the prayer book for the High Holidays which is a compendium of all the Ashkenazi rites.

Max Gruenewald (1899-1992), rabbi, in Koenigshuette, Germany (now Chorzow, in Poland). He served as rabbi in Mannheim where he was also president of the Jewish community. He was a member of the executive council of the Reichsvertretung, the official body which led German Jewry in the Nazi era. In 1938 he went to the land of Israel and the following year to the US where he became rabbi to the Conservative congregation B'nai Israel in Milburn, New Jersey. Gruenewald was the American chairman of the Leo Baeck Institute and honorary president of the American Federation of Jews from Central Europe.

קאטוביצה

Katowice

עיר ובירת מחוז שלזיה, פולין.

התיישבות היהודים

ידיעות ראשונות על יהודים שישבו בסביבות קאטוביצה מקורן במחצית הראשונה של המאה ה-18. בעיר עצמה גדלה האוכלוסייה היהודית בד בבד עם פיתוח התעשייה, מ-12 יהודים ב- 1840 ל-624 ב-1867, קרוב ל-3,000 ב-1910 ו-9,000 ב-1932 (%6 מכלל האוכלוסיה).

בית-כנסת ראשון הוקם ב-1862 וקהילה עצמאית על מוסדותיה התארגנה כעבור ארבע שנים.

בנובמבר 1884 נערכה בקאטוביץ הוועידה הראשונה של "חובבי ציון", בהשתתפות 22 צירים מרוסיה ו-10 צירים מארצות אחרות (צרפת, רומניה, אנגליה, גרמניה) ונודעה בשם "ועידת קאטוביץ".

עיקר התנופה בחיי היהודים בקאטוביץ חלה אחרי מלחמת-העולם הראשונה, בראש הקהילה עמד אז ברונו אלטמן. ב-1937 נחנך מרכז חדש לפעולות תרבות וחברה, ובתחום החינוך בלטו בית-הספר על-שם ברק יוסלביץ ובית-ספר עברי (משנת 1935).

בעקבות המשבר הכלכלי של שנות השלושים גברה ההסתה האנטישמית בעיר; ארגוני בעלי-המלאכה הפולניים גזרו בתקנוניהם על אי-קבלת חברים יהודים, ומערכה עיקשת התנהלה נגד המסחר עם יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקאטוביצה קרוב ל-6,000 יהודים.


ב-3 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את קאטוביצה. בשלושת החודשים הראשונים לכיבוש הגרמני גורשו היהודים מהעיר, רובם עקרו לעיר סוסנובייץ הסמוכה וגורלם היה כגורל יהודי המקום.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000


אחרי המלחמה התיישבו בקאטוביץ כ-1,500 יהודים (כמעט כולם יוצאי ערים אחרות שעברו את שנות המלחמה בברית-המועצות). עד לגל ההסתה הרשמי ב-1967 (בעקבות מלחמת ששת הימים בישראל) פעל בקאטוביץ סניף של "החברה היהודית" בהנהגת הקומוניסטים.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית בעיר ובה בשנת 2016 יש 200 חברים . בראש הקהילה עומד ולודזימיש כץ (Wlodzimierz Kac ) והרב הראשי הוא יהושוע אליס (Yehoshoa Ellis ) מארה"ב .

ברשות הקהילה 3 בתי תפילה בקטוביץ , ביטום ובגליביצה . תפילות יש באופן קבוע בשבתות ובחגים , כול פעם בבית תפילה אחר .

הקהילה אחראית על בתי הקברות היהודים בקטוביץ , גליביצה , ביטום וערים אחרות באזור .

לקהילה מרפאה , מסעדה ומטבח כשרים שמנפיקים כ - 40 ארוחות ביום . מתנדבים מחלקים את הארוחות בבתי חולים וקשישים .

משרדי הקהילה נמצאים מאז שנת 2010 ברחוב 3 במאי מס' 16 .

ביטום Bytom

(גרמנית בויטן)

רקע

עיר בחבל שלונסק (שלזיה), פולין. עד 1945 בגרמניה. אחרי המלחמה נקרעה מגרמניה וצורפה לפולין כמו כול שלזיה כעונש על מעשי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה .

היהודים בביטום

מניחים שיהודים התיישבו בעיר לפני "המגיפה השחורה" במאה ה-14. במסמך ראשון משנת 1395 מוזכר אברהם מביטום .הקהילה נתחדשה באמצע המאה ה-17 ובית-כנסת ראשון הוקם ב-1810; אז התגוררו בה כ-250 יהודים. אחרי מלחמת- העולם הראשונה התיישבו בה גם יהודים פולניים. ב-1932 מנתה הקהילה 3,500 נפש (כ-%4 מכלל האוכלוסיה), עם בית-ספר יסודי ודתי וארגוני צדקה. ערב מלחמת- העולם השנייה ישבו בה 1,362 יהודים וב-1942 הועברו רובם לאושוויץ.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה הוקמה קהילה חדשה ולה בית-ספר וקואופרטיב ע"ש אנילביץ' . ב-1962 מנתה כ-250 נפש. אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967 הורע המצב בפולין בגלל האווירה האנטישמית ובשנת 1968 עזבו רוב היהודים והיגרו בעיקר לדנמרק ולישראל .

המאה ה - 21

כיום הקהילה היהודית הקטנה מסונפת לקהילה בקטוביץ וראש הקהילה שם ולודזימיש כץ הוא גם ראש הקהילה בביטום . הרב של קטוביץ יהושוע אליס הוא גם רב העיר . משרדי הקהילה בעיר הם ברחוב פיקרסקה 56 .

בית הקברות הישן שנוסד בשנת 1732 נהרס ובמקומו יש רק אנדרטה . בית הקברות החדש נפתח בשנת 1866 ונמצא ליד משרדי הקהילה . במקום שרדו כאלף מצבות .

לקהילה גם בית תפילה בעיר שפעיל בשבתות ובחגים .

דומברובה גורניצה DABROWA GORNICZA
עיר במחוז קילצה, דרום פולין.

דומברובה גורניצה הייתה עיירה כפרית ונעשתה לעיר בסוף המאה השמונה-עשרה, כשהחלה בסביבה כריית פחם. לצד איכרים מהסביבה נהרו יהודים לעיר כדי לעבוד במכרות, ובגלל מחסור בידיים עובדות לא הקפידו השלטונות על האיסור שחל על כניסתם.

באמצע המאה ה-19 הגיעו לדומברובה יהודים ממרכז פולין ומאוסטריה. נוסף על המגבלות הרבות שהוטלו על היהודים, אף נאסר עליהם לרכוש קרקעות, אך הם יכלו לחכור חוות. רוב היהודים היו קבלנים באספקת חומרי בנייה לתעשיית הפלדה, או עסקו באספקת מזונות ומלבושים לאוכלוסיית הכורים.

בשנת 1902 רכשו בעלי הון יהודים מכרה במקום. דומברובה-גורניצה נעשתה לעיר תעשייתית מודרנית, והקהילה היהודית הקטנה, שבתחילת המאה מנתה 600 נפש, החלה להקים מוסדות, איגודים מקצועיים, קופות להלוואות וכו', אם כי מבחינה ארגונית נשארה מסופחת לקהילת בנדין.

בתחילת המאה ה-20 ניסו השלטונות לגרש חלק מהאוכלוסייה היהודית באמתלה של ישיבה לא-חוקית על אדמות חקלאיות, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בוטל צו הגירוש.

בשנת 1910 התנתקה קהילת דומברובה מקהילת בנדין ונעשתה קהילה עצמאית. בשנת 1912 נבנה בעיר בית-הכנסת הגדול, וב-1916 נבחר ועד הקהילה הרשמי הראשון. לצד "חדרים" מסורתיים נפתחו בתי-ספר יסודיים, והוקמו תנועות נוער ציוניות מכל הזרמים.

בשנת 1931 מנתה הקהילה 5,150 נפשת שהיו 14 אחוזים מכלל האוכלוסייה.


תקופת השואה
בתחילת מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), אחרי שהגרמנים כבשו את העיר (תחילת ספטמבר 1939), ריכזו הגרמנים את היהודים בגיטו ושלחו אותם במשך הזמן למחנות ריכוז (בעיקר לזגלמביה). חלק מבני הנוער הצטרפו לתנועת ההתנגדות.

בסוף 1943 שלחו הגרמנים את יהודי דומברובה-גורניצה, ואת שאר יהודי זגלמביה למחנות ההשמדה. המעטים ששרדו אחרי המלחמה לא חזרו למקום, והיישוב היהודי לא חודש.

 

זאבז'ה

Zabrze

שמה הגרמני: הינדנבורג

עיר תעשייה במחוז שלזיה, דרום מערב פולין. עד סוף מלחמת העולם השנייה בגרמניה (שלזיה עילית).

 

הקהילה היהודית

יהודים התיישבו בזאבז'ה בראשית המאה ה- 19. ראשוני היהודים במקום היו יוצאי העיר בויטן הסמוכה.

ב-1872 התארגנה בזאבז'ה קהילה עצמאית. הוקם בית כנסת, ובית עלמין קודש ב- 1871.

ב-1931 מנתה הקהילה היהודית בזאבז'ה (אז הינדנבורג) 1,200 נפש, בתוך אוכלוסייה של 70,000. הקהילה חוסלה אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

הקהילה היהודית אחרי השואה

קהילה חדשה הוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה והכילה בעיקר יהודים ששבו מברית המועצות במסגרת הרפטריאציה.בקיץ 1945 הוקם ועד יהודי שהיה כפוף לועד המחוזי בקטוביץ.בשנת 1946 בראש הועד היהודי עמד יעקב ויסלברג.בשנים 1946-49 מספר היהודים בעיר ירד מ 819 ל 314.באמצע שנת 1950 פורקו כול הועדים היהודים כ"י השלטונות הקומוניסטים החדשים.בשנים שלאחר מכן דעכו החיים היהודים בעיר.

בית העלמין היהודי הופעל בשנת 1872 ושטחו 2.2 האקטר.הקבורה נמשכה בו עד לשנת 1952.במקום היו 678 מצבות,מהן שרדו כ-500 מצבות.בשנים שלאחר מכן בית העלמין הוזנח ורק משנת 1989 הוא עבר לטיפול ועד מקומי מיוחד.

בית הכנסת בעיר נהרס ובמקום הוצב לוח זכרון מגרניט.

בשנת 2014 הפעיל המוזיאון העירוני מצגת על חיי היהודים שחיו בעיר בעבר.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

בנדין BENDZIN ,BEDZIN

עיר בשלונסק (שלזיה) דרום מערב פולין. עד מלחמת העולם השנייה בשליטת גרמניה.אחרי המלחמה נקרע חבל שלזיה מגרמניה וצורף לפולין,כעונש על מעללי הגרמנים בזמן המלחמה.


הקהילה היהודית

ישוב יהודי תועד במקום בתחילת המאה ה-17. ב-1856 מנה 2,440 נפש (%58.6 מכלל האוכלוסיה); ב-1897 - 10,839 (%45.6); ב-1909 - 22,674 (%48.7); ב-1921 - 17,298 (%62.1) וב- 1931 - 21,625 (%45.4).

יהודים רבים נקלטו בתעשייה המקומית בתחילת המאה ה-20, לקחו חלק פעיל בתנועה המהפכנית ב-1905, ואחרי מלחמת-העולם הראשונה חדרו לענפי המטאורולוגיה והמתכת. מפעלים יהודיים סיפקו מוצרים כימיים, צבעים, נרות, מוצרי בקליט ובעיקר כפתורים לתעשיית ההלבשה המפותחת באיזור. הקהילה קיימה בית-ספר יסודי ובית ספר תיכון, בעזרת תרומות מאנשי התעשייה והמסחר. רשת אגודות האשראי הקואופרטיביות שהוקמה בעזרת הג'וינט הקיפה כאלף בעלי עסקים יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לעיר ב-4 בספטמבר 1939 וכעבור חמישה ימים העלו באש את בית-הכנסת הגדול בעיר העתיקה, ועמו כ-50 בתים בסביבה. בנדין ושכנתה סוסנוביץ היו היחידות בערי פולין שלא הוקמו בהן גיטאות בשנים 1941-1940 ורבים מיהודי מרכז פולין נהרו לבנדין, בצד אלפים אחרים שגורשו לשם משאר יישובי האיזור, לרבות מאושוויינצים (היא אושוויץ) ערב הקמת מחנה-ההשמדה. במאי 1942 יצא מבנדין משלוח ראשון של כמה אלפי יהודים למחנה אושוויץ וב-1 באוגוסט - משלוח שני של כ-5,000 איש. בינואר 1943 הוקם הגיטו בפרבר קאמיונקה וב-1 באוגוסט אותה השנה ניגשו הגרמנים לחיסול הגיטו. האקציה נמשכה כשבועיים, תוך התנגדות פעילה מצד המחתרת היהודית שהתארגנה עוד בתחילת 1940 וקיימה קשרים הדוקים עם הארגון היהודי הלוחם בגיטו וארשה. באוגוסט נכנסה המחתרת בקרב עם הגרמנים ובין הנופלים היתה גם הפארטיזאנית פרומקה פלוטניצקה. גם בהתקוממות במחנה אושוויץ (בתחילת ספטמבר 1944) תפסו יוצאי בנדין מקום בולט (בין השאר, ישעיה ארליך, משה ויגנאנסקי, אלה גרטנר ורוזה ספירשטיין).


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

בינואר 1945 שוחררה העיר ע"י הרוסים .אחרי השחרור החלו להגיע אליה יהודים ששרדו במחנות ומאפריל גם מבריה"מ.ביוני 1945 כבר היו בעיר 1304 יהודים.
באותה תקופה הוקם ועד יהודי בעיר שעזר לקואופרטיב של חייטים יהודים.גם הוקמו מסעדות במקומות עבודה.בשנים 47-1945 הקהילה קיימה גם מקום לינה ללא תשלום לפליטים החוזרים וגם ארגון בריאות.כמו כן בשנים אלו החלו פעילויות דתיות בעיר בראשות הרב יצחק פרסול.
אולם היהודים ראו בשהות בעיר דבר זמני בדרכם לחו"ל כולל לפלסטינה.מגמה זו גברה אחרי הפוגרום שהיה בעיר קיאלצה ביולי 1946 ותקריות אנטישמיות במקום.
באביב 1945 החלו לפעול בעיר מפלגות שונות בקרב היהודים , כולל מפלגות ציוניות,שמשנת 1948 עודדו עליה לישראל.בשנים 50 -1949 סגרו השלטונות הקומוניסטים החדשים את כול המוסדות והפסיקו הפעילות.
בשנת 1957 הגיע לעיר גל חדש של יהודים מבריה"מ ,אחרי הסכם בנדון בין הממשלות של המדינות.הדבר הביא לפעילות יהודית מחודשת בעיר,אולם בשנת 1967 מלחמת ששת הימים גרמה לאווירה קשה כלפי יהודים שהביאה לעזיבה המונית שלהם של העיר שהחלה בשנת 1968.בתחילת שנות ה-70 לא נשארו יותר יהודים בעיר.

בעיר היו 4 בתי עלמין יהודים החל מהמאה ה-16.הראשון כבר לא קיים הרבה שנים,אולם השני שרד ויש בו 850 מצבות.הוא במצב מוזנח ויש הכנות לשיקומו.בית העלמין השלישי נהרס במלחמה וברביעי קברו בזמן המלחמה קורבנות של הנאצים .

בראש השנה של שנת 2015 נפתח בעיר בית קפה בשם " ירושלים ".


.

סוסנובייץ

עיר בדרום פולין.

בסוף המאה ה-19 ישבו במקום 2,600 יהודים (%30 מכלל האוכלוסיה), ועסקו בענפי ההלבשה, המזון, הבנייה, תעשיית המכונות ובהנהלת חשבונות. בית-העלמין קודש ב-1896; פעלו "לינת צדק" (מ- 1907) ותלמוד-תורה.

עם התפתחות העיר גדלה הקהילה ל-13,650 נפש בערך ב-1921. כשליש מהם עסקו בתעשיה קלה ובינונית, במלאכה, ובמסחר. כאלפיים היו פועלים או פקידים במפעלים פרטיים, ולא מעטים היו בעלי מקצועות חופשיים.

כ-30 יהודים, מפעילי התנועה המהפכנית, הוגלו לפנים רוסיה בשנים 1906-1905. היו במקום בעלי מכרות שהפיקו עשרות אלפי טונות פחם בשנה. ב-1939 ישבו בסוסנובייץ 28,000 יהודים (%22), ביניהם מהגרים רבים. במסגרת הקהילה היו שירותים קהילתיים רבים כגון בית- חולים, בתי ספר תיכוניים לבנים ולבנות ואגודות של בעלי-מלאכה, סוחרים ובעלי-תעשיה.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לעיר ב-4 בספטמבר 1939 ובו ביום נהרגו 13 יהודים. ב-9 לחודש העלו באש את בית-הכנסת הגדול. 11,500 יהודים הועברו לאושוויץ בחודשים מאי-אוגוסט 1942; אלף היהודים האחרונים נרצחו בדצמבר 1943 ובינואר 1944. תנועות הנוער הציוניות, ובראשן צבי דונסקי, ניהלו פעילות מחתרתית ערה.


אחרי המלחמה התרכזו בסוסנובייץ כ-700 משארית הפליטה; כמעט כולם עזבו תוך זמן קצר.

מיאסטצ'קו שלונסקיה

Miasteczko Śląskie

בגרמנית:Georgenberg

עיירה נפת טארנובסקיה גורי (Tarnowskie Góry), במחוז שלזיה עלית, פולין.

היישוב נוסד ככפר כורים בשם ז'יגליסקיה גורי (Żyglińskie Gory) שפירושו "מכרות ז'יגלין". בשנת 1327 האזור עבר לשליטת הצ'כים ובשנת 1526 לשליטת ההבסבורגים. ב-1561 בן האצולה גאורג פרידירך פון אנסבאך (von Ansbach Hohenzollern Georg Friedrich) העניק למקום זכויות עיר ומכאן שמו הגרמני גאורגנברג. האזור היה ידוע במכרות העופרת ועפרת ברזל.

ב-1742 פרוסיה סיפחה את האזור. השם מיאסטצ'קו (Miasteczko), "עיירה" בפולנית, מופיע בתעודות גרמניות רק לאחר שנת 1830. במשך הזמן נוצלו כל המכרות וננטשו. המכרה האחרון נסגר ב-1917. בתום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) כוננה פולין העצמאית. לאחר שלוש מרידות של האוכלוסייה הפולנית של נגד הגרמנים, ב-1921 נערך משאל עם על עתיד חבל שלזיה עלית. ב-1922 מיאסטצ'קו נכללה בגבולות פולין העצמאית. בשנת 1963 העיירה ריבלה את שמה הנוכחי: מיאסטצ'קו שלונסקיה

היהודים במיאסטצ'קו

ליהודים הותר להתיישב במקום רק לאחר פירסום צוו האמנציפאציה של המלך הפרוסי פרידריך ווילהלם ב-1812. ביולי 1821 פירסם מושל אזור ביטום (Bytom) מסמך אשר הסדיר את מקומות הקבורה של חמשת הקהילות של נפת ביטום: ביטום (Bytom), טארנובסקיה גורי (Tarnowskie Góry), מיאסטצ'קו (Miasteczko), מיסלוביצה (Mysłowice) וזאבז'ה (Zabrze).

קהילת מיאסטצ'קו כללה את הכפרים ז'יגלין (Żyglin) ויינדריסק (Jędrysek). המסמך הציע ליהודי מיאסטצ'קו להקים בית עלמין משלהם. ב-1840 התגוררו במקום 61 יהודים אשר היוו 6,4% מכלל התושבים ובשנת 1861 הקהילה הגיעה ל-86 איש, המספר הגדול ביותר של תושבים יהודים במקום, שהיוו 8% מכלל האוכלוסייה. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מספר התושבים היהודים ב מיאסטצ'קו הלך ופחת. ב-1885 הקהילה מנתה 68 יהודים.

היהודים עסקו במסחר זעיר ובמלאכה.

לאחר שנת 1855 קהילת מיאסטצ'קו הייתה עצמאית. לרגל לחגים וארועים דתיים אחרים למקום היה מגיע רב מטארנובסקיה גורי. ב-1870 קודש בית העלמין ובית הלוויות שלידו. ב-1872 הוקם בשלזיה עלית אירגון הקהילות האזורי (Oberschlesische Synagogen-Gemeinden) אשר כלל גם את קהילת יהודי מיאסטצ'קו. היחסים בין היהודים והנוצרים היו טובים.

היהודים המשיכו להגר מהמקום גם בתחילת המאה העשרים. ב-1910 נותרו בקהילה 32 יהודים. לאחר שבשנת 1922 מיאסטצ'קו הייתה חלק מפולין, אחרוני היהודים שהחשיבו עצמם כ"גרמנים בני דת משה" עזבו לגרמניה.

ב-23 בפברואר 1923 הקהילה חדלה רישמית מלהתקיים. הרכוש הועבר לקהילת טארנובסקיה גורי. בניין בית הכנסת נמכר.

תחילת המאה ה-21

בניין בית הכנסת שהיה לרכוש פרטי לא נהרס בזמן מלחמת העולם השנייה והיום משמש כבניין למגורים. בית העלמין נטוש, נותרו בו כעשר מצבות שכובות, יש להניח שיש עוד מצבות המכוסות באדמה. אין ציון שהמקום היה בית עלמין.