קהילת יהודי לייפציג
לייפציג LEIPZIG
(במקורות יהודים: לייפסיק, ליפסק, ליפסיק)
עיר במרכז גרמניה, 170 ק"מ מדרום מערב לברלין. עד לסיום מלחמת העולם השנייה במדינת סכסוניה (SACHSEN); ועד לאיחוד גרמניה, באוקטובר 1990, עיר מחוז בגרמניה המזרחית.
הקהילה היהודית
משערים שראשוני היהודים באו ללייפציג ממרזבורג (MERSEBURG) הסמוכה, שבה ישבו עוד במאה ה-10. בשנת 1248 התפרסמה תעודה מאת הדוכס היינריך הנאור (1288-1221) בשבח היהודים, שבחריצותם וכושרם המסחרי תרמו לפיתוח המסחר בלייפציג. במקורות יהודיים נזכרת קהילת לייפציג לראשונה ב"אור זרוע", שו"ת, של ר' יצחק בן משה מווינה בשנים 1285-1250. ר' יצחק דן בדין ודברים שהיה לחתנו, תושב לייפציג עם יהודי תושב העיר. מהתשובה מסתבר כי ליהודי לייפציג היה בית כנסת, תלמוד תורה וכי פרנסתם העיקרית היתה מעסקי כספים.
מספר היהודים בעיר הלך וגדל, הם התגוררו ברחוב היהודים, שהיה לו שער משלו. הרחוב היה בשולי העיר, מחוץ לחומה, סמוך לדרך המובילה מלייפציג למרזבורג. בתקנות יריד לייפציג משנת 1268 ניתנה ליהודים הגנה שווה כמו לכל הסוחרים, ויום השוק הוקדם עבורם משבת ליום ששי.
בימי המגיפה השחורה (1349) גורשו היהודים מלייפציג, אבל יכלו לחזור אליה כעבור זמן קצר. בשנת 1352 נזכר בית כנסת בעיר ובשנת 1359 הוזכרו בספר העיר (STADTBUCH) "רחוב היהודים" ו"קריית היהודים". ב-1364 היה במקום בית ספר יהודי (SCOLA JUDAEORUM) שבניינו שימש גם כבית כנסת.
היהודים היו חייבים לשלם דמי חסות, שתמורתם קיבלו הגנה לגופם ולרכושם, אבל מראשית המאה ה-15 נאסר עליהם לקיים תפילה בציבור בבית הכנסת.
בשנת 1430 גורשו היהודים מסאכסוניה, בכללם יהודי לייפציג, ונושלו מרכושם. באי הירידים היהודים הורשו לסחור בעיר, אך לא הותר להם להשתקע בה; הם באו, סחרו ויצאו. בזמן שהותם בעיר התפללו בקבוצות לפי מוצאם בבתים שמחוץ לתחומי העיר, או באותם חלקים בהם יכלו לשהות במשך ימי היריד. על כל יהודי הבא ליריד של לייפציג היה לשלם דמי חסות ולהציג "תעודת יושר" מטעם השלטונות. נאסר על היהודים לפתוח חנויות ברחובות הראשיים ולסחור בימי ראשון ובחגים הנוצריים. למרות הגזירות וההגבלות, היו בין באי הירידים ב-1659 כ-500-450 סוחרים יהודים. בשנת 1700 מעל לאלף ובשנת 1800 מעל לאלפיים. בשנת 1840 באו ליריד לייפציג 3596 סוחרים יהודים. בין השנים 1764-1668 נרשמו כ-82,000 סוחרים יהודים כבאי ירידי לייפציג; הם העבירו לקופות העיר והמחוז כ-720,000 טאלר. באי הירידים היהודים סחרו בבדים, בפרוות, בכותנה ומשי ובמצרכי מזון.
כעבור זמן הותר ליהודים לפתוח חנויות ברחובות ראשיים. הסוחרים הנוצרים ומועצת העיר התנגדו, והמחלוקת בין השלטון המרכזי לבינם נמשכה כמאה שנים וגרמה לגילויי אנטישמיות.
עם התפתחות המסחר הבינלאומי עלתה חשיבות הירידים בלייפציג וחלקם של היהודים בהם גדל והלך, בעיקר בזכות סוחרים יהודים מפולין ומרוסיה שהיו מראשי הקניינים בירידי לייפציג ואשר העלו את העיר למרכז לסחר פרוות.
רובע הבריהל (BRUEHL) הועמד לרשות היהודים ותוקנו תקנות המקילות על השתתפות סוחרים יהודים בירידים של לייפציג. סוחרים יהודים מרוסיה, פולין והונגריה היו פטורים מתשלום דמי החסות, ושילמו מכסים שווים לאלה שהוטלו על הסוחרים הנוצרים. עם זאת, ב-1799 עדיין היו שם התנכלויות ליהודים.
בתחילת המאה ה-19 שוב יכלו היהודים לקיים תפילה בציבור. וב-1810 ניתן היתר ליהודי ברודי שבאו ליריד להשאר ולסחור בעיר. כך נוצר הגרעין לקהילה היהודית החדשה בלייפציג.
עד 1815 שימשו את יהודי לייפציג בתי העלמין של קהילות דסאו (DESSAU ) והאלה (HALLE). ב-1815 נעתרה מועצת העיר לבקשה לפתוח בית עלמין יהודי ראשון בלייפציג והוא שימש את הקהילה עד 1864, שנה בה קודש בית עלמין חדש. בשנת 1928 קודש בית עלמין נוסף, והוא קיים עדיין. בית העלמין הראשון לא נשתמר.
ב-1831 פורסמה החוקה של מדינת סאכסוניה והיהודים תבעו שוויון זכויות. ב-1837 הם קיבלו רשות להקים קהילה מאורגנת, וכעבור שנה קיבלו זכות ישיבה קבועה במקום. בשנת 1838 ישבו בלייפציג 45,516 תושבים, מהם רק 162 יהודים.
עוד ב-1837 ניסה הרב הראשי של דרזדן, הרב זכריה פרנקל, להביא להקמת בית כנסת בלייפציג. אבל רק ב-1855, נחנך בלייפציג בית כנסת, הראשון שבו הותר לקיים תפילה בציבור. בית הכנסת נבנה בממדים שחרגו בהרבה מצורכי הקהילה הזעירה באותו זמן. הבית נועד לשמש גם את היהודים, שבאו לירידים במאות ובאלפים. בית כנסת זה, שכונה ה"טמפל", השתייך לזרם הליברלי, הנוטה לזרם הרפורמי. בשנות העשרים למאה העשרים הוקם בית הכנסת "עץ חיים", מייסדו היה חיים אייטינזון וכיהן בו הרב אפרים קרליבך.
הרב הראשון שכיהן בקהילה היה הרב ד"ר אדולף ילינק, מ-1848 ועד 1855, משנבחר להיות רבה הראשי של קהילת וינה באוסטריה. יורשו בלייפציג היה הרב אברהם מאיר גולדשמידט, שכיהן משנת 1858 עד 1886. ב-1887 נתמנה כרב ראשון של הקהילה הד"ר נתן פורגס שכיהן בתפקידו עד 1917. ב-1917 נבחר הרב ד"ר פליקס גולדמן לכהן כרב הקהילה. הוא היה מראשי היהדות הליברלית בגרמניה, ממייסדי הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הרב ד"ר גולדמן התפרסם בחיבוריו המדעיים ובפרסומיו במסגרת מאבקו נגד האנטישמיות. הוא כיהן בתפקידו עד שנפטר ב-1934. סגנו וממלא מקומו לאחר פטירתו של הרב גולדמן היה הרב ד"ר גוסטב כהן, שהיה רבה האחרון של קהילת לייפציג לפני מלחמת העולם ה-II והשואה.
בעשורים האחרונים של המאה ה-19 באו לעיר יהודים רבים מגליציה, מאזורים אחרים בפולין (שהייתה כבר מחולקת בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה) ומארצות אחרות במזרח אירופה. בתחילת המאה ה-20 היו בקהילה 6,000 נפש, ב-1910 היו במקום 9,728 יהודים, וב-1925 היתה לייפציג, הגדולה בקהילות סאכסוניה; היו בה 13,047 תושבים יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של 679,159 תושבים.
קהילת לייפציג קיימה במסגרתה האחידה חיים דתיים, אשר שיקפו במידה רבה את מוצאם של חבריה. מלבד ה"טמפל" ורבניו, שנימנו עם הזרם הליברלי ביהדות, הוקמו במרוצת השנים כמה בתי כנסת וחדרי תפילה של הזרם האורתודוקסי. ואחדים מהם נקראו על שמות ערי המוצא של באי הירידים, שהקימו חדרי תפילה כאלה טרם שהותר להם לשבת בעיר; כגון: וילנה, יאסי, ברודי למברג ועוד.
ב-1869 נוסד בעיר ארגון הקהילות של גרמניה בהנהגת מוריץ קוהנר ויעקב נאחוד. ההשתייכות לקהילת לייפציג היתה חובה לכל יהודי תושב העיר, בין שהיה בעל נתינות גרמנית, בין שהיה בעל נתינות זרה או מחוסר נתינות. לפי החוק של מדינת סכסוניה, נחשב כל פורש מהקהילה כפורש מן היהדות. על כן לא קמו בלייפציג ארגונים קהילתיים מחוץ לקהילה הרשמית האחידה, בניגוד לנהוג בארץ פרוסיה, שבה הותר לחרדים להקים קהילות חרדיות, שפרשו מן הקהילות הכלליות.
ראשוני הרבנים של קהילת לייפציג נימנו כולם עם הזרם הליברלי ביהדות. בין השנים 1905- 1902 היה רבם של האורתודוקסים ד"ר נחמיה נובל. רב אורתודוקסי רשמי ראשון היה הד"ר אפרים קרליבך. הוא כיהן קודם כמורה (1901) ואחר כך כרבה של אגודת "תלמוד תורה". בשנת 1917 הטילה הקהילה על הרב ד"ר קרליבך את האחריות על הרבנות האורתודוקסית, וב-1924 הוא נתמנה רשמית כרבה האורתודקסי של הקהילה לצד הרב ד"ר גולדמן, רבה הליברלי של הקהילה. עם עלייתו של הרב קרליבך לארץ ישראל ב-1935 נתמנה הרב ד"ר דוד אוקס כרבה האורתודוקסי של הקהילה, והוא כיהן בה עד "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. גם הרב אוקס עלה לארץ ישראל.
מלבד הרבנים הרשמיים של הקהילה, כיהנו כמה רבנים מטעם אגודות ובתי כנסת. שניים מאלה נתמנו כדיינים מטעם הקהילה - הרב דוד פלדמן, שהוציא מהדורה של "קיצור שולחן ערוך" ובה ציוני מקורות, השלמות ואיורים, והרב משה רוגוזניצקי. שנייהם היגרו לאנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) וכיהנו בה כרבני עדות.
מרכז מסחר הפרוות נמצא בבריהל (BRUEHL), והיה ברובו בידי יהודים. שטח זה נמסר עוד בימי הביניים לרשות היהודים שבאו לסחור ביריד של לייפציג. במקום זה הקימו סוחרים מברודי ב-1763 בית כנסת לבאי היריד בפונדק ZUM BLAUEN HARNISCH "המגן הכחול" בתחילה פעל בית כנסת זה רק בתקופת הירידים.
היהודים קיימו סחר-חליפין, מכרו פרוות וקנו תוצרת מקומית, ולימים גם תוצרת תעשייתית. כל-כך גדול היה היקף המסחר, שידוע על סוחר יהודי שבא מפולין בשיירה של 40 עגלות עמוסות בפרוות.
בבריהל התפרסמו שני סוחרי פרוות יהודים: חיים אייטינגון (EITINGON) משקלוב שבא ללייפציג בסוף המאה ה-19, ויוליוס אריוביטש (ARIOWITSCH) מסלונים. עסקיו של חיים איטינגון הגיעו בשנות 1928-1926 למחזור בהיקף של 25 מיליון מרקים והיה בכך לאחד בתי המסחר המובילים בגרמניה.
מלבד סוחרי הפרוות היהודים בבריהל, העסיק ענף הפרוות יהודים כפקידים וכבעלי מקצועות כגון: ממיינים, גוזרים ותופרים. הם היו חלק ממעמד הפועלים היהודי שהיה קיים בלייפציג.
בלייפציג התפתחו בתי כלבו למסחר בבעלות יהודית - כמו אלטהוף, האחים יוסקה, הלד ואחרים. בית הכלבו אורי (URY) היה מקובל מאד על ציבור הפועלים בגלל מחיריו הנוחים.
בשנות העשרים הקימה משפחת האנס קרוך את הבניין הגבוה ביותר בלייפציג. אבי המשפחה פתח בנק בעיר.
עד מלחמת העולם הראשונה הפעילה הקהילה היהודית בלייפציג כ-48 קרנות לעזרת נצרכים, שצברו כמליון מרקים. באותה תקופה נפתחו גני ילדים, בית הבראה לילדים, בית תמחוי, שתי ספריות יהודיות, כעשרה ארגונים ותנועות נוער ומגרש ספורט של "בר-כוכבא".
ב-1928 יסד חיים אייטינגון בית חולים יהודי, לימים בית חולים לנשים. ב-1931 פתחה משפות אריוביטש בית אבות יהודי.
בית ספר יהודי בשם "בית ספר תיכון לבני ישראל", נוסד בלייפציג ב-1912 ושוכן בבניין נאה, שהוקם ברחוב גוסטב-אדולף. בית הספר הוקם בידי הרב קרליבך, שניהל אותו עד שעלה לארץ ישראל. בית הספר פעל עד לשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עת שנהייה לאחד מ-40 "בתי היהודים" בעיר, שבהם רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות המוות. הבניין שרד ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שימש כספרייה לעוורים.
הרב דוד פלדמן הקים "תלמוד תורה" בעיר וניהל אותו עד עליית הנאצים לשלטון. במוסד זה נתקיימו השיעורים בשעות אחר הצהריים.
בלייפציג, כבכל גרמניה, פעלו חוגים ואישים שהגו שנאה גלוייה ליהודים, ותבעו את ביטול זכויותיהם. הם פרסמו קבצים בעלי תוכן אנטישמי כבר בשלהי המאה ה-19.
אחד המבקרים ביריד של לייפציג היה משה מנדלסון שבמחצית השנייה של המאה ה-18 התפרסם בפעילותו לתיקון התדמית השלילית של היהודים בעיני הנוצרים. עם התפשטות האמנציפציה של היהודים בגרמניה, ניכרה השפעתה גם בלייפציג. ב-1839 התקבל לראשונה יהודי, יוליוס פירסט (JULIUS FUERST), כמרצה באוניברסיטה של לייפציג. פירסט הוציא לאור את הבטאון "אוריינט" - במה למחקרים וביקורות על הסטוריה וספרות יהודית. מספרם של האקדמאים היהודים באוניברסיטה של לייפציג גדל, היו ביניהם: פרופסור ישעיהו כאהאן - המרצה הראשון לספרות שלאחר תקופת המקרא, וגיאורג ויטקובסקי, גרמניסט ומומחה ליצירות גתה. פליקס מנדלסון-ברתולדי, נכדו של משה מנדלסון, יסד את הקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוסיקה) בלייפציג. הוא הביא את הפסנתרן והמורה איגנאץ מושלס (IGNATZ MOSCHELES). מוסיקאים אחרים, שראשית פרסומם בלייפציג, היו גוסטאב מאהלר וקורט וייל. כמו-כן התפרסמו בה שני מנהלי האופרה, אנג'לו נוימן וגוסטב ברכר. אדוארד פון זימזון כיהן כנשיא בית המשפט בלייפציג בין השנים 1891-1879.
ב-1898 עודד יועץ החצר, פרופסור אברהם אדלר, את הקמת בית הספר הגבוה הראשון למסחר בלייפציג. ב-1911 נוסד הסמינר הראשון לנשים בידי הנרייטה גולדשמידט, במימונו של הנרי הינריכסן (HINRICHSEN) מוציא-לאור של ספרי מוסיקה, שבשנת 1901 הקים את הספריה למוסיקה ובה 15,000 ספרים.
עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הצרה את צעדי היהודים בשטחי הכלכלה והתרבות של לייפציג. באחד באפריל 1933 הוכרז החרם הכלכלי על היהודים ואחרי-כן הוצאו יהודים מהמשרות הציבוריות, ופוטרו אמנים, מדענים, וסופרים.
ב-1935 נאסר על היהודים להשתמש בשירותים ציבוריים כגון ספריות ובריכות שחייה. באוגוסט 1935 גם נאסר עליהם להשתתף באירועי בידור ותרבות. ב-1937 בא הקץ על הוצאות הספרים היהודיות.
באוגוסט 1938 היו בקהילת לייפציג 10,800 יהודים, והקהילה הייתה השישית בגודלה בין הקהילות גרמניה.
תקופת השואה
ב-29-28 באוקטובר 1938 גורשו מלייפציג כ-5000 יהודים, גברים נשים וילדים, שמוצאם היה בפולין, בין שהייתה להם נתינות פולנית ובין שלא. הם הובלו ברכבות מיוחדות לגבול הפולני. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938, נחרבו בלייפציג כל בתי הכנסת, מלבד בית הכנסת הברודאי שברחוב קייל ששכן בבניין מגורים, ואיתם גם בית הלוויות היהודי בבית העלמין החדש. לפני העלאת בתי הכנסת באש, החרימו אנשי הגסטאפו תעודות ומסמכים של הקהילה היהודית. כמו-כן בזזו את החנויות היהודיות, ואחר כך העבירו אותן לידיים "אריות". בעליו היהודי של אחד מבתי המסחר הואשם בהצתה לשם גביית דמי הביטוח וחוייב בתשלום הנזק שגרמה השריפה שהוצתה בידי הנאצים.
בתחילת 1942 התגוררו כאלפיים היהודים האחרונים, שנותרו בלייפציג ב"בתים יהודיים" מיוחדים. בהדרגה שילחו אותם הגסטאפו והס"ס למחנות ההשמדה. יותר ממחציתם שולחו למחנות בריגה, אחר כך שולחו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ. באמצע פברואר 1945 יצא המשלוח האחרון לטרזיינשטאט, ובו 55 איש, רובם הצליחו לחזור.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
אחרי המלחמה התחדשה הקהילה וב-28 באוקטובר 1945 נחנך מחדש בית הכנסת ברחוב קייל. היהודים שעזבו את לייפציג לפני השואה לא שבו אליה. בקהילה החדשה היו מעטים מבני לייפציג שעברו את המלחמה במקום וכמה ניצולי מחנות, לאו דווקא ילידי העיר.
ב-1977 החל שיתוף פעולה בין הקהילה לבין הכנסיות הפרוטסטנטיות במפגשים שמטרתם הבנת היהדות והנצרות ושיתוף הפעולה ביניהן.
ב-1986 היו בקהילת לייפציג 41 יהודים, ומספרם הלך ונתמעט.
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
בשנת 2012 לפי הערכת הארגונים היהודיים , מנתה הקהילה כ - 1300 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא זולאט בלה ולקהילה יש בית כנסת ומרכז קהילתי ששופצו . קיים בקהילה מקווה , אוכל כשר , חנות למוצרים כשרים ומאפיה כשרה . לקהילה מחלקה סוציאלית ויש גן ילדים ובית ספר . בשנת 2007 הוקם מרכז תרבות המפעיל מגוון תכניות חברתיות - תרבותיות . בשנת 2005 נחנך מרכז תורני לסטודנטים יהודיים בסיוע קרן לאודר . בעיר מתקיימים מפגשי סטודנטים יהודיים ממנה ומהסביבה ולימודי יהדות . בשנת 2009 נפתח מרכז תרבות נוסף במקומו של בית האבות היהודי הישן . ייחודו בכך , שהוא מאפשר השתתפות גם לתושבים שאינם יהודים . בעיר יש שני בתי עלמין יהודיים , הישן שסגור והחדש יותר שפועל משנת 1927 ושופץ בשנת 1972 , כולל בית ההספדים .
ניקולאוס ברנהרד לאון פבסנר
(אישיות)Nikolaus Bernhard Leon Pevsner (1902-1983), scholar of art and architecture, born in Leipzig, Germany. He was assistant keeper of Dresden Art Gallery from 1924 to 1929 and then taught for four years at the University of Goettingen. He fled Nazi Germany for England in 1934. From 1949 to 1955 he was professor of fine art at Cambridge and from 1959 professor of the history of art at Birkbeck College. From 1949 Pevsner was art editor of Penguin Books, editing the Penguin History of Art and the King Penguin series. A prolific author, his outstanding contributions included the 46-volume Buildings of England series that he edited and his standard Outline of European Architecture.
פריץ קאופמן
(אישיות)Fritz Kaufmann (1891-1958), philosopher, born in Leipzig, Germany. Kaufmann was the assistant of philosopher and mathematician Edmund Husserl who founded the school of phenomenology at Freiburg, Germany. In 1936 Kaufmann went to Berlin to join the Hochschule fuer die Wissenschaft des Judentums.
Two years later he fled from Nazi Germany and went to the USA where he was appointed to the faculty of Northwestern University and the University of Buffalo. He wrote several books on phenomenology and helped to popularise its teachings in America. He also wrote short biographies on Martin Buber, Cassirer, Thomas Mann, Nietzche, Goethe, Flaubert and has teacher Husserl.
גרהרט אייסלר
(אישיות)Gerhart Eisler (1897-1968), communist activist, born in Leipzig, Germany, son of the philosopher Rudolf Eisler and brother of composer Hans Eisler. He served with the Austro-Humgarian army in World War I after which he became a communist. In 1930 he was political secretary of the Far East bureau of the Communist Trade Union International in Shanghai. In 1936 he went to Spain. In 1940 Eisler escaped from France to the United States where he was a communist activist. In 1949 he was sentenced to a year's imprisonment for refusing to testify before the Committee on Un-American Activities but while on bail escaped as a stowaway on a liner to England. The US demanded his extradition but after a long struggle he was released and went to Prague. Later he was minister of information in the East German government and chairman of the East German radio authority.
הנס אייזלר
(אישיות)בעקבות תקופה של הלחנה בשיטת שנים-עשר הטונים התמסר אייזלר לתנועה הסוציאליסטית כ"מלחין פרולטריוני". הוא חיבר יותר מ-40 יצירות לתיאטרון, וביניהן מוסיקה למחזות של ברכט רוויו אדום (1932), האם (1932), אימה ומצוקה ברייך השני (1945), גלילאו גליליי (1947) ושוויק במלחמת העולם השנייה (1957). אייזלר כתב גם מוסיקה לסרטים רבים, וכן את האופרה יוהאנס פאוסטוס (1953), יצירות קוליות רבות (קטעים למקהלה, קנטטות ושירים, ביניהם ההמנון של גרמניה המזרחית), וכן יצירות כליות (סימפוניות, סוויטות ומוסיקה קאמרית). נפטר במזרח ברלין, לשעבר: גרמניה המזרחית.
ברנרד כ"ץ
(אישיות)Bernard Katz (1911-2003), biophysicist, noted for his work on nerve biochemistry, who shared the Nobel Prize in medicine in 1970, born in Leipzig, Germany. He studied Medicine at the University of Leipzig, 1929-1934; received the Siegfried Garten Prize for physiological research in 1933 and obtained his M.D. In 1934.
He left Germany in 1935 and was accepted as a Ph. D. student at University College, London. In 1942, he was awarded the degree of Doctor of Science (London University).
In 1939, he joined J. C. Eccles' laboratory at Sydney Hospital, Australia, as a Carnegie Research Fellow. There he collaborated with J. C. Eccles and S. W. Kuffler in neuromuscular research.
In 1942 he joined the Royal Australian Air Force, and served as a Radar Officer in the South West Pacific until the end of WW 2. In 1946, returning from Australia to University College, London, Katz became Assistant Director of Research and Henry Head Research Fellow (appointed by the Royal Society). He was appointed Reader in Physiology in 1950 and in 1952 became Professor of Biophysics at University College, London.
Katz was elected Fellow of the Royal Society in 1952; Fellow of the Royal College of Physicians in 1968. He was a Foreign Member of the Royal Danish Academy of Sciences and Letters (1968), Accademia Nazionale Lincei (1969); American Academy of Arts and Sciences (1969); Fellow of University College, London (1961). He was a member of the Agricultural Research Council from 1967 and Biological Secretary of the Royal Society from 1968.
His major fields of research include studies of nerve and muscle, especially of the physico-chemical mechanism of neuromuscular transmission.
שבתאי פטרושקה
(אישיות)שבתאי פטרושקה (1903- 1997), מלחין ומנצח, נולד בלייפציג, גרמניה. הוא למד פסנתר, צ'לו ותיאוריה בקונסרבטוריון של לייפציג. ב-1923 עבר לברלין וסיים את לימודיו בהנדסה. אחר כך היה מנהל מוסיקלי של תיאטראות, הקים את להקת הג'אז "הברנשים של סיד קיי'ס", שהשתתפה בהפקות בברלין וגם בווינה, בברסלאו ובמינכן. פטרושקה עיבד מוסיקה לחברת הסרטים אופא (Ufa) ולחברת דויטשה גראמופון (Deutsche Grammophon).
ב-1938 הגיע לארץ-ישראל והועסק כמנצח, מלחין, מעבד ונגן תזמורת. מ-1948 עד לפרישתו לגמלאות היה מנהל מחלקת המוסיקה ב"קול ירושלים" (לימים: רשות השידור). מאז 1969 לימד תזמור באקדמיה למוסיקה של ירושלים.
בין יצירותיו פרלוד ופוגה לחליל, לקלרנית ולבסון (1938); שלישיית כלי-קשת (1939); סוויטה לתזמורת (1947); ארבעה קטעים לתזמורת כלי נשיפה (1953); ודיורטימנטו קטן לכלי-נשיפה (1970). פטרושקה עיבד שירים ישראליים ויהודיים ומחולות רבים, ביניהם חמישה מחולות מזרחיים (1954); שלושה שירים עבריים למקהלת נשים (1958); ושלוש רומנסות ספרדיות למקהלת נשים (1976). נפטר בירושלים.
הרמן גוטה
(אישיות)Hermann Guthe (1849 -1936), scholar of Semitic Studies, born in Westerlinde, a village in Lower Saxony, Germany. He was educated at Göttingen, Erlangen, and at Leipzig University, Germany, where in 1884 he became professor of Old Testament studies.
In 1881 and 1894 he traveled in Palestine. During his 1881 journey he excavated at the Ophel in Jerusalem and discovered part of the eastern wall of the Temple Mount. He copied the recently discovered Siloam inscription. From 1877 to 1896 he edited the bulletin, and then from 1897 to 1906 the journal, of the German Palestine Association. In 1904 he visited Megiddo and Madba and copied the mosaic map which was found there. He wrote on some of the Minor Prophets in Kautzsch's translation of the Bible and a metrical version of Amos (1907)
Guthe published many works in the fields of philology, religion, archeology and topography.
משה שאול לובזוור
(אישיות)Moses Saul Lobzower (Reich) (1879-1940), merchant, born in Krakow, Poland (then an autonomous province of Galicia within the Austro-Hungarian Empire), just 12 years after the ghetto in Krakow had been abolished. Lobzower had neither higher education, nor any special skills nor even a financial cushion. His position was therefore precarious when Galicia was plunged into an economic crisis with serious anti-Semitic and xenophobic overtones in the 1880s and 1890s.
Shortly after their marriage in 1902, he and his wife Ernestina decided to move to Vienna, Austria, although their actually departure from Krakow was delayed for five years until 1907, after the birth of their two elder children. They had hoped for a better life in Vienna and indeed succeeded in giving their children a good secular secondary and vocational education. The economic situation in Vienna after WWI was however desperate. The city was no longer the capital city of great empire and the great depression compounded the problems. Their son Emil was forced to leave Vienna for Saxony in eastern Germany in order to seek work, and Moses and Ernestina eventually went to Leipzig, Germany. Ernestina died there in 1936, while Moses passed away there in 1940.
Moses’ father was Alter Lobzower. He married Doba Bluma Reicher and called his 8 children after mother Doba. It was quite expensive to register a wedding with the local authorities so many couples did not do so - the Jewish religious ceremony sufficed. The children were obviously those of the mother. In a few short years the name Reicher became Reich, but clearly the Reiches of 2010 should really be called Lobzower.
איגנץ מושלס
(אישיות)
קרל טאוסיג
(אישיות)קרל טאוסיג (1841-1871) פסנתרן ומלחין.
נולד בווארשה, פולין. תחילה, למד נגינה בפסנתר אצל אביו, אלואיס טאוסיג. מגיל 14 למד אצל ליסט. הופיע לראשונה ב-1858 בברלין ובעקבות הופעה זו היה לפסנתרן-אמן החשוב ביותר בתקופתו והופיע בקונצרטים בערים מרכזיות בכל רחבי אירופה. ב-1865 התיישב בברלין והקים את בית הספר ללימודי פסנתר למתקדמים. הלחין קטעים לתרגול יומי ומספר עיבודים למוסיקה תזמורתית. נפטר בלייפציג, גרמניה.