קהילת יהודי סמורגון
סמורגון SMORGON
(בפולנית: SMORGONIE)
עיר על דרך וילנה-מינסק, מחוז מולודכנו (-OBLAST MOLODECHNO), בלרוס. עד למלחמת העולם השנייה במחוז וילנה, פולין.
סמורגון היתה חלק מ"הנסיכות הליטאית הגדולה", עד לאיחוד עם ממלכת פולין בסוף המאה ה-16. אחרי חלוקות פולין בשלהי המאה ה-18, עבר האיזור לשליטת רוסיה הצארית והיה חלק מפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם.
יהודים ישבו בסמורגון מתחילת המאה ה-17. ב-1628 נזכרת העיר בפנקס מדינות ליטא וב- 1647 הצטרפה לקהילת וילנה והיתה כפופה לה עד לסוף המאה ה-18, אז הוכרה סמורגון כקהילה עצמאית. בסוף המאה ה-19 הגיע מספר היהודים בעיר לכ-6750, הם היוו כ-%75 מכלל האוכלוסיה.
בראשית המאה ה-19 כיהן כראש ישיבה ודיין בסמורגון הגאון ר' מנשה בן רבי יוסף (1831 - 1767), משכיל שהטיף ללימוד המלאכה והמכניקה. בסוף המאה נוסד בעיר "קבוץ ישיבה" (או קבוץ תלמודי) בו למדו גם בוגרי ישיבות ובעלי סמיכות לרבנות. יהודי העיר דאגו לכלכלת תלמידי הישיבות ומשפחותיהם. ראש הישיבה היה ר' חיים יהודה ליטווין, שתמך בחיבת ציון ומאוחר יותר בפעילות ציונית.
בראשית המאה ה-20 נפתח "חדר מתוקן" (שכלל גם לימודי חול) ובית הספר "עבריה" נפתח ב- 1908. ב-1914 היו בסמורגון קרוב ל- 25,000 יהודים ורק כ-6,000 לא יהודים. בעיר היו 2 בתי מדרש, 7 קלויזים (בתי תפילה ולימוד של חסידים), 3 ישיבות ובית ספר תלמוד תורה. הקהילה החזיקה מושב זקנים, בית הכנסת אורחים ובית חולים והיו ברשותה מוסדות צדקה וגמילות חסדים כמו: קופת גמילות חסדים, לינת צדק ועזרה לחולים מחוסרי בית.
ב-1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה סמורגון על ידי הצבא הגרמני. הצבא הרוסי חזר והשתלט על האיזור תוך חדשים מספר ובחורף 1915 ערכו קוזאקים פרעות ביהודי העיר באמתלת חיפוש אחר חיילים גרמנים. היהודים התארגנו להגנה עצמית ושניים מהם נפלו תוך הדיפת הפורעים. באותה שנה הגיעו לסמורגון פליטים יהודים מקובנו (KOVNO- KAUNAS) והקהילה דאגה לכל צרכיהם.
בספטמבר 1915 גזרו הרוסים גרוש על יהודי סמורגון. העיר נפגעה במלחמה ונחרבה כליל.
בשנת 1921 חזרו מקצת היהודים לסמורגון והתיישבו בה. בעזרת יוצאי הקהילה בארצות-הברית ובעזרת הג'וינט (JOINT), נבנו מחדש בתי מגורים ומוסדות הקהילה.
בעיר היו שני בתי כנסת; שני חדרים, שני גני ילדים ובית ספר תלמוד תורה. המורים היו פעילים בחיי הקהילה. ב-1921 נוסד בית ספר עברי מרשת "תרבות וב-1924 - בית ספר "אורט". צעירים מסמורגון יצאו ללמוד בישיבות וילנה.
רוב יהודי סמורגון היו מתנגדים ומיעוטם חסידים. האוירה ברחוב היהודי בעיר לא היתה דתית. בביתו של רב הקהילה הרב שמואל פלוטקין התקיימו אסיפות ציוניות.
היהודים בסמורגון התפרנסו ממסחר, תעשיה ומלאכה. בשלהי המאה ה-19 הם תרמו לפיתוח תעשיית העורות בעיר. לפני מלחמת העולם הראשונה היו במקום יותר מ-50 בתי חרושת וכ- 30 סדנאות לעיבוד עורות והתוצרת שווקה ברחבי רוסיה וגרמניה. כמו כן היו בעיר בתי חרושת לסבון, לטבק, לגרביים ולמשקאות ומחסני נפט, תה וסוכר. בקרב היהודים היו בעלי בתי חרושת ופועלים.
העיר התפרסמה בכעכים שנמכרו בכל הירידים ובבית הספר לאילוף דובים שנפתח בה באמצע המאה ה-19, בו עבדו בעיקר האיכרים הרוסים.
במחצית השניה של המאה ה-19 נוסדה בקרבת העיר מושבה חקלאית של יהודים בשם "קרקע" ובה כ-70 משפחות שהתפרנסו מעיבוד האדמה ומגידול בקר צאן וסוסים. במושבה היו רב ושוחט.
בקהילה המשוקמת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, נפתח בעיר בסיוע הג'וינט בנק יהודי; הוקמו אירגון סוחרים ואירגון בעלי מלאכה. המסחר והמלאכה היו ברובם בידי יהודים.
משכילים יהודים בסמורגון היו פעילים במאבקים על זכויות הפועלים ושיפור תנאי עבודה והצטרפו בסוף המאה ה-19, יחד עם הפועלים היהודים ל"בונד" (ברית הפועלים היהודית הכללית). סניף הבונד בסמורגון קיים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בית ספר באידיש.אין לנו ידיעות על הבונד במקום בתקופות מאוחרות יותר.
יהודים מסמורגון עלו לארץ ישראל עוד במאה ה-19. ר' יוסף איש סמורגון נפטר בירושלים ב- 1861, שלמה זלמן צוקרמן עלה לארץ ישראל עם הבילויים והיה בין מייסדי חדרה.
ב-1900 השתתפו נציגי סמורגון בועידה ציונית בוילנה. סניף של צ.ס. (ציונים סוציאליסטים), שחבריו עובדים שכירים במסחר ומלאכה, נוסד במקום ב-1905. קונטרסים של תעמולה ציונית וסוציאליסטית הופצו בתנאי מחתרת גם בין אברכי הישיבה. באותה תקופה נאספו בסתר גם תרומות לקרן הקיימת לישראל.
בשנות העשרים של המאה העשרים כבר פעל במקום סניף של ההסתדרות הציונית ונוסדו סניפי מפלגות ציוניות. החלוץ הצעיר נוסד ב-1923 ובין מייסדיו היה בני מהרשק ,שנודע לימים כאיש הפלמ"ח. בסוף 1923 וב-1924 עלו צעירים מסמורגון בעליה ליגלית ובלתי ליגלית לארץ ישראל והצטרפו לגדוד העבודה. בין העולים מרדכי (מוטקה) כהן שהיה לימים בין כ"ג יורדי הסירה.
באותה תקופה הוקם החלוץ ששלח צעירים למחנה הכשרה לעליה בקלוסוב ופועלי ציון ימין ותנועות הנוער: השומר הצעיר, גורדוניה ו"דרור" (פרייהייט).
פעולות התרבות בעיר התרכזו סביב התנועה הציונית. בחוג דרמטי במקום השתתף השחקן שמואל רודנסקי, לימים שחקן התיאטרון הלאומי הישראלי "הבימה". ההכנסות מהופעות החוג הוקדשו לתמיכה בעולים לארץ ישראל. גם בבית הכנסת נאספו תרומות, טרם התפילה, לאותה מטרה. רבים דיברו עברית.
המשורר אברהם סוצקובר והסופרים א"א קבק ומשה קולבאק הם בני סמורגון. כמוהם החזן משה קוסביצקי. מוצא משפחת הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי (שמשי), מסמורגון. דוד רזיאל איש בית"ר ולימים מפקד האצ"ל גם הוא יליד המקום.
בשנת 1939 היו בסמורגון קרוב ל-6,000 יהודים, כ-%80 מאוכלוסיית העיר.
תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, ובעקבות הסכם מולוטוב ריבנטרופ (מאוגוסט 1939), נכנס הצבא האדום לסמורגון. הסובייטים מינו יהודי כאחראי לעיר. פעילות ציונית נאסרה, אך חיי הכלכלה והתרבות לא נפגעו ובית הספר העברי המשיך לפעול. עם הכבוש הסובייטי הגיעו לעיר כ-1000 מיהודי הסביבה, הם התיישבו במקום והשתלבו בשוק העבודה.
ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, ברחו יהודים רבים מסמורגון למינסק ולסמולנסק. סמורגון נכבשה על ידי הגרמנים ובאוקטבר 1941 הוקמו בעיר שני גטאות, האחד באזור בית הכנסת המרכזי והשני בשכונת "קרקע". כעבור זמן קצר בוטל האחרון ושוכניו צורפו לגטו שבעיר. באותה תקופה הוקם היודנראט.
הגרמנים החלו בשדידת רכוש היהודים ודרשו למסור לרשותם את כל חפצי הערך. צעירים וילדים נלקחו לעבודת כפיה. יהודים שנחשדו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית נאסרו על- ידי המשטרה ועונו.
היודנראט טיפל בחלוקת מזון לנזקקים ונאלץ לארגן את המשלוחים לעבודות כפיה. מדי פעם רוכזו קבוצות של צעירים שנשלחו למחנות, למקום בלתי ידוע, מעטים מהם נותרו בחיים.
ביולי, 1942 נשלחו מאות צעירים מהגטו למחנה עבודה ולסמורגון הובאו יהודים מעיירות הסביבה. מספר שוכני הגטו הגיע לכ-8,000; בעיר פרצה מגיפת טיפוס.
באוגוסט 1942, נשלחו כ-300 נשים יהודיות למחנה העבודה בז'זין (BRZERZYN). מאות מיהודי סמורגון הובלו לגטו אושמינה (USZMIANA) ונרצחו עם יהודי המקום. יהודים אחרים, שנמלטו לעיירות הסביבה נתפסו ונרצחו.
באביב 1943, הובלו כ-1,000 יהודים למחנה שטוטהוף (STUTHOF), אחרים הועברו לגטאות בקובנו ובוילנה שם נרצחו עם האקציה (פעולת חיסול) האחרונה ביהודי המקום. יהודים רבים מסמורגון מצאו את מותם בבורות ההריגה של פונאר (PONARY).
(בפולנית: SMORGONIE)
עיר על דרך וילנה-מינסק, מחוז מולודכנו (-OBLAST MOLODECHNO), בלרוס. עד למלחמת העולם השנייה במחוז וילנה, פולין.
סמורגון היתה חלק מ"הנסיכות הליטאית הגדולה", עד לאיחוד עם ממלכת פולין בסוף המאה ה-16. אחרי חלוקות פולין בשלהי המאה ה-18, עבר האיזור לשליטת רוסיה הצארית והיה חלק מפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם.
יהודים ישבו בסמורגון מתחילת המאה ה-17. ב-1628 נזכרת העיר בפנקס מדינות ליטא וב- 1647 הצטרפה לקהילת וילנה והיתה כפופה לה עד לסוף המאה ה-18, אז הוכרה סמורגון כקהילה עצמאית. בסוף המאה ה-19 הגיע מספר היהודים בעיר לכ-6750, הם היוו כ-%75 מכלל האוכלוסיה.
בראשית המאה ה-19 כיהן כראש ישיבה ודיין בסמורגון הגאון ר' מנשה בן רבי יוסף (1831 - 1767), משכיל שהטיף ללימוד המלאכה והמכניקה. בסוף המאה נוסד בעיר "קבוץ ישיבה" (או קבוץ תלמודי) בו למדו גם בוגרי ישיבות ובעלי סמיכות לרבנות. יהודי העיר דאגו לכלכלת תלמידי הישיבות ומשפחותיהם. ראש הישיבה היה ר' חיים יהודה ליטווין, שתמך בחיבת ציון ומאוחר יותר בפעילות ציונית.
בראשית המאה ה-20 נפתח "חדר מתוקן" (שכלל גם לימודי חול) ובית הספר "עבריה" נפתח ב- 1908. ב-1914 היו בסמורגון קרוב ל- 25,000 יהודים ורק כ-6,000 לא יהודים. בעיר היו 2 בתי מדרש, 7 קלויזים (בתי תפילה ולימוד של חסידים), 3 ישיבות ובית ספר תלמוד תורה. הקהילה החזיקה מושב זקנים, בית הכנסת אורחים ובית חולים והיו ברשותה מוסדות צדקה וגמילות חסדים כמו: קופת גמילות חסדים, לינת צדק ועזרה לחולים מחוסרי בית.
ב-1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה סמורגון על ידי הצבא הגרמני. הצבא הרוסי חזר והשתלט על האיזור תוך חדשים מספר ובחורף 1915 ערכו קוזאקים פרעות ביהודי העיר באמתלת חיפוש אחר חיילים גרמנים. היהודים התארגנו להגנה עצמית ושניים מהם נפלו תוך הדיפת הפורעים. באותה שנה הגיעו לסמורגון פליטים יהודים מקובנו (KOVNO- KAUNAS) והקהילה דאגה לכל צרכיהם.
בספטמבר 1915 גזרו הרוסים גרוש על יהודי סמורגון. העיר נפגעה במלחמה ונחרבה כליל.
בשנת 1921 חזרו מקצת היהודים לסמורגון והתיישבו בה. בעזרת יוצאי הקהילה בארצות-הברית ובעזרת הג'וינט (JOINT), נבנו מחדש בתי מגורים ומוסדות הקהילה.
בעיר היו שני בתי כנסת; שני חדרים, שני גני ילדים ובית ספר תלמוד תורה. המורים היו פעילים בחיי הקהילה. ב-1921 נוסד בית ספר עברי מרשת "תרבות וב-1924 - בית ספר "אורט". צעירים מסמורגון יצאו ללמוד בישיבות וילנה.
רוב יהודי סמורגון היו מתנגדים ומיעוטם חסידים. האוירה ברחוב היהודי בעיר לא היתה דתית. בביתו של רב הקהילה הרב שמואל פלוטקין התקיימו אסיפות ציוניות.
היהודים בסמורגון התפרנסו ממסחר, תעשיה ומלאכה. בשלהי המאה ה-19 הם תרמו לפיתוח תעשיית העורות בעיר. לפני מלחמת העולם הראשונה היו במקום יותר מ-50 בתי חרושת וכ- 30 סדנאות לעיבוד עורות והתוצרת שווקה ברחבי רוסיה וגרמניה. כמו כן היו בעיר בתי חרושת לסבון, לטבק, לגרביים ולמשקאות ומחסני נפט, תה וסוכר. בקרב היהודים היו בעלי בתי חרושת ופועלים.
העיר התפרסמה בכעכים שנמכרו בכל הירידים ובבית הספר לאילוף דובים שנפתח בה באמצע המאה ה-19, בו עבדו בעיקר האיכרים הרוסים.
במחצית השניה של המאה ה-19 נוסדה בקרבת העיר מושבה חקלאית של יהודים בשם "קרקע" ובה כ-70 משפחות שהתפרנסו מעיבוד האדמה ומגידול בקר צאן וסוסים. במושבה היו רב ושוחט.
בקהילה המשוקמת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, נפתח בעיר בסיוע הג'וינט בנק יהודי; הוקמו אירגון סוחרים ואירגון בעלי מלאכה. המסחר והמלאכה היו ברובם בידי יהודים.
משכילים יהודים בסמורגון היו פעילים במאבקים על זכויות הפועלים ושיפור תנאי עבודה והצטרפו בסוף המאה ה-19, יחד עם הפועלים היהודים ל"בונד" (ברית הפועלים היהודית הכללית). סניף הבונד בסמורגון קיים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בית ספר באידיש.אין לנו ידיעות על הבונד במקום בתקופות מאוחרות יותר.
יהודים מסמורגון עלו לארץ ישראל עוד במאה ה-19. ר' יוסף איש סמורגון נפטר בירושלים ב- 1861, שלמה זלמן צוקרמן עלה לארץ ישראל עם הבילויים והיה בין מייסדי חדרה.
ב-1900 השתתפו נציגי סמורגון בועידה ציונית בוילנה. סניף של צ.ס. (ציונים סוציאליסטים), שחבריו עובדים שכירים במסחר ומלאכה, נוסד במקום ב-1905. קונטרסים של תעמולה ציונית וסוציאליסטית הופצו בתנאי מחתרת גם בין אברכי הישיבה. באותה תקופה נאספו בסתר גם תרומות לקרן הקיימת לישראל.
בשנות העשרים של המאה העשרים כבר פעל במקום סניף של ההסתדרות הציונית ונוסדו סניפי מפלגות ציוניות. החלוץ הצעיר נוסד ב-1923 ובין מייסדיו היה בני מהרשק ,שנודע לימים כאיש הפלמ"ח. בסוף 1923 וב-1924 עלו צעירים מסמורגון בעליה ליגלית ובלתי ליגלית לארץ ישראל והצטרפו לגדוד העבודה. בין העולים מרדכי (מוטקה) כהן שהיה לימים בין כ"ג יורדי הסירה.
באותה תקופה הוקם החלוץ ששלח צעירים למחנה הכשרה לעליה בקלוסוב ופועלי ציון ימין ותנועות הנוער: השומר הצעיר, גורדוניה ו"דרור" (פרייהייט).
פעולות התרבות בעיר התרכזו סביב התנועה הציונית. בחוג דרמטי במקום השתתף השחקן שמואל רודנסקי, לימים שחקן התיאטרון הלאומי הישראלי "הבימה". ההכנסות מהופעות החוג הוקדשו לתמיכה בעולים לארץ ישראל. גם בבית הכנסת נאספו תרומות, טרם התפילה, לאותה מטרה. רבים דיברו עברית.
המשורר אברהם סוצקובר והסופרים א"א קבק ומשה קולבאק הם בני סמורגון. כמוהם החזן משה קוסביצקי. מוצא משפחת הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי (שמשי), מסמורגון. דוד רזיאל איש בית"ר ולימים מפקד האצ"ל גם הוא יליד המקום.
בשנת 1939 היו בסמורגון קרוב ל-6,000 יהודים, כ-%80 מאוכלוסיית העיר.
תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, ובעקבות הסכם מולוטוב ריבנטרופ (מאוגוסט 1939), נכנס הצבא האדום לסמורגון. הסובייטים מינו יהודי כאחראי לעיר. פעילות ציונית נאסרה, אך חיי הכלכלה והתרבות לא נפגעו ובית הספר העברי המשיך לפעול. עם הכבוש הסובייטי הגיעו לעיר כ-1000 מיהודי הסביבה, הם התיישבו במקום והשתלבו בשוק העבודה.
ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, ברחו יהודים רבים מסמורגון למינסק ולסמולנסק. סמורגון נכבשה על ידי הגרמנים ובאוקטבר 1941 הוקמו בעיר שני גטאות, האחד באזור בית הכנסת המרכזי והשני בשכונת "קרקע". כעבור זמן קצר בוטל האחרון ושוכניו צורפו לגטו שבעיר. באותה תקופה הוקם היודנראט.
הגרמנים החלו בשדידת רכוש היהודים ודרשו למסור לרשותם את כל חפצי הערך. צעירים וילדים נלקחו לעבודת כפיה. יהודים שנחשדו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית נאסרו על- ידי המשטרה ועונו.
היודנראט טיפל בחלוקת מזון לנזקקים ונאלץ לארגן את המשלוחים לעבודות כפיה. מדי פעם רוכזו קבוצות של צעירים שנשלחו למחנות, למקום בלתי ידוע, מעטים מהם נותרו בחיים.
ביולי, 1942 נשלחו מאות צעירים מהגטו למחנה עבודה ולסמורגון הובאו יהודים מעיירות הסביבה. מספר שוכני הגטו הגיע לכ-8,000; בעיר פרצה מגיפת טיפוס.
באוגוסט 1942, נשלחו כ-300 נשים יהודיות למחנה העבודה בז'זין (BRZERZYN). מאות מיהודי סמורגון הובלו לגטו אושמינה (USZMIANA) ונרצחו עם יהודי המקום. יהודים אחרים, שנמלטו לעיירות הסביבה נתפסו ונרצחו.
באביב 1943, הובלו כ-1,000 יהודים למחנה שטוטהוף (STUTHOF), אחרים הועברו לגטאות בקובנו ובוילנה שם נרצחו עם האקציה (פעולת חיסול) האחרונה ביהודי המקום. יהודים רבים מסמורגון מצאו את מותם בבורות ההריגה של פונאר (PONARY).