קהילת יהודי מלטה
אי בים התיכון. מדינה עצמאית משנת 1964
לפני אלפיים שנה, לאחר שספינתו עלתה על שרטון, הגיע השליח הנוצרי פול (אז עדיין יהודי בשם שאול) לצוק זעיר אל מול חוף מאלטה. הוא תיאר בזלזול את תושבי המקום כ"לא יותר מעובדי אלילים", ובהשפעתו התנצרו רובם.
אך ישנן ממצאים המעידים על נוכחות יהודית במאלטה, יש המניחים עוד מתקופת השבטים יורדי הים זבולון ואשר, כאלף וחמש מאות שנים לפני ביקורו של הקדוש פול, ביניהם מנורה חקוקה בקטקומבות של ראבאט, וכן ציור פיניקי שהתגלה במקדש גאנטיג'ה בחאגרה. במאלטה הייתה נוכחות יהודית רצופה במשך השלטון הרומאי, הביזנטי, והערבי. הערבים, אשר שלטו במאלטה בשנים 870-1090, הכחידו את הלשון הפיניקית, והשרישו במקום לשון שמית חדשה. בשנות שלטונם הארוכות, שימשו יהודים רבים במשרות ציבוריות גבוהות. יהודי אחד אפילו הגיע לדרגה הגבוהה ביותר, דרגת "וויזיר".
ימי הביניים
בשנת 1090 סילקו הנורמאנים את הערבים, ומאלטה עברה תחת חסות ממלכת סיציליה. בשלוש מאות השנים הבאות, תחת שלטון נורמאני, פרחה האוכלוסייה היהודית והגיעה לשיא גודלה. בתקופה ההיא חיו 500 יהודים במאלטה, ו- 350 יהודים באי הקטן יותר גוזו. בימי הביניים המוקדמים היוו היהודים כשליש מאוכלוסיית הבירה מדינה.
רוב היהודים היו בעלי חנויות או סוחרים, אך רבים היו גם בעלי אדמות חקלאיות. יהודים רבים היו אמידים. הם חיו לצד שכניהם הנוצרים, ולא הוגבלו לשכונות מסויימות. בכל זאת הוטל עליהם נטל שנתי של מתנות יקרות שהיו חייבים לספק למכובדים. השלטון הנורמאני הטיל עליהם לספק דגלים? ומנורות למטבחים ולגזוזטרות הארמונות הסיציליאנים.
יש הטוענים, שבימי הביניים היה תושב מאלטה המפורסם ביותר המקובל היהודי יליד ספרד אברהם אבולעפיה. הוא השתקע באי הקטן והצחיח קומינו.
בתחילת המאה ה- 15 התמזג הכתר הסיציליאני עם מלכות אראגון, ובהדרגה נשחקה הסובלנות היחסית כלפי הקהילה היהודית. זאת במקביל לצמיחתה של ההתנגדות כלפי יהודים בחצי האי האיברי.
ב- 1492, כשהוצא צו גירוש היהודים מספרד, ניסתה המועצה המלכותית להתנגד ולטעון כי מאלטה היא מקרה מיוחד, משום שגירוש היהודים ממנה יקטין בחדות את אוכלוסיית האיים. אך לא זו בלבד שיהודי מאלטה גורשו, הם זכו ליחס קשה במיוחד, שכן חוייבו בתשלום פיצוי לכתר על אבדן הכנסות שתגרום עזיבתם הכפויה. כשעזבו, הורשה כל אדם לקחת חליפה אחת, מזרון, כלי מיטה ומעט מזון לדרך.
לא ידוע לאן הלכו הגולים. ייתכן שהצטרפו לקהילה הסיציליאנית, קבוצה יהודית ייחודית בקרב יהדות הלבאנט. נוכחותם במאלטה עדיין מהדהדת בשמותיהם של מקומות כגון ביר מיירו (באר מאיר), גניין ל'הוד (גני היהודים), וחאל מוחי (משק משה).
שלטון אבירי סנט. ג'ון
בשנת 1530, תמורת תשלום של בז לבן אחד בשנה, תפסו אבירי מסדר סנט. ג'ון את השלטון במאלטה. כחלק ממלחמתם המתמשכת נגד הכופרים, נהגו ללכוד ספינות ולקחת את צוותיהן כבני ערובה. בין השבויים היו תמיד גם סוחרים יהודים רבים. השבויים הוחזקו במאלטה עד שנתקבל עבורם כופר הנפש. לנוכח הבעייה, קיבלו החברות היהודיות לפדיון שבויים מעמד פורמלי, יותר מאשר בימי הביניים. מוונציה, מליבורנו ומאמסטרדם, היו אגודות פדיון שבויים שולחות סוכנים למאלטה, לספק לשבויים הקצבה קטנה בזמן תהליך המיקוח על שחרורם. האבירים הנהיגו סחבת במשא ומתן, שנמשך לעתים שנים, על מנת להגדיל את הפדיון. כך נודעה מאלטה לשמצה כקהילה יהודית שרוב תושביה עבדים. יהודים חופשיים שביקשו לבקר באי נאלצו לבקש רשות מראש המסדר. הם יכלו להיכנס ולצאת רק דרך פתח בביצורי העיר ואלטה (כיום בירת מאלטה), שידוע עד היום בשם "שער היהודים"?.
העת החדשה
בשנת 1792 גירש נפוליאון את אבירי סנט. ג'ון ממאלטה, ופתח את האי גם להתיישבותם של יהודים חופשיים. כשגורשו הוא וצבאו על ידי הבריטים, הגיעו יהודים נוספים מגיברלטר, מאנגליה, מצפון אפריקה, מפורטוגל ומטורקיה. כך התהוותה הקהילה היהודית של העת החדשה במאלטה. בשנת 1835 חיו במאלטה 5 משפחות יהודיות. הקהילה הייתה תמיד קטנה, ומעולם לא הגיע לממדיה מלפני גירוש ספרד. בשנת 1846 הזמינה הקהילה את יוסף תייר מטריפולי לכהן כרב הרשמי הראשון באי מאז ימי האינקוויזיציה הספרדית. בית הכנסת של יוסף תייר נמצא בתחילה ברחוב הראשי של ואלטה, ואחר עבר לשטח ברחוב ספור (Spur). בקאלקארה היה/יש? בית עלמין יהודי עתיק, מלפני המצור של 1565.
הקהילה היהודית הייתה ענייה ברובה. המהפכות של 1848 בהונגריה, בצרפת ובגרמניה הביאו זרם של פליטים יהודים עניים למאלטה, והרב יוסף תייר וקהילתו, שלא יכלו לספק את צרכי כולם, פנו בבקשה לתרומות מרבני הקהילה בלונדון. פדיון השבויים, שעדיין היה נהוג, היה אף הוא מקור הכנסה לעתים?. בשנת 1835 ביקרו במאלטה סיר יוסף מונטיפיורי ורעייתו ליידי גו'דית, שתרמו כסף לקהילה. היהודים צירפו סוחרים אורחים ממרוקו כדי להשלים מניין, אך בעזרת הנשים ישבה ליידי ג'ודית לבדה.
הרב יוסף תייר רשם לידות, פטירות ונישואין בקהילה. רישומים אלה מהמאה ה- 19 שמורים כעת בארכיונים של אוני' סאות'המפטון בבריטניה.
עבור האוכלוסייה הקתולית האדוקה של מאלטה, היהודים הם עדיין חידה. ישנם באי משפחות מלטזיות הנושאות שמות משפחה כמו אלול, העשויים להעיד על שורשים יהודיים, לא ידוע להן על קשר ליהדות או ליהודי המקום. בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 פורסמה חוברת ובה נתן הארכיבישוף גיבוי לעלילת דם נגד היהודים. המשטרה המאלטזית מיהרה להחרים את החוברת בטענה שתוכנה מעורר סלידה, מה שמוכיח כי האוכלוסייה עצמה לא הראתה עויינות כלפי יהודים.
בתחילת המאה ה- 20 לא תמיד היה לקהילה הקטנה רב משלה. בשנות ה- 20 וה- 30 היו במאלטה כ- 50 יהודים. לחגים הגדולים, לטקסי בר מצווה ולאירועים אחרים היו מביאים רב מסיציליה. רק לעתים היה שוחט באי. כשלא היה, שמרו עקרות הבית על כשרות, או לפחות על מראית עין של כשרות. הן נהגו לשטוף את הבשר במים, מכל טיפה של דם.
כמו במאה ה- 19, גם במאה ה- 20 היו אחדים מחברי הקהילה אנשי עסקים מצליחים, ולהם קשרים בכל אזור הים התיכון.
בשנות ה- 30 כיהן יהודי ממלאטה כקונסול הבריטי בצנעא, תימן. לפני מלחמת העולם השנייה השתקעו במאלטה כמה יהודים שנמלטו מהנאצים. במהלך המלחמה נלחמו יהודים מאלטזים בשורות הצבא הבריטי.
אונדינה תייר, מצאצאי הרב יוסף תייר, הייתה אחת הנשים הראשונות שסיימו לימודים באוניברסיטת מאלטה, בשנות ה- 30. היא הייתה חברה בצוות לקידום השימוש בלשון המאלטזית, בתקופה בה השלטון הפשיסטי האיטלקי ניסה להפוך את האיטלקית ללשון הלאומית של מאלטה.
הקהילה כיום
בשנת 1979 נהרס בית הכנסת הישן בוואלטה, במהלך תכנית פיתוח בה נהרסו שכונות ישנות בעיר. הקהילה היהודית נותרה ללא בית כנסת. בית-העלמין בטאל-בראחג'ה מוזנח מאד. הקהילה היהודית, המונה 25 משפחות החיות באי דרך קבע, מבוגרת ברובה. רוב הצעירים עזבו למקומות אחרים.
עם זאת, יש סימנים לתחיית הקהילה. בינואר 2000 נחנך בית כנסת חדש, הודות לתמיכתם של תורמים בבריטניה ובארצות הברית, וגם מרכז יהודי, המנוהל על ידי הקרן היהודית של מאלטה, שנשיאה רוברט אדר. בשבתות ובחגים הגדולים נערכות תפילות.
ב- 2003 נשיא הקהילה הוא אברהם אוחיון. הגזבר הוא סטנלי ל. דייוויס, O.B.E.
אטאלי, אטלי
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם המשפחה אטלי / אטל קשור בשמה של העיירה אטל במחוז לה קורוניה בספרד. אפשר ששם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). בחלק מן המקרים, השם אטל היה במקור כינוי שנגזר מעיסוק והתייחס לסבלים. אטל מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-17 עם יצחק ויוסף אטל מטוניס המוזכרים במסמך של הקונסוליה הצרפתית בטוניס מתאריך 3 ביוני 1624, העוסק בשחרור בניהם אשר נמכרו לעבדות באי מלטה. במאה ה-18 אטאל מתועד עם יוסף אטאל, יועץ של הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללה; ועם אליהו אטאל, סוחר מצליח מטוניס; ועם אליאס אטאל מטוניס אשר היה בקשרים מסחריים עם ז'אק פיליפ דבואז, הקונסול של צרפת בטוניס. שם המשפחה אטל מתועד בכתובה של אלי, בנו של אברהם סולומון אטל, ושל רעייתו ריינה, בתו של אברהם לומברוסו, מתאריך 21 בנובמבר 1793. במאה ה-19, אטל מתועד כשם משפחה יהודי עם דויד אטל מטוניס המוזכר ברשימת אנשי עסקים אשר פעלו בטוניס בנשת 1865.
אוחנה
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה יכול להיות מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה.
אוחנה הוא שם משפחה יהודי-בֶּרְבֵּרִי. חוקרים רבים חושבים שזאת גרסה בֶּרְבֵּרִית לשם הפרטי העברי חנה. פירוש התחילית הבֶּרְבֵּרִית "או-" הוא "מ-", "מוצאו מ-", וגם "בנו של". פירוש שם המשפחה הזה הוא "בני חנה" או "משפתה של חנה". בחלק מן המקרים לשם משפחה זה מצורפת המילה העברית "בן". אוחנה יכול להיות גם שם משפחה שנגזר מעיסוק הקשור בצמח החינה. אפשר שהנושא הראשון של שם משפחה זה היה מגדל או סוחר של הינה או/ו תבלינים וצמחים אחרים.
המקור הבֶּרְבֵּרִי של שם זה נתמך ע"י שמו של הכפר קסבה דס בו חנה השוכן בעמק מולויה במרוקו. השם אוחנה יכול להיות גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. השם אוחנה יכול להיות קשור בשמו של הכפר הזה.
מוצאה של אחת המשפחות בשם אוחנה הוא ככל הנראה מעיר אופרן שבו התקיימה הקהילה היהדית הוותיקה ביותר במרוקו. משפחת אוחנה מהעיר מוגדור מייחסת את עצמה לרבי יהודה אפריאט אשר מת על קידוש השם בשנת 1792. שם המשפחה אוחנה היה פופלרי מאד במאה ה-20, ונמנה בין עשרים שמות המשפחה הנפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו. השם מתועד בכל רחבי מרוקו ובאופן מיוחד בעיר מקנס. במאה ה-18, אוחנה מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מ-21 במרץ 1797 של יהודה, בנו של אליעזר אוחנה, ושל רעיתו דבורה, בתו של אברהם קורקוס.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אוחנה כוללים את הרב המקובל סוליימן אוחנה, אשר נולד במקנס, מרוקו, ועלה לארץ והתיישב בצפת במאה ה-17; ורבי רפאל אוחנה (1902-1850) אשר עלה לארץ בראש נקבוצה גדולה של יהודים ממקנס והתיישב בטבריה בשנת 1865.
אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי אוחנה כוללים את ז'אק אוחנה, יליד מרוקו, חבא בוועד המרכזי של אורט עולמי.
אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי אוחנה כוללים את הבנקאי הישראלי אלברטו אלי אוחנה אשר נולד באי מלטה.
אטל, אטאל
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם המשפחה אטל קשור בשמה של העיירה אטל במחוז לה קורוניה, ספרד. אפשר ששם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). בחלק מן המקרים, השם אטל היה במקור כינוי שנגזר מעיסוק והתייחס לסבלים. אטל מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-17 עם יצחק ויוסף אטל מטוניס המוזכרים במסמך של הקונסוליה הצרפתית בטוניס מתאריך 3 ביוני 1624, העוסק בשחרור בניהם אשר נמכרו לעבדות באי מלטה. במאה ה-18 אטאל מתועד עם יוסף אטאל, יועץ של הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללה; ועם אליהו אטאל, סוחר מצליח מטוניס; ועם אליאס אטאל מטוניס אשר היה בקשרים מסחריים עם ז'אק פיליפ דבואז, הקונסול של צרפת בטוניס. שם המשפחה אטל מתועד בכתובה של אלי, בנו של אברהם סולומון אטל, ושל רעייתו ריינה, בתו של אברהם לומברוסו, מתאריך 21 בנובמבר 1793. במאה ה-19, אטל מתועד כשם משפחה יהודי עם דוד אטל מטוניס, ששמו מופיע ברשימת בעלי עסקים אשר פעלו בטוניס בשנת 1865.
שלוש ילדות משחקות בגינה, מלטה, 1943
(תמונות)מתוך האלבום של הרברט דאלטרופ, חייל מארץ ישראל ששירת בצבא הבריטי ביחידה עברית לתובלה 178 ובבריגדה היהודית (1942-1945)
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת דאלטרופ)
הבנות דומות מאוד לבנות שביחידה 154581 למרות החוסר תיאום הכרונולוגי,
מרים אסטרוק
(אישיות)Miriam Astruc (1904-1963), archaeologist, born in Bordeaux, France, into a family of bankers. After completing her initial studies in Bordeaux, she furthered her education in Paris at the renowned École du Louvre, from 1927 to 1931, and specialized in oriental archaeology and Semitic epigraphy.
In 1931, Astruc arrived in Spain with a scholarship from the French Government to study at the Institute des Hautes Études Hispaniques. She conducted research on the Villaricos necropolis in Almería. She then became the mission manager for the Algerian Antiquities Directorate in 1935. She actively participated in excavations in Djidjelli, publishing the significant findings. During WW II, Astruc had to interrupt her work. All her research papers were lost or destroyed during this time, except for her manuscript on Villaricos. This surviving work served as the basis for an elaborate and scientific study later published in the Reports and Memoirs of the General Commission for Archaeological Excavations.
In 1952-1954, Asruc returned to Spain and conducted an extensive study of Punic collections, particularly terracotta objects, in various Spanish museums. She collaborated with the Spanish Institute of Archaeology, participated in symposiums, and engaged in conferences. She directed several excavations, including the Isla Plana site in 1953, the renowned necropolis of Puig des Molins, and the town of San Mateo in subsequent years. The results were published in a number of scientific articles. Astruc's research then extended along the Mediterranean coast, exploring Algeria, Morocco, Tunisia - especially Carthage and the Lavigerie Museum, and other sites in southern Italy, Sicily, Sardinia, and Malta. Towards the end of the 1950s, Astruc settled in Paris as a member of the CNRC (National Center for Scientific Research), focusing on her studies of the oriental world. She obtained a new assignment in Lebanon, where she contributed her expertise. Astruc died in an unforeseen flood during a visit to the ruins of ancient city of Petra in Jordan.
מודון
(מקום)מודון
יוונית: מֶתוֹנִי Μεθώνη
נמל בקצה הדרום מערבי של חצי האי פלופונסוס, ביוון.
הנוסע בנימין מטודלה מצא במודון קהילה יהודית, שהייתה חשובה בתקופת השלטון הוונציאני. בשלהי המאה ה-15, ארבעה נוסעים אחרים העידו על קהילה יהודית זו, שהייתה אז תחת שלטון וונציה (1206--1500).
בשנת 1481 מצא הנוסע משולם מווֹלטֶרָה 300 משפחות יהודיות בגטו של מודון "בפאתי העיר", שעסקו במסחר ובמלאכה.
יהודים עסקו בתעשיות המשי ועיבוד עורות, וכן במסחר ימי. לא ניתן להם לקבל אזרחות, בדומה למושבות ונציאניות אחרות. גברים ונשים יהודים חויבו בעבודת כפייה. ונציה דרשה סכום מופקע מאוכלוסייתה היהודית. מודון נפלה בידי הטורקים בשנת 1501, והדבר הביא לגל הגירה של גולי ספרד, שהתיישבו בעיר.
כאשר פשטו "אבירי מלטה" על העיר בשנת 1531, יש להניח שגם יהודים היו בין אותם לא-נוצרים שנישבו על ידי הפולשים.
הקהילה היהודית במודון חדלה להתקיים לאחר מלחמת ונציה-טורקיה ב-1646
קורון
(מקום)עיר נמל בפלופונז, יוון.
בנימין מטודלה מצא במקום 300 יהודים (במאה ה-12). בראשית המאה ה- 16 קלטה הקהילה יהודים ממגורשי ספרד. רכוש יהודי נשדד בזמן התקפה על העיר ב-1532, ובפלישה הוונציאנית ב-1646 הובלו יהודים לשבי במאלטה.
הקהילה התפזרה כליל עם הכיבוש הוונציאני ב-1685 ולא נתחדשה אלא ב- 1715, כאשר חצי האי הפלופונסי נהייה חלק מן האימפריה העותמאנית.