קהילת יהודי צ'כיה - הרפובליקה הצ'כית
ציוני דרך בתולדות יהודי צ'כיה
1454 | משגשוג לגירוש
עוד הרבה לפני שאריק איינשטיין חלם על פראג והמהר"ל יצר בה את "הגולם" המפורסם שלו התקיימה במחוזות מורביה ובבוהמיה (הרפובליקה הצ'כית היום) קהילה יהודית פורחת ומשגשגת.
מקורות היסטוריים שונים, ביניהם תעודות מכס ועדותו של הנוסע היהודי אברהם בן-יעקב – שהיה שליח מטעמו של חליף קורדובה – מתעדים התיישבות יהודית במורביה ובבוהמיה כבר במאה ה-10 לספירה.
יצירות של מלומדים יהודים מתקופת ימי הביניים – למשל "ערוגת הבושם" של אברהם בן-עזריאל, שחי בפראג, ו"אור הזרוע" מאת יצחק בן-משה, יליד בוהמיה – מלמדות כי לא זו בלבד שהיהודים חיו במרחב הצ'כי, הם אף דיברו וכתבו בשפה הצ'כית. במקביל נהנו יהודי בוהמיה ומורביה מאוטונומיה קהילתית בכל הנוגע לחינוך, ארגון קהילתי פנימי, הפעלת בתי-דין ועוד.
באמצע המאה ה-14 פרחה באזור התנועה ההוסיטית בראשותו של הצ'כי יאן הוס, שקרא תיגר על ההגמוניה הדתית של הכנסייה הקתולית וראה בתנ"ך ובגיבוריו מקורות סמכות בלעדיים. יהודים רבים האמינו כי ההוסיטים הם שליחי האל שבאו לעולם במטרה למגר את הכופרים הקתולים ולהגדיל את האמונה בתורת ישראל. תפישה זו היתה להם לרועץ: הם הואשמו בתמיכה בהוסיטים בעת מלחמתם של אלה האחרונים נגד הכנסייה הקתולית והקיסר, ועל כן גורשו מחמש ערי כתר במורביה. הדבר היה בשנת 1454, והערים הללו נותרו סגורות בפני יהודים עד אמצע המאה ה-19.
1552 | ההגדה לבית גרשון
מלך בוהמיה, הקיסר רודולף השני לבית הבסבורג (1552–1612), נחשב לעוף מוזר. האיש, שסבל רוב חייו מדיכאון עמוק, אחז בתחביבים מוזרים, ובכללם איסוף אנשים נמוכי קומה לצורכי שעשוע והקמת גדוד ענקים מיוחד בצבאו.
יחד עם זאת רודולף השני הנהיג מדיניות פוליטית נאורה ומתקדמת לזמנו, שהיטיבה מאוד גם עם היהודים. בתקופתו הוכפל מספר היהודים בפראג, שהיתה לאחד ממרכזי היהדות העולמיים. באקלים פתוח וסובלני זה נרקמו קשרים פוריים בין משכילים יהודים למדענים ואנשי דת שאינם יהודים. גם דלתות הכלכלה הצ'כית נפתחו בפני היהודים, שרבים מהם, ובכללם יהודי החצר מרדכי מייזל ויעקב בשבי, היו לבעלי הון רב.
בתקופה זו פרחו גם בתי-הדפוס היהודיים, שפירסמו ספרים שהתאפיינו בטיפוגרפיה מרהיבה ובאיורים ייחודיים. הידוע שבהם היה "הגדת פראג", שהודפסה בבית-הדפוס של גרשון בן שלמה הכהן. הספרים שיצאו מבית-הדפוס של גרשון הכהן הכילו מוטיבים יהודיים לצד סמלי מלוכה מהאימפריה של בית הבסבורג. סמלו המסחרי של בית-הדפוס היה מראה של העיר פראג בשילוב שני זנבות של אריות, בהשראת הסמל הרשמי של ממלכת בוהמיה. משפחת גרשון – ואחריה משפחת בק, שהמשיכה את מסורת הדפוס של פראג – הפיקו בעיקר ספרי קודש, סידורי תפילות וחיבורי מוסר בעברית וביידיש.
1609 | המהר"ל מפראג
אחד מענקי המחשבה היהודית בכל הזמנים היה רבי יהודה ליווא בן-בצלאל, הידוע בכינויו "המהר"ל מפראג" (1520–1609). המהר"ל כתב עשרות ספרים וחיבורים המלמדים על שכלו החריף, זכרונו הפנומנלי, הבנתו העמוקה בנפש האדם ובקיאותו יוצאת הדופן בכתבי הקודש היהודיים, כמו גם בעולם המדעים וההשכלה של זמנו. כמו הרמב"ם, גם המהר"ל הושפע מאוד מאריסטו והרבה להשתמש בפרשנות פילוסופית ואלגורית לדברי חז"ל, שהיו בעיניו הסמכות הבלעדית לעמידה על חוכמתו של האל. גדולתו מרשימה שבעתיים לנוכח העובדה שהיה אוטודידקט; את כל ידיעותיו רכש בעצמו, ללא לימוד מסודר כלשהו.
המהר"ל לא כיהן מעולם במשרה רשמית, אך תיפקד למעשה כראש הקהילה היהודית בפראג. בתפקידו זה נודע המהר"ל ברגישותו החברתית הרבה, ולא פעם מתח ביקורת על עשירי הקהילה בגין ניכורם מהמעמדות הנמוכים. המהר"ל אף אחז במשנה חינוכית סדורה, האמין בחופש הביטוי והרבה לבקר את שיטת הפלפול שהיתה נהוגה בישיבות, ולדעתו התמקדה בטפל ולא בעיקר.
אחת האגדות הידועות שנקשרו בשמו היתה אגדת "הגולם מפראג": ברייה מלאכותית, עשויה חומר, שהמהר"ל הפיח בה כביכול רוח חיים כדי שתגן על יהודים מעלילות דם ומרדיפות. "הגולם" הצית את דמיונם של סופרים רבים ונחשב כיום לאחד המיתוסים המכוננים של עולם המיסטיקה ואף של סוגת המדע הבדיוני.
1648 | חלונות 48
השלכה מהחלון הייתה פרקטיקה מוכרת בפוליטיקה הצ'כית להכרזה על הפיכה פוליטית.
במאי 1618 שלח מלך בוהמיה, הקיסר פרדיננד השני, נציגים קתולים מטעמו אל פראג הבירה, כדי שיכשירו את הקרקע לקראת בואו. תושבי העיר השליכו את הנציגים מחלון טירת ראדצ'ני, אירוע שלימים נחקק בספרי ההיסטוריה כ"ההשלכה מהחלון של פראג".
האירוע האלים פתח את מלחמת 30 השנה בין הקתולים לפרוטסטנטים. המלחמה הסתיימה ב-1648, בהסכמי מינסטר ואוסנבריק, המכונים "שלום וסטפליה". היהודים, ששמרו על ניטרליות במהלך המלחמה ומן הסתם חלקם, בדומה לאמירתו המפורסמת של בגין, אף "איחלו הצלחה לשני הצדדים", נהנו במהלכה מפריחה: בשנת 1627 הגדיל הקיסר פרדיננד השני את זכויותיהם, ועל-פי מפקד אוכלוסין משנת 1638 היה מספרם ברחבי הממלכה כ-7,815 איש.
בשנת 1650, עם תום המלחמה, הוציא הקיסר פרדיננד השלישי צו גירוש ליהודים שלא היו תושבי האזור לפניה. החרה-החזיק אחריו צ'ארלס הרביעי, אבי "חוק המשפחות", שהגביל את ההתיישבות היהודית בבוהמיה והתיר רק לבן משפחה אחד להינשא. אולם מי שהכי הגדילה לעשות הייתה הקיסרית מריה תרזיה, שגירשה את יהודי פראג בשנת 1744 בצו, שבוטל כעבור ארבע שנים. למודי ניסיונות עקב הגזירות והגירושים התכופים, נפוצו היהודים לאזורים כפריים ברחבי צ'כיה. מסמכים רשמיים מלמדים כי בשנת 1724 התגוררו יהודים בכ-800 יישובים שונים ברחבי בוהמיה ומורביה.
1781 | הזכות להתאגדות
במחצית השנייה של המאה ה-18 החלו יהודי צ'כיה להשתלב בחברה הכללית. אחד הביטויים לכך היה הקמת הגילדות של בעלי המלאכה היהודים. הסוחרים היהודים העתיקו את הדגם של הגילדות הנוצריות, גיבשו שורה של תקנות שהסדירו את נורמות המסחר ביניהם, ואפילו החזיקו בדגל ובסמלים שייצגו אותם בירידים השונים. מסמך רשמי משנת 1729 מלמד על 2,300 בעלי מלאכה יהודים שהיו מאוגדים בגילדות המקצועיות בפראג, ובכללם 158 חייטים, 100 סנדלרים, 39 כובענים, 20 צורפים, 37 שוחטים, 28 ספרים ו-15 מוזיקאים.
בשנת 1781 הוציא הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות", ברוחו של האבסולוטיזם הנאור שרווח אז, שדגל בטובת המדינה מעל הכול והושתת על ערכי הנאורות, הרציונליזם והפרדת הדת מהמדינה. הצו, שהכריז על היהודים כ"נתינים מועילים לממלכה", התקבל בקרב היהודים ברגשות מעורבים: הוא אמנם העניק להם חופש עיסוק, עודד אותם להשתלב בחיים הציבוריים והתיר להם לרכוש השכלה במוסדות גבוהים, אך לצד זאת אילץ אותם לטשטש את זהותם היהודית, ללמוד בבתי-ספר חילוניים, לאמץ שמות משפחה נוכריים ולמעט בשימוש בעברית וביידיש.
1848 | אל העולם החדש
ב-1848 התגוררו בפראג כ-10,000 יהודים, רובם ברובע היהודי. היו אלה הימים המתוחים שלאחר כשלונה של מהפכת "אביב העמים", ופוגרומים היו דבר שבשגרה. בתיהם ועסקיהם של יהודים רבים היו יעד לביזה, והם עצמם ספגו מכות והשפלות כעניין של יום ביומו. רבים ממנהיגי הקהילות היהודיות באזור קראו לבני הקהילה להגר אל העולם החדש שמעבר לים: ארצות-הברית של אמריקה. בין המהגרים היהודים הבולטים לארצות-הברית היו איזידור בוש, איש עסקים, פובליציסט, לוחם חופש וקצין בכיר במלחמת האזרחים האמריקאית, ואדולף ברנדייס – לימים אביו של לואיס ברנדייס, שהיה שופט בית-המשפט העליון בארצות-הברית וחסיד נלהב של התנועה הציונית.
בשנת 1861 קיבלו יהודי צ'כיה זכות לבעלות על קרקע. רבים מהם החלו להתמחות בענפים חקלאיים שונים, בעיקר בהפקת סוכר ובמסחר סיטונאי בזרעים. יהודים רבים היו גם בעלי עסקים משגשגים בתעשיית הכותנה והבירה, בייצוא משקפיים ובמכרות הפחם במורבסקה. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1867, זכו יהודי צ'כיה להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של ארצות כדוגמת פרוסיה שהעניקו ליהודים שוויון זכויות מלא.
1898 | הרגש מול השכל
כשנשאל המנהיג הצ'כי הנערץ תומס מסריק מתי התנער לחלוטין מהאנטישמיות העממית אמר: "אלוהים אדירים, ברגש אולי אף פעם לא, רק בשכל". תשובתו הכנה משקפת בבהירות את עוצמת השתרשותו של הרעיון האנטישמי באירופה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
כמה שנים קודם לכן, בשנת 1898, עמד מסריק בהצלחה רבה בקרב עתיק היומין בין השכל לרגש כשהתייצב לימינו של צעיר יהודי ושמו ליאופולד הילזנר, שנאשם בשיסוף גרונה של נערה צ'כית ליד העיירה פולנא ובשימוש בדמה לאפיית מצות. למרות השתדלויותיו של מסריק, הילזנר לא זכה למשפט חוזר ונמק בכלא עד 1916, אז שוחרר במסגרת חנינה רחבת היקף שעליה הכריז קארל הראשון, שליטה האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית.
על רקע אנטישמי זה הגיעו לצ'כיה הדיו של הרעיון הציוני, בעיקר באמצעות סטודנטים יהודים ממורביה שלמדו בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שצ'כיה היתה אז חלק ממנה. הצעירים הללו הושפעו עמוקות מהגותו של בנימין זאב הרצל, ולימים צמחו כמה מהם להיות מנהיגים חשובים של העולם היהודי. שמואל הוגו ברגמן, הנס קוהן ומקס ברוד, למשל, היו חברים נלהבים בארגון הציוני בר-כוכבא בצ'כיה, שחרת על דגלו את ערך ההתנגדות היהודית בהשראת "יהדות השרירים" של מקס נורדאו.
1918 | שלום בין מלחמות
המרחב הצ'כי של מורביה ובוהמיה שימש בית לשתי קבוצות אתניות – גרמנים וצ'כים. רוב האוכלוסייה היתה אמנם צ'כית, אבל האליטה התרבותית הושפעה מהארץ השכנה, גרמניה.
היהודים בצ'כיה לא היו יוצאים מן הכלל בעניין זה. הבולטים שבהם היו הסופרים פרידריך אדלר, פרנץ קפקא, פרנץ ורפל ולודוויג וינדר, שכתבו בשפה הגרמנית וספגו את התרבות הגרמנית. לצדם פעלו סופרים יהודים מיישובי הספר, ביניהם הנוש בון, יז'י וייל ופרנטישק לאנגר, שביטאו ביצירתם את הרומנטיקה של חיי הכפר.
אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרה באזור ריבונות מדינית חדשה בשם צ'כוסלובקיה, שכללה שלושה אזורים: האחד כלל את הגבולות ההיסטוריים של מורביה ובוהמיה, השני את סלובקיה, והשלישי את אזור קרפטו-רוסיה, במזרח. צ'כוסלובקיה שבין שתי המלחמות היתה אות ומופת לדמוקרטיה מערבית. רשויותיה הכירו בכל הזכויות של המיעוט היהודי שחי בתוכה: כ-356 אלף איש, שנהנו משוויון זכויות מלא, שגשוג ופריחה.
חרף העובדה ששיעורם באוכלוסייה היה 2.5% בלבד, היהודים תפסו מקום מרכזי בחיי הכלכלה, התעשייה והתרבות בצ'כוסלובקיה. כ-18% מהסטודנטים היו יהודים, ויהודים התבלטו גם בעולם העיתונות, בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. לא זו אף זו: השלטונות העניקו לגיטימיות ללאומיות היהודית וניהלו קשרים רבים עם התנועה הציונית.
1924 | אחרי מות קדושים אמור
הסופר הענק פרנץ קפקא נולד למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בפראג. אביו היה סוחר סדקית אמיד ואמו היתה אשה משכילה, בת למשפחת לוי. קפקא חי בפראג רוב ימיו, ונפטר בשנת 1924 והוא בן 41 בלבד.
לפני מותו, כשהוא גווע ממחלת השחפת, ביקש פרנץ קפקא מחברו הטוב, מקס ברוד, שישרוף את כל כתביו אחרי מותו. לשמחתו של העולם כולו, ברוד לא עמד בהבטחתו, והקדיש את כל ימיו לאחר המלחמה להדפסה ולהפצה של כתבי חברו הקרוב. יצירות מופת כגון "הגלגול", "המשפט" ו"הטירה" הפכו לאבני יסוד של הספרות המערבית, ושמו של קפקא הפך לשם נרדף לאדם המודרני האבוד בסבך של מוסדות אטומים שהולכים וסוגרים עליו.
קפקא כתב גרמנית, דיבר צ'כית ואף למד מעט עברית. בסיפוריו ניסח כתב אשמה חריף נגד הממסד באשר הוא, על הרשעות והאיוולת הכרוכות בו, אך גם השכיל, ברוח הפסיכולוגיה הפרוידיאנית שהחלה להתפתח באותם ימים, לנסח בעט דק את תהומות נפשו של האדם המודרני בעולם ההולך וקורס אל הברבריות, כפי שאכן יוכיחו השנים שלאחר מותו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
1939 | מטרייה שחורה כמשל
מיד אחרי ה-29 בספטמבר 1938, יום חתימת "הסכם מינכן", עמד ראש ממשלת בריטניה וילט צ'מברליין בשדה התעופה בלונדון ונופף בגאווה בהסכם "השלום" שכרת עם היטלר.
בעודו אוחז במטריה השחורה המפורסמת, שהפכה מאז סמל לכניעה, פלש הצבא הנאצי לחבל הסודטים בצ'כיה - אירוע שבישר את תחילתה של מלחמת העולם השנייה כעבור פחות משנה, ב-1 בספטמבר 1939.
כמה חודשים אחרי סיפוח חבל הסודטים הכריזה גרמניה על צ'כיה כעל "פרוטקטורט" (מדינת חסות) של גרמניה. בשלב הראשון גורשו היהודים משטחי בוהמיה ומורביה וכל רכושם הוחרם. עד אוקטובר 1941 עזבו את צ'כיה כ-27 אלף יהודים שהפכו לפליטים ברחבי צ'כוסלובקיה. השלב השני החל ב-24 בנובמבר, אז יצאו משטח הפרוטקטורט 122 רכבות ועליהן 73,608 יהודים שהובלו לגטו טרזינשטט (ר' בהמשך), ומשם אל תאי הגזים. כ-250 אלף יהודים צ'כים נרצחו במהלך המלחמה.
1944 | גטו לראווה
ב-23 ביולי 1944 נכנסה משלחת של הצלב-האדום לתוככי גטו טרזינשטט במטרה לבדוק את נכונות השמועות על אודות מחנות הריכוז שהנאצים מקימים במטרה להשמיד את יהודי אירופה. הנאצים, שידעו על בוא המשלחת, ביימו אירוע שהציג אותם כמופת לנאורות והומניות: הם הקימו בגטו בתי-קפה מדומים, בתי-ספר לראווה, גני משחקים וגינות ירק, ואף ערכו סרטון תעמולה שהציג את הגטו ככפר נופש פסטורלי. בתום ההפקה נשלחו רוב שחקני הסרט, ובתוכם ילדים רבים, אל תאי הגזים של אושוויץ. לימים סימל גטו טרזינשטט את זוועת השואה במלוא עוצמתה, דווקא משום אחיזת העיניים המפלצתית והמחושבת שיצרו בו הנאצים כדי לעוור את עיניו של העולם הנאור.
טרזינשטט, "הגטו של המיוחסים", ובהם סופרים, אמנים, רבנים ידועים, שכן במבצר במחוז לאבֶם בצ'כיה. הגטו שימש את הנאצים כמקום ריכוז ליהודי צ'כיה ממורביה ובוהמיה וכן עבור יהודים קשישים בעלי שם ובעלי זכויות מיוחדות, בדרך להעברתם למחנות ההשמדה.
ניהול הגטו הופקד בידי מועצת זקנים שהיו אחראים על ניהול העבודה, חלוקת המזון, ענייני תברואה ותרבות, וסמכויות שיפוט פנימי. כמו כן, נערכו הרצאות וחוגי עיון ונפתחה ספרייה בת 60,000 ספרים!
בזכות האמנים, הסופרים והמלומדים הרבים ששכנו בגטו התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: הקמת תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. דוגמא סאטירית משעשעת מתארת את התפריט היומי בגטו כך: "פיהוק על גריל, חזה יתוש ממולא, שוק פרעוש, ברך צפרדע בגבס".
על פי מקורות היסטוריים בין 1941-1945 גורשו לטרזינשטט כ- 140,000 יהודים. בסיום המלחמה שרדו מתוכם כ-19,000 בלבד.
2000 | גל-עד רוחני
לאחר מלחמת העולם השנייה חיו בצ'כוסלובקיה, בעיקר במורביה ובבוהמיה, כ-45 אלף יהודים. עם עליית השלטון הקומוניסטי במדינה נותקו הקשרים בין הקהילה היהודית לאחיותיה בעולם, אך בראשית התקופה, בשנים 1948–1950, עוד היגרו מצ'כוסלובקיה כ-26 אלף יהודים, כ-19 אלף מהם למדינת ישראל. בראשית שנות ה-2000 מנתה הקהילה היהודית בצ'כיה כ-1,700 איש.
בשנת 1991 התפרקה צ'כוסלובקיה לשתי מדינות: הרפובליקה הצ'כית וסלובקיה.
הקהילה היהודית הצ'כית מקיימת גם כיום פעילות חינוכית, ומפעילה גן ילדים ואת בית-הספר גור-אריה – על שם ספרו של המהר"ל מפראג, כמובן. כמו כן מפעילה הקהילה בתי-כנסת ובית-אבות, מקיימת שיעורי תורה ופעילויות תרבות ומספקת שירותי דת ורווחה. מורשתם התרבותית של יהודי צ'כיה מוצגת במוזיאון היהודי המפורסם בפראג.
תולדותיו של מוזיאון זה כרוכות בסיפור יוצא דופן: בתקופת מלחמת העולם השנייה ביקשו הנאצים לשמר אתר עתידי כ"מוזיאון אקזוטי של הגזע הנכחד", שנועד להנציח את מורשתו של העם שיושמד עם השלמת "הפתרון הסופי". הנאצים האמינו כי המוזיאון ישמש לתעמולה אנטישמית ולהצדקת מעשיהם. ביעילות גרמנית אופיינית נאספו ונבזזו חפצי אמנות יהודיים מ-153 קהילות, ומלאי המוזיאון כלל כ-100 אלף יצירות אמנות. צוות המוזיאון – שרובו נספה לימים בשואה – תיעד בקדחתנות ובזריזות את חייהן של הקהילות היהודיות בצ'כיה. האוצר התרבותי שהותירו אחריהם האנשים הללו ועבודתם המסורה כשחרב הקלגס מונחת על צווארם הם עדות לעוצמתם ולמסירותם, וגל-עד רוחני לזכרם.
1454 | משגשוג לגירוש
עוד הרבה לפני שאריק איינשטיין חלם על פראג והמהר"ל יצר בה את "הגולם" המפורסם שלו התקיימה במחוזות מורביה ובבוהמיה (הרפובליקה הצ'כית היום) קהילה יהודית פורחת ומשגשגת.
מקורות היסטוריים שונים, ביניהם תעודות מכס ועדותו של הנוסע היהודי אברהם בן-יעקב – שהיה שליח מטעמו של חליף קורדובה – מתעדים התיישבות יהודית במורביה ובבוהמיה כבר במאה ה-10 לספירה.
יצירות של מלומדים יהודים מתקופת ימי הביניים – למשל "ערוגת הבושם" של אברהם בן-עזריאל, שחי בפראג, ו"אור הזרוע" מאת יצחק בן-משה, יליד בוהמיה – מלמדות כי לא זו בלבד שהיהודים חיו במרחב הצ'כי, הם אף דיברו וכתבו בשפה הצ'כית. במקביל נהנו יהודי בוהמיה ומורביה מאוטונומיה קהילתית בכל הנוגע לחינוך, ארגון קהילתי פנימי, הפעלת בתי-דין ועוד.
באמצע המאה ה-14 פרחה באזור התנועה ההוסיטית בראשותו של הצ'כי יאן הוס, שקרא תיגר על ההגמוניה הדתית של הכנסייה הקתולית וראה בתנ"ך ובגיבוריו מקורות סמכות בלעדיים. יהודים רבים האמינו כי ההוסיטים הם שליחי האל שבאו לעולם במטרה למגר את הכופרים הקתולים ולהגדיל את האמונה בתורת ישראל. תפישה זו היתה להם לרועץ: הם הואשמו בתמיכה בהוסיטים בעת מלחמתם של אלה האחרונים נגד הכנסייה הקתולית והקיסר, ועל כן גורשו מחמש ערי כתר במורביה. הדבר היה בשנת 1454, והערים הללו נותרו סגורות בפני יהודים עד אמצע המאה ה-19.
1552 | ההגדה לבית גרשון
מלך בוהמיה, הקיסר רודולף השני לבית הבסבורג (1552–1612), נחשב לעוף מוזר. האיש, שסבל רוב חייו מדיכאון עמוק, אחז בתחביבים מוזרים, ובכללם איסוף אנשים נמוכי קומה לצורכי שעשוע והקמת גדוד ענקים מיוחד בצבאו.
יחד עם זאת רודולף השני הנהיג מדיניות פוליטית נאורה ומתקדמת לזמנו, שהיטיבה מאוד גם עם היהודים. בתקופתו הוכפל מספר היהודים בפראג, שהיתה לאחד ממרכזי היהדות העולמיים. באקלים פתוח וסובלני זה נרקמו קשרים פוריים בין משכילים יהודים למדענים ואנשי דת שאינם יהודים. גם דלתות הכלכלה הצ'כית נפתחו בפני היהודים, שרבים מהם, ובכללם יהודי החצר מרדכי מייזל ויעקב בשבי, היו לבעלי הון רב.
בתקופה זו פרחו גם בתי-הדפוס היהודיים, שפירסמו ספרים שהתאפיינו בטיפוגרפיה מרהיבה ובאיורים ייחודיים. הידוע שבהם היה "הגדת פראג", שהודפסה בבית-הדפוס של גרשון בן שלמה הכהן. הספרים שיצאו מבית-הדפוס של גרשון הכהן הכילו מוטיבים יהודיים לצד סמלי מלוכה מהאימפריה של בית הבסבורג. סמלו המסחרי של בית-הדפוס היה מראה של העיר פראג בשילוב שני זנבות של אריות, בהשראת הסמל הרשמי של ממלכת בוהמיה. משפחת גרשון – ואחריה משפחת בק, שהמשיכה את מסורת הדפוס של פראג – הפיקו בעיקר ספרי קודש, סידורי תפילות וחיבורי מוסר בעברית וביידיש.
1609 | המהר"ל מפראג
אחד מענקי המחשבה היהודית בכל הזמנים היה רבי יהודה ליווא בן-בצלאל, הידוע בכינויו "המהר"ל מפראג" (1520–1609). המהר"ל כתב עשרות ספרים וחיבורים המלמדים על שכלו החריף, זכרונו הפנומנלי, הבנתו העמוקה בנפש האדם ובקיאותו יוצאת הדופן בכתבי הקודש היהודיים, כמו גם בעולם המדעים וההשכלה של זמנו. כמו הרמב"ם, גם המהר"ל הושפע מאוד מאריסטו והרבה להשתמש בפרשנות פילוסופית ואלגורית לדברי חז"ל, שהיו בעיניו הסמכות הבלעדית לעמידה על חוכמתו של האל. גדולתו מרשימה שבעתיים לנוכח העובדה שהיה אוטודידקט; את כל ידיעותיו רכש בעצמו, ללא לימוד מסודר כלשהו.
המהר"ל לא כיהן מעולם במשרה רשמית, אך תיפקד למעשה כראש הקהילה היהודית בפראג. בתפקידו זה נודע המהר"ל ברגישותו החברתית הרבה, ולא פעם מתח ביקורת על עשירי הקהילה בגין ניכורם מהמעמדות הנמוכים. המהר"ל אף אחז במשנה חינוכית סדורה, האמין בחופש הביטוי והרבה לבקר את שיטת הפלפול שהיתה נהוגה בישיבות, ולדעתו התמקדה בטפל ולא בעיקר.
אחת האגדות הידועות שנקשרו בשמו היתה אגדת "הגולם מפראג": ברייה מלאכותית, עשויה חומר, שהמהר"ל הפיח בה כביכול רוח חיים כדי שתגן על יהודים מעלילות דם ומרדיפות. "הגולם" הצית את דמיונם של סופרים רבים ונחשב כיום לאחד המיתוסים המכוננים של עולם המיסטיקה ואף של סוגת המדע הבדיוני.
1648 | חלונות 48
השלכה מהחלון הייתה פרקטיקה מוכרת בפוליטיקה הצ'כית להכרזה על הפיכה פוליטית.
במאי 1618 שלח מלך בוהמיה, הקיסר פרדיננד השני, נציגים קתולים מטעמו אל פראג הבירה, כדי שיכשירו את הקרקע לקראת בואו. תושבי העיר השליכו את הנציגים מחלון טירת ראדצ'ני, אירוע שלימים נחקק בספרי ההיסטוריה כ"ההשלכה מהחלון של פראג".
האירוע האלים פתח את מלחמת 30 השנה בין הקתולים לפרוטסטנטים. המלחמה הסתיימה ב-1648, בהסכמי מינסטר ואוסנבריק, המכונים "שלום וסטפליה". היהודים, ששמרו על ניטרליות במהלך המלחמה ומן הסתם חלקם, בדומה לאמירתו המפורסמת של בגין, אף "איחלו הצלחה לשני הצדדים", נהנו במהלכה מפריחה: בשנת 1627 הגדיל הקיסר פרדיננד השני את זכויותיהם, ועל-פי מפקד אוכלוסין משנת 1638 היה מספרם ברחבי הממלכה כ-7,815 איש.
בשנת 1650, עם תום המלחמה, הוציא הקיסר פרדיננד השלישי צו גירוש ליהודים שלא היו תושבי האזור לפניה. החרה-החזיק אחריו צ'ארלס הרביעי, אבי "חוק המשפחות", שהגביל את ההתיישבות היהודית בבוהמיה והתיר רק לבן משפחה אחד להינשא. אולם מי שהכי הגדילה לעשות הייתה הקיסרית מריה תרזיה, שגירשה את יהודי פראג בשנת 1744 בצו, שבוטל כעבור ארבע שנים. למודי ניסיונות עקב הגזירות והגירושים התכופים, נפוצו היהודים לאזורים כפריים ברחבי צ'כיה. מסמכים רשמיים מלמדים כי בשנת 1724 התגוררו יהודים בכ-800 יישובים שונים ברחבי בוהמיה ומורביה.
1781 | הזכות להתאגדות
במחצית השנייה של המאה ה-18 החלו יהודי צ'כיה להשתלב בחברה הכללית. אחד הביטויים לכך היה הקמת הגילדות של בעלי המלאכה היהודים. הסוחרים היהודים העתיקו את הדגם של הגילדות הנוצריות, גיבשו שורה של תקנות שהסדירו את נורמות המסחר ביניהם, ואפילו החזיקו בדגל ובסמלים שייצגו אותם בירידים השונים. מסמך רשמי משנת 1729 מלמד על 2,300 בעלי מלאכה יהודים שהיו מאוגדים בגילדות המקצועיות בפראג, ובכללם 158 חייטים, 100 סנדלרים, 39 כובענים, 20 צורפים, 37 שוחטים, 28 ספרים ו-15 מוזיקאים.
בשנת 1781 הוציא הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות", ברוחו של האבסולוטיזם הנאור שרווח אז, שדגל בטובת המדינה מעל הכול והושתת על ערכי הנאורות, הרציונליזם והפרדת הדת מהמדינה. הצו, שהכריז על היהודים כ"נתינים מועילים לממלכה", התקבל בקרב היהודים ברגשות מעורבים: הוא אמנם העניק להם חופש עיסוק, עודד אותם להשתלב בחיים הציבוריים והתיר להם לרכוש השכלה במוסדות גבוהים, אך לצד זאת אילץ אותם לטשטש את זהותם היהודית, ללמוד בבתי-ספר חילוניים, לאמץ שמות משפחה נוכריים ולמעט בשימוש בעברית וביידיש.
1848 | אל העולם החדש
ב-1848 התגוררו בפראג כ-10,000 יהודים, רובם ברובע היהודי. היו אלה הימים המתוחים שלאחר כשלונה של מהפכת "אביב העמים", ופוגרומים היו דבר שבשגרה. בתיהם ועסקיהם של יהודים רבים היו יעד לביזה, והם עצמם ספגו מכות והשפלות כעניין של יום ביומו. רבים ממנהיגי הקהילות היהודיות באזור קראו לבני הקהילה להגר אל העולם החדש שמעבר לים: ארצות-הברית של אמריקה. בין המהגרים היהודים הבולטים לארצות-הברית היו איזידור בוש, איש עסקים, פובליציסט, לוחם חופש וקצין בכיר במלחמת האזרחים האמריקאית, ואדולף ברנדייס – לימים אביו של לואיס ברנדייס, שהיה שופט בית-המשפט העליון בארצות-הברית וחסיד נלהב של התנועה הציונית.
בשנת 1861 קיבלו יהודי צ'כיה זכות לבעלות על קרקע. רבים מהם החלו להתמחות בענפים חקלאיים שונים, בעיקר בהפקת סוכר ובמסחר סיטונאי בזרעים. יהודים רבים היו גם בעלי עסקים משגשגים בתעשיית הכותנה והבירה, בייצוא משקפיים ובמכרות הפחם במורבסקה. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1867, זכו יהודי צ'כיה להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של ארצות כדוגמת פרוסיה שהעניקו ליהודים שוויון זכויות מלא.
1898 | הרגש מול השכל
כשנשאל המנהיג הצ'כי הנערץ תומס מסריק מתי התנער לחלוטין מהאנטישמיות העממית אמר: "אלוהים אדירים, ברגש אולי אף פעם לא, רק בשכל". תשובתו הכנה משקפת בבהירות את עוצמת השתרשותו של הרעיון האנטישמי באירופה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
כמה שנים קודם לכן, בשנת 1898, עמד מסריק בהצלחה רבה בקרב עתיק היומין בין השכל לרגש כשהתייצב לימינו של צעיר יהודי ושמו ליאופולד הילזנר, שנאשם בשיסוף גרונה של נערה צ'כית ליד העיירה פולנא ובשימוש בדמה לאפיית מצות. למרות השתדלויותיו של מסריק, הילזנר לא זכה למשפט חוזר ונמק בכלא עד 1916, אז שוחרר במסגרת חנינה רחבת היקף שעליה הכריז קארל הראשון, שליטה האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית.
על רקע אנטישמי זה הגיעו לצ'כיה הדיו של הרעיון הציוני, בעיקר באמצעות סטודנטים יהודים ממורביה שלמדו בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שצ'כיה היתה אז חלק ממנה. הצעירים הללו הושפעו עמוקות מהגותו של בנימין זאב הרצל, ולימים צמחו כמה מהם להיות מנהיגים חשובים של העולם היהודי. שמואל הוגו ברגמן, הנס קוהן ומקס ברוד, למשל, היו חברים נלהבים בארגון הציוני בר-כוכבא בצ'כיה, שחרת על דגלו את ערך ההתנגדות היהודית בהשראת "יהדות השרירים" של מקס נורדאו.
1918 | שלום בין מלחמות
המרחב הצ'כי של מורביה ובוהמיה שימש בית לשתי קבוצות אתניות – גרמנים וצ'כים. רוב האוכלוסייה היתה אמנם צ'כית, אבל האליטה התרבותית הושפעה מהארץ השכנה, גרמניה.
היהודים בצ'כיה לא היו יוצאים מן הכלל בעניין זה. הבולטים שבהם היו הסופרים פרידריך אדלר, פרנץ קפקא, פרנץ ורפל ולודוויג וינדר, שכתבו בשפה הגרמנית וספגו את התרבות הגרמנית. לצדם פעלו סופרים יהודים מיישובי הספר, ביניהם הנוש בון, יז'י וייל ופרנטישק לאנגר, שביטאו ביצירתם את הרומנטיקה של חיי הכפר.
אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרה באזור ריבונות מדינית חדשה בשם צ'כוסלובקיה, שכללה שלושה אזורים: האחד כלל את הגבולות ההיסטוריים של מורביה ובוהמיה, השני את סלובקיה, והשלישי את אזור קרפטו-רוסיה, במזרח. צ'כוסלובקיה שבין שתי המלחמות היתה אות ומופת לדמוקרטיה מערבית. רשויותיה הכירו בכל הזכויות של המיעוט היהודי שחי בתוכה: כ-356 אלף איש, שנהנו משוויון זכויות מלא, שגשוג ופריחה.
חרף העובדה ששיעורם באוכלוסייה היה 2.5% בלבד, היהודים תפסו מקום מרכזי בחיי הכלכלה, התעשייה והתרבות בצ'כוסלובקיה. כ-18% מהסטודנטים היו יהודים, ויהודים התבלטו גם בעולם העיתונות, בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. לא זו אף זו: השלטונות העניקו לגיטימיות ללאומיות היהודית וניהלו קשרים רבים עם התנועה הציונית.
1924 | אחרי מות קדושים אמור
הסופר הענק פרנץ קפקא נולד למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בפראג. אביו היה סוחר סדקית אמיד ואמו היתה אשה משכילה, בת למשפחת לוי. קפקא חי בפראג רוב ימיו, ונפטר בשנת 1924 והוא בן 41 בלבד.
לפני מותו, כשהוא גווע ממחלת השחפת, ביקש פרנץ קפקא מחברו הטוב, מקס ברוד, שישרוף את כל כתביו אחרי מותו. לשמחתו של העולם כולו, ברוד לא עמד בהבטחתו, והקדיש את כל ימיו לאחר המלחמה להדפסה ולהפצה של כתבי חברו הקרוב. יצירות מופת כגון "הגלגול", "המשפט" ו"הטירה" הפכו לאבני יסוד של הספרות המערבית, ושמו של קפקא הפך לשם נרדף לאדם המודרני האבוד בסבך של מוסדות אטומים שהולכים וסוגרים עליו.
קפקא כתב גרמנית, דיבר צ'כית ואף למד מעט עברית. בסיפוריו ניסח כתב אשמה חריף נגד הממסד באשר הוא, על הרשעות והאיוולת הכרוכות בו, אך גם השכיל, ברוח הפסיכולוגיה הפרוידיאנית שהחלה להתפתח באותם ימים, לנסח בעט דק את תהומות נפשו של האדם המודרני בעולם ההולך וקורס אל הברבריות, כפי שאכן יוכיחו השנים שלאחר מותו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
1939 | מטרייה שחורה כמשל
מיד אחרי ה-29 בספטמבר 1938, יום חתימת "הסכם מינכן", עמד ראש ממשלת בריטניה וילט צ'מברליין בשדה התעופה בלונדון ונופף בגאווה בהסכם "השלום" שכרת עם היטלר.
בעודו אוחז במטריה השחורה המפורסמת, שהפכה מאז סמל לכניעה, פלש הצבא הנאצי לחבל הסודטים בצ'כיה - אירוע שבישר את תחילתה של מלחמת העולם השנייה כעבור פחות משנה, ב-1 בספטמבר 1939.
כמה חודשים אחרי סיפוח חבל הסודטים הכריזה גרמניה על צ'כיה כעל "פרוטקטורט" (מדינת חסות) של גרמניה. בשלב הראשון גורשו היהודים משטחי בוהמיה ומורביה וכל רכושם הוחרם. עד אוקטובר 1941 עזבו את צ'כיה כ-27 אלף יהודים שהפכו לפליטים ברחבי צ'כוסלובקיה. השלב השני החל ב-24 בנובמבר, אז יצאו משטח הפרוטקטורט 122 רכבות ועליהן 73,608 יהודים שהובלו לגטו טרזינשטט (ר' בהמשך), ומשם אל תאי הגזים. כ-250 אלף יהודים צ'כים נרצחו במהלך המלחמה.
1944 | גטו לראווה
ב-23 ביולי 1944 נכנסה משלחת של הצלב-האדום לתוככי גטו טרזינשטט במטרה לבדוק את נכונות השמועות על אודות מחנות הריכוז שהנאצים מקימים במטרה להשמיד את יהודי אירופה. הנאצים, שידעו על בוא המשלחת, ביימו אירוע שהציג אותם כמופת לנאורות והומניות: הם הקימו בגטו בתי-קפה מדומים, בתי-ספר לראווה, גני משחקים וגינות ירק, ואף ערכו סרטון תעמולה שהציג את הגטו ככפר נופש פסטורלי. בתום ההפקה נשלחו רוב שחקני הסרט, ובתוכם ילדים רבים, אל תאי הגזים של אושוויץ. לימים סימל גטו טרזינשטט את זוועת השואה במלוא עוצמתה, דווקא משום אחיזת העיניים המפלצתית והמחושבת שיצרו בו הנאצים כדי לעוור את עיניו של העולם הנאור.
טרזינשטט, "הגטו של המיוחסים", ובהם סופרים, אמנים, רבנים ידועים, שכן במבצר במחוז לאבֶם בצ'כיה. הגטו שימש את הנאצים כמקום ריכוז ליהודי צ'כיה ממורביה ובוהמיה וכן עבור יהודים קשישים בעלי שם ובעלי זכויות מיוחדות, בדרך להעברתם למחנות ההשמדה.
ניהול הגטו הופקד בידי מועצת זקנים שהיו אחראים על ניהול העבודה, חלוקת המזון, ענייני תברואה ותרבות, וסמכויות שיפוט פנימי. כמו כן, נערכו הרצאות וחוגי עיון ונפתחה ספרייה בת 60,000 ספרים!
בזכות האמנים, הסופרים והמלומדים הרבים ששכנו בגטו התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: הקמת תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. דוגמא סאטירית משעשעת מתארת את התפריט היומי בגטו כך: "פיהוק על גריל, חזה יתוש ממולא, שוק פרעוש, ברך צפרדע בגבס".
על פי מקורות היסטוריים בין 1941-1945 גורשו לטרזינשטט כ- 140,000 יהודים. בסיום המלחמה שרדו מתוכם כ-19,000 בלבד.
2000 | גל-עד רוחני
לאחר מלחמת העולם השנייה חיו בצ'כוסלובקיה, בעיקר במורביה ובבוהמיה, כ-45 אלף יהודים. עם עליית השלטון הקומוניסטי במדינה נותקו הקשרים בין הקהילה היהודית לאחיותיה בעולם, אך בראשית התקופה, בשנים 1948–1950, עוד היגרו מצ'כוסלובקיה כ-26 אלף יהודים, כ-19 אלף מהם למדינת ישראל. בראשית שנות ה-2000 מנתה הקהילה היהודית בצ'כיה כ-1,700 איש.
בשנת 1991 התפרקה צ'כוסלובקיה לשתי מדינות: הרפובליקה הצ'כית וסלובקיה.
הקהילה היהודית הצ'כית מקיימת גם כיום פעילות חינוכית, ומפעילה גן ילדים ואת בית-הספר גור-אריה – על שם ספרו של המהר"ל מפראג, כמובן. כמו כן מפעילה הקהילה בתי-כנסת ובית-אבות, מקיימת שיעורי תורה ופעילויות תרבות ומספקת שירותי דת ורווחה. מורשתם התרבותית של יהודי צ'כיה מוצגת במוזיאון היהודי המפורסם בפראג.
תולדותיו של מוזיאון זה כרוכות בסיפור יוצא דופן: בתקופת מלחמת העולם השנייה ביקשו הנאצים לשמר אתר עתידי כ"מוזיאון אקזוטי של הגזע הנכחד", שנועד להנציח את מורשתו של העם שיושמד עם השלמת "הפתרון הסופי". הנאצים האמינו כי המוזיאון ישמש לתעמולה אנטישמית ולהצדקת מעשיהם. ביעילות גרמנית אופיינית נאספו ונבזזו חפצי אמנות יהודיים מ-153 קהילות, ומלאי המוזיאון כלל כ-100 אלף יצירות אמנות. צוות המוזיאון – שרובו נספה לימים בשואה – תיעד בקדחתנות ובזריזות את חייהן של הקהילות היהודיות בצ'כיה. האוצר התרבותי שהותירו אחריהם האנשים הללו ועבודתם המסורה כשחרב הקלגס מונחת על צווארם הם עדות לעוצמתם ולמסירותם, וגל-עד רוחני לזכרם.