חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 15
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי צ'כיה - הרפובליקה הצ'כית

ציוני דרך בתולדות יהודי צ'כיה

1454 | משגשוג לגירוש

עוד הרבה לפני שאריק איינשטיין חלם על פראג והמהר"ל יצר בה את "הגולם" המפורסם שלו התקיימה במחוזות מורביה ובבוהמיה (הרפובליקה הצ'כית היום) קהילה יהודית פורחת ומשגשגת.
מקורות היסטוריים שונים, ביניהם תעודות מכס ועדותו של הנוסע היהודי אברהם בן-יעקב – שהיה שליח מטעמו של חליף קורדובה – מתעדים התיישבות יהודית במורביה ובבוהמיה כבר במאה ה-10 לספירה.
יצירות של מלומדים יהודים מתקופת ימי הביניים – למשל "ערוגת הבושם" של אברהם בן-עזריאל, שחי בפראג, ו"אור הזרוע" מאת יצחק בן-משה, יליד בוהמיה – מלמדות כי לא זו בלבד שהיהודים חיו במרחב הצ'כי, הם אף דיברו וכתבו בשפה הצ'כית. במקביל נהנו יהודי בוהמיה ומורביה מאוטונומיה קהילתית בכל הנוגע לחינוך, ארגון קהילתי פנימי, הפעלת בתי-דין ועוד.
באמצע המאה ה-14 פרחה באזור התנועה ההוסיטית בראשותו של הצ'כי יאן הוס, שקרא תיגר על ההגמוניה הדתית של הכנסייה הקתולית וראה בתנ"ך ובגיבוריו מקורות סמכות בלעדיים. יהודים רבים האמינו כי ההוסיטים הם שליחי האל שבאו לעולם במטרה למגר את הכופרים הקתולים ולהגדיל את האמונה בתורת ישראל. תפישה זו היתה להם לרועץ: הם הואשמו בתמיכה בהוסיטים בעת מלחמתם של אלה האחרונים נגד הכנסייה הקתולית והקיסר, ועל כן גורשו מחמש ערי כתר במורביה. הדבר היה בשנת 1454, והערים הללו נותרו סגורות בפני יהודים עד אמצע המאה ה-19.


1552 | ההגדה לבית גרשון

מלך בוהמיה, הקיסר רודולף השני לבית הבסבורג (1552–1612), נחשב לעוף מוזר. האיש, שסבל רוב חייו מדיכאון עמוק, אחז בתחביבים מוזרים, ובכללם איסוף אנשים נמוכי קומה לצורכי שעשוע והקמת גדוד ענקים מיוחד בצבאו.
יחד עם זאת רודולף השני הנהיג מדיניות פוליטית נאורה ומתקדמת לזמנו, שהיטיבה מאוד גם עם היהודים. בתקופתו הוכפל מספר היהודים בפראג, שהיתה לאחד ממרכזי היהדות העולמיים. באקלים פתוח וסובלני זה נרקמו קשרים פוריים בין משכילים יהודים למדענים ואנשי דת שאינם יהודים. גם דלתות הכלכלה הצ'כית נפתחו בפני היהודים, שרבים מהם, ובכללם יהודי החצר מרדכי מייזל ויעקב בשבי, היו לבעלי הון רב.

בתקופה זו פרחו גם בתי-הדפוס היהודיים, שפירסמו ספרים שהתאפיינו בטיפוגרפיה מרהיבה ובאיורים ייחודיים. הידוע שבהם היה "הגדת פראג", שהודפסה בבית-הדפוס של גרשון בן שלמה הכהן. הספרים שיצאו מבית-הדפוס של גרשון הכהן הכילו מוטיבים יהודיים לצד סמלי מלוכה מהאימפריה של בית הבסבורג. סמלו המסחרי של בית-הדפוס היה מראה של העיר פראג בשילוב שני זנבות של אריות, בהשראת הסמל הרשמי של ממלכת בוהמיה. משפחת גרשון – ואחריה משפחת בק, שהמשיכה את מסורת הדפוס של פראג – הפיקו בעיקר ספרי קודש, סידורי תפילות וחיבורי מוסר בעברית וביידיש.


1609 | המהר"ל מפראג

אחד מענקי המחשבה היהודית בכל הזמנים היה רבי יהודה ליווא בן-בצלאל, הידוע בכינויו "המהר"ל מפראג" (1520–1609). המהר"ל כתב עשרות ספרים וחיבורים המלמדים על שכלו החריף, זכרונו הפנומנלי, הבנתו העמוקה בנפש האדם ובקיאותו יוצאת הדופן בכתבי הקודש היהודיים, כמו גם בעולם המדעים וההשכלה של זמנו. כמו הרמב"ם, גם המהר"ל הושפע מאוד מאריסטו והרבה להשתמש בפרשנות פילוסופית ואלגורית לדברי חז"ל, שהיו בעיניו הסמכות הבלעדית לעמידה על חוכמתו של האל. גדולתו מרשימה שבעתיים לנוכח העובדה שהיה אוטודידקט; את כל ידיעותיו רכש בעצמו, ללא לימוד מסודר כלשהו.

המהר"ל לא כיהן מעולם במשרה רשמית, אך תיפקד למעשה כראש הקהילה היהודית בפראג. בתפקידו זה נודע המהר"ל ברגישותו החברתית הרבה, ולא פעם מתח ביקורת על עשירי הקהילה בגין ניכורם מהמעמדות הנמוכים. המהר"ל אף אחז במשנה חינוכית סדורה, האמין בחופש הביטוי והרבה לבקר את שיטת הפלפול שהיתה נהוגה בישיבות, ולדעתו התמקדה בטפל ולא בעיקר.

אחת האגדות הידועות שנקשרו בשמו היתה אגדת "הגולם מפראג": ברייה מלאכותית, עשויה חומר, שהמהר"ל הפיח בה כביכול רוח חיים כדי שתגן על יהודים מעלילות דם ומרדיפות. "הגולם" הצית את דמיונם של סופרים רבים ונחשב כיום לאחד המיתוסים המכוננים של עולם המיסטיקה ואף של סוגת המדע הבדיוני.


1648 | חלונות 48

השלכה מהחלון הייתה פרקטיקה מוכרת בפוליטיקה הצ'כית להכרזה על הפיכה פוליטית.

במאי 1618 שלח מלך בוהמיה, הקיסר פרדיננד השני, נציגים קתולים מטעמו אל פראג הבירה, כדי שיכשירו את הקרקע לקראת בואו. תושבי העיר השליכו את הנציגים מחלון טירת ראדצ'ני, אירוע שלימים נחקק בספרי ההיסטוריה כ"ההשלכה מהחלון של פראג".

האירוע האלים פתח את מלחמת 30 השנה בין הקתולים לפרוטסטנטים. המלחמה הסתיימה ב-1648, בהסכמי מינסטר ואוסנבריק, המכונים "שלום וסטפליה". היהודים, ששמרו על ניטרליות במהלך המלחמה ומן הסתם חלקם, בדומה לאמירתו המפורסמת של בגין, אף "איחלו הצלחה לשני הצדדים", נהנו במהלכה מפריחה: בשנת 1627 הגדיל הקיסר פרדיננד השני את זכויותיהם, ועל-פי מפקד אוכלוסין משנת 1638 היה מספרם ברחבי הממלכה כ-7,815 איש.

בשנת 1650, עם תום המלחמה, הוציא הקיסר פרדיננד השלישי צו גירוש ליהודים שלא היו תושבי האזור לפניה. החרה-החזיק אחריו צ'ארלס הרביעי, אבי "חוק המשפחות", שהגביל את ההתיישבות היהודית בבוהמיה והתיר רק לבן משפחה אחד להינשא. אולם מי שהכי הגדילה לעשות הייתה הקיסרית מריה תרזיה, שגירשה את יהודי פראג בשנת 1744 בצו, שבוטל כעבור ארבע שנים. למודי ניסיונות עקב הגזירות והגירושים התכופים, נפוצו היהודים לאזורים כפריים ברחבי צ'כיה. מסמכים רשמיים מלמדים כי בשנת 1724 התגוררו יהודים בכ-800 יישובים שונים ברחבי בוהמיה ומורביה.


1781 | הזכות להתאגדות

במחצית השנייה של המאה ה-18 החלו יהודי צ'כיה להשתלב בחברה הכללית. אחד הביטויים לכך היה הקמת הגילדות של בעלי המלאכה היהודים. הסוחרים היהודים העתיקו את הדגם של הגילדות הנוצריות, גיבשו שורה של תקנות שהסדירו את נורמות המסחר ביניהם, ואפילו החזיקו בדגל ובסמלים שייצגו אותם בירידים השונים. מסמך רשמי משנת 1729 מלמד על 2,300 בעלי מלאכה יהודים שהיו מאוגדים בגילדות המקצועיות בפראג, ובכללם 158 חייטים, 100 סנדלרים, 39 כובענים, 20 צורפים, 37 שוחטים, 28 ספרים ו-15 מוזיקאים.

בשנת 1781 הוציא הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות", ברוחו של האבסולוטיזם הנאור שרווח אז, שדגל בטובת המדינה מעל הכול והושתת על ערכי הנאורות, הרציונליזם והפרדת הדת מהמדינה. הצו, שהכריז על היהודים כ"נתינים מועילים לממלכה", התקבל בקרב היהודים ברגשות מעורבים: הוא אמנם העניק להם חופש עיסוק, עודד אותם להשתלב בחיים הציבוריים והתיר להם לרכוש השכלה במוסדות גבוהים, אך לצד זאת אילץ אותם לטשטש את זהותם היהודית, ללמוד בבתי-ספר חילוניים, לאמץ שמות משפחה נוכריים ולמעט בשימוש בעברית וביידיש.


1848 | אל העולם החדש

ב-1848 התגוררו בפראג כ-10,000 יהודים, רובם ברובע היהודי. היו אלה הימים המתוחים שלאחר כשלונה של מהפכת "אביב העמים", ופוגרומים היו דבר שבשגרה. בתיהם ועסקיהם של יהודים רבים היו יעד לביזה, והם עצמם ספגו מכות והשפלות כעניין של יום ביומו. רבים ממנהיגי הקהילות היהודיות באזור קראו לבני הקהילה להגר אל העולם החדש שמעבר לים: ארצות-הברית של אמריקה. בין המהגרים היהודים הבולטים לארצות-הברית היו איזידור בוש, איש עסקים, פובליציסט, לוחם חופש וקצין בכיר במלחמת האזרחים האמריקאית, ואדולף ברנדייס – לימים אביו של לואיס ברנדייס, שהיה שופט בית-המשפט העליון בארצות-הברית וחסיד נלהב של התנועה הציונית.

בשנת 1861 קיבלו יהודי צ'כיה זכות לבעלות על קרקע. רבים מהם החלו להתמחות בענפים חקלאיים שונים, בעיקר בהפקת סוכר ובמסחר סיטונאי בזרעים. יהודים רבים היו גם בעלי עסקים משגשגים בתעשיית הכותנה והבירה, בייצוא משקפיים ובמכרות הפחם במורבסקה. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1867, זכו יהודי צ'כיה להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של ארצות כדוגמת פרוסיה שהעניקו ליהודים שוויון זכויות מלא.


1898 | הרגש מול השכל

כשנשאל המנהיג הצ'כי הנערץ תומס מסריק מתי התנער לחלוטין מהאנטישמיות העממית אמר: "אלוהים אדירים, ברגש אולי אף פעם לא, רק בשכל". תשובתו הכנה משקפת בבהירות את עוצמת השתרשותו של הרעיון האנטישמי באירופה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

כמה שנים קודם לכן, בשנת 1898, עמד מסריק בהצלחה רבה בקרב עתיק היומין בין השכל לרגש כשהתייצב לימינו של צעיר יהודי ושמו ליאופולד הילזנר, שנאשם בשיסוף גרונה של נערה צ'כית ליד העיירה פולנא ובשימוש בדמה לאפיית מצות. למרות השתדלויותיו של מסריק, הילזנר לא זכה למשפט חוזר ונמק בכלא עד 1916, אז שוחרר במסגרת חנינה רחבת היקף שעליה הכריז קארל הראשון, שליטה האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

על רקע אנטישמי זה הגיעו לצ'כיה הדיו של הרעיון הציוני, בעיקר באמצעות סטודנטים יהודים ממורביה שלמדו בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שצ'כיה היתה אז חלק ממנה. הצעירים הללו הושפעו עמוקות מהגותו של בנימין זאב הרצל, ולימים צמחו כמה מהם להיות מנהיגים חשובים של העולם היהודי. שמואל הוגו ברגמן, הנס קוהן ומקס ברוד, למשל, היו חברים נלהבים בארגון הציוני בר-כוכבא בצ'כיה, שחרת על דגלו את ערך ההתנגדות היהודית בהשראת "יהדות השרירים" של מקס נורדאו.




1918 | שלום בין מלחמות

המרחב הצ'כי של מורביה ובוהמיה שימש בית לשתי קבוצות אתניות – גרמנים וצ'כים. רוב האוכלוסייה היתה אמנם צ'כית, אבל האליטה התרבותית הושפעה מהארץ השכנה, גרמניה.
היהודים בצ'כיה לא היו יוצאים מן הכלל בעניין זה. הבולטים שבהם היו הסופרים פרידריך אדלר, פרנץ קפקא, פרנץ ורפל ולודוויג וינדר, שכתבו בשפה הגרמנית וספגו את התרבות הגרמנית. לצדם פעלו סופרים יהודים מיישובי הספר, ביניהם הנוש בון, יז'י וייל ופרנטישק לאנגר, שביטאו ביצירתם את הרומנטיקה של חיי הכפר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרה באזור ריבונות מדינית חדשה בשם צ'כוסלובקיה, שכללה שלושה אזורים: האחד כלל את הגבולות ההיסטוריים של מורביה ובוהמיה, השני את סלובקיה, והשלישי את אזור קרפטו-רוסיה, במזרח. צ'כוסלובקיה שבין שתי המלחמות היתה אות ומופת לדמוקרטיה מערבית. רשויותיה הכירו בכל הזכויות של המיעוט היהודי שחי בתוכה: כ-356 אלף איש, שנהנו משוויון זכויות מלא, שגשוג ופריחה.

חרף העובדה ששיעורם באוכלוסייה היה 2.5% בלבד, היהודים תפסו מקום מרכזי בחיי הכלכלה, התעשייה והתרבות בצ'כוסלובקיה. כ-18% מהסטודנטים היו יהודים, ויהודים התבלטו גם בעולם העיתונות, בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. לא זו אף זו: השלטונות העניקו לגיטימיות ללאומיות היהודית וניהלו קשרים רבים עם התנועה הציונית.


1924 | אחרי מות קדושים אמור

הסופר הענק פרנץ קפקא נולד למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בפראג. אביו היה סוחר סדקית אמיד ואמו היתה אשה משכילה, בת למשפחת לוי. קפקא חי בפראג רוב ימיו, ונפטר בשנת 1924 והוא בן 41 בלבד.

לפני מותו, כשהוא גווע ממחלת השחפת, ביקש פרנץ קפקא מחברו הטוב, מקס ברוד, שישרוף את כל כתביו אחרי מותו. לשמחתו של העולם כולו, ברוד לא עמד בהבטחתו, והקדיש את כל ימיו לאחר המלחמה להדפסה ולהפצה של כתבי חברו הקרוב. יצירות מופת כגון "הגלגול", "המשפט" ו"הטירה" הפכו לאבני יסוד של הספרות המערבית, ושמו של קפקא הפך לשם נרדף לאדם המודרני האבוד בסבך של מוסדות אטומים שהולכים וסוגרים עליו.

קפקא כתב גרמנית, דיבר צ'כית ואף למד מעט עברית. בסיפוריו ניסח כתב אשמה חריף נגד הממסד באשר הוא, על הרשעות והאיוולת הכרוכות בו, אך גם השכיל, ברוח הפסיכולוגיה הפרוידיאנית שהחלה להתפתח באותם ימים, לנסח בעט דק את תהומות נפשו של האדם המודרני בעולם ההולך וקורס אל הברבריות, כפי שאכן יוכיחו השנים שלאחר מותו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.


1939 | מטרייה שחורה כמשל

מיד אחרי ה-29 בספטמבר 1938, יום חתימת "הסכם מינכן", עמד ראש ממשלת בריטניה וילט צ'מברליין בשדה התעופה בלונדון ונופף בגאווה בהסכם "השלום" שכרת עם היטלר.
בעודו אוחז במטריה השחורה המפורסמת, שהפכה מאז סמל לכניעה, פלש הצבא הנאצי לחבל הסודטים בצ'כיה - אירוע שבישר את תחילתה של מלחמת העולם השנייה כעבור פחות משנה, ב-1 בספטמבר 1939.

כמה חודשים אחרי סיפוח חבל הסודטים הכריזה גרמניה על צ'כיה כעל "פרוטקטורט" (מדינת חסות) של גרמניה. בשלב הראשון גורשו היהודים משטחי בוהמיה ומורביה וכל רכושם הוחרם. עד אוקטובר 1941 עזבו את צ'כיה כ-27 אלף יהודים שהפכו לפליטים ברחבי צ'כוסלובקיה. השלב השני החל ב-24 בנובמבר, אז יצאו משטח הפרוטקטורט 122 רכבות ועליהן 73,608 יהודים שהובלו לגטו טרזינשטט (ר' בהמשך), ומשם אל תאי הגזים. כ-250 אלף יהודים צ'כים נרצחו במהלך המלחמה.



1944 | גטו לראווה

ב-23 ביולי 1944 נכנסה משלחת של הצלב-האדום לתוככי גטו טרזינשטט במטרה לבדוק את נכונות השמועות על אודות מחנות הריכוז שהנאצים מקימים במטרה להשמיד את יהודי אירופה. הנאצים, שידעו על בוא המשלחת, ביימו אירוע שהציג אותם כמופת לנאורות והומניות: הם הקימו בגטו בתי-קפה מדומים, בתי-ספר לראווה, גני משחקים וגינות ירק, ואף ערכו סרטון תעמולה שהציג את הגטו ככפר נופש פסטורלי. בתום ההפקה נשלחו רוב שחקני הסרט, ובתוכם ילדים רבים, אל תאי הגזים של אושוויץ. לימים סימל גטו טרזינשטט את זוועת השואה במלוא עוצמתה, דווקא משום אחיזת העיניים המפלצתית והמחושבת שיצרו בו הנאצים כדי לעוור את עיניו של העולם הנאור.
טרזינשטט, "הגטו של המיוחסים", ובהם סופרים, אמנים, רבנים ידועים, שכן במבצר במחוז לאבֶם בצ'כיה. הגטו שימש את הנאצים כמקום ריכוז ליהודי צ'כיה ממורביה ובוהמיה וכן עבור יהודים קשישים בעלי שם ובעלי זכויות מיוחדות, בדרך להעברתם למחנות ההשמדה.
ניהול הגטו הופקד בידי מועצת זקנים שהיו אחראים על ניהול העבודה, חלוקת המזון, ענייני תברואה ותרבות, וסמכויות שיפוט פנימי. כמו כן, נערכו הרצאות וחוגי עיון ונפתחה ספרייה בת 60,000 ספרים!
בזכות האמנים, הסופרים והמלומדים הרבים ששכנו בגטו התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: הקמת תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. דוגמא סאטירית משעשעת מתארת את התפריט היומי בגטו כך: "פיהוק על גריל, חזה יתוש ממולא, שוק פרעוש, ברך צפרדע בגבס".
על פי מקורות היסטוריים בין 1941-1945 גורשו לטרזינשטט כ- 140,000 יהודים. בסיום המלחמה שרדו מתוכם כ-19,000 בלבד.


2000 | גל-עד רוחני

לאחר מלחמת העולם השנייה חיו בצ'כוסלובקיה, בעיקר במורביה ובבוהמיה, כ-45 אלף יהודים. עם עליית השלטון הקומוניסטי במדינה נותקו הקשרים בין הקהילה היהודית לאחיותיה בעולם, אך בראשית התקופה, בשנים 1948–1950, עוד היגרו מצ'כוסלובקיה כ-26 אלף יהודים, כ-19 אלף מהם למדינת ישראל. בראשית שנות ה-2000 מנתה הקהילה היהודית בצ'כיה כ-1,700 איש.

בשנת 1991 התפרקה צ'כוסלובקיה לשתי מדינות: הרפובליקה הצ'כית וסלובקיה.
הקהילה היהודית הצ'כית מקיימת גם כיום פעילות חינוכית, ומפעילה גן ילדים ואת בית-הספר גור-אריה – על שם ספרו של המהר"ל מפראג, כמובן. כמו כן מפעילה הקהילה בתי-כנסת ובית-אבות, מקיימת שיעורי תורה ופעילויות תרבות ומספקת שירותי דת ורווחה. מורשתם התרבותית של יהודי צ'כיה מוצגת במוזיאון היהודי המפורסם בפראג.

תולדותיו של מוזיאון זה כרוכות בסיפור יוצא דופן: בתקופת מלחמת העולם השנייה ביקשו הנאצים לשמר אתר עתידי כ"מוזיאון אקזוטי של הגזע הנכחד", שנועד להנציח את מורשתו של העם שיושמד עם השלמת "הפתרון הסופי". הנאצים האמינו כי המוזיאון ישמש לתעמולה אנטישמית ולהצדקת מעשיהם. ביעילות גרמנית אופיינית נאספו ונבזזו חפצי אמנות יהודיים מ-153 קהילות, ומלאי המוזיאון כלל כ-100 אלף יצירות אמנות. צוות המוזיאון – שרובו נספה לימים בשואה – תיעד בקדחתנות ובזריזות את חייהן של הקהילות היהודיות בצ'כיה. האוצר התרבותי שהותירו אחריהם האנשים הללו ועבודתם המסורה כשחרב הקלגס מונחת על צווארם הם עדות לעוצמתם ולמסירותם, וגל-עד רוחני לזכרם.
סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
160548
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
הורשצקי, מוריץ
1777 – 1859
רופא ופילולוג

נולד בבידשו, אז חלק מהאימפריה האוסטרית וכיום בידז'ובה ברפובליקה הצ'כית. ילדותו הוקדשה ללימוד תלמוד אך בהמשך עבר אל וינה ולמד פילוסופיה ורפואה. כשסיים כדוקטור לרפואה בשנת 1811, התיישב בנאגיקאניז'ה, הונגריה.

הוא ירש סכום כסף ועזר הרבה לעניים ולחסרי הבית בעיירה. כמו כן עסק במחקרים רפואיים ופילולוגיים. כמפקח ומנהל בית הספר היהודי של הקהילה בנאגיקאניז'ה.

ב- 1845 נתמנה לחבר האקדמיה ההונגרית לאמנויות ולמדעים. הוא חיבר מאמרים על מחשבה יהודית ועל ארכיאולוגיה עבור הרבעון "בן חנניה" וכתב העת Orient, Allgemeine Zeitung des Judentums. פרסם גם את הספר Dreizehntes Buch der Juedischen Antiquitaten des Flavius Josephus (1843). עסק בתכנונה של חברה חקלאית. נפטר בנאגיקאניז'ה.
הומברג, הרץ
1749 – 1841
מחנך מתנועת ההשכלה
נולד בליבן על יד פראג, הרפובליקה הצ'כית, אז חלק מהאימפריה האוסטרית.

למד בישיבות בפראג, בפרשבורג – כיום ברטיסלבה, סלובקיה ובגרוס גלוגאו. בגיל 17 פנה ללימודי חול וללימודי ספרות. הוא החליט לעסוק בהוראה והכשיר עצמו לכך בברלין, גרמניה. ב- 1779 נהיה למורהו הפרטי של בנו הבכור של משה מנדלסון, יוסף. שלוש שנים שהה בביתו של מנדלסון והיה תלמידו של מנדלסון עצמו, אשר שמר עמו על קשר גם בהמשך דרכו.

מעמדם של יהודי אוסטריה תחת שלטונו של הקיסר יוזף השני השתנה לגמרי כשילדי היהודים חויבו ללמוד בבתי ספר גרמניים. אולם לא היו מורים בעלי הכשרה מתאימה להקמתם של בתי ספר מתאימים, ולכן הומברג שב לאוסטריה. מצויד בהמלצתו של מנדלסון נתמנה בשנת 1784 למפקח ראשי של בתי הספר הגרמנים ליהודים בגליציה כולה.

ב- 1793 הקיסר פרנץ השני זימן את הומברג אל וינה לנסח חוקים להסדרת מעמדם החדש של יהודי אוסטריה. חיבורו יצא לאור ב- 1797 וזיכה את הומברג במדליית זהב. כשהוכפפו בתי הספר היסודיים בגליציה לבתי הספר המחוזיים פרש לווינה ועבד כצנזור וגם חיבר ספרי לימוד לילדים יהודים בבתי הספר החדשים. אחר נתמנה למרצה לדת ולפילוסופיה של המוסר בפראג, והחזיק במשרה זו עד למותו.

Feuerstein, Bedřich (1892-1936), architect, painter and stage designer, born in Dobrovice (Dobrowitz, in German), Czech Republic (then part of the Austrian Empire). Having studied at gthe Czech Technical University in Prague, he moved to Paris, France, where he worked aith Auguste Perret. He was responsible for introducing elements of futurism and cubism in Czechoslovakia after World War I, as demonstrated in his design for the Institute of Military Geography in Prague (Ojenský zeměpisný ústav) (1924). During 1929-1931 he was in Tokyo, studying Japanese architecture. His stage designs for many plays produced in the National Theater in Prague, the satirical theater Osvobozene Divadlo, and other leading Czech theaters, showed great originality. Best known were his designs for Capek's R.U.R. (1920). Other buildings designed by him include a hospital in Tokyo, a shopping center in Yokohama, Japan, and a crematorium in Nymburk, Czech Republic. Feuerstein was a member of the artist association Devetsil (after 1922), and of the Artists Association Manes.

Following his suffering from a serious illness, Feuerstein committed suicide in 1936.  

Lessing, Theodor (1872-1933), philosopher, born in Hanover, Germany. He studied in Bonn and Munich and then in Freiburg where he became a Protestant. In 1908 he began to teach at the Technical High School in Hanover but moved to the history of ideas, on which he wrote many books.

Influenced by Zionism, he returned to Judaism and wrote a classic study of 'Jewish self-hatred'. In 1925 he was the object of anti-Semitic attacks after opposing Hindenburg's election as president of Germany. He moved to Marienbad (now Marianske Lazne, in the Czech Republic), where he was assassinated by German Nazis sent there expressly to kill him.
קפקא, פרנץ (1883-1924), סופר שנולד למשפחה יהודית ממעמד בינוני בפראג, בוהמיה (אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגריה, כיום בצ'כיה). קפקא היה ילד בודד. הוא למד בבית ספר תיכון בגרמניה ולאחר מכן באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים. הוא מצא עבודה בחברות ביטוח, בה הוא עבד שעות ארוכות ובסופו של הדבר נאלץ להתפטר בשל בריאות לקויה. מ-1917 הוא סבל ממחלת השחפת וחלק הגדול מחייו מכאן ואילך בילה בבתי המרגוע.
רק כמה מיצירותיו – ולאו דווקא המובחרות שבהן - יצאו לאור במהלך חייו. בנוגע לשאר היצירות, קפקא השאיר הוראות לחבר שלו ומנהל עזבונו הספרותי, מקס ברוד, לשרוף אותן.
ברוד לא ציית לבקשתו של קפקא ופרסום הרומנים הביא לקפקא תהילת עולם לאחר מותו. הידועים מבין הרומנים שלו הם: "המשפט", "הטירה", ו- "אמריקה", שאת כולם כתב בגרמנית. עד היום כשמתארים משהו כ-"קפקאי" הכוונה היא להשפעת עולמו הספרותי של קפקא שהכיל אלמנטים של תסכול, חוסר תקווה וסיוט קיומי.
קפקא נטמן בקבר המשפחה בפראג.
(1883 – 1938)
משורר, חוקר ספרות, מתרגם ומחזאי

נולד למשפחה מתבוללת בקולין, בוהמיה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה וכיום ברפובליקה הצ'כית).

למד ספרות גרמנית באוניברסיטה הצ'כית בפראג ואחר בברלין, גרמניה. עבד כספרן ולאחר מכן כמרצה בתולדות הספרות הגרמנית באוניברסיטת פראג. זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם הראשונה נתמנה לפרופסור. שימש פרופסור אורח באוניברסיטת גנט בבלגיה.

ב- 1936 נתמנה למנהל הדרמטי של התאטרון הלאומי בפראג. הוא נפטר מהתקף לב בשעה שקרא את החדשות על פלישת הגרמנים לאוסטריה.

פישר ערך כמה כתבי עת ספרותיים וחיבר מאמרים עבור מגזינים צ'כיים. כתביו כוללים שני ספרים על היינה, ומחקרים על פון קלייסט וניטשה. כתב יותר מ12 ספרי שירה, ותרגם לצ'כית יצירות של גתה, היינה, פון קלייסט, ניטשה, שילר וברוקנר. למרות הרקע המתבולל, היתה לו תמיד מודעות לשורשיו היהודיים, והדבר מתבטא ביצירותיו.
CZECH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

השם צ'ך נגזר מצ'כי, שמה של צ'כיה בשפה הצ'כית. היהודים, אשר התגוררו בארץ זאת מאז המאה ה-9, קראו לה בשם ארץ כנען או כנען.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי צ'ך כוללים את לודוויג צ'ך (1942-1870), יליד גליציה, מנהיג המפלגה הסוציאל הדמוקרטית הגרמנית בצ'כיה.
BUTTENWEISER, BUDWOISER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה האלה קשורים בשמה של העיר צ'סקה בודיוביצה בצ'כיה, הידועה גם בשמה הגרמני בודווייס.

השם בודוויסר מתועד בעיר פילזן, צ'כיה, בשנת 1359. אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה בוטנווייסר כוללים את התלמודאי הגרמני למליין בוטנווייסר (1901-1825).

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. רבים משמות אלה, שבמקור נבעו משמות של מקומות, התפתחו לגרסאות שאינן דומות יותר לצורתו המקורית של שמו של המקום.. לכן, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.
MORAVIA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

מורביה הוא שמו של חבל ארץ הנמצא היום ברפובליקה הצ'כית; היישוב היהודי במקום הזה מתועד החל מהמאה ה-11. במאה ה-20, הסופר האיטלקי הנודע אלברטו מורביה, ששמו המקורי היה פינקרלה, אימץ את השם מורביה על שמה של ארץ המוצא של אבותיו.
CSEH, TSCHEC

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות משפחה אלה נגזרו מהמילה צ'כי שהיא שמה של צ'כיה בשפה הצ'כית.

במקורות יהויים בוהמיה נקראת לפעמים "ארץ כנען" או "כנען". יהודים התגוררו שם כבר במאה ה-9.

שם המשפחה הזה מופיע במספר צורות איות שונות בשפות הגרמנית, ההונרית ואחרות.
PRAGUEER, PRAEGER, PRAGUE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פראג הוא השם הגרמני (ובעוד שפות אירופיות) של העיר פראהה, בירת צ'כיה; היישוב היהודי במקום זה מוזכר החל מתחילת המאה ה-10. פירושה של הסופית הגרמנית "-אר" היא "מ-", "המוצא מ-". במקרים מסויימים שם זה קשור בשמה של פראגה, פרבר של העיר ורשה, בירת פולין.

פראג מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1530 בפרנקפורט אם מיין, גרמניה, עם יעקוב פון פראג. במאה ה-18פראג מתועד בפריס בשנת 1721 עם אלי פראג. .אחת הגרסאות הצרפתיות מוזכרת בשנת 1747 עם יעקוב פראק. הצורה פראג מתועדת בצרפת בשנת 1753. פראגואר מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1674 עם יעקוב פראגר. הגרסה פראגר מתועדת בשנת 1727 עם יוסף פראגר והצורה פרוגר בשנת 1746 עם מויסס (משה) וישראל פרוגר. הגרסאות פרייקר, פרקר, ברגר ופרינרן מוזכרות בסוף המאה ה-18 באלזס, צרפת.

בחלק מהמקרים,שם המשפחה פרגר נגזר מהשם הגרמני מונצנפרגר שפירושו "בעל מטבעה" או "עובד מטבעה". חלקו הראשון של שם זה, מונץ, שפירושו "מטבעה" בגרמנית, שימש אף הוא בסיס ליצירת שמות משפחה יהודיים.

אישים מוכרים אשר נשאו שם משפחה זה כוללים את החייל האמריקאי בנימין פראגאר (נ. 1878) ואת האסטרונום הגרמני ריכארד פראגאר (1945-1883).

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פראגר כוללים את הרב המקובל משה בן מנחם פראגר אשר חי בצ'כיה בתחילת המאה ה-18.
CZECHER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

צ'כר, שבו פירוש הסופית הגרמנית "-אר" הוא "מ-", "מוצאו מ-", נגזר מצ'כי, שהוא השם בשפה הצ'כית של חבל בוהמיה, רפובליקה הצ'כית. היהודים, אשר התגוררו בארץ זאת מאז המאה ה-9, קראו לה בשם ארץ כנען או כנען. במאה ה-20, צ'כר מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם הער צ'כר אשר נספה במחנה המעצר בגורס, צרפת, בדצמבר 1940.
BOEHMER, POEHMER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה בקבוצה זאת נגזרו מבוהם, שמה הגרמני של בוהמיה, חבל ארץ הנמצא היום ברפובליקה הצ'כית. במקורות יהויים בוהמיה נקראת לפעמים "ארץ כנען" או "כנען". יהודים התגוררו שם כבר במאה ה-9. בוהם היא מילה גרמנית שפירושה "בוהמי", "אדם שמוצאו מבוהמיה", חבל ארץ הנמצא היום בתחומי הרפובליקה הצ'כית. השם מתועד במספר גרסאות, ביניהן בוהמר / פוהמר; בם, פם, בוהם, פיים, ובמיש, צורה הנובעת מבוהמיש.

השם צ'ך, שנגזר משמה של צ'כיה, מתועד אף הוא כשם משפחה יהודי.

שמואל בוהם התפרסם כמדפיס ספרים בעברית באיטליה ובפולין במאה ה-16. אישים מוכרים שנשאו את שם המשפחה היהודי בוהמר כוללים את יוסף בן מאיר בוהמר (1864-1796), חוקר תלמוד גרמני.
PRAGUEER, PRAEGER, PRAGUE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פראג הוא השם הגרמני (ובעוד שפות אירופיות) של העיר פראהה, בירת צ'כיה;

ראשיתו של היישוב היהיודי במקום הזה בתחילת המאה ה-10. פירושה של הסופית הגרמנית "-אר" היא "מ-", "המוצא מ-". במקרים מסויימים שם זה קשור בשמה של פראגה, פרבר של העיר ורשה, בירת פולין. פראג מתועד כשם משפחה יהודיבשנת 1530 בפרנקפורט אם מיין, גרמניה, עם יעקוב פון פראג. במאה ה-18פראג מתועד בפריס בשנת 1721 עם אלי פראג. .אחת הגרסאות הצרפתיות מוזכרת בשנת 1747 עם יעקוב פראק. הצורה פראג מתועדת בצרפת בשנת 1753. פרגואר מתועד כשם משפחה יהודי in 1674 ,עם יעקוב פרגואר הגרסה פראגר מתועדת בשנת 1727 עם יוסף פראגר והצורה פרוגר בשנת 1746 עם מויסס (משה) וישראל פרוגר. הגרסאות פרייקר, פרקר, ברגר ופרינרן מוזכרות בסוף המאה ה-18 באלזס, צרפת. בחלק מהמקרים,שם המשפחה פרגר נגזר מהשם הגרמני מונצנפרגר שפירושו "בעל מטבעה" או "עובד מטבעה". חלקו הראשון של שם זה, מונץ, שפירושו "מטבעה" בגרמנית, שימש אף הוא בסיס ליצירת שמות משפחה יהודיים.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה פראגר / פרגר כוללים אתאת החייל האמריקאי בנימין פראגאר (נ. 1878) ואת האסטרונום הגרמני ריכארד פראגאר (1945-1883).

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פראגר כוללים את הרב המקובל משה בן מנחם פראגר אשר חי בצ'כיה בתחילת המאה ה-18.
KAREL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממונחים המתארים תפקידים ציבוריים או תארים. קארל הוא גרסה צ'כית של הלטיני קרול(וס) והגרסה הגרמנית שלו קרל. כל השמות האלה מקבילים לשם העברי מלך. בתנ"ך, מלך היה במקור תוארם של מפקדים ומנהיגים. המנהיג הראשון בהסטוריה היהודית אשר נשא את התואר מלך היה שאול המלך. קארל, קרל וקרול והגרסאות שלהם הם מונחים סלביים שפירושם "מלך" ואשר נגזר משמו של קרולוס מגנוס (814-742), מלך הפרנקים וקייסר של ארצות מערב אירופה לאחר שנת 800, הידוע בצרפתית בשם שלרמן ובגרמנית בשם קרל דר גרוסה (קרל הגדול).

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קרל כוללים את המלחין הצ'כי רודולף קרל (1945-1880); ואת היועץ האמריקאי לאונרד קרל בן המאה ה-20.
BOEHM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

השם בוהם נגזר מבוהמן, שמה הגרמני של חבל בוהמיה, היום בצ'כיה. במקורות יהויים בוהמיה נקראת לפעמים "ארץ כנען" או "כנען". יהודים התגוררו שם כבר במאה ה-9. בוהם היא מילה גרמנית שפירושה "בוהמי", "אדם שמוצאו מבוהמיה", חבל ארץ הנמצא היום בתחומי הרפובליקה הצ'כית. השם מתועד במספר גרסאות, ביניהן בוהמר / פוהמר; בם, פם, בוהם, פיים, ובמיש, צורה הנובעת מבוהמיש.

השם צ'ך, שנגזר משמה של צ'כיה, מתועד אף הוא כשם משפחה יהודי.

שמואל בוהם התפרסם כמדפיס ספרים בעברית באיטליה ובפולין במאה ה-16.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בוהם כולים את הרופא הגרמני משה בוהם בן המאה ה-18; את אדולף בוהם (1941-1873), תעשיין, סופר ומנהיג ציוני אוסטרי יליד צ'כיה; ואת יעקב (וילמוש) בוהם, מנהיג פועלים הונגרי, שר המלחמה ומפקד הכוחות הקומוניסטים בעת המהפכה הבולשביקית בהונגריה (1919).
BEM, BEHM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פירוש השמות בם ובהם הוא "מבוהמיה". במקורות יהודיים נקרא "ארץ כנען". יהודים התגוררו שם כבר במאה ה-9.

פירוש השמות בם ובהם הוא "מבוהמיה".

שם משפחה זה מתועד במספר גרסאות, ביניהן בוהמר /פוהמר, פיים, ובמיש, אשר נגזר מבוהמיש, שפירושו בגרמנית הוא "תושב בוהמיה".

השם צ'ך, שפירושו "צ'כי" בשפה הצ'כית, מתועד אף הוא כשם משפחה יהודי.
MORAWETZ, MORAWITZ, MORAWCZYK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פירוש שם משפחה זה הוא "ממורביה". מורבה הוא השם הסלבי של מורביה, ששמה הגרמני הוא מהרן, חבל ארץ הנמצא היום ברפובליקה הצ'כית; היישוב היהודי במקום הזה מתועד החל מהמאה ה-11.

פירוש הסיומות הסלביות "-ובץ", "-וביץ" ו"-צ'יק" הוא "מ-", "מוצאו מ-".

אישים מוכרים שנשאו את שם המשפחה היהודי מורביץ כוללים את הבנקאי האוסטרי קרל מורביץ (1914-1846).

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מורבץ כוללים במאה ה-20 את הרברט מורבץ, כימאי אמריקאי יליד צ'כיה.
הבניין העתיק של ועד הקהילה היהודית
בלב הרובע היהודי הישן,
פראג, צ'כוסלובקיה, שנות ה-1980
מגדל השעון נבנה בשנת 1754
צילום: ריצ'רד שטרן, הולנד
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ריצ'רד שטרן, הולנד)
אדוורד לדרר (1859-1943) סופר ומנהיג
התנועה הצ'כית-יהודית
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
בניין העירייה היהודית לשעבר,
פראג, צ'כוסלובקיה, שנות ה-1980
צילום: ריצ'רד שטרן, הולנד
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ריצ'רד שטרן, הולנד)

בית הכנסת בעיר דבור קראלובה נאד לאבם, צ'כוסלובקיה,
בית הכנסת נבנה ב-1890, ונהרס ב-1966.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

מסיבה באוניברסיטה של פראג,
צ'כוסלובקיה, 1916.
(באדיבות סוזי גרא, ירושלים)
רחוב פרנץ קפקא,
פראג, הרפובליקה הצ'כית, ספטמבר 2001.
על הבית תבליט דיוקנו של פרנץ קפקא.
צילום: ציפי רוזן, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ציפי רוזן, תל אביב)
האלטנוישול (בית הכנסת הישן-חדש),
פראג, צ'כיה.
בית הכנסת נבנה ב-1270 בקירוב
ברובע היהודי בפראג, בוהמיה.
זהו בית הכנסת העתיק ביותר באירופה
שעדיין בשימוש.
דגם.
(בית התפוצות, תצוגת הקבע)
נרות נשמה על קברו של המהר"ל
בבית הקברות הישן בפראג,
צ'כוסלובקיה, תשעה באב 1981.
צילום: אלווין גילנס, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלווין גילנס, ארה"ב)
מצבות בבית הקברות היהודי העתיק
של פראג, צ'כוסלובקיה, 1979
צילום: רנטה קאודרס, פראג
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות רנטה קאודרס, פראג)
פרט ממגדל בנין הקהילה היהודית,
פראג, צ'כוסלובקיה, שנות ה-1980
השעון הראשי בעל הספרות הרומיות
פועל באופן המקובל. השעון התחתון,
בעל האותיות העבריות, שנוסף ב-1754,
פועל בניגוד לכיוון השעון
צילום: ריצ'רד שטרן, הולנד
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ריצ'רד שטרן, הולנד)
מר דנציגר קליין (משמאל) וחברים בעיירת הנופש
קראלובי וארי (קארלסבאד), צ'כוסלובקיה, 1936
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת קליין, ישראל)
בית הכנסת בקרלובי וארי (לשעבר קרלסבאד),
צ'כוסלובקיה, שנות ה-1920
בית הכנסת נחנך ב-1877 ונהרס בידי הנאצים ב-1938.
גלויה בהוצאת "אדלנהוף"
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר הלן זכריה)
פסל המהר"ל בכניסה לבנין העירייה היהודית, פראג.
המהר"ל מפראג הוא רבי יהודה לב בן בצלאל (1606-?1525).
הוא היה רב, חוקר תלמוד, מתמטיקאי.
פסל שעשה לאדיסלב סלון מ-1917.
(מתוך האנציקלופדיה יודאיקה).
פנים בית הכנסת בפילזן,
בוהמיה, צ'כוסלובקיה, 1990
בית הכנסת נבנה ב-1893 וניצל מן ההרס ב-1939
בזכות מיקומו בכיכר מרכזית. בית הכנסת נמצא
בבעלות הקהילה היהודית אבל איננו בשימוש
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רבקה ובן ציון דורפמן)
תיבת בשמים מבית הכנסת מייזל,
פראג, צ'כוסלובקיה, 1979
בית הכנסת נבנה במקורו ב-1592 ונבנה מחדש ב-1894
היום יש בו תערוכה קבועה של תשמישי קדושה מבתי כנסת בצ'כוסלובקיה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנטה בנדרס, פראג)
Lessing, Theodor (1872-1933), philosopher, born in Hanover, Germany. He studied in Bonn and Munich and then in Freiburg where he became a Protestant. In 1908 he began to teach at the Technical High School in Hanover but moved to the history of ideas, on which he wrote many books.

Influenced by Zionism, he returned to Judaism and wrote a classic study of 'Jewish self-hatred'. In 1925 he was the object of anti-Semitic attacks after opposing Hindenburg's election as president of Germany. He moved to Marienbad (now Marianske Lazne, in the Czech Republic), where he was assassinated by German Nazis sent there expressly to kill him.
Rabbi

Born in Homonna, Slovakia, he had an Orthodox Jewish education but later became Reform. He was rabbi at Schuettenhofen, Bohemia, now in the Czech Republic, and Elbing, before becoming Chief Rabbi of Stockholm, Sweden, in 1883. A fine preacher and a noted scholar, he wrote on early Christianity in the light of Jewish sources. He was friendly with leading Christian liberal theologians and preached before the king of Sweden.
Adler, Hermann, (1911 - ), Author. Born in Deutsch-Dioszeg, Slovakia, he grew up in Nuremberg, Germany, and after graduating from a teachers' seminary in Wuerzburg taught in Landshut, Germany. In 1934 he returned to Czechoslovakia and in 1939 enlisted in the Czechoslovak legion in Poland. During World War II Adler fought in the Jewish resistance movement in Lithuania and Poland, participating in the ghetto uprisings in Vilna and Warsaw. He escaped to Budapest, was deported to Bergen-Belsen from which he was released and then made his home in Switzerland. A poet, playwright and essayist, his writings reflect his experiences of Nazi brutality. His later works were on psychological themes. He translated Itzhak Katznelson's Song of the Destroyed Jewish People from Yiddish into German
הומברג, הרץ
1749 – 1841
מחנך מתנועת ההשכלה
נולד בליבן על יד פראג, הרפובליקה הצ'כית, אז חלק מהאימפריה האוסטרית.

למד בישיבות בפראג, בפרשבורג – כיום ברטיסלבה, סלובקיה ובגרוס גלוגאו. בגיל 17 פנה ללימודי חול וללימודי ספרות. הוא החליט לעסוק בהוראה והכשיר עצמו לכך בברלין, גרמניה. ב- 1779 נהיה למורהו הפרטי של בנו הבכור של משה מנדלסון, יוסף. שלוש שנים שהה בביתו של מנדלסון והיה תלמידו של מנדלסון עצמו, אשר שמר עמו על קשר גם בהמשך דרכו.

מעמדם של יהודי אוסטריה תחת שלטונו של הקיסר יוזף השני השתנה לגמרי כשילדי היהודים חויבו ללמוד בבתי ספר גרמניים. אולם לא היו מורים בעלי הכשרה מתאימה להקמתם של בתי ספר מתאימים, ולכן הומברג שב לאוסטריה. מצויד בהמלצתו של מנדלסון נתמנה בשנת 1784 למפקח ראשי של בתי הספר הגרמנים ליהודים בגליציה כולה.

ב- 1793 הקיסר פרנץ השני זימן את הומברג אל וינה לנסח חוקים להסדרת מעמדם החדש של יהודי אוסטריה. חיבורו יצא לאור ב- 1797 וזיכה את הומברג במדליית זהב. כשהוכפפו בתי הספר היסודיים בגליציה לבתי הספר המחוזיים פרש לווינה ועבד כצנזור וגם חיבר ספרי לימוד לילדים יהודים בבתי הספר החדשים. אחר נתמנה למרצה לדת ולפילוסופיה של המוסר בפראג, והחזיק במשרה זו עד למותו.
Painter

He was born in Kybartai, Lithuania, and while he was still a boy his family moved to Moscow where he studied at the Art School. In 1889 Levitan visited Paris where he was deeply influenced by the prevailing mood in art, including impressionism. He became the major interpreter of Russian landscape in art and has been called the father of Russian landscape painting. In 1896 he was appointed professor of landscape painting at the Art Academy in Moscow. Among his great admirers was the writer, Anton Chekhov. He is known to have produced over a thousand paintings and studies, most of them in the decade 1887-1897.
תעשיין
1852 - 1928
נולד בדוברה, כיום ברפובליקה הצ'כית
בגיל 22 נתמנה לאחראי על עסקי הפחם של אאוסיג (אוסטי נאד לבם) שבבעלות ה Prague Bankverein.
כשהבנק קרס, השתלט על התחום, תחת השם אדוארד י. ויינמן ופיתח את התעשייה, ששגשגה ונהייתה לאחד המפעלים הגדולים באירופה. ויינמן הרחיב את תעשיית הפחם באזור צפון מערב בוהמיה. הוא היה נדבן גדול ותרם למטרות יהודיות וגם כלליות.
קפקא, פרנץ (1883-1924), סופר שנולד למשפחה יהודית ממעמד בינוני בפראג, בוהמיה (אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגריה, כיום בצ'כיה). קפקא היה ילד בודד. הוא למד בבית ספר תיכון בגרמניה ולאחר מכן באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים. הוא מצא עבודה בחברות ביטוח, בה הוא עבד שעות ארוכות ובסופו של הדבר נאלץ להתפטר בשל בריאות לקויה. מ-1917 הוא סבל ממחלת השחפת וחלק הגדול מחייו מכאן ואילך בילה בבתי המרגוע.
רק כמה מיצירותיו – ולאו דווקא המובחרות שבהן - יצאו לאור במהלך חייו. בנוגע לשאר היצירות, קפקא השאיר הוראות לחבר שלו ומנהל עזבונו הספרותי, מקס ברוד, לשרוף אותן.
ברוד לא ציית לבקשתו של קפקא ופרסום הרומנים הביא לקפקא תהילת עולם לאחר מותו. הידועים מבין הרומנים שלו הם: "המשפט", "הטירה", ו- "אמריקה", שאת כולם כתב בגרמנית. עד היום כשמתארים משהו כ-"קפקאי" הכוונה היא להשפעת עולמו הספרותי של קפקא שהכיל אלמנטים של תסכול, חוסר תקווה וסיוט קיומי.
קפקא נטמן בקבר המשפחה בפראג.
Court Jew

He took his family name from Lichtenstadt (Hroznetin), where he lived. He became the shtadlan (intercessor) for Bohemian Jewry at court from 1673. Seven years later, he persuaded Leopold I to revoke the edict expelling the Jews from Chodova Plana, Bohemia (now in the Czech Republic). He also obtained the right for Jews to attend the famous Leipzig fairs. Internal quarrels in the Jewish community led to his enemies denouncing him for misuse of his right of collecting taxes. He was deprived of his position and imprisoned but after a lengthy and publicized trial, he was vindicated and restored to office while his accusers were imprisoned.
(1883 – 1938)
משורר, חוקר ספרות, מתרגם ומחזאי

נולד למשפחה מתבוללת בקולין, בוהמיה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה וכיום ברפובליקה הצ'כית).

למד ספרות גרמנית באוניברסיטה הצ'כית בפראג ואחר בברלין, גרמניה. עבד כספרן ולאחר מכן כמרצה בתולדות הספרות הגרמנית באוניברסיטת פראג. זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם הראשונה נתמנה לפרופסור. שימש פרופסור אורח באוניברסיטת גנט בבלגיה.

ב- 1936 נתמנה למנהל הדרמטי של התאטרון הלאומי בפראג. הוא נפטר מהתקף לב בשעה שקרא את החדשות על פלישת הגרמנים לאוסטריה.

פישר ערך כמה כתבי עת ספרותיים וחיבר מאמרים עבור מגזינים צ'כיים. כתביו כוללים שני ספרים על היינה, ומחקרים על פון קלייסט וניטשה. כתב יותר מ12 ספרי שירה, ותרגם לצ'כית יצירות של גתה, היינה, פון קלייסט, ניטשה, שילר וברוקנר. למרות הרקע המתבולל, היתה לו תמיד מודעות לשורשיו היהודיים, והדבר מתבטא ביצירותיו.
הורשצקי, מוריץ
1777 – 1859
רופא ופילולוג

נולד בבידשו, אז חלק מהאימפריה האוסטרית וכיום בידז'ובה ברפובליקה הצ'כית. ילדותו הוקדשה ללימוד תלמוד אך בהמשך עבר אל וינה ולמד פילוסופיה ורפואה. כשסיים כדוקטור לרפואה בשנת 1811, התיישב בנאגיקאניז'ה, הונגריה.

הוא ירש סכום כסף ועזר הרבה לעניים ולחסרי הבית בעיירה. כמו כן עסק במחקרים רפואיים ופילולוגיים. כמפקח ומנהל בית הספר היהודי של הקהילה בנאגיקאניז'ה.

ב- 1845 נתמנה לחבר האקדמיה ההונגרית לאמנויות ולמדעים. הוא חיבר מאמרים על מחשבה יהודית ועל ארכיאולוגיה עבור הרבעון "בן חנניה" וכתב העת Orient, Allgemeine Zeitung des Judentums. פרסם גם את הספר Dreizehntes Buch der Juedischen Antiquitaten des Flavius Josephus (1843). עסק בתכנונה של חברה חקלאית. נפטר בנאגיקאניז'ה.
Politician

He was born in Ostrava, Czech Republic (then part of the Austria Hungary Empire) and in 1937 went to Spain where he joined the Communists in the International Brigade fighting in the Civil War. After the defeat of the Republicans in 1939 he moved to France and in 1940 was arrested by the Germans and sent to Buchenwald concentration camp. London returned to France after the war and then became a leading figure in the Czechoslovak Communist Party in Prague. In 1948, he was appointed Deputy Minister of Foreign Affairs. In 1951, he was arrested and was one of the accused at the Slansky trial where he was charged with being a Zionist and a Trotskyist. Sentenced to life imprisonment, he was released in 1955 and later rehabilitated. In 1963 he moved to France where he published L'Aveu, about the Slansky trial. It was filmed by Costas-Gavras with Yves Montand depicting the hero based on London.
Rabbi

He was born in Dolny Kubin, Czech Republic (then part of the Austrian Empire) and studied in Budapest, Hungary, at the Rabbinical Seminary and at the university. While a student, he was attracted by Reform, and from 1888 was liberal rabbi in Karlsbad (now Karlovy Vary, Czech Republic). He made many contributions to the community and was a supporter of Zionism. His main publications were in the fields of Bible, Talmud and Midrash, religious philosophy, and Jewish history.

יעקב אדלשטיין (1903 - 1944), מנהיג ציוני וראש גטו טרזינשטט, נולד בהורודנקה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתו לברנו, מורביה (כיום ברפובליקה הצ'כית). התחנך באווירה ציונית והיה פעיל בתנועות נוער ציוניות. בשנת 1933 נתמנה לראש המשרד לפלשתינה של תנועת החלוץ בפראג. הוא בא לפלשתינה ב- 1937 אך התאכזב מעבודתו שם, ושב לפראג. כשנכנסו הגרמנים לפראג במרס 1939, היה אדלשטיין הנציג היהודי הרשמי שעסק בהגירה לפלשתינה, ונציגם של היהודים במגעים עם הגרמנים. הותר לו לנסוע לחו"ל, הוא הזהיר מנהיגים יהודים מפני הסכנה המתפתחת. היו לו הזדמנויות רבות להישאר בחו"ל אך הוא חש שמקומו בצ'כוסלובקיה. הוא עשה מה שיכול היה כדי למנוע גירוש היהודים הצ'כים וראה בהקמתו של גטו טרזינשטט הישג שעשוי למנוע את גירושם, אך לא השכיל להבין שהגרמנים ראו בגטו רק יעד זמני. הוא עצמו הגיע לטרזינשטט בדצמבר 1041 ונהיה לראש היודנראט הראשון. הוא יצג את אנשיו באומץ לב והכעיס את הגרמנים, שסילקו אותו מתפקידו ושלחו אותו ואת משפחתו אל מותם במחנה המוות הנאצי באושוויץ.

Rabbi

Born in Munkacs, he studied and was ordained there. He then studied at the Breslau Rabbinical Seminary and the University of Prague. Kahane then became rabbi of Pohorelice, remaining until he left for Palestine in 1939. There he engaged in research and in his latter years taught rabbinic literature at Bar-Ilan University. Kahane's main researches were in responsa literature on which he wrote extensively including a three-volume work on Rabbi Meir of Rothenburg.

Slovakia

Slovenská republika - Slovak Republic
A country in central Europe, until 1993 part of Czechoslovakia, member of the European Union (EU).

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,600 out of 5,450,000. Main Jewish organization:

Ústredný zväz židovských náboženských obcí v Slovenskej republike - Federation of Jewish Communities in Slovakia
Panenská 4
811 03 Bratislava
Slovakia
Phone: 02-5441 2167
Fax: 02-5441 1106
Email: office@uzzno.sk
Website: http://www.uzzno.sk/

ברנו BRNO

(בגרמנית BRUENN)

עיר מחוז במוראוויה, צ'כיה.


ברנו (אז בשמה הגרמני ברין) קיבלה מעמד של עיר ב-1243, ועד 1640 שימשה כבירת מוראוויה לסרוגין עם העיר אולומוץ (OLOMOUC). בין השנים 1948-1640 הייתה ברנו הבירה היחידה.

ברנו, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה, היא מרכז תרבות, מסחר ותעשייה. בעיר כנסיות מהמאה ה-14 ושרידי מבצר עתיק. ברנו נודעה בבתי הספר הגבוהים בגרמנית ובצ'כית. עד 1918 הייתה בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

ב-1254 הזמין אוטוקאר פז'מיסל ה-II, מלך מוראוויה, יהודים להתיישב בברנו והעניק להם "כתב זכויות". באמצע המאה ה-14 חיו בעיר כ-1,000 יהודים ברובע מיוחד, שנכנסו אליו ב"שער היהודים". בראש המינהלה האוטונומית של היהודים עמד "פרנס" והוא ייצג את הקהילה כלפי מוסדות העיר והמחוז. מוסדות הקהילה מומנו מתשלומי מסי חבר והקהילה שילמה "אגרת יהודים" לשלטון המקומי. כבר ב-1378 היה בעיר בית ספר יהודי. במחצית הראשונה של המאה ה-15 כיהן שם הרב ישראל ברונה.

בימי מלחמת ההוסיטים (1436-1419) גברה השנאה ליהודים, ותבעה אלפי קורבנות בנפש ובסופו של דבר חוסלו קהילות רבות בבוהמיה ובמוראוויה, ביניהן קהילת ברנו. ב-11 בנובמבר 1454 גירש המלך לאדיסלאב פוסטומוס (POSTHUMUS) את היהודים, שחרר את הנוצרים מהחזר חובותיהם למלווים היהודים ואת בתי היהודים נתן לעיר.

מאז הגירוש, במשך 400 שנים, הייתה אסורה התיישבות יהודים בתוך חומות ברנו, ורק כמה "יהודי חסות" ישבו שם. באותה התקופה הורשו יהודים שבאו לעיר ללון רק בפרבר קרונה (KROENA), שהייתה בו מ-1660 אכסנייה יהודית עם מטבח כשר. על שוכני האכסנייה נאסר לערוך תפילות בציבור, לצאת בלילות ולקיים קשרים (מלבד קשרי מסחר) עם האוכלוסייה המקומית. בתחילת המאה ה-18 ישבו בברנו ללא היתר 52 יהודים, וב-1722 הותר לפרנס הראשי של יהודי מוראוויה להשתקע בקירבת שער העיר. ב-1769 נזקק יעקב דוברושקה, חוכר האכסנייה, להיתר מיוחד כדי לקיים תפילות בביתו ולהחזיק שם ספר תורה. יעקב פרנק, מייסד כת הפרנקיסטים וקרוב משפחה של דוברושקה, בא לברנו ב-1773 ופעל שם עד 1786.

"חוק המשפחות" (1726) של קארל ה-VI, שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערי המונרכיה, ו"מס הגולגולת" של המלכה מריה-תרזיה (1744) הכבידו על יהודי מוראוויה, ואילו בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוסף ה-II, ניתנו זכויות מסויימות ליהודים, הם הורשו לפתוח בתי ספר, לרכוש השכלה גבוהה ולעסוק במלאכה. מועצת העיר עירערה על הסרת המגבלות ויהודי ברנו מימשו את זכויותיהם רק כעבור שנים. בשנת 1797 חיו בעיר עצמה רק 12 יהודים, ובפרוורים - 113. ב-1804 עלה מספר היהודים בעיר ל-199. בשנת 1834 חיו בברנו 135 יהודים. אוכלוסיית העיר באותה השנה מנתה 17,262 נפש.

בשנת 1848 זכו יהודי מוראוויה לשוויון זכויות. קהילת ברנו החלה בארגון מוסדותיה ב-1852. נוסדה "חברה קדישא", נתקבל אישור להעסיק רב ולקדש בית עלמין. הרב הראשון של הקהילה החדשה, ר' דוד אשכנזי, עדיין פעל במסווה של "משגיח בשר".

בית כנסת הוקם ב-1853. בית תפילה, שנחנך ב-1883, הורחב, וב-1906 הוקם בית כנסת נוסף.

ב-1857 חיו כבר 2,230 יהודים בתוך 59,819 תושבי העיר.

ב-1859 הוכרה הקהילה בידי השלטונות. ב-1860 נבחר היינריך קאפקא לנשיא הקהילה, וכרב כיהן ד"ר ברוך פלאצ'ק (PLACZEK), בין השנים 1922-1884 הוא היה גם רב המדינה. ב-1861 אישרו השלטונות את תקנות הקהילה, ונפתח בית ספר יהודי בשפה הגרמנית. ב-1880 הוקמו מקווה ומאפיית מצות, ופעלו מוסדות קהילתיים וחברתיים.

ב-1890 עלה מספר היהודים בעיר ל-7,087 נפש.

בימי מלחמת העולם הראשונה סייעה הקהילה לכ-16,000 פליטים יהודים מגליציה ומבוקובינה וארחה חיילים יהודים ששרתו במקום. מקצת הפליטים נשארו בעיר אחרי המלחמה.

בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית של 1918 נבחר ועד קהילה חדש. ב-1919 נפתחו בית ספר עממי יהודי בן חמש כיתות ובית ספר תיכון ריאלי רפורמי בן שמונה כיתות. צעירים יהודים רבים מארצות מזרח אירופה, שבהן חלו חוקי ה"נומרוס קלאוזוס", באו ללמוד בבתי הספר הגבוהים של ברנו.

ב-1922 היו בקהילה 10,668 יהודים, ובראשה עמדו הרב ד"ר לודוויג לוי ושמואל בראן (BERAN) נשיא הקהילה. ב-1931 כיהן כנשיא הקהילה התעשיין יוליוס צביקר (ZWICKER).

במאה ה-13 היו ליהודים שהתיישבו בברנו תנאי מסחר שווים לאלה של הנוצרים, ואף היו רשאים לרכוש בתים וקרקעות.

אחרי הגירוש, ב-1454, נענשו סוחרים יהודים שבאו לסחור בשוקי העיר. רק במאה ה-16 הותר ליהודים לסחור שם תמורת מסים כפולים, וגם זאת רק פעמיים בשבוע.

במלחמת 30 השנים, שפרצה ב-1618, היו היהודים ספקי צבא הקיסר וסייעו לערים במתן הלוואות. פנייתם להרחבת זכויותיהם בתמורה נתקלה בהתנגדות הגילדות והתושבים.

ב-1753 הותר לפרנץ יוסף נוימן להקים בית דפוס עברי וב-1765 חכרו יהודים עסקי טבק ובית חרושת לבדים. אחרי שנת 1860, משהותר ליהודי מוראוויה לרכוש נכסי מקרקעין, התפתחו התעשייה והמסחר בטכסטיל בברנו במהירות, בעיקר בידי תעשיינים יהודים.

יהודים התמחו גם ברפואה, באדריכלות, בבנייה, בהנדסה, בבנקאות ובכל מיני מלאכות.

אמנם מלחמת העולם הראשונה פגעה בכלכלה, אבל בתקופת הרפובליקה שגשגה הקהילה.

בברנו היו גם אמנים יהודים ידועי שם: המשורר הירונימוס לורם (LORM), הסופרים פיליפ לאנגמן, אוסקר יאלינק ופליקס לנגר, הזמרים קרולין גומפרץ וליאופולד דמוט (DEMUTH), המוזיקולוג פאול שטפאן, הכנר היינריך וילהלם ארנסט, והמלחינים פאוול האס והאנס שימרינג. ד"ר אדולף פרנקל מברנו היה מנהל תיאטרון.

בסוף המאה ה-19 התארגנו בברנו האגודות הציוניות: "תיאודור הרצל"; "ציון"; "אמונה", (ממנה צמחו אחר כך "פועלי ציון") ו"צפירה". איגוד הסטודנטים "VERITAS" הפיץ את הרעיון הציוני וארגן "מועצת חיילים יהודים" להגנה בפני התפרצויות אנטישמיות שהיו צפויות עם הכרזת הרפובליקה הצ'כוסלובקית. קבוצה זו ייסדה אחר כך את "מועצת העם היהודי בברנו" (הפלג המוראווי של המועצה הלאומית היהודית, שנוסדה בפראג ב-1918).

הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובעיר נוסדה האגודה "אולם לקריאה ולהרצאות של אקדמאים יהודים", במסגרתה היו פעילים גם הסטודנטים היהודים שבאו מערי השדה ומהארצות השכנות.

ד"ר אדולף שטראנסקי, מיהודי ברנו, היה חבר בפרלמנט האוסטרי, וכיהן כחבר בסנאט בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בנו, יארוסלב שטראנסקי היה שר המשפטים בממשלה הצ'כוסלובקית הגולה בלונדון בימי מלחמת העולם השנייה, ובין השנים 1948-1945 היה שר החינוך בצ'כוסלובקיה. ד"ר לודוויג צ'ך (CZECH) היה במשך 18 שנה סגן יושב ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית, ושר הרווחה בממשלה. יוהאן פולאך (POLLACH) היה חבר הסנאט. ד"ר צ'ך ויוהאן פולך נספו בגיטו טרזין.

ב-1921 הוקם בברנו מטה הפדרציה הטריטוריאלית של הארגונים הציוניים. ד"ר אלפרד אנגל וד"ר אדולף גרינפלד מברנו היו בין חברי הוועד המרכזי. כמו-כן פעלו בעיר התנועות "התאחדות", "המזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים", "ויצו" (מ-1927); ו"הציונים כלליים" (מ- 1934). ארגון "פועלי ציון" פתח סניף בעיר ב-1921 וזיגפריד שפיץ מברנו נבחר לראש מחלקת הנוער של הארגון בצ'כיה כולה. תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "תכלת לבן", "מכבי הצעיר" ו"בני עקיבא" התחרו ביניהן על גיוס חברים לשורותיהן. אגודת ספורט יהודית פעלה בעיר כבר ב-1907 ומשנת 1924 הייתה ברנו המרכז האזורי של "מכבי" ומרכז של תנועת "בר כוכבא" במוראוויה ובשלזיה. ב-1927 כיהן ד"ר קרל זוננפלד מברנו כסגן נשיא "מכבי" העולמי. באותה שנה, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי ברנו 1,651 שקלים. ב-1931, עם יסוד "המפלגה היהודית" נבחרו חמישה אישים מברנו כחברי הנהלה.

ב-1937 השתתפו 842 מבני הקהילה בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ'. כמה שבועונים יהודיים יצאו לאור בברנו.

ב-1938 חיו בברנו 11,003 יהודים.


תקופת השואה

אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה (מארס 1938), הגיעו לברנו פליטים יהודים רבים, ונזקקו לסיוע הקהילה. בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא הסכם מינכן למסירת חבל הסודטים לגרמניה, ובעקבות זאת התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. מסוף שנת 1938 עלו יותר מאלף יהודים לארץ ישראל. רובם בדרך בלתי לגאלית.

ב-15 במארס 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט של הרייך השלישי. בית הכנסת הגדול של ברנו נהרס באותו היום ובית הכנסת הקטן הופצץ אחר כך. כמה ימים אחרי כניסת הגרמנים התמלאו בתי הסוהר של הגסטאפו באסירים יהודים לפני שילוחם למחנה ריכוז במאוטהאוזן.

במאי 1939, בחסות הגרמנים, התנכלו פאשיסטים מקומיים ליהודים.

ב-1 באוקטובר 1939 ירד מספר היהודים בעיר ל-9,726 ובסוף שנת 1939 כבר אסרו הגרמנים את הגירת היהודים. בתחילת אוקטובר 1941 חיו בעיר 11,102 יהודים וזמן קצר לאחר מכן החל גירוש שיטתי של יהודי צ'כיה לגיטאות ולמחנות השמדה. ב-18 בנובמבר 1941 שולח הטרנספורט הראשון ובו כ-1,000 גברים, נשים וילדים למינסק שבבילורוסיה. רבים מתו שם תוך שבועיים בגלל מחסור במים ובתרופות. החלשים הוצאו אל מחוץ לגיטו ונורו למוות או הורעלו במשאיות-גז. מהמשלוח הזה שרדו רק 11 יהודים.

בין 2 בדצמבר 1941 ל-1 ביולי 1943 גורשו 9,064 יהודים ב-11 טרנספורטים מברנו לגיטו טרזין. מקצתם מתו שם, אך רובם נרצחו כאשר שולחו מטרזין למחנות השמדה בשטחי הכיבוש, בעיקר באושוויץ, רק 684 שרדו.

בברנו נותרו רק יהודים נשואים בנשואי תערובת; גם הם גורשו ב-1945, רובם נותרו בחיים.

יהודים רבים מברנו לחמו בחזית המזרחית במסגרת היחידה הצ'כית של הצבא האדום.


אחרי שחרור העיר בידי הצבא האדום ועד 30 באפריל 1945, חזרו לעיר 804 ניצולים, בני העיר והסביבה. הם חידשו את חיי הקהילה, שיפצו את בניין בית הכנסת האורתודוקסי ופתחו בית אבות. ד"ר ריכרד פדר (FEDER) התמנה לרב, הועסק חזן, והקהילה סיפקה שרותים קהילתיים גם ליהודי קיוב, אולומוץ ואוסרטאווה. הרב פדר שימש ב-1969 גם כרב ראשי של מוראוויה ובוהמיה. ב-1948 היו בקהילה 1,398 נפשות. בשנות החמישים הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה. באותה תקופה ירד מספר היהודים בעיר ובאזור הכפוף לה, לכ-900.

בעקבות פלישת הרוסים לצ'כוסלובקיה בשנת 1968 עזבו רוב היהודים את ברנו, אך שבו אחר כך וב-1969 היה מספרם כ-700. ב-1973 היו רשומים בקהילה כ-500 יהודים בתוך אוכלוסייה של כ-330,000 נפשות. מספר היהודים שלא נרשמו בקהילה אינו ידוע.

הולשוב HOLESOV

(בפי היהודים: הלשוי ובגרמנית: HOLLESCHAU)

עיר במזרח מוראוויה, צ'כיה.


הולשוב שוכנת כ-13 ק"מ מצפון-מערב לעיר זלין (ZLIN), במרכז אזור חקלאי. ככפר בשם גולזי על הרוז'ה (GOLESI AN DER RUZA) מתועד המקום בשנת 1030. הכפר נהרס ב-1241 בידי המונגולים. ב-1271 כבר תועד המקום כהולשובה וב-1322 קיבל מעמד של עיר. עד 1918 היה האזור בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך עד 1993 - ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

אמנם כבר ב-1391 נזכר יהודי בעיר, אבל הקהילה נוסדה כנראה רק אחרי 1454, כשגורשו היהודים מאולומואוץ (OLOMOUC), שהייתה עיר מלכותית חופשית, ובאו להולשוב. באותה עת שלטו באזור הולשוב תומכי תנועת ההוסיטים (מהמאה ה-15, על שם מייסדה - יאן הוס HUSS), והיהודים נתקבלו שם ללא התנגדות. הקהילה קלטה גם את את יהודי אוהרסקה- הראדישטה (UHERSKE HRADISTE) שגורשו ב-1514.

ב-1560 נשרפו רוב בתי הולשוב ועמם המסמכים שתעדו את חיי היהודים. ב-1622 נכבשה העיר בידי צבא הונגריה וב-1643 בידי השוודים. באותה התקופה חיו היהודים בחסות האצולה כנתיני הארמון. הם שלמו דמי חסות אבל היו פטורים ממסים לעירייה, ועל תושבי העיר נאסר להטרידם. בעלי האחוזות התחלפו תכופות ועל היהודים היה לרכוש זכות ישיבה במקום בכל פעם מחדש. כתב הזכויות שניתן להם ב-1651 התיר הקמת חמישה בתי מגורים בתוך העיר ועוד 41 בתים ליד העיר, כעין בית מדרש, בית קהילה, בית חולים ובית מרחץ וכן התיר לקדש בית עלמין. הם הורשו לקיים את מנהגיהם ולבחור את מנהיגיהם.

בית הכנסת, שהוקם במקום עוד במאה ה-15 ונשרף ב-1560, נבנה מחדש. בית הכנסת הורחב ב-1615 וחודש ב-1737.

בשטפון של שנת 1686 הוצף בית העלמין היהודי והמצבות נסחפו. המצבה העתיקה ביותר שנתגלתה שם הייתה משנת 1647. ב-1701 הורחב בית העלמין.

בכנוס נציגי יהודי מוראוויה, שהתקיים בהולשוב ב-1653, הורחבו שי"א התקנות, שהיו חוקתם של יהודי מוראוויה מאז שהוכרו כגוף אוטונומי במאה ה-16.

באמצע המאה ה-19 קיבלה הקהילה מעמד של "קהילה פוליטית" (POLITISCHE GEMEINDE - בעלת אוטונומיה עירונית) והרובע היהודי פעל כיחידה מוניציפלית עצמאית, לרבות "ראש עיר", משטרה, מכבי אש ושומרי לילה יהודיים. ב-1883 הופרדה הקהילה הדתית מהקהילה הפוליטית וב-1919 אוחדה העיר היהודית עם העיר הנוצרית. באותה העת נסגר גם בית הספר היהודי העממי שנפתח במקום עשרות שנים קודם לכן.

ב-1893 נחנך בית כנסת חדש. בעיר פעל גם בית מדרש.

בהולשוב כיהנו כ-20 רבנים בזה אחר זה. הראשון, הרב מנחם מנדל, כיהן במחצית הראשונה של המאה ה-17. בזמן כהונת הרב שבתאי בן מאיר הכהן (1668-1662), שכונה גם "ש"ך" (כראשי תיבות של ספרו "שיפטי כהן"), הייתה הקהילה בפריחה רוחנית. אחרון הרבנים היה הרב ד"ר יעקב פריימן (1916-1893).

ההיסטוריון גרשון וולף והרב יוחנן בן יצחק, הרב האשכנזי של לונדון בראשית המאה ה-18, היו ילידי הולשוב.

במאות ה-17 וה-18 היו רוב יהודי העיר סוחרי בדים, עורות, צמר וכותנה ומקצתם סחרו בעופות ובאווזים. בין בעלי המלאכה היו בעיקר חייטים ובורסקאים. יין כשר הותר לסוחרים היהודים למכור ליהודים בלבד. כמה סוחרים יהודים מהולשוב השתתפו בירידים הגדולים של ברסלאו ושל לייפציג.

במחצית השנייה של המאה ה- 18 היו כשליש מנכסי המקרקעין בעיר בידי יהודים, ובכל זאת סבלה הקהילה ממצוקה כלכלית. ב-1742, בימי המלחמה בפרוסיה, הטילה המלכה מריה-טרזיה מסים כבדים על היהודים; הדבר הכביד על הקהילה, שמנתה אז כ-1,500 נפש, וקופת הקהילה שקעה בחובות. רכוש הקהילה הוחרם, לרבות בניין בית הכנסת, ולא הספיק לכסוי החוב; ובעטיו נכלאו זקני הקהילה בבית הסוהר. המצב הורע עוד כאשר ב-1745 פרצה שריפה וכשליש מהרובע היהודי עלה באש, ובמשך עשרות שנים אחר כך עמלה הקהילה לסילוק חובותיה.

ב-1784 גרו 194 משפחות יהודיות (1,032 נפשות) ב-49 בתים ואילו 2,973 תושבים נוצרים איכלסו 256 בתים. ב-1831 חיו בעיר 1,316 יהודים וב-1869 עלה מספרם ל-1,764, כ-%25 באוכלוסייה.

במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי ביטול ההגבלה לרכישת מקרקעין בידי יהודים, הקים יהודי בית חרושת לרהיטים בהולשוב וגם מבשלת יין-שרף הייתה בבעלות יהודי.

מראשית התיישבותם בעיר נתקלו יהודי הולשוב בעויינות התושבים. ב-1682 אסר הבישוף המקומי על היהודים להמצא בככר העיר בעת תהלוכה נוצרית, אבל ב-1774 הגנו אנשי הכנסייה הקתולית מפני אספסוף זועם על משפחה יהודית שבביתה נרצחה משרתת נוצריה. משנת 1848 היו יהודי מוראוויה שוויי זכויות ובכל זאת, ב-1899, בעקבות סכסוך על רקע לאומני בין צ'כים לגרמנים, הותקפו יהודי הולשוב, משום שנחשבו בעיני הלאומנים הצ'כים למפיצי התרבות הגרמנית. הפרעות בגיטו נמשכו שלושה ימים; נופצו חלונות בדירות ובחנויות ויהודים הוכו ונרצחו. לבסוף גירש הצבא את תושבי העיר ואת הכפריים הפורעים מהרובע היהודי. אף על פי שיחידת צבא שמרה על היהודים ועל רכושם במשך חצי שנה, עזבו יהודים רבים את העיר. ב-1914 חיו במקום כ-1,200 יהודים.

ב-4 בדצמבר 1918 התנפלו כ-200 תושבים חמושים על יהודי הולשוב, הרגו שני חיילים יהודים שחזרו מהמלחמה, ושדדו את בתי היהודים ואת חנויותיהם. גם אחרי פרעות אלה עזבו יהודים רבים את העיר. אחרי יסוד הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שהכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, השתלבו היהודים המעטים שנותרו בעיר בחיים הציבוריים. ב-1919 נבחרו מביניהם שלושה נציגים של הרשימה היהודית למועצת העיר. באותה עת החלה במקום גם פעילות ציונית וב-1926 רכשו יהודי העיר 16 שקלים.

ב-1930 חיו בהולשוב 273 יהודים בלבד, %4 באוכלוסייה.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה את סיפוח הסודטים לגרמניה, ובעקבות זאת התפרקה הרפובליקה. ב-15 במארס 1939 נכנסו הגרמנים לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט של גרמניה הנאצית. החוקים הגזעניים של הרייך השלישי הוחלו גם על יהודי הפרוטקטוראט ונשלו אותם בהדרגה מנכסיהם ומזכויותיהם. מסוף שנת 1941 ריכזו הגרמנים את יהודי צ'כיה בגיטו טרזין (THERESIENSTADT), ומשם שולחו היהודים בשילוחים מאורגנים לגיטאות ולמחנות השמדה על אדמת פולין ובגרמניה. מהולשוב והסביבה גורשו כ-200 משפחות יהודיות.

לפני הגירוש הועברו 282 תשמישי הקדושה, 274 ספרים ו-5,011 מסמכים של הקהילה למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.


שרידי קהילת הולשוב והסביבה, שחזרו מהמחנות בתום המלחמה, חידשו את החיים היהודיים בעיר והסתפחו לקהילת קיוב (KYJOV). ב-1948 חיו בהולשוב 37 יהודים, 23 מהם היו רשומים בקהילה. בית הכנסת החדש נהרס בידי הגרמנים במהלך המלחמה.

בשנות השישים שופץ הרובע היהודי ובקומה השנייה של בית הכנסת העתיק נפתח מוזיאון לתעוד חיי יהודי מוראוויה. הקהילה שיפצה את בית העלמין, לרבות את קברו של הרב שבתאי בן מאיר, והתקינה לוח זכרון לקרבנות השואה.

פרוסטיוב PROSTEJOV

(במקורות היהודיים: פרוסטיף, בגרמנית: PROSSNITZ)

עיר נפה במרכז מוראוויה, צ'כיה.


פרוסטיוב נוסדה ב-1390 ושוכנת כ- 200 ק"מ מדרום-מזרח לפראג וכ- 50 ק"מ מצפון-מזרח לברנו. עד סוף מלחמת העולם הראשונה הייתה בקיסרות אוסטריה הונגריה, ומאז ועד 1993 - ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

היהודים הראשונים בפרוסטיוב היו כנראה פליטים שגורשו מהעיר אולומואוץ (OLOMOUC) ב- 1454, ולקראת סוף המאה ה-16 כבר הייתה בעיר קהילה יהודית גדולה למדי. נשתמר ספר תקנות משנת 1587, שחובר בידי רב יהודה ליווא בן בצלאל, הוא המהר"ל מפראג, ובידי ראש הקהילה. פרוסטיוב נודעה כמרכז לימודים תורניים, וכונתה גם "ירושלים של מוראוויה". בבית דפוס עברי שהיה במקום הודפס ב-1602 קובץ שירי שבת "קול שמחה".

ספרי הקהילה נרשמו תחילה בעברית ומשנת 1646 החלו לרשום בגרמנית. הרובע היהודי בדרום-מזרח העיר כלל 50 בתים, וברובע יהודי קטן יותר, בצפון-מערב העיר, היו 18 בתים. בשנת1639 היו בין יהודי פרוסטיוב 143 גברים בעלי משפחות ובבעלותם היו 64 בתים. ב-1648 הצטרפו לקהילה פליטים יהודים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648). ב-1670 באו לעיר יהודים שגורשו מווינה. ב-1669 ישבו בפרוסטייוב 64 משפחות יהודיות וב-1713 - 318. "חוק המשפחות" של הקיסר קארל החמישי (1726) קבע את מכסת המשפחות היהודיות בפרוסטיוב ל-328. ב-1798 עלה מספר היהודים בעיר ל-1,459, ומאז ועד אמצע המאה ה-19 הייתה קהילת פרוסטיוב אחת הגדולות במוראוויה.

ב-1804 היו בקהילה 1,704 יהודים (כ-%25 באוכלוסייה), עד 1857 עלה מספרם לכ-2,000. אחר כך קטנה הקהילה בהדרגה וב-1900 מנתה רק 1,553 נפשות. בימי מלחמת העולם הראשונה שוב קלטה הקהילה פליטים יהודים מפולין.

ב-1849 נעשתה קהילת פרוסטיוב "קהילה פוליטית" והרובע היהודי נוהל כיחידה מוניציפאלית נפרדת, ולה משטרה וגדוד מכבי-אש יהודיים.

בית הכנסת הראשון הוקם ב-1676, נשרף ב-1698, חודש אחר כך, ונהרס ב-1905. בית הכנסת השני, שנבנה בסיגנון קלאסי, הוקם בראשית המאה ה-19 בצד המערבי של רחוב דמלובה (DEMELOVA) ושימש תחילה כבית מדרש. בית הכנסת השלישי "החדש", בסגנון ארט-נובו, נבנה ב-1904 בצד המזרחי של רחוב דמלובה.

בית העלמין הראשון, מהמאה ה-17, נסגר ב-1800 וב-1801 קודש בית העלמין השני. בית העלמין השלישי נפתח ב-1908, סמוך לבית הקברות העירוני, והועברו אליו מצבות מבית העלמין השני.

ב-1832 הוחלט להקים מקוה טהרה חדש.

ב-1782 חוייבו ילדים, שלא למדו בחדר או ב"תלמוד תורה", ללמוד בבית ספר כללי. ב-1843 פתחו יהודי פרוסטיוב בית ספר עממי פרטי בגרמנית, שיועד גם לילדים נוצרים. הקהילה הקימה גם בית קהילה וספרייה.

ראשון הרבנים היה ר' יצחק חיוט בן אברהם, שכיהן בעיר מ-1590 ונפטר ב-1639. אחריו כיהנו הרב מאיר בן יצחק אשכנזי והרב וולף טרביץ. משרת רב בפרוסטיוב הייתה כרוכה בתשלום מסים גבוהים לשלטונות, לכן במשך תקופות ארוכות כשמצבה הכלכלי של הקהילה היה קשה, לא כיהן רב במקום. ב-1784 שוחררה הקהילה ממסים אלו וב-1786 נתמנה הרב וולף שמואל לוי מבוסקוביץ ואחריו כיהן הרב אריה לב בן דוד קמפר (KEMPER) מהוצנפלוץ (HOTZENPLOTZ). הרב לב שוואב (SCHWAB) כיהן בפרוסטיוב מ-1831 והיה הרב הראשון במוראוויה שנשא דרשות בטכסי נישואין בשפה הגרמנית. הרב ד"ר ליאופולד גולדשמיד (GOLDSCHMIED) נבחר ב-1897 וכיהן עד שנות העשרים למאה ה-20.

ב-1786 התיישב בפרוסטיוב הרב משה סופר, הוא ה"חת"מ סופר", וכיהן שם כראש ישיבה.

בין השנים 1918-1904 היה ז'אק מאייר (MAYER) נשיא הקהילה, אחריו כיהנו בתפקיד זה זיגמונד ריינר (REINER), ומשנת 1925 - יוליוס אלטאר (ALTAR).

כבר ב-1806 העסיקה הקהילה רופא בשכר עבור עניי הקהילה וב-1815 הוזמן רופא נוסף. ב- 1831, כשפרצה מגיפת כולירה, פתחה הקהילה בית חולים והועסק רופא שלישי.

בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא", אגודת נשים, אגודת מעות, בית אבות סיעודי, לפני מלחמת העולם הראשונה גם לשכת "בני ברית", ומ-1931 מסדר אחווה על שם אדולף קראוס.

הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים, שחיו בחסות האצולה המקומית, ניהלו מאבק בסוחרים ובבעלי המלאכה הנוצרים במשך מאות שנים. על היהודים הוטלו הגבלות ומסים גבוהים מאלה ששילמו האחרים. פרנסי העיר, שהיו במידה רבה תלויים באיגודים המקצועיים של הנוצרים, ניסו להעביר את הרובע היהודי לשיפוט העירייה, אך האצילים סרבו. מצב היהודים השתפר באמצע המאה ה-17, אחרי שפרוטסטנטים רבים עזבו את פרוסטיוב והשליטה בעיר עברה לידי הקאתולים. ב-1677 הוסדרו יחסי המסחר בין היהודים לנוצרים וגדלה מעורבות היהודים בפיתוח התעשייה. מראשית המאה ה-19 ניתן ליהודים חופש המסחר. הם סחרו בעיקר בבדים, בבגדים, בפרוות, בדברי מותרות, ובברזל ומוצריו.

בית חרושת לטכסטיל, שהקים פיית ארנשטאם (FEITH EHRENSTAMM) ב-1831, היה תחילתה של תעשיית טכסטיל ענפה שפיתחו היהודים בפרוסטיוב. ב-1842 כבר היו 135 סוחרי טכסטיל יהודים בעיר. בית החרושת הראשון לקונפקציה באירופה הוקם בפרוסטיוב ב-1859, על-ידי היהודים מאייר ויזאק מאנדל (MANDEL). החברה הגדולה ביותר לשיווק וליצוא מוצרי טכסטיל, בעלת 108 סניפים בצ'כוסלובקיה, הייתה בידי משפחת סבורוביץ (SBOROWITZ). בעקבות שגשוג המסחר והתעשייה בעיר באו למקום יהודים רבים מרוסיה הקארפאטית.

מהמאה ה-19 היו בקרב בני הקהילה גם בעלי מקצועות חופשיים.

אישים ידועים ילידי פרוסטיוב היו: מאקס צווייג (ZWEIG), משפטן ומחזאי, עלה ב-1938 לארץ ישראל ומחזותיו הוצגו ב"הבימה"; מוריץ שטיינשניידר (STEINSCHNEIDER), אבי הביבליאוגראפיה של המדעים בעברית והסטוריון של ספרות; הבלשן והרב נתן פרוגרס (PROGRES); מאקס פליישר (FLEISCHER) ארכיטקט של בתי כנסת; המלחין איגנאץ בריל (BRUELL); הרב מנחם כץ, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בהונגריה; הדוקטור לרפואה גדעון ברכר (BRECHER), שפירסם ספר על ברית-מילה, ובנו, הסופר והרופא, אדולף ברכר.

ב-1848 פרץ מרד נגד הקיסרות האוסטרית. יהודים שהתנדבו למשמר האזרחי לא נתקבלו לשורותיו, והשלטונות הקימו יחידה מיוחדת של 200 יהודים, שהגנו על הרובע היהודי כשהותקף בידי פורעים. באותה שנה, אחרי דיכוי המרד, הוענקו ליהודים זכויות אזרח. מאז השתלבו יהודי העיר גם בחיים החברתיים והצבוריים.

אגודה ציונית פעלה בפרוסטיוב כבר בראשית המאה ה-20. אגודת סטודנטים הפיצה את הרעיון הציוני בחופשות מלימודים ואורגנו קורסים ללימוד השפה העברית.

ברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הייתה קהילת פרוסטיוב פעילה ביותר. ב-1919 נבחר נציג "הרשימה היהודית הלאומית" למועצת העיר. באותה שנה נבחר ד"ר ליאופולד גולדשמיד לחבר בוועד המרכזי של הארגונים הציוניים ברפובליקה. אחרי 1922 שימשה פרוסטיוב, לזמן מה, כמרכז אזורי של הפעילות הציונית. בעיר היו סניפים של תנועות הנוער הציוניות "מכבי" ו"תכלת לבן". ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הט"ו, רכשו יהודי פרוסטיוב 491 שקלים (חברות וזכות בחירה בהסתדרות הציונית). ב- 1931, עם יסוד "המפלגה היהודית" נבחר פריץ סבורוביץ, מבני העיר, לחבר הנהגת המפלגה.

הכנס למיזוג "פועלי ציון" ו"התאחדות" למפלגת ה"איחוד" נערך בפרוסטיוב ב-1937. באותה שנה, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 375 מבני הקהילה - 180 מהם הצביעו בעד רשימת הציונים הכלליים. ב-1938, בוועידה האחרונה של הפדרציה הציונית הטריטוריאלית, נבחרו ד"ר מארק לאזוס (LASUS) וד"ר רוברט זוננמארק (SONNENMARK) מפרוסטיוב למועצת הנציגים האזוריים.

אגודת ספורט יהודית, שנוסדה ב-1903, נעשתה לימים סניף "מכבי" ועד 1918 הייתה במקום קבוצת כדורגל יהודית.

ב-1930 חיו בפרוסטיוב 1,442 יהודים, %4,2 באוכלוסייה.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן מספטמבר 1938 על הרפובליקה הצ'כוסלובקית את ספוח חבל הסודטים לגרמניה. רבים מהיהודים שנמלטו מהשטחים המסופחים באו לפרוסטיוב. באמצע מארס 1939 כבשו הגרמנים את צ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט (מדינת חסות) של גרמניה הנאצית. מיד החלו אנשי הגסטפו להתנכל ליהודים וביולי 1939 סגרו את בית הכנסת. באמצעות חוקים גזעניים הורחקו היהודים בהדרגה מחיי הציבור ונושלו מזכויותיהם ומנכסיהם. בשנת 1940 הצליחו יהודים רבים לעזוב את העיר.

ב-1942 הובאו יהודי פרוסטיוב והסביבה למחנה שהוקם בכפר האמרי (HAMRY), השוכן כ-10 ק"מ מהעיר, ואחר כך גורשו לגיטו טרזין (THERESIENSTADT). משם גורשו היהודים למחנות ריכוז ולמחנות השמדה, בעיקר בפולין, ורובם נרצחו בידי הגרמנים ועוזריהם.

לפני הגירוש הועברו 1,395 מסמכים, 200 ספרים ו-266 תשמישי קדושה של הקהילה למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.

יותר מ-1,200 מיהודי פרוסטיוב נספו בשואה.


בתום מלחמת העולם השנייה חידשו את החיי הקהילה שרידי פרוסטיוב ויהודים שבאו מרוסיה-הקארפאטית. ב-1948 ישבו בפרוסטיוב 214 יהודים אבל רק 152 מהם נרשמו בקהילה. ב-1950 הוקמה בבית העלמין היהודי אנדרטה לזכר הנספים בשואה ובאולם ההספדים הותקן לוח ועליו שמות החללים. עד שנות השבעים הייתה בעיר קהילה פעילה ובבית תפילה, שנחנך בקומה הראשונה של בית הקהילה, נערכו תפילות עד 1980. יהודי פרוסטיוב השתייכו לקהילת אולומואוץ.

מ-1982 שימש בית הקהילה את כנסיית "האחים הפלימוטים" (PLYMOUTH). בניין בית הכנסת שופץ בשנים 1949-1947 עבור הכנסייה ההוסיטית, בין השנים 1964-1953 השתמשה בו הכנסיה האורתודוקסית, וב-1970 הוסב הבניין לאולם תערוכות.

אולומואוץ Olomouc

(בגרמנית OLMUETZ)

עיר בצפון-מרכז מוראוויה, צ'כיה.

אולומואוץ שוכנת על הנהר מוראווה ועל צומת מסילות ברזל כ- 65 ק"מ מצפון-מזרח לעיר ברנו. עד 1640 שימשו הערים אולומואוץ וברנו לסרוגין כבירת מוראוויה. אולומואוץ היא מרכז מסחרי ותעשייתי, וסמוך לה נמל תעופה. עד 1918 השתייכה העיר לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

"חוזה המכס של ראפלשטאט" משנת 906, שדן במיסי היהודים הוא התעוד העתיק ביותר של יהודים באולומואוץ. יהודים גרו אז בכל חלקי העיר. בית הכנסת שכן לרגלי הר יוליוס.

ב- 1060 חיו היהודים ברובע אחד, שילמו מסים מיוחדים וחוייבו בטלאי צהוב על בגדיהם.

בתקופת מסעי הצלב (סוף המאה ה- 11 והמאות ה- 12 וה- 13) היו יהודי אולומואוץ בסכנה מתמדת. אמנם ב- 1254 הקל עליהם המלך אוטוקאר השני, וחידש את כתב הזכויות שהעניק אביו, אבל ב- 1278 נדרשו היהודים לשאת בנטל כל החובות כשאר אזרחי העיר.

ב- 1311, כשביקר המלך יוהאן באולומואוץ, קיבלוהו היהודים בתהלוכה ובספרי תורה. כתב החסות של היהודים כובד גם על-ידי המלך ונצל השני וגם על-ידי המלך קארל הששי ב- 1356. ב- 1454 גורשו היהודים מהעיר ונאסר עליהם להתיישב שם בשנית. ובכל זאת הותר לכמה יהודי חסות לשהות שהות מוגבלת בעיר.

החוק האוסר התיישבות יהודים קיבל משנה תוקף בימי המלכה מריה-טרזיה בשנת 1745, ובוטל רק ב- 1848, עם מתן זכויות אזרח ליהודי הממלכה. וגם אז התפתח היישוב היהודי במקום באטיות בגלל עויינות התושבים. היהודי ליאופולד המבורגר מפרושניץ, שחכר מבשלת בירה ובא לגור בעיר, גורש כשהוא כפות לעגלת מתים. יהודי אחר נסקל באבנים.

ב- 1863 נחנך בית תפילה, ב- 1865 נוסדה "אגודת תרבות יהודית" ושנתיים לאחר מכן קודש בית עלמין, אך רק ב- 1892, כשהכירו השלטונות בקהילה כ"קהילה-דתית", החלה תקופת שגשוג ליהודי העיר. ד"ר ברטהולד אופנהיים כיהן כרב הראשון בקהילה ואדוארד המבורגר עמד בראש הנהגתה הזמנית. ב- 1897 נחנך בית הכנסת וב- 1900 קודש בית עלמין חדש.

ב- 1903 חיו באולומואוץ 2,198 יהודים (3.35 אחוזים בכלל האוכלוסייה). מוסדות הקהילה היו:"חברה קדישא", "אגודת נשים", ארגון "שולחן חופשי" מיסודו של זיגמונד צווייג לתמיכה בתלמידים יהודים, אגודה ספרותית, לשכת "בני ברית" ומסדר אחווה על שם אדולף קראוס. בשנת 1901 נבחר לנשיא הקהילה אדוארד המבורגר, אחריו כיהן עד 1913 ד"ר יעקב אבן.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918), בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית, קלטה הקהילה פליטים יהודים מפולין, ובמשך הזמן נהייתה קהילת אולומואוץ לשלישית בגודלה במוראוויה.

בימי הביניים התירו ליהודי אולומואוץ לעסוק במסחר ובמלאכה תמורת מסים מיוחדים, וב- 1421 נאלצו יהודי זנוימו, ברנו ואולומואוץ לפרוע את חובות המלך. ביישוב היהודי החדש באולומואוץ, במאה ה- 19, השתלבו היהודים ברוב תחומי הכלכלה. רבים היו בעלי מפעלים, כמו בית החרושת למאלט, בית חרושת להפקת אצטון של משפחת בריס (BREISS), לפי פטנט של ד"ר חיים וייצמן ובית חרושת לייצור שמנים מן הצומח. זיגמונד צווייג, סגן נשיא הקהילה, כיהן גם כסגן נשיא איגוד הסוחרים ובעלי המלאכה. והיו יהודים בעלי מקצועות אקדמיים ובעלי מקצועות חופשיים. שני יהודים מפורסמים בני העיר היו המלחין ליאו פאל (FALL) והמנצח המוסיקאלי פריץ צווייג.

כבר בימי תיאודור הרצל והקונגרס הציוני הראשון ב- 1897 החלה פעילות ציונית בעיר.כנס הציונים באוסטריה התקיים באולומואוץ באותה השנה, ובו השתתפו רוב המנהיגים הציוניים של הממלכה. בעיר נפתח סניף של התנועה "ציון" בראשות וילהלם שפיצר, פעל ארגון הסטודנטים "חברת החופשות", שחבריו הפיצו את הרעיון הציוני (בחופשותיהם מלימודים) במסגרת אגודת "גאולה". ב- 1913 נפתח סניף של ארגון הנוער הציוני "בלאו וייס" לימים "תכלת לבן", אחר כך פעלה שם גם תנועת הנוער "מכבי". מועדון הספורט היהודי, שפעל משנת 1901 נהייה לסניף "מכבי" ב- 1927. ארגון הספורט "הכח" פתח סניף במקום ב- 1913 והקים קבוצת כדורגל מקצועית.

ברפובליקה הצ'כוסלובקית של 1918 הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. ב- 1919 נבחרו שני נציגי הרשימה היהודית הלאומית למועצה המקומית. בוועידה הציונית הארצית הראשונה נבחר ד"ר לודוויג מאייסנר מאולומואוץ לחבר "הועד המרכזי של הארגונים הציוניים", והעיר הייתה לזמן מה מרכז אזורי לפעילות ציונית. ב- 1924 התקיימה שם הוועידה האזורית השישית. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הט"ו, נרכשו בעיר 464 שקלים. ב- 1928, ביזמת כמה מיהודי אולומואוץ בראשות אוסקר הובר נוסדה מחדש המפלגה הסוציאליסטית הלאומית-היהודית בצ'כוסלובקיה "פועלי ציון". ב- 1931, כשנוסדה המפלגה היהודית, נבחר ד"ר אוסקר צווייגנטאל לוועדה המרכזית שלה. ב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ' הצביעו 191 מבני הקהילה.

בשנת 1930 חיו באולומואוץ 2,198 יהודים.


תקופת השואה

הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כפה את סיפוח חבל הסודטים לגרמניה, ובעקבות זאת התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. לפני התפרקות הרפובליקה עזבו את אולומואוץ יהודים עשירים והתיישבו בה פליטים יהודים מחבל הסודטים. ב- -15 במארס 1939 נעשתה צ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) פרוטקטוראט של גרמניה הנאצית. עם כניסת הגרמנים נעצרו גברים יהודים ונלקחו למחנה הריכוז דכאו בגרמניה. בליל 16 במארס הוצת בית הכנסת באולומואוץ ומכבי האש נתבקשו למנוע את התפשטות האש למבנים סמוכים. על היהודים הוטלו הגבלות תנועה והם נושלו מנכסיהם ומזכויותיהם. משגורשו תלמידים יהודים מבתי הספר אירגנה הקהילה לימודים בבתים פרטיים.

בראשית אוקטובר 1941 חיו בעיר 4,015 יהודים.

בשבוע השני של מאי 1942 נדרשו היהודים להרשם. ב- 26 ביוני 1942 גורשו לגיטו טרזין 900 יהודים ואלה שנחשבו ליהודים לפי "חוקי נירנברג". גרושים נוספים לשם יצאו ב- 30 ביוני, ובימים 17 ו- 18 ביולי 1942. במקום נותרו יהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות ואלה שהיו נשואים בנישואי תערובת. במרס 1945 גורשו גם הם.

מטרזין שולחו היהודים, במועדים שנקבעו מדי פעם, למחנות השמדה בפולין. בסך הכל גורשו מאולומואוץ והסביבה 3,494 יהודים. לפני הגירוש הועברו 1913 מסמכים, 343 ספרים ו- 140 תשמישי קדושה של הקהילה למוזיאון היהודי בפראג.


בתום המלחמה שרדו 280 יהודים מאולומואוץ והסביבה, כ- 200 שבו לעיר וחידשו את החיים היהודיים. קודש בית תפילה, חודשה פעילות "חברה קדישא" וקופות הצדקה, נחוגו חגים בציבור ונערכו קונצרטים. בענייני הלכה פנו לרב ד"ר ריכארד פדר, רב המחוז, שישב בברנו.

ב- 1948 ישבו בעיר 354 יהודים, רק 246 מהם נרשמו בקהילה.

ב- 1949 נחנכה אנדרטה לזכר הנספים בשואה בחלקה היהודית של בית הקברות הכללי ולוחות זכרון הותקנו באולם הטכסים. ב- 1955 נחנך בית כנסת קטן.

ב- 1959 השתייכו לקהילת אולומואוץ (450 נפש), גם יהודי שומפרק (SUMPERK) המוראווית, אוסוב (USOV), קוייטין (KOJETIN), פז'רוב (PREROV), ליפניק (LIPNIK), הראניצה (HRANICE), יוויצ'קו (JEVICKO) ופרוסטייוב (PROSTEJOV). אחרי שיהודים רבים עזבו, צורפו הקהילות למוראווסקה- אוסטראווה' מלבד קהילת פרוסניץ, שצורפה לברנו.

ב- 1991 השתייכו לקהילת אולומואוץ 55 יהודים, מהם ששה ילדים וארבעה בני נוער. כן היו שם יהודים במספר הזה, שלא נרשמו בקהילה. בראש הקהילה עמדה גב' אמי דונאטובה. בקהילה היה חזן, נחוגו חגים בציבור, נערכו הרצאות, והייתה פעילות רבה באגודה לידידות צ'כוסלובקיה-ישראל.

הוראז'דיוביצה Horazdovice

בגרמנית: Horazdowitz

עיר בדרום-מערב בוהמיה, צ'כיה.


הוראז'דיוביצה נוסדה בסוף המאה ה- 13 ושוכנת באזור מיוער על הנהר אוטאווה Otava. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומאז ועד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים ישבו בהוראז'דיוביצה כנראה מראשית הקמתה אבל תועדו רק מתקופת מלחמת שלושים השנים (1618 - 1648), שבמהלכה גדל היישוב היהודי במקום. ב- 1619 קיבלו היהודים שטח לבית עלמין בחלק המזרחי של העיר. ב- 1629 נזכרים שני יהודים, שטייסטני Stastny ואנוך Enoch, ששכרו שם בתים. מספר המשפחות היהודית בהוראז'דיוביצה הוגבל לעשר באותם הימים.

ב"רחוב היהודי" (כעין גיטו), ששכן בקרבת בית העלמין, הוקם גם בית הכנסת והועסק חזן, ששימש גם כמורה. אחר כך, בתקופת האצילים לבית מנספלד ולווינשטיין בוטלו חלק מהחוקים שהיפלו את היהודים לרעה, וב- 1779 כבר ישבו 18 משפחות יהודיות במקום.

ב- 1670 היה באחד מבתי היהודים בהוראז'דיוביצה "תלמוד תורה". ב- 1850 נפתח במקום גם בית ספר יהודי בשפה הגרמנית. השפה הצ'כית נלמדה רק שעה אחת ביום. בהשפעת אדוארד מינץ, שנבחר ב- 1885 לנשיא הקהילה, הוחלט להנהיג את השימוש בשפה הצ'כית בבית הספר ובמוסדות הקהילה. כן הוחלט שהרב ישא את דרשותיו בצ'כית.

בין מוסדות הקהילה היו "חברה קדישא" ואגודה שטיפחה את השפה ואת התרבות הצ'כית.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 קודש בית עלמין חדש, והועברו אליו כמה קברים מבית העלמין הישן.

לקראת סוף המאה ה- 19, אחרי חיבור הוראז'דיוביצה לרשת מסילות הברזל, עזבו רוב היהודים את הכפרים ועברו לערים. ב- 1893 סופחו לקהילת הוראז'דיוביצה קהילות קטנות מ- 12 ישובים כפריים בסביבה. כל הרכוש, תשמישי הקדושה והכסף שקיבלו יהודי הכפרים אחרי מכירת הנכסים של קהילותיהם הועברו לקהילת הוראז'דיוביצה. ב- 1901 שופץ בית הכנסת והותקנה בו תאורה חשמלית.

בין רבני הקהילה היו הרב ב' פרידמן Friedman, שהיה גם בעל פטנטים ובין המצאותיו הייתה שיטת חיבור אוטומאטית של קרונות רכבת; והרב מרטין פרידמן שכיהן בין השנים 1887 - 1931.

סלאטינה Slatina הייתה הקהילה היהודית הגדולה והחשובה בין הקהילות הקטנות שבסביבה שסופחו להוראז'דוביצה. יהודים ישבו שם כנראה בסוף המאה ה- 16 או ראשית ה- 17. הרובע היהודי שכן בחלק הצפוני של הכפר וכלל כעשרה בתים. במקום בית כנסת של עץ, וב- 1850 הוקם בית כנסת חדש, ושופץ ב- 1893. בצד המערבי של הבניין היו "תלמוד תורה", משחטה ומאפיית מצות. דירת הרב שכנה בקומה השנייה. בבית הכנסת התפללו עד 1912, במלחמת העולם הראשונה שוכנו שם פליטים יהודים מפולין, ומ- 1919 שימש הבניין כמחסן תבואות. בית העלמין קודש ב- 1723 במקום בו נקברו יהודים כבר קודם לכן. הקבורה האחרונה נערכה שם ב- 1937. ב- 1724 ישבו בסלאטינה שש משפחות יהודיות (27 נפשות), בין השנים 1858-1868 - 33, ב- 1913 נותרו שם רק ארבע משפחות ואחרון היהודים שחי שם נהרג בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

בעיירה ראבי Rabi ישבו כמה סוחרים יהודים לרגלי ארמון של משפחת אצילים. שם היו גם בית תפילה ובית ספר. באותה תקופה ישב גם הרב של אזור פראכן Prachen בראבי. בשנות השבעים והשמונים של המאה ה- 19 שימש בית התפילה את כל הסביבה.

במלחמת שלושים השנה ואחריה היה מצבם הכלכלי של יהודי הוראז'דיוביצה קשה. הוטלו עליהם מסים כבדים, ובגלל דרישת הסוחרים ובעלי המלאכה הנוצרים הוגבלו במסחר ונאסר עליהם להשתמש במרעה הציבורי, אף-על-פי ששילמו מסים על כך. הסוחרים היהודים סחרו בעיקר בתבואה ומ- 1595 גם בבהמות. בין היהודים היו גם רוכלים עניים וגם סוחרים עשירים. ב- 1647 הלווה היהודי שטייסטני כסף לרשות המקומית. אחרי קבלת זכויות אזרח ב- 1848 והביטול ההדרגתי של החוקים המפלים, השתלבו יהודי האזור בחיי הכלכלה ומצבם הכלכלי התבסס. יהודים הקימו מפעל למשקאות חריפים, בתי חרושת לגפרורים, לנייר, לעמילן ולצמר גפן. והיו כמה יהודים בעלי חוות חקלאיות גדולות.

מראשית התיישבותם במקום נתקלו יהודי הוראז'דיוביצה בעוינות התושבים. במאה ה- 17 היו כמה התפרצויות של אנטישמיות. על היהודים נאסר לשאת נשק והם נאלצו לענוד טלאי צהוב. אלה שנתפסו ללא טלאי הוכו ואפילו נרצחו. הקלה במצבם חלה רק בעקבות "חוק הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני. שוויון זכויות קיבלו יהודי בוהמיה ב- 1848, וברפובליקה הצ'כוסלובקית, שנוסדה ב- 1918, הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם החלה פעילות ציונית בהוראז'דיוביצה, וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הט"ו, נרכשו 21 שקלים.

ב- 1921 היו בקהילה 187 יהודים (כולל יהודי הסביבה), וב- 1930 נותרו בהוראז'דיוביצה עצמה 106 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן (ספטמבר 1938), כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 15 במארס 1939 נכנסו הגרמנים לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נהייתה פרוטקטוראט של הרייך השלישי. אחרי הרחקתם מחיי הציבור והפקעת רכושם רוכזו היהודים מסוף שנת 1941 בגיטו טרזין Terezin, Theresienstadt; משם גורשו למחנות ריכוז והשמדה ורובם נרצחו בסופו של דבר בידי הגרמנים.

לפני גירוש הקהילה מן העיר, הועברו 286 מסמכים ו- 130 תשמישי קדושה של הקהילה למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.


בניין בית הכנסת בהוראז'דיוביצה נהרס בשנת 1980. בניין בית הכנסת בסלאטינה שופץ ב- 1983. החלק המערבי של הבניין הוסב לדירת מגורים, ו"תלמוד תורה" לשעבר יועד לאולם זכרון ולתערוכה המתארת את תולדות היהודים במקום.

בראנדיס נאד לאבם BRANDYS NAD LABEM

בגרמנית: BRANDEIS AN DER ELBE

עיר במרכז בוהמיה, צ'כיה.


העיר בראנדיס נוסדה בראשית המאה ה- 14 ושוכנת על הנהר לאבה (אלבה) LABA, 20 ק"מ מצפון- מזרח לפראג. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומאז ועד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

היהודים הראשונים התיישבו בבראנדיס כנראה במאה ה- 16, והורשו להתגורר בכמה בתים ליד טחנת המים שלרגלי הארמון, שם הקימו כעין בית ספר ובית תפילה. היה עליהם ללבוש את "בגדי היהודים" כדי להבדילם משאר התושבים. ב- 1559 צווה המלך פרדינאנד ה- I לגרש את היהודים מבוהמיה. יהודי בראנדיס, בתקווה שישובו במהרה, הפקידו את רכושם ואת בית הכנסת בידי פרנסי העיר. ואכן הקיסר מקסימיליאן, יורשו של פרדינאנד, התיר את שובם ב- 1568. כבר באותה השנה קודש בית עלמין, כחצי קילומטר מצפון- מערב לכיכר העיר המרכזית. במרוצת השנים הוקם שם גם בית לוויות שכלל את דירת השומר.

היהודים שבאו לעיר אחרי הגירוש התיישבו בבתים גם מחוץ לתחום הארמון, ברחוב שנקרא מאז "רחוב היהודים". בראש הקהילה עמדו שני "זקני העדה". ב- 1648, בתום מלחמת שלושים השנים (1618 - 1648), נטשו יהודים רבים את בראנדיס, והשאירו שם את רכושם. יהודים אחרים שרצו להתיישב בעיר נתקלו בקשיים, אחרי שתושבים התלוננו על גידול מהיר במספר היהודים במקום. ב- 1705 התירו השלטונות רק לשבע משפחות ולארבעה יהודים יחידים לגור בעיר ונאסר עליהם לתת ליהודים ממקומות אחרים להתאכסן בבתיהם. ב- 1723 ישבו 22 משפחות יהודיות בבראנדיס. "חוק המשפחות" (1726) של הקיסר קארל הששי הגביל את מספר המשפחות היהודיות בערי הקיסרות, וב- 1746, כשבאו לבראנדיס היהודים שגורשו מפראג, נאלצו מקצתם להתנצר ורק אז הורשו לגור מחוץ לגיטו.

עד סוף המאה ה- 18 דיברו יהודי האזור גרמנית וצ'כית. בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני (1790-1780), שמטרתו הייתה לקרב את המיעוטים לתרבות הגרמנית, בוטלו חלק מההגבלות כלפי היהודים ובבראנדיס נפתח בית ספר יסודי יהודי שבו לימדו בשפה הגרמנית. היהודים חוייבו גם לשאת שמות משפחה גרמניים (מקור שם המשפחה היהודי בראנדיס כנראה בשם העיירה). "חברה קדישא” בבראנדיס נוסדה ב- 1795.

ב- 1786 כבר הורשו כמה יהודים לשכור דירות בבתי הנוצרים. ב- 1797 מוספרו בתי היהודים בספרות רומיות כדי להבדילם מבתי הנוצרים. בית הכנסת הוקם בשנים 1828 - 1829, מצפון- מערב למרכז העתיק של העיר, במקום שבו עמד בית התפילה מהמאה ה- 16. ליד בית הכנסת הוקם בית קהילה מפואר ובו שכנו דירות כלי קודש ובית הספר של ארבע כיתות.

ב- 1893 נימנו בקהילה 380 יהודים. רבנים וחכמי תורה ידועים פעלו בקהילת בראנדיס מראשיתה. בתחילת המאה העשרים כיהן שם הרב מ' מאנדל MANDL.

בקהילה היהודית הקטנה, שבעיירה הסמוכה קוסטלץ נאד לאבם KOSTELETC NAD LABEM, שבעה ק"מ מצפון- מערב לבראנדיס, התגוררו חמש משפחות ועוד כמה יהודים רווקים. הרווקים הורשו להקים משפחות רק אם לא חרגו ממכסת המשפחות היהודיות המותרת בעיירה. בקוסטלץ היו גם בית עלמין יהודי ובית ספר של הקהילה, ובשנת 1886 רכשו יהודי העיירה מבנה של מתבן והתאימו את המבנה לבית כנסת.

היהודים הראשונים בבראנדיס ובקוסטלץ התפרנסו כרוכלים, כמלווי כספים וכחוכרי אחוזות ובתי חרושת. היו ביניהם גם כמה סוחרים, שסחרו בעיקר בבהמות, בבשר, בחוטים ואריגים ובתבלינים. המסחר התנהל בדרך-כלל בבתיהם. עקב חששם של בעלי המלאכה והקצבים הנוצרים מתחרות מצד היהודים, רק במאה ה- 18 הורשו הסוחרים היהודים להקים כמה דוכני מכירה בשוק. השלטונות המקומיים היו מעוניינים ביהודים בגלל המסים הגבוהים ששילמו ובגלל תרומתם לכלכלת העיר. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו בין היהודים גם בעלי מקצועות חופשיים.

ב- 1848 קיבלו יהודי קיסרות אוסטריה זכויות אזרח ונעשו בהדרגה לחלק אינטגראלי של החברה. בעקבות ביטול ההגבלות עזבו יהודים רבים את בראנדיס לערים הגדולות והקהילה הלכה וקטנה. בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם דיברו רוב יהודי העיירה צ'כית. ב- 1920 הוכרו יהודי צ'כוסלובקיה כמיעוט לאומי בעל זכויות. ב- 1921 נמנו בקהילה, בראשות ד"ר ריכארד אולמן ULLMANN 272 יהודים - % 6 באוכלוסייה; 13 מהם הצהירו על השתייכותם ללאום היהודי, וכל השאר הצהירו שהם בעלי לאום צ'כי.

ב- 1930 נותרו בבראנדיס 60 יהודים בלבד.


תקופת השואה

הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני מלחמת העולם השנייה, הביא לפרוק הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 15 במארס 1939 נכנסו הגרמנים לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט של הרייך השלישי. עם החלת חוקי הגזע נושלו היהודים מנכסיהם ומזכויותיהם.

בסוף שנת 1941 החלו הגרמנים לרכז את יהודי הפרוטקטוראט בעיירה טרזין TEREZIN (גיטו THERESIENSTADT). מטרזין גורשו היהודים למחנות לעבודות כפייה ולמחנות השמדה בעיקר לאלו שעל אדמת פולין. לפני הגירוש הועברו 75 חפצי תשמישי קדושה ו- 11 ספרים של הקהילה למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.


אחרי המלחמה לא היו עוד חיים יהודיים בבראנדיס. בניין בית הכנסת שימש כמחסן ובבית העלמין, שבדומה לבית העלמין של פראג הוצבו המצבות בצפיפות, נשתמרו מצבות בסגנון הרנסאנס והבארוק.

דולני קואוניצה DOLNI KOUNICE

(במקורות היהודיים: קוניץ, בגרמנית: KANITZ)

עיירה בדרום מוראוויה, צ'כיה.


דולני קואוניצה על הנהר יילאווה JIHLAVA שוכנת על מסילת רכבת, כ- 18 ק"מ מדרום- מערב לעיר המחוז ברנו BRNO. עד 1918 היה האזור בקיסרות אוסטריה-הונגריה ומאז עד 1993 ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים פליטי מסעי הצלב בגרמניה התיישבו בדולני קואוניצה בין השנים 1360 - 1400. על מוצאם הגרמני מעידים שמותיהם: דויטש, בראונשווייג, אפשטיין, אוברלנדר זאקס וכדומה.

בית העלמין היהודי הישן קודש בסוף המאה ה- 14 או בראשית ה- 15, וכנראה כבר אז הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת. לפי גירסה אחת ישבו היהודים הראשונים במקום סמוך לארמון השליט המקומי, ושם היו גם בית הכנסת הראשון בסגנון מאורי ובית העלמין הישן. לפי גירסה אחרת עמד בית הכנסת העתיק במקום שבו הוקם אחר כך בית הדואר. בית כנסת זה נהרס בעת כיבוש המקום בידי השוודים ב- 1643, וב- 1652 הוקם תחתיו בית כנסת חדש, בסגנון הרנסנס.

ב- 1670 הצטרפו לקהילה יהודים שגורשו מווינה, על כך מעידים שמות המשפחה וינר ושפיץ.

במגפת דבר שפרצה במקום ב- 1678 מתו גם יהודיים רבים, וב- 1680 היה צורך לרכוש קרקע לבית עלמין נוסף.

"חוק המשפחות" של קארל הששי משנת 1726 התיר רק ל- 111 משפחות יהודיות לשבת בדולני קואוניצה. ובשנת 1727 בוצע בעיירה הצו מימי המלך קארל הרביעי (1347 - 1377) בדבר הפרדת בתי היהודים מבתי הנוצרים.

במסגרת "הקהילות הפוליטיות" שנקבעו בממלכה ב- 1798, התנהל הרובע היהודי כעירייה אוטונומית ובראשה עמד ראש עיר יהודי. קהילת דולני קואוניצה פעלה כקהילה פוליטית עד סוף מלחמת העולם הראשונה, ומ- 1849 עד 1918 כיהנו שם תשעה ראשי ערים. ב- 1880 הופרדה הפעילות הפוליטית מהפעילות הקהילתית- תרבותית, ומאז מונו לקהילות גם "ראשי קהל". בדולני קואוניצה כיהנו בזה אחר זה חמישה ראשי קהל, האחרון היה פרידריך פישר.

בין מוסדות הקהילה היו "חברה קדישא" ו"אגודת נשים", ועד להקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית (1918) היה שם גם בית ספר עממי יהודי.

הרב יששכר באר BEER כיהן כרב הקהילה במאה ה- 17, אחריו כיהנו 17 רבנים נוספים עד 1894, השנה שבה עלה על כס הרבנות הרב ד"ר היינריך פלש FLESCH. הרב פלש כתב מאמרים וספרים רבים בנושא דת ומסורת יהודית, וחקר ותיעד תולדות קהילות יהודיות במוראוויה. ד"ר פלש כיהן כרב הקהילה עד מותו ב- 1938. אחריו התמנה פרופ' יצחק זאב כהנא, וכיהן עד לעלייתו לארץ ישראל ב- 1939.

התבססותה הכלכלית של הקהילה הייתה איטית. תחילה אסור היה ליהודים לעסוק במלאכה. ב- 1674 חיו יהודי העיירה ב- 16 בתים. ב- 1742 נפגעה הקהילה במהלך מלחמת הירושה האוסטרית ובעת הפלישה של הפרוסים והסכסונים. גם "מס גולגולת" של המלכה מריה-טרזיה ו"תרומות למלחמה" בכסף וברכוש, שנאלצו היהודים לשלם, הכבידו על מצבם הכלכלי הקשה בלאו הכי. בשנת 1751 היו 22 בתים בבעלות יהודים, עשרה יהודים התפרנסו ממסחר, חמישה עסקו ביין שרף, והיו גם שני קצבים, שני רוכלים, זגג, חייט ומורה אחד.

ב- 1787 עלה מספר בתי היהודים ל- 32. ב- 1799 נשרפו כ- 100 דירות, ובשריפה שפרצה ב- 1823 עלו באש כל בתי הקהילה מלבד בניין בית הכנסת.

ב- 1848 חיו בדולני קואוניצה 595 יהודים. מאותה השנה, בעקבות מתן שוויון זכויות ליהודי הקיסרות, הם השתלבו בכלכלת העיר ומצבם השתפר. רבים עקרו לערים הגדולות וב- 1900 הצטמצמה הקהילה ל- 206 נפשות. רוב המשפחות היהודיות התפרנסו ממסחר, ובראשית המאה העשרים היה מצבם הכלכלי איתן.

ברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמת העולם, שבמסגרתה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, הייתה מעורבות של יהודים גם בחיים החברתיים ובפוליטיקה . באותה עת החלה גם פעילות ציונית. ב- 1926, יהודים השתתפו בבחירות לקונגרסים הציוניים, ובשנות השלושים עלו כמה מיהודי דולני קואוניצה לארץ ישראל.

ב- 1930 חיו בדולני קואוניצה 53 יהודים, והיו % 1.6 באוכלוסייה.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה את סיפוח חבל הסודטים לגרמניה, בעקבות זאת התפרקה הרפובליקה. ב- 15 במארס 1939 נכנסו הגרמנים לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) ועשוה למדינת חסות (פרוטקטוראט) של הרייך השלישי. בעקבות חוקים מפלים נושלו היהודים מזכויותיהם ומרכושם.

בסוף שנת 1941 החלו הגרמנים בגירוש היהודים לגיטו טרזין TEREZIN, (THERESIENSTADT). משם שולחו לגיטאות ולמחנות השמדה על אדמת פולין, ורובם נרצחו בידי הגרמנים. תשמישי הקדושה, פנקס הקהילה ומסמכים של הקהילה הועברו למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.


כמה יהודים מבני דולני קואוניצה שרדו בתום המלחמה, אך לא חזרו לעיירה. בניין בית הכנסת עמד שומם במשך שנים, ושופץ ב- 1990. בית העלמין היה באותה השנה מגודר, נעול ועזוב, אך מצבותיו שלמות.

באנסקה שטיאווניצה BANSKA STIAVNICA

(בגרמנית SCHEMNITZ, בהונגרית SELMEC BANYA).

עיר בדרום סלובקיה.


באנסקה-שטיאווניצה היא עיר מכרות של זהב וכסף, נוסדה במאה ה-12 והייתה עיר מלכותית חופשית. במאה ה-19, משנוצלו מרבית המרבצים, התפתחה תעשיית טבק ועצים והוקמו גם בתי חרושת לסריגים. בבאנסקה-שטיאווניצה נוסדה האקדמיה הראשונה להכשרת מהנדסי מכרות. באנסקה סטיאווניצה נודעה גם בבתי ספר המקצועיים ובסמינר למורים. עד 1918 השתייכה העיר לממלכת הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

גם אחרי 1840, שנה בה הוסרו הגבלות המגורים מיהודי הונגריה, באנסקה-שטיאווניצה, כערי-מכרות אחרות, עמדה על זכותה לסרב ליישב יהודים בתחומה. היהודי הראשון בא לעיר רק ב-1870, וב-1879 כבר ייסדו 30 משפחות יהודיות קהילה ניאולוגית. הראשון במוסדות הקהילה היה בית ספר יהודי שנפתח בשנת 1887. "חברה קדישא" נוסדה ב-1892 ובית כנסת נבנה בשנת 1894. ופעלה במקום "אגודת נשים".

ב-1910 חיו בעיר 527 יהודים, אחר כך ירד מספרם. בפנקס הקהילה נרשמו גם יהודי שמונה ישובים קטנים בסביבה. ב-1922 היה נשיא הקהילה ד"ר יעקב קפ (KAPP) ופיליפ וייס שימש כמזכיר הקהילה.

יהודי באנסקה-שטיאווניצה תרמו לפתוח כלכלת העיר והסביבה, והם ייסדו את רוב בתי החרושת והמוסדות הפיננסיים הגדולים. שינדלר ושות' ייצרו מוצרים מיוחדים של לבוש תחתון ליצוא; יעקב הל (HELL) הרחיב את המרחצאות בוויהניי (VIHNYE), הקים את מלון "הונגריה" וייסד את קופת ההלוואה של הלמץ; הרופאים הראשיים של העיר, הרופא הראשי של המכרות, הרופא הראשי של מפעלי התעשייה, היועץ הראשי של המכרות והשופט האזורי היו כולם יהודים.

היחסים בין הקהילה לשאר האוכלוסייה, (הונגרים, סלובקים וגרמנים) היו טובים ובעיר לא הייתה אנטישמיות. ב-1895 הוכרה היהדות כדת רשמית בהונגריה. בין הפונים לשלטונות בעניין זה הייתה גם קבוצה מבאנסקה-שטיאווניצה בהנהגת מארק גולדסטיקר.

בנוסף לשפה הסלובקית ידעו היהודים גם גרמנית והונגרית והיו בין משכילי העיר.

במלחמת העולם הראשונה התגייסו לצבא ההונגרי רבים מיהודי העיר ושמונה מהם נפלו בקרבות. אחרי המלחמה, בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, החלה פעילות פוליטית וציונית בקרב הקהילה.

ב-1926, לקראת הקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי באנסקה- שטיאווניצה 89 שקלים. גם בשנים הבאות נמשכה רכישת שקלים בעיר.

בשנת 1930 ישבו בבאנסקה-שטיאווניצה 389 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה הצ'כוסלובקית התפרקה. ב-14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים בהדרגה מחיי החברה והכלכלה ובמקום הוקם סניף של "מרכז היהודים" מטעם, באמצעותו בוצעו הוראות השלטון.

מסוף מארס עד אוקטובר 1942 גירשו הסלובקים את רוב היהודים למחנות ריכוז והשמדה בפולין. בסלובקיה נותרו רק יהודים שעבדו בעבודות חיוניות לשלטונות, עוד כמה בעלי "פטור" מגירוש ויהודים שהצליחו למצוא מקום מסתור. משפחה יהודית אחת מהעיר חיה במשך כל שנות המלחמה בקרב קבוצת פרטיזנים שהסתתרו במערות הר סילנו (SILNO).

בקיץ 1944 פרץ במרכז סלובקיה מרד נגד המשטר הפאשיסטי. יהודים שעדיין שהו באזור נמלטו להרים והצטרפו לשורות הפרטיזנים. חלק מהם נתפסו ונורו למוות או נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. רוב יהודי העיר נספו בשואה.


אחרי המלחמה (1945) שבו שרידי הקהילה לעיר. הקן אזורי של "השומר הצעיר" חידש את פעילותו ובאזור הוקם מחנה-קייץ גדול של התנועה. בבניית קוו הרכבת של ה"פיאונירים" (תנועת נוער צופית קומוניסטית) בין באנסקה-שטיאווניצה לדובראווה (DUBRAVA) השתתפה בריגדה על שם חביבה רייך, ובה צעירים מכל תנועות הנוער החלוציות והציוניות במדינה. בשנות הארבעים המאוחרות עלו כל חברי "השומר הצעיר" לארץ ישראל ובמקום נותרו רק יהודים אחדים.

Lanškroun

Lanskron, Lanscron, Landeskrone, Landskorn, Kronland

A  town in the Ústí nad Orlicí District in the Pardubice Region of the Czech Republic.

ואיה VAJA


כפר במחוז סאבולץ' (SZABOLCS), צפון-מזרח הונגריה.


יהודים התגוררו בוואיה כבר בסוף המאה ה-18. הם התפרנסו בעיבודה ושיווקה של תוצרת חקלאית (בעיקר משקאות חריפים, חומץ ושמן). הקהילה הקימה חברה קדישא, בית כנסת וחברות צדקה.

אחרי קונגרס יהודי הונגריה (1869-1968) הצטרפה הקהילה לזרם האורתודוקסי.


בשנת 1930 היו בקהילת ואיה 220 יהודים.


תקופת השואה

אחרי החלת "החוקים היהודיים" מ-1938, שנועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והתרבות, נותרו כ-40 משפחות יהודיות בוואיה ללא פרנסה. יחידות צבא הונגריות, שהוקמו בתחילת מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) לביצוע מעשי חבלה מעבר לגבול הצ'כי, שכנו סמוך לוואיה. חייליהן שדדו חנויות, פגעו ביהודים בחוצות הכפר והרגו יהודי אחד.

בשנת 1942 נשלחו גברים יהודים לעבודות כפייה. הם גוייסו כ"שרות עזר" ליחידות הצבא ההונגרי, שלחמו לצד הגרמנים בחזית המזרח. בעיקר עסקו בעבודות ביצורים ושרותים. משפחותיהם נותרו בכפר ללא פרנסה.

באביב 1944, אחרי כניסת הגרמנים להונגריה, רוכזו היהודים בבית הכנסת והועברו לגיטו בעיר קישווארדה (KISVARDA) הסמוכה, שם עונו רבים כדי שימסרו דברי ערך. כמה ימים לפני חג השבועות הובלו יהודי ואיה לאושוויץ.

הכומר הפרוטסטנטי של ואיה התגנב לבית הכנסת בלילה שבו רוכזו שם יהודי הכפר, ניסה לעודד אותם בדבריו ולקח עמו למשמרת שני ספרי תורה.


אחרי המלחמה חזרו לוואיה כ-25 יהודים. הם שיקמו את בית הכנסת, ניקו את בית העלמין וחידשו את חיי הקהילה. במשך הזמן התפזרו, רובם עלו לישראל ורק משפחה אחת נשארה במקום.