מקור השם יחיא
YIHYE, BEN YAHYA, BENYIHYA, BENIHYA
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.
שם המשפחה יחיא מקביל לשם העברי חיים. השם חיים אינו מופיע בתנ"ך. השם חיים וצורותיו השונות - חי, יחיא וגם חיה, כשם פרטי לנשים, מתועד מאז העת העתיקה.
הוספת השם הפרטי חיים בעת המילה או מאוחר יותר במהלך החיים במקרה של מחלה קשה או סכנה הפכה למנהג נפוץ בין היהודים. זה נעשה על מנת להבטיח בריאות טובה וחיים ארוכים. יהודי ספרד ממשיכים להשתמש בשם הפרטי חי ובקרב יהודי תימן נפוץ השם יחיא. במרוצת הזמן וכתוצאה מהמגעים של היהודים עם עמים אחרים ההיגוי והאיות של השם חיים הושפע ע"י שפות לועזיות. השם חיים קיבל את הצורות אים והיים בספרד, היים והימס בגרמניה ובאלזס, הגין באנגליה, חיון, יחיא וצורות אחרות בארצות דוברות ערבית. רבים משמות הפרטיים שנגזרו מהשם חיים שימשו בסיס לשמות משפחה יהודיים. במאה ה-12, משפחה ידועה מפורטוגל ששמה היה בן יעיש (שם נוסף שמבוסס על השם העברי חיים) שינתה את שמה לאיבן יעיש לכבוד דון יחיא איבן יעיש, אחד מאבותיה המפורסמים. אישים מוכרים שנשאו את שמות משפחה השייכים לקבוצת שמות זאת כוללים את יוסף איבן יחיטא הזקן, אשר בנה בית כנסת מכספו האישי בליסבון, פורטוגל, במאה ה-13; הפילוסוף יליד ליסבון גדליה איבן יחיא בן דויד (1487); וההסטוריון והתלמודאי האיטלקי גדליה בן יוסף איבן יחיא אשר התיישב באלכסנדריה, מצרים, לאחר שגורש מאיטליה ע"י האפיפיור פיוס ה-5.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.
שם המשפחה יחיא מקביל לשם העברי חיים. השם חיים אינו מופיע בתנ"ך. השם חיים וצורותיו השונות - חי, יחיא וגם חיה, כשם פרטי לנשים, מתועד מאז העת העתיקה.
הוספת השם הפרטי חיים בעת המילה או מאוחר יותר במהלך החיים במקרה של מחלה קשה או סכנה הפכה למנהג נפוץ בין היהודים. זה נעשה על מנת להבטיח בריאות טובה וחיים ארוכים. יהודי ספרד ממשיכים להשתמש בשם הפרטי חי ובקרב יהודי תימן נפוץ השם יחיא. במרוצת הזמן וכתוצאה מהמגעים של היהודים עם עמים אחרים ההיגוי והאיות של השם חיים הושפע ע"י שפות לועזיות. השם חיים קיבל את הצורות אים והיים בספרד, היים והימס בגרמניה ובאלזס, הגין באנגליה, חיון, יחיא וצורות אחרות בארצות דוברות ערבית. רבים משמות הפרטיים שנגזרו מהשם חיים שימשו בסיס לשמות משפחה יהודיים. במאה ה-12, משפחה ידועה מפורטוגל ששמה היה בן יעיש (שם נוסף שמבוסס על השם העברי חיים) שינתה את שמה לאיבן יעיש לכבוד דון יחיא איבן יעיש, אחד מאבותיה המפורסמים. אישים מוכרים שנשאו את שמות משפחה השייכים לקבוצת שמות זאת כוללים את יוסף איבן יחיטא הזקן, אשר בנה בית כנסת מכספו האישי בליסבון, פורטוגל, במאה ה-13; הפילוסוף יליד ליסבון גדליה איבן יחיא בן דויד (1487); וההסטוריון והתלמודאי האיטלקי גדליה בן יוסף איבן יחיא אשר התיישב באלכסנדריה, מצרים, לאחר שגורש מאיטליה ע"י האפיפיור פיוס ה-5.
צעדה
(מקום)צעדה Sa’da
(פונטית סעדה, לפי התעתיק מהשפה הערבית)
עיר מרכזית בצפון תימן בקרבת הגבול עם סעודיה.
צעדה הייתה בירתם הראשונה של האמאמים הזיידים לאחר שנכבשה בידיהם במאה ה- 13. ר' סעדיה גאון זיהה אותה עם דקלה (בראשית י' כ"ז). עדויות ראשונות להמצאותם של יהודים בצעדה נמצאו בתעודות הגניזה הקהירית מן המאה ה- 12.
ב- 1200 נכבשה צעדה בידי האמאם יחיא בן מהדי מייסד האמאמות הזיידית, והוא פקד להרוס את כל בתי הכנסת משום שהיהודים הואשמו במכירת יין למוסלמים. במאה ה- 14 הייתה מחלוקת בין קהילת צנעא לקהילת צעדה בעניין פרשנות לתורה.
יהודי צעדה, בדומה ליהודים בקהילות אחרות בצפון תימן, נהנו מחופש ושקט יחסיים. חוקי האפלייה נגד יהודים, שהיו נהוגים במרבית אזורי תימן, לא יושמו לגביהם. הותר להם לבנות בתים גבוהים דוגמת המוסלמים, וכן הותר להם לשאת פגיון ואף נשק חם. הם היו מעורים היטב בקרב החברה השבטית הבדוית המקומית, באמצע המאה ה- 19 היו ביניהם שהתגוררו באהלים בסביבת העיר.
לפני גלות מוזע (1679) התגוררו בעיר בניהם של ר' דוד ור' יוסף עראקי, בניו של ר' אברהם עראקי, מהמשפחות המכובדות ביהדות תימן. יהודי צעדה יצאו לגלות מוזע וחזרו כעבור שנה. וכפי שהיה בקהילות אחרות לא הותר להם לחזור לבתיהם.
בתרל"ט (1839) מתו יהודים בצעדה במגפת קדחת. רבים מראשי העיר צנעא, ביניהם יהודים, נאלצו לגלות לצעדה בעת המצור שהוטל על העיר והאנרכיה שהשתררה בשנים 1849 - 1850. ב- 1852 היו בצעדה כ- 1,000 יהודים. ב- 1869 התגורר בעיירה אל-ג'וף בצפון מזרח תימן בית האב של בני צעוד שמוצאו מצעדה. ב- 1890 יצא מצנעא אחד הנכבדים והכריז על עצמו אמאם בצעדה והתמרד בתורכים. מאז לא פסקה תנועת המרד עד סילוק התורכים מתימן ב1918-. ב1891- הצליחו המורדים להטיל מצור על צנעא וב- 1905 כבשו אותה. בינתיים ברחו יהודים רבים מפאת המצור והגיעו לצעדה.
בשנת 1906 נהרגו יהודים רבים בגלל אי-שקט ששרר באזור כתוצאה ממלחמתו של שליט האזור שיח' אדריס בתורכים. ב- 1907 עלתה לארץ-ישראל קבוצה של 13 יהודים מצעדה וסביבותיה. הם התיישבו ברחובות ובראשון לציון ועבדו כפועלים חקלאיים. בשנת 1908 יצאו יהודים נוספים בשיירה של כ- 100 עולים, ביניהם מ-ראבח ומ-סאקין, רובם התיישבו ברחובות.
בשנת 1911 היו בצעדה כמה עשרות משפחות בלבד, שעסקו במלאכות שונות ביניהן תיקון כלי נשק לערבים.
קהילת צעדה לא התחסלה לחלוטין עם העלייה הגדולה בשנים 1949 - 1950 משום שיהודים רבים בעלי בתים ואדמות העדיפו להשאר ולשמור על רכושם שלא יכלו למכור. כיום (1995) עדיין מתגוררות בצעדה כ- 20 משפחות יהודיות.
(פונטית סעדה, לפי התעתיק מהשפה הערבית)
עיר מרכזית בצפון תימן בקרבת הגבול עם סעודיה.
צעדה הייתה בירתם הראשונה של האמאמים הזיידים לאחר שנכבשה בידיהם במאה ה- 13. ר' סעדיה גאון זיהה אותה עם דקלה (בראשית י' כ"ז). עדויות ראשונות להמצאותם של יהודים בצעדה נמצאו בתעודות הגניזה הקהירית מן המאה ה- 12.
ב- 1200 נכבשה צעדה בידי האמאם יחיא בן מהדי מייסד האמאמות הזיידית, והוא פקד להרוס את כל בתי הכנסת משום שהיהודים הואשמו במכירת יין למוסלמים. במאה ה- 14 הייתה מחלוקת בין קהילת צנעא לקהילת צעדה בעניין פרשנות לתורה.
יהודי צעדה, בדומה ליהודים בקהילות אחרות בצפון תימן, נהנו מחופש ושקט יחסיים. חוקי האפלייה נגד יהודים, שהיו נהוגים במרבית אזורי תימן, לא יושמו לגביהם. הותר להם לבנות בתים גבוהים דוגמת המוסלמים, וכן הותר להם לשאת פגיון ואף נשק חם. הם היו מעורים היטב בקרב החברה השבטית הבדוית המקומית, באמצע המאה ה- 19 היו ביניהם שהתגוררו באהלים בסביבת העיר.
לפני גלות מוזע (1679) התגוררו בעיר בניהם של ר' דוד ור' יוסף עראקי, בניו של ר' אברהם עראקי, מהמשפחות המכובדות ביהדות תימן. יהודי צעדה יצאו לגלות מוזע וחזרו כעבור שנה. וכפי שהיה בקהילות אחרות לא הותר להם לחזור לבתיהם.
בתרל"ט (1839) מתו יהודים בצעדה במגפת קדחת. רבים מראשי העיר צנעא, ביניהם יהודים, נאלצו לגלות לצעדה בעת המצור שהוטל על העיר והאנרכיה שהשתררה בשנים 1849 - 1850. ב- 1852 היו בצעדה כ- 1,000 יהודים. ב- 1869 התגורר בעיירה אל-ג'וף בצפון מזרח תימן בית האב של בני צעוד שמוצאו מצעדה. ב- 1890 יצא מצנעא אחד הנכבדים והכריז על עצמו אמאם בצעדה והתמרד בתורכים. מאז לא פסקה תנועת המרד עד סילוק התורכים מתימן ב1918-. ב1891- הצליחו המורדים להטיל מצור על צנעא וב- 1905 כבשו אותה. בינתיים ברחו יהודים רבים מפאת המצור והגיעו לצעדה.
בשנת 1906 נהרגו יהודים רבים בגלל אי-שקט ששרר באזור כתוצאה ממלחמתו של שליט האזור שיח' אדריס בתורכים. ב- 1907 עלתה לארץ-ישראל קבוצה של 13 יהודים מצעדה וסביבותיה. הם התיישבו ברחובות ובראשון לציון ועבדו כפועלים חקלאיים. בשנת 1908 יצאו יהודים נוספים בשיירה של כ- 100 עולים, ביניהם מ-ראבח ומ-סאקין, רובם התיישבו ברחובות.
בשנת 1911 היו בצעדה כמה עשרות משפחות בלבד, שעסקו במלאכות שונות ביניהן תיקון כלי נשק לערבים.
קהילת צעדה לא התחסלה לחלוטין עם העלייה הגדולה בשנים 1949 - 1950 משום שיהודים רבים בעלי בתים ואדמות העדיפו להשאר ולשמור על רכושם שלא יכלו למכור. כיום (1995) עדיין מתגוררות בצעדה כ- 20 משפחות יהודיות.