טרבולסי

TRABULSI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר מטארבולוס (طرابلس), השם הערבית של הערים טריפולי בלוב וטריפולי בלבנון. בשתי הערים התקיימו קהילות יהודיות במשך קרוב לאלפיים שנים.

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

טרבולסי מתועד כשם משפחה יהודי עם ימימה טרבולסי, מנהלת של אשכול הפיס למדעים טכנולוגיה ואומנויות בגילו, ישראל, בתחילת שנות ה-2020

סיפורים מלוב - מרים חיון

מרים חיון היא יהודייה ילידת טריפולי, לוב. משפחתה עברה לטריפולי בשנות ה-1950. לאביה הייתה חנות כלבו שבה ניתן היה למצוא הכל, החל ממזון מיובא וכלה בבגדים. בשנת 1962 הם חזרו למילאנו שבאיטליה, שם גרו כמה חברי משפחה, כשמרים הייתה רק בת שבע, שנים ספורות לפני הפוגרומים. זיכרונותיה של מרים קשורים לסיפורי אחיותיה ומספר דודים שנמלטו מטריפולי בשנת 1967. אחיותיה היו מבוגרות ממנה בהרבה וזכרו רק דברים נעימים על חייהן בלוב, שם היו חברות רק בחוגים יהודיים. בישראל, שם למדה באוניברסיטה, הבינה שהיהודים הספרדים נחשבו לנחותים.

זה נבע ככל הנראה מכך שיהודי טריפולי לא נהנו מזכויות כגון זכות בחירה, יכולת להצטרף לצבא או ללמוד באוניברסיטה. המגבלות שהוטלו על יהודים כללו החובה לרדת ממדרכה על מנת לפנות את הדרך להולכי רגל ערבים. ם יכלו להקים עסק רק בשותפות עם ערבי. היהודים היו אזרחים "סוג ב" או "דהימי", המונח שתיאר את מעמדם של היהודים בלוב.

משפחתה של מרים עדיין שומרת על מנהגי טריפולי, במיוחד על המסורות הקולינריות. המטבח הכשר כולל מנות רבות שממשיכים להכין גם היום, במיוחד בחגים. מנות מהתרבות האיטלקית, היקרה לבעלה, מוכנות גם כן. מרים מספרת על המוסיקליות של מנהגי התפילה של אביה, האופיינית ליהודי לוב. גם כיום מרים ומשפחתה משתמשים בביטויים ערביים כדי להגדיר מצבים מסוימים. מרים באמת מרגישה בבית ברומא ומאמינה שלמרות שהחרמת הרכוש הייתה עוול, הניסיון להשיב אותם אבוד מראש מכיוון שכרגע אין עם מי לדבר.

היא מזכירה: "התנאים אינם קיימים: השלום בין לוב לישראל הכרחי כדי שייווצר דיאלוג ולמרבה הצער כרגע אפשרות זו רחוקה. יהיה טוב לשמר את המקומות הקדושים בלוב, אבל מי יכול אז להבטיח את תחזוקתם? אסור לאף יהודי להתגורר שם. מי יכול להגן על בניית האנדרטה לזכר קורבנות השואה בסופו של דבר ומי יבטיח שיכבדו כבוד אנדרטה זאת לאורך זמן. חשוב, במיוחד עבור לוב, לשמור על שרידי ההיסטוריה שלנו לטובת הדורות הבאים."

מרים היא מנהלת המרכז לתרבות יהודית ברומא וערכה ראיונות רבים לשימור זיכרון השואה המתפרסמים באתר מוקדש להיסטוריה בעל פה. בהקלטות רבות המרואיינים ציינו עד כמה הם שמחים שעזבו את טריפולי ושהם יכולים ליהנות מהחופש שלא ניתן להם בלוב, שם היו שייכים למיעוט בלתי נראה ואילם.

סרט זה הוא חלק מ"סיפורים מלב", סדרה של עדויות מצולמות של יהודי לוב אשר הופקה ע"י דר' דוד ג'רבי, פסיכולוג, פסיכתרפיסט ומחבר, תושב רומא, איטליה. התמצית המקורי באיטלקית פןרסם ב-5  ביולי 2021 באתר
https://moked.it/blog

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות דר' דוד ג'רבי, איטליה

פנינה מגנג'י סולומון', תושבת ואלי וילאג' בקליפורניה, ארה"ב, נולדה בעיר טריפולי, לוב. בעדות זאת משנת 2013 היא מספרת על ילדותה בלוב.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

סיפורים מלוב - לאקי נחום

לאקי נחום הוא יהודי יליד לוב. שמו הפרטי השני ניתן לו בארצות הברית לאחר קיבל אזרחות אמריקאית, בר מזל ("לאקי", באנגלית) פעמיים. בזכות כישוריו של אב המשפחה שהתיישב בלוב, משפחתו הייתה פעילה במספר תחומים כלכליים שכוללו נדל"ן, אדמות חקלאיות וכרמים. הם גרו בווילה מפוארת. אבי המשפחה התפרסם בזכות נדיבותו כלפי האוכלוסייה המקומית, במיוחד כלפי העניים ביותר. מוניטין אשר למרבה הצער עלו לו בחייו: עשרה ערבים עינו אותו והרגו אותו במהלך שוד. לאקי מזכיר את היחסים הקשים עם האוכלוסייה הערבית, את הצורך להימנע ממקומות שיהודים לא הורשו להיכנס אליהם. ביחד עם נערים יהודים, נוצרים וכמה ערבים הוא למד בבית הספר הטוב ביותר בטריפולי. הוא מציין שהאמריקאים לא מבינים את הנוסטלגיה לארץ שבה נולדת. למרות התנאים הקשים שהוא היה רגיל אליהם, הריחות והקולות של לוב נותרו תמיד בליבו. אבל הוא מעולם לא רצה לחזור. הוא מדגיש: "עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". משפחתו הייתה מודעת לכך שהם הולכים על קליפות ביצים. אם מישהו בטעות הטיל מטבע על הארץ, הוא עלול היה להיות מואשם על ידי המוסלמים בכך שהוא לא אוהב את המלך, וזאת בגלל דיוקנו של המלך שהיה מוטבע על המטבע.

הוא זוכר חבר שהופיע פתאום ויעץ להם לברוח מיד. אמו היססה, מביתם היה לה מאד חשוב. הוא זוכר שכדי לא לעורר חשד הם שילמו לעוזרת המוסלמית מראש והודיעו לה שהם ייצאו לחופשה של כמה ימים. הם גם החליטו לעבור למרכז העיר, כדי שלא יהיו מבודדים באותם ימים קשים. הם נעזרו בקרוב משפחה של המלך שהיה מקושר למשפחתו. עם זאת, הוא אפשר להם לצאת עם 25 דולר בלבד ומזוודה אחת כל אחד. האם טיפלה במזוודות. אחת מהן הכילה רק תצלומים, והשניה את ספרי הלימוד של אחיו הגדול.

כשהגיע לאמריקה, לאחר שהות קצרה במחנה הפליטים של קפואה שבאיטליה, הוא הפשיל שרוולים ביחד עם הוריו. אביו החל לעבוד במפעל ולאחר זמן קצר פתח עסק משלו. אחיו מסייע כיום לממשלה לחנך צוותים רפואיים ופרא-רפואיים לנהלי בטיחות בסביבות רגישות. לאקי נחום הקדיש את עצמו ללימודים, והאמין שבעתיד הוא יכול לחנך אנשים להיות פחות בורים ובכך למנוע טעויות רבות. לאחר מכן החליט להמשיך בקריירה בעסקים. הרווחה שהושגה גרמה לו להקדיש את עצמו לצדקה: כעת הוא משמש כיו"ר של "ישראל רסורס סנטר" (Israel Resource Center), ארגון ששם לו למטרה את החינוך לשלום. ההיסטוריה היהודית, הוא אומר, מלמדת אותנו תמיד שעם כמה דולרים בכיס ובלי להתלונן על גורלך המר אתה יכול לעשות דברים רבים. "למה להתאבל על משהו שלא נוכל לשנות במקום לכבד את החיים שקיבלנו? - אומר לאקי נחום. עם הגיל, הצורך לספר ולהעביר את הסיפור הופך לדחוף יותר, ללא תחושת קורבנות, אבל הציון האירועים העצובים והאכזריים ביותר. עבור לאקי נחום לא קל לדבר על העבר והוא שמח להרגיש חופשי מדי יום. הוא מאמין שלקוות להחזיר את רכושו הוא חסר סיכוי (משפחתו ניסתה, אך אז העדיפה לנטוש את הניסיון הזה). הדבר החשוב ביותר שהוא היה רוצה שישמר הוא זיכרון השואה. אנשים רבים אפילו לא יודעים שיהודים חיו בלוב במשך אלפיים שנה ואת ההסטוריה שלהם. אפילו לא תושבי לוב בני זמננו. לאקי נחום לא ממש מרגיש בבית בארצות הברית והוא מחובר באופן אינטימי לישראל בה היה רוצה לגור באחת העירים ליד הים. עיר עם הצבעים, הצלילים והריחות של ארץ מולדתו. אבל עם בהבדל המשמעותי של להיות אדם חופשי.

סרט זה הוא חלק מ"סיפורים מלב", סדרה של עדויות מצולמות של יהודי לוב אשר הופקה ע"י דר' דוד ג'רבי, פסיכולוג, פסיכתרפיסט ומחבר, תושב רומא, איטליה. התמצית המקורי באיטלקית פןרסם ב-5  ביולי 2021 באתר
https://moked.it/blog

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות דר' דוד ג'רבי, איטליה 

סיפורים מלוב - קלמנטה בובליל

קלמנטה בובליל הוא יהודי יליד בטריפולי, לוב. הוא התגורר עם משפחתו האמידה בבית שבנה אביו, קרוב למעון המלך. בדומה ליהודים רבים מטריפולי, הוא התחנך באנגליה. הוא זוכר את הכלל: אם אחד מבני המשפחה עזב את לוב, בני המשפחה האחרים נאלצו להישאר בלוב כבני ערובה. מלוב הוא זוכר את הפחד, חוסר החופש, ההשפלות והאיומים מצד נערים חמושים בסכינים ובבקעות.

נשים יצאו מהבית רק לעתים נדירות. בדומה לצעירים רבים אחרים, הן עלולות להיחטף ולהיאלץ להינשא בניגוד לרצונן למוסלמים. אביו של קלמנטה הציל חמישים ושתיים מגורל עצוב זה. אביו דיבר לעתים רחוקות מאוד על לוב עם ילדיו. היה קשה למצוא זיכרונות חיוביים. להיות חופשי ולא נרדף הייתה התחושה החזקה ביותר עם ההגעה לאיטליה, כמו בריחה מסוף נורא. בשנת 1967, עסקים, חנויות ובתים נשרפו או הוחרמו מיהודי לוב, אנשים שהתגוררו במדינה זו אלפיים שנה. טבעת הנישואין של אמו נקרעה גם היא מאצבעותיה. לאחר שהגיע לאיטליה, עם 25 לירות בלבד בכיסו, כל אחד מבני משפחתו גילה חוסן ויכולת לבנות עתיד עבורם ועבור ילדיהם. במיוחד ברומא ובמילנו, יהודי טריפולי פתחו חברות ביגוד, שעם הזמן הפכו לשם דבר. מאז שהשתקעו ברומא רמת הכשרות השתפרה. בשנת 1967 הייה רק אטליז כשר אחד, ואילו כיום ישנם ארבע-עשרה. בנוסף, שמונה בתי כנסת של יוצאי טריפולי נפתחו באזורים שונים ברומא. יהודי לוב השתלבו והשתתפו באופן פעיל בחיים הכלכליים באיטליה. רבים התחתנו עם יהודי רומא ונולדו להם ילדים דינמים, פעילים ובעלי יוזמה. מלוב קלמנטה זוכר ושומר על המסורות הקולינריות ועל נוסח התפילה. הוא זוכר את גדולת רבני לוב החשובים. הוא מרגיש שנשדד מרכושו ורוצה לקבל תמורה בעד העושר שנלקח ממנו בלי שום סיבה, אך מכיר בחוסר התוחלת במאבק לשמירת מה שנותר מבתי כנסת ובתי קברות, מכיוון שרבים מהפונדמנטליסטים האיסלאמיים מטיפים ומסיתים לשנאה כלפי יהודים ובכוונתם למחוק כל מה שקשור ליהדות. בתי כנסת ובתי קברות יהודיים חוללו ונהרסו כדי לבנות כבישים ומבנים. לרוע המזל, השנאה נובעת מבורות: הם למדו לשנוא את כל מה שאינו אסלאמי. קלמנטה מקווה שבמוקדם או במאוחר הם ילמדו לאהוב. אבל הוא לא רוצה להכליל. ישנן מדינות ערביות, כגון מרוקו, בהן האיסלאמיזם לא מקבל צבעים כהים כל כך. הוכחה לכך הוא "הסכם אברהם" עליו חתמו לאחרונה כמה מדינות ערב וישראל. כשהיה צעיר קלמנט חש את הרצון להילחם. הוא עזב את נוחות ביתו באיטליה ועבר לישראל, שם שירת בצה"ל כחייל "בודד". הוא סיכן את חייו וכשהסתיימה תקופה זו הוא באמת החל להעריך כל דבר קטן ולהתענג על כל רגע. ברומא הוא התחתן ונולדו לו ילדים. הוא מציין שבישראל מכבדים את הערבים, את המסגדים שלהם, ושהתושבים הערבים נהנים מחופש מירבי, משירותי בריאות ומתמיכה כספית במקרה הצורך. הוא אומר לנו: "ישראל היא המצודה החזקה היחידה נגד הקיצוניות האיסלאמית, נקודת התייחסות לכל יהודי. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים, קל"ז, ה'). הוא מעודד את הצעירים להיות מאוחדים ולעזור תמיד לישראל ולהגדיר אותה כמפלט האמיתי של כל יהודי, ללמוד וללכת לבית הכנסת, לחיות בצורה נכונה ולכבד את הערכים.

סרט זה הוא חלק מ"סיפורים מלב", סדרה של עדויות מצולמות של יהודי לוב אשר הופקה ע"י דר' דוד ג'רבי, פסיכולוג, פסיכתרפיסט ומחבר, תושב רומא, איטליה. התמצית המקורי באיטלקית פןרסם ב-14 ביוני 2021 באתר
https://moked.it/blog

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות דר' דוד ג'רבי, איטליה 

סיפורים מלוב - ז'וז'ו נעים

עם חיוך על הפנים ז'וז'ו נעים מספר על סבו שהצהיר שהוא רוצה להגיע לגהינום, שם יוכל להיות יחד עם בנותיו שנהגו לעשן בחשאי בשבת.

ז'וז'ו נעים חי במיאמי, פלורידה. אחרי בהיותו טייס במשך 40 שנה הוא נסע הרבה. הוא מחשיב את עצמו "מאוד יהודי", אם כי הוא לא מקפיד על שמירת מצוות. בלוב מעולם לא היו לו חברים מחוץ לקהילה היהודית. נהפוך הוא, הוא נהג להימלט מקבוצות פורעים שנהגו להכות אותו ונערים יהודים אחרים ללא כל סיבה. בכל פעם שהם שיחקו כדורסל נגד נערים ערבים וניצחו, המשחק הסתיים במטר אבנים. ז'וז'ו נעים לא סבל מטראומת יציאית לוב: מבחינתו הטראומה חייתה לחיות שם ללא חופש, כאזרח מסוג נחות.

יום אחד, כאשר הוא היה רק בן 14, ז'וז'ו ניצח שני נערים שרצו להכות אותו. כעבור מספר ימים, עברה תהלוכת הלוויה מתחת לביתו והנערים שהוא ניצח התחילו לצרוח בטענה שהוא ירק על המת ממרפסת ביתו. ברור שזה היה שקר גס. ערבים רבים נצרו על הבית והמשטרה נאלצה לשמור על הכניסה כדי למנוע מהם לבצע בו לינץ'. אז הוא נאלץ לעזוב את טריפולי, לבדו, כנער, ולעבור לנפולי באיטליה. שם הוא התגורר בביתם של חבר משפחה קתולים שאירחו אותו והשפיעו עליו לכבד את דתו בכך ששלחו אותו להתפלל בכל יום שישי בבית הכנסת. שאר בני המשפחה הצטרפו אליו באיטליה לאחר שנתיים ועד מהרה עברו כולם לוונצואלה.

אחרי כמה שנים ג'וג'ו נעים, עם הדרכון החדש שלו, חזר ללוב לבקר את קרוביו. אפילו החופים שהוא שמר עליהם זיכרונות נאים לא נראו לו יפים, לפחות בהשוואה לאלה של איטליה או של ונצואלה. באותה תקופה לא היו מהומות, אך הוא זוכר את החושך הגדול שנראה כאילו מכסה את טריפולי.

ז'וז'ו נעים מדבר על נטייה יהודית לסבל אשר הנעיה אותו להגיב ולגאול את עצמו. וזה חל על כל היהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב.

הוא מטפח מסורות קולינריות משפחתיות ואומר שפגש את אלוף לוב בכדורסל, דוצ'יו נמני, בסנטו דומינגו. באשר לאפשרות לבקש פיצויים או לא, ולעצור את הרס בתי הכנסת ובתי העלמין, הוא מציין: "אף יהודי שנאלץ לעזוב מדינה ערבית מעולם לא קיבל פיצוי. למה לפתות אותנו? אני אוהב להילחם, אבל לא למען מטרה אבודה מראש. איננו יכולים לשנות את המנטליות שלהם. בכל מקום הפכו כנסיות ובתי כנסת למסגדים". ואז הוא מוסיף: "מי שלא לומד מסיפורו נידון לחזור עליו".

מיאמי היא ביתו, המקום בו גרים האנשים שהוא אוהב ושאוהבים אותו. אבל גם ארצות הברית, הוא נזכר, בעבר הדירה את היהודים. הוא מסיים את הראיון בציון העובדה שהוא חוגג יותר מיום הולדת אחד מכיוון שהוא חוגג גם את היום שבו, כילד צעיר מאוד, ניצל מהפצצה שהרסה את העריסה שלו ואת החדר שלו, וכמו גם הוא חוגג את היום בו הוא ניצל מהתרסקות מטוס.

סרט זה הוא חלק מ"סיפורים מלב", סדרה של עדויות מצולמות של יהודי לוב אשר הופקה ע"י דר' דוד ג'רבי, פסיכולוג, פסיכתרפיסט ומחבר, תושב רומא, איטליה. התמצית המקורי באיטלקית פןרסם ב-5 ביולי 2021 באתר
https://moked.it/blog

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות דר' דוד ג'רבי, איטליה 

סיפורים מלוב - פנינה מגנאגי סולומון 

פנינה מגנאגי סולומון נולדה בטריפולי, למשפחה יהודית שהתגוררה בלוב במשך דורות רבים. אביה עסק ביבוא ויצוא; הוא גם היה ידוע כאלוף השחייה של לוב. אמה הייתה עקרת בית שטיפלה במשפחה בעזרת עוזרת בית. היא אהבה לתפור, לרקום ולקבל אורחים. המשפחה כיבדה את כללי הדו-קיום והייתה מודעת לחוסר הסובלנות הבלתי נמנע של חלק מהתושבים. יהודי לוב נמנעו מהתכנסות עם יהודים אחרים כדי לא לעורר את חשדם של לובים קנאים, אבל הם חיו בשלום תוך כדי כיבוד האמונה והמסורות. בשנת 1963 האב נפטר, הילדים הקטנים היו רק בני שנתיים-שלוש, והאם, אם כי בקושי, הצליחה לפרנס את המשפחה. למרות הקשיים הרבים הכרוכים בחיים במדינה ערבית, החיים התנהלו בשלווה עבור הצעירים, מוגנים ע"י האשליה של האפשרות לחיות בשלום.

בשנת 1967, באופן פתאומי, העולם סביבם כבר לא היה זהה. הם נאלצו להסתתר וצפו בהצתת החנויות בבעלות יהודית ובהחרמת נכסי היהודים. הם נאלצו להסתתר מהתוקפנות של המוסלמים שהיו מוכנים להרוג אותם ברחובות. הם נאלצו לברוח, עם המסמכים שלהם בלבד, כדי שלא ייהרגו. מספר ימים לפני כן פנינה עוד הייתה מאושרת: היא חשבה על הים, על החגים, על הלימודים העתידיים באוקספורד. פתאום היא השאירה אחריה הכל: הבובה שלה, בית הספר, החברים, הצב על המרפסת, את ביתה. משפחתה התפזרה בעולם: איטליה, קנדה, ארצות הברית, ישראל. פנינה לא זוכרת את הרגעים הטרגיים שחוותה, כנראה בגלל תגובתה האישית לטראומה שעברה. עם זאת, היא ניהלה יומן באותם הימים ועדיין מדפדפת בו כדי להיזכר ולספר את סיפורה לנכדיה. ביחד עם אחותה דניס ועם אמה, הן הפשילו שרוולים ומבלי להתייאש מהאלימות שספגו, הם עשו כמיטב יכולתן כדי להבטיח כי הדורות הבאים יגדלו בשלום ובביטחון, תוך שהן שומרות על זיכרון העבר הקשה, אך בלי לרחם על עצמן.

בדומה ליהודים יוצאי לוב רבים, משפחתה ממשיכה להכין מאכלים לוביים מסורתיים ועדיין חוגגת באותו אופן שבו נהגו לחגוג בטריפולי. פנינה אינה רואה את כל העם הלובי אשם באירועים. שייח, חבר משפחה מוסלמי, הסתיר אותן והציל את חייהן וחבר מוסלמי של אמן שמר והביא להן את הכסף, שנה לאחר מכן, באיטליה.

היא לא מעוניינת לחזור לוב כיוון שהיא מאמינה שלא נותר לה שם כלום, והיא מאמינה כי התקווה לקבל בחזרה את נכסי משפחתה היא חסרת טעם. יתר על כן, קברי יקיריה עליהם נהגו להתפלל אינם קיימים עוד. במקומם של בתי העלמין היהודיים נבנו כבישים מהירים ומבנים. היא מקווה שערבים רחמנים השליכו את העצמות לים ובימי הזכרון היא הולכת לים ביחד עם משפחתה ומפזרת עלי כותרת של פרחים על המים. לדבריה, לוב חיה בתוך ליבם של יהודי לוב, בצלחת של קוסקוס או חריימה, בתכשיט שנמסר מסבתה או בקפה עם פרחי תפוז. היא אומרת לנו: "אנו מספרים את סיפורנו כדי ללמד ולהעביר לדורות הצעירים את המודעות של השתייכות לעם גדול המאוחד על ידי אמונה ולא על ידי גבולות, אזרחי העולם, אך תמיד קשורים למסורות שלנו. הניסיון והטראומה שלי הובילו אותי לשני מוטו האלה: "בואו נחגוג את ההווה" "'אתה יכול להיות בטוח איפה אתה מתעורר, אבל אף פעם לא איפה אתה תישן". אנחנו יהודים ואנחנו אף פעם לא מוותרים! אני חושבת שרק בישראל אנחנו יכולים להרגיש בטוחים וחופשיים. אשמח אם לוב תהפוך למדינה חופשית ופתוחה ותכבד את זכרו של עמנו כחלק מאלפיים שנות היסטוריה של לוב. זה יהיה גם הוגן כלפי המוסלמים המכובדים, שגם להם מגיע לחיות בשלום. הקמת אנדרטה לזכר הפוגרומים נגד יהודים חפים מפשע תהווה אזהרה צודקת לעתיד ומחווה גדולה של סובלנות וכבוד כלפי עמנו ".

סרט זה הוא חלק מ"סיפורים מלב", סדרה של עדויות מצולמות של יהודי לוב אשר הופקה ע"י דר' דוד ג'רבי, פסיכולוג, פסיכתרפיסט ומחבר, תושב רומא, איטליה. התמצית המקורי באיטלקית פןרסם ב-21 ביוניי 2021 באתר
https://moked.it/blog

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות דר' דוד ג'רבי, איטליה 

סיפורים מלוב - יורם אורטונה 

יורם אורטונה, בנם של מרצ'לו אורטונה ודוריס רחל ג'ורנו, הוא יהודי איטלקי שנולד בטריפולי, לוב, בספטמבר 1953. אמו, ממוצא תוניסאי, הייתה יהודייה שומרת מצוות. היא הייתה אישה יפה מאוד, בלונדינית עם עיניים כחולות שבצעירותה נבחרה "מיס מכבי". אביו, ממוצא איטלקי, היה יותר מסורתי וציוני, ובגיל 23 היה למנהל העיתון "קוריירה די טריפולי", העיתון של משרד ההסברה . קריירה מבריקה. ב-1 בנובמבר 1945 פרץ הפוגרום הראשון נגד היהודים. הוא היה הראשון שקיבל את המעטפות הצהובות שעליהן היה רשום "דחוף מאוד - סודי ביותר" והכילו ידיעות על הפרות סדר ואת שמות הקורבנות.

משפחה יפהפייה שגרה בטריפולי בתנאים כלכליים טובים וניהלה חיים מאושרים, עד ה-5 ביוני 1967. בזמן שיורם הכין חיבור לקראת בחינה לחטיבת הביניים, מנהל בית הספר הפסיק את המבחן וקישר אותו בטלפון עם אביו אשר הורה לו לרוץ מיד אל בית דודו, שהיה קרוב יותר לבית הספר מאשר ביתם. קבוצות גדולות של אנשים זועמים החלה לצוד אחרי יהודים ברחובות טריפולי. חנויות ובתים רבים של יהודים הוצתו וכן בתי כנסת. תוך כדי שהוא רוכב על אופניים ומתחמק מהקהל הזועם, יורם פנה אל המקלט הראשון.

יורם זוכר בהתרגשות את הריח החריף של העשן, שאי אפשר לשכוח, גם בחלוף זמן רב. כששמעו דפיקות חזקות בדלת, בניסיון לפרוץ אל תוך הבית, הם מצאו מקלט במרפסת. יורם שמע את דודתו אומרת לבעלה "אם הם נכנסים, בוא נקפוץ למטה, לא ניתן להם לעשות בנו לינץ'!".

הם הצליחו להתגבר על הרגע הנורא ההוא. אביו הצטרף אל יורם בשעות הערב, במכונית שבה נהג ברברי אחד מבין עובדיו, כדי לא לעורר חשד. יורם נסע איתו לאסוף את האחים הקטנים מבית ספר של הנזירות ולקחת אותם אל רובע ד'ארה שבמרכז טריפולי. תחילה הנזירות לא אפשרו לנהג הברברי לקחת את הילדים, ככל הנראה כדי להגן עליהם, אבל העבירו אותן לאביהן מיד לאחר שהוא יצא מהרכב. במשך 12 יום הם התגוררו מבוצרים בבית עם התריסים מורדים, בשקט מוחלט, בפחד ובחרדה, כאשר מנורות החשמל דולקות כל היום.

לאביו, בשל תפקידו, היו מכרים רבים בשגרירות איטליה, וגם משום שמספר שנים קודם לכן הוענקה לו המדליה "קבליירה אל מריטו" של הרפובליקה האיטלקית כהוקרה על עבודתו העיתונאית. האב הצליח למצוא ארבעה מוקומות בטיסת "אליטליה" לרומא: חמישה בני המשפחה עזבו, עם ילדה בת 5 בחיק אביהם. יורם עדיין זוכר את קו הרקיע של טריפולי, את קו החוף, את הדקלים ואת הקתדרלה שנסוגה מעיניו בפעם האחרונה. בשדה התעופה אימם הסירה את התכשיטים האחרונים וכך, בדומה לשאר היהודים, הם עזבו עם שתי מזוודות ועשרים לירות לוביות שאיש ברומא לא רצה להמיר. הוא נחת בשדה התעופה בפיומיצ'ינו. שלט פרסום שהזמין תיירים לבקר בישראל ובירושלים של זהב משך את עיניו. הוא התרשם מאוד מכיוון שבבית הספר, באטלס הגיאוגרפי, במקום ישראל הייתה מגזרת נייר שהודבקה על ידי הצנזורה של ממשלת לוב.

עבורו ועבור משפחתו שנאלצו להימלט על מנת לא להיהרג, זאת הייתה טראומה. אך ליורם יש גם זיכרונות טובים מטריפולי והוא מספר עליהם בשמחה. לאור המצב הקיים בלוב, הוא לא היה רוצה לחזור, גם אם סבו וסבתו מצד אמו עדיין קבורים שם. הוא נבהל מהשנאה שהיום עדיין מסיתה חלק מהערבים נגד יהודים, כפי שקרה לפני כמה חודשים אפילו בישראל. הוא שומר על מסורות רבות המשותפות ליהודי לוב, בנוסף למטבח האופייני, כגון התפילות בית הכנסת. הוא שמח שיחד עם רעייתו דליה העבירו מסורות אלה אל ילדיהם.

יורם הוא אדריכל ומתגורר במילאנו 40 שנה. הוא נסע הרבה לחו"ל לצורכי עבודה וביקר בישראל לעתים קרובות. הוא מציין: "ישראל היא כמו אמי, העריסה שלי. מילאנו עם התרבות שלה ואיטליה הן כאילו אבי! "

כמו יהודים רבים הוא אומר שהוא חי את היום. לבסוף הוא מציג פרסום שכותרתו "הפוגרום הנשכח". פעם היו בתי כנסת בלוב, זאת עדותו שהתגלתה מחדש של עורך קוריירה די טריפולי.

אלה המחשבות הפיוטיות שכתב אביו, הוא מצטט: "הבכי על מה שסבינו החשיבו ואהבו כל חייהם כמולדתנו הוא קשה. אבל זה היה רחוק מלהיות אסון. במטוס ברחנו לעבר המזל! הזמן הוא משחה שאין שני לה והיא מרפאה פצעים ומפיגה כאב, אפילו החזק ביותר. וכאשר אחרי התפרצויות הייאוש הלגיטימיות הראשונות, בראש קר אתה עובר ממתח לחשיבה, התבונה גוברת ומנצחת. מצבנו היה זהה לזה של כל היהודים שבכו על אובדן טריפולי".

סרט זה הוא חלק מ"סיפורים מלב", סדרה של עדויות מצולמות של יהודי לוב אשר הופקה ע"י דר' דוד ג'רבי, פסיכולוג, פסיכתרפיסט ומחבר, תושב רומא, איטליה. התמצית המקורי באיטלקית פןרסם ב-19 ביולי 2021 באתר
https://moked.it/blog

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות דר' דוד ג'רבי, איטליה

סיפורים מלוב - רפאל ברקי

רפאל ברקי הוא יהודי יליד טריפולי, לוב. אמו, בתו של יהודי דתי, שמרה מצוות ואילו אביו של רפאל, שאביו (סבאו של רפאל) הגיע ללוב בטעות, לאחר שעלה על הספינה הלא נכונה בהיותו בטוח שהוא מפליג אל טריפולי אשר בלבנון, היה יותר מסורתי מאשר דתי. למשפחת ברקי הייתה חנות בדים ידועה במרכז העיר והם נהנו מרמת חיים טובה. ביוני 1967 רפאל היה רק בן ארבע וחצי, כך שיש לו רק זיכרון קלוש מחייו בלוב. מאותם ימים הרות גורל, רגע לפני הבריחה, הוא זוכר שאירחו בביתם משפחה של חברים יהודים כדי להגן עליהם. הוא גם זוכר את הצעקות של ההמון האלים, שבעיני ילד שלא מודע לאיום, הפך לתירוץ לשחק מחבואים על ידי זה שמתחבא מאחורי הכורסאות בסלון שחלונותיו פנו אל הרחוב הראשי.

לאחר שהגיעו לאיטליה, הם התגוררו במשך החודשים הראשונים ברומא ולאחר מכן עברו למילאנו, שם דודו מצד האב של רפאל היה הבעלים של עסק מסחרי מבוסס שהמשיכו לנהל בשותפות. הוא מספר בחיוך כי אמו חששה שחיוניותו המוגזמת של רפאל קשורה לטראומה, אך למעשה לא היו לו זיכרונות שניתן ללהגדיר כטראומה. הוא פשוט היה ילד תוסס מאוד.

בדומה ליהודים רבים אחרים מטריפולי, גם אביו של רפאל הפשיל שרוולים והחל לבנות עתיד לילדיו. גם הוא, כמו כמעט כל יהודי לוב, לא ביקש עזרה כספית מהקהילה היהודית, אלא לקח על עצמו את מלאכת השיקום.

בין זקני הקהילה היהודית של יוצאי לוב יש עדיין הזוכרים את התקופות הטובות שבילו בטריפולי, שם חיו במעין בועה, כפי שמגדיר זאת רפאל: הנוחות, הבתים היפים, הטיולים לאורך ה"קורסו", ערבי הריקודים. זכרונות נעימים, עם זאת, אינם יכולים להתעלם מהעובדה שהיהודים עדיין נתפסו תמיד כ"דִ'ימִי", אזרחים סוג ב' הסובלים מאפליה. רק חלקם עדיין חולמים לחזור ללוב ובוכים על מה שאיבדו, בעוד שרובם הצליחו לשכוח את העבר ובנו עתיד מכובד לבני משפחותיהם.

רפאל גר עם משפחתו בישראל, לשם עלה בשנת 1996. טריפוליטנים מבוגרים נאלצו להתמודד עם התווית של "טריפוליטני פרימיטיבי" שהודבקה עליהם על ידי ישראלים ממוצא אירופי. אבל הדור של רפאל כבר השתחרר היטב מדעות קדומות אלה והוא הצליח להשתלב בהצלחה בחברה ובעבודה.

רפאל מטפח את זיכרון שורשיו במיוחד בבישול מאכלים מסורתיים ומרגיש בבית בישראל, אבל גם באיטליה, שם הוא חי שנים רבות ושם מתגוררים אמו, אחותו ואחיו ביחד עם בני משפחותיהם.

כאשר נשאל האם כדאי לבקש פיצוי או השבה של נכסים שהוחרמו, למרות השקר של מואמר קדאפי, לפיו "הנכסים שהוחרמו מיהודי לוב הם למעשה פיצוי על מה שנגנב מהפלסטינים", אפילו שהלוביים מעולם לא העבירו לפלסטינים מהרכוש שנלקח מהיהודים, משיב רפאל כי תביעה זאת לא צריכה לבוא מידי הפליטים היהודים, אלא צריכה להיות חלק ממשא ומתן רחב היקף בין ישראל למדינות הערביות והמוסלמיות אשר אחראיות להווצרותם של כתשע מאות אלף פליטים יהודים בתקופה שלאחר המלחמה.

בנוגע לשימור בתי כנסת ובתי קברות שעדיין קיימים בלוב והקמת אנדרטה מוקדשת לקורבנות הפוגרום, הוא מאמין שישראל תוכל לקדם את היוזמה כשאשר בלוב יווצרו תנאים נוחים ויימצאו שותפים אמינים. תחילה על לוב להפוך למדינה חופשית ודמוקרטית ושהערבים, ביניהם עדיין קיימת שנאה אנטישמית חזקה, ילמדו להכיר ברב גוניות. הוא חושש שאנדרטה עלולה להוות יעד חדש ליריקות ולוונדליזם מצד חלק מהערבים, דבר שיש להימנע ממנו.

רפאל הקים ומנהל את "מפרום לכולם", קבוצה אונליין המונה כ-1,800 חברים, שמטרתה לאסוף חוויות ועדויות מבני הקהילה של יוצאי לוב בישראל ובאיטליה. כפי שהשם מבטיח, לפעמים צלילי הדיונים יכולים להיות חריפים כמו חראימהי וטעימים כמו מפרום, המשקפים באופן מלא את אופיים של הלובים.

סרט זה הוא חלק מ"סיפורים מלב", סדרה של עדויות מצולמות של יהודי לוב אשר הופקה ע"י דר' דוד ג'רבי, פסיכולוג, פסיכתרפיסט ומחבר, תושב רומא, איטליה. התמצית המקורי באיטלקית פןרסם ב-26 ביולי 2021 באתר
https://moked.it/blog

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות דר' דוד ג'רבי, איטליה

סיפורים מלוב - בטי גואטה

בטי גואטה היא יהודייה ילידת טריפולי, לוב. את הראיון הזה היא מקדישה לזכר הוריה. משפחתה הייתה שומרת מצוות ומסורתית. אין לה זכרונות מלוב משום שהמשפחה עברה לאיטליה בשנת 1957, כאשר היא היתה רק בת 11 חודשים. אביה החליט לעשות את הצעד הזה מכיוון שחשש מהעתיד. הוא נסע למילאנו, שם לא הייתה לו משפחה, ופתח עסק. בבית דיברו באיטלקית ובערבית. הם נותרו חסרי אזרחות במשך כ-14 שנים, אך הזהות היהודית שלהם הייתה חזקה. היום בטי רואה את עצמה בתור מי שהשלבה בחברה המקומית. היא זוכרת כמה רגעים מחופשות הקיץ שבילתה בבית סבתה בטריפולי. יש לה כמה זיכרונות חזקים של החארה (רובע היהודים) ושל חוף הים בטריפולי. הסבים שלה בלוב לבשו בגדים ערבים טיפוסיים. היא זוכרת שהם הלכו לים בכרכרה ושפעם אחת, כשחזרו מהים, בזמן שירדה מהרכבה, קבוצת ילדים ערבים זרקו לעברה עליה אבנים והלכו מכות עם בני הדודים שלה שמיהרו לעזרתה. בשנת 1967 רבים מבני משפחתה גרו בטריפולי וכולם הצליחו להציל את עצמם. היא זוכרת שבבית בטריפולי כולם נקראו דוד ודודה ושהייתה תחושה של אחדות ומשפחתחיות בין היהודים.

לדעתה ליהודי לוב יש חוסן רב. משפחתה שמרה על המסורות הדתיות והגסטרונומיות של יהודי לוב.

בטי מנסה לשמור על המסורות, ולמרות אורח חיים לא דתי, היא מבטאת את עומק הדתיות שלה. היא ממשיכה להשתמש בבטוים כגון "אם ירצה ה'", "אם לא ירצה ה'" ו"אנחנו לא יודעים מה מצפה לנו, אבל האמונה שלנו באלוהים נותנת לנו כוח גדול ".

בטי מתגורר, במילאנו, שם אין קהילה של יהודים מלוב גדולה כמו זאת של רומא. היא רואה עצמה משתלבת בחברה האיטלקית, אך עם "רקע של מוזיקה ערבית". מהימים של בית הספר היא זוכרת את משפחות חבריה לילימודים: אלה שהגיעו ממצרים דיברו בנוסטלגיה על הימים הטובים, ואילו אלה שהגיעו מטריפולי שמחו על שהצליחו להימלט מלוב.

היא הייתה רוצה לבקר בטריפולי ולעלות לבקברי הסבים שלה, אבל זו מחשבה מרוחקת. היא יודעת שזה בלתי אפשרי ושהיא עדיין תפחד לנסוע לשם. היא סבורה שזה יהיה צודק אם האנשים יוכלו לקבל בחזרה את הרכוש שנלקח מהם.

לבטי יש זהות מורכבת; היא מרגישה בבית באיטליה וגם בישראל.

סרט זה הוא חלק מ"סיפורים מלב", סדרה של עדויות מצולמות של יהודי לוב אשר הופקה ע"י דר' דוד ג'רבי, פסיכולוג, פסיכתרפיסט ומחבר, תושב רומא, איטליה. התמצית המקורי באיטלקית פןרסם ב-2  באוגוסט 2021 באתר
https://moked.it/blog

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות דר' דוד ג'רבי, איטליה