דלג לתוכן האתר >
חזית בית הכנסת באיזמיר, תורכיה, 1986
חזית בית הכנסת באיזמיר, תורכיה, 1986

קהילת יהודי איזמיר

איזמיר Izmir

(לפנים סמירנה)

עיר נמל חשובה במערב אנטוליה, לחוף הים האיגאי, בירת מחוז איידין, תורכיה. העיר השלישית בגודלה ברפובליקה התורכית.

נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה (ההתגלות 1:11, 2:8). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסויימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחם של הקהילה היהודית, למרות שרק מיעוטם של היהודים קיבלו את הנצרות. במקורות נוצריים מוזכרת קהילה יהודית בסמירנה, בסיפור מן המאה השנייה על מות הקדושים של פוליקארפ. כתובות ביוונית מן המאה השנייה והשלישית מעידות כי לקהילה הייתה סמכות להעניש את מי שלא כיבד את חוקיה. כתובת נוספת מזכירה את רופינה, המכונה "אם בית הכנסת". על גבי חותם שנתגלה בסביבת איזמיר מצוי תיאור של מנורה דומה לזאת המתוארת על שער הניצחון ברומא.

בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. כפי הנראה נעלמה הקהילה למשך רוב תקופת ימי הביניים, אך למרות זאת, קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.

בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, ונהפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה- 16 עולה קיומה של קהילה רומניוטית קטנה באותה תקופה (הרומניוטים נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שהיו למעשה יהודים ביזנטינים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית).

היהודים הראשונים הגיעו בשנות ה- 30 של המאה ה- 16, לאחר הגירושים (surgun בתורכית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו- 1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה- 16. כנראה שבשנת 1569 נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה ומצפון אפריקה ומונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.

הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה- 16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.


תור הזהב של המאה ה- 17

הקהילה היהודית באיזמיר החלה להתפתח בתחילת המאה ה- 17, עם העלייה במעמדה הכלכלי של העיר כנמל מעבר חשוב, במיוחד למסחר עם אנטוליה ועם שכנותיה המזרחיות של האימפריה. באותה תקופה איזמיר הייתה חלק ממחוז סיגאלה, אחד המחוזות המשגשגים באימפריה. המתיישבים היהודים החדשים באו בעיקר מקרב מגורשי ספרד, אך רובם הגיעו לאיזמיר אחרי שהתיישבו קודם בערים אחרות באימפריה. רבים הגיעו מאיסטנבול. אליהם הצטרפו יהודים מקהילות קטנות במערב אנטוליה, וגם מכרתים, מקורפו, מיאנינה (כיום ביוון), מאנקרה, ובמיוחד מסלוניקי. הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה- 17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה- 16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאנים. לפי החוק המוסלמי נחשבו לאל דימה - בני חסות לא מוסלמים, שמעמדם בחברה המוסלמית נחות על פי חוק. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, ששמה בחוק התורכי taifa או kamat, (מהמאה ה- 19 נקראה מילט), הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחד,
ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.

על פי החוק המוסלמי מותר היה ליהודים לחדש בתי כנסת קיימים, אך חל איסור על בניית חדשים. החוק לא נאכף בקפידה, ובנוסף לששה בתי כנסת שהיו קיימים באמצע המאה ה- 17, בנו היהודים בתי כנסת נוספים.

באיזמיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, ביניהם אנוסים רבים שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית. במהלך המאה ה- 17 נהנו בדרך כלל הפרנקוס של איזמיר מחסותם של גופים ומדינות אירופאיים, למשל צרפת (עד 1693) והקונסול ההולנדי. השלטונות העות'מאניים התייחסו לפרנקוס כאל musta'min - כלומר, זרים בארץ מוסלמית, ובדרך כלל הפכו גם אותם לבני חסות (אל דימה), במיוחד מאז שנת 1696. הקהילה היהודית לא הבדילה בין מעמדם של הפרנקוס לבין זה של האחרים, למרות שניסו לא אחת להשתמט מחובותיהם לקהילה.

הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה יצחק מאיר הלוי (נפטר ב- 1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה יוסף אסקאפה מסלוניקי (נפטר ב- 1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ- 1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי אסקאפה), עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר 1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב אסקאפה.

יוסף אסקאפה הטביע את חותמו בקהילה, בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים, בשל תקנות המסים שחיבר, שעל פיהן נהגו יהודי איזמיר והסביבה במשך דורות רבים. הוא השכיל לגבש יהודים ממקומות וממסורות שונים לקהילה אחת. את דרכו המשיכו כמה רבנים ידועים, ביניהם אהרון לאפאפה (נפטר 1667), סולומון אלגאזי וחיים בנבניסטה (1603-1673) שנטלו חלק בהפיכתה של קהילת איזמיר למרכז יהודי חשוב של התקופה. רבני איזמיר פרסמו חיבורים הלכתיים ופרשניים רבים וחשובים, ביניהם "כנסת הגדולה", פרשנות על שולחן ערוך מאת חיים בנבניסטה, ו"שבט מוסר" מאת אליה הכהן (נפטר ב- 1729).

איזמיר הייתה מרכז רוחני תורני חשוב. בקהילה היו יהודים אמידים רבים, שתמכו בישיבות גדולות ובבתי ספר. שמם ויוקרתם של המנהיגים הדתיים נישאו גם לקהילות אחרות, באנטוליה ומחוצה לה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.

שבתאי צבי (1626-1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף אסקאפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, וביניהם הרב הראשי חיים בנבניסטה, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש יריביו עמד הרב אהרון לאפאפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, ובנבניסטה נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתאי צבי באיזמיר, בסתו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, ביניהם שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנזיה הסמוכה. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתאי צבי.

רוב היהודים באיזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתורגמנים ובעלי מלאכה. היו להם קשרים מסחריים מפרס וסוריה במזרח, ועד למדינות מערב אירופה, ובעיקר עם נמלי הים התיכון החשובים, בהם חיו קהילות יהודיות מרכזיות. ב- 1688 הרסה רעידת אדמה את העיר ונהרגו כ- 400 יהודים, ביניהם הרב הראשי אהרון בן חיים.


המאות ה- 18 וה- 19

במהלך המאות ה- 18 וה- 19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו בייצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה- 19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט, בעיקר בשל הרפורמות הליברליות באימפריה העות'מאנית (שנקראו תנזימת Tanzimat) , שהביאו לסיומה של האפליה נגד בני החסות. באיזמיר היו גם רופאים יהודים רבים, ביניהם מומחים למגפות.

מאמצע המאה ה- 18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו- 1881; יותר מעשר התפרצויות של מגפת הכולירה בין 1770-1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה.

עם ייסודו של בית הדפוס הראשון, עוד במאה ה- 17, על יד אברהם בן ידידיה גבאי מליבורנו, איטליה, התעשרו מאד חייה הרוחניים של הקהילה. הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקווה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל.

במאה ה- 18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה- 20 נדפסו בה מעל ל- 400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.

בין הספרים הרבים שחיברו רבנים ומלומדים מאיזמיר נזכיר את "עין יוסף", מאת הרב יוסף בן אליה חסן (איזמיר, 1675), "יד אהרון", מאת אהרון אלפנדרי (איזמיר, 1735), "בתי כנסיות" מאת אברהם אבן עזרא (סלוניקי 1806). הרב יצחק בן משה נונז בלמונטה חיבר פרשנות ל"יד חזקה" של הרמב"ם בשם "שער המלך" (סלוניקי 1801), והרב יצחק דה מאיו (נפטר ב- 1810) חיבר אף הוא פרשנות לאותה יצירה, בשם "שורשי הים" (סלוניקי 1807). הרב חיים פאלאגי (פאלאצ'ה) (1788-1868), רבה הראשי של איזמיר והסביבה מ- 1855, שהתמנה על ידי השלטונות העות'מאניים לחכם באשי של איזמיר ב- 1856, כתב מעל ל- 70 חיבורים, רובם יצאו לאור. "חקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים, מאת הרב יוסף חזן (1741-1820) יצא לאור בסלוניקי 1806, ו"נחמד למראה", פרשנות על תלמוד ירושלמי מאת ניסים אברהם אשכנזי, נדפס בסלוניקי 1832.

אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר 1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720-1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. חיים מודעי (נפטר ב- 1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776-1793, ושב לאחר מכן לצפת. יוסף חזן (1741- 1820) התיישב בחברון ב- 1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל.

במאה ה- 19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה- 18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864-1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב- 1872, כששני יהודים נרצחו, וב- 1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.

במאה ה- 19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית.


בתי הכנסת

ב- 1690 נוסד בית כנסת "ביקור חולים", כנראה אחד מבתי הכנסת הראשונים בעיר, על ידי שלמה דה קיאווס, סוחר הולנדי שהתיישב באיזמיר. בית הכנסת "שלום" או "איינדיליס" (נקרא גם "שבתאי צבי" או "קהל דה אבאשו"), נוסד כנראה במאה ה- 17. בית הכנסת הפורטוגזי נוסד ב- 1710, "מחזיקי תורה" ב- 1722, "אלגזי" (נקרא גם "קהל דה אריבה") ב- 1728. בית הכנסת "הסניורה" נקרא על שם דונה גרציה נשיא, ועל פי האמונה נוסד על ידה. בתי הכנסת המקוריים נהרסו באסונות הטבע חוזרים ונשנים. במאה ה- 19 נבנו במקומם בתי כנסת חדשים, ביניהם בית הכנסת "שלום" (1800), "פורסטרוס", "בית לוי" (1898), ואחרים.

לרבים מבתי הכנסת עיצוב אדריכלי ייחודי. אולם התפילה מלבני או מרובע, מחולק לתשעה חלקים שווים על ידי ארבעה עמודי תווך. קישוטי הפנים, בדרך כלל מעץ, משקפים מסורות עיצוב מקומיות, המשותפות למערב אנטוליה ולאיי יוון הסמוכים, במזרח הים האיגאי. בית הכנסת "מחזיקי תורה" (נקרא גם שונצינו) עורר כעס מצד השלטונות התורכיים, בשל דמיונו לכאורה למסגד "היסאר באמי" בעיר. השלטונות ציוו על הריסת המבנה, והקהילה נאבקה קשות לבטל את הגזירה. בסוף המאה ה- 19, בבתי הכנסת "שלום", "תלמוד תורה" ואחרים באותו סגנון, הזיזו את התיבה לכיוון הקיר המערבי, כדוגמת בתי הכנסת האיטלקיים. בסוף המאה ה- 19 היו באיזמיר עשרה בתי כנסת ושמונה בתי תפילה.

בתחילת המאה ה- 20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.


מוסדות קהילתיים

במאה ה- 19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב- 1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, ביניהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ- 1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל- 110 ספרים בלדינו, ביניהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.

בתחילת המאה ה- 19 דעך החינוך המסורתי, ומספר הישיבות והתלמידים קטן. אך ב- 1847 יסד אברהם אנריקס תלמוד תורה חדש, שהתרחב בשנת 1871. בשנת 1878 נפתח באיזמיר בית ספר של כי"ח (כל ישראל חברים, היא Alliance) לבנים, ושנה לאחר מכן - לבנות. בית ספר מקצועי נוסף לבנות, ובו 24 תלמידות, נפתח ב- 1884. ב- 1885 היו באיזמיר ארבעה בתי ספר יהודיים לבנים, ובהם כ- 2,500 תלמידים, ושני בתי ספר לבנות, ובהם כ- 500 תלמידות.

בית החולים היהודי הראשון בעיר נפתח ב- 1805. מאז 1840, הרחיבה משפחת רוטשילד מווינה את בית החולים, ומימנה אותו במשך כמה שנים. הוא נסגר ב- 1911. ב- 1914 נפתח במחוז קאראטאס בית חולים יהודי חדש.

במאה ה- 19 היו בקהילה היהודית מספר ארגוני צדקה ורווחה. "ביקור חולים" ו"ביקור חולים של נשים" שימש כחברה קדישא, ו"חברה קדושה של גברים" הייתה אחראית לתחזוקת בתי הקברות. משפחות נזקקות קיבלו תמיכה כספית מארגון "עוזר דלים", ו"הכנסת אורחים" הייתה מופקדת על אירוח יהודים מחוץ לעיר. היו גם ארגונים שטיפלו ביתומים, בכלות עניות, ובחולים נזקקים. חלק מהוצאות התלמוד תורה ובית החולים מומנו מהכנסות שנאספו על ידי מפעל פיס שארגנה קרן "גמילות חסדים". בנוסף, הקהילה קיבלה תמיכה מכמה תורמים: שטח לבית עלמין חדש בשכונת בורנאבאט נקנה בסיוע אלכסנדר סידי. ניסים קריספין תמך בבתי הספר של אליאנס. הברון אדמונד דה רוטשילד והברון מוריס דה הירש תרמו אף הם ליוזמות רווחה שונות.

הנהגת הקהילה הייתה מורכבת משני גופים: בית דין, שעסק בתביעות אזרחיות ומסחריות בין יהודים לבין עצמם ולעתים בין יהודים לבין לא יהודים. בדרך כלל מנה בית הדין שלושה עד שבעה חברים. לעתים עמד בראשו הרב הראשי. הגוף השני הייתה מועצת הקהילה, ובה שנים עשר חברים שנבחרו מדי שנה. המועצה הייתה אחראית לניהול הקהילה ולגביית מסים. מאמצע המאה ה- 19 אימצה הקהילה שיטות שלטון דמוקרטיות יותר, גברה השתתפותם של חברי הקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות, והוגבלה סמכותו של הרב הראשי.

בית העלמין העתיק בבארחי באבה, שהיה בשימוש מאז המאה ה- 17 ועד תחילת המאה ה- 19, נהרס בתחילת המאה ה- 20 בשל עבודות פיתוח. בנוסף לבית העלמין בורנאבאט, היה ליהודים בית עלמין נוסף, "גורט קסמה", שהיה בשימוש עד לשנות ה- 30 של המאה ה- 20. בשנות ה- 30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש.


המאה ה- 20

מאז אמצע המאה ה- 19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ- 40,000 יהודים. בתחילת המאה ה- 20 ירד מספרם ל- 25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905. קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין התורכים ליוונים (1919-1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ- 17,000 יהודים, וב- 1947 ירד מספרם לכ- 15,000.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ- 10,000 יהודים מאיזמיר לישראל.

בתחילת שנות ה- 60, חיו בעיר פחות מ- 2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתורכיה, אחרי איסטנבול.

כמה ארגונים התנדבותיים פעלו באיזמיר: "ליגה דה פאס" (ארגון השלום), נוסד ב- 1909 והיה מוקדש למודרניזציה של הקהילה. מאז 1925 נקרא בשמו התורכי Yardim ve Kardeslik Cemiyeti (ארגון אחווה וסיוע).

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), מילאה קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לתורכיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.

הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, ביניהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב- 1959. בשנות ה- 60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב- 1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער.

רוב היהודים בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 היו סוחרים, יצואנים או תעשיינים. המצב הכלכלי של הקהילה היה טוב, ויחסיה עם האוכלוסייה התורכית טובים, למעט כמה התקפות על חנויות יהודיות, שאירעו במהלך ההפגנות בנוגע למשבר קפריסין בספטמבר 1955.


החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה" , ארגון תרומות שנוסד ב- 1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב- 1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ- 150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד תורכית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאס מטפל כיום גם בחולים לא יהודים. בית האבות נמצא בסמוך.

Isaac Ben Solomon Algazi (1882-1964), cantor and composer, born in Izmir (Smyrna), Turkey (then part of the Ottoman Empire). As a child he sung in a maftirim choir under the guidance of his father, a cantor and paytan. He then served as a teacher at the Talmud Torah and later became a cantor in Izmir. Beyond his interest in Jewish music, Algazi became an expert in traditional Turkish music. He organized special music courses and his pupils included notable musicians such as Alberto Hemsi.

Algazi's expertise in classical Turkish music led him to adapt and translate some of the pieces into Hebrew texts. In 1923, he was appointed as a cantor and music instructor at the Italian synagogue in the district of Galata, Istanbul. Later, in 1930, he became associated with the Jewish Ladino newspaper La voz de Oriente. Seeking new opportunities, Algazi moved to Paris in 1933 before finally settling in Montevideo, Uruguay. There, he actively participated in Sephardi congregation activities, leaving a significant impact on the community.

As a composer and adapter, he incorporated Turkish influences into synagogue songs, infusing them with a unique flavor. Although much of his work was transmitted orally, a few of his compositions and arrangements were recorded. His works that have survived in oral tradition are The Song of Deborah, Ha-Ben Yakkir Li Efrayim, Kiddush, Selihot, and songs from the Ladino folklore. Algazi also published Extrait du Fassil Husseini des chants juifs orientaux… adapté sous le contrôle de M. Isaac Algazi (1924-1925), a book in in which he connected five piyyutim to form a Turkish fassil (“suite”), each piece following a different uzul (“rhythmic pattern"). His other works include El judaismo, religion de amor (1945) and La Sabiduría Hebrea (1949).

DONDON, DANON, DAGNON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים.

שם המשפחה דונדון הוא גרסה של תואר הכבוד הספרדי "דון" שפירושו "אדון" / "מר". אפשר שדנון הוא גרסה של השם דונדון. שמות משפחה אלה מתועדים בספרד ובצפון אפריקה. בחלק מהמקרים, דנון, בדומה לשמות בשמות דניון ודונדון, קשור בשמה של העיירה דנון באלג'יריה, ובמקרים אחרים קשור בשם המקראי דן. שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים בדוגמאות הבאות: במאה ה-18 יוסף בן דנון, ששמו הקודם היה דונדון, צאצא למשפחה יהודית ממגורשי ספרד, אשר התיישבה בעיר עודג'ה במרוקו, מוזכר בספר "מלכי רבנן" מאת יוסף בנעים; במאה ה-14, דון מאיר אבן דניון ורעיתו דונה מירה מטולדו, ספרד, רכשו כרמים במקום בשם קוראל רוביו, ליד טולדו, על פי הרשום במסמך מ-15 במרץ 1350; במאה ה-15 הברן (אברהם) אבן דנון מופיע ברשימת חברי הקהילה ה יהודית בעיר טודלה, ספרד; במאה ה-16, הרב יצחק דונדון חתום על תקנות של הקהילה היהודית בעיר פאס, מרוקו, בשנים 1545 ו-1556; במאה ה-19 הרב יום טוב דנון כיהן כרב ראשי של סמירנה (איזמיר, בטורקיה) וחיבר פירוש לספר "יד חזקה" של הרמב"ם (סלוניקי, 1846). במאה ה-20,מרק דנון, מנהיג קהילתי קנדי אשר נולד במרוקו.
MAGNESI, MAGNEZI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה מגנזי קשור בשמה של העיר מגנזיה (היום מניסה), הנמצאת צפונית-מזרחית לעיר איזמיר (בעבר סמירנה) בטורקיה. הקהילה היהודית של מניסה מתועדת החל מהמאה ה-1 לסה"נ. במקרים מסויימים שם המשפחה מגנסי נגזר ממילה ערבית שפירושה "גנדרני". אפשר שבמקור שם משפחה זה נגזר מכינוי אישי.

שמות משפחה דומים כוללים את מגנצ'י, מגנאג'י ומגנג'י.
BEN GHIYAT, BENGHIAT, BENGUIAT, GAYAT, IBN GHIAT

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

השם גיאת קשור בשמו של השבט הבֶּרְבֵּרִי גיאתה או בשמו של האיזור ג'בל גיאתה במרוקו. יהודי צפון אפריקה חיו בשכנות עם השבטים הבֶּרְבֵּרִים וקיימו עמם קשרים קרובים. לפעמים היהודים תיווכו בין השבטים הבֶּרְבֵּרִים כאשר אלה נאבקו ביניהם. במקור אפשר ששם משפחה זה היה תואר או כינוי של משפחה יהודית אשר קיימה מגעים קרובים עם בני השבט גיאתה. הפירוש המילולי של השם גיאת הוא "מושיע", בערבית. פירוש המילה הערבית איבן הוא "בנו של". שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים במקרים הבאים:

הרב יצחק בן יהודה אבן גיאת (1089-1038/1030) כיהן כרב הראשי של העיר לוסינה בדרום ספרד, וידוע כפוסק, פרשן, פילוסוף ופייטן, מחברו של פירשוים לתנ"ך ולתלמוד ושל פיוטים ושירים.

הרב יחיאל בנגיאת נפטר בירושלים בשנת 1784; העיתונאי והמחבר אלכסנדר בנגיאת נולד בסמירנה (איזמיר) בטורקיה (נפטר בשנת 1924); לאופולד בנגיאת, אספן עתיקות נודע ממוצא טורקי, חי במשך מספר שנים בפריס, צרפת, ובשנת 1930 התיישב בעיר טנג'יר, מרוקו.
CURIEL, DE CURIEL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה הספרדיים קוריאל ודה קוריאל קשורים בשמה של העיירה קוריאל במחוז וליאדוליד, ספרד. קוריאל ודה קוריאל מתועדים כשמות משפחה יהודיים בספרד החל מהמאה ה-15. מאיר דה קוריאל מטולדו מוזכר במסמך מ-8 ביולי 1482, שבו ניתנה לו הרשות לקיים פעילות מסחרית בעיר טולדו, ספרד; הרב ישראל בן משה קוריאל, יליד ספרד, שימש כרב בעיר צפת בארץ ישראל במאה ה-16, לאחר גירוש ספרד; משה דה קוריאל שימש כרב בקושתא (איסטנבול) במאה ה-16; משה קוריאל מאמסטרדם שימש כשליחו של מלך פורטוגל בעיר המבורג, גרמניה, במאה ה-17, אשר בשנת 1639 תיווך במחלוקת בין הקהילות "בית יעקוב", "נווה שלום" ו"בית ישראל" באמסטרדם; יעקוב קוריאל (הידוע גם בשם אלכסנדר נונז דה קוסטה) מאמסטרדם, שימש כראש המשלחת הפורטוגלית בעיר המבורג, גרמניה, והועסק ע"י המלך דון חואן ה-4, אשר העניק לו את תואר האצולה "הידאלגו דה קסה ראל" ("אציל של בית המלוכה"), ובמקביל כיהן כנשיא בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרם (נפטר בשנת 1665 בהמבורג); משה דה דויד קוריאל נמנה עם נכבדי הקהילה היהודית בלונדון, אנגליה, במאה ה-18; הרב אברהם דה קוריאל שימש כרב ראשי של העיר סמירנה (איזמיר) בטורקיה (נפטר בשנת 1705); אברהם בן מנחם קוריאל שימש כרב בוונציה בשנת 1882. במאה ה-18, קוריאל מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מ-10 באפריל, 1797, של יעקוב, בנו של אברהם קוריאל, ושל רעיתו פלומבה, בתו של רפאל שלום.

מאלאניה טריפה די מאדרי ("קלל את בטן האם" - בלאדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 34 הינו השישי מתום עשרת כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1969, והוא כולל שירים שרשם חמזי בתורכיה ובמצרים ב-1920.

בשיר זה אב מקלל את גורלו כאב לשבעה בנות, וללא כל בן. הבת הצעירה מתנדבת לצאת למלחמה מחופשת כחייל, והופכת לגיבורת מלחמה.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד..

בואינו אסי ביבה לה קוסחואיגרה ("כה תחיה לה בטוב, מחותנת" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 34 הינו השישי מתום עשרת כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1969, והוא כולל שירים שרשם חמזי בתורכיה ובמצרים ב-1920.

שיר זה מתאר תלונות של אישה כלפי חמותה שלא נותנת לה כלום, בעוד החתן נותן מתנות מפוארות.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד..

מוריניקה א מי יאמאן ("שחרחורת יקראוני" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 34 הינו השישי מתום עשרת כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1969, והוא כולל שירים שרשם חמזי בתורכיה ובמצרים ב-1920.

שיר זה מספר את סיפורה של איזה יפה ומשוזפת. מלחים מתאהבים בה ומזמינים אותה להפליג עמם.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד..

איי מאנצבו ("הו העלם" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 34 הינו השישי מתום עשרת כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1969, והוא כולל שירים שרשם חמזי בתורכיה ובמצרים ב-1920.

שיר זה מספר על המאהב הצעיר של מלכת צרפת.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד..

איל בואן ויאר "הבר הטוב" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 34 הינו השישי מתום עשרת כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1969, והוא כולל שירים שרשם חמזי בתורכיה ובמצרים ב-1920.

שיר זה עובר על כל השלבים בהכנת לחם.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד..

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
קהילת יהודי איזמיר

איזמיר Izmir

(לפנים סמירנה)

עיר נמל חשובה במערב אנטוליה, לחוף הים האיגאי, בירת מחוז איידין, תורכיה. העיר השלישית בגודלה ברפובליקה התורכית.

נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה (ההתגלות 1:11, 2:8). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסויימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחם של הקהילה היהודית, למרות שרק מיעוטם של היהודים קיבלו את הנצרות. במקורות נוצריים מוזכרת קהילה יהודית בסמירנה, בסיפור מן המאה השנייה על מות הקדושים של פוליקארפ. כתובות ביוונית מן המאה השנייה והשלישית מעידות כי לקהילה הייתה סמכות להעניש את מי שלא כיבד את חוקיה. כתובת נוספת מזכירה את רופינה, המכונה "אם בית הכנסת". על גבי חותם שנתגלה בסביבת איזמיר מצוי תיאור של מנורה דומה לזאת המתוארת על שער הניצחון ברומא.

בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. כפי הנראה נעלמה הקהילה למשך רוב תקופת ימי הביניים, אך למרות זאת, קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.

בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, ונהפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה- 16 עולה קיומה של קהילה רומניוטית קטנה באותה תקופה (הרומניוטים נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שהיו למעשה יהודים ביזנטינים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית).

היהודים הראשונים הגיעו בשנות ה- 30 של המאה ה- 16, לאחר הגירושים (surgun בתורכית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו- 1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה- 16. כנראה שבשנת 1569 נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה ומצפון אפריקה ומונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.

הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה- 16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.


תור הזהב של המאה ה- 17

הקהילה היהודית באיזמיר החלה להתפתח בתחילת המאה ה- 17, עם העלייה במעמדה הכלכלי של העיר כנמל מעבר חשוב, במיוחד למסחר עם אנטוליה ועם שכנותיה המזרחיות של האימפריה. באותה תקופה איזמיר הייתה חלק ממחוז סיגאלה, אחד המחוזות המשגשגים באימפריה. המתיישבים היהודים החדשים באו בעיקר מקרב מגורשי ספרד, אך רובם הגיעו לאיזמיר אחרי שהתיישבו קודם בערים אחרות באימפריה. רבים הגיעו מאיסטנבול. אליהם הצטרפו יהודים מקהילות קטנות במערב אנטוליה, וגם מכרתים, מקורפו, מיאנינה (כיום ביוון), מאנקרה, ובמיוחד מסלוניקי. הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה- 17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה- 16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאנים. לפי החוק המוסלמי נחשבו לאל דימה - בני חסות לא מוסלמים, שמעמדם בחברה המוסלמית נחות על פי חוק. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, ששמה בחוק התורכי taifa או kamat, (מהמאה ה- 19 נקראה מילט), הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחד,
ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.

על פי החוק המוסלמי מותר היה ליהודים לחדש בתי כנסת קיימים, אך חל איסור על בניית חדשים. החוק לא נאכף בקפידה, ובנוסף לששה בתי כנסת שהיו קיימים באמצע המאה ה- 17, בנו היהודים בתי כנסת נוספים.

באיזמיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, ביניהם אנוסים רבים שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית. במהלך המאה ה- 17 נהנו בדרך כלל הפרנקוס של איזמיר מחסותם של גופים ומדינות אירופאיים, למשל צרפת (עד 1693) והקונסול ההולנדי. השלטונות העות'מאניים התייחסו לפרנקוס כאל musta'min - כלומר, זרים בארץ מוסלמית, ובדרך כלל הפכו גם אותם לבני חסות (אל דימה), במיוחד מאז שנת 1696. הקהילה היהודית לא הבדילה בין מעמדם של הפרנקוס לבין זה של האחרים, למרות שניסו לא אחת להשתמט מחובותיהם לקהילה.

הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה יצחק מאיר הלוי (נפטר ב- 1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה יוסף אסקאפה מסלוניקי (נפטר ב- 1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ- 1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי אסקאפה), עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר 1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב אסקאפה.

יוסף אסקאפה הטביע את חותמו בקהילה, בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים, בשל תקנות המסים שחיבר, שעל פיהן נהגו יהודי איזמיר והסביבה במשך דורות רבים. הוא השכיל לגבש יהודים ממקומות וממסורות שונים לקהילה אחת. את דרכו המשיכו כמה רבנים ידועים, ביניהם אהרון לאפאפה (נפטר 1667), סולומון אלגאזי וחיים בנבניסטה (1603-1673) שנטלו חלק בהפיכתה של קהילת איזמיר למרכז יהודי חשוב של התקופה. רבני איזמיר פרסמו חיבורים הלכתיים ופרשניים רבים וחשובים, ביניהם "כנסת הגדולה", פרשנות על שולחן ערוך מאת חיים בנבניסטה, ו"שבט מוסר" מאת אליה הכהן (נפטר ב- 1729).

איזמיר הייתה מרכז רוחני תורני חשוב. בקהילה היו יהודים אמידים רבים, שתמכו בישיבות גדולות ובבתי ספר. שמם ויוקרתם של המנהיגים הדתיים נישאו גם לקהילות אחרות, באנטוליה ומחוצה לה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.

שבתאי צבי (1626-1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף אסקאפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, וביניהם הרב הראשי חיים בנבניסטה, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש יריביו עמד הרב אהרון לאפאפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, ובנבניסטה נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתאי צבי באיזמיר, בסתו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, ביניהם שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנזיה הסמוכה. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתאי צבי.

רוב היהודים באיזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתורגמנים ובעלי מלאכה. היו להם קשרים מסחריים מפרס וסוריה במזרח, ועד למדינות מערב אירופה, ובעיקר עם נמלי הים התיכון החשובים, בהם חיו קהילות יהודיות מרכזיות. ב- 1688 הרסה רעידת אדמה את העיר ונהרגו כ- 400 יהודים, ביניהם הרב הראשי אהרון בן חיים.


המאות ה- 18 וה- 19

במהלך המאות ה- 18 וה- 19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו בייצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה- 19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט, בעיקר בשל הרפורמות הליברליות באימפריה העות'מאנית (שנקראו תנזימת Tanzimat) , שהביאו לסיומה של האפליה נגד בני החסות. באיזמיר היו גם רופאים יהודים רבים, ביניהם מומחים למגפות.

מאמצע המאה ה- 18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו- 1881; יותר מעשר התפרצויות של מגפת הכולירה בין 1770-1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה.

עם ייסודו של בית הדפוס הראשון, עוד במאה ה- 17, על יד אברהם בן ידידיה גבאי מליבורנו, איטליה, התעשרו מאד חייה הרוחניים של הקהילה. הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקווה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל.

במאה ה- 18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה- 20 נדפסו בה מעל ל- 400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.

בין הספרים הרבים שחיברו רבנים ומלומדים מאיזמיר נזכיר את "עין יוסף", מאת הרב יוסף בן אליה חסן (איזמיר, 1675), "יד אהרון", מאת אהרון אלפנדרי (איזמיר, 1735), "בתי כנסיות" מאת אברהם אבן עזרא (סלוניקי 1806). הרב יצחק בן משה נונז בלמונטה חיבר פרשנות ל"יד חזקה" של הרמב"ם בשם "שער המלך" (סלוניקי 1801), והרב יצחק דה מאיו (נפטר ב- 1810) חיבר אף הוא פרשנות לאותה יצירה, בשם "שורשי הים" (סלוניקי 1807). הרב חיים פאלאגי (פאלאצ'ה) (1788-1868), רבה הראשי של איזמיר והסביבה מ- 1855, שהתמנה על ידי השלטונות העות'מאניים לחכם באשי של איזמיר ב- 1856, כתב מעל ל- 70 חיבורים, רובם יצאו לאור. "חקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים, מאת הרב יוסף חזן (1741-1820) יצא לאור בסלוניקי 1806, ו"נחמד למראה", פרשנות על תלמוד ירושלמי מאת ניסים אברהם אשכנזי, נדפס בסלוניקי 1832.

אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר 1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720-1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. חיים מודעי (נפטר ב- 1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776-1793, ושב לאחר מכן לצפת. יוסף חזן (1741- 1820) התיישב בחברון ב- 1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל.

במאה ה- 19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה- 18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864-1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב- 1872, כששני יהודים נרצחו, וב- 1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.

במאה ה- 19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית.


בתי הכנסת

ב- 1690 נוסד בית כנסת "ביקור חולים", כנראה אחד מבתי הכנסת הראשונים בעיר, על ידי שלמה דה קיאווס, סוחר הולנדי שהתיישב באיזמיר. בית הכנסת "שלום" או "איינדיליס" (נקרא גם "שבתאי צבי" או "קהל דה אבאשו"), נוסד כנראה במאה ה- 17. בית הכנסת הפורטוגזי נוסד ב- 1710, "מחזיקי תורה" ב- 1722, "אלגזי" (נקרא גם "קהל דה אריבה") ב- 1728. בית הכנסת "הסניורה" נקרא על שם דונה גרציה נשיא, ועל פי האמונה נוסד על ידה. בתי הכנסת המקוריים נהרסו באסונות הטבע חוזרים ונשנים. במאה ה- 19 נבנו במקומם בתי כנסת חדשים, ביניהם בית הכנסת "שלום" (1800), "פורסטרוס", "בית לוי" (1898), ואחרים.

לרבים מבתי הכנסת עיצוב אדריכלי ייחודי. אולם התפילה מלבני או מרובע, מחולק לתשעה חלקים שווים על ידי ארבעה עמודי תווך. קישוטי הפנים, בדרך כלל מעץ, משקפים מסורות עיצוב מקומיות, המשותפות למערב אנטוליה ולאיי יוון הסמוכים, במזרח הים האיגאי. בית הכנסת "מחזיקי תורה" (נקרא גם שונצינו) עורר כעס מצד השלטונות התורכיים, בשל דמיונו לכאורה למסגד "היסאר באמי" בעיר. השלטונות ציוו על הריסת המבנה, והקהילה נאבקה קשות לבטל את הגזירה. בסוף המאה ה- 19, בבתי הכנסת "שלום", "תלמוד תורה" ואחרים באותו סגנון, הזיזו את התיבה לכיוון הקיר המערבי, כדוגמת בתי הכנסת האיטלקיים. בסוף המאה ה- 19 היו באיזמיר עשרה בתי כנסת ושמונה בתי תפילה.

בתחילת המאה ה- 20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.


מוסדות קהילתיים

במאה ה- 19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב- 1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, ביניהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ- 1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל- 110 ספרים בלדינו, ביניהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.

בתחילת המאה ה- 19 דעך החינוך המסורתי, ומספר הישיבות והתלמידים קטן. אך ב- 1847 יסד אברהם אנריקס תלמוד תורה חדש, שהתרחב בשנת 1871. בשנת 1878 נפתח באיזמיר בית ספר של כי"ח (כל ישראל חברים, היא Alliance) לבנים, ושנה לאחר מכן - לבנות. בית ספר מקצועי נוסף לבנות, ובו 24 תלמידות, נפתח ב- 1884. ב- 1885 היו באיזמיר ארבעה בתי ספר יהודיים לבנים, ובהם כ- 2,500 תלמידים, ושני בתי ספר לבנות, ובהם כ- 500 תלמידות.

בית החולים היהודי הראשון בעיר נפתח ב- 1805. מאז 1840, הרחיבה משפחת רוטשילד מווינה את בית החולים, ומימנה אותו במשך כמה שנים. הוא נסגר ב- 1911. ב- 1914 נפתח במחוז קאראטאס בית חולים יהודי חדש.

במאה ה- 19 היו בקהילה היהודית מספר ארגוני צדקה ורווחה. "ביקור חולים" ו"ביקור חולים של נשים" שימש כחברה קדישא, ו"חברה קדושה של גברים" הייתה אחראית לתחזוקת בתי הקברות. משפחות נזקקות קיבלו תמיכה כספית מארגון "עוזר דלים", ו"הכנסת אורחים" הייתה מופקדת על אירוח יהודים מחוץ לעיר. היו גם ארגונים שטיפלו ביתומים, בכלות עניות, ובחולים נזקקים. חלק מהוצאות התלמוד תורה ובית החולים מומנו מהכנסות שנאספו על ידי מפעל פיס שארגנה קרן "גמילות חסדים". בנוסף, הקהילה קיבלה תמיכה מכמה תורמים: שטח לבית עלמין חדש בשכונת בורנאבאט נקנה בסיוע אלכסנדר סידי. ניסים קריספין תמך בבתי הספר של אליאנס. הברון אדמונד דה רוטשילד והברון מוריס דה הירש תרמו אף הם ליוזמות רווחה שונות.

הנהגת הקהילה הייתה מורכבת משני גופים: בית דין, שעסק בתביעות אזרחיות ומסחריות בין יהודים לבין עצמם ולעתים בין יהודים לבין לא יהודים. בדרך כלל מנה בית הדין שלושה עד שבעה חברים. לעתים עמד בראשו הרב הראשי. הגוף השני הייתה מועצת הקהילה, ובה שנים עשר חברים שנבחרו מדי שנה. המועצה הייתה אחראית לניהול הקהילה ולגביית מסים. מאמצע המאה ה- 19 אימצה הקהילה שיטות שלטון דמוקרטיות יותר, גברה השתתפותם של חברי הקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות, והוגבלה סמכותו של הרב הראשי.

בית העלמין העתיק בבארחי באבה, שהיה בשימוש מאז המאה ה- 17 ועד תחילת המאה ה- 19, נהרס בתחילת המאה ה- 20 בשל עבודות פיתוח. בנוסף לבית העלמין בורנאבאט, היה ליהודים בית עלמין נוסף, "גורט קסמה", שהיה בשימוש עד לשנות ה- 30 של המאה ה- 20. בשנות ה- 30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש.


המאה ה- 20

מאז אמצע המאה ה- 19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ- 40,000 יהודים. בתחילת המאה ה- 20 ירד מספרם ל- 25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905. קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין התורכים ליוונים (1919-1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ- 17,000 יהודים, וב- 1947 ירד מספרם לכ- 15,000.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ- 10,000 יהודים מאיזמיר לישראל.

בתחילת שנות ה- 60, חיו בעיר פחות מ- 2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתורכיה, אחרי איסטנבול.

כמה ארגונים התנדבותיים פעלו באיזמיר: "ליגה דה פאס" (ארגון השלום), נוסד ב- 1909 והיה מוקדש למודרניזציה של הקהילה. מאז 1925 נקרא בשמו התורכי Yardim ve Kardeslik Cemiyeti (ארגון אחווה וסיוע).

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), מילאה קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לתורכיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.

הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, ביניהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב- 1959. בשנות ה- 60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב- 1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער.

רוב היהודים בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 היו סוחרים, יצואנים או תעשיינים. המצב הכלכלי של הקהילה היה טוב, ויחסיה עם האוכלוסייה התורכית טובים, למעט כמה התקפות על חנויות יהודיות, שאירעו במהלך ההפגנות בנוגע למשבר קפריסין בספטמבר 1955.


החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה" , ארגון תרומות שנוסד ב- 1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב- 1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ- 150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד תורכית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאס מטפל כיום גם בחולים לא יהודים. בית האבות נמצא בסמוך.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
יצחק אלגזי

Isaac Ben Solomon Algazi (1882-1964), cantor and composer, born in Izmir (Smyrna), Turkey (then part of the Ottoman Empire). As a child he sung in a maftirim choir under the guidance of his father, a cantor and paytan. He then served as a teacher at the Talmud Torah and later became a cantor in Izmir. Beyond his interest in Jewish music, Algazi became an expert in traditional Turkish music. He organized special music courses and his pupils included notable musicians such as Alberto Hemsi.

Algazi's expertise in classical Turkish music led him to adapt and translate some of the pieces into Hebrew texts. In 1923, he was appointed as a cantor and music instructor at the Italian synagogue in the district of Galata, Istanbul. Later, in 1930, he became associated with the Jewish Ladino newspaper La voz de Oriente. Seeking new opportunities, Algazi moved to Paris in 1933 before finally settling in Montevideo, Uruguay. There, he actively participated in Sephardi congregation activities, leaving a significant impact on the community.

As a composer and adapter, he incorporated Turkish influences into synagogue songs, infusing them with a unique flavor. Although much of his work was transmitted orally, a few of his compositions and arrangements were recorded. His works that have survived in oral tradition are The Song of Deborah, Ha-Ben Yakkir Li Efrayim, Kiddush, Selihot, and songs from the Ladino folklore. Algazi also published Extrait du Fassil Husseini des chants juifs orientaux… adapté sous le contrôle de M. Isaac Algazi (1924-1925), a book in in which he connected five piyyutim to form a Turkish fassil (“suite”), each piece following a different uzul (“rhythmic pattern"). His other works include El judaismo, religion de amor (1945) and La Sabiduría Hebrea (1949).

דונדון
DONDON, DANON, DAGNON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים.

שם המשפחה דונדון הוא גרסה של תואר הכבוד הספרדי "דון" שפירושו "אדון" / "מר". אפשר שדנון הוא גרסה של השם דונדון. שמות משפחה אלה מתועדים בספרד ובצפון אפריקה. בחלק מהמקרים, דנון, בדומה לשמות בשמות דניון ודונדון, קשור בשמה של העיירה דנון באלג'יריה, ובמקרים אחרים קשור בשם המקראי דן. שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים בדוגמאות הבאות: במאה ה-18 יוסף בן דנון, ששמו הקודם היה דונדון, צאצא למשפחה יהודית ממגורשי ספרד, אשר התיישבה בעיר עודג'ה במרוקו, מוזכר בספר "מלכי רבנן" מאת יוסף בנעים; במאה ה-14, דון מאיר אבן דניון ורעיתו דונה מירה מטולדו, ספרד, רכשו כרמים במקום בשם קוראל רוביו, ליד טולדו, על פי הרשום במסמך מ-15 במרץ 1350; במאה ה-15 הברן (אברהם) אבן דנון מופיע ברשימת חברי הקהילה ה יהודית בעיר טודלה, ספרד; במאה ה-16, הרב יצחק דונדון חתום על תקנות של הקהילה היהודית בעיר פאס, מרוקו, בשנים 1545 ו-1556; במאה ה-19 הרב יום טוב דנון כיהן כרב ראשי של סמירנה (איזמיר, בטורקיה) וחיבר פירוש לספר "יד חזקה" של הרמב"ם (סלוניקי, 1846). במאה ה-20,מרק דנון, מנהיג קהילתי קנדי אשר נולד במרוקו.
מגנזי
MAGNESI, MAGNEZI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה מגנזי קשור בשמה של העיר מגנזיה (היום מניסה), הנמצאת צפונית-מזרחית לעיר איזמיר (בעבר סמירנה) בטורקיה. הקהילה היהודית של מניסה מתועדת החל מהמאה ה-1 לסה"נ. במקרים מסויימים שם המשפחה מגנסי נגזר ממילה ערבית שפירושה "גנדרני". אפשר שבמקור שם משפחה זה נגזר מכינוי אישי.

שמות משפחה דומים כוללים את מגנצ'י, מגנאג'י ומגנג'י.
גייט, גאיט
BEN GHIYAT, BENGHIAT, BENGUIAT, GAYAT, IBN GHIAT

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

השם גיאת קשור בשמו של השבט הבֶּרְבֵּרִי גיאתה או בשמו של האיזור ג'בל גיאתה במרוקו. יהודי צפון אפריקה חיו בשכנות עם השבטים הבֶּרְבֵּרִים וקיימו עמם קשרים קרובים. לפעמים היהודים תיווכו בין השבטים הבֶּרְבֵּרִים כאשר אלה נאבקו ביניהם. במקור אפשר ששם משפחה זה היה תואר או כינוי של משפחה יהודית אשר קיימה מגעים קרובים עם בני השבט גיאתה. הפירוש המילולי של השם גיאת הוא "מושיע", בערבית. פירוש המילה הערבית איבן הוא "בנו של". שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים במקרים הבאים:

הרב יצחק בן יהודה אבן גיאת (1089-1038/1030) כיהן כרב הראשי של העיר לוסינה בדרום ספרד, וידוע כפוסק, פרשן, פילוסוף ופייטן, מחברו של פירשוים לתנ"ך ולתלמוד ושל פיוטים ושירים.

הרב יחיאל בנגיאת נפטר בירושלים בשנת 1784; העיתונאי והמחבר אלכסנדר בנגיאת נולד בסמירנה (איזמיר) בטורקיה (נפטר בשנת 1924); לאופולד בנגיאת, אספן עתיקות נודע ממוצא טורקי, חי במשך מספר שנים בפריס, צרפת, ובשנת 1930 התיישב בעיר טנג'יר, מרוקו.
קוריאל
CURIEL, DE CURIEL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה הספרדיים קוריאל ודה קוריאל קשורים בשמה של העיירה קוריאל במחוז וליאדוליד, ספרד. קוריאל ודה קוריאל מתועדים כשמות משפחה יהודיים בספרד החל מהמאה ה-15. מאיר דה קוריאל מטולדו מוזכר במסמך מ-8 ביולי 1482, שבו ניתנה לו הרשות לקיים פעילות מסחרית בעיר טולדו, ספרד; הרב ישראל בן משה קוריאל, יליד ספרד, שימש כרב בעיר צפת בארץ ישראל במאה ה-16, לאחר גירוש ספרד; משה דה קוריאל שימש כרב בקושתא (איסטנבול) במאה ה-16; משה קוריאל מאמסטרדם שימש כשליחו של מלך פורטוגל בעיר המבורג, גרמניה, במאה ה-17, אשר בשנת 1639 תיווך במחלוקת בין הקהילות "בית יעקוב", "נווה שלום" ו"בית ישראל" באמסטרדם; יעקוב קוריאל (הידוע גם בשם אלכסנדר נונז דה קוסטה) מאמסטרדם, שימש כראש המשלחת הפורטוגלית בעיר המבורג, גרמניה, והועסק ע"י המלך דון חואן ה-4, אשר העניק לו את תואר האצולה "הידאלגו דה קסה ראל" ("אציל של בית המלוכה"), ובמקביל כיהן כנשיא בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרם (נפטר בשנת 1665 בהמבורג); משה דה דויד קוריאל נמנה עם נכבדי הקהילה היהודית בלונדון, אנגליה, במאה ה-18; הרב אברהם דה קוריאל שימש כרב ראשי של העיר סמירנה (איזמיר) בטורקיה (נפטר בשנת 1705); אברהם בן מנחם קוריאל שימש כרב בוונציה בשנת 1882. במאה ה-18, קוריאל מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מ-10 באפריל, 1797, של יעקוב, בנו של אברהם קוריאל, ושל רעיתו פלומבה, בתו של רפאל שלום.
מאלאניה טריפה די מאדרי, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 34 (1920)

מאלאניה טריפה די מאדרי ("קלל את בטן האם" - בלאדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 34 הינו השישי מתום עשרת כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1969, והוא כולל שירים שרשם חמזי בתורכיה ובמצרים ב-1920.

בשיר זה אב מקלל את גורלו כאב לשבעה בנות, וללא כל בן. הבת הצעירה מתנדבת לצאת למלחמה מחופשת כחייל, והופכת לגיבורת מלחמה.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד..

בואינו אסי ביבה לה קוסחואיגרה, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 34 (1969)

בואינו אסי ביבה לה קוסחואיגרה ("כה תחיה לה בטוב, מחותנת" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 34 הינו השישי מתום עשרת כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1969, והוא כולל שירים שרשם חמזי בתורכיה ובמצרים ב-1920.

שיר זה מתאר תלונות של אישה כלפי חמותה שלא נותנת לה כלום, בעוד החתן נותן מתנות מפוארות.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד..

מוריניקה א מי יאמאן, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 34 (1969)

מוריניקה א מי יאמאן ("שחרחורת יקראוני" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 34 הינו השישי מתום עשרת כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1969, והוא כולל שירים שרשם חמזי בתורכיה ובמצרים ב-1920.

שיר זה מספר את סיפורה של איזה יפה ומשוזפת. מלחים מתאהבים בה ומזמינים אותה להפליג עמם.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד..

איי מאנצבו, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 34 (1969)

איי מאנצבו ("הו העלם" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 34 הינו השישי מתום עשרת כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1969, והוא כולל שירים שרשם חמזי בתורכיה ובמצרים ב-1920.

שיר זה מספר על המאהב הצעיר של מלכת צרפת.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד..

איל בואן ויאר, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 34 (1969)

איל בואן ויאר "הבר הטוב" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 34 הינו השישי מתום עשרת כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1969, והוא כולל שירים שרשם חמזי בתורכיה ובמצרים ב-1920.

שיר זה עובר על כל השלבים בהכנת לחם.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד..