קהילת יהודי באדן ביי ויין

Josef Frank (1885-1967), architect, engineer, designer, professor, born in Baden, near Vienna, Austria. In 1910 he received his diploma as an engineer at the Technologische Hochschule, in Vienna. He operated there as a freelance architect until the early 1930s. He often worked with architect Oskar Wlach, and occasionally with Oskar Strand, on buildings in Vienna and Pernitz, Lower Austria. Among his many projects, he designed building interiors including the Museum of East Asian Art, Koeln, Germany (1912). From 1914 to 1925, he was professor at the School of Art and Crafts, Vienna. Frank also collaborated with the ‘Wiener Kreis’ group (Otto Neurath and others) and Adolf Loos.

In 1925 he worked in partnership with Josef Hoffmann, Peter Behrons, Oskar Strand and Carl Witzmann on the Austrian pavilion at the International Exhibition of Art and Crafts, Paris. From 1924 to 1932 he built a number of municipal housing units, one family house, and other buildings in Vienna including the Karl-Marx-Hof (1930). Concurrently in 1925 he, with Oskar Wlach, founded the interior decoration store in Vienna Haus und Garten. Frank also designed furniture, wallpaper and other items for the home. He was a member of the O.W.B (Oesterreichisch Werkbund, and its vice President in 1929), and organized its 1927 exhibition in Vienna representing Austria at the International Werkbundsiedlung Weissenhof, Stuttgart, with a two-family house. In 1929 he founded the C.I.A.M. ‘Congres Internationaux d’Architecture Moderne,’ and participated in C.I.A.M. conventions. he edited the Internationale Werkbundsiedlung from 1932 to 1934. Frank was a member of the S.P.D. (Socialdemokratische Partei Deutschlands - the German Social Democrat).

In 1932, he started his first projects for the interior decoration store Svenskt Tenn, Stockholm, Sweden and in 1934 he immigrated to Sweden and settled in Stockholm where he worked as a designer at Svenskt Tenn leaving in 1941. He also received public and private commissions (embassies, banks, buildings and private homes) for furniture, decorative objects, wallpaper, textiles etc. His architectural works included Villa Wehtje Falsterbo (1936). In 1937 he participated in World’s Fair, Paris.

Josef Frank moved to the USA in 1941 where he was professor of architecture at the New York School for Research, New York through 1946. He lived temporarily in London, where he was a member of the architect’s organization ‘The Circle’ (in 1964 honorary member) and in 1952 he returned to Stockholm.

Frank received the Grand Prize of Austria in 1965 and an exhibition was sponsored by the Austrian Society for Architects. In 1968 a retrospective exhibition took place at the National Museum of Stockholm, entitled ‘Josef Frank 20 ar i Svenskt Tenn’, another large retrospective exhibition was held in his honor at the Austrian Museum for Applied Art in 1975.

מקס ריינהרט (1873 - 1943), במאי תיאטרון, נולד כמקסימיליאן גולדמן, בעיר באדן ליד וינה, אוסטריה. הוא התחיל בדרכו בגיל 17 כשחקן ועוזר במאי בתיאטרון הממלכתי של זלצבורג. בשנת 1894 הוא עבר לתיאטרון הגרמני בברלין, שם ניהל אותו משנת 1905. מאוחר יותר הקים את התיאטרון הקאמרי ליד התיאטרון הגרמני ושם העלה הפקות קטנות ומחזות מודרניים. הוא התפרסם בכל גרמניה כבמאי של "חלום ליל קיץ" בשנת 1905. במשך עבודתו בגרמניה ביים 600 הפקות, מתוכן 22 מחזות שייקספיריים. לריינהרט הייתה השפעה מרחיקת לכת מאחר שרוב הבמאים הנודעים של שנות ה-1920 ו-1930 היו תלמידיו. כאשר הנאצים עלו לשלטון בשנת 1933 הוא היגר לארה"ב והקים בית ספר למשחק וסדנת תיאטרון בהוליווד.

Vilmos Vazsonyi (1868-1926), lawyer and politician, born in Sumeg, Hungary (then part of Austria-Hungary). He was the first Jew in Hungary to become minister of justice. As a law student in Budapest, he joined the extreme nationalist group which protested against the supression of Hungarian nationalism in the combined Austro-Hungarian army.

He founded the club of Junior Democrats in Budapest of which he was lifelong chairman. This club was devoted to improving the living conditions of the petit bourgeoisie whom the socialists had previously ignored. In 1894 Vazsonyi was elected to the Budapest municipal council. He collaborated with Istvan Barczy in fighting municipal corruption and the result of his effort was the transfer of transport and other public utilities from private ownership to city management. Vazsonyi was elected deputy to the lower house of the Hungarian Parliament in 1901 and continued his fight against corruption in public life. During World War I he became minister of justice and was made a privy councillor, but he retired from public life when his scheme to extend the franchise was rejected; he later went into exile.

He returned to Hungary during Count Bethlen's counterrevolutionary regime (1921-31) and helped to expose counterfeiting of French banknotes which influential political circles had arranged for as part of their foreign policy. In his youth Vazsonyi fought for equal rights for the Jewish religious community in Hungary.

He published Az onkormanyzat ("Self Government"), A valasztasi elv a kulfoldi kozigazgatasban ("The Principle of Election in Foreign Administrations"), A szavazas decentralizacioja ("The Decentralization of Voting") among others. Vazsonyi contributed to several daily newspapers and founded the A polgar ("The Citizen"). His writings and speeches were published posthumously Vazsonyi Vilmos beszedei es irasai, 2 vols. (1927). Vazsonyi died in Baden near Vienna.

Philip (Fulop) Schey von Koromla (1798-1881), businessman and financier, born in Koszeg, Hungary (then part of the Austrian Empire). Educated by his orthodox father, he directed the family wholesale business at his native town. He was also on good terms with the government and the imperial court of Vienna, especially after the revolution of 1848, because he remained loyal to the House of Habsburg and refrained from participation in the Hungarian revolt. Emperor Franz Joseph expressly acknowledged Schey's attitude when he knighted him in 1859. The emperor also mentioned Schey's benevolence, which was in fact considerable. He erected at his own expense a synagogue and a hospital at Koszeg, and contributed to charitable causes on a non-sectarian basis. Schey was the first Hungarian Jew to become a member of the nobility of Austria. He died in Baden bei Wien, Austria.

משפחת טלר ונופשים אחרים,
באדן, אוסטריה, 1914-1913
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות סוזי קירש, ישראל)

מראה מבחוץ של בית הכנסת בבאדן בי וין, אוסטריה, מאי 2011

המבנה הנוכחי המשרת את הקהילה בבאדן בי וין שוקם ועוצב מחדש בשנים 2005-2003. בית הכנסת הראשון של הקהילה הוקם ב-1868 ובניין חדש נבנה ב-1914. עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית בית הכנסת הושחת בידי הנאצים אבל שרד את ליל הבדולח (נובמבר 1938) בגלל קירבתו לבניין כבאי האש. בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה הבניין שימש את הצבא הסובייטי ואחר כך הושב לקהילה היהודית. אולם התפילה מכיל 75 מושבים לגברים ו-40 לנשים, והוא מופרד במסך

צילום: חיים גיוזלי

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות חיים גיוזלי

דוד פופר (1843- 1913), צ'לן ומלחין. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה, ולמד אצל גיאורג גולטרמן בקונסרבטוריון של פראג. בשנים 1873-1868 היה צ'לן ראשי באופרת החצר של וינה. כמו כן, היה חבר ברביעיית הובאי (Hubay Quartet). משנת 1896 לימד באקדמיה הלאומית למוסיקה בבודפשט. הלחין יצירות וירטואוזיות לצ'לו, וביניהן ארבעה קונצ'רטים ומספר קטעים קצרים. פופר הוא מחברה של מתודה ללימוד הנגינה בצ'לו (1901). נפטר בבאדן, ליד וינה, אוסטריה.

Michael Lazar Biedermann (1769-1843), engraver, industrialist, merchant and banker, born in Bratislava, Slovakia (then Pressburg, Austrian Empire). He started his career in Vienna as an engraver apprentice. Soon he excelled himself in his craft and won several prices. His first letter of tolerance, which enabled him to reside in Vienna and practice his skills was granted him in 1792. In 1798 he was commissioned to engrave the Imperial Seal. His tolerance as a seal engraver and dealer in antiques was extended for another three years in 1801. Biedermann rose to the rank of court jeweler. In 1802 Biedermann began to build up a second economic mainstay when he entered the wool trade after a visit to the Leipzig trade fair and quickly made Vienna a center of the international wool trade. In 1808 he received the state license to operate as a wholesaler. In addition to the wool trade, Biedermann soon began to focus on wool products from his own production, with factories in Vienna, Lower Austria and Telc (Teltsch, in German) in Moravia (now in Czech Republic). He adopted the newly developed industrial technology building the first wool sorting factory in the Austrian Empire that employed almost 3,000 workers He belonged to the enlightened section of Vienna Jews, was active in the affairs of the Jewish community and advocated Jewish emancipation. He helped founding a Jewish school and in 1826 the Stadttempel synagogue of Vienna. Biedermann died at Baden bei Wien and was buried in Vienna.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.