דלג לתוכן האתר >
מראה מבחוץ של בית הכנסת הגדול ברומא, איטליה, שנות ה-1980
מראה מבחוץ של בית הכנסת הגדול ברומא, איטליה, שנות ה-1980

קהילת יהודי רומא

רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.

בנימין בן אברהם ענב (1215- 1295), משורר. נולד ברומא, איטליה, ולמד אצל המשורר מאיר בן משה ואצל יואב, דניאל ויצחק מקאמרינו (Camerino). מעייניו ניתנו, בעיקר, להלכה, אך היה לו ידע נרחב גם במתמטיקה ובאסטרונומיה.
ענו התחיל לכתוב שירה ב-1239. שירתו כוללת קינות וסליחות שנושאם היסטורי. רבות מן הסליחות שכתב נכללו במחזור התפילה בנוסח איטליה. נפטר ברומא, איטליה.

משורר. נולד ברומא, איטליה, ולמד אצל המשורר מאיר בן משה. ב-1239, בעקבות הוצאת דיבתו של התלמוד על ידי ניקולס דונין, כתב את הפיוט אל מי אנוסה לעזרה. נפטר ברומא, איטליה.

קרשנצו דל מונטה (1868- 1935), משורר. נולד ברומא, איטליה. חיבר סונטות, תחילה ברומנסקו (דיאלקט רומי), ואחר-כך, בעקבות האמנציפציה שהיהודים זכו לה ב-1870, בדיאלקט היהודי-איטלקי, כדי לשמר את השפה ואת הפולקלור הייחודי שלה.
שיריו של דל מונטה על הגטו ברומא מתארים חיי יומיום באופן חי ומלא-הבעה. אהבתו לניב המיוחד הביאה אותו למחקרים בלשניים ולבניית הדקדוק שלה. שיריו פורסמו בשני כרכים: "סונטות יהודיות-רומנסקיות" (1927) ו"סונטות יהודיות-רומנסקיות חדשות" (1933). כרך שלישי ראה אור ב-1955, לאחר מותו. נפטר ברומא, איטליה.

אנצו חיים סירני (1905- 1944), ציוני שנולדו ברומא, איטליה. סירני קיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטה של רומא בשנת 1924, תקופה שבה גם היה מעורב בפעילות ציונית בקרב יהדות איטליה.

ב-1926 עבר סירני לישראל, שם עבד בחוות חקלאיות, כמזכיר בתנועת העבודה והיה ממייסדי קיבוץ גבעת ברנר. לעתים קרובות נשלח למשימות ציוניות לאירופה, בין השאר בגרמניה 1931-1934, שם סייע להעביר נכסים יהודים מגרמניה לארץ ישראל.

במהלך מלחמת העולם השנייה סירני היה בשליחות במצרים, יוון, עיראק ואיטליה. בשליחותו האחרונה הוצנח באיטליה כקצין בצבא בריטי. סירני נפל בשבי הגרמנים, נשלח למחנה ריכוז דכאו ושם גם נרצח.
על שמו נקרא קיבוץ "נצר סירני"

 

משה די סגני (די סני) (1969-1903), רופא ופרטיזן במלחמת העולם השנייה, נולד ברומא, איטליה, בן למשפחה יהודית מקומית. הוא למד רפואה באוניברסיטה לה ספינצה (La Sapienza), שברומא. בתקופה זו לקח חלק בפעילות הציונית שנוהלה על ידי אנצו סרני. בתחילת שנות 1930 הוא התמחה בפירנצה ברפואת ילדים. בפירנצה די סגני הכיר את אשתו לעתיד, פינה, שלמדה רוקחות בעיר והייתה בתו של הרב נפתלי רוט, רבה של העיר רוסה (רוסטשוק) שבבולגריה ולימים רבה הראשון של שכונת תל ברוך בתל אביב. בתקופת שהותו בפירנצה, די סגני היה פעיל בקבוצת ממשיכיו של הרב מרגולייס, שתרם רבות לחידוש החיים היהודים, דתיים וציונים, באיטליה.
 
בשנת 1936 די סגני גויס ונשלח לספרד כרופא של המשלחת של הצלב האדום האיטלקי. בעקבות חוקי הגזע של 1938 הוא הודח והוחזר לאיטליה. כמו כן, הוא פוטר מעבודתו כרומא בבית החולים "לאזרו ספלנצאני". עקב קירבתו לרב פראטו, רבה הראשי של רומא שנאלץ לעזוב את תפקידו בשנת 1938 בשל עמדותיו הציוניות ואנטי פשיסטיות, ולאור השתייכותו לסיעה הציונית של וועד הקהילה היהודית ברומא, די סגני היה תחת המעקב של המשטרה החשאית הפשיסטית.
 
ב-26 בספטמבר 1943, כחודש לאחר ההשתלטות הגרמנית על איטליה, הוטל על הקהילה היהודית ברומא כופר של 50 ק"ג זהב, תחת האיום כי אי עמידה בתשלום תביא ללקיחת מאתיים בני ערובה. משה די סגני, שנכלל ברשימת בני ערובה, הוזהר על הסכנה על ידי חברו נאווה, סגן עורך העיתון "איל ג'ורנלה ד'איטליה" (Il Giornale d'Italia), בו עבד בתקופת לימודיו באוניברסיטה. די סגני נמלט מרומא עם אשתו ושני ילדיו, פרידה בת ה- 6 ואליו בן ה-3 לעיר סן סברינו במחוז מרקה (San Severino Marche), שבמרכז איטליה, והסתתר בצריף הצמוד לבית חברו, ג'וליו סטראמפלי בסריפולה. עם הגיעו לסן סברינו, די סגני התגייס לקבוצת פרטיזנים שהתארגנה באותם הימים תחת פיקודו של מריו דהפנגר במסגרת הבריגדה הפרטיזנית החמישית "גריבלדי". הקבוצה, שלימים הייתה לכוח הגדול של מערך הפרטיזני של מחוז מרקה, נקראה "גדוד ראשון מריו". הגדוד הורכב מקבוצה הטרוגנית של לוחמים, שבויי מלחמה יוגוסלבים, מתנגדי המשטר הפשיסטי, נרדפים על רקע פוליטי וגזעי וקצינים וחיילים של הצבא האיטלקי. אזור הפעילות של הגדוד היה עמק הנהר פוטנצה, בעל חשיבות אסטרטגית בשל היותו נקודת התפר בין שני הכבישים העיקריים שחיברו בין רומא לבין החוף האדריאתי. מיום היווסדו ועד לשחרור העיר סן סברינו ב-2 ביולי 1944, עסק הגדוד בפעולות לחימה רציפות, שכללו חבלה בדרכי תחבורה ותקשורת, הגנה על אוכלוסיה אזרחית, מניעת גיוס לצבא הפשיסטי המתחדש ופעולות כנגד היחידות הנאצי-פשיסטיות. משה די סגני היה מפקד הרפואה של הגדוד, והשתתף ברוב הפעולות המלחמתיות. אחד הקרבות בו לקח חלק היה קרב וולדיולה ב- 24.3.1944, הקרב הגדול של המערכת הפרטיזנית במחוז מרקה, ובשל תפקודו זכה למדליית כסף על גבורה בקרב. בנוסף לפעילותו כלוחם, הוא הגיש עזרה רפואית לאוכלוסיה האזרחית באזור מוכה הקרבות. פעילות זו זכתה להערכה רבה.
 
עם שחרורה של העיר סן סברינו, די סגני שב לרומא והמשיך בעבודתו כרופא. הוא נישאר פעיל בארגונים היהודים ברומא והיה חבר בוועד הקהילה היהודית עד שנת 1965.
 
הזיכרון של פעילותו של די סגני כרופא וכלוחם עדיין חי באזור שהותו בתקופת המלחמה. בשנת 1996, חגיגות החמישים לרפובליקה האיטלקית בעיר סן סברינו הוקדשו לזכרו. באוקטובר 2011 העיר סן סברינו העניקה לזכרו אזרחות כבוד לשלושת ילדיו. לקראת אירוע זה יצא לאור הספר Mose` Di Segni medico e partigiano בו פורסם לראשונה היומן של הגדוד הפרטיזנים שחובר בשנת 1944 על ידידי סגני עצמו. בתו הבכורה פרידה מתגוררת באנקונה, במחוז מרקה, רוקחת במקצועה ופעילה בקהילה היהודית בעירה. הבן אליו, קרדיולוג במקצועו, עלה לישראל בשנת 1974. בשנת 1949 נולד למשפת די סגני בן נוסף, ריקרדו, גם הוא רופא במקצועו, המכהן משנת 2002 כרב הראשי של רומא.

 יחיאל בן יקותיאל בן בנימין ענב (המאה ה-13), משורר. נולד ברומא, איטליה. הוא מחברה של יצירה חשובה שנקראה תחילה בית מידות (קונסטנטינופול, 1512) ואחר כך – מעלות המידות (קרמונה, 1556). הספר עוסק בהתנהגות מוסרית, מבוסס על מקורות תלמודיים, מדרשיים ואחרים, ונפתח ונגמר בשיר. עוד שיר מאת יחיאל ענו נמצא בסופו של התלמוד הירושלמי, שאותו העתיק. זוהי קינה על שרפתם של 21 גווילי תורה באש שפרצה בטרסטברה (Trastevere) ברומא. נפטר ברומא, איטליה.

Sergio Piperno (1906-1976), jurist and community leader, President of the Union of Jewish Communities of Italy, born in Rome, Italy, into a family well integrated into the Jewish community. In 1967 he added to his family name, Piperno, the name  “Be’er”, in memory of his  great-great grandfather, Moshe Shabbatai Be’er, who served as Chief Rabbi of Rome until 1834. 

Piperno graduated in law in 1930. He started his career as a justice, working in Cavarzere and Dolo (near Venice) and then in Milan, where he was Public Prosecutor (Procuratore del Re). While serving in this capacity, the Fascist racial laws (1938), that excluded Jews from all public positions, went into effect. Piperno was deply affected on a personal level, because he could not believe that Italy, which he had served loyally, would exclude him just because he was Jewish.

Having lost the job he was prepared for, he became a sales agent for small firms. In the meantime, he began to be engaged in activities linked to the Jewish community, like the Delasem (Delegazione per l’Assistenza agli Emigranti Ebrei, active between 1939 and 1947).

On September 8, 1943 Rome was occupied by the Nazis; on October 16, 1943 there was a mass raid during which some 1,000 Jews were artrested. Piperno managed to escape and then succeeded in getting a fake identity card under the name of Enrico Marini, a displaced person from the South of Italy, then already under the control of the Allied forces.  Piperno changed his look (wearing glasses and growing  moustache) and went into hiding with his family in another area of Rome where hardly anybody could recognize him, staying there until the liberation by the Allied forces on June 4, 1944.

In the new Italy, which had become a repubblic in 1946, Piperno was reintegrated in his previous career as a judge, and eventually he reached a top level position, being appointed to the Supreme Court in 1969.

At the same time he continued with his engagement with the Jewish Community: he was elected member of the Board of the Jewish Community of Rome soon after the liberation; he was one of the promoters of Italian ORT in 1946 and was active in the Keren Hayesod when he was posted to Turin, as a judge of the Court of Appeal (1953). As representative of Keren Hayesod he took part in the Congress of the Union of Italian Jewish Communities (UCII) in 1956, and was elected as member of the board, and then as President. He was reelected in the next four Congresses and remained in this position for 20 years, until his death, on June 5, 1976.

During his presidency Sergio Piperno maintained good relationships with leading Italian politicians, such as the Italian President Giuseppe Saragat and Prime Minister Giulio Andreotti. He also started new relations with the Vatican, where Pope John XXIII had agreed to eliminate the words perfidi giudei ("perfidous Jews") from Good Friday’s prayers of the Catholic Church. This was the beginning of a new approach in the Jewish-Catholics relations which eventually led to the decree Nostra Aetate by the Second Vatican Council (1965). Piperno was often consulted by Cardinal Agostino Bea who wrote the initial draft of the decree.

Bearing in mind the need not to forgive what happened during 1938-1945, Piperno promoted the historical monograph Storia degli ebrei italiani sotto il fascismo ("History of Italian Jews under Fascism", 1962) by Prof. Renzo De Felice, which became the basis for understand the fate of the Italian Jews during the Holocaust. He also was instrumental in the establishment of the Centro di Documentazione Ebraica ("Center for Jewish Documentation"), in Milan, which collected many documents and photographs of that period.

Sergio Piperno felt a very strong tie with Israel. He took part in the procession of Roman Jews under the Arch of Titus in Rome soon after the U.N. resolution of November 29, 1947 - up to that point, Roman Jews had always refused to pass under the arch, because it was erected to celebrate the destruction of the Second Temple in 70 CE and the enslavement of the Jews. He visited for the first time Israel as President of the Italian Jewish Communities in 1958, and hosted in Rome Golda Meir and Abba Eban when they came as representatives of the State of Israel.

In the international scene, Sergio Piperno Beer was active, in collaboration with the Chief Rabbi of Rome, Rabbi Elio Toaff, in helping evacuate the nearly 4,000 Libyan Jews, who immediately after the Israeli victory in the Six-Day War (June 1967) found themselves in real danger. Thanks to their negotiations with the Italian government, the Jews were allowed by Libyan authorities to escape to Italy, where they added a new vitality to the local Community eventually becaming fully integrated. During the 1970s Piperno also strongly backed the international campaign on behalf of the Soviet Jews' right to emigrate. 

Piperno married Livia Modigliani In March 1943 and they had four children: Giuliana, b. 1944; Maurizio, b. 1945; Gino, b. 1949; Bruno, b. 1951.                                                                                              

ריטה לוי-מונטלצ'יני (1909-2012), ניורולוגית, כלת פרס נובל לרפואה לשנת 1986, נולדה בטורינו, איטליה. סיימה את לימודיה באוניברסיטת טורינו והמשיכה לעבוד במקום. ב-1939, עם פרסום חוקי הגזע נאסר עליה להמשיך את מחקריה באוניברסיטה. היא המשיכה את מחקרה במעבדה מאולתרת בביתה. את תוצאות המחקר הזה פרסמה בבלגיה. ב-1947 עברה לאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, מיזורי, ועבדה בשיתוף עם פרופסור ויקטור המבורגר. ב-1977 שבה לאיטליה ומונתה לראש המחלקה לביולוגיה של התא במכון למחקר מדעי ברומא.

אמיליו אמיליו (1905-1989), פיזיקאי, מגלה האנטי-פרוטו, נולד בטיבולי שבאיטליה. הוא החל בלימודי הנדסה ברומא ועבר ללימודי פיזיקה, בהדרכתו של הפיזיקאי הנודע, חתן פרס נובל, אנריקו פרמי. ב-1928 הוענק לו תואר דוקטור. הוא לימד באונברסיטת רומא, וב-1936 מונה לראש המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת פלרמו.

ב-1938, בעקבות תקנות אנטישמיות בשרות הציבורי שקבעה הממשלה הפשיסטית, היגר סגרה לארה"ב והצטרף לאוניברסיטת ברקלי. הוא קיבל אזרחות אמריקנית והשתתף במאמץ האמריקני לבניית פצצת האטום. אחרי פרישתו ב-1978, חזר לאוניברסיטת רומא.

בשנת 1959 זכה אמיליו סגרה בפרס נובל לפיזיקה, במשותף עם אוון צ'מברליין, "בעבור גילוי האנטי-פרוטון". הפרוטון הוא חלקיק, טעון חיובית, המצוי במספרים שונים בגרעין האטום. האנטי-פרוטון הוא חלקיק דומה, אך בעל מטען שלילי. ניגוד המטענים ביניהם הופך כל מפגש לאירוע דרמטי בו הם מבטלים זה את זה.

פרקש, לדיסלאוס (לסלו) (1904-1948) כימאי-פיזיקאלי, נולד באימפריה האוסטרו-הונגרית, בעירה דונסרדהיי, ( Dunaszerdahely; כיום דונסקה סטרדה Dunska Streda שבסלובקיה), וגדל בנאג'ווארד שבטרנסילבניה (כיום אוראדיה, ברומניה). אביו היה רוקח, והבעלים של בית מרקחת גדול וכן תקופה מסוימת ראש אגודת הסוחרים המקומית. המשפחה השתייכה לזרם הניאולוגי (רפורמי) ההונגרי. לפרקש היו שני אחים, אדלברט ((Adalbert(1906 -1995) ופאול ( 1909 - 1991).

לאחר סיום לימודיו התיכוניים, בהצטיינות רבה, הוא עבר בשנת 1922 לווינה ללמוד כימיה בבית הספר הטכני הגבוה (Technische Hochschule). אחיו אדלברט, שהתמחה באותם המקצועות, הצטרף אליו בווינה כעבור שנתיים. באביב 1925, עבר לדיסלאוס פרקש לברלין להמשך הלימודים בבית ספר הטכני הגבוה, וכעבור שנה וחצי, הוסמך כמהנדס כימי. לאחר מכן, המשיך בלימודים ובמחקר במכון לכימיה פיסיקלית על שם הקיסר וילהלם, בראשותו של פרופ' פריץ האבר (Fritz Haber), חתן פרס נובל לשנת 1918. בשנת 1928 קיבל תואר דוקטור עבור עבודתו, בהנחיית פרופ' ק.פ. בונהופר ( Bonhoeffer), על מנגנון הדיסוציאציה הפוטוכימית של יודיד המימן. בהמלצת מורו, ובזכות עבודת הדוקטורט הייחודית שלו, בחר בו פרופ' האבר כעוזרו האישי.

לאחר עליית היטלר לשלטון בראשית 1933, נאלץ האבר לפטר את פרקש, כמו את יתר העובדים היהודים הרבים במכון. פרקש עבר לבריטניה ובסיוע הקרן המרכזית למען יהדות גרמניה, המשיך בעבודתו המדעית באוניברסיטת קיימברידג'. שם, במחלקה למדע קולואידי שבראשה עמד פרופ' אריק רידיל (Eric Rideal), המשיך במחקר יחד עם אחיו אדלברט (שבינתיים גם השלים את עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית בונהופר). האחים פרקש עסקו בעיקר בחקר מימן קל וכבד – נושא שזכה בפרסום נרחב.

כתוצאה מהמלצתו החמה של פרופ' פריץ האבר, הזמין פרופ' חיים ויצמן, בשם האוניברסיטה העברית, את פרקש בסתיו 1934, להקים את המחלקה לכימיה-פיזיקאלית בירושלים, ולעמוד בראשה. פרקש הגיע לירושלים באביב 1935, וחלקית היה גם קשור למחקר במכון זיו ברחובות ( לימים - מכון ויצמן). בקיץ 1939 נסע פרקש למספר חודשים לאירופה ולארה"ב, לגיוס כספים עבור האוניברסיטה, ולמפגש עם חבריו המדענים. הוא אף תמך בפיתוח המחקר לביקוע האטום – נושא שקיבל דגש מיוחד בארה"ב בזמן המלחמה באמצעות "פרויקט מאנהטן" לפיתוח פצצת האטום. פרקש היה בקשר עם פיזיקאיים, איתם עבד ולמד עוד באירופה , אשר לקחו חלק בפרויקט זה.

פרקש ראה חשיבות רבה בשילוב מחקר בסיסי עם מחקר יישומי ותעשייתי כדי להקים ולהרחיב את התעשייה בארץ ישראל. הוא פעל לפיתוח אמצעים כימיקליים ושיטות עבודה לשיפור תעשיית גידול וייצוא פרי ההדר, התעשייה החקלאית והכימית וכן לפיתוח ים המלח. לדוגמא, פותחה שיטה למניעת ריקבון בפרי-ההדר ובתבואה באסמים. כיועץ מדעי ראשי לחברת האשלג עסק פרקש בשיטות לאידוי המלח בבריכות, וכן הוצאת הברום והכימיקלים האחרים ממי ים-המלח. פרקש חישב את דיאגראמת הפאזות להפקת האשלג, ויזם והגה את רעיון הסכרים בדרום ים-המלח.

בשנות מלחמת העולם השנייה, בשל מחסור ביבוא כימיקלים ומכשירים חיוניים, נרתמה מחלקתו של פרקש באוניברסיטה העברית למאמץ המלחמתי וסייעה לבעלות הברית. פרקש מונה כמזכיר המדעי של הוועדה המדעית המייעצת למועצת האספקה למזרח הקרוב, והואריכז את עבודתה המעשית. בשנים 1944-1940 הוא גם כיהן כיו"ר הוועד המרכזי לפיתוח התעשייה הכימית בארץ ישראל. במחלקתו פותחו תהליכים להפקת חומצת חומץ מאלכוהול לתעשיית שימורי המזון, מתיל כלוריד לקירור, אתילן די-ברומיד לשימור תבואה, חומרי בידוד וחיטוי, צבעי הסוואה ועוד.

ההתחלות של מחקר יישומי, מאז שלהי שנות השלושים ודרך שנות המלחמה, היוו בסיס לתעשיות הכימיקליות הישראליות העתידיות כמו "אגן", "מכתשים", "תרכובות ברום", "פריקלאס" ו"מפעלי ים המלח". תלמידיו של פרקש הם אלו שהמשיכו את הכיוון שהוא הטווה עבורם במחקרים יישומיים, ופיתחו תחומי מחקר ותעשייה מגוונים.

בשלהי מלחמת 1948, מונה פרקש ליועץ מדעי בכיר למחלקת המחקר של חיל האוויר ומאוחר יותר נתבקש על ידי דוד בן-גוריון לפעול להקמת המועצה המדעית לארץ ישראל. בסוף דצמבר 1948, יצא פרקש בשליחות עלומה מטעם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, והאוניברסיטה העברית לארצות הברית. בדרכו, סמוך לרומא, המטוס בו טס התרסק, והוא נהרג יחד עם הצוות ויתר הנוסעים. במקום הוקמה אנדרטה לזכר 12 הנספים.

פרקש פרסם בחייו הקצרים 91 מאמרים מדעיים, בעצמו וביחד עם מדענים נוספים.

בשנת 1940 נשא פרקש לאישה את חנה אהרוני (אהרונוביץ), מיקרוביולוגית שלמדה ועבדה באוניברסיטה העברית. לזוג נולדו שתי בנות – ליאורה בשנת 1944, ורותי בשנת 1948.

בשנת 1990 הוקם במכון לכימיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, "מרכז פרקש לתהליכים מושרי-אור" באמצעות קרן מינרבה, שבמימון ממשלת גרמניה. המרכז פעל עד 2013. במחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית הוצבה תצוגה על מפעל חייו. ארכיונו האישי והמדעי של פרקש שמור במחלקת הארכיונים, בספריה הלאומית בירושלים, שם אף הוצגה תערוכה בשנת 1998 וראה אור קטלוג " פרופ' ל. פרקש 1904 – 1948 : סיפורה של חלוציות מדעית". בנותיו, רותי גבע וליאורה קרויאנקר הפיקו סרט "המסע שלא תם" (2013) (A Journey – Unfinished), אודות חייו ופועלו, אשר הוקרן במסגרות שונות, ןאף זכה ב"ציון לשבח" בפסטיבל סרטי "העין היהודית" באשקלון ב 2013.

לינק לסרט: http://vimeo.com/58931388
הסיסמא: farkas48
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
קהילת יהודי רומא
רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
בנימין בן אברהם ענב

בנימין בן אברהם ענב (1215- 1295), משורר. נולד ברומא, איטליה, ולמד אצל המשורר מאיר בן משה ואצל יואב, דניאל ויצחק מקאמרינו (Camerino). מעייניו ניתנו, בעיקר, להלכה, אך היה לו ידע נרחב גם במתמטיקה ובאסטרונומיה.
ענו התחיל לכתוב שירה ב-1239. שירתו כוללת קינות וסליחות שנושאם היסטורי. רבות מן הסליחות שכתב נכללו במחזור התפילה בנוסח איטליה. נפטר ברומא, איטליה.

יהודה בן בנימין הרופא ענב
משורר. נולד ברומא, איטליה, ולמד אצל המשורר מאיר בן משה. ב-1239, בעקבות הוצאת דיבתו של התלמוד על ידי ניקולס דונין, כתב את הפיוט אל מי אנוסה לעזרה. נפטר ברומא, איטליה.
קרשנצו דל מונטה

קרשנצו דל מונטה (1868- 1935), משורר. נולד ברומא, איטליה. חיבר סונטות, תחילה ברומנסקו (דיאלקט רומי), ואחר-כך, בעקבות האמנציפציה שהיהודים זכו לה ב-1870, בדיאלקט היהודי-איטלקי, כדי לשמר את השפה ואת הפולקלור הייחודי שלה.
שיריו של דל מונטה על הגטו ברומא מתארים חיי יומיום באופן חי ומלא-הבעה. אהבתו לניב המיוחד הביאה אותו למחקרים בלשניים ולבניית הדקדוק שלה. שיריו פורסמו בשני כרכים: "סונטות יהודיות-רומנסקיות" (1927) ו"סונטות יהודיות-רומנסקיות חדשות" (1933). כרך שלישי ראה אור ב-1955, לאחר מותו. נפטר ברומא, איטליה.

אנזו סרני

אנצו חיים סירני (1905- 1944), ציוני שנולדו ברומא, איטליה. סירני קיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטה של רומא בשנת 1924, תקופה שבה גם היה מעורב בפעילות ציונית בקרב יהדות איטליה.

ב-1926 עבר סירני לישראל, שם עבד בחוות חקלאיות, כמזכיר בתנועת העבודה והיה ממייסדי קיבוץ גבעת ברנר. לעתים קרובות נשלח למשימות ציוניות לאירופה, בין השאר בגרמניה 1931-1934, שם סייע להעביר נכסים יהודים מגרמניה לארץ ישראל.

במהלך מלחמת העולם השנייה סירני היה בשליחות במצרים, יוון, עיראק ואיטליה. בשליחותו האחרונה הוצנח באיטליה כקצין בצבא בריטי. סירני נפל בשבי הגרמנים, נשלח למחנה ריכוז דכאו ושם גם נרצח.
על שמו נקרא קיבוץ "נצר סירני"

משה די סגני (די סני)

 

משה די סגני (די סני) (1969-1903), רופא ופרטיזן במלחמת העולם השנייה, נולד ברומא, איטליה, בן למשפחה יהודית מקומית. הוא למד רפואה באוניברסיטה לה ספינצה (La Sapienza), שברומא. בתקופה זו לקח חלק בפעילות הציונית שנוהלה על ידי אנצו סרני. בתחילת שנות 1930 הוא התמחה בפירנצה ברפואת ילדים. בפירנצה די סגני הכיר את אשתו לעתיד, פינה, שלמדה רוקחות בעיר והייתה בתו של הרב נפתלי רוט, רבה של העיר רוסה (רוסטשוק) שבבולגריה ולימים רבה הראשון של שכונת תל ברוך בתל אביב. בתקופת שהותו בפירנצה, די סגני היה פעיל בקבוצת ממשיכיו של הרב מרגולייס, שתרם רבות לחידוש החיים היהודים, דתיים וציונים, באיטליה.
 
בשנת 1936 די סגני גויס ונשלח לספרד כרופא של המשלחת של הצלב האדום האיטלקי. בעקבות חוקי הגזע של 1938 הוא הודח והוחזר לאיטליה. כמו כן, הוא פוטר מעבודתו כרומא בבית החולים "לאזרו ספלנצאני". עקב קירבתו לרב פראטו, רבה הראשי של רומא שנאלץ לעזוב את תפקידו בשנת 1938 בשל עמדותיו הציוניות ואנטי פשיסטיות, ולאור השתייכותו לסיעה הציונית של וועד הקהילה היהודית ברומא, די סגני היה תחת המעקב של המשטרה החשאית הפשיסטית.
 
ב-26 בספטמבר 1943, כחודש לאחר ההשתלטות הגרמנית על איטליה, הוטל על הקהילה היהודית ברומא כופר של 50 ק"ג זהב, תחת האיום כי אי עמידה בתשלום תביא ללקיחת מאתיים בני ערובה. משה די סגני, שנכלל ברשימת בני ערובה, הוזהר על הסכנה על ידי חברו נאווה, סגן עורך העיתון "איל ג'ורנלה ד'איטליה" (Il Giornale d'Italia), בו עבד בתקופת לימודיו באוניברסיטה. די סגני נמלט מרומא עם אשתו ושני ילדיו, פרידה בת ה- 6 ואליו בן ה-3 לעיר סן סברינו במחוז מרקה (San Severino Marche), שבמרכז איטליה, והסתתר בצריף הצמוד לבית חברו, ג'וליו סטראמפלי בסריפולה. עם הגיעו לסן סברינו, די סגני התגייס לקבוצת פרטיזנים שהתארגנה באותם הימים תחת פיקודו של מריו דהפנגר במסגרת הבריגדה הפרטיזנית החמישית "גריבלדי". הקבוצה, שלימים הייתה לכוח הגדול של מערך הפרטיזני של מחוז מרקה, נקראה "גדוד ראשון מריו". הגדוד הורכב מקבוצה הטרוגנית של לוחמים, שבויי מלחמה יוגוסלבים, מתנגדי המשטר הפשיסטי, נרדפים על רקע פוליטי וגזעי וקצינים וחיילים של הצבא האיטלקי. אזור הפעילות של הגדוד היה עמק הנהר פוטנצה, בעל חשיבות אסטרטגית בשל היותו נקודת התפר בין שני הכבישים העיקריים שחיברו בין רומא לבין החוף האדריאתי. מיום היווסדו ועד לשחרור העיר סן סברינו ב-2 ביולי 1944, עסק הגדוד בפעולות לחימה רציפות, שכללו חבלה בדרכי תחבורה ותקשורת, הגנה על אוכלוסיה אזרחית, מניעת גיוס לצבא הפשיסטי המתחדש ופעולות כנגד היחידות הנאצי-פשיסטיות. משה די סגני היה מפקד הרפואה של הגדוד, והשתתף ברוב הפעולות המלחמתיות. אחד הקרבות בו לקח חלק היה קרב וולדיולה ב- 24.3.1944, הקרב הגדול של המערכת הפרטיזנית במחוז מרקה, ובשל תפקודו זכה למדליית כסף על גבורה בקרב. בנוסף לפעילותו כלוחם, הוא הגיש עזרה רפואית לאוכלוסיה האזרחית באזור מוכה הקרבות. פעילות זו זכתה להערכה רבה.
 
עם שחרורה של העיר סן סברינו, די סגני שב לרומא והמשיך בעבודתו כרופא. הוא נישאר פעיל בארגונים היהודים ברומא והיה חבר בוועד הקהילה היהודית עד שנת 1965.
 
הזיכרון של פעילותו של די סגני כרופא וכלוחם עדיין חי באזור שהותו בתקופת המלחמה. בשנת 1996, חגיגות החמישים לרפובליקה האיטלקית בעיר סן סברינו הוקדשו לזכרו. באוקטובר 2011 העיר סן סברינו העניקה לזכרו אזרחות כבוד לשלושת ילדיו. לקראת אירוע זה יצא לאור הספר Mose` Di Segni medico e partigiano בו פורסם לראשונה היומן של הגדוד הפרטיזנים שחובר בשנת 1944 על ידידי סגני עצמו. בתו הבכורה פרידה מתגוררת באנקונה, במחוז מרקה, רוקחת במקצועה ופעילה בקהילה היהודית בעירה. הבן אליו, קרדיולוג במקצועו, עלה לישראל בשנת 1974. בשנת 1949 נולד למשפת די סגני בן נוסף, ריקרדו, גם הוא רופא במקצועו, המכהן משנת 2002 כרב הראשי של רומא.
יחיאל בן יקותיאל בן בנימין ענב

 יחיאל בן יקותיאל בן בנימין ענב (המאה ה-13), משורר. נולד ברומא, איטליה. הוא מחברה של יצירה חשובה שנקראה תחילה בית מידות (קונסטנטינופול, 1512) ואחר כך – מעלות המידות (קרמונה, 1556). הספר עוסק בהתנהגות מוסרית, מבוסס על מקורות תלמודיים, מדרשיים ואחרים, ונפתח ונגמר בשיר. עוד שיר מאת יחיאל ענו נמצא בסופו של התלמוד הירושלמי, שאותו העתיק. זוהי קינה על שרפתם של 21 גווילי תורה באש שפרצה בטרסטברה (Trastevere) ברומא. נפטר ברומא, איטליה.

Sergio Piperno

Sergio Piperno (1906-1976), jurist and community leader, President of the Union of Jewish Communities of Italy, born in Rome, Italy, into a family well integrated into the Jewish community. In 1967 he added to his family name, Piperno, the name  “Be’er”, in memory of his  great-great grandfather, Moshe Shabbatai Be’er, who served as Chief Rabbi of Rome until 1834. 

Piperno graduated in law in 1930. He started his career as a justice, working in Cavarzere and Dolo (near Venice) and then in Milan, where he was Public Prosecutor (Procuratore del Re). While serving in this capacity, the Fascist racial laws (1938), that excluded Jews from all public positions, went into effect. Piperno was deply affected on a personal level, because he could not believe that Italy, which he had served loyally, would exclude him just because he was Jewish.

Having lost the job he was prepared for, he became a sales agent for small firms. In the meantime, he began to be engaged in activities linked to the Jewish community, like the Delasem (Delegazione per l’Assistenza agli Emigranti Ebrei, active between 1939 and 1947).

On September 8, 1943 Rome was occupied by the Nazis; on October 16, 1943 there was a mass raid during which some 1,000 Jews were artrested. Piperno managed to escape and then succeeded in getting a fake identity card under the name of Enrico Marini, a displaced person from the South of Italy, then already under the control of the Allied forces.  Piperno changed his look (wearing glasses and growing  moustache) and went into hiding with his family in another area of Rome where hardly anybody could recognize him, staying there until the liberation by the Allied forces on June 4, 1944.

In the new Italy, which had become a repubblic in 1946, Piperno was reintegrated in his previous career as a judge, and eventually he reached a top level position, being appointed to the Supreme Court in 1969.

At the same time he continued with his engagement with the Jewish Community: he was elected member of the Board of the Jewish Community of Rome soon after the liberation; he was one of the promoters of Italian ORT in 1946 and was active in the Keren Hayesod when he was posted to Turin, as a judge of the Court of Appeal (1953). As representative of Keren Hayesod he took part in the Congress of the Union of Italian Jewish Communities (UCII) in 1956, and was elected as member of the board, and then as President. He was reelected in the next four Congresses and remained in this position for 20 years, until his death, on June 5, 1976.

During his presidency Sergio Piperno maintained good relationships with leading Italian politicians, such as the Italian President Giuseppe Saragat and Prime Minister Giulio Andreotti. He also started new relations with the Vatican, where Pope John XXIII had agreed to eliminate the words perfidi giudei ("perfidous Jews") from Good Friday’s prayers of the Catholic Church. This was the beginning of a new approach in the Jewish-Catholics relations which eventually led to the decree Nostra Aetate by the Second Vatican Council (1965). Piperno was often consulted by Cardinal Agostino Bea who wrote the initial draft of the decree.

Bearing in mind the need not to forgive what happened during 1938-1945, Piperno promoted the historical monograph Storia degli ebrei italiani sotto il fascismo ("History of Italian Jews under Fascism", 1962) by Prof. Renzo De Felice, which became the basis for understand the fate of the Italian Jews during the Holocaust. He also was instrumental in the establishment of the Centro di Documentazione Ebraica ("Center for Jewish Documentation"), in Milan, which collected many documents and photographs of that period.

Sergio Piperno felt a very strong tie with Israel. He took part in the procession of Roman Jews under the Arch of Titus in Rome soon after the U.N. resolution of November 29, 1947 - up to that point, Roman Jews had always refused to pass under the arch, because it was erected to celebrate the destruction of the Second Temple in 70 CE and the enslavement of the Jews. He visited for the first time Israel as President of the Italian Jewish Communities in 1958, and hosted in Rome Golda Meir and Abba Eban when they came as representatives of the State of Israel.

In the international scene, Sergio Piperno Beer was active, in collaboration with the Chief Rabbi of Rome, Rabbi Elio Toaff, in helping evacuate the nearly 4,000 Libyan Jews, who immediately after the Israeli victory in the Six-Day War (June 1967) found themselves in real danger. Thanks to their negotiations with the Italian government, the Jews were allowed by Libyan authorities to escape to Italy, where they added a new vitality to the local Community eventually becaming fully integrated. During the 1970s Piperno also strongly backed the international campaign on behalf of the Soviet Jews' right to emigrate. 

Piperno married Livia Modigliani In March 1943 and they had four children: Giuliana, b. 1944; Maurizio, b. 1945; Gino, b. 1949; Bruno, b. 1951.                                                                                              

ריטה לוי-מונטלצ'יני

ריטה לוי-מונטלצ'יני (1909-2012), ניורולוגית, כלת פרס נובל לרפואה לשנת 1986, נולדה בטורינו, איטליה. סיימה את לימודיה באוניברסיטת טורינו והמשיכה לעבוד במקום. ב-1939, עם פרסום חוקי הגזע נאסר עליה להמשיך את מחקריה באוניברסיטה. היא המשיכה את מחקרה במעבדה מאולתרת בביתה. את תוצאות המחקר הזה פרסמה בבלגיה. ב-1947 עברה לאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, מיזורי, ועבדה בשיתוף עם פרופסור ויקטור המבורגר. ב-1977 שבה לאיטליה ומונתה לראש המחלקה לביולוגיה של התא במכון למחקר מדעי ברומא.

אמיליו אמיליו

אמיליו אמיליו (1905-1989), פיזיקאי, מגלה האנטי-פרוטו, נולד בטיבולי שבאיטליה. הוא החל בלימודי הנדסה ברומא ועבר ללימודי פיזיקה, בהדרכתו של הפיזיקאי הנודע, חתן פרס נובל, אנריקו פרמי. ב-1928 הוענק לו תואר דוקטור. הוא לימד באונברסיטת רומא, וב-1936 מונה לראש המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת פלרמו.

ב-1938, בעקבות תקנות אנטישמיות בשרות הציבורי שקבעה הממשלה הפשיסטית, היגר סגרה לארה"ב והצטרף לאוניברסיטת ברקלי. הוא קיבל אזרחות אמריקנית והשתתף במאמץ האמריקני לבניית פצצת האטום. אחרי פרישתו ב-1978, חזר לאוניברסיטת רומא.

בשנת 1959 זכה אמיליו סגרה בפרס נובל לפיזיקה, במשותף עם אוון צ'מברליין, "בעבור גילוי האנטי-פרוטון". הפרוטון הוא חלקיק, טעון חיובית, המצוי במספרים שונים בגרעין האטום. האנטי-פרוטון הוא חלקיק דומה, אך בעל מטען שלילי. ניגוד המטענים ביניהם הופך כל מפגש לאירוע דרמטי בו הם מבטלים זה את זה.

לדיסלאוס (לסלו) פרקש
פרקש, לדיסלאוס (לסלו) (1904-1948) כימאי-פיזיקאלי, נולד באימפריה האוסטרו-הונגרית, בעירה דונסרדהיי, ( Dunaszerdahely; כיום דונסקה סטרדה Dunska Streda שבסלובקיה), וגדל בנאג'ווארד שבטרנסילבניה (כיום אוראדיה, ברומניה). אביו היה רוקח, והבעלים של בית מרקחת גדול וכן תקופה מסוימת ראש אגודת הסוחרים המקומית. המשפחה השתייכה לזרם הניאולוגי (רפורמי) ההונגרי. לפרקש היו שני אחים, אדלברט ((Adalbert(1906 -1995) ופאול ( 1909 - 1991).

לאחר סיום לימודיו התיכוניים, בהצטיינות רבה, הוא עבר בשנת 1922 לווינה ללמוד כימיה בבית הספר הטכני הגבוה (Technische Hochschule). אחיו אדלברט, שהתמחה באותם המקצועות, הצטרף אליו בווינה כעבור שנתיים. באביב 1925, עבר לדיסלאוס פרקש לברלין להמשך הלימודים בבית ספר הטכני הגבוה, וכעבור שנה וחצי, הוסמך כמהנדס כימי. לאחר מכן, המשיך בלימודים ובמחקר במכון לכימיה פיסיקלית על שם הקיסר וילהלם, בראשותו של פרופ' פריץ האבר (Fritz Haber), חתן פרס נובל לשנת 1918. בשנת 1928 קיבל תואר דוקטור עבור עבודתו, בהנחיית פרופ' ק.פ. בונהופר ( Bonhoeffer), על מנגנון הדיסוציאציה הפוטוכימית של יודיד המימן. בהמלצת מורו, ובזכות עבודת הדוקטורט הייחודית שלו, בחר בו פרופ' האבר כעוזרו האישי.

לאחר עליית היטלר לשלטון בראשית 1933, נאלץ האבר לפטר את פרקש, כמו את יתר העובדים היהודים הרבים במכון. פרקש עבר לבריטניה ובסיוע הקרן המרכזית למען יהדות גרמניה, המשיך בעבודתו המדעית באוניברסיטת קיימברידג'. שם, במחלקה למדע קולואידי שבראשה עמד פרופ' אריק רידיל (Eric Rideal), המשיך במחקר יחד עם אחיו אדלברט (שבינתיים גם השלים את עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית בונהופר). האחים פרקש עסקו בעיקר בחקר מימן קל וכבד – נושא שזכה בפרסום נרחב.

כתוצאה מהמלצתו החמה של פרופ' פריץ האבר, הזמין פרופ' חיים ויצמן, בשם האוניברסיטה העברית, את פרקש בסתיו 1934, להקים את המחלקה לכימיה-פיזיקאלית בירושלים, ולעמוד בראשה. פרקש הגיע לירושלים באביב 1935, וחלקית היה גם קשור למחקר במכון זיו ברחובות ( לימים - מכון ויצמן). בקיץ 1939 נסע פרקש למספר חודשים לאירופה ולארה"ב, לגיוס כספים עבור האוניברסיטה, ולמפגש עם חבריו המדענים. הוא אף תמך בפיתוח המחקר לביקוע האטום – נושא שקיבל דגש מיוחד בארה"ב בזמן המלחמה באמצעות "פרויקט מאנהטן" לפיתוח פצצת האטום. פרקש היה בקשר עם פיזיקאיים, איתם עבד ולמד עוד באירופה , אשר לקחו חלק בפרויקט זה.

פרקש ראה חשיבות רבה בשילוב מחקר בסיסי עם מחקר יישומי ותעשייתי כדי להקים ולהרחיב את התעשייה בארץ ישראל. הוא פעל לפיתוח אמצעים כימיקליים ושיטות עבודה לשיפור תעשיית גידול וייצוא פרי ההדר, התעשייה החקלאית והכימית וכן לפיתוח ים המלח. לדוגמא, פותחה שיטה למניעת ריקבון בפרי-ההדר ובתבואה באסמים. כיועץ מדעי ראשי לחברת האשלג עסק פרקש בשיטות לאידוי המלח בבריכות, וכן הוצאת הברום והכימיקלים האחרים ממי ים-המלח. פרקש חישב את דיאגראמת הפאזות להפקת האשלג, ויזם והגה את רעיון הסכרים בדרום ים-המלח.

בשנות מלחמת העולם השנייה, בשל מחסור ביבוא כימיקלים ומכשירים חיוניים, נרתמה מחלקתו של פרקש באוניברסיטה העברית למאמץ המלחמתי וסייעה לבעלות הברית. פרקש מונה כמזכיר המדעי של הוועדה המדעית המייעצת למועצת האספקה למזרח הקרוב, והואריכז את עבודתה המעשית. בשנים 1944-1940 הוא גם כיהן כיו"ר הוועד המרכזי לפיתוח התעשייה הכימית בארץ ישראל. במחלקתו פותחו תהליכים להפקת חומצת חומץ מאלכוהול לתעשיית שימורי המזון, מתיל כלוריד לקירור, אתילן די-ברומיד לשימור תבואה, חומרי בידוד וחיטוי, צבעי הסוואה ועוד.

ההתחלות של מחקר יישומי, מאז שלהי שנות השלושים ודרך שנות המלחמה, היוו בסיס לתעשיות הכימיקליות הישראליות העתידיות כמו "אגן", "מכתשים", "תרכובות ברום", "פריקלאס" ו"מפעלי ים המלח". תלמידיו של פרקש הם אלו שהמשיכו את הכיוון שהוא הטווה עבורם במחקרים יישומיים, ופיתחו תחומי מחקר ותעשייה מגוונים.

בשלהי מלחמת 1948, מונה פרקש ליועץ מדעי בכיר למחלקת המחקר של חיל האוויר ומאוחר יותר נתבקש על ידי דוד בן-גוריון לפעול להקמת המועצה המדעית לארץ ישראל. בסוף דצמבר 1948, יצא פרקש בשליחות עלומה מטעם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, והאוניברסיטה העברית לארצות הברית. בדרכו, סמוך לרומא, המטוס בו טס התרסק, והוא נהרג יחד עם הצוות ויתר הנוסעים. במקום הוקמה אנדרטה לזכר 12 הנספים.

פרקש פרסם בחייו הקצרים 91 מאמרים מדעיים, בעצמו וביחד עם מדענים נוספים.

בשנת 1940 נשא פרקש לאישה את חנה אהרוני (אהרונוביץ), מיקרוביולוגית שלמדה ועבדה באוניברסיטה העברית. לזוג נולדו שתי בנות – ליאורה בשנת 1944, ורותי בשנת 1948.

בשנת 1990 הוקם במכון לכימיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, "מרכז פרקש לתהליכים מושרי-אור" באמצעות קרן מינרבה, שבמימון ממשלת גרמניה. המרכז פעל עד 2013. במחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית הוצבה תצוגה על מפעל חייו. ארכיונו האישי והמדעי של פרקש שמור במחלקת הארכיונים, בספריה הלאומית בירושלים, שם אף הוצגה תערוכה בשנת 1998 וראה אור קטלוג " פרופ' ל. פרקש 1904 – 1948 : סיפורה של חלוציות מדעית". בנותיו, רותי גבע וליאורה קרויאנקר הפיקו סרט "המסע שלא תם" (2013) (A Journey – Unfinished), אודות חייו ופועלו, אשר הוקרן במסגרות שונות, ןאף זכה ב"ציון לשבח" בפסטיבל סרטי "העין היהודית" באשקלון ב 2013.

לינק לסרט: http://vimeo.com/58931388
הסיסמא: farkas48