קהילת יהודי עדן

עדן Aden

בערבית: عدن‎‎ 

עיר נמל בדרום חצי האי ערב, תימן , בעבר בירת הרפובליקה של תימן הדרומית.


הידיעות על יהודי עדן לפני המאה העשירית אינן ברורות, ייתכן שהיו שם יהודים כבר בתקופת הממלכות היהודיות בחמיר במאות השנייה והשלישית לפני-הספירה. המסורת המקובלת בקרב יהודי עדן היא, שהגיעו עם חורבן בית ראשון. תעודות "הגניזה הקהירית" מעידות על קהילה יהודית בעדן במאה העשירית, שהיו לה קשרים עם יהודי ארץ ישראל, מצרים ובבל. במאה ה- 12 עם כיבושי הסלג'וקים הגיעה הקהילה לפריחה כלכלית, חברתית ותרבותית. היהודים שלטו אז בסחר עם הודו, וסוחרים יהודים ממצרים מהודו ומציילון התיישבו בעדן.

בשנת 1198, בתקופת שלטון תימן, הוטלה גזירת שמד על היהודים. אך ב- 1202 נרצח המושל התימני, והיהודים שבו לדתם. במאה ה- 13 חלה הרעה כלכלית שנמשכה עד הכיבוש העות'מאני ב- 1538. במאה ה- 16 שגשגה הקהילה ומספר המשפחות היהודיות היה כ- 3,000.

מ- 1498, גלוי דרך הים להודו, ירדה חשיבותה הכלכלית של עדן והקהילה היהודית הדלדלה. בשנת 1635 כבשו סולטאני לחג' את האזור מידי התורכים. מצב היהודים הורע, ונערכו פרעות.

ב- 1835 מסר נוסע בריטי שהיהודים מתגוררים בבקתות ויש להם בית כנסת אחד ושני בתי ספר (תלמוד תורה). עם הכיבוש הבריטי (1839) מנו יהודי עדן 250 נפש, ומאז גדלה הקהילה בשל הגירה לעיר מרחבי תימן. מרבית יהודי אל-מוח'א עברו לעדן.

בשנת 1850 נעשתה עדן לנמל חופשי, מספר היהודים עלה ל- 568, ונפתחו בפניהם משרות בממשלה. ב- 1860 מנתה הקהילה כ- 1,500 נפש. נכללו כ- 300 יהודים מעדת "בני ישראל" בהודו שבאו עם הצבא הבריטי, בתפקידים צבאיים ומינהליים, והביאו עמם את משפחותיהם. ב- 1872 היו 1,300 יהודים בעדן, ובאותה השנה תקפו מוסלמים את הרובע היהודי.

במאי 1932 פרעו מוסלמים ברובע היהודי, שדדו חנויות ופצעו 55 יהודים. השלטונות הבריטים מנעו הגירת פליטים יהודים מתימן ודרשו מהאמאם של תימן למנוע הגירת יהודים. ב- 1943 הוציא האמאם צו המונע הגירה.

מאז מאורעות 1936 בארץ-ישראל היו גילויי איבה והסתה תכופים. בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל (נובמבר 1947) גברו ההתפרעויות. בקהילה היו אז כ- 8,000 יהודים. 82 יהודים נהרגו, 76 נפצעו ו- 170 חנויות נבזזו. שני בתי הספר נשרפו. שופט-חוקר קבע תשלום פיצוי חלקי, אך השלטונות התחמקו מתשלום פיצויים והציעו לקהילה להתכחש לציונות כדי להביא לרגיעה.

בשנת 1946 היו בעדן 7,273 יהודים וב- 1952 נותרו רק כ- 1,000. רובם בעלי עסקים ובעלי רכוש. באמצע שנות החמישים נותרו 831 נפש. במועצת המחוקקים ובמועצת העירייה לא נכללו עוד נציגים יהודים.

פעולות איבה נגד יהודים היו שוב ב- 1953. ב- 1958, כשהוכרז האיחוד של מצרים, סוריה ותימן, שוב ניסו לפרוע ביהודים. ב- 1965 מנתה הקהילה כ- 450 נפש. 150 היהודים האחרונים עזבו ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הם נאלצו להשאיר את רכושם. הבריטים עזבו את עדן בנובמבר 1967.


היהודים התגוררו ברובע היהודי בעיר, הרובע העתיק “Crater”, וחנויותיהם היו ברובע המסחרי החדש "Steamer Point".

עד לכיבוש הבריטי מרביתם היו צורפים, לאחר מכן עברו לעסוק במסחר, ברוכלות ובפקידות. הקהילה כללה יהודים דתיים, שעיקרה הזקנים; דור ביניים, שטעם חינוך אירופי והדור הצעיר, שמסוף המאה ה- 19 היה מעורב בפעילות ציוניות.

בראש הקהילה עמד נשיא. דורות רבים היו הנשיאים ממשפחת בנין. (לפני הכיבוש הבריטי עמד בראש הקהילה "נגיד"). בעדן היו 15 בתי כנסת וביניהם בית הכנסת הגדול "מגן אברהם" ("אל- מעלאמה אל-כבירה") שנוסד ב- 1860 בידי מנחם מיסה, ובתי הכנסת הפרטיים "משה חנוך", "אל-פרחי" ו"שמואל נסים"; בית כנסת "מגן דוד" של יהודי רדאע ובית הכנסת המפואר "סוכת שלום" ("סלים"), שנבנה ב- 1924 בידי סלים מנחם מיסה והיה מפואר, בית כנסת הקדש הפליטים התימנים ובית הכנסת של משפחת חבשוש. לקהילה היו שני בתי עלמין, האחד פרטי.

לאחר הכיבוש הבריטי השתקעו יהודים ספרדים מהודו, ממצרים, מעיראק ומתורכיה וטבעו את חותמם על צביונה המיוחד של הקהילה. בלטו משפחת ר' משה חנוך הלוי, שמוצאה מאזמיר (תורכיה) ומשפחת מיסה. לאחר הכיבוש הבריטי מנחם מיסה בנין היה הנשיא הראשון (נפטר ב- 1864). בנוסף לנשיא היה בקהילה בית דין. אב בית הדין שלט בתרומות ובקופת הצדקה. בין הדיינים היו הרב ישועה (נפטר ב- 1855), מארי יצחק כהן, מנחם בנין (נפטר ב- 1888). בין הרבנים נודע ר' יצחק הכהן (נפטר ב- 1931).

בשנות השבעים של המאה ה- 19 החלה "אגודת אחים" (Anglo-Jewish Association) להתעניין בפתיחת בית ספר, אך משפחת מיסה ורבני הקהילה חששו מהתערבות חיצונית. בשנת 1912 נפתח בית ספר לבנים על-שם יהודה מנחם משה. בשנת 1914 יסדה משפחת מיסה בית ספר מפואר לבנים שנקרא אחר-כך על-שם המלך ג'ורג' החמישי של בריטניה, ובפי היהודים נקרא "אל-אסכול". היה בו אולם תפילה.

ב- 1928 נפתח "בית ספר לבנות שלום". בית ספר נוסף לבנות היה על שם סלים. במקביל הוקמו גדודי צופים וצופות. בקהילה פעל בית דפוס עברי שנוסד ב- 1891 בידי ר' מנחם עוואד.

בשנת 1911 ביקר שמואל יבנאלי שבדק אפשרויות להביא יהודים לארץ-ישראל. פעילות ציונית אינטנסיבית החלה ב- 1923 בהקמת סניפים לקרן היסוד ולקרן-הקיימת. ב- 1928 נוסד המועדון היהודי הראשון "התאחדות צעירים עבריים".

בשנת 1928 פתחה מחלקת העלייה של ההסתדרות הציונית משרד עלייה בעדן. ב- 1930 הגיעה משלחת של הסוכנות, בעקבותיה עלו ב- 1930 585 יהודים מתימן לארץ-ישראל דרך עדן. נבחר ועד חדש לקהילה בשם "ועד יהודי עדן", שהחל לפנות במכתבי עזרה לעלייה, וזאת בניגוד לדעת משפחת מיסה ששלטה בקהילה. בשנת 1929 נשלח לראשונה ציר מעדן לקונגרס הציוני הכ"א.

בשנת 1945 הגיעו שליחים, הקימו מועדונים עבריים "התקווה ו"המועדון היהודי", ופתחו קורסים למדריכים. הנהגת הקהילה השמרנית התנגדה לפעילות. ובכל-זאת פעלו "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר" והוכשרו מדריכים למחנות הפליטים. ב- 1947 היו 300 חברים בתנועה. בשנת 1949 היו בעדן ארבעה איגודי נוער יהודי: "החלוץ", "התקווה", "המועדון היהודי" ו"העובד"; שני גדודי צופים יהודיים, האחד של נערים שנוסד ב- 1929 והאחר של נערות שנוסד ב- 1932, והיה ארגון נשים בשם "ארגון אמהות".

ביולי 1947 נמצאו בשטח עדן כ- 3,850 פליטים יהודים מתימן. לאחר העלייה הגדולה לישראל (1952-1948) המשיכה הקהילה לקיים קשרים עם מוסדות יהודיים בעיקר בלונדון. בשנת 1952 נפתח מחדש בית הספר "סוכת שלום" שנשרף, ונפתחו כיתות מעורבות. בית הספר פעל עד לצאת אחרוני היהודים את עדן, בשנת 1967.