מקור השם מרקוס

Marius Mircu (born Israel Marcus) (1909-2008), journalist, writer, and historian, born in Bacau, Romania. He attended high school in Bacău and Law School of the University of Bucharest graduating in 1936. He started his journalistic career at Gazeta. During the years of the Fascist regime in Romania, Mircu served as president of the Association of Young Jewish Writers and Artists in Romania. He joined the Communist party while it was still a small illegal organization and continued to work in the party apparatus until he was marginalized. 

After the Holocaust, he was the first journalist to write about the persecution of the Jews of Romania, particularly about the Pogrom of Dorohoi in July 1940, The Pogrom of Iasi in June 1941, and the ghettos and the concentration camps in Transnistria. Mircu was in charge of the archive-documentation department of the Jewish Community of Bucharest and then of the Federation of Jewish Communities in Romania (FCER) from 1942 to 1987 and was the first director of the Museum of Jewish History from 1982 to 1987.

He immigrated to Israel in 1987 and continued his journalistic activity at Kol Israel (Israeli radio) as presenter of a series of over 200 episodes focused on the history of the Jewish press in Romania as well as a prolific contributor to the Romanian-language press in Israel.

Mircu wrote more than forty books including 24 de ore în jurul lumii (“24 hours around the world”, 1932), Văzduhul ne cheamă (“The Air Calls Us”, 1934), N-am descoperit America! (“I didn't discover America!”, 1937), Amintirile unei student (“Memories of a student”, 1940), Pogromurile din Bucovina și Dorohoi (“The pogroms in Bucovina and Dorohoi”’, 1945), Peste cincizeci de ani (“In Fifty Year Time”, 1967), Croitorul din Back (“The Tailor of Back”, 1979), M-am născut reporter (“I was born a reporter”, 1987), Din nou șapte momente - din istoria evreilor în România: Oameni de omenie, în vremuri de neomenie (“Again seven moments - from the history of the Jews in Romania: People of humanity, in times of inhumanity”, 1987), Treizeci și șase de stâlpi ai lumii (“Thirty-six Pillars of the World”, 1994).

Mircu was awarded the Prize for Children’s Literature in 1951 and the Sion Special Prize for his entire literary and publishing activity in 2002.

Marius Mircu was the brother of Solomon Marcus and Marcel Marcian.

Ilarie Voronca (born Eduard Marcus) (1903-1946), avant-garde poet, born in Braila, Romania. After graduating from law school in Bucharest, he worked for various insurance companies and banks. He started his literary activity by publishing poems in the Sburătorul literar, Flacăra, Năzuința, and Contimporanul literary periodicals. These early poems were collected in his first volume Restriști (“Hard Times”, 1923) with illustrations by Victor Brauner. One year later, having discovered the Dadaism, he changed his style dramatically and turned into a major member of the avant-gardist literary and artistic movements in Romania. Along with Victor Brauner and Stephan Roll, he published the constructivist magazine 75HP in 1924. After 1927 he joined the surrealist movement.

In 1933 he immigrated to France settling in Paris. His works published in French include Poèmes parmi les hommes (1934) with a illustration by Marc Chagall, L'Apprenti fantôme (1938), Beauté de ce monde (1940), Arbre (1942). During the German occupation of France in WW II, he joined the French Resistance as a writer and fighter taking part in the battle to liberate the city of Rodez. He visited Romania last time in January 1946 and after his return to Paris he committed suicide. Much of his work was published posthumously. During his lifetime he published over thirty collections of poetry and other works, of them nineteen were published in France. Another ten books were published after his death in France and in Romania.  

ריטובה RIETAVAS

(במקורות היהודיים ריטעבע)

עיירה במחוז ממל (KLAIPEDA - MEMEL), ליטא.


ריטובה שוכנת בין עיר הנמל ממל לעיר תלז (TELSIAI), באזור זאמוט העשיר בביצות ואגמים. העיירה סמוכה לנהר יורה (JURA) שנשפך לניימן (NEMUNAS) ושימש עורק תחבורה למסחר, בעקר להעברת עצים ברפסודות לגרמניה. בריטובה התפתח הסחר בפשתה ובגרעיניה שמהם מפיקים שמן.

בעבר הייתה העיירה בבעלות אציל פולני, הגרף אוגינסקי (OGINSKI), שסלל את רחובותיה וצרפה לרשת חשמל, אולם התאנה לקהילה היהודית והרס את בית הכנסת. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בליטא העצמאית (1918), החזיר יורשו הגרף זלוצקי (ZALUCKI) את אדמת בית הכנסת ליהודים וארמונו שמש אכסניה לבית ספר לחקלאות.

אין ידיעות על ראשית התישבות יהודים בריטובה, אך ידוע שהיתה שם קהילה משך מאות בשנים. הקהילה נזכרת בפינקס "ועד מדינת ליטא" (שפעל מאמצע המאה ה-16 עד 1764) כמקום כנוס קהילות של האיזור.

בית כנסת בריטובה "די שול" היה בנוי מעץ ומסוגנן. אליו הגיעו שליחים מישיבות וממוסדות ציוניים. במקום היו גם בית מדרש וישיבה בה למדו תלמידים רבים מריטובה והסביבה.

תלמידי חכמים ידועים מבני ריטובה היו: ר' אברהם אהרון בורשטיין, שחי בעיירה בסוף המאה ה-19,וייסד בראשית המאה ה-20 ישיבה ליד מוסקווה. לימים היה מתומכי הציונות המדינית ועלה לארץ ישראל. הוא התמנה לר"מ (ראש מתיבתא) בישיבתו של הרב קוק "מרכז הרב" בירושלים. הרב ברוך מרקוס ב"ר מאיר, יליד ריטובה, עלה לארץ ישראל בראשית המאה ה-20 והיה לרב הראשי של חיפה. ר' שלמה אהרון זלמנוביץ, לימים הרב הראשי של מונטריאול, כונה בצעירותו "המתמיד מריטובה". יש גורסים ששימש השראה לחיים נחמן ביאליק בשירו "המתמיד", כאשר למדו שניהם בישיבת וולוז'ין.

פרופסור גצל זליקוביץ (GEZL ZELIKOWITS), יליד העיירה, מומחה בינלאומי ללשונות שמיות ואגיפטולוגיה; סופר משורר ועיתונאי נודע בצעירותו כעילוי בישיבה של ריטובה.

ר' יצחק אליהו גפן היה רב הקהילה בראשית המאה העשרים. אחריו כיהן הרב האחרון של ריטובה, ר' שמואל פונדילר, שהיה פעיל בחיי הציבור ובעיצוב מוסדות הקהילה.

בעיירה פעל חדר מתוקן (בו למדו גם למודי חול) ובית ספר עברי שהקים בראשית המאה העשרים המורה יעקב לויתן (LEVITAN) מקופנהגן. ספרי הלימוד הוכנו בידי מורי בית הספר והודפסו בעיירה על ידי שמעון ורקול (VERKOL). בית ספר זה חדל להתקיים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. המורה והמחנך אלתר לויטה (LEVITE) ייסד בית ספר עברי בעיירה בשנת 1919. במקום פעלה ספריה ציבורית שהכילה אלפי ספרים.

בריטובה היה בית עלמין יהודי וחברה קדישא מקומית. הקהילה הפעילה מוסדות צדקה וגמילות חסדים כגון:"לינת צדק" ו"ביקור חולים".

היהודים בריטובה היו בעלי חנויות מכולת וסידקית, והתפרנסו גם ממסתר זעיר עם אכרי הסביבה. היו ביניהם בעלי מלאכה: נגרים, טייחים, נפחים, חייטים וסנדלרים. בגלל מחסור במקורות פרנסה היגרו צעירים מן הקהילה היהודית לארצות אחרות, בעיקר לדרום אפריקה. במשך הזמן הם סייעו לבני משפחותיהם שנותרו במקום.

בשנות העשרים נוסד בעיירה "הבנק העממי היסודי" בניהולו של זלמן אבילוב (ABILOV).

בכנוס הועידה הציונית של הפלכים קובנה (KOVN0) וסובאלק (SUWALKI) ב-1909 השתתף נציג מריטובה, ר' אליעזר פריסמן (PRESMAN), שעמד בראש קבוצת ציונים מבין תלמידי הישיבה. הם נסתייעו בציונים של קובנה.

רבים מבני העיירה דיברו עברית; נערכו הרצאות בנושא ארץ ישראל ונשפים שבמסגרתם הותרמו כספים למען החלוצים. כמו כן פעלו בריטובה הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד.

השומר הצעיר, שארגן נוער מכל השכבות עסק בהקניית השפה העברית ובפעילות תרבותית. צבי זינגר הפעיל את אירגון הספורט מכבי בעיירה; הוא זכה בתמיכתו של הגרף זלוצקי בספורטאים היהודים.

רבים מיהודי ריטובה עלו לארץ ישראל ביניהם: אברהם ליכט שעלה מריטובה לירושלים עוד במאה ה-19. וגבריאל גראד (GRAD) המוסיקאי, שעלה לארץ ישראל ב-1924. בריטובה הוא היה מורה למוסיקה שניצח על המקהלה וניגן בתזמורת המקומית.

יצירותיו של הצייר אברהם פאלוקסט (PALUKST) בן ריטובה, הובאו לישראל והוצגו בתערוכות. הציורים מתארים את חיי היהודים בגולה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה (ספטמבר 1939) היו בריטובה 250 משפחות יהודיות, שהיו רוב תושבי העיירה.


תקופת השואה

ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות, ותוך כמה ימים כבשו הגרמנים את ריטובה. הגרמנים אירגנו קבוצות של ליטאים שפתחו בהתנכלויות ורצח ללא הבחנה של יהודים. הרב פונדילר, רבה של ריטובה עונה למוות. בית הכנסת ובתים יהודים רבים בעיירה נשרפו.

ב-27 ביוני הוצאו כל היהודים מריטובה והובאו אל אחוזת גארול (GEROL באידיש: געראל) שעל יד טלז, שם נמצאו כבר יהודי טלז ויהודים מעיירות סמוכות.

ביולי אותה שנה, נערכה אקציה (פעולת חיסול) ביהודי ריטובה טלז והסביבה. כל הגברים רוכזו והומתו ביריות תוך עינויים. הנשים הצעירות והכשירות לעבודה פוזרו בחמישה מחנות עבודה באזור טלז. הנשים הקשישות והחולות הובאו לגטו של געראל ושם נרצחו.

עד ה -30 לאוגוסט 1941 נרצחו כל הנשים שהיו במחנות העבודה. בסוף שנת 1941 חיסלו הגרמנים את גטו געראל.


יהודים בודדים מריטובה ששרדו אחרי המלחמה עלו רובם לישראל.

ששה מיוצאי ריטובה נפלו במערכות ישראל.