חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אירן - פרס

איראן

ציוני דרך בתולדות יהודי איראן

עד שנת 1935 שמה של איראן היה פרס.

538 לפנה"ס | זרתוסט-רע וטוב

לפי רוב ההיסטוריונים, ההתיישבות היהודית בפרס החלה בשנת 538 לפנה"ס, בעקבות "הצהרת כורש". הצהרה זו, שיצאה מטעמו של כורש מלך פרס, התירה לגולי בבל לשוב לארץ ישראל ולבנות שם את בית-המקדש. ואולם, רבים מיהודי בבל (עיראק של היום) בחרו להישאר בה – ואילו אחרים נדדו ממנה לשכנתה פרס, שהפכה לאימפריה הגדולה במזרח הקדום. מגרעין זה צמחה בהמשך הקהילה היהודית שעמדה במרכז סיפור מגילת אסתר, שהתרחש בפרס ככל הנראה אי-אז בין השנים 400–200 לפנה"ס.
בשנים שבין הקמת האימפריה הפרסית ועד לנפילתה בידי הערבים בשנת 642 לספירה שלטו בפרס כמה שושלות. האחרונה שבהן היתה השושלת הסאסאנית. במוקד הפולחן הסאסאני עמדה הדת הזורואסטרית, שלפיה העולם שרוי במלחמה נצחית בין ניגודים: טוב ורע, חושך ואור, רוח וחומר. מאחר שהיהודים חיו במרחב הפרסי שנים רבות, חוקרים רבים סבורים כי גם הדת היהודית הטמיעה כמה מעיקריה: קיומם של השטן, מלאכים ושדים, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים, ביאת המשיח, מלחמת גוג ומגוג ועוד – אלמנטים שאינם מצויים בתנ"ך, אולם חדרו ליהדות בהשפעת התיאולוגיה הזורואסטרית ועיצבו את השקפתה הדתית לדורות.

642 | משיח לא בא
בשנת 642 לספירה הגיעה הדת המוסלמית, שהתפשטה ברחבי העולם, גם לפרס. ביום אחד החליפו המונים מתושבי פרס את הנביא זרתוסטרה בנביא מוחמד ואת אהורא-מזדא (האל הטוב לפי האמונה הזורואסטרית) באללה ירחמו. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם ההתאסלמות נכפתה על הפרסים או שאימצו את האסלאם מבחירה. האמת, מן הסתם, אי-שם באמצע.
ההיסטוריון המוסלמי אבו-נועים, שחי באותה עת בעיר הפרסית אספהן, סיפר כי עם כניסתם של הכובשים המוסלמים בשערי העיר יצאו היהודים בשירה ובמחולות, בתקווה שהמוסלמים נושאים את הבשורה המשיחית המיוחלת. אלא שעד מהרה התחוור להם כי המאמינים המוסלמים אמנם רכבו על חמורים, אבל אלה, למרבה ההפתעה, לא הרכיבו עליהם שום משיח.
המוסלמים אולי לא הביאו את הגאולה, אבל נהגו ביהודים בהגינות מפתיעה: בהתאם ל"אמנת עומר", שהסדירה את היחסים בין המוסלמים למיעוטים דתיים אחרים ברחבי האימפריה, הוגדרו יהודי פרס כבני-חסות ("ד'ימי") וקיבלו זכויות אוטונומיות, משפטיות ודתיות תמורת תשלום מס גולגולת ("ג'יזיה").

850 | כפשוטו
אחד הזרמים הבולטים בקרב יהדות איראן באמצע המאה התשיעית היה זרם הקראים. הקראים מאמינים אך ורק בפשט התורה. לדידם, התורה שבעל-פה, והתלמוד הבבלי בעיקר, פסולים מאחר שהם נוטלים לעצמם חירות לפרש את דברי האל – מה שמבחינת הקראים הוא בגדר התרסה גסה נגד ריבונותו האבסולוטית של אלוהים. הציווי בספר "דברים" האוסר לאכול גדי בחלב אמו, לדוגמה, פורש בידי חז"ל כאיסור לאכול בשר וחלב יחדיו, אך הקראים תופשים אותו כפשוטו: אין לבשל גדי בחלב של אמו. דוגמה אחרת, מספר "ויקרא", היא העיקרון המשפטי "עין תחת עין", שגם אותו תפשו הקראים כפשוטו: מי שעקר את עינו של חברו ייענש בעקירת עינו שלו. חז"ל, כידוע, המירו את העונש הגופני בקנס כספי.
האישים המרכזיים בקרב תנועת הקראים הפרסית היו חיווי הבלח'י, בנימין בן משה מנהאונד ודניאל בן משה מקוניס – כולם חיו ופעלו במחצית השנייה של המאה התשיעית. המנהיגים הללו יצאו נגד העריצות ואי-הסדרים שפשטו בקרב הממסד הרבני וסחפו אחריהם רבים מהקהילה היהודית בפרס. במבחן ההיסטוריה, התנועה הקראית לא נחלה הצלחה משמעותית. נוקשותם של מנהיגי העדה בכל הנוגע לכתוב בתורה סתמה עליהם את הגולל, ומן הזרם ששיעורו בעם היהודי במאות התשיעית והעשירית היה כ-40% נותר היום קומץ של פחות מאחוז אחד.

1219 | לא דובים ולא צלבים
במהלך המאה ה-13 יצאו חילות המונגולים מלב אסיה וייסדו את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית עד אז. אימפריה זו השתרעה מדרום מזרח אסיה ועד אירופה, קרי, כ-22% משטח העולם. השמועות על ממלכות המוסלמים הנופלות בזו אחר זו לרגלי המנהיג המונגולי ג'ינגס חאן הגיעו גם לאירופה הנוצרית ונטעו תקווה בלבם של בישופים וכמרים, שהנה-הנה מגיע גואל הנצרות ומחרב האסלאם. אלא שעד מהרה התברר כי ג'ינגס חאן אינו מבדיל בין האוחז בקוראן למאמין בברית החדשה. כמי שראה עצמו כמחזיק שבט הזעם של אלוהים נגד פשעי האנושות, המנהיג המונגולי הותיר אחריו בעיקר נהרות של דם, יתומים ואלמנות, והפך ערים פורחות לחורבות מפוחמות.
ממדיה העצומים וההרסניים של הפלישה המונגולית לפרס (1219–1223) הפכו אותה לשואה של ממש. מקורות היסטוריים מדווחים כי המונגולים לא פסחו גם על יהודים: קהילות שלמות הושמדו, ומאוכלוסייה שעל-פי דיווחו של הנוסע בנימין מטודלה מנתה מאות אלפי יהודים לפני הפלישה נותרו כמה עשרות אלפים בלבד.
המכה הקשה שהנחיתה הפלישה המונגולית על היהודים רוככה קמעה עקב הפריחה היחסית שחוותה פרס בתקופה המונגולית-האילחאנית (1227–1335) והסובלנות הדתית שגילתה כלפי היהודים. אחת העדויות לכך היתה מינויו של רופא יהודי מהעיר אבהר, סעד אל-דוולה, לראש הווזירים בתקופת שלטונו של ארגון ח'אן, בשלהי המאה ה-13.
1359 | חוכמה בגויים – תאמין!
מולאנא שאהין שיראזי, שחי בפרס במאה ה-14, נחשב לגדול משוררי יהדות פרס. שיראזי הושפע ממסורת השירה האֶפית הפרסית ארוכת השנים, שהניבה פירות דוגמת האפוס הפרסי הידוע "השאהנאמה", והטמיע אותה ביצירתו. בכך הצטרף שיראזי לשורה ארוכה ומכובדת של יוצרים יהודים שהושפעו מתרבות זמנם וסביבתם, ובהם הרמב"ם, שיצירתו "מורה נבוכים" שואבת מהמטפיזיקה האריסטוטלית; יוצר ספר "הזוהר", שהטמיע בכתביו תורות גנוסטיות וניאו-אפלטוניות; משוררי "תור הזהב" בספרד, ש"גיירו" אלמנטים מוסלמיים פואטיים; והדוגמאות רבות.
ביצירתו האפית של שיראזי משולבים סיפורים תנ"כיים על בריאת העולם, תיאורים של שיבת ציון בימי כורש הגדול (שלפי שיראזי, התגייר), וכמובן סיפור מגילת אסתר – וכל זאת ביצירות מחורזות שנמתחו כל אחת על פני 9,000 בתים. בקרב החוקרים שוררת הסכמה כי יצירתו של שיראזי היא אפוס יחיד במינו ובהיקפו בספרות הפרסית-יהודית (שנכתבה בשפה הפרסית ובאותיות עבריות), ואולי בספרות היהודית בכלל.
שיראזי היה חלוץ המסורת היהודית-פרסית של כתיבת שירה אפית. ממשיך דרכו העיקרי היה המשורר עמראני, יליד 1454, שחיבר אפוסים מרשימים לפי סיפורי התנ"ך.

1730 | אנוסים מוסלמים
יותר מ-800 שנה חלפו מאז נערף ראשו של חוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד, בפאתי העיר כרבלא – אירוע שסימן את ראשית העימות בין השיעים לסונים, הסוער עד ימינו – ועד שנער אדמוני ושמו אסמאעיל הכניע בשנת 1499 את השושלת המונגולית-האילח'אנית והפך את האסלאם השיעי לדת הרשמית של פרס.
השושלת הספווית-שיעית שעלתה לשלטון עם נצחונו של אסמאעיל משלה כמעט 300 שנה והנהיגה אקלים דתי קנאי ובלתי סובלני כלפי היהודים. שתי תעודות היסטוריות מן התקופה שופכות אור על מצבם של היהודים בפרס. התעודה הראשונה, "כתאב אנוסי", נכתבה בחרוזים על-ידי באבאי בן לוטף מכאשאן, ומתארת את הרדיפות הקשות שיהודי איראן סבלו מהן בשנים 1613–1662. המשורר מספר כי יהודים רבים נרצחו על קידוש השם אחרי שנכפו להתאסלם, ואחרים נאלצו לחיות כאנוסים במשך דורות.
התעודה השנייה, גם היא מחורזת, נכתבה על-ידי באבאי בן פרהאד, המתאר את רדיפות היהודים בשנת הת"ץ (1729–1730). מתעודה זו עולה כי גם כשיהודים לא אולצו להתאסלם, נכפו עליהם תקנות משפילות, כמו נשיאת טלאי זיהוי על דש בגדם, איסור על הופעה בציבור במלבושים יפים ועל דיבור בקול רם לפני מוסלמי, וכן ויתור על ירושות לטובת בן משפחה שהתאסלם. תקנה אחרונה זו עודדה התאסלמות בקרב היהודים ורוששה את הקהילה.
בשתי התעודות מצוין כי רבים מהיהודים האנוסים שבו לבסוף לכור מחצבתם, אלא שהפגיעה הפיזית והרוחנית בקהילה גרמה לנזק כבד שיהדות פרס התקשתה להתאושש ממנו במשך דורות רבים.

1860 | הילד של כולנו
אחד המפעלים החשובים ביותר של כי"ח היה הקמת רשת בתי-ספר מודרניים בקהילות יהודיות ברחבי ארצות האסלאם, ובין השאר באיראן. רשת בתי-הספר של כי"ח, שדגלה בשילוב של ערכי ההשכלה ולימודי יהדות, סייעה יותר מכל לחדירת ערכים מודרניים לפרס, בעיקר בערים טהרן, איספהן, מדאן ושיראז.

1917 | אם תרצו
הצהרת בלפור, שניתנה ב-1917, עוררה בקרב יהודי פרס רגשות לאומיים עזים – ממש כשם שעשתה גם בקהילות יהודיות אחרות ברחבי העולם. רגשות אלה דירבנו רבים מבני ובנות הקהילה להגיע ארצה, בעיקר לצפת. שנתיים לאחר ההצהרה נוסדה "ההסתדרות הציונית בפרס" (הסצ"פ), שהורכבה מראשי הקהילה היהודית בטהרן. הסצ"פ הוציאה לאור ביטאון שבועי בשם "הגאולה", שנכתב בשפה הפרסית-יהודית ופעל לחיזוק לימודי השפה העברית והידוק הקשרים עם המרכזים הציוניים הגדולים במזרח אירופה. פעילויות אלו הובילו לעלייה יחסית גדולה של יהודים מפרס לארץ-ישראל. עד 1925 עלו לארץ כ-7,000 מבין 80 אלף היהודים שחיו בפרס באותה עת.
אחד ההישגים החשובים של הסצ"פ היה הידוק הקשרים בין הקהילות היהודיות בפרס עצמה. לפני הקמת הסצ"פ היו היישובים היהודיים בפרס, בעיקר בערי הסְפר, רחוקים ומנותקים זה מזה. מרכז הסצ"פ בטהרן חיבר בין הקהילות המבודדות הללו, שרוב חבריהן היו עניים מרודים, והכניס אותם תחת קורת גג משותפת תוך רתימתם לפעילות ציונית רחבת היקף.
1925 | אל תסתכל בקנקן
מודל מדינת הלאום זכה להצלחה רבה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. מדינות צעירות קמו חדשות לבקרים והתאחדו סביב צבא חזק, כלכלה מודרנית ואורח חיים חילוני. אפילו ארצות שהתאפיינו בצביון דתי דומיננטי, כמו טורקיה ואיראן, השילו את מחלצותיהן המסורתיות ואימצו אורח חיים חילוני מובהק.
האיש שעמד במרכז המהפכה הלאומית בפרס היה קצין אשר עלה לכס המלוכה בדצמבר 1925 הודות לכשרונותיו, תמרוניו הפוליטיים, נסיבות התקופה וכן תמיכה בריטית. שמו היה רזא שאה (1878–1944), והוא היה למנהיג החילוני הראשון של פרס, שבתקופת שלטונו שונה שמה לאיראן. רזא שאה ניהל מלחמת חורמה בממסד הדתי באיראן וביצע רפורמות מרחיקות לכת שזירזו את תהליכי החילון והמודרניזציה בחברה האיראנית.
יהודי איראן הגיבו בחיוב לרפורמות של רזא שאה. הם הפגינו רצון להשתלב בזרם הלאומי האיראני, אהבו את השירה והספרות הפרסיות, חגגו את החגים האיראניים הלאומיים, שינו את שמותיהם לשמות פרסיים והתפארו בעברה הטרום-אסלאמי של איראן. בעקבות ביטול התקנות המפלות, הם גם הורשו לשרת בצבא וללמוד בבתי-ספר ממשלתיים. השינוי המשמעותי ביותר היה ההיתר שקיבלו לצאת מהגטו. היתר זה איפשר ליהודים רבים להקים חנויות באזורי מסחר מרכזיים ולשפר את מצבם הכלכלי.
ואולם, יש שיאמרו כי השיפור במצבם של היהודים היה רק קליפה. בניגוד למיעוטים האחרים באיראן, כמו הארמנים ובני דת הזורואסטרית, שהיו קרובים לאיראנים מבחינה לשונית, תרבותית, אתנית והיסטורית, היהודים שימרו זיקה למוצאם הזר. עובדה זו עוררה מתחים שונים בינם לבין הציבור האיראני הכללי. מתחים אלה באו לידי ביטוי ביתר שאת בזמן מלחמת העולם השנייה, אז סירב רזא שאה להצטרף לבעלות-הברית.

1941 | ילדי טהרן
פלישת הצבא הנאצי לברה"מ והתקדמותו לחזית הדרומית, בכיוון גבולה הצפוני של איראן, ליבו את התלהבותם של חוגים פשיסטיים ושל האספסוף באיראן, שהיו צמאים לשים את ידם על הרכוש היהודי. חיזוק נוסף לאווירה הפרו-נאצית היה פוליטי: היחסים הרעועים בין איראן לרוסיה ובריטניה הובילו את רזה שאה לבחור בנאצים כבעלי ברית פוליטיים. יחסי המסחר בין איראן לגרמניה הלכו והתהדקו, ולאיראן זרמו גם מהנדסים וטכנאים גרמנים רבים. התמורות הללו בחברה האיראנית, לצד האמונה בדבר מוצאם הארי המשותף של העם הפרסי והעם הגרמני, שלוותה בתעמולה אנטישמית בעיתונים וברדיו, הבעירו את האדמה תחת רגליהם של יהודי איראן.
למרבה המזל, בסתיו 1941 נכנסו כוחות בעלות הברית לאיראן והסיטו את ההיסטוריה לנתיב אופטימי יותר. תקופת הכיבוש של בעלות הברית (1941–1946) נחשבת לאחד העידנים הדינמיים בתולדות איראן. יותר מ-20 מפלגות מכל קצות הקשת הפוליטית נוסדו. עשרות עיתונים ושבועונים חופשיים יצאו לאור בטהרן ובערי השדה, הפעילות הציונית התחדשה במלוא עוזה ואפילו הסוכנות היהודית פתחה סניף בטהרן. פעילותה של הסוכנות התרכזה בהצלתם של "ילדי טהרן", יתומים יהודים שהוברחו מפולין הכבושה בשלהי מלחמת העולם השנייה ונדדו ברחבי ברית-המועצות, יחד עם צבאו של הגנרל הפולני אנדרס, עד שהגיעו לטהרן. משם הובלו, בסיועה של הסוכנות, היישר לישראל. בין ילדי טהרן נודעו לימים איש הטלוויזיה וחבר הוועד האולימפי העולמי אלכס גלעדי, אלוף במיל' אביגדור בן-גל והאדמו"ר מביאלא, הלוא הוא הרב בן ציון רבינוביץ'.

1961 | בחייהם ובמותם

בשנת 1941 עבר השלטון באיראן מידיו של רזא שאה לידיו של בנו, מוחמד רזא שאה פהלווי (1919–1980), אשר שלט במדינה עד למהפכה האסלאמית של 1979 – ובשנת 1961 השווה את יחסי ישראל ואיראן ל"יחסי אהבה ממשיים מחוץ לנישואים". היום, לנוכח היחסים הקשים בין המדינות, דבריו נשמעים כמעט דמיוניים. אלא שלמעשה, עד "מהפכת האייתוללות" ניהלו ישראל ואיראן יחסים חמים והדוקים. למדינת ישראל הצעירה היתה שגרירות בטהרן והיא קיימה קשרים מסחריים, פוליטיים ותרבותיים ענפים עם איראן החילונית.
בשנים 1951–1954 עלו מאיראן לישראל כ-70 אלף יהודים, רובם עירונים בני המעמד הנמוך. הללו הקימו ברחבי ישראל עשרים יישובים. לא זו בלבד, אלא שגם היהודים שנותרו באיראן לאחר הקמת מדינת ישראל רוו נחת ממדיניותו של השאה. "המהפכה הלבנה" שהנהיג בשנת 1963, במטרה להפוך את איראן למעצמה כלכלית אזורית, היטיבה עמם בכל התחומים. במהלך דור אחד הם רשמו הישגים מרשימים, ולמרות שיעורם הנמוך באוכלוסייה (עד 1979) חיו באיראן כ-80 אלף יהודים, פחות מרבע אחוז מסך האוכלוסייה), השפעתם הכלכלית, המקצועית והתרבותית הייתה עצומה.
כ-10% מהיהודים באיראן היו עשירים מופלגים, והשאר השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. שיעור האקדמאים והרופאים בקרבם היה גבוה לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה הכללית, ולמרות קולות ההסתה של מוסלמים קנאים, שהתגברו בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, המשטר האיראני התייחס אליהם באהדה רבה.

2000 | שמאל, ימין, שמאל

ב-1979 פרצה המהפכה האיראנית. הרקע לפריצתה היה בין היתר הברית הפוליטית האבסורדית בין אנשי דת מוסלמים, שהתנגדו לרפורמות החילוניות והחברתיות שהנהיג השלטון החילוני, לבין אנשי שמאל קיצוניים עם נטיות קומוניסטיות, שקראו למרד ב"אימפריאליזם האמריקאי המרושע", אשר רזא שאה היה בעיניהם נציגו.
אנשי הדת הקיצוניים, ובראשם מנהיג המהפכה הגולה, האייתוללה חומייני (1902–1989), יצאו וידם על העליונה: איראן הפכה למדינה המונהגת על-פי ההלכה המוסלמית-שיעית, והממסד הדתי משל בכיפה.
בניגוד גמור לשאה, האייתוללה חומייני ושלטונו הגדירו את מדינת ישראל כאויב האנושות ואת הציונות כמוקצית מחמת מיאוס. עם זאת, ולמרות ביטויים אנטישמיים מזדמנים, הקפידו השלטונות האיראניים להפריד בין יחסם למדינת ישראל לבין יחסם ליהודים היושבים באיראן. תרמו לכך גם מאמציהם של האחרונים להצהיר על נאמנותם לשלטון ועל עמדתם הביקורתית בנוגע למפעל הציוני. אף על פי כן, מראשית 1979 ועד 1987 עזבו את איראן כ-50 אלף יהודים. כ-25 אלף מהם נחתו בחוף המערבי של ארה"ב וכ-20 אלף עלו לישראל.
נכון להיום, יחסה של איראן למדינת ישראל הוא עוין במידה רבה, וראשיה נוקטים רטוריקה אלימה ביחס אליה חדשות לבקרים. היחסים בין המדינות הוסלמו עקב מאמציה של איראן לפתח נשק גרעיני, מאמצים שעוררו את ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו לצאת למלחמה דיפלומטית נרחבת נגדם.
בראשית המילניום החדש חיו באיראן כ-8,750 יהודים.

סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
136109
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
חַכָמִי, חַכָמִיָאן

KHAKHAMI, HAKHAMI, KHAKHAMIAN, HAKHAMIAN

במרבית המקרים חכם היה במקור תואר אישי של מי שמילא את תפקיד הרב בקהילה היהודית. "חכם" הוא כינוי לרב במסורת של הקהילות היהודיות בארצות המזרח. הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן. פירוש השם חַכָמִיָאן הוא "החכמים", "משתייכים למשפחתו של החכם, הרב".

שם משפחה זה מתועד עם אברהם חכמי מחולון, בן למשפחת רבנים באיראן ואחד מייסדי תנועת הנוער הציונית "החלוץ" באיראן.
דודיאן

DAVIDIAN, DAVUDIAN שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. דוד היה מלכה השני של ממלכת ישראל המאוחדת (שמואל א', ב', מלכים א', דברי הימים א'). הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן.
פּוֹרוֹסְתַמִיאָן

POROSTAMIAN

שם nמשפחה זה מבוסס על שם הפרטי הפרסי רוֹסְתַם, אחד מהגיבורים המפורסמים במיתולוגיה האיראנית. יהודים רבים באיראן המודרנית אימצו לעצמם שמות פרסיים מהמיתולוגיה הקדומה כדי להדגיש את זיקתם לאיראן וכדי להקל על השתלבותם בחברה האיראנית הכללית. משמעות המילה "פּוּר" בפרסית עתיקה הוא "בן". משמעות השם פּוֹרוֹסְתָם היא "בנו של רוסתם". הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן. פירוש השם פּוֹרוֹסְתַמִיאָן הוא "הפּוֹרוֹסְתַמִים".

יהודים מפורסמים שנשאו שם משפחה זה כוללים את משה פורוסתמיאן, לשעבר מנכ"ל בנק שָאהרִיָאר באיראן וכמ"מ יו"ר ארגון הגג של יוצאי איראן הישראל.
כֶּרְמָנִי, כֶּרְמָנִיאָן, קֶרְמָנִיאָן

KERMANI, KERMANIAN

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. כֶּרְמָן הוא שמה של עיר באיראן. הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן. פירוש השם כֶּרְמָנִיאָן הוא "הכֶּרְמָנִים".

שם משםחה זה מתועד עם משה קרמניאן שהיה מראשי הפעילים הציונים בקהילה היהודית באיראן ובעקבות המהפכה האיסלמית היגר לארצות הברית.
כַּאשָנִי, קָשָנִי, קָשָאנִי

KASHANI, CASHANI

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. כַּאשָן היא עיר חשובה באיראן, מקום שבו חיו יהודים כבר בימי הביניים.

יהודי מפורסם שנשא שם משפחה זה היה אליעזר קשאני (1923 - 1947) אחד מעולי הגרדום , לוחם מחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים, נידון למוות והוצא להורג בתלייה.
שִירָזִיאן SHIRAZIAN

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. שירז היא עיר חשובה באיראן.

הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן.
נָמוֹרְדִי NIMORDI

שם משפחה שמקורו בכינוי שניתן לאבי המשפחה בעקבות אירע שקרה בחייו. על פי המסורת, בני המשפחה חשבו שהאב ניפטר והובילוהו לקבורה, כאשר התעורר לפתע ה"מת" לחיים לתדהמתם של כל הנוכחים אשר קראו בבהלה "נמורדי!", שפירוש המילה בפרסית "לא מת". שם משפחה זה מתועד עם אל"מ (מילץ) יעקב נמרודי, נספח צבאי ישראלי הראשון באיראן ואיש עסקים מצליח, יליד בגדאד למשפחת נמורדי שהיגרה לעיראק מאיראן, ואשר שינה את שמו לנימרודי לאחר עלייתו ארצה.
תַבְּרִיזִי, טַבְּרִיזִי

TABRIZI

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. תַבְּרִיז הוא שמה של עיר באיראן.
רַבָּנִי, רַבָּנִיאָן

RABANI, RABINIAN

שם משפחה שמקורו בתפקיד קהילתי מסויים שנשא אבי המשפחה, במקרה זה רב הקהילה. הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן.

שם המשפחה רבני מתועד עם הרב יצחק רבני שהיה הרב הראשי של יהודי אספהאן במשך שנים רבות במאה ה-20 , עלה לארץ אחרי המהפכה האסלאמית באיראן ונפטר בירושלים.
שִירָזִי SHIRAZI

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. שירז היא עיר חשובה באיראן.בירת מחוז פארס לשעבר.

על קיומה של קהילה יהודית בשיראז מעידים כתבים כבר מהמאה העשירית.
רַבָּנְזָדֶה, רַבָּנְזָדָה

RABANZADE, RABANZAD

שם משפחה שמקורו בתפקיד קהילתי מסויים שנשא אבי המשפחה, במקרה זה רב הקהילה. משמעות הסיומת "זָדָה" או "זָדֶה" בשמות המשפחה באיראן היא "בן". שם משפחה זה מצוי בקרב יהודי איראן.
חָיִימְפּוּר
KHAIMPUR, HAIMPUR, CHAIMPUR

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה: חיים. משמעות המילה "פּוּר" בפרסית עתיקה היא "בן". משמעות השם חָיִימְפּוּר היא איפא "בן חיים ".
קוּצִ'יקִיאָן

KUCHIKIAN

שם משפחה זה נגזר משמה של תכונה אישית אן כינוי. פירוש המילה קוּצִ'יק בפרסית הוא "קטן", "נמוך". הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן. שם משםחה זה מצוי בקרב יהודי איראן.
סוֹלֵיימַנְזָדֶה , סוֹלֵיימַנְזָדָה

SULEYMANZADE, SULEYMANZADA

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי: שלמה המלך, שנקרא בפרס ובמקורות אסלאמיים בשם סוֹלֵיימַן. משמעות הסיומת "-זָדָה" או "-זָדֶה" בשמות המשפחה באיראן היא "בן ". משמעות השם סוֹלֵיימַנְזָדֶה או סוֹלֵיימַנְזָדָה היא "בן שלמה". שמות משפחה אלה מצויים בקרב יהודי איראן.
בעל צדקה

BAAL ZDAKA, BAAL ZEDAKA

שם משפחה הוא מסוג השמות המביעים את זיקתה של המשפחה למסורת היהודית. שם משפחה זה מצוי בקרב יהודי איראן ומתועד עם אליעזר בעל צדקב, חייל צה"ל יליד ירושלים שנפל בעת מילוי תפקידו ב-1988 והוא בן 20, והמדען יצחק בעל צדקה.
נוֹקְרֶסַז

NOKRESAZ

שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). שמות משפחה שנגזרו משמות של עיסוקים ומקצועות נפוצים בקרב היהודים. המגוון הגדול של שמות משפחה יהודים שנגזרו משמות של עיסוקים מצביע על פעילותם הענפה של היהודים בכל התחומים. פירוש המילה נוקרסז בפרסית הוא "צורף כסף".
דָרוּגָר

DARUGAR

שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). שמות משפחה שנגזרו משמות של עיסוקים ומקצועות נפוצים בקרב היהודים. המגוון הגדול של שמות משפחה יהודים שנגזרו משמות של עיסוקים מצביע על פעילותם הענפה של היהודים בכל התחומים. פירוש המילה דָרוּגָר בפרסית הוא "רוקח".
צַדִיקְפּוּר, סַדִיקְפּוּר

ZADIKPUR, SADIKPUR

שם משפחה זה נגזר משמה של תכונה אישית אן כינוי.שם משפחה זה מבוסס על המילה העברית "צדיק", שזה כנראה היה כינויו של אחד מאבות המשפחה. יהודי איראן מבטיאם את המילה "צדיק" כ"סָדִיק". משמעות המילה "פּוּר" בפרסית עתיקה היא "בן". משמעות השם צדיקפּוּר היא "בן צדיק". שם משםחה זה מצוי בקרב יהודי איראן.

טַלַאסָאז, טַלַאסָאזָאן, טלסזן

TALASAZ, TALASAZAN

שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). שמות משפחה שנגזרו משמות של עיסוקים ומקצועות נפוצים בקרב היהודים. המגוון הגדול של שמות משפחה יהודים שנגזרו משמות של עיסוקים מצביע על פעילותם הענפה של היהודים בכל התחומים.

פירוש המילה טָלָא בפרסית הוא זהב "זהב". טַלַאסָאז הוא כינויו של מי ש"מייצר דברי זהב" (ראה: אמנון נצר,הצורפות והח'אכשורי בקרב יהודי איראן, פעמים 11, תשמ"ב / 1982, עמ'61, הערה 26). הסיומת "-אןָ" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן. פירוש השם טַלַאסָאזָאן הוא "המייצרים דברי זהב".

טלסזן מתועד כשם משפחה יהודי עם קרן טלסזן, אמנית ישראלית (תחילת המאה ה-21).

סקאזי

SKAZI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר סאקז הידועה גם בשם סאקיז במחוז כורדיסטאן באיראן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

סקאזי מתועד כשם משפחה יהודי עם אליהו סקאזי (נפטר ב-1982), לשעבר תושב חדרה, ישראל.

צ'דורצ'י

CHADORCHI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה). שם משפחה זה היה במקור כינוי אישי או שם של מקצוע או עיסוק.

המגוון הגדול של שמות משפחה יהודים שנגזרו משמות של עיסוקים מצביע על פעילותם הענפה של היהודים בכל התחומים. 

שם משפחה זה נגזר מהמילה הפרסית "צ'דור" שפירושה המילולי הוא "אוהל". צ'דור הוא גם שמו של בגד חיצוני שלובשות נשים רבות באיראן, עיראק ומדינות ואיזורים נוספים בבהם מתגורת אוכליסה מוסלמית שיעית. צ'דורצ'י הוא שם משפחה שנגזר מעיסוק ופירושו "יצרן או מוכר של צ'דור". שם משפחה זה נפוץ בקרב יהודי איראן.

צ'דורצ'י מתועד כשם משפחה יהודי עם רחל צ'דורצ'י, תושבת לשעבר של ראשון לציון, ישראל.

קדחודזדה

KADKHODAZADE, KADKHODAZADEH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה). שם משפחה זה היה במקור כינוי אישי או שם של מקצוע או עיסוק.

המגוון הגדול של שמות משפחה יהודים שנגזרו משמות של עיסוקים מצביע על פעילותם הענפה של היהודים בכל התחומים. 

שם משפחה זה נגזר ממונח בשפה הפרסית שפירושו "ראש הכפר", "מנהיג הכפר". משמעות הסיומת "זָדָה" או "זָדֶה" בשמות המשפחה באיראן היא "בן". פירוש שם משפחה זה הוא "בנו של ראש הכפר". שם משפחה זה נפוץ בקרב יהודי איראן.

קדחודזדה מתועד כשם משפחה יהודי עם אליהו קדחודזדה (1932 – 2001), לשעבר תושב ישראל.

דליג'אני

DELIJANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר דליג'אן הנמצאת במחוז מרכזי באיראן. שם משפחה זה נפוץ בקרב יהודי איראן.

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

דליג'אני מתועד כשם משפחה יהודי עם רחמים דליג'אני (1915 – 2009), לשעבר תושב ירושלים, ישראל.

טוסרקאני, טויסרקאני

TOUSERKANI, TOYSERKANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר טורבט (היום נקראת טורבט-א-היידריה) במחוז רזאבי קורסאן באיראן. שם משפחה זה נפוץ בקרב יהודי איראן.

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

טויסרקאני מתועד כשם משפחה יהודי עם מאיר מהדי טויסרקאני (1937- 2003), לשעבר תושב נתניה, ישראל.

משך:
00:02:57

הקלטה מקורית מדיסק "מקהלת העפרוני: מוסיקה יהודית וישראלית". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1991.

לחן מסורתי של יהודי פרס בעיבוד למקהלה מאת מרי אבן-אור.

משך:
00:02:58

הקלטה מקורית מדיסק ברוח חסידית: יהויכין סטוצ'בסקי יצירות לצ'לו ופסנתר. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2002.

לחן יהודי-פרסי מסורתי בעיבוד מאת יהויכין סטוטצ'בסקי, פרק שישי מתוך שש נעימות ישראליות, לצ'לו ולפסנתר (1962).

כתובה
איספאהאן, פרס (אירן), 1890
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
שני גברים יהודים בתלבושות מסורתיות,
משהד, פרס 1910.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ארגון יוצאי משהד)
ילדים יהודים בגן הילדים שליד בית הספר "אליאנס",
חאמדאן, אירן, פורים 1927
(שלישי מימין), שורה שניה מלמטה: ויקטור בראהימי,
שחי כיום בקנדה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ויקטור בראהימי, קנדה)
Kazin, Raphael (1818-1871), rabbi of Baghdad, Iraq, born in Aleppo, Syria (then part of the Ottoman Empire). When his father died he visited Eretz Israel and then Persia. He was an accomplished scholar and persuasive preacher.

His arrival in Baghdad and his announcement that he was an envoy from the Holy Land, caused a split in the community with many of the wealthy members of the community supporting his appointment as head of the local Beth Din instead of the incumbent Elijah Obadiah. Without a resolution of the dispute, Kazin left Baghdad in 1847 and went to Constantinople where he persuaded the Sultan who gave him a letter of appointment as 'Chief Rabbi' of Baghdad, an office which has not existed previously. He served in this position until 1852, when Rabbi Obadiah was chosen in his place and Kazin was forced to return to Aleppo.

He published an appeal to the Jews of Europe to come to the aid of the Jews of Persia whose position was often very difficult and who were often persecuted by the Moslems. He also produced polemical works against Christianity.

Solayman Haim (1886-1970), lexigrapher, poet, and playwright, born in Teheran, Iran. He started his education at a maktab, a traditional primary school, but then he attended the Christian missionary school Nur and then the American College. He worked as a translator in the Ministry of Finance and in the Anglo-Iranian Oil Company in Tehran.

Haim was one the first lexicographers to prepare Persian-language dictionaries into and from English, French and Hebrew. His dictionaries are still regarded as essential works of reference. His plays, based on biblical topics, were performed in Tehran with various degrees of success. They include Yusof o Zolayḵ inspired by the book of Genesis, Ardašir o Ester, based on the Book of Esther, Davud o Goliāt, with subjects from Book of Samuel  2 and Ruṯ o Naʾomi, based on the Book of Ruth. He contributed to various Jewish periodicals in Iran. In his will he left his library to the Association of Iranian Immigrants in Israel. Solayman Haim died in Teheran.

Musa (Moshe) Khan Kashi (also known as Kashani)(1856-1939), musician, singer, and teacher, an expert in classical Persian music, born in Kashan, Iran. He was active in Isfahan, Iran, where he served as a musician at the court of Masʿud Mirzā Žell-al-Solṭān, the governor of Isfahan, for twenty years. In recognition of his talent, the governor of Isfahan granted him the honorific title of Khan. Kasi moved to Yazd, Iran, where he served at the court of the local governor, and eventually to Tehran where he was invited to perform at the court of Nāṣer-al-Din Shah Qajar, the Shah of Persia for almost fifty years (1848-1896). His pupils included some of the most famous musicians in early 20th century Iran. Musa Khan Kashi died in Kashan.

דאמאוואנד

בפרסית: دماوند

עיר ממזרח לטהרן, אירן.

חורבות של בית-עלמין ובית-כנסת מעידות על קיום יישוב יהודי ותיק במקום. הקהילה נפלה קורבן להמרה בכפייה במאה ה-17. ברעב שפקד את העיר בשנת 1871 עבר סבל רב על יהודי המקום ורבים עזבו או נפטרו.

כעבור כתריסר שנים סייר שם הנוסע א' נוימארק, ומצא קומץ יהודים בלבד.

יזד Yezd

בפרסית: یزد‬‎


עיר במרכז איראן

יזד שוכנת במרכז איראן, מדרום לאיספאהאן. קהילה יהודית הייתה במקום מתקופה קדומה. במקום נתגלה כתב-יד של נביאים אחרונים מן המאה ה-9, מן העתיקים ביותר ביהדות פרס.

מנהיגה הרוחני של קהילת יזד, מולה אור שרגא, קיים קשרים הדוקים עם קהילת משהד בתחילת המאה ה-19. בתחילת המאה העשרים פתחה חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) בית-ספר ביזד.

יהודי יזד היו בין הראשונים שעלו מאיראן לישראל, רובם השתקעו בצפת ובירושלים.

קרמאנשאה Kermanshah

קירמישין

בפרסית: کرمانشاه‎


עיר במערב אירן

תיעוד של נתן הבבלי (המאה ה-10) מעיד כי בקרמאנשאה היתה קהילה יהודית עתיקה. הוא מספר שהעיר היתה מקום גלותו של ריש-גלותא מר עוקבא, לאחר שגורש מבגדאד.

קרמאנשאה מופיעה גם בין הקהילות הוותיקות ברשימה שערך בבאי אבן לוטף במאה ה-17.

הנוסע דוד דבית הלל מן המחצית הראשונה של המאה ה-19 מצא בעיר 300 משפחות יהודיות. אחריו תיארו הנוסעים בנימין השני, קסטלמן ונוימארק את התנאים הכלכליים בקהילה, שהייתה נתונה אז להשפעת הבאהאיים והמיסיונרים הנוצריים.

ערב מלחמת-העולם הראשונה (1914) התארגנה בעיר קבוצה ציונית חזקה בהנהגת סוליימן חיים, ראשון הנציגים של יהודי פרס בפרלמנט בטהראן ועורך כתב-העת הראשון במדינה ("חיים"). סוליימן חיים הואשם בהתנגדות לשאח והוצא להורג בשל כך ב-1933. מאז פחת והלך היישוב היהודי בעיר; רבים עקרו לבירה או עלו לארץ ישראל.

קאזווין

בפרסית: قزوین‎‎

עיר בצפון אירן.


קהילה יהודית עתיקת-יומין התקיימה בקאזווין. גיאוגרף ערבי שביקר במקום במאה ה- 13 מזכיר "בית-עלמין יהודי ישן".

בימי המלכים לבית צפאווי (1736-1499) פקדו רדיפות את הקהילה. יורשם נאדיר שאה גרם לדלדולה בכך שהעביר 40 משפחות מקאזווין למשהד ("עיר השמד") ב-1740.

רק יהודים מעטים נותרו בקאזווין בדורות האחרונים.

אפגאניסטאן AFGHANISTAN

(במקורות עבריים ובמקורות ערביים עתיקים - חוראסאן)

מדינה מוסלמית במרכז אסיה


על פי המסורת, שורשיהן של הקהילות היהודיות באפגניסטן של ימינו בגלות אשור (720) לפנה"ס ובגלות בבל (560 לפנה"ס), אך יש מעט מאד עדויות ארכיאולוגיות לכך. עם זאת ישנם ממצאים המעידים על נוכחות יהודית רצופה באזור מאז המאה ה- 8 ועד למאה ה- 20.

נוכחות יהודים באפגניסטן לפני המאה ה- 8 מוזכרת במקורות כתובים מעטים, בעיקר פרשנויות מקראיות ושו"ת מתקופת הישיבות בבבל. במאה ה- 10 ליקט הקראי יפת בן חכלי דה בסרה כמה טקסטים דתיים בערבית ובעברית, בהם מצויין כי "ארץ המזרח" מיושבת על ידי קהילות יהודיות. "ארץ המזרח" בימי הביניים (המאות 8-14), היה שמו של אזור חוראסאן (שפירושו ארץ השמש), והכוונה היא לאזור הכולל את צפון אפגניסטן, צפון מזרח איראן וחלקים דרומיים של מרכז אסיה. גם בספרות הפרשנות המקראית של רבי סעדיה גאון ודניאל אל קומיסי ויפת בן כחלי הקראים, מזוהה חוראסאן כאזור שאליו גלו היהודים. פרשנים אלה מעידים על קיומה של קהילה יהודית משגשגת באזור. בחיבורו אודות הלוחות ההיסטוריים של שושלת בני-ג'לאל, מזכיר גם ההיסטוריון המוסלמי אל חאג' מוחמד אל אידריסי (1099-1166 בקירוב) קהילות יהודיות בערים גאזנה ונאיסאבור.

מתוך יומן המסע של בנימין מטודלה (נפטר ב- 1173) אודות הקהילות היהודיות בגאזנה ובנאיסאבור:

… ומשם שבע' ימים לגזנה העיר הגדולה שעל נהר גוזן ובה כמו פ' אלף מישראל. ואותה העיר ארץ סחורה ובאים אליה בסחורה בכל לשונות הגויים והיא ארץ רחבת ידיים: …ומשם כ"ח יום להרי ניסבור אשר על נהר גוזן ויש מהם אנשים בארץ שבט דן ושבט זבולון ושבט אשר ושבט נפתלי הגלות הראשון שהגלה שלמנאסר מלך אשור כמו שכתו' וינחם בחלח ובחבור והרי גוזן והרי מדי: ומהלך ארצם עשרים יום ויש להם מדינו' וכרכים גדולים בהרים מצד אחד מקיף אותם נהר גוזן ואין עליהם עול גוים כי אם נשיא אחד יש להם ושמו ר' יוסף אמרכלא הלוי. וביניהם תלמידי חכמים וזורעי' וקוצרי' והולכים למלחמה עד ארץ כוש דרך המדברות."


בימי הביניים היו באפגניסטן כמה מרכזים יהודים, החשובים שבהם ביישובים מרב, באלך, קאבול, נישאפור, גאזני והראת.


מרב

נוכחותם של יהודים במרכז אסיה מוזכרת בתלמוד הבבלי, בסיפור על סירובו של אמוראי בשם שמואל בר ביסנא (במחצית הראשונה של המאה ה- 4) לשתות יין ובירה במרב. יהודים מוזכרים במרב גם במקורות מוסלמים מסוף המאה ה- 7 ותחילת המאה ה- 8. בתחילת המאה ה- 8, מוזכר יהודי בשם עקיבא, גובה מסים בקהילה היהודית של מרב.

באלך

נמצאת ליד מאזאר-אי-שריף של היום. בימי הביניים כונתה לעתים "אם ערי העולם". בספר "כיתאב אל מוזאליק ואל מאמה ליק" (ספר הנתיבים והארצות), מאת הגיאוגרף הערבי איבן כורדאדבה בשנת 846, מוזכרים "מי שכינו עצמם יהודים", (כנראה כוזרים או קראים), וכן ה"ראדאנייה", קבוצה ייחודית של סוחרים יהודים מארצות שונות בתחילת המאה ה- 9 , אשר היו לה קשרים כלכליים הדוקים עם ממלכת הכוזרים.

קאבול

הגיאוגרף המוסלמי ורשם המפות אל-אידריסי, מזכיר בספרו "נוזהאת אל מושתאק פי איחתיראק אל אפאג" (הנאותיו של המשתוקק לנדוד בין האקלימים) קהילה יהודית בקאבול. קאבול תפסה מקום מרכזי בנתיבי המסחר שקישרו את מרכז אסיה עם הודו. באותה קהילה נחשבו הסוחרים לעלית החברה. יהודי קאבול חיו ברובע נפרד בשם "מהאל-אי-יהודייה", ששעריו נסגרו בלילה ונפתחו עם שחר.

גור

אזור בחלק ההררי של מזרח אפגניסטן. בשנת 1946 התגלה בגור בית עלמין יהודי עתיק, המלמד על קיומה של קהילה גדולה ומשגשגת. המצבות הקדומות ביותר הן משנת 752-753, והמאוחרות ביותר מן השנים 1012-1249. על המצבות כתובות בעברית, בארמית ובפרסית- יהודית, לשון הדיבור של יהודי גור. ללשון זו אלמנטים של פרסית ימיביניימית בשילוב מרכיבים עבריים וארמיים, והיא נכתבת בכתב עברי. בנוסף לשמות ותאריכים, מופיעים על המצבות תארים ותפקידים במסגרת הקהילה היהודית. התואר "עלות" ניתן לשופטים. התואר "חכם" מתייחס למלמדים, לשליחי ציבור, ולרבנים. התארים "זקן" ו"ישיש" ניתנו לזקני הקהילה ולמכובדיה.

לקהילה היהודית בגור היו בית דין רבני, בית כנסת, ובתי מדרש לילדים ולנערים. בעקבות פלישת המונגולים לאזור בתחילת המאה ה- 13, אולצו חלק מהיהודים להתאסלם, והשאר נמלטו מן האזור.


הראת

במשך זמן רב הייתה הקהילה היהודית של הראת הגדולה ביותר באפגניסטן של ימינו. יהודי הראת, הנמצאת במערב אפגניסטן, היו קרובים מבחינה תרבותית ליהודי איראן. בשנים 1839- 1840 התיישבו בה כ- 200 משפחות יהודיות ממשהד, איראן, שם ניסו לכפות עליהם להתאסלם. המהגרים החדשים סייעו לחזק את מוסדות הקהילה הקיימים, ותרמו רבות לחיים היהודיים באפגניסטן בכלל. אך במרוצת הזמן והנסיבות המשתנות, עזבו יהודים רבים את העיר, ובעשורים האחרונים לא התקיימו בה חיים יהודיים מאורגנים.

בשנת 1978 נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות ארבעה בתי כנסת, ברבעים העתיקים "בר דוראני" ו"מומאנדה" , אזור שנודע בעבר בשם "מג'אלה אי מוסאהייה", "שכונת היהודים". שמות שלושה מהם היו "מולה אשור", "יו-או", ו"גול". ב- 1978 שימש בית הכנסת "מולה-אשור" כ"מכתב", בית ספר יסודי מוסלמי לבנים. בית הכנסת "גול" הוסב לבית תפילה מוסלמי, וידוע בשם מסגד בלאל. רק בבית הכנסת "יו-או", בשכונת מומאנדה שבעיר העתיקה, נשתמרו רוב המאפיינים המקוריים. לבניין שתי קומות, הוא בנוי לבני בוץ, בסיסו לבנים, ולו חצר פנימית. ארון הקודש בנוי בקיר המערב, פונה לירושלים. בכל שלושת בתי הכנסת ניכרת השפעה אדריכלית פרסית מובהקת.


היהודים באפגניסטן בעת החדשה

במאה ה- 16 אימצה שושלת מוגול מהודו את הדת המוסלמית השיעית, ואילו במרכז אסיה ובאפגניסטן שימרו את האיסלאם הסוני. בשל כך נתפרדו הקשרים המסורתיים שבין יהודי פרס לבין יהודי מרכז אסיה ואפגניסטן. מאמצע המאה ה- 19 נשלטה הממלכה האפגנית על ידי שושלת דוראני, שנטתה להסתגרות תרבותית, וניסתה למנוע כל חדירה של השפעות מערביות, ובעיקר בריטיות, אל החברה האפגנית. נטייה זו גרמה לבידודה היחסי של הקהילה היהודית באפגניסטן.

לבושם המסורתי של היהודים היה דומה לזה של המוסלמים, פרט לטורבן השחור שלבשו הגברים היהודים. על פי המסורת, נחשב הטורבן סמל לאבלם של היהודים על חורבן בית המקדש. ייתכן גם, כי היהודים נאלצו לחבשו כסימן זיהוי, להבדילם מן המוסלמים.

יהודים רבים היו פעילים במסחר בכותנה ומשי והתמחו בעיקר בצביעת בדים. ליצרני הצבע, המופק מגופה המיובש של תולעת השני ומצבע כחול אינדיגו, היו ידיים צבועות כחול, וכך נוצרה האמונה, שידיים כחולות הן מעין תכונה של יהודי אפגניסטן.

היהודים השתמשו בעברית בתפילה ובלימודי הדת, ואילו שפת היומיום הייתה פרסית-יהודית, אשר לה כמה דיאלקטים. בהראת דיברו היהודים ממוצא אפגני בניב אחד, העיקרי, ואילו ליהודי משהד ויזד בעיר היו ניבים משלהם. גם ליהודי קאבול ניב משלהם, שונה במקצת מן האחרים. בנוסף לחלוקה לניבים, בפרסית-יהודית יש גם מספר הבדלים בין השפה הכתובה לזו המדוברת.


המאה העשרים

על מספרם של היהודים באפגניסטן בתחילת המאה ה- 20 קיימות כמה הערכות. מקורות קדומים מדברים על כ- 40,000 יהודים, בכ- 60 קהילות. מחקרים חדשים, המסתמכים על דיווחם של מנהיגי הקהילות בשנות ה- 40 המאוחרות, נוקבים במספר נמוך בהרבה, כ- 4,000 יהודים בלבד. למספר זה יש להוסיף כמה אלפים שעלו לישראל או היגרו לארצות אחרות (בעיקר לארצות מרכז אסיה ולהודו) לפני שנות ה- 40. המספר הכולל של יהודים אפגניים בעולם באמצע המאה ה- 20 היה אם כן כ- 10,000. מחלוקת דומה קיימת לגבי מספר הקהילות. מחקר חדש מניח כי היו 15 קהילות בלבד, כאשר בחלקן הייתה רק נוכחות זמנית של סוחרים יהודים, ולא קהילה מאורגנת. שתי הקהילות העיקריות היו בערים קאבול והראת, בכל אחת מהן, בשיאה, חיו כ- 2,000 יהודים. הקהילה השלישית בגודלה הייתה בבאלך , בה חיו יהודים שהיגרו ממרכז אסיה. היו גם קהילות קטנות יותר, בעיירות גאזני וקאנדהאר.

עד אמצע המאה היה ליהודי אפגניסטן מגע מועט עם המודרניות. הם חיו בארץ בה לא התיישבו ולא פעלו אנשים וגופים חיצוניים, וניהלו קשרי מסחר ותרבות עם קהילות שכנות באיראן, במרכז אסיה ובהודו בלבד. יהודים רבים עזבו את אפגניסטן במחצית הראשונה של המאה, וחלקם עלה לישראל, אך באופן רשמי, רק בשנות ה- 50 היהודים הורשו לעזוב את אפגניסטן. כל פעילות ציונית הייתה אסורה לחלוטין ורק מסוף שנת 1951 הותרה עלייה לישראל. עד 1967 עלו לישראל כ- 4,000 יהודים אפגניים.

מאז שנות ה- 50 נותרו באפגניסטן שלוש קהילות יהודיות פעילות, בקאבול, ובבאלך. לכל קהילה הייתה "חברה" (מועצת קהילה), שדאגה לנזקקים, לקבורת המתים, לייצוג הקהילה בפני השלטונות, ולתשלומי מסים. מ- 1952 היו היהודים פטורים משירות צבאי ובמקומו חוייבו במס מיוחד ("האר בייה").

ב- 1990 היו בקאבול פחות מעשרים משפחות יהודיות. במהירה עזבו לטורקמניסטן, לאוזבקיסטן ולהודו. מ- 2001 ידוע על שני יהודים לפחות בקאבול, ונראה כי שש משפחות נוספות חיות בהראת.

משהד

בפרסית: مشهد‎‎
עיר בצפון מזרח אירן.

ב- 1740 העביר נאדיר שאה ארבעים משפחות יהודיות מקאזווין אל משהד, עיר קדושה לשיעים. הקהילה שגשגה בחסות השאה וקלטה מהגרים מערים אחרות במדינה, ביניהם המשורר והוגה הדעות סימן-טוב מלמד. בשנת1747 נרצח נאדיר שאה ומצבם של יהודי משהד החמיר והלך, בפרט עם עליית שושלת קאג'אר לקראת סוף המאה.

בשנים 1834- 1848 שטף גל של פרעות את קהילות משהד, טאבריז, מאראגה (קריזאיה), אורמיה ולאר. בי"ב בניסן תקצ"ט (מארס 1839) תקף המון את בתי-היהודים והקהילה כמעט ונשמדה, אלמלא הבטחת מנהיגי המוסלמים שכל יהודי משהד יקבלו את האיסלאם. רשמית חדלה הקהילה היהודית להתקיים, והיהודים היו ל"מוסלמים חדשים" - "ג'אדיד אל איסלאם". יהודי משהד המשיכו בקיום מצוות במחתרת. רבים עזבו ונקלטו בקהילות אפגניסטן, טורקסטאן, סמרקנד ובוכרה או הקימו קהילות חדשות; היו שהרחיקו עד בומביי, לונדון וירושלים, שבה היתה מושבה גדולה של "ג'אדידים", ולהם שני בתי- כנסת. רבים עלו לישראל אחרי הקמת מדינת ישראל.

כ- 2,000 מצאצאיהם של אנוסי משהד מתגוררים בטהרן, ולהם בתי-כנסת משלהם. במשהד עצמה נרשמו במיפקד בשנת 1956 - 400 יהודים, (משפחות המומרים מאונס נחשבו במיפקד כמוסלמיות). הצעירים נטו להתבוללות, והיו גם מקרים של נישואי-תערובת. אלה שעלו לישראל נעשו חלק בלתי-נפרד מן היישוב היהודי. מרדכי זר, שחי חיים דתיים כפולים בנעוריו, היה חבר-כנסת מטעם מפלגת העבודה, וסגן יו"ר הכנסת (1969).

נהאוונד

בפרסית: نهاوند‎

עיר באיראן.


העיר נזכרת בתלמוד כאחת מערי מדי בימי גלות אשור.

נאאוונד נתפרסמה בשעתה כמרכז קראי, עיר מולדתו של בנימין בן משה נהוואנדי, השני בחשיבותו לענן בן דוד.

בגל הרדיפות בימי עבאס הראשון, בתחילת המאה ה-17, נערכו בקהילה חיפושים אחרי "ספרי כישוף" בעברית.

בשנות השישים למאה העשרים התגוררו בנהאוונד, לפי האומדן, 500 יהודים.

איספאהאן Isfahan

בפרסית: اصفهان‎

עיר במרכז אירן.


איספאהאן שוכנת מדרום לבירה טהרן, והקהילה היהודית במקום הייתה מן הותיקות בקהילות פרס. נזכרת לראשונה בקשר למלך פירוז, שבמחצית השנייה של המאה החמישית הוציא להורג כמחצית האוכלוסייה היהודית בעיר באשמת רצח שני מגים.

עם הכיבוש הערבי (641) היתה באיספאהאן קהילה יהודית חזקה, ורושם-הרשומות הערבי, אבו נועיים, מספר שהיהודים התכוננו "בתופים ובמחולות" לבואו של "מלך היהודים". בעיר הזאת צמחה בסוף המאה השביעית כת הפורשים הראשונה ביהדות בהנהגת אחד אבו עיסא, שטען לכתר המשיח, והשפעתו ניכרה ביישוב המקומי במשך כשלוש מאות שנה. הקהילה נזכרה ב"איגרות תימן" לרמב"ם (1204-1135); השתבחה במדקדקיה ופרשניה, ובנימין מטודלה העריך את מספר תושביה ב- 15,000 בשנת 1166. רב הקהילה, שר שלום, נבחר לדבריו על-ידי ראש הגולה בבגדאד שהיה ממונה גם על קהילות פרס כולה.

אחרי שנעשתה איספאהאן עיר המלוכה של שושלת הצאפאווים (1598) שגשג היישוב ויהודים רבים עסקו במלאכה ובענפי מסחר שונים - תרופות, תבלינים, עתיקות, תכשיטים ואריגים. היו בקהילה בתי-כנסת, בתי-ספר ומוסדות ציבור.

בנחשול הרדיפות והשמד, שהציף את הקהילות היהודיות בפרס במאה ה- 17, נפגעה גם קהילת איספאהאן.

בשנת 1740 הורה המלך נאדיר שאה לבאבא בן נוריאל להעתיק לפרסית את ספר תהילים ואת חמשת חומשי התורה. בעיר נמצאו כתבי-יד רבים בלשון יהודית-פרסית, והיתה בה גם עדה קראית.

עם עליית שושלת קאג'אר (1925-1794) והעתקת הבירה לטהרן ירדה איספאהאן מגדולתה. נוסעים במאה ה- 19, דוגמת דוד דבית הלל, בנימין השני וא' נוימארק, מוסרים על יישוב יהודי של 400-300 משפחות, רובו מדלת-העם, שהיה חשוף לפעולות המיסיון והתנועה הבאהאית.

במאבק לשמירת שלמותה הרוחנית והדתית של הקהילה תרם בית-הספר שהקימה חברת "כל ישראל חברים" בשנת 1901.

בשנת 1948 התגוררו באיספאהאן 12,000-10,000 יהודים וב- 1956 הייתה הקהילה השלישית בגודלה באירן, אחרי טהרן ושיראז. היהודים היו ברובם רוכלים עניים; רק אחוז אחד מהם חיו בתנאים המניחים את הדעת. רוב בני הקהילה עלו לישראל.

מספר בתי-הכנסת בעיר ירד מעשרים ל- 13 בשנת 1961, באותה השנה למדו בתיכון היהודי 150 ילדים, וביסודי - 897. האחרים ביקרו בבתי-ספר ממשלתיים או שלא קיבלו חינוך כלל. כחמישים צעירים יהודים למדו באוניברסיטה המקומית.

בשנת 1968 נותרו באיספאהאן 2,500 יהודים. בעיר היה אז בית-ספר יסודי ובית ספר תיכון של כי"ח ובתי-ספר מיסודם של "אורט" ו"אוצר התורה", וכן סניפים של ארגון הנשים היהודיות ושל הסתדרות הנוער היהודי באירן ("החלוץ").

בין "המקומות הקדושים" בעיר נמצא קבר שרה בת אשר בן יעקב, ועליו כתובת משנת 1133.

בושיר

עיר לחוף המפרץ הפרסי

בשעתה תחנת מסחר של החברה האנגלית למזרח-הודו ומוקד פעילות של יהודים במסחר עם סוראט, עם בומביי ועם מאדראס.

בבושיר מצא מקלט גדול הבנקאים היהודים של בגדאד ששון אבן-צאלח, אביו של דוד ששון (במחצית הראשונה של המאה ה- 19).

הנוסע דוד מבית הלל מצא בה, לערך ב- 1828, "כמאתיים משפחות יהודיות עניות". קהילה לא קטנה הוסיפה להתקיים במקום עד סוף המאה.

קלעת צאליח Qal’at salih

בעברית: قضاء قلعة صالح

יישוב כפרי במחוז עמארה, על שפת החידקל, דרום מזרח עיראק.


קלעת צאליח שוכן כ- 45 ק"מ מדרום לעיר עמארה, ובפי היהודים נקרא בשם ג'לעה (Jal’aa). ראשיתו הייתה במצודה ב- 1866 שהקים השלטון העות'מאני באתר היישוב הקדום מדאר שהיה במקום. סביב המצודה התפתח יישוב בגלל נהירת עולי רגל מוסלמים לקבר האמאם עבדאללה בן אבי טאלב, ועולי רגל יהודים לקבר עזרא הסופר שנמצא בקרבת מקום, ביישוב אל-עוזיר. ב- 1884 החלו יהודים להתיישב בקלעת צאליח, בשל הקרבה לאל-עוזיר, שבו כבר ישבו יהודים, ובאותה השנה הקימו בית הכנסת.

היהודים התגוררו סביב בית הכנסת, שסמוכים אליו היו גם מוסדות הקהילה. הקהילה קיימה בית ספר מסורתי במתכונת "חדר". יהודי המקום עסקו במסחר ובשירותים, למעשה הם שלטו במסחר בעיירה כולה, ומשום-כך בשבתות היה המסחר משותק.

ב- 1910 חיו בקלעת צאליח כ- 100 יהודים. מספר דומה היה ב- 1920. ב- 1945 היו במקום 250 יהודים, יו"ר הקהילה (המוח'תאר) באותה השנה היה אפרים יעקב, רב הקהילה היה יוסף חוגי. במפקד 1947 נמנו 347 יהודים. וביניהם היו גם ר' דוד בן שלמה - יליד עמארה, סוכן חברת נפט וספנות, ששימש שוחט בקהילה והרופא היהודי, ד"ר סלמאן מנשה, יליד חילה.

הקהילה נוהלה בידי ועד ובראשו יושב-ראש שקיים את הקשרים עם השלטונות. ב- 1945 הוקם סניף של תנועת "החלוץ" בידי יואב קטן-בירון. שמה המחתרתי של התנועה הציונית במקום היה "טירת צבי". ב- 1945 היו נסיונות ראשונים של יהודים לעלות לארץ ישראל דרך איראן, הנסיונות נכשלו. בסוף אותה השנה הצליחו שמונה משפחות להגיע לבגדאד ומשם לארץ- ישראל, לקיבוץ אלומות.

הקהילה התחסלה עם עליית יהודי המחוז לישראל בשנים 1950 - 1951.

Khorasan

Khurasan; Razavi Khorasan Province

In Persian: استان خراسان رضوی

A province of north east Persia, now in Iran.

In the Middle Ages Khorasan also included Afghanistan, Turkestan, and Transoxiana. Jewish history has a long association with Khorasan, which in some Hebrew sources was believed to be the dwelling place of the lost ten tribes. Reliable rabbinical, Karaite, and Muslim sources testify to a widely spread Jewish settlement in Khorasan. The Caliph Umar II (717-720) ordered his governor in the province "not to destroy any synagogues, but also not to allow new ones to be erected". Muslim sources also speak of Jewish jewelers and poets from Khorasanin the period of the Abbasid Caliphate (750--1258). The Arab geographer Al-Maqdisi (985) stated, "there are in Khorasan many Jews and only a few Christians". The Hebrew chronicle of Nathan Ben Isaac Ha- Kohen Ha-Bavli (10th century) and the parallel version of Seder Olam Zuta deal with a dispute between the head of the academy in Pumbedita and the exilarch Ukba concerning jurisdiction over the Jews in Khorasan. The Jewish authorities in Baghdad used Khurasan as a place of exile for undesirables. Geonic literature speaks of a special Khorasan custom in matters of the calendar, marriage laws, and other halakhic subjects, but the Jews of Khorasan were enjoined by the Jewish authorities in Babylonia to comply with the Babylonian Minhag. According to Benjamin of Tudela in the 12th century the authority of the exilarch in Baghdad extended over the communities of Khorasan. The Jews lived in the cities of Sistan, Nishapur, Merv, Kabul, Kandahar, Ghazni, Balkh, and the region east of the Herat. Many of these communities in Afghanistan and Turkestan were augmented by Jews from Mashad fleeing after the forced conversion of 1839.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי אירן - פרס

איראן

ציוני דרך בתולדות יהודי איראן

עד שנת 1935 שמה של איראן היה פרס.

538 לפנה"ס | זרתוסט-רע וטוב

לפי רוב ההיסטוריונים, ההתיישבות היהודית בפרס החלה בשנת 538 לפנה"ס, בעקבות "הצהרת כורש". הצהרה זו, שיצאה מטעמו של כורש מלך פרס, התירה לגולי בבל לשוב לארץ ישראל ולבנות שם את בית-המקדש. ואולם, רבים מיהודי בבל (עיראק של היום) בחרו להישאר בה – ואילו אחרים נדדו ממנה לשכנתה פרס, שהפכה לאימפריה הגדולה במזרח הקדום. מגרעין זה צמחה בהמשך הקהילה היהודית שעמדה במרכז סיפור מגילת אסתר, שהתרחש בפרס ככל הנראה אי-אז בין השנים 400–200 לפנה"ס.
בשנים שבין הקמת האימפריה הפרסית ועד לנפילתה בידי הערבים בשנת 642 לספירה שלטו בפרס כמה שושלות. האחרונה שבהן היתה השושלת הסאסאנית. במוקד הפולחן הסאסאני עמדה הדת הזורואסטרית, שלפיה העולם שרוי במלחמה נצחית בין ניגודים: טוב ורע, חושך ואור, רוח וחומר. מאחר שהיהודים חיו במרחב הפרסי שנים רבות, חוקרים רבים סבורים כי גם הדת היהודית הטמיעה כמה מעיקריה: קיומם של השטן, מלאכים ושדים, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים, ביאת המשיח, מלחמת גוג ומגוג ועוד – אלמנטים שאינם מצויים בתנ"ך, אולם חדרו ליהדות בהשפעת התיאולוגיה הזורואסטרית ועיצבו את השקפתה הדתית לדורות.

642 | משיח לא בא
בשנת 642 לספירה הגיעה הדת המוסלמית, שהתפשטה ברחבי העולם, גם לפרס. ביום אחד החליפו המונים מתושבי פרס את הנביא זרתוסטרה בנביא מוחמד ואת אהורא-מזדא (האל הטוב לפי האמונה הזורואסטרית) באללה ירחמו. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם ההתאסלמות נכפתה על הפרסים או שאימצו את האסלאם מבחירה. האמת, מן הסתם, אי-שם באמצע.
ההיסטוריון המוסלמי אבו-נועים, שחי באותה עת בעיר הפרסית אספהן, סיפר כי עם כניסתם של הכובשים המוסלמים בשערי העיר יצאו היהודים בשירה ובמחולות, בתקווה שהמוסלמים נושאים את הבשורה המשיחית המיוחלת. אלא שעד מהרה התחוור להם כי המאמינים המוסלמים אמנם רכבו על חמורים, אבל אלה, למרבה ההפתעה, לא הרכיבו עליהם שום משיח.
המוסלמים אולי לא הביאו את הגאולה, אבל נהגו ביהודים בהגינות מפתיעה: בהתאם ל"אמנת עומר", שהסדירה את היחסים בין המוסלמים למיעוטים דתיים אחרים ברחבי האימפריה, הוגדרו יהודי פרס כבני-חסות ("ד'ימי") וקיבלו זכויות אוטונומיות, משפטיות ודתיות תמורת תשלום מס גולגולת ("ג'יזיה").

850 | כפשוטו
אחד הזרמים הבולטים בקרב יהדות איראן באמצע המאה התשיעית היה זרם הקראים. הקראים מאמינים אך ורק בפשט התורה. לדידם, התורה שבעל-פה, והתלמוד הבבלי בעיקר, פסולים מאחר שהם נוטלים לעצמם חירות לפרש את דברי האל – מה שמבחינת הקראים הוא בגדר התרסה גסה נגד ריבונותו האבסולוטית של אלוהים. הציווי בספר "דברים" האוסר לאכול גדי בחלב אמו, לדוגמה, פורש בידי חז"ל כאיסור לאכול בשר וחלב יחדיו, אך הקראים תופשים אותו כפשוטו: אין לבשל גדי בחלב של אמו. דוגמה אחרת, מספר "ויקרא", היא העיקרון המשפטי "עין תחת עין", שגם אותו תפשו הקראים כפשוטו: מי שעקר את עינו של חברו ייענש בעקירת עינו שלו. חז"ל, כידוע, המירו את העונש הגופני בקנס כספי.
האישים המרכזיים בקרב תנועת הקראים הפרסית היו חיווי הבלח'י, בנימין בן משה מנהאונד ודניאל בן משה מקוניס – כולם חיו ופעלו במחצית השנייה של המאה התשיעית. המנהיגים הללו יצאו נגד העריצות ואי-הסדרים שפשטו בקרב הממסד הרבני וסחפו אחריהם רבים מהקהילה היהודית בפרס. במבחן ההיסטוריה, התנועה הקראית לא נחלה הצלחה משמעותית. נוקשותם של מנהיגי העדה בכל הנוגע לכתוב בתורה סתמה עליהם את הגולל, ומן הזרם ששיעורו בעם היהודי במאות התשיעית והעשירית היה כ-40% נותר היום קומץ של פחות מאחוז אחד.

1219 | לא דובים ולא צלבים
במהלך המאה ה-13 יצאו חילות המונגולים מלב אסיה וייסדו את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית עד אז. אימפריה זו השתרעה מדרום מזרח אסיה ועד אירופה, קרי, כ-22% משטח העולם. השמועות על ממלכות המוסלמים הנופלות בזו אחר זו לרגלי המנהיג המונגולי ג'ינגס חאן הגיעו גם לאירופה הנוצרית ונטעו תקווה בלבם של בישופים וכמרים, שהנה-הנה מגיע גואל הנצרות ומחרב האסלאם. אלא שעד מהרה התברר כי ג'ינגס חאן אינו מבדיל בין האוחז בקוראן למאמין בברית החדשה. כמי שראה עצמו כמחזיק שבט הזעם של אלוהים נגד פשעי האנושות, המנהיג המונגולי הותיר אחריו בעיקר נהרות של דם, יתומים ואלמנות, והפך ערים פורחות לחורבות מפוחמות.
ממדיה העצומים וההרסניים של הפלישה המונגולית לפרס (1219–1223) הפכו אותה לשואה של ממש. מקורות היסטוריים מדווחים כי המונגולים לא פסחו גם על יהודים: קהילות שלמות הושמדו, ומאוכלוסייה שעל-פי דיווחו של הנוסע בנימין מטודלה מנתה מאות אלפי יהודים לפני הפלישה נותרו כמה עשרות אלפים בלבד.
המכה הקשה שהנחיתה הפלישה המונגולית על היהודים רוככה קמעה עקב הפריחה היחסית שחוותה פרס בתקופה המונגולית-האילחאנית (1227–1335) והסובלנות הדתית שגילתה כלפי היהודים. אחת העדויות לכך היתה מינויו של רופא יהודי מהעיר אבהר, סעד אל-דוולה, לראש הווזירים בתקופת שלטונו של ארגון ח'אן, בשלהי המאה ה-13.
1359 | חוכמה בגויים – תאמין!
מולאנא שאהין שיראזי, שחי בפרס במאה ה-14, נחשב לגדול משוררי יהדות פרס. שיראזי הושפע ממסורת השירה האֶפית הפרסית ארוכת השנים, שהניבה פירות דוגמת האפוס הפרסי הידוע "השאהנאמה", והטמיע אותה ביצירתו. בכך הצטרף שיראזי לשורה ארוכה ומכובדת של יוצרים יהודים שהושפעו מתרבות זמנם וסביבתם, ובהם הרמב"ם, שיצירתו "מורה נבוכים" שואבת מהמטפיזיקה האריסטוטלית; יוצר ספר "הזוהר", שהטמיע בכתביו תורות גנוסטיות וניאו-אפלטוניות; משוררי "תור הזהב" בספרד, ש"גיירו" אלמנטים מוסלמיים פואטיים; והדוגמאות רבות.
ביצירתו האפית של שיראזי משולבים סיפורים תנ"כיים על בריאת העולם, תיאורים של שיבת ציון בימי כורש הגדול (שלפי שיראזי, התגייר), וכמובן סיפור מגילת אסתר – וכל זאת ביצירות מחורזות שנמתחו כל אחת על פני 9,000 בתים. בקרב החוקרים שוררת הסכמה כי יצירתו של שיראזי היא אפוס יחיד במינו ובהיקפו בספרות הפרסית-יהודית (שנכתבה בשפה הפרסית ובאותיות עבריות), ואולי בספרות היהודית בכלל.
שיראזי היה חלוץ המסורת היהודית-פרסית של כתיבת שירה אפית. ממשיך דרכו העיקרי היה המשורר עמראני, יליד 1454, שחיבר אפוסים מרשימים לפי סיפורי התנ"ך.

1730 | אנוסים מוסלמים
יותר מ-800 שנה חלפו מאז נערף ראשו של חוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד, בפאתי העיר כרבלא – אירוע שסימן את ראשית העימות בין השיעים לסונים, הסוער עד ימינו – ועד שנער אדמוני ושמו אסמאעיל הכניע בשנת 1499 את השושלת המונגולית-האילח'אנית והפך את האסלאם השיעי לדת הרשמית של פרס.
השושלת הספווית-שיעית שעלתה לשלטון עם נצחונו של אסמאעיל משלה כמעט 300 שנה והנהיגה אקלים דתי קנאי ובלתי סובלני כלפי היהודים. שתי תעודות היסטוריות מן התקופה שופכות אור על מצבם של היהודים בפרס. התעודה הראשונה, "כתאב אנוסי", נכתבה בחרוזים על-ידי באבאי בן לוטף מכאשאן, ומתארת את הרדיפות הקשות שיהודי איראן סבלו מהן בשנים 1613–1662. המשורר מספר כי יהודים רבים נרצחו על קידוש השם אחרי שנכפו להתאסלם, ואחרים נאלצו לחיות כאנוסים במשך דורות.
התעודה השנייה, גם היא מחורזת, נכתבה על-ידי באבאי בן פרהאד, המתאר את רדיפות היהודים בשנת הת"ץ (1729–1730). מתעודה זו עולה כי גם כשיהודים לא אולצו להתאסלם, נכפו עליהם תקנות משפילות, כמו נשיאת טלאי זיהוי על דש בגדם, איסור על הופעה בציבור במלבושים יפים ועל דיבור בקול רם לפני מוסלמי, וכן ויתור על ירושות לטובת בן משפחה שהתאסלם. תקנה אחרונה זו עודדה התאסלמות בקרב היהודים ורוששה את הקהילה.
בשתי התעודות מצוין כי רבים מהיהודים האנוסים שבו לבסוף לכור מחצבתם, אלא שהפגיעה הפיזית והרוחנית בקהילה גרמה לנזק כבד שיהדות פרס התקשתה להתאושש ממנו במשך דורות רבים.

1860 | הילד של כולנו
אחד המפעלים החשובים ביותר של כי"ח היה הקמת רשת בתי-ספר מודרניים בקהילות יהודיות ברחבי ארצות האסלאם, ובין השאר באיראן. רשת בתי-הספר של כי"ח, שדגלה בשילוב של ערכי ההשכלה ולימודי יהדות, סייעה יותר מכל לחדירת ערכים מודרניים לפרס, בעיקר בערים טהרן, איספהן, מדאן ושיראז.

1917 | אם תרצו
הצהרת בלפור, שניתנה ב-1917, עוררה בקרב יהודי פרס רגשות לאומיים עזים – ממש כשם שעשתה גם בקהילות יהודיות אחרות ברחבי העולם. רגשות אלה דירבנו רבים מבני ובנות הקהילה להגיע ארצה, בעיקר לצפת. שנתיים לאחר ההצהרה נוסדה "ההסתדרות הציונית בפרס" (הסצ"פ), שהורכבה מראשי הקהילה היהודית בטהרן. הסצ"פ הוציאה לאור ביטאון שבועי בשם "הגאולה", שנכתב בשפה הפרסית-יהודית ופעל לחיזוק לימודי השפה העברית והידוק הקשרים עם המרכזים הציוניים הגדולים במזרח אירופה. פעילויות אלו הובילו לעלייה יחסית גדולה של יהודים מפרס לארץ-ישראל. עד 1925 עלו לארץ כ-7,000 מבין 80 אלף היהודים שחיו בפרס באותה עת.
אחד ההישגים החשובים של הסצ"פ היה הידוק הקשרים בין הקהילות היהודיות בפרס עצמה. לפני הקמת הסצ"פ היו היישובים היהודיים בפרס, בעיקר בערי הסְפר, רחוקים ומנותקים זה מזה. מרכז הסצ"פ בטהרן חיבר בין הקהילות המבודדות הללו, שרוב חבריהן היו עניים מרודים, והכניס אותם תחת קורת גג משותפת תוך רתימתם לפעילות ציונית רחבת היקף.
1925 | אל תסתכל בקנקן
מודל מדינת הלאום זכה להצלחה רבה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. מדינות צעירות קמו חדשות לבקרים והתאחדו סביב צבא חזק, כלכלה מודרנית ואורח חיים חילוני. אפילו ארצות שהתאפיינו בצביון דתי דומיננטי, כמו טורקיה ואיראן, השילו את מחלצותיהן המסורתיות ואימצו אורח חיים חילוני מובהק.
האיש שעמד במרכז המהפכה הלאומית בפרס היה קצין אשר עלה לכס המלוכה בדצמבר 1925 הודות לכשרונותיו, תמרוניו הפוליטיים, נסיבות התקופה וכן תמיכה בריטית. שמו היה רזא שאה (1878–1944), והוא היה למנהיג החילוני הראשון של פרס, שבתקופת שלטונו שונה שמה לאיראן. רזא שאה ניהל מלחמת חורמה בממסד הדתי באיראן וביצע רפורמות מרחיקות לכת שזירזו את תהליכי החילון והמודרניזציה בחברה האיראנית.
יהודי איראן הגיבו בחיוב לרפורמות של רזא שאה. הם הפגינו רצון להשתלב בזרם הלאומי האיראני, אהבו את השירה והספרות הפרסיות, חגגו את החגים האיראניים הלאומיים, שינו את שמותיהם לשמות פרסיים והתפארו בעברה הטרום-אסלאמי של איראן. בעקבות ביטול התקנות המפלות, הם גם הורשו לשרת בצבא וללמוד בבתי-ספר ממשלתיים. השינוי המשמעותי ביותר היה ההיתר שקיבלו לצאת מהגטו. היתר זה איפשר ליהודים רבים להקים חנויות באזורי מסחר מרכזיים ולשפר את מצבם הכלכלי.
ואולם, יש שיאמרו כי השיפור במצבם של היהודים היה רק קליפה. בניגוד למיעוטים האחרים באיראן, כמו הארמנים ובני דת הזורואסטרית, שהיו קרובים לאיראנים מבחינה לשונית, תרבותית, אתנית והיסטורית, היהודים שימרו זיקה למוצאם הזר. עובדה זו עוררה מתחים שונים בינם לבין הציבור האיראני הכללי. מתחים אלה באו לידי ביטוי ביתר שאת בזמן מלחמת העולם השנייה, אז סירב רזא שאה להצטרף לבעלות-הברית.

1941 | ילדי טהרן
פלישת הצבא הנאצי לברה"מ והתקדמותו לחזית הדרומית, בכיוון גבולה הצפוני של איראן, ליבו את התלהבותם של חוגים פשיסטיים ושל האספסוף באיראן, שהיו צמאים לשים את ידם על הרכוש היהודי. חיזוק נוסף לאווירה הפרו-נאצית היה פוליטי: היחסים הרעועים בין איראן לרוסיה ובריטניה הובילו את רזה שאה לבחור בנאצים כבעלי ברית פוליטיים. יחסי המסחר בין איראן לגרמניה הלכו והתהדקו, ולאיראן זרמו גם מהנדסים וטכנאים גרמנים רבים. התמורות הללו בחברה האיראנית, לצד האמונה בדבר מוצאם הארי המשותף של העם הפרסי והעם הגרמני, שלוותה בתעמולה אנטישמית בעיתונים וברדיו, הבעירו את האדמה תחת רגליהם של יהודי איראן.
למרבה המזל, בסתיו 1941 נכנסו כוחות בעלות הברית לאיראן והסיטו את ההיסטוריה לנתיב אופטימי יותר. תקופת הכיבוש של בעלות הברית (1941–1946) נחשבת לאחד העידנים הדינמיים בתולדות איראן. יותר מ-20 מפלגות מכל קצות הקשת הפוליטית נוסדו. עשרות עיתונים ושבועונים חופשיים יצאו לאור בטהרן ובערי השדה, הפעילות הציונית התחדשה במלוא עוזה ואפילו הסוכנות היהודית פתחה סניף בטהרן. פעילותה של הסוכנות התרכזה בהצלתם של "ילדי טהרן", יתומים יהודים שהוברחו מפולין הכבושה בשלהי מלחמת העולם השנייה ונדדו ברחבי ברית-המועצות, יחד עם צבאו של הגנרל הפולני אנדרס, עד שהגיעו לטהרן. משם הובלו, בסיועה של הסוכנות, היישר לישראל. בין ילדי טהרן נודעו לימים איש הטלוויזיה וחבר הוועד האולימפי העולמי אלכס גלעדי, אלוף במיל' אביגדור בן-גל והאדמו"ר מביאלא, הלוא הוא הרב בן ציון רבינוביץ'.

1961 | בחייהם ובמותם

בשנת 1941 עבר השלטון באיראן מידיו של רזא שאה לידיו של בנו, מוחמד רזא שאה פהלווי (1919–1980), אשר שלט במדינה עד למהפכה האסלאמית של 1979 – ובשנת 1961 השווה את יחסי ישראל ואיראן ל"יחסי אהבה ממשיים מחוץ לנישואים". היום, לנוכח היחסים הקשים בין המדינות, דבריו נשמעים כמעט דמיוניים. אלא שלמעשה, עד "מהפכת האייתוללות" ניהלו ישראל ואיראן יחסים חמים והדוקים. למדינת ישראל הצעירה היתה שגרירות בטהרן והיא קיימה קשרים מסחריים, פוליטיים ותרבותיים ענפים עם איראן החילונית.
בשנים 1951–1954 עלו מאיראן לישראל כ-70 אלף יהודים, רובם עירונים בני המעמד הנמוך. הללו הקימו ברחבי ישראל עשרים יישובים. לא זו בלבד, אלא שגם היהודים שנותרו באיראן לאחר הקמת מדינת ישראל רוו נחת ממדיניותו של השאה. "המהפכה הלבנה" שהנהיג בשנת 1963, במטרה להפוך את איראן למעצמה כלכלית אזורית, היטיבה עמם בכל התחומים. במהלך דור אחד הם רשמו הישגים מרשימים, ולמרות שיעורם הנמוך באוכלוסייה (עד 1979) חיו באיראן כ-80 אלף יהודים, פחות מרבע אחוז מסך האוכלוסייה), השפעתם הכלכלית, המקצועית והתרבותית הייתה עצומה.
כ-10% מהיהודים באיראן היו עשירים מופלגים, והשאר השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. שיעור האקדמאים והרופאים בקרבם היה גבוה לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה הכללית, ולמרות קולות ההסתה של מוסלמים קנאים, שהתגברו בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, המשטר האיראני התייחס אליהם באהדה רבה.

2000 | שמאל, ימין, שמאל

ב-1979 פרצה המהפכה האיראנית. הרקע לפריצתה היה בין היתר הברית הפוליטית האבסורדית בין אנשי דת מוסלמים, שהתנגדו לרפורמות החילוניות והחברתיות שהנהיג השלטון החילוני, לבין אנשי שמאל קיצוניים עם נטיות קומוניסטיות, שקראו למרד ב"אימפריאליזם האמריקאי המרושע", אשר רזא שאה היה בעיניהם נציגו.
אנשי הדת הקיצוניים, ובראשם מנהיג המהפכה הגולה, האייתוללה חומייני (1902–1989), יצאו וידם על העליונה: איראן הפכה למדינה המונהגת על-פי ההלכה המוסלמית-שיעית, והממסד הדתי משל בכיפה.
בניגוד גמור לשאה, האייתוללה חומייני ושלטונו הגדירו את מדינת ישראל כאויב האנושות ואת הציונות כמוקצית מחמת מיאוס. עם זאת, ולמרות ביטויים אנטישמיים מזדמנים, הקפידו השלטונות האיראניים להפריד בין יחסם למדינת ישראל לבין יחסם ליהודים היושבים באיראן. תרמו לכך גם מאמציהם של האחרונים להצהיר על נאמנותם לשלטון ועל עמדתם הביקורתית בנוגע למפעל הציוני. אף על פי כן, מראשית 1979 ועד 1987 עזבו את איראן כ-50 אלף יהודים. כ-25 אלף מהם נחתו בחוף המערבי של ארה"ב וכ-20 אלף עלו לישראל.
נכון להיום, יחסה של איראן למדינת ישראל הוא עוין במידה רבה, וראשיה נוקטים רטוריקה אלימה ביחס אליה חדשות לבקרים. היחסים בין המדינות הוסלמו עקב מאמציה של איראן לפתח נשק גרעיני, מאמצים שעוררו את ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו לצאת למלחמה דיפלומטית נרחבת נגדם.
בראשית המילניום החדש חיו באיראן כ-8,750 יהודים.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

KHURASAN
כורדיסטן האירנית
קלעת צאליח
בושיר
איספאהאן
נהאוונד
משהד
אפגאניסטאן
קאזווין
קרמאנשאה
יזד
דאמאוואנד

Khorasan

Khurasan; Razavi Khorasan Province

In Persian: استان خراسان رضوی

A province of north east Persia, now in Iran.

In the Middle Ages Khorasan also included Afghanistan, Turkestan, and Transoxiana. Jewish history has a long association with Khorasan, which in some Hebrew sources was believed to be the dwelling place of the lost ten tribes. Reliable rabbinical, Karaite, and Muslim sources testify to a widely spread Jewish settlement in Khorasan. The Caliph Umar II (717-720) ordered his governor in the province "not to destroy any synagogues, but also not to allow new ones to be erected". Muslim sources also speak of Jewish jewelers and poets from Khorasanin the period of the Abbasid Caliphate (750--1258). The Arab geographer Al-Maqdisi (985) stated, "there are in Khorasan many Jews and only a few Christians". The Hebrew chronicle of Nathan Ben Isaac Ha- Kohen Ha-Bavli (10th century) and the parallel version of Seder Olam Zuta deal with a dispute between the head of the academy in Pumbedita and the exilarch Ukba concerning jurisdiction over the Jews in Khorasan. The Jewish authorities in Baghdad used Khurasan as a place of exile for undesirables. Geonic literature speaks of a special Khorasan custom in matters of the calendar, marriage laws, and other halakhic subjects, but the Jews of Khorasan were enjoined by the Jewish authorities in Babylonia to comply with the Babylonian Minhag. According to Benjamin of Tudela in the 12th century the authority of the exilarch in Baghdad extended over the communities of Khorasan. The Jews lived in the cities of Sistan, Nishapur, Merv, Kabul, Kandahar, Ghazni, Balkh, and the region east of the Herat. Many of these communities in Afghanistan and Turkestan were augmented by Jews from Mashad fleeing after the forced conversion of 1839.

קלעת צאליח Qal’at salih

בעברית: قضاء قلعة صالح

יישוב כפרי במחוז עמארה, על שפת החידקל, דרום מזרח עיראק.


קלעת צאליח שוכן כ- 45 ק"מ מדרום לעיר עמארה, ובפי היהודים נקרא בשם ג'לעה (Jal’aa). ראשיתו הייתה במצודה ב- 1866 שהקים השלטון העות'מאני באתר היישוב הקדום מדאר שהיה במקום. סביב המצודה התפתח יישוב בגלל נהירת עולי רגל מוסלמים לקבר האמאם עבדאללה בן אבי טאלב, ועולי רגל יהודים לקבר עזרא הסופר שנמצא בקרבת מקום, ביישוב אל-עוזיר. ב- 1884 החלו יהודים להתיישב בקלעת צאליח, בשל הקרבה לאל-עוזיר, שבו כבר ישבו יהודים, ובאותה השנה הקימו בית הכנסת.

היהודים התגוררו סביב בית הכנסת, שסמוכים אליו היו גם מוסדות הקהילה. הקהילה קיימה בית ספר מסורתי במתכונת "חדר". יהודי המקום עסקו במסחר ובשירותים, למעשה הם שלטו במסחר בעיירה כולה, ומשום-כך בשבתות היה המסחר משותק.

ב- 1910 חיו בקלעת צאליח כ- 100 יהודים. מספר דומה היה ב- 1920. ב- 1945 היו במקום 250 יהודים, יו"ר הקהילה (המוח'תאר) באותה השנה היה אפרים יעקב, רב הקהילה היה יוסף חוגי. במפקד 1947 נמנו 347 יהודים. וביניהם היו גם ר' דוד בן שלמה - יליד עמארה, סוכן חברת נפט וספנות, ששימש שוחט בקהילה והרופא היהודי, ד"ר סלמאן מנשה, יליד חילה.

הקהילה נוהלה בידי ועד ובראשו יושב-ראש שקיים את הקשרים עם השלטונות. ב- 1945 הוקם סניף של תנועת "החלוץ" בידי יואב קטן-בירון. שמה המחתרתי של התנועה הציונית במקום היה "טירת צבי". ב- 1945 היו נסיונות ראשונים של יהודים לעלות לארץ ישראל דרך איראן, הנסיונות נכשלו. בסוף אותה השנה הצליחו שמונה משפחות להגיע לבגדאד ומשם לארץ- ישראל, לקיבוץ אלומות.

הקהילה התחסלה עם עליית יהודי המחוז לישראל בשנים 1950 - 1951.

בושיר

עיר לחוף המפרץ הפרסי

בשעתה תחנת מסחר של החברה האנגלית למזרח-הודו ומוקד פעילות של יהודים במסחר עם סוראט, עם בומביי ועם מאדראס.

בבושיר מצא מקלט גדול הבנקאים היהודים של בגדאד ששון אבן-צאלח, אביו של דוד ששון (במחצית הראשונה של המאה ה- 19).

הנוסע דוד מבית הלל מצא בה, לערך ב- 1828, "כמאתיים משפחות יהודיות עניות". קהילה לא קטנה הוסיפה להתקיים במקום עד סוף המאה.

איספאהאן Isfahan

בפרסית: اصفهان‎

עיר במרכז אירן.


איספאהאן שוכנת מדרום לבירה טהרן, והקהילה היהודית במקום הייתה מן הותיקות בקהילות פרס. נזכרת לראשונה בקשר למלך פירוז, שבמחצית השנייה של המאה החמישית הוציא להורג כמחצית האוכלוסייה היהודית בעיר באשמת רצח שני מגים.

עם הכיבוש הערבי (641) היתה באיספאהאן קהילה יהודית חזקה, ורושם-הרשומות הערבי, אבו נועיים, מספר שהיהודים התכוננו "בתופים ובמחולות" לבואו של "מלך היהודים". בעיר הזאת צמחה בסוף המאה השביעית כת הפורשים הראשונה ביהדות בהנהגת אחד אבו עיסא, שטען לכתר המשיח, והשפעתו ניכרה ביישוב המקומי במשך כשלוש מאות שנה. הקהילה נזכרה ב"איגרות תימן" לרמב"ם (1204-1135); השתבחה במדקדקיה ופרשניה, ובנימין מטודלה העריך את מספר תושביה ב- 15,000 בשנת 1166. רב הקהילה, שר שלום, נבחר לדבריו על-ידי ראש הגולה בבגדאד שהיה ממונה גם על קהילות פרס כולה.

אחרי שנעשתה איספאהאן עיר המלוכה של שושלת הצאפאווים (1598) שגשג היישוב ויהודים רבים עסקו במלאכה ובענפי מסחר שונים - תרופות, תבלינים, עתיקות, תכשיטים ואריגים. היו בקהילה בתי-כנסת, בתי-ספר ומוסדות ציבור.

בנחשול הרדיפות והשמד, שהציף את הקהילות היהודיות בפרס במאה ה- 17, נפגעה גם קהילת איספאהאן.

בשנת 1740 הורה המלך נאדיר שאה לבאבא בן נוריאל להעתיק לפרסית את ספר תהילים ואת חמשת חומשי התורה. בעיר נמצאו כתבי-יד רבים בלשון יהודית-פרסית, והיתה בה גם עדה קראית.

עם עליית שושלת קאג'אר (1925-1794) והעתקת הבירה לטהרן ירדה איספאהאן מגדולתה. נוסעים במאה ה- 19, דוגמת דוד דבית הלל, בנימין השני וא' נוימארק, מוסרים על יישוב יהודי של 400-300 משפחות, רובו מדלת-העם, שהיה חשוף לפעולות המיסיון והתנועה הבאהאית.

במאבק לשמירת שלמותה הרוחנית והדתית של הקהילה תרם בית-הספר שהקימה חברת "כל ישראל חברים" בשנת 1901.

בשנת 1948 התגוררו באיספאהאן 12,000-10,000 יהודים וב- 1956 הייתה הקהילה השלישית בגודלה באירן, אחרי טהרן ושיראז. היהודים היו ברובם רוכלים עניים; רק אחוז אחד מהם חיו בתנאים המניחים את הדעת. רוב בני הקהילה עלו לישראל.

מספר בתי-הכנסת בעיר ירד מעשרים ל- 13 בשנת 1961, באותה השנה למדו בתיכון היהודי 150 ילדים, וביסודי - 897. האחרים ביקרו בבתי-ספר ממשלתיים או שלא קיבלו חינוך כלל. כחמישים צעירים יהודים למדו באוניברסיטה המקומית.

בשנת 1968 נותרו באיספאהאן 2,500 יהודים. בעיר היה אז בית-ספר יסודי ובית ספר תיכון של כי"ח ובתי-ספר מיסודם של "אורט" ו"אוצר התורה", וכן סניפים של ארגון הנשים היהודיות ושל הסתדרות הנוער היהודי באירן ("החלוץ").

בין "המקומות הקדושים" בעיר נמצא קבר שרה בת אשר בן יעקב, ועליו כתובת משנת 1133.

נהאוונד

בפרסית: نهاوند‎

עיר באיראן.


העיר נזכרת בתלמוד כאחת מערי מדי בימי גלות אשור.

נאאוונד נתפרסמה בשעתה כמרכז קראי, עיר מולדתו של בנימין בן משה נהוואנדי, השני בחשיבותו לענן בן דוד.

בגל הרדיפות בימי עבאס הראשון, בתחילת המאה ה-17, נערכו בקהילה חיפושים אחרי "ספרי כישוף" בעברית.

בשנות השישים למאה העשרים התגוררו בנהאוונד, לפי האומדן, 500 יהודים.

משהד

בפרסית: مشهد‎‎
עיר בצפון מזרח אירן.

ב- 1740 העביר נאדיר שאה ארבעים משפחות יהודיות מקאזווין אל משהד, עיר קדושה לשיעים. הקהילה שגשגה בחסות השאה וקלטה מהגרים מערים אחרות במדינה, ביניהם המשורר והוגה הדעות סימן-טוב מלמד. בשנת1747 נרצח נאדיר שאה ומצבם של יהודי משהד החמיר והלך, בפרט עם עליית שושלת קאג'אר לקראת סוף המאה.

בשנים 1834- 1848 שטף גל של פרעות את קהילות משהד, טאבריז, מאראגה (קריזאיה), אורמיה ולאר. בי"ב בניסן תקצ"ט (מארס 1839) תקף המון את בתי-היהודים והקהילה כמעט ונשמדה, אלמלא הבטחת מנהיגי המוסלמים שכל יהודי משהד יקבלו את האיסלאם. רשמית חדלה הקהילה היהודית להתקיים, והיהודים היו ל"מוסלמים חדשים" - "ג'אדיד אל איסלאם". יהודי משהד המשיכו בקיום מצוות במחתרת. רבים עזבו ונקלטו בקהילות אפגניסטן, טורקסטאן, סמרקנד ובוכרה או הקימו קהילות חדשות; היו שהרחיקו עד בומביי, לונדון וירושלים, שבה היתה מושבה גדולה של "ג'אדידים", ולהם שני בתי- כנסת. רבים עלו לישראל אחרי הקמת מדינת ישראל.

כ- 2,000 מצאצאיהם של אנוסי משהד מתגוררים בטהרן, ולהם בתי-כנסת משלהם. במשהד עצמה נרשמו במיפקד בשנת 1956 - 400 יהודים, (משפחות המומרים מאונס נחשבו במיפקד כמוסלמיות). הצעירים נטו להתבוללות, והיו גם מקרים של נישואי-תערובת. אלה שעלו לישראל נעשו חלק בלתי-נפרד מן היישוב היהודי. מרדכי זר, שחי חיים דתיים כפולים בנעוריו, היה חבר-כנסת מטעם מפלגת העבודה, וסגן יו"ר הכנסת (1969).

אפגאניסטאן AFGHANISTAN

(במקורות עבריים ובמקורות ערביים עתיקים - חוראסאן)

מדינה מוסלמית במרכז אסיה


על פי המסורת, שורשיהן של הקהילות היהודיות באפגניסטן של ימינו בגלות אשור (720) לפנה"ס ובגלות בבל (560 לפנה"ס), אך יש מעט מאד עדויות ארכיאולוגיות לכך. עם זאת ישנם ממצאים המעידים על נוכחות יהודית רצופה באזור מאז המאה ה- 8 ועד למאה ה- 20.

נוכחות יהודים באפגניסטן לפני המאה ה- 8 מוזכרת במקורות כתובים מעטים, בעיקר פרשנויות מקראיות ושו"ת מתקופת הישיבות בבבל. במאה ה- 10 ליקט הקראי יפת בן חכלי דה בסרה כמה טקסטים דתיים בערבית ובעברית, בהם מצויין כי "ארץ המזרח" מיושבת על ידי קהילות יהודיות. "ארץ המזרח" בימי הביניים (המאות 8-14), היה שמו של אזור חוראסאן (שפירושו ארץ השמש), והכוונה היא לאזור הכולל את צפון אפגניסטן, צפון מזרח איראן וחלקים דרומיים של מרכז אסיה. גם בספרות הפרשנות המקראית של רבי סעדיה גאון ודניאל אל קומיסי ויפת בן כחלי הקראים, מזוהה חוראסאן כאזור שאליו גלו היהודים. פרשנים אלה מעידים על קיומה של קהילה יהודית משגשגת באזור. בחיבורו אודות הלוחות ההיסטוריים של שושלת בני-ג'לאל, מזכיר גם ההיסטוריון המוסלמי אל חאג' מוחמד אל אידריסי (1099-1166 בקירוב) קהילות יהודיות בערים גאזנה ונאיסאבור.

מתוך יומן המסע של בנימין מטודלה (נפטר ב- 1173) אודות הקהילות היהודיות בגאזנה ובנאיסאבור:

… ומשם שבע' ימים לגזנה העיר הגדולה שעל נהר גוזן ובה כמו פ' אלף מישראל. ואותה העיר ארץ סחורה ובאים אליה בסחורה בכל לשונות הגויים והיא ארץ רחבת ידיים: …ומשם כ"ח יום להרי ניסבור אשר על נהר גוזן ויש מהם אנשים בארץ שבט דן ושבט זבולון ושבט אשר ושבט נפתלי הגלות הראשון שהגלה שלמנאסר מלך אשור כמו שכתו' וינחם בחלח ובחבור והרי גוזן והרי מדי: ומהלך ארצם עשרים יום ויש להם מדינו' וכרכים גדולים בהרים מצד אחד מקיף אותם נהר גוזן ואין עליהם עול גוים כי אם נשיא אחד יש להם ושמו ר' יוסף אמרכלא הלוי. וביניהם תלמידי חכמים וזורעי' וקוצרי' והולכים למלחמה עד ארץ כוש דרך המדברות."


בימי הביניים היו באפגניסטן כמה מרכזים יהודים, החשובים שבהם ביישובים מרב, באלך, קאבול, נישאפור, גאזני והראת.


מרב

נוכחותם של יהודים במרכז אסיה מוזכרת בתלמוד הבבלי, בסיפור על סירובו של אמוראי בשם שמואל בר ביסנא (במחצית הראשונה של המאה ה- 4) לשתות יין ובירה במרב. יהודים מוזכרים במרב גם במקורות מוסלמים מסוף המאה ה- 7 ותחילת המאה ה- 8. בתחילת המאה ה- 8, מוזכר יהודי בשם עקיבא, גובה מסים בקהילה היהודית של מרב.

באלך

נמצאת ליד מאזאר-אי-שריף של היום. בימי הביניים כונתה לעתים "אם ערי העולם". בספר "כיתאב אל מוזאליק ואל מאמה ליק" (ספר הנתיבים והארצות), מאת הגיאוגרף הערבי איבן כורדאדבה בשנת 846, מוזכרים "מי שכינו עצמם יהודים", (כנראה כוזרים או קראים), וכן ה"ראדאנייה", קבוצה ייחודית של סוחרים יהודים מארצות שונות בתחילת המאה ה- 9 , אשר היו לה קשרים כלכליים הדוקים עם ממלכת הכוזרים.

קאבול

הגיאוגרף המוסלמי ורשם המפות אל-אידריסי, מזכיר בספרו "נוזהאת אל מושתאק פי איחתיראק אל אפאג" (הנאותיו של המשתוקק לנדוד בין האקלימים) קהילה יהודית בקאבול. קאבול תפסה מקום מרכזי בנתיבי המסחר שקישרו את מרכז אסיה עם הודו. באותה קהילה נחשבו הסוחרים לעלית החברה. יהודי קאבול חיו ברובע נפרד בשם "מהאל-אי-יהודייה", ששעריו נסגרו בלילה ונפתחו עם שחר.

גור

אזור בחלק ההררי של מזרח אפגניסטן. בשנת 1946 התגלה בגור בית עלמין יהודי עתיק, המלמד על קיומה של קהילה גדולה ומשגשגת. המצבות הקדומות ביותר הן משנת 752-753, והמאוחרות ביותר מן השנים 1012-1249. על המצבות כתובות בעברית, בארמית ובפרסית- יהודית, לשון הדיבור של יהודי גור. ללשון זו אלמנטים של פרסית ימיביניימית בשילוב מרכיבים עבריים וארמיים, והיא נכתבת בכתב עברי. בנוסף לשמות ותאריכים, מופיעים על המצבות תארים ותפקידים במסגרת הקהילה היהודית. התואר "עלות" ניתן לשופטים. התואר "חכם" מתייחס למלמדים, לשליחי ציבור, ולרבנים. התארים "זקן" ו"ישיש" ניתנו לזקני הקהילה ולמכובדיה.

לקהילה היהודית בגור היו בית דין רבני, בית כנסת, ובתי מדרש לילדים ולנערים. בעקבות פלישת המונגולים לאזור בתחילת המאה ה- 13, אולצו חלק מהיהודים להתאסלם, והשאר נמלטו מן האזור.


הראת

במשך זמן רב הייתה הקהילה היהודית של הראת הגדולה ביותר באפגניסטן של ימינו. יהודי הראת, הנמצאת במערב אפגניסטן, היו קרובים מבחינה תרבותית ליהודי איראן. בשנים 1839- 1840 התיישבו בה כ- 200 משפחות יהודיות ממשהד, איראן, שם ניסו לכפות עליהם להתאסלם. המהגרים החדשים סייעו לחזק את מוסדות הקהילה הקיימים, ותרמו רבות לחיים היהודיים באפגניסטן בכלל. אך במרוצת הזמן והנסיבות המשתנות, עזבו יהודים רבים את העיר, ובעשורים האחרונים לא התקיימו בה חיים יהודיים מאורגנים.

בשנת 1978 נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות ארבעה בתי כנסת, ברבעים העתיקים "בר דוראני" ו"מומאנדה" , אזור שנודע בעבר בשם "מג'אלה אי מוסאהייה", "שכונת היהודים". שמות שלושה מהם היו "מולה אשור", "יו-או", ו"גול". ב- 1978 שימש בית הכנסת "מולה-אשור" כ"מכתב", בית ספר יסודי מוסלמי לבנים. בית הכנסת "גול" הוסב לבית תפילה מוסלמי, וידוע בשם מסגד בלאל. רק בבית הכנסת "יו-או", בשכונת מומאנדה שבעיר העתיקה, נשתמרו רוב המאפיינים המקוריים. לבניין שתי קומות, הוא בנוי לבני בוץ, בסיסו לבנים, ולו חצר פנימית. ארון הקודש בנוי בקיר המערב, פונה לירושלים. בכל שלושת בתי הכנסת ניכרת השפעה אדריכלית פרסית מובהקת.


היהודים באפגניסטן בעת החדשה

במאה ה- 16 אימצה שושלת מוגול מהודו את הדת המוסלמית השיעית, ואילו במרכז אסיה ובאפגניסטן שימרו את האיסלאם הסוני. בשל כך נתפרדו הקשרים המסורתיים שבין יהודי פרס לבין יהודי מרכז אסיה ואפגניסטן. מאמצע המאה ה- 19 נשלטה הממלכה האפגנית על ידי שושלת דוראני, שנטתה להסתגרות תרבותית, וניסתה למנוע כל חדירה של השפעות מערביות, ובעיקר בריטיות, אל החברה האפגנית. נטייה זו גרמה לבידודה היחסי של הקהילה היהודית באפגניסטן.

לבושם המסורתי של היהודים היה דומה לזה של המוסלמים, פרט לטורבן השחור שלבשו הגברים היהודים. על פי המסורת, נחשב הטורבן סמל לאבלם של היהודים על חורבן בית המקדש. ייתכן גם, כי היהודים נאלצו לחבשו כסימן זיהוי, להבדילם מן המוסלמים.

יהודים רבים היו פעילים במסחר בכותנה ומשי והתמחו בעיקר בצביעת בדים. ליצרני הצבע, המופק מגופה המיובש של תולעת השני ומצבע כחול אינדיגו, היו ידיים צבועות כחול, וכך נוצרה האמונה, שידיים כחולות הן מעין תכונה של יהודי אפגניסטן.

היהודים השתמשו בעברית בתפילה ובלימודי הדת, ואילו שפת היומיום הייתה פרסית-יהודית, אשר לה כמה דיאלקטים. בהראת דיברו היהודים ממוצא אפגני בניב אחד, העיקרי, ואילו ליהודי משהד ויזד בעיר היו ניבים משלהם. גם ליהודי קאבול ניב משלהם, שונה במקצת מן האחרים. בנוסף לחלוקה לניבים, בפרסית-יהודית יש גם מספר הבדלים בין השפה הכתובה לזו המדוברת.


המאה העשרים

על מספרם של היהודים באפגניסטן בתחילת המאה ה- 20 קיימות כמה הערכות. מקורות קדומים מדברים על כ- 40,000 יהודים, בכ- 60 קהילות. מחקרים חדשים, המסתמכים על דיווחם של מנהיגי הקהילות בשנות ה- 40 המאוחרות, נוקבים במספר נמוך בהרבה, כ- 4,000 יהודים בלבד. למספר זה יש להוסיף כמה אלפים שעלו לישראל או היגרו לארצות אחרות (בעיקר לארצות מרכז אסיה ולהודו) לפני שנות ה- 40. המספר הכולל של יהודים אפגניים בעולם באמצע המאה ה- 20 היה אם כן כ- 10,000. מחלוקת דומה קיימת לגבי מספר הקהילות. מחקר חדש מניח כי היו 15 קהילות בלבד, כאשר בחלקן הייתה רק נוכחות זמנית של סוחרים יהודים, ולא קהילה מאורגנת. שתי הקהילות העיקריות היו בערים קאבול והראת, בכל אחת מהן, בשיאה, חיו כ- 2,000 יהודים. הקהילה השלישית בגודלה הייתה בבאלך , בה חיו יהודים שהיגרו ממרכז אסיה. היו גם קהילות קטנות יותר, בעיירות גאזני וקאנדהאר.

עד אמצע המאה היה ליהודי אפגניסטן מגע מועט עם המודרניות. הם חיו בארץ בה לא התיישבו ולא פעלו אנשים וגופים חיצוניים, וניהלו קשרי מסחר ותרבות עם קהילות שכנות באיראן, במרכז אסיה ובהודו בלבד. יהודים רבים עזבו את אפגניסטן במחצית הראשונה של המאה, וחלקם עלה לישראל, אך באופן רשמי, רק בשנות ה- 50 היהודים הורשו לעזוב את אפגניסטן. כל פעילות ציונית הייתה אסורה לחלוטין ורק מסוף שנת 1951 הותרה עלייה לישראל. עד 1967 עלו לישראל כ- 4,000 יהודים אפגניים.

מאז שנות ה- 50 נותרו באפגניסטן שלוש קהילות יהודיות פעילות, בקאבול, ובבאלך. לכל קהילה הייתה "חברה" (מועצת קהילה), שדאגה לנזקקים, לקבורת המתים, לייצוג הקהילה בפני השלטונות, ולתשלומי מסים. מ- 1952 היו היהודים פטורים משירות צבאי ובמקומו חוייבו במס מיוחד ("האר בייה").

ב- 1990 היו בקאבול פחות מעשרים משפחות יהודיות. במהירה עזבו לטורקמניסטן, לאוזבקיסטן ולהודו. מ- 2001 ידוע על שני יהודים לפחות בקאבול, ונראה כי שש משפחות נוספות חיות בהראת.

קאזווין

בפרסית: قزوین‎‎

עיר בצפון אירן.


קהילה יהודית עתיקת-יומין התקיימה בקאזווין. גיאוגרף ערבי שביקר במקום במאה ה- 13 מזכיר "בית-עלמין יהודי ישן".

בימי המלכים לבית צפאווי (1736-1499) פקדו רדיפות את הקהילה. יורשם נאדיר שאה גרם לדלדולה בכך שהעביר 40 משפחות מקאזווין למשהד ("עיר השמד") ב-1740.

רק יהודים מעטים נותרו בקאזווין בדורות האחרונים.

קרמאנשאה Kermanshah

קירמישין

בפרסית: کرمانشاه‎


עיר במערב אירן

תיעוד של נתן הבבלי (המאה ה-10) מעיד כי בקרמאנשאה היתה קהילה יהודית עתיקה. הוא מספר שהעיר היתה מקום גלותו של ריש-גלותא מר עוקבא, לאחר שגורש מבגדאד.

קרמאנשאה מופיעה גם בין הקהילות הוותיקות ברשימה שערך בבאי אבן לוטף במאה ה-17.

הנוסע דוד דבית הלל מן המחצית הראשונה של המאה ה-19 מצא בעיר 300 משפחות יהודיות. אחריו תיארו הנוסעים בנימין השני, קסטלמן ונוימארק את התנאים הכלכליים בקהילה, שהייתה נתונה אז להשפעת הבאהאיים והמיסיונרים הנוצריים.

ערב מלחמת-העולם הראשונה (1914) התארגנה בעיר קבוצה ציונית חזקה בהנהגת סוליימן חיים, ראשון הנציגים של יהודי פרס בפרלמנט בטהראן ועורך כתב-העת הראשון במדינה ("חיים"). סוליימן חיים הואשם בהתנגדות לשאח והוצא להורג בשל כך ב-1933. מאז פחת והלך היישוב היהודי בעיר; רבים עקרו לבירה או עלו לארץ ישראל.

יזד Yezd

בפרסית: یزد‬‎


עיר במרכז איראן

יזד שוכנת במרכז איראן, מדרום לאיספאהאן. קהילה יהודית הייתה במקום מתקופה קדומה. במקום נתגלה כתב-יד של נביאים אחרונים מן המאה ה-9, מן העתיקים ביותר ביהדות פרס.

מנהיגה הרוחני של קהילת יזד, מולה אור שרגא, קיים קשרים הדוקים עם קהילת משהד בתחילת המאה ה-19. בתחילת המאה העשרים פתחה חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) בית-ספר ביזד.

יהודי יזד היו בין הראשונים שעלו מאיראן לישראל, רובם השתקעו בצפת ובירושלים.

דאמאוואנד

בפרסית: دماوند

עיר ממזרח לטהרן, אירן.

חורבות של בית-עלמין ובית-כנסת מעידות על קיום יישוב יהודי ותיק במקום. הקהילה נפלה קורבן להמרה בכפייה במאה ה-17. ברעב שפקד את העיר בשנת 1871 עבר סבל רב על יהודי המקום ורבים עזבו או נפטרו.

כעבור כתריסר שנים סייר שם הנוסע א' נוימארק, ומצא קומץ יהודים בלבד.

משה חאן קאשי
סולימן חיים
קצין, רפאל

Musa (Moshe) Khan Kashi (also known as Kashani)(1856-1939), musician, singer, and teacher, an expert in classical Persian music, born in Kashan, Iran. He was active in Isfahan, Iran, where he served as a musician at the court of Masʿud Mirzā Žell-al-Solṭān, the governor of Isfahan, for twenty years. In recognition of his talent, the governor of Isfahan granted him the honorific title of Khan. Kasi moved to Yazd, Iran, where he served at the court of the local governor, and eventually to Tehran where he was invited to perform at the court of Nāṣer-al-Din Shah Qajar, the Shah of Persia for almost fifty years (1848-1896). His pupils included some of the most famous musicians in early 20th century Iran. Musa Khan Kashi died in Kashan.

Solayman Haim (1886-1970), lexigrapher, poet, and playwright, born in Teheran, Iran. He started his education at a maktab, a traditional primary school, but then he attended the Christian missionary school Nur and then the American College. He worked as a translator in the Ministry of Finance and in the Anglo-Iranian Oil Company in Tehran.

Haim was one the first lexicographers to prepare Persian-language dictionaries into and from English, French and Hebrew. His dictionaries are still regarded as essential works of reference. His plays, based on biblical topics, were performed in Tehran with various degrees of success. They include Yusof o Zolayḵ inspired by the book of Genesis, Ardašir o Ester, based on the Book of Esther, Davud o Goliāt, with subjects from Book of Samuel  2 and Ruṯ o Naʾomi, based on the Book of Ruth. He contributed to various Jewish periodicals in Iran. In his will he left his library to the Association of Iranian Immigrants in Israel. Solayman Haim died in Teheran.

Kazin, Raphael (1818-1871), rabbi of Baghdad, Iraq, born in Aleppo, Syria (then part of the Ottoman Empire). When his father died he visited Eretz Israel and then Persia. He was an accomplished scholar and persuasive preacher.

His arrival in Baghdad and his announcement that he was an envoy from the Holy Land, caused a split in the community with many of the wealthy members of the community supporting his appointment as head of the local Beth Din instead of the incumbent Elijah Obadiah. Without a resolution of the dispute, Kazin left Baghdad in 1847 and went to Constantinople where he persuaded the Sultan who gave him a letter of appointment as 'Chief Rabbi' of Baghdad, an office which has not existed previously. He served in this position until 1852, when Rabbi Obadiah was chosen in his place and Kazin was forced to return to Aleppo.

He published an appeal to the Jews of Europe to come to the aid of the Jews of Persia whose position was often very difficult and who were often persecuted by the Moslems. He also produced polemical works against Christianity.
פורים בגן הילדים שליד בית הספר "אליאנס", חאמדאן, אירן, 1927
שני גברים יהודים בתלבושות מסורתיות, משהד, פרס 1910
כתובה. איספאהאן, פרס (אירן), 1890
ילדים יהודים בגן הילדים שליד בית הספר "אליאנס",
חאמדאן, אירן, פורים 1927
(שלישי מימין), שורה שניה מלמטה: ויקטור בראהימי,
שחי כיום בקנדה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ויקטור בראהימי, קנדה)
שני גברים יהודים בתלבושות מסורתיות,
משהד, פרס 1910.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ארגון יוצאי משהד)
כתובה
איספאהאן, פרס (אירן), 1890
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
שיר הנודד, מתוך: שש נעימות ישראליות, לצ'לו ולפסנתר (1962)
שיר הנודד, למקהלת נערות א קפלה

הקלטה מקורית מדיסק ברוח חסידית: יהויכין סטוצ'בסקי יצירות לצ'לו ופסנתר. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2002.

לחן יהודי-פרסי מסורתי בעיבוד מאת יהויכין סטוטצ'בסקי, פרק שישי מתוך שש נעימות ישראליות, לצ'לו ולפסנתר (1962).

הקלטה מקורית מדיסק "מקהלת העפרוני: מוסיקה יהודית וישראלית". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1991.

לחן מסורתי של יהודי פרס בעיבוד למקהלה מאת מרי אבן-אור.

טוסרקאני
דליג'אני
קדחודזדה
צ'דורצ'י
סקאזי
טַלַאסָאז, טַלַאסָאזָאן
צַדִיקְפּוּר, סַדִיקְפּוּר
דָרוּגָר
נוֹקְרֶסַז
בעל צדקה
סוֹלֵיימַנְזָדֶה, סוֹלֵיימַנְזָדָה
קוּצִ'יקִיאָן
חָיִימְפּוּר
רַבָּנְזָדֶה, רַבָּנְזָדָה
שִירָזִי
רַבָּנִי, רַבָּנִיאָן
תַבְּרִיזִי, טַבְּרִיזִי
נָמוֹרְדִי
שירזיאן
כַּאשָנִי, קָשָנִי, קָשָאנִי
כֶּרְמָנִי, כֶּרְמָנִיאָן, קֶרְמָנִיאָן
פּוֹרוֹסְתַמִיאָן
דודיאן
חַכָמִי, חַכָמִיָאן

טוסרקאני, טויסרקאני

TOUSERKANI, TOYSERKANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר טורבט (היום נקראת טורבט-א-היידריה) במחוז רזאבי קורסאן באיראן. שם משפחה זה נפוץ בקרב יהודי איראן.

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

טויסרקאני מתועד כשם משפחה יהודי עם מאיר מהדי טויסרקאני (1937- 2003), לשעבר תושב נתניה, ישראל.

דליג'אני

DELIJANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר דליג'אן הנמצאת במחוז מרכזי באיראן. שם משפחה זה נפוץ בקרב יהודי איראן.

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

דליג'אני מתועד כשם משפחה יהודי עם רחמים דליג'אני (1915 – 2009), לשעבר תושב ירושלים, ישראל.

קדחודזדה

KADKHODAZADE, KADKHODAZADEH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה). שם משפחה זה היה במקור כינוי אישי או שם של מקצוע או עיסוק.

המגוון הגדול של שמות משפחה יהודים שנגזרו משמות של עיסוקים מצביע על פעילותם הענפה של היהודים בכל התחומים. 

שם משפחה זה נגזר ממונח בשפה הפרסית שפירושו "ראש הכפר", "מנהיג הכפר". משמעות הסיומת "זָדָה" או "זָדֶה" בשמות המשפחה באיראן היא "בן". פירוש שם משפחה זה הוא "בנו של ראש הכפר". שם משפחה זה נפוץ בקרב יהודי איראן.

קדחודזדה מתועד כשם משפחה יהודי עם אליהו קדחודזדה (1932 – 2001), לשעבר תושב ישראל.

צ'דורצ'י

CHADORCHI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה). שם משפחה זה היה במקור כינוי אישי או שם של מקצוע או עיסוק.

המגוון הגדול של שמות משפחה יהודים שנגזרו משמות של עיסוקים מצביע על פעילותם הענפה של היהודים בכל התחומים. 

שם משפחה זה נגזר מהמילה הפרסית "צ'דור" שפירושה המילולי הוא "אוהל". צ'דור הוא גם שמו של בגד חיצוני שלובשות נשים רבות באיראן, עיראק ומדינות ואיזורים נוספים בבהם מתגורת אוכליסה מוסלמית שיעית. צ'דורצ'י הוא שם משפחה שנגזר מעיסוק ופירושו "יצרן או מוכר של צ'דור". שם משפחה זה נפוץ בקרב יהודי איראן.

צ'דורצ'י מתועד כשם משפחה יהודי עם רחל צ'דורצ'י, תושבת לשעבר של ראשון לציון, ישראל.

סקאזי

SKAZI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר סאקז הידועה גם בשם סאקיז במחוז כורדיסטאן באיראן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

סקאזי מתועד כשם משפחה יהודי עם אליהו סקאזי (נפטר ב-1982), לשעבר תושב חדרה, ישראל.

טַלַאסָאז, טַלַאסָאזָאן, טלסזן

TALASAZ, TALASAZAN

שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). שמות משפחה שנגזרו משמות של עיסוקים ומקצועות נפוצים בקרב היהודים. המגוון הגדול של שמות משפחה יהודים שנגזרו משמות של עיסוקים מצביע על פעילותם הענפה של היהודים בכל התחומים.

פירוש המילה טָלָא בפרסית הוא זהב "זהב". טַלַאסָאז הוא כינויו של מי ש"מייצר דברי זהב" (ראה: אמנון נצר,הצורפות והח'אכשורי בקרב יהודי איראן, פעמים 11, תשמ"ב / 1982, עמ'61, הערה 26). הסיומת "-אןָ" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן. פירוש השם טַלַאסָאזָאן הוא "המייצרים דברי זהב".

טלסזן מתועד כשם משפחה יהודי עם קרן טלסזן, אמנית ישראלית (תחילת המאה ה-21).

צַדִיקְפּוּר, סַדִיקְפּוּר

ZADIKPUR, SADIKPUR

שם משפחה זה נגזר משמה של תכונה אישית אן כינוי.שם משפחה זה מבוסס על המילה העברית "צדיק", שזה כנראה היה כינויו של אחד מאבות המשפחה. יהודי איראן מבטיאם את המילה "צדיק" כ"סָדִיק". משמעות המילה "פּוּר" בפרסית עתיקה היא "בן". משמעות השם צדיקפּוּר היא "בן צדיק". שם משםחה זה מצוי בקרב יהודי איראן.
דָרוּגָר

DARUGAR

שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). שמות משפחה שנגזרו משמות של עיסוקים ומקצועות נפוצים בקרב היהודים. המגוון הגדול של שמות משפחה יהודים שנגזרו משמות של עיסוקים מצביע על פעילותם הענפה של היהודים בכל התחומים. פירוש המילה דָרוּגָר בפרסית הוא "רוקח".
נוֹקְרֶסַז

NOKRESAZ

שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). שמות משפחה שנגזרו משמות של עיסוקים ומקצועות נפוצים בקרב היהודים. המגוון הגדול של שמות משפחה יהודים שנגזרו משמות של עיסוקים מצביע על פעילותם הענפה של היהודים בכל התחומים. פירוש המילה נוקרסז בפרסית הוא "צורף כסף".
בעל צדקה

BAAL ZDAKA, BAAL ZEDAKA

שם משפחה הוא מסוג השמות המביעים את זיקתה של המשפחה למסורת היהודית. שם משפחה זה מצוי בקרב יהודי איראן ומתועד עם אליעזר בעל צדקב, חייל צה"ל יליד ירושלים שנפל בעת מילוי תפקידו ב-1988 והוא בן 20, והמדען יצחק בעל צדקה.
סוֹלֵיימַנְזָדֶה , סוֹלֵיימַנְזָדָה

SULEYMANZADE, SULEYMANZADA

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי: שלמה המלך, שנקרא בפרס ובמקורות אסלאמיים בשם סוֹלֵיימַן. משמעות הסיומת "-זָדָה" או "-זָדֶה" בשמות המשפחה באיראן היא "בן ". משמעות השם סוֹלֵיימַנְזָדֶה או סוֹלֵיימַנְזָדָה היא "בן שלמה". שמות משפחה אלה מצויים בקרב יהודי איראן.
קוּצִ'יקִיאָן

KUCHIKIAN

שם משפחה זה נגזר משמה של תכונה אישית אן כינוי. פירוש המילה קוּצִ'יק בפרסית הוא "קטן", "נמוך". הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן. שם משםחה זה מצוי בקרב יהודי איראן.
חָיִימְפּוּר
KHAIMPUR, HAIMPUR, CHAIMPUR

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה: חיים. משמעות המילה "פּוּר" בפרסית עתיקה היא "בן". משמעות השם חָיִימְפּוּר היא איפא "בן חיים ".
רַבָּנְזָדֶה, רַבָּנְזָדָה

RABANZADE, RABANZAD

שם משפחה שמקורו בתפקיד קהילתי מסויים שנשא אבי המשפחה, במקרה זה רב הקהילה. משמעות הסיומת "זָדָה" או "זָדֶה" בשמות המשפחה באיראן היא "בן". שם משפחה זה מצוי בקרב יהודי איראן.
שִירָזִי SHIRAZI

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. שירז היא עיר חשובה באיראן.בירת מחוז פארס לשעבר.

על קיומה של קהילה יהודית בשיראז מעידים כתבים כבר מהמאה העשירית.
רַבָּנִי, רַבָּנִיאָן

RABANI, RABINIAN

שם משפחה שמקורו בתפקיד קהילתי מסויים שנשא אבי המשפחה, במקרה זה רב הקהילה. הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן.

שם המשפחה רבני מתועד עם הרב יצחק רבני שהיה הרב הראשי של יהודי אספהאן במשך שנים רבות במאה ה-20 , עלה לארץ אחרי המהפכה האסלאמית באיראן ונפטר בירושלים.
תַבְּרִיזִי, טַבְּרִיזִי

TABRIZI

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. תַבְּרִיז הוא שמה של עיר באיראן.
נָמוֹרְדִי NIMORDI

שם משפחה שמקורו בכינוי שניתן לאבי המשפחה בעקבות אירע שקרה בחייו. על פי המסורת, בני המשפחה חשבו שהאב ניפטר והובילוהו לקבורה, כאשר התעורר לפתע ה"מת" לחיים לתדהמתם של כל הנוכחים אשר קראו בבהלה "נמורדי!", שפירוש המילה בפרסית "לא מת". שם משפחה זה מתועד עם אל"מ (מילץ) יעקב נמרודי, נספח צבאי ישראלי הראשון באיראן ואיש עסקים מצליח, יליד בגדאד למשפחת נמורדי שהיגרה לעיראק מאיראן, ואשר שינה את שמו לנימרודי לאחר עלייתו ארצה.
שִירָזִיאן SHIRAZIAN

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. שירז היא עיר חשובה באיראן.

הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן.
כַּאשָנִי, קָשָנִי, קָשָאנִי

KASHANI, CASHANI

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. כַּאשָן היא עיר חשובה באיראן, מקום שבו חיו יהודים כבר בימי הביניים.

יהודי מפורסם שנשא שם משפחה זה היה אליעזר קשאני (1923 - 1947) אחד מעולי הגרדום , לוחם מחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים, נידון למוות והוצא להורג בתלייה.
כֶּרְמָנִי, כֶּרְמָנִיאָן, קֶרְמָנִיאָן

KERMANI, KERMANIAN

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין המקום, כגון מקום לידה, מגורים ארעיים, קשרי מסחר או מגורים של קרובי משפחה. כֶּרְמָן הוא שמה של עיר באיראן. הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן. פירוש השם כֶּרְמָנִיאָן הוא "הכֶּרְמָנִים".

שם משםחה זה מתועד עם משה קרמניאן שהיה מראשי הפעילים הציונים בקהילה היהודית באיראן ובעקבות המהפכה האיסלמית היגר לארצות הברית.
פּוֹרוֹסְתַמִיאָן

POROSTAMIAN

שם nמשפחה זה מבוסס על שם הפרטי הפרסי רוֹסְתַם, אחד מהגיבורים המפורסמים במיתולוגיה האיראנית. יהודים רבים באיראן המודרנית אימצו לעצמם שמות פרסיים מהמיתולוגיה הקדומה כדי להדגיש את זיקתם לאיראן וכדי להקל על השתלבותם בחברה האיראנית הכללית. משמעות המילה "פּוּר" בפרסית עתיקה הוא "בן". משמעות השם פּוֹרוֹסְתָם היא "בנו של רוסתם". הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן. פירוש השם פּוֹרוֹסְתַמִיאָן הוא "הפּוֹרוֹסְתַמִים".

יהודים מפורסמים שנשאו שם משפחה זה כוללים את משה פורוסתמיאן, לשעבר מנכ"ל בנק שָאהרִיָאר באיראן וכמ"מ יו"ר ארגון הגג של יוצאי איראן הישראל.
דודיאן

DAVIDIAN, DAVUDIAN שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. דוד היה מלכה השני של ממלכת ישראל המאוחדת (שמואל א', ב', מלכים א', דברי הימים א'). הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן.
חַכָמִי, חַכָמִיָאן

KHAKHAMI, HAKHAMI, KHAKHAMIAN, HAKHAMIAN

במרבית המקרים חכם היה במקור תואר אישי של מי שמילא את תפקיד הרב בקהילה היהודית. "חכם" הוא כינוי לרב במסורת של הקהילות היהודיות בארצות המזרח. הסיומת "-יאָן" היא אחת הסיומות המציינות את צורת הרבים בשמות המשפחה באיראן. פירוש השם חַכָמִיָאן הוא "החכמים", "משתייכים למשפחתו של החכם, הרב".

שם משפחה זה מתועד עם אברהם חכמי מחולון, בן למשפחת רבנים באיראן ואחד מייסדי תנועת הנוער הציונית "החלוץ" באיראן.