קהילת יהודי סנץ
(בהונגרית SZENC, בגרמנית WARTBERG)
עיירה במחוז בראטיסלבה (BRATISLAVA), דרום-מערב סלובקיה.
סנץ, השוכנת מצפון-מזרח לבראטיסלבה וידועה בשוקי הבהמות שלה, השתייכה לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומ-1918 עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
ב-1715 חכר היהודי מוזס לובל את גביית המכס בסנץ, אבל לא גר שם. רק ב-1736 נרשמו לראשונה שתי משפחות יהודיות (21 נפשות) כתושבי העיירה. ב-1781 תועדו שם שלוש משפחות (11 נפשות), ב-1802 37 נפשות, וב-1828 עלה מספר היהודים ל-85. אז כבר היה בית תפילה במקום, אבל יהודי סנץ השתייכו לרבנות רטה (RETE, בסלובקית RECA), עיירה במרחק 4 קילמוטרים.
בשנות הארבעים למאה ה-19, בעקבות ביטול ההגבלות על התיישבות יהודי הונגריה, באו לסנץ יהודים רבים מהכפרים ומהמשקים בסביבה. ב-1860 עמד בראש הקהל מאיר פופר ומאותה שנה נוהל פנקס הקהילה.
אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1868) התארגנה גם קהילת סנץ והשתייכה לזרם האורתודוקסי, שהתנגד לשנויים בהלכה היהודית.
ב-1871 נרכש קרקע עבור בית כנסת ואת התפילות ניהל הדיין עמנואל רוזנטל. באותה העת התרחבה הקהילה במידה ניכרת ופנתה אל השלטונות בבקשה לייסד רבנות במקום. רב הקהילה הראשון, הרב יצחק בן יעקב ברזניץ, בוגר ישיבת פרסבורג ותלמידו של ה"כתב סופר" (ר' אברהם ס' בנימין סופר, בנו של "החתם סופר") נתמנה לרב אזורי ב-1880. מאז השתייכו לרבנות סנץ גם יהודים של 15 ישובים בסביבה, לרבות רטה, מקום מושבה הקודם של רבנות האזור. הרב ברזניץ, נואם מעולה בגרמנית, בהונגרית ובעברית, היה אהוד גם על האוכלוסייה הנוצרית. הוא כיהן עד מותו ב-1919. ב-1922 נבחר לכהונה בנו, הרב מנחם מנדל ברזניץ, גם הוא היה בוגר ישיבת פרסבורג ותלמידו של "שבט סופר" (ר' שמחה בונים סופר) וכיהן עד 1944. הקהילה העסיקה גם שני מורים, חזן, שוחט ושמש.
בית עלמין קודש בסנץ רק ב-1904, עד אז נקברו יהודי העיירה ברטה. בית הכנסת, שתיכנן הארכיטקט היהודי האלצל (HALZL) נבנה על קרקע שתרם הגראף אסטרהאזי, ונחנך בשנת 1906, בתמיכת בן הקהילה דניאל דוקס (DUKESZ).
בין מוסדות הקהילה היו גם "חברה קדישא" ואגודת נשים. פעל בית ספר יסודי יהודי בן ארבע כיתות. עד 1873 לימדו שם בגרמנית, בין השנים 1921-1874 בהונגרית ומאז בסלובקית (מלבד שנות הכיבוש ההונגרי 1945-1938, בהן חזרו ללמד בהונגרית). מקצת הצעירים המשיכו את לימודיהם בישיבות בגאלאנטה (GALANTA) או בבראטיסלבה ואחרים למדו בבית ספר על- יסודי במקום, ובסיומו למדו בבית ספר למסחר ובאוניברסיטות.
נשיאי הקהילה מראשית המאה ה-20 היו: הנריק צ'ילאג-שטרן, מיקשה לוסטיג (LUSTIG), פרנץ פוליצר (PULITZER), שאמו בונ'האדי (BONYHADI), איגנץ כץ (KATZ), אימרה ארנפלד (EHRENFELD), פילופ וינקלר (WINKLER) ושוב מיקשה לוסטיג.
נשפי פורים שנערכו בסנץ היו ארועים מרכזיים בחיי הקהילה והשתתפו בהם גם יהודי הסביבה.
בראשית התיישבותם היו יהודי סנץ חקלאים, חוכרי משקים של האצילים, ובעלי בתי מרזח. ב-1850 חוברה סנץ למסילת הרכבת וב-1870 נעשתה רשות מינהלית עצמאית. היהודים השתלבו בכל תחומי הכלכלה של העיירה והיו ביניהם בעלי עסקים, בעלי מלאכה, רופאים, מרפאי-שיניים, וטרינר, רוקח, עורך דין אחד, שני בעלי אחוזות, מנהל טחנת קמח גדולה ומורה לריקודים אחד. סוחרי הסוסים היהודים בסנץ נודעו במקצועיותם בכל רחבי הקיסרות. בנו קאמר, יליד סנץ, קיבל ב-1910 תואר אצולה בזכות פועלו כיועץ כלכלי.
למן האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) הזדהו יהודי סנץ עם האומה ההונגרית. במלחמת העולם הראשונה התגייסו 24 מהם לצבא. אחד נפל בקרב ו-15 מהקצינים והחיילים קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה סופח החלק הצפוני של הונגריה, לרבות סנץ, לרפובליקה הצ'כוסלובקית ובעיירה החלו להתיישב יהודים גם מסלובקיה. הרפובליקה הצ'כוסלובקית הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. בסנץ החלה פעילות ציונית, נערכו התרמות למען "הקרן הקיימת לישראל" ונפתחו סניפים של "השומר הצעיר", של "מכבי הצעיר" ושל "המזרחי". במשך הזמן הזדהו רוב המבוגרים עם מפלגת "הציונים הכלליים". במקום פעלה גם "אגודת ישראל".
ב-1930 חיו בסנץ 502 יהודים, כ-%10 באוכלוסייה.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. על פי בוררות וינה מ-2 בנובמבר 1938 סופחו להונגריה האזורים הדרומיים של סלובקיה, והעיר סנץ בתוכם.
בראשית שנת 1939 גורשו לסלובקיה 48 יהודים, שלא היו בידיהם תעודות אזרח הונגריות. אלו שלא נתקבלו על-ידי הסלובקים נמלטו לפולין. ה"חוקים היהודיים" הגזעניים של שלטונות הונגריה חלו גם על יהודי השטחים המסופחים, אך הודות ליחסים הטובים בין הקהילה לבין תושבי המקום לא היו בסנץ גלויי אנטישמיות. ב-1939 הצליחה קבוצת צעירים יהודים מסנץ לעלות לארץ ישראל.
באביב שנת 1942, החל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. מתחילת הגירושים נמלטו להונגריה אלפי יהודים סלובקיים. מקצת אלו שנתפשו בידי ההונגרים הוחזרו לסלובקיה דרך סנץ. הקהילה היהודית בסנץ סייעה להם במזון ובמסתור.
ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. באפריל אותה השנה נעצרו בסנץ כ-20 גברים יהודים ונלקחו למחנה ריכוז ב-קישטארצ'ה (KISTARCSA) ומשם שולחו לאושוויץ. הגברים הצעירים גוייסו במסגרת צבאית למחנות עבודות-כפייה.
ב-9 במאי 1944 רוכזו כל יהודי סנץ, רטה, מאדיארבל (MAGYARBEL) ו-נמטבאל (NEMETBAL), כ-450 נפשות, במשק בשם בודוהאזה (BODOHAZA), ששימש כגיטו, משם יצאו מדי יום ביומו לעבוד בשדות שבאזור. בראשית חודש יוני נשלחו יושבי הגיטו לבית חרושת ללבני-בניין בעיר נובה-זאמקי (ZAMKY NOVE, בהונגרית ERSEKUJVAR) ומשם שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ על אדמת פולין. הם הגיעו לאושוויץ בשני משלוחים, ב-כ"ג וב-כ"ו בסיון תש"ד (אמצע יוני 1944) ורובם מצאו שם את מותם.
ב-1945, אחרי המלחמה, הוחזר האזור לרפובליקה הצ'כוסלובקית. 73 מבני הקהילה, שחזרו לסנץ, חידשו את החיים היהודיים ואת הפעילות הציונית. לראש הקהילה החדשה נבחר אימרה ארנפלד; הוא כיהן עד 1948 ואז נבחר יינו ברנפלד לראש הקהילה וכיהן עד שנת 1957. הקהילה התכנסה לאחרונה בראשית שנת 1949 ובמהלך אותה השנה עלו רוב יהודי סנץ לארץ ישראל.
ב-1953 הפקיעו השלטונות את בניין בית הכנסת מידי היהודים המעטים שנותרו שם ועשו אותו למחסן תבואות. הבית בחצר בית הכנסת, שבעבר שימש כדירת השמש, קודש כבית תפילה, ושימש את הקהילה, שהלכה הקטנה, עד ראש השנה ב-1964. מ- 1957 ועד 1964 כיהן ארפאד זולטאן כראש הקהילה.
בראשית שנות התשעים, אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי, שופץ בית העלמין בסיוע הקהילה בבראטיסלאבה ובעזרת השלטונות המקומיים. בשנות התשעים למאה ה-20 כבר לא נותרו יהודים בסנץ. לוח זכרון ליהודי סנץ והסביבה שניספו בשואה הותקן בבית הכנסת של "ישיבת פרסבורג" (בראטיסלבה) בירושלים, שם נערכים טכסי אזכרה שנתיים לקהילה.
Jaffe-Margoliot, Yisrael David
(אישיות)Israel David Jaffe-Margoliot (d.1864), rabbi, born into a wealthy family in Sered nad Vahom, Slovakia (then part of the Austrian Empire). He studied for many years under the distinguished rabbi, Moshe Sofer. While still young he was appointed dayyan in Senice (Szenc) and then rabbi and head of the beit din in Pezinok (Bazin). He was a leading figure in the opposition to Reform movement which emerged at that time. His Meholat ha-Mahanayim was a pioneer work explaining the principles of Orthodoxy for the ordinary Orthodox Jew.
קישטארצ'ה
(מקום)כפר במחוז פשט-פיליש-שולט-קישקון (PEST-PILIS-SOLT-KISKUN), מרכז הונגריה.
יהודים התיישבו בקישטארצ'ה במחצית השנייה של המאה ה-19. במקום היו בית כנסת וחברה קדישא. תחילה הייתה הקהילה כפופה לקהילת פצל (PECEL) ומ-1885 לקהילת גודולו (GODOLLO).
בשנת 1930 מנתה הקהילה 88 נפש.
תקופת השואה
ב-1937 הוקם בקישטארצ'ה מחנה הסגר, הגדול ביותר בהונגריה. תחילה הובאו למקום יהודים חסרי אזרחות הונגרית, ומאוחר יותר גם מתנגדי המשטר ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גם אזרחים של ארצות האויב.
רשיונותיהם של סוחרים ובעלי מלאכה יהודים הופקעו בקישטארצ'ה עוד לפני שממשלת הונגריה הפרו-גרמנית פירסמה את "החוקים היהודיים" הראשונים ב-1938, חוקי אפלייה שנועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה.
בסוף נובמבר 1942 גוייסו גברים יהודים לעזרת הצבא ההונגרי שלחם לצד הגרמנים בחזית המזרח.
במארס 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נמלטו חלק מיהודי המקום לפשט (PEST). הנותרים הובלו בסוף מאי למחנה ההשמדה אושוויץ.
במארס 1944 נעשה מחנה ההסגר של קישטארצ'ה למחנה ריכוז עיקרי של הגסטאפו. בקיץ 1944 הגיע מספר הכלואים בו ל-15,000. ממחנה זה שולחו יהודים לאושוויץ עד 12 ביולי 1944, לפי הוראותיו של אדולף אייכמן. הגירושים מקישטארצ'ה הופסקו בגלל התנגדות שלטונות הונגריה ותגובות מחאה מוץ למדינה. המחנה חוסל ב-27 בספטמבר 1944. כ-1,000 יהודים שוחררו. הצעירים הובאו לפשט, וגוייסו למחנות עבודה.
לאחר המלחמה חזרו לקישטארצ'ה 14 מיהודי המקום, אבל חיי הקהילה לא חודשו. ב-1947 נמכר בניין בית הכנסת והקהילה בוטלה רשמית.
גאלאנטה
(מקום)עיר בדרום-מערב סלובקיה.
גאלאנטה שוכנת על צומת מסילות רכבת, במרכז אזור חקלאי שעיקרו גידולי דגנים. עד 1918 השתייכה להונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1945-1938 הייתה תחת כיבוש הונגרי.
יהודים החלו להתיישב בגאלאנטה בסוף המאה ה-17. הרב הראשון של הקהילה, הרב יצחק זאב דוכס, נזכר בפנקס קהילה בשנת 1772, בזמן כהונתו הוקם בית התפילה הראשון.
הקהילה התארגנה לקראת סוף המאה ה-18 ותקנותיה תוקנו ב-1799.
עד 1893 כיהנו הרבנים האלה: הרב יואל גוטליב מ-1775, הרב יהודה ליב טעלטש מ-1786, הרב יצחק ליב וואלנר, הרב הילל ליכטנשטיין, הרב מנחם דויטש משנת 1850, הרב אהרן אלעזר פשקוס והרב שמעון פרידמן. הרב פרידמן נפטר ב-1891, ועל פי צוואתו מינו חברי הקהילה את חתנו ר' משה פלדמן, לכהונת דיין ומו"ץ (מורה-צדק) למשך שלוש שנים. בתום התקופה עלה ר' פלדמן על כס הרבנות. רבים מבני הקהילה התנגדו למינויו והקהילה התפלגה לתומכי ר' פלדמן ולמתנגדיו. המחלוקת הוכרעה על-ידי בית הדין הרבני במרכז לשכת היהדות האורתודוקסית בבודאפשט. חברי בית הדין פסקו נגד מינויו של ר' משה פלדמן בהסתמכם על תקנה ישנה של הקהילה. הפרשה נודעה כ"פסק דין תורה דגאלאנטה". תומכי הדיין פלדמן לא קיבלו את פסק הדין ובאישור הממשל הקימו קהילה אורתודוקסית שנייה. זה היה המקרה היחיד בהונגריה שהשלטונות הכירו בשתי קהילות מאותו הזרם ביישוב אחד.
ב-1895, בעקבות פסק הדין, בחרה הקהילה המקורית, שאליה השתייכו רוב היהודים האמידים, ברב יוסף צבי דושינסקי. ב-1921 עבר הרב דושינסקי לעיר הוסט (HUST) ובמקומו התמנה הרב יהושע בוקסבאום.
בקהילה של הרב משה פלדמן כיהן אחרי מותו הרב בנימין זיידל ומ-1932 בנו הרב ש' דב אשר זיידל, הוא נספה בשואה.
הישיבה בגאלאנטה הייתה מן הגדולות בסלובקיה, ורבנים ידועי שם עמדו בראשה, ביניהם הרב ליכטנשטיין. בתקופת כהונת הרבנים דושינסקי ובוקסבאום היו בישיבה כ-200 תלמידים מכל אירופה. הישיבה הוכרה על-ידי השלטונות הצ'כוסלובקים כמוסד גבוה לתיאולוגיה.
מנהג עתיק היה לקהילת גאלאנטה, ציון יום הולדתו ומותו של משה רבנו, מדי שנה בשנה ב-ז' באדר. המסורת מספרת שבראשית כהונתו של הרב דושינסקי בגאלאנטה מתו כמה ילדים במגפה. נודע ששנה קודם לכן פסקו חגיגות ז' באדר, הרב הורה לחדשן והמגיפה פסקה.
לשתי הקהילות היו בתי כנסת ומקוואות נפרדים. בית ספר עממי יהודי היה רק אחד, ובשנות השלושים למאה העשרים הוקם בית ספר לבנות "בית יעקב". כן פעלו במקום "אגודת נשים", "בקור חולים" ובית מחסה לזקנים.
רוב יהודי גאלאנטה התפרנסו כסוחרים, בעיקר של פירות ודגנים. היו גם בעלי מלאכה, רופאים, משפטנים ובעלי מקצועות אקדמאיים אחרים. מצבם הכלכלי של רוב יהודי העיר היה איתן, אך היו כמה משפחות שנתמכו בידי הקהילה. בגאלאנטה היה בנק יהודי פרטי.
היהודים היו כשליש מאוכלוסיית העיר (6,000-5,000 נפש) והיחסים בין הקהילה לבין שאר התושבים היו טובים. הרפובליקה הצ'כוסלובקית הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובין שתי מלחמות העולם השתתפו יהודי העיר בחיים הציבוריים והפוליטיים.
רוב יהודי גאלאנטה השתייכו ל"אגודת ישראל", לפיכך הפעילות הציונית שם הייתה מצומצמת. וב-1937 השתתפו 20 מבני הקהילה בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ'.
ב-1930 חיו בגאלאנטה 1,274 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. חלקים מסלובקיה, וגאלאנטה בתוכם, סופחו להונגריה שהייתה אז בת ברית של גרמניה הנאצית. החוקים האנטי-יהודיים של הונגריה הוחלו גם על יהודי השטחים המסופחים.
בשנת 1940 גוייסו גברים יהודים לעבודות כפייה במסגרת צבאית. שאר יהודי העיר חיו בבטחון יחסי עד שנכנס הצבא הגרמני להונגריה ב-19 במארס 1944. בחודש מאי רוכזו יהודי גאלאנטה והסביבה, כ-1,400 נפש, בגיטו בעיר, וכעבור כמה שבועות הועברו לבית חרושת ללבנים בעיר ארשקאויוואר (ERSEKUJVAR) ומשם שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ. לרב בוקסבאום היתה אשרת כניסה לארץ ישראל, אך הוא סירב לעזוב את עדתו ונספה עמם.
בשנת 1945, אחרי שחרור סלובקיה, שבו לגאלאנטה כ-200 יהודים ששרדו. החיים היהודיים חודשו, והיו התפרצויות אנטישמיות.
לנשיא הקהילה נבחר יצחק הרץ. שופצו בית הכנסת והמקווה, שניהם של קהילת הרב בוקבאום, הוקם מטבח ציבורי ונוסד קואופרטיב יהודי. השוחט מילא גם תפקידים אחרים. מדי יום נערכו תפילות בציבור ותפילות מיוחדות לילדים. "חברה קדישא" חידשה את פעילותה וחודשו חגיגות ז' באדר. בבית העלמין הוקמה אנדרטה לזכר קורבנות השואה.
אחרי הקמת מדינת ישראל עלו רוב היהודים לישראל, אך בשנות השישים המוקדמות עדיין היה מניין בגאלאנטה.
בשנת 1986 חיו יהודים מעטים במקום. היה שם בית תפילה, וחגגו גם את "שמחת תורה" עם יהודי היישובים בסביבה.
ציפר
(מקום)ציפר
Cifer
עיירה בדרום מערב סלובקיה.
ציפר שוכנת באזור פורה, בין הבירה בראטיסלאווה לבין העיר טרנאווה. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומאז עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
היהודים הראשונים שהתיישבו בציפר היו ככל הנראה אלה שגורשו מטרנאווה ב- 1539. במאה ה- 18, בעיקר במחציתה השנייה, היו בציפר חיים יהודיים ערים; לרבנות הקהילה ולמוסדותיה השתייכו בין השנים 1783 - 1855 גם יהודי טרנאווה.
בין רבני הקהילה היו: הרב חיים האס שמיירה SCHMEYRA, שכיהן בין השנים 1803 - 1823, הרב יחיאל מיכאל מ- 1823 עד 1844 , ומ- 1845 עד 1855 כיהן הרב שמעון סידון SIDON. במרוצת השנים נדלדלה קהילת ציפר, ובשנת 1855 בוטלה בה כהונת הרב. באותה השנה התארגנה קהילה בטרנאווה, וקהילת ציפר נסתפחה אליה.
בית ספר יסודי יהודי פעל בעיירה. בית הכנסת הוקם על אדמת בית האצילים המקומי, בסמוך לכניסה אל הטירה.
ב- 1851 חיו בציפר כ- 260 יהודים. עד 1880 ירד מספרם מתחת ל- 100.
אחרי קונגרס יהודי הונגריה, שהתכנס בסוף שנת 1868, הצטרפה קהילת ציפר לקהילות "סטאטוס קוו אנטה" STATUS QUO ANTE, אלה שלא נקטו עמדה בחילוקי הדעות בין המשכילים לאורתודוקסים ונשארו במתכונתם שלפני הקונגרס.
בבית העלמין הישן על שפת הנחל, כמה מאות מטר מהעיירה, היו רוב המצבות עשויות אבן סיד ואבן חול, מעוגלות בפינות וכתובות בעברית ובגרמנית. בית העלמין החדש קודש מרחק כ- 150 מטר מהישן. נקברו בו נשים וגברים בשורות נפרדות, ורוב המצבות נעשו בשייש.
יהודי ציפר התפרנסו כסוחרים, כבעלי חנויות מכולת, כרוכלים וכבעלי מלאכה, כמו חייטים, סנדלרים, אופים וקצבים. היו בין יהודי העיירה גם כמה חקלאים וחוכרי ארינדות (משק אחוזות של האצילים).
ההיסטוריון המזרחן אדוארד מאהלר MAHLER, שפעל בווינה ובבודאפשט ומחקריו נודעו בעולם היהודי, נולד בציפר ב- 1857.
ב- 1940 ישבו 51 יהודים בציפר.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב6- באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמרס 1939 נעשתה מדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. על-ידי חקיקה גזענית הורחקו היהודים ממוסדות החינוך וממקורות הפרנסה. עסקיהם וקניינם הועברו לידי סלובקים "בני הגזע הארי". באביב 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה. אחרי הפוגה של כשנתיים בגירושים נשלחו לבסוף רוב יהודי סלובקיה למחנות וניספו שם.
אחרי המלחמה לא חודשו החיים היהודיים בציפר. בניין בית הכנסת נהרס (לא ידוע מתי) ואותות המלחמה ניכרו גם בשני בתי העלמין. הגדרות התמוטטו והשערים נעקרו. רוב המצבות נמצאו שקועות באדמה או שבורות, מכוסות אזוב ואינן ניתנות לזיהוי.