קהילת יהודי נובה זאמקי
נובה זאמקי NOVE ZAMKY
(בהונגרית ERSEKUJVAR, בגרמנית NEUHAUSEL)
עיר במחוז ניטרה (NITRA), דרום סלובקיה.
נובה-זאמקי נוסדה ב-1561 ועמדה כעיר מבצר הונגרית במלחמות נגד הטורקים. העיר שוכנת על צומת רכבות, באזור גידולי טבק. עד 1918 השתייכה לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בין השנים 1945-1938, בעת מלחמת העולם השנייה הייתה נובה-זאמקי תחת כיבוש הונגרי.
הקהילה היהודית בנובה-זאמקי הייתה בין האחרונות שהתארגנו בסלובקיה בגלל התנגדות התושבים להתיישבות יהודים בעיר. יהודים הורשו להכנס לנובה זאמקי רק בימי השוק, והיה עליהם לעזוב לפני החשיכה.
מייסדי הקהילה באו לעיר באמצע המאה ה-19, רובם מהעיירה הסמוכה נאג'שוראן' (NAGYSURANY), ששימשה מרכז ליהודי הכפרים בסביבה. בעשור הראשון לקיומה השתייכה קהילת נובה-זאמקי לרבנות נאג'שוראן'. בית תפילה נחנך בשנות השישים למאה ה-19.
אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ואחרי קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1868) נרשמה קהילת נובה זאמקי כקהילה נאולוגית, התנתקה מרבנות נאג'שוראן', וב-1872 נהייתה לקהילה עצמאית. בית כנסת נבנה בשנת 1880.
בתקופה הראשונה מילא ר' איגנאץ קרמר את תפקידי הרב, עד שנבחר ר' יוסף ריכטר לכהן כרב הקהילה. אחרי מותו התמנה לכהונה הרב שמואל קליין. ר' קליין עלה ב-1926 לארץ ישראל והיה מורה לגיאוגרפיה היסטורית באוניברסיטה העברית בירושלים.
בשנות העשרים למאה ה-20 היה ד"ר אויגן גוט נשיא הקהילה.
בית ספר יסודי בן ארבע כיתות נפתח ב-1870 וב-1927 נפתח בית ספר חדש לכיתות-ביניים.
ב-1870 הקימה קבוצה קטנה של יהודים אורתודוקסים קהילה נפרדת. הרב הראשון של האורתודוקסים היה ר' בנימין זאב גרוסמן. אחרי פטירתו ב-1882 התמנה הרב הנריק זוננקלאר (SONNENKLAR). אחר כך, במשך 43 שנים, כיהן ר' יוסף טיגרמן (TIGERMANN). סמוך להווסדה פתחה גם הקהילה האורתודוקסית בית ספר יסודי בן חמש כיתות. ואחר כך בית ספר "תלמוד תורה". בראשות הרב טיגרמן פעלה גם ישיבה, ובשנות השלושים למאה ה-20 נפתח בית הספר לבנות "בית יעקב". במרוצת השנים גדלה הקהילה האורתודוקסית וב-1883 הקימה בית כנסת משלה. מוסדותיה היו "תפארת בחורים" "אגודה" ו"אגודת נשים".
פנקס הקהילה בעיר נוהל משנת 1884. "חברה קדישא" הייתה משותפת לשתי הקהילות עד שנת 1923. תחילה עסקה בפעולות צדקה חברה קדישא בלבד, אחר כך גם "אגודת נשים".
היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר היו בעיקר סוחרי תבואה וסוחרי סוסים ותרומתם הייתה רבה להתפתחות כלכלת המקום. מסוף המאה ה-19 היו בקרב יהודי העיר גם בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים, עורכי דין, מהנדסים ומורים.
במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) שרתו בצבא 85 מבני הקהילה, ארבעה נפלו בקרבות.
אחרי המלחמה, בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, זכו היהודים להכרה כמיעוט לאומי בעל זכויות, ונעשו מעורבים בפעילות חברתית ופוליטית. בחוג ציוני שפעל בעיר השתייכו יהודים משתי הקהילות. אחרי 1922 שימשה נובה זאמקי לזמן מה מרכז אזורי של הפעילות הציונית, ואלברט נמש (NEMES) מנובה-זאמקי היה חבר בהנהגה הארצית של הארגונים הציוניים בסלובקיה. בראש סניף "המזרחי" עמד ד"ר איזידור טנצר (TENCER). תנועת הנוער "מכבי" הייתה פעילה בעיר; הוקמה אגודת תרבות לנוער וחוגים ללימוד עברית והסטוריה יהודית. הקן של "השומר הצעיר" היה מן הגדולים ברפובליקה, וב-1923 נתקבלו חבריו אצל הנשיא מאסאריק. בטאון התנועה בהונגרית יצא לאור לראשונה בנובה-זאמקי ב-1925. כמו-כן פעלו שם "אגודת ישראל" ו"המפלגה היהודית".
ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בקהילה 302 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 170 מיהודי נובה-זאמקי, כמחציתם הצביעו לציונים הכלליים.
ב-1930 חיו בנובה-זאמקי 2,535 יהודים.
תקופת השואה
בסתיו 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לפי הבוררות השנייה של וינה, סופח חלק מדרום סלובקיה, ונובה-זאמקי בתוכו, להונגריה. החוקים האנטי יהודיים של הונגריה הפרו-גרמנית הוחלו גם על יהודי השטחים המסופחים. יהודים הורחקו מחיי הציבור והוטלו עליהם מגבלות כלכליות. גברים יהודים נלקחו לפלוגות עבודה לעבודות כפייה במסגרת צבאית. יהודים חסרי אזרחות הונגרית גורשו.
במשך כמה שנים חיו יהודי נובה-זאמקי בתוך המגבלות, בבטחון יחסי. בשנת 1942, כשפורסמו התכניות לגירוש יהודי סלובקיה, באו פליטים יהודים מסלובקיה גם לנובה-זאמקי.
ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. ב- 15 במאי רוכזו יהודי נובה זאמקי בכמה בתים סביב בית הכנסת וב- 4 ביוני הועברו למבנה בית החרושת ללבנים. לנובה-זאמקי הובאו גם יהודים מיישובי הסביבה. משם שולחו כולם (למעלה מ- 4,000 יהודים) בשני טראנספורטים, ב- 9 וב- 14 ביוני 1944 למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם מצאו רובם את מותם.
אחרי המלחמה, ב-1945 שבו לעיר כ-400 יהודים ששרדו. הם מצאו את בית הכנסת הנאולוגי ומיבני ציבור קהילתיים אחרים הרוסים. חיי הקהילה חודשו. בית הכנסת האורתודוקסי שופץ, המקווה, אטליז כשר, בית זקנים וחדר תרבות נפתחו מחדש. מקצת החללים הובאו לקבורה בקבר אחים, והוקמה אנדרטה לזכרם. ילדי הקהילה המתחדשת קיבלו חינוך דתי והוקמו להקת דרמה ותזמורת של ילדים.
ב-1946 היו התפרצויות אנטישמיות בעיר. הותקפו יהודים שישבו בבית קפה, ושבעה מהם נפצעו. בשנים 1949-1948 עזבו רוב היהודים את המקום. רובם עלו לישראל, מקצתם היגרו לארצות שמעבר לים.
ב-1986 מצאו מבקרים את בית הכנסת תקין, אך נעול על בריח (שופץ בידי השלטונות ב-1970). ב-1990 היו בתי העלמין, הנאולוגי והאורתודוקסי, שלמים, ובבית הכנסת התאסף מניין בעיקר בחגים ובשבתות. בשנים 1991 - 1992 שופץ בית הכנסת שיפוץ יסודי.
(בהונגרית ERSEKUJVAR, בגרמנית NEUHAUSEL)
עיר במחוז ניטרה (NITRA), דרום סלובקיה.
נובה-זאמקי נוסדה ב-1561 ועמדה כעיר מבצר הונגרית במלחמות נגד הטורקים. העיר שוכנת על צומת רכבות, באזור גידולי טבק. עד 1918 השתייכה לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בין השנים 1945-1938, בעת מלחמת העולם השנייה הייתה נובה-זאמקי תחת כיבוש הונגרי.
הקהילה היהודית בנובה-זאמקי הייתה בין האחרונות שהתארגנו בסלובקיה בגלל התנגדות התושבים להתיישבות יהודים בעיר. יהודים הורשו להכנס לנובה זאמקי רק בימי השוק, והיה עליהם לעזוב לפני החשיכה.
מייסדי הקהילה באו לעיר באמצע המאה ה-19, רובם מהעיירה הסמוכה נאג'שוראן' (NAGYSURANY), ששימשה מרכז ליהודי הכפרים בסביבה. בעשור הראשון לקיומה השתייכה קהילת נובה-זאמקי לרבנות נאג'שוראן'. בית תפילה נחנך בשנות השישים למאה ה-19.
אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ואחרי קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1868) נרשמה קהילת נובה זאמקי כקהילה נאולוגית, התנתקה מרבנות נאג'שוראן', וב-1872 נהייתה לקהילה עצמאית. בית כנסת נבנה בשנת 1880.
בתקופה הראשונה מילא ר' איגנאץ קרמר את תפקידי הרב, עד שנבחר ר' יוסף ריכטר לכהן כרב הקהילה. אחרי מותו התמנה לכהונה הרב שמואל קליין. ר' קליין עלה ב-1926 לארץ ישראל והיה מורה לגיאוגרפיה היסטורית באוניברסיטה העברית בירושלים.
בשנות העשרים למאה ה-20 היה ד"ר אויגן גוט נשיא הקהילה.
בית ספר יסודי בן ארבע כיתות נפתח ב-1870 וב-1927 נפתח בית ספר חדש לכיתות-ביניים.
ב-1870 הקימה קבוצה קטנה של יהודים אורתודוקסים קהילה נפרדת. הרב הראשון של האורתודוקסים היה ר' בנימין זאב גרוסמן. אחרי פטירתו ב-1882 התמנה הרב הנריק זוננקלאר (SONNENKLAR). אחר כך, במשך 43 שנים, כיהן ר' יוסף טיגרמן (TIGERMANN). סמוך להווסדה פתחה גם הקהילה האורתודוקסית בית ספר יסודי בן חמש כיתות. ואחר כך בית ספר "תלמוד תורה". בראשות הרב טיגרמן פעלה גם ישיבה, ובשנות השלושים למאה ה-20 נפתח בית הספר לבנות "בית יעקב". במרוצת השנים גדלה הקהילה האורתודוקסית וב-1883 הקימה בית כנסת משלה. מוסדותיה היו "תפארת בחורים" "אגודה" ו"אגודת נשים".
פנקס הקהילה בעיר נוהל משנת 1884. "חברה קדישא" הייתה משותפת לשתי הקהילות עד שנת 1923. תחילה עסקה בפעולות צדקה חברה קדישא בלבד, אחר כך גם "אגודת נשים".
היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר היו בעיקר סוחרי תבואה וסוחרי סוסים ותרומתם הייתה רבה להתפתחות כלכלת המקום. מסוף המאה ה-19 היו בקרב יהודי העיר גם בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים, עורכי דין, מהנדסים ומורים.
במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) שרתו בצבא 85 מבני הקהילה, ארבעה נפלו בקרבות.
אחרי המלחמה, בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, זכו היהודים להכרה כמיעוט לאומי בעל זכויות, ונעשו מעורבים בפעילות חברתית ופוליטית. בחוג ציוני שפעל בעיר השתייכו יהודים משתי הקהילות. אחרי 1922 שימשה נובה זאמקי לזמן מה מרכז אזורי של הפעילות הציונית, ואלברט נמש (NEMES) מנובה-זאמקי היה חבר בהנהגה הארצית של הארגונים הציוניים בסלובקיה. בראש סניף "המזרחי" עמד ד"ר איזידור טנצר (TENCER). תנועת הנוער "מכבי" הייתה פעילה בעיר; הוקמה אגודת תרבות לנוער וחוגים ללימוד עברית והסטוריה יהודית. הקן של "השומר הצעיר" היה מן הגדולים ברפובליקה, וב-1923 נתקבלו חבריו אצל הנשיא מאסאריק. בטאון התנועה בהונגרית יצא לאור לראשונה בנובה-זאמקי ב-1925. כמו-כן פעלו שם "אגודת ישראל" ו"המפלגה היהודית".
ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בקהילה 302 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 170 מיהודי נובה-זאמקי, כמחציתם הצביעו לציונים הכלליים.
ב-1930 חיו בנובה-זאמקי 2,535 יהודים.
תקופת השואה
בסתיו 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לפי הבוררות השנייה של וינה, סופח חלק מדרום סלובקיה, ונובה-זאמקי בתוכו, להונגריה. החוקים האנטי יהודיים של הונגריה הפרו-גרמנית הוחלו גם על יהודי השטחים המסופחים. יהודים הורחקו מחיי הציבור והוטלו עליהם מגבלות כלכליות. גברים יהודים נלקחו לפלוגות עבודה לעבודות כפייה במסגרת צבאית. יהודים חסרי אזרחות הונגרית גורשו.
במשך כמה שנים חיו יהודי נובה-זאמקי בתוך המגבלות, בבטחון יחסי. בשנת 1942, כשפורסמו התכניות לגירוש יהודי סלובקיה, באו פליטים יהודים מסלובקיה גם לנובה-זאמקי.
ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. ב- 15 במאי רוכזו יהודי נובה זאמקי בכמה בתים סביב בית הכנסת וב- 4 ביוני הועברו למבנה בית החרושת ללבנים. לנובה-זאמקי הובאו גם יהודים מיישובי הסביבה. משם שולחו כולם (למעלה מ- 4,000 יהודים) בשני טראנספורטים, ב- 9 וב- 14 ביוני 1944 למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם מצאו רובם את מותם.
אחרי המלחמה, ב-1945 שבו לעיר כ-400 יהודים ששרדו. הם מצאו את בית הכנסת הנאולוגי ומיבני ציבור קהילתיים אחרים הרוסים. חיי הקהילה חודשו. בית הכנסת האורתודוקסי שופץ, המקווה, אטליז כשר, בית זקנים וחדר תרבות נפתחו מחדש. מקצת החללים הובאו לקבורה בקבר אחים, והוקמה אנדרטה לזכרם. ילדי הקהילה המתחדשת קיבלו חינוך דתי והוקמו להקת דרמה ותזמורת של ילדים.
ב-1946 היו התפרצויות אנטישמיות בעיר. הותקפו יהודים שישבו בבית קפה, ושבעה מהם נפצעו. בשנים 1949-1948 עזבו רוב היהודים את המקום. רובם עלו לישראל, מקצתם היגרו לארצות שמעבר לים.
ב-1986 מצאו מבקרים את בית הכנסת תקין, אך נעול על בריח (שופץ בידי השלטונות ב-1970). ב-1990 היו בתי העלמין, הנאולוגי והאורתודוקסי, שלמים, ובבית הכנסת התאסף מניין בעיקר בחגים ובשבתות. בשנים 1991 - 1992 שופץ בית הכנסת שיפוץ יסודי.