קהילת יהודי אנקונה
עיר-נמל לחוף הים האדריאטי, איטליה
כבר בשנת 967 חיו יהודים באנקונה. בשנת 1300 הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת. המשורר עמנואל הרומי שלח בשם יהודי אנקונה איגרת לקהילת רומא, ובה ביקש הנחה בנטל המסים, בשל משבר כלכלי ורדיפות מהם סבלה קהילת אנקונה. (מחברת 24). במחצית הראשונה של המאה ה- 14 היהודים באנקונה התפרנסו כנראה מהלוואות כספים.
בשנת 1427 ניסה הפרנציסקני ג'אקומו דלה מרקה, ממשיכו של ברנרדינו מסיינה, לכפות על יהודי אנקונה לענוד טלאי זיהוי, ולהגביל את מגוריהם לרחוב אחד בלבד, ניסיון שלא צלח.
בשנת 1492 החלו להגיע לאנקונה פליטים יהודים מסיציליה. בהמשך, מ- 1510, הצטרפו אליהם פליטים מממלכת נאפולי. ב- 1524 שוב צוו היהודים ללבוש טלאי זיהוי, וכעבור ארבע שנים בוטלה ההוראה.
בשנת 1529 ביקר בקהילה היהודית סולומון מולכו, ועורר בקרב היהודים התלהבות משיחית.
ב- 1532 התיישב בעיר נציג האפיפיור, ולמהלך זה היו כמה השלכות. כיוון שאנקונה הייתה מיועדת להפוך לנמל סחר חפשי, נהנו סוחרים יהודים רבים משירותי הנמל הטובים, והשתמשו בהם כדי לסחור עם אזור הלבנט. בתחילה גברו אצל נציג האפיפיור השיקולים המסחריים, והאפיפיור פאולוס השלישי הזמין סוחרים מהלבנט להתיישב באנקונה למרות שהיו יהודים. ב- 1541 הוא אף עודד התיישבותם של יהודים מגורשי נאפולי וב- 1547 הזמין גם יהודים אנוסים, והבטיח להם הגנה מפני האינקוויזיציה. האפיפיור יוליוס השלישי חידש מדיניות הגנה זאת, ובתקופתו התיישבו באנקונה כמאה משפחות של אנוסים מפורטוגל. אך ב- 1555 החל האפיפיור פאולוס הרביעי לנקוט צעדים נגד היהודים בערים שבשלטונו. בשנת 1555 נבנה באנקונה גטו, בו רוכזו היהודים. נאסר עליהם להיות בעלים של נכסי דלא ניידי, ומסחרם הוגבל למסחר בבדים משומשים. בייחוד ביקש האפיפיור לפגוע ביהודים האנוסים. נציג מטעמו נשלח לאנקונה להחמיר את הצעדים נגדם. חלק מהיהודים הצליחו להימלט לפסארו, לפרארה, ולמקומות נוספים, אך 51 יהודים נעצרו ונשפטו, מהם 25 הועלו על המוקד במהלך החודשים אפריל-יוני 1555. ב- 12 ביולי 1555
פורסם בולה (איגרת מטעם האפיפיור) ובו גזרות נוספות נגד היהודים.
הטרגדיה של יהודי אנקונה גרמה אבל וזעזוע בקרב יהודים ברחבי העולם, נכתבו אודותיה אלגיות ושירי אבל, ועדיין נוהגים להזכירה בתפילות תשעה באב. האירועים הקשים באנקונה הם שגרמו לדונה גרציה נשיא ליזום חרם על העיר. החרם גרם למחלוקת פנים יהודית, כאשר חלק מהרבנים והמנהיגים התנגדו למהלך, מפחד נקמתו של האפיפיור ביהודים שבתחום שלטונו. היה זה ניסיונם הראשון של יהודים לנצל את עוצמתם הכלכלית כנשק נגד רדיפות, אשר עורר ויכוח על היתרונות והחסרונות של שיתוף פעולה יהודי בינלאומי מסוג זה.
מצבה של קהילת אנקונה השתפר מעט תחת שלטונו של פיוס הרביעי, אך שב והורע בתקופתו של פיוס החמישי. אנקונה (כמו גם רומא) הייתה אחד המקומות המעטים באיטליה מהם לא גורשו יהודים על ידי האפיפיור ב- 1569, בשל חיוניותם במסחר עם הלבנט. למרות זאת רבים העדיפו לעזוב. יחסו של האפיפיור סיקסטוס החמישי היה אוהד יחסית, ובשנת 1593, כאשר חידש קלמנט השמיני את צו הגירוש, שוב פסחה הגזרה על יהודי אנקונה. למרות זאת, במאתיים השנים הבאות, הלכה הקהילה ונחלשה. לעתים השתפר מעמד היהודים באופן זמני, בשל שיקולים כלכליים.
ב- 29 בדצמבר 1690 אירעה בעיר רעידת אדמה. הקהילה היהודית ניצלה, ובשל כך נקבע יום זה, כ"א בטבת, כיום פורים מקומי.
ב- 1775 שוב נחקקו באנקונה חוקים אנטי יהודיים קיצוניים, על ידי האפיפיור פיוס השישי.
במהלך כיבוש העיר על ידי צבא נפוליאון הראשון בשנים 1797 - 1799, בוטלו חוקי האפלייה, ושערי הגטו הוסרו. היהודים אמנם היו חייבים בהיטלי מלחמה כבדים, אך עם זאת, במועצת העיר החדשה היו חברים שלושה נציגים יהודים, שמשון קוסטאנטיני ודוד ויחזקאל מורפורגו. ב- 1814, אחרי מפלתו של נפוליאון, שבה אנקונה להיות עיר תחת שלטון אפיפיורי, ושוב נאכפו החוקים האנטי יהודיים הקודמים. מהפכת 1831 ומהפכת 1848 הביאו שוב להקלות במצב היהודים. בשנת 1861 הייתה אנקונה לחלק מממלכת איטליה, והיהודים קיבלו זכויות אזרח מלאות.
בשנת 1789 חיו באנקונה כ- 1,400 יהודים. במאה ה- 19 עלה מספרם לכ- 1,600. גודלה של הקהילה וקשריה הנרחבים משכו רבנים רבים ידועים ומלומדים, ביניהם ההומניסט יהודה מסר לאון (במאה ה- 15), הרופא אמאטוס לוסטיאנוס ומשה באסולה (במאה ה- 16), מהללאל הלליה מצ'יוויטנובה, חזקיה מנוח פרובנזל ויוסף פרמי (במאה ה- 17), שמשון מורפוגו ויוסף פיאמטה (במאה ה- 18), יעקב שבתאי סיניגאליה, ישעיה רפאל אזולאי, דוד אברהם וויואנטי ויצחק רפאל טדסקי (במאה ה- 19), וה. רוזנברג, שפרסם כמה חיבורים על תולדות המקום.
בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), היו אמנם רדיפות נגד יהודים, אך אלא נשאו בדרך כלל אופי אישי ולא קולקטיבי. הגרמנים והפשיסטים האיטלקים נהגו לדרוש כופר נפש תמורת חיי היהודים.
אחרי מלחמת העולם השנייה המלחמה נותרו באנקונה 400 יהודים, מספרם ירד ל- 300 בשנת 1969.
כיום ישנם כמה ארגונים פעילים בקהילה, ביניהם עדי ויצ"ו, גמילות חסדים, מעשה הצדקה, ותלמוד תורה. ברחוב אסטאגנו נמצאים שני בתי כנסת ומקווה, ויש גם שני בתי עלמין יהודיים, מונטה קארדטו, העתיק יותר, וטאוורנל, בית העלמין החדש. קהילת אנקונה אחראית גם על בתי הכנסת בעיירות הסמוכות אורבינו וסיניגאליה.
פדריקו קונסולו
(אישיות)פדריקו קונסולו כנר ומלחין. נולד באנקונה, איטליה, והיה כנר מצליח עד שפגיעה בעצב קטעה את הקריירה שלו בראשית שנות הארבעים לחייו. לאחר מכן פנה לקומפוזיציה ולמחקר. קונסולו זכה לפרסום כמלחין בזכות ספר השירים של ישראל (1892), אוסף של שירי-דת ממסורת בתי הכנסת הספרדיים לקול בלי ליווי. נפטר בפירנצה, איטליה.
אברהם יצחק קסטלו
(אישיות)
אטורה אסקולי
(אישיות)Ettore Ascoli (1873-1943), army officer, born in Ancona, Italy. He was commissioned in the artillery in 1891. For several years before WW I he was a senior instructor at Modena Military Academy. Throughout the war he held fighting commands and in June 1916 commanded an Allied artillery force that repelled an Austrian attack. By the end of WW1, he was a much-decorated colonel and in 1924 became head of the Military Schools service. By 1933 he was a major general and Deputy Commander General of the Italian artillery. By 1937 Ascoli was a lieutenant general and army corps commander. With the introduction of anti-Jewish legislation of 1938 he had to leave the Italian army. In WW II he joined the partisans and was killed fighting the Germans.
דניאל בן משה דוד טרני
(אישיות)דניאל בן משה דוד טרני (המאה ה-18), רב ומשורר. נולד באנקונה, איטליה, והיה רב בלוגו (Lugo), פיזארו ופירנצה. כתב את "עיקרי הדת", יצירה הלכתית. כמו כן, חיבר מספר קינות, מזמורים ותפילות הודיה על הצלתם של יהודי פירנצה מההתקפה ב-1790, שירים חילוניים רבים ומחזה מוסיקלי – "שמחת מצווה" (1793). נפטר באיטליה.
אנקונה
(שם משפחה)אנגונה היא שמה של עיר איטלקית על חופה של הים האדריאטי שבה התגוררו יהודים החל מהמאה ה-10. אנקונה וד'אנקונה מתועדים החל מתחילתה של המאה ה-15.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ד'אנקונה כוללים את אלסנדרו ד'אנקונה (1914-1835), הסטוריון, עורך, מו"ל ומחנך איטלקי; ובנו, פאולו ד'אנקונה, הסטוריון ומחנך.
חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א)
(אישיות)הרב חיים יוסף השתמש במסעותיו בין השאר כדי לחשוף ספרים יהודים עתיקים ומסמכים, והיה המלומד היהודי הראשון שבחן את האוספים הגדולים של ספרים יהודים בספריות באיטליה ובצרפת. הוא היה רבה של קהיר כארבע שנים, חזר לארץ ישראל והתיישב בחברון. לאחר מכן נסע לאירופה כשליח של קהילת חברון ובילה את 38 השנים האחרונות לחייו בליבורנו.
החיד"א הוא מחברם של 83 ספרים עם מגוון רחב של נושאים יהודיים. הידוע ביותר הוא "שם הגדולים"- חיבור רב היקף המכיל ביוגרפיות של 1,300 חוקרים ותיאור של 2,200 ספרים.
קלאודיו סגרה
(אישיות)Claudio Segrè (1853-1928), mathematician and engineer, born in Bozzolo in the Perovince of Mantova, Italy. He studied at the University of Pavia, where he obtained a diploma in mathematics in 1874. He enrolled in the first year of the section for engineers of the Royal School of Application of Torino and obtained a degree in Atmospheric Gas Engines and then followed a specialization course in geological and mineralogical sciences at the École des Mines in Paris, where he learned about the scientific methodology of construction works. After returning to Italy, Segrè began his career as an engineer in the railway sector. In 1881, he started working for the Italian Company for Southern Railways, where he was in charge of designing and constructing new railway routes in southern Italy. In 1885, he established the Adriatic Company and supervised the works in the city of Ancona for 20 years. He believed that the railway network needed a scientific approach for choosing routes and conducting works. The geomorphological conditions of Italy, particularly the Apennine ridge, posed difficulties in building numerous crossings. Segrè evaluated which soils were reliable in terms of stability and which were the most suitable building materials in terms of quality and resistance. Segrè set up a research facility in Naples, and later in Ancona, where he created a real laboratory for the study of building materials to improve the operation of existing railway lines. When the Italian State resumed direct management of the railway network in 1905, Segrè worked alongside Riccardo Bianchi, the first director of the newly created State Railways. Segrè's scientific methodology played a significant role in the development of the Italian railway network. He died in Rome.
ואלונה
(מקום)עיר נמל באלבניה.
מסוף המאה ה-15 הצטרפו ליהודי ואלונה פליטים מספרד ומדרום- איטליה ותרמו רבות לפיתוח הסחר עם ונציה וארצות הבאלקאן. דוד מסר ליאון, בעל "תהילה לדוד", היה רבה של ואלונה ב-1512, הוא פרש מכהונתו בגלל מחלוקת שנפלה בין יוצאי ספרד ליוצאי פורטוגאל. ב- 1565 תמכו יהודי המקום בחרם שהטילה על העיר אנקונה דונה גראסיה מנדס. במצור הוונציאני בשנת 1691 ברחו רבים וחזרו אחרי נצחון הטורקים.
במאה ה-18 נידלדלה הקהילה וב-1904 לא מנתה אלא 50 נפש. ב-1961 נמצאו בעיר משפחות יהודיות ספורות.
בשנת 1997 נמצאו באלבניה כולה 25 יהודים.