ניצולי שואה חוגגים את ליל הסדר, לושניצ'ה, צ'כוסלובקיה, 1946

לומניצה Lomnice

בגרמנית : LOMNITZ

עיירה במרכז מוראוויה, צ'כיה.


לומניצה שוכנת כ- 160 ק"מ מדרום-מזרח לפראג וכ- 30 ק"מ מצפון-מערב לברנו BRNO. בראשית המאה ה- 16 קיבל היישוב מעמד של עיירה. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים ישבו בלומניצה כבר באמצע המאה ה- 17. במקורות על תולדות מוראוויה נזכרים יהודים מליסיצה LYSICE שהתיישבו בלומניצה בשנים 1710 - 1720. וקהילה יהודית התארגנה במחצית השנייה של המאה ה- 18.

מאמר על תולדות העיירה בין השנים 1813 - 1843, שפורסם ב- 1896, מספר שהגראף מליסיצה מסר לגראף של לומניצה שני יהודים (ובתמורה קיבל שני זוגות של כלבים) ויהודים אלה הקימו את המשפחות היהודיות הראשונות בלומניצה.

הרובע היהודי ובו ככר מרובעת ורחוב אחד של כ- 30 בתים, שכן מצפון-מערב לככר המרכזית והתנהל כיחידה מוניציפאלית עצמאית עד 1919.

בשנות השמונים של המאה ה- 18 נבנה בית הכנסת בסגנון הבארוק, והתפללו בו עד 1930. בשנים 1830 - 1840 נערכו התפילות בליווי מקהלת גברים ועוגב. בצד המזרחי של הככר, מול בית הכנסת, שכנו דירת הרב ובניין בית הספר "תלמוד תורה". מבנה עץ רעוע שימש כמקוה טהרה וכבית חולים לעוברי אורח יהודים. כל נסיונות הקהילה לשפץ את המבנה ולהגדילו נתקלו בסירוב פרנסי העיר.

בית העלמין קודש על מדרון, כ- 200 מטר מצפון לבית הכנסת. הקבורה האחרונה נערכה שם לפני מלחמת העולם השנייה. בין המצבות המפוארות, בסגנון הבארוק, העתיקה ביותר היא משנת 1686.

ילדי היהודים למדו בשפה הגרמנית אצל מורה מטעם השלטונות. שיעורי עברית ניתנו בתשלום לילדי העשירים ובעבור ילדי העניים שילמה מועצת בית הספר. כמה מורים עסקו בהוראת גמרה. לזמן מה פעלה במקום גם ישיבה, שבה למדו 16 תלמידים. כמה מבני הקהילה למדו גם דקדוק עברי וספרות עברית חדשה.

בסוף המאה ה- 18, בעקבות "חוק הכרזת המשפחה", נקבעה מכסת המשפחות היהודיות בלומניצה ל- 56. ב- 1830 אמנם ישבו שם 56 משפחות רשומות, ובין 606 יהודי העיירה היו עוד חמישה יהודים "נסבלים" ברשות, וכנראה עוד 23 משפחות ישבו בעיר ללא היתר. באותה עת היו היהודים למעלה משליש תושבי העיירה. אחר כך קטנה הקהילה בהדרגה. ב- 1848, אחרי שרבים עקרו לווינה ולברנו, היה מספר יהודים בלומניצה 306 (% 20 מכלל התושבים); ב- 1880 - 203; ב- 1900 - 88; וב- 1921 ישבו בלומניצה 77 יהודים בלבד. רב הקהילה הראשון, הרב יהודה לב בן זלמן, נתמנה ב- 1791. אחריו כיהנו הרב יוסף הלוי; הרב יוסף שרייבר SCHREIBER מלייפניק; הרב יהודה שמידל SCHMIDL; הרב יעקב קנדל KNEDL; הרב חיים אלטנשטיין ALTENSTEIN והרב האחרון, הרב שמעון וולפסון WOLFSOHN, כיהן מ- 1887 ועד 1919.

ראשי הקהל היו: איגנאץ סקוטצקי SKUTETZKY, יוסף פישר FISCHER (1895 - 1885), זיגפריד צייסל ZEISE, גאורג דויטש DEUTSCH, מאקס צייסל (1913 - 1919), ונשיא הקהילה האחרון, מוריץ ליבסני LIEBESNY כיהן עד שנת 1926. כנראה אז חדלה קהילת לומניצה להתנהל כקהילה עצמאית ונסתפחה לקהילת ברנו.

עיקר פרנסתם של יהודי לומניצה הייתה תעשיית הצמר, לרבות נקוי צמר, שהיה ענף רווחי. כמו-כן היו בין יהודי העיירה סוחרים במוצרי טכסטיל ובעורות בלתי מעובדים, בורסקאים, פרוונים, כורכי ספרים ויצרני יין-שרף. במאה ה- 19 היו בין בני הקהילה גם בעלי מקצועות חופשיים, כמו רופאים ומוסיקאים.

ב- 1848 קיבלו יהודי קיסרות אוסטריה זכויות אזרח, וברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות.

ב- 1930 נותרו בעיירה 30 יהודים בלבד. בני הקהילה שהיו פזורים ברחבי העולם, בעיקר בווינה ובברנו, נהגו להתכנס מדי שנה בשנה בלומניצה ולעלות לקברי אבותיהם.

בשנות השלושים למאה העשרים ישבו בלומניצה רק יהודים אחדים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן, שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באמצע מארס 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט של גרמניה הנאצית. באמצעות חוקים גזעניים נושלו היהודים מזכויותיהם ומנכסיהם.

בנובמבר 1941 החל ריכוז יהודי בגיטו טרזין TEREZIN (THERESIENSTADT), משם שילחו הגרמנים את היהודים למחנות עבודה ולמחנות השמדה בשטחי הכיבוש הגרמניים.


אחרי המלחמה לא היו עוד חיים יהודיים בלומניצה. בניין בית הכנסת נעשה למחסן. בשנות השמונים למאה העשרים היו רוב בתי הרובע היהודי שמורים.