אסתר ששון
Esther Sassoon (b. 1936), obstetrician and gynecologist, born to a poor family in Cochin, India. Her mother's family fled to Bombay after the anti-Jewish riots in Iraq. She was one of four children, educated in St Theresa's Convent in Ernakulum in Kerala and then in the Maharaja College in the city. With the help of a loan from the local synagogue and great determination to succeed she was accepted at the local medical college specializing in obstetrics and gynecology. After graduation she obtained the post of tutor in the obstetric department of the Calicut Medical College. Thereafter, to continue her studies, she was accepted at the institute of Obstetrics and Gynecology in Egmore, Madras (now Chenai), where she completed her diploma with a gold medal and MD at Madras University in 1967. She obatained loans and financial assistance for the whole time. In 1968 she was promoted to Assistant Professor.
In 1973 Dr Sassoon went to Israel and worked as a volunteer at Tel Hashomer Medical Center. In 1974 she was sent to the Barzilai hospital in Ashkelon where she worked until 2001. She became assistant to the head of the obstetrics and gynecology. She spent a great deal of her spare time helping underprivileged women of Indian origin. She never married.
ששון
(שם משפחה)SASSOON, SASSON, ABEN SASSON, BEN SASSON
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם המשפחה שושן יכול להיות קשור בשמה של שושן הבירה, עיר הבירה העתיקה של פרס (דניאל, ח,ב; אסתר, א,ב). אבן הוה תעתיק ספרדי ימי הביניים של המילה הערבית איבן שפירושה "בנו של".
בחלק מן המקרים, ששון הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה, ובמקרה הזה קשור בשם שושנה.
אחד האיזכורים הראשונים של שמות המשפחה בקבוצה זאת מתועד עם שלמה בן יוסף איבן שושן, הנשיא של הקהילה היהודית בטולדו, ספרד, במאה ה-11. הרב יהודה הכהן בן שושן, המכונה הגאון החסיד, כיהן כרב ראשי בעיר פאס לאחר שהיגר למרוקו מבבל, ושימש כמורו של הרמב"ם. הוא הועלה על המוקד בשנת 1165 בשל סירובו להתאסלם. הוא היה בן למשפחת ששון הנודעת מבבל והגיע למרוקו קרוב לוודאי לאחר שקיעתן של ישיבות בבל ובתחילת שיגשוגה של יהדות מרוקו במאות ה-9 וה-10. הגרסה שישן מתועדת בספרד עם אסטרוק יעקב שישן (לפעמים שמו רשום גם בצורה שושן) בשנת 1262; ואברהם איבן שושן בנו של דון משה אבן שושן שהיה גובה מסים בטולדו בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14. ששון מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-12 בספרד עם משפחת איבן שושן מטולדו אשר נחשבה כמיוחסת לבית דויד.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם המשפחה שושן יכול להיות קשור בשמה של שושן הבירה, עיר הבירה העתיקה של פרס (דניאל, ח,ב; אסתר, א,ב). אבן הוה תעתיק ספרדי ימי הביניים של המילה הערבית איבן שפירושה "בנו של".
בחלק מן המקרים, ששון הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה, ובמקרה הזה קשור בשם שושנה.
אחד האיזכורים הראשונים של שמות המשפחה בקבוצה זאת מתועד עם שלמה בן יוסף איבן שושן, הנשיא של הקהילה היהודית בטולדו, ספרד, במאה ה-11. הרב יהודה הכהן בן שושן, המכונה הגאון החסיד, כיהן כרב ראשי בעיר פאס לאחר שהיגר למרוקו מבבל, ושימש כמורו של הרמב"ם. הוא הועלה על המוקד בשנת 1165 בשל סירובו להתאסלם. הוא היה בן למשפחת ששון הנודעת מבבל והגיע למרוקו קרוב לוודאי לאחר שקיעתן של ישיבות בבל ובתחילת שיגשוגה של יהדות מרוקו במאות ה-9 וה-10. הגרסה שישן מתועדת בספרד עם אסטרוק יעקב שישן (לפעמים שמו רשום גם בצורה שושן) בשנת 1262; ואברהם איבן שושן בנו של דון משה אבן שושן שהיה גובה מסים בטולדו בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14. ששון מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-12 בספרד עם משפחת איבן שושן מטולדו אשר נחשבה כמיוחסת לבית דויד.
קוצ'ין
(מקום)קוצ'ין Cochin
עיר נמל במדינת קראלה, דרום מערב הודו.
הקהילה היהודית בקוצ'ין נחלקה מבחינת מוצאה לשלוש עדות: "יהודים לבנים" שהיו תערובת של צאצאי יהודים שהיגרו ממקומות אחרים בהודו (בעיקר קראנגאנור) עם "פאראדסי" (כלומר זרים), צאצאי מהגרים יוצאי ספרד, חלב, הולנד וגרמניה - כולם נהגו מנהג ספרד ובו כמה שינויים אשכנזיים; "יהודים שחורים" ממוצא מקומי, ולהם בתי כנסת נפרדים ונוסחי תפילה נבדלים; ו"משוחררים" כלומר יהודים צאצאי עבדים לשעבר, שלא הורשו להשתתף בתפילות בבתי הכנסת (עד 1932) אלא ביום שמחת-תורה. לא היו קשרי נישואין בין הקבוצות.
בבית-הכנסת של "היהודים הלבנים" שמורים לוחות-נחושת מסוף המאה ה-10, ובהם מפרט מושל מאלאבאר את הזכויות שהעניק לאחד "יוסף רבן" במעמד מושלי חמשת המחוזות באיזור, סגן מפקד הכוחות המזוינים ומשנה למשכיר. בנימין מטודלה מוסר על יישוב של כאלף יהודים שחורים "שומרי מצוות ובעלי ידיעות בתורה שבע"פ" (1170 לערך). ברבע הראשון של המאה ה-16 הגיעו לקוצ'ין יהודים מקראנגאנור לאחר שנהרסה על-ידי הפורטוגלים ב-1524, ויוצאי ספרד ופורטוגאל, ביניהם "נוצרים חדשים". עדות על "יהודים רבים בכושי" (קוצ'ין) מוצאים אצל הנוסע זכריה אל דאהירי מתימן (1550 לערך) ובשו"ת על מעמד "היהודים השחורים" וה"משוחררים" שכתבו רבני אלכסנדריה ב-1600 לערך; אז נאמד מספר היהודים בקוצ'ין ב-900 בתי-אב. בתקופת הכיבוש הפורטוגיזי (1663-1502) זכו יהודי קוצ'ין להגנת השליט ההודי המקומי שהעניק להם אוטונומיה דתית ותרבותית, בהנהגת "ראש היהודים" ("מודאליאר"); כהונה זאת, שעברה בירושה, נמשכה גם בתקופת הכיבוש ההולנדי. המודאליארים שימשו כיועציו הנאמנים של השליט בתחומי הכלכלה והדיפלומאטיה; יהודי קוצ'ין גם החזירו טובה תחת טובה והצטיינו בשורות הלוחמים של השליט
בקרבות עם אויביו. המודאליארים הראשונים היו ברוך יוסף לוי ובנו יוסף לוי ושמואל קשתיאל ובנו דוד. בנסיונם הראשון לכבוש את העיר (1662) ניצלו ההולנדים מתבוסה בזכות מעשה-גבורה של יהודי קוצ'ין, והפורטוגלים גמלו על כך ליישוב היהודי בפרעות, בשוד ובהריסת בתי-כנסת ובתים פרטיים. היהודים נמלטו להרים וחזרו לעיר לאחר כניסת ההולנדים שנה לאחר-מכן.
הכיבוש ההולנדי, שנמשך עד 1795, הביא ליהודי המקום אוטונומיה גמורה ושם קץ לבידודם מן העולם היהודי. ב-1686 שיגרה הקהילה הפורטוגלית באמסטרדאם משלחת היכרות לקוצ'ין בראשות משה פרירה דה פאיווה, ובאמתחתה גם ספרים עבריים; יום בואה של המשלחת נחוג בקוצ'ין שנים רבות. בתקופה הנדונה עמד היישוב היהודי בסימן שגשוג ללא תקדים; רבים היו הסוחרים, הבאנקאים, המתווכים והמתורגמנים בקרב היהודים ששיתפו פעולה עם החברה ההולנדית להודו המזרחית ואף מילאו תפקידים דיפלומאטיים מטעמה. עם הבולטים שבהם נמנו יחזקאל רהבי, נציג החברה בחוף מאלאבאר (מת ב-1771), משפחות רוטנבורג וסורגון ושמואל אברהם. לקראת סוף התקופה מנה היישוב היהודי במקום, לדברי המושל ההולנדי, 422 משפחות (2,000 נפש, 1781). בית-הכנסת של ה"פאראדסים", אשר שוקם ב-1761, קיים עד היום, מקום תפילה מן המפוארים ביותר ברחבי הודו. ראשי היישוב קיימו מגעים הדוקים עם קהילות ישראל בארצות ערב ובשאר חלקי הודו, ובפרט עם יהודי האג ואמסטרדאם, שסיפקו להם את ספרי ההלכה והעיון שביקשו. באמסטרדאם גם הוצאו לאור חיבורים של יהודים מקוצ'ין, ביניהם "סדר תפילות" (1757) שפורסם לאחר זמן
בשלוש מהדורות (האחרונה ב-1917) בשם "חופת חתנים"; "אהל דוד" (1785), חיבור על לוח-השנה העברי, ההינדי והמוסלמי; ו"דביר", פירוש לסידור. בין השאר תרגמו קטעים מספר התורה ותפילות לשפה המדוברת מאלאיאם, או מאלאברי בלשונם. תיאורי היישוב במאה ה-19 מפי נוסעים כדוד דבית הלל, יעקב ספיר ושלמה ריינמן מסתמכים במידה רבה על ידיעות מאנשי המקום ששקדו היטב על שמירת המסורות העתיקות. עם תלמידי-החכמים, הסופרים והפייטנים בקוצ'ין נמנו, בין השאר, לוי בליליה, אליהו עדני, שלמה בן נסים, בני משפחות קשתיאל, האליגה, קינדל ובמיוחד רהבי. דפוס עברי ראשון בהודו פעל בשנים 1856-1840 בבעלותו של תושב קוצ'ין אליעזר בן אהרן סעדיה ערכיה הכהן.
כשאר יהודי המזרח היו גם יהודי קוצ'ין חדורים ציפיה לגאולה קרובה, ותנועת שבתאי צבי במאה ה-17 לא פסחה גם על קהילה נידחת זאת.באמצע המאה ה-18 יצרו שד"רים מערי הקודש בארץ (דוגמת ר' אליעזר בארי מירושלים, ר' מרדכי בן יעיש, ר' דוד מאימרן מטבריה ור' משה בן יוסף מצליח מצפת) מגע חי עם יהודי קוצ'ין וב-1901 כתב נפתלי אליהו רהבי מכתב-ברכה להרצל. ב-1923 הוקמה במקום האגודה הציונית הראשונה ונציגי המקום השתתפו בעבודת ההסתדרות הציונית בלונדון. בתחילת שנות ה-50 שיגרה הסוכנות היהודית לקוצ'ין רופא לבדיקת מצב הבריאות במקום לקראת העלייה הצפויה, וכשהתברר שאין סכנת הידבקות ממחלת האלפאנטיאסיס השכיחה בסביבה עלו כאלפיים יהודים ואחריהם כ-%70 מיהודי קוצ'ין. רובם עלו על הקרקע (נבטים, מסילת ציון, יסוד המעלה, כפר יובל, תעוז); עד 1970 גדל מספרם של יהודי קוצ'ין בארץ ל- 4,000.
2,500 יהודים שחיו באיזור בשנת 1948 עלו ברובם לישראל. במקום נשארו פחות ממאה יהודים.
בשנת 1997 חיו בהודו כולה כ- 6,000 יהודים, רובם במומביי וסביב לה. בית הכנסת המפואר מן המאה ה- 16 עדיין קיים בקוצ'ין.
עיר נמל במדינת קראלה, דרום מערב הודו.
הקהילה היהודית בקוצ'ין נחלקה מבחינת מוצאה לשלוש עדות: "יהודים לבנים" שהיו תערובת של צאצאי יהודים שהיגרו ממקומות אחרים בהודו (בעיקר קראנגאנור) עם "פאראדסי" (כלומר זרים), צאצאי מהגרים יוצאי ספרד, חלב, הולנד וגרמניה - כולם נהגו מנהג ספרד ובו כמה שינויים אשכנזיים; "יהודים שחורים" ממוצא מקומי, ולהם בתי כנסת נפרדים ונוסחי תפילה נבדלים; ו"משוחררים" כלומר יהודים צאצאי עבדים לשעבר, שלא הורשו להשתתף בתפילות בבתי הכנסת (עד 1932) אלא ביום שמחת-תורה. לא היו קשרי נישואין בין הקבוצות.
בבית-הכנסת של "היהודים הלבנים" שמורים לוחות-נחושת מסוף המאה ה-10, ובהם מפרט מושל מאלאבאר את הזכויות שהעניק לאחד "יוסף רבן" במעמד מושלי חמשת המחוזות באיזור, סגן מפקד הכוחות המזוינים ומשנה למשכיר. בנימין מטודלה מוסר על יישוב של כאלף יהודים שחורים "שומרי מצוות ובעלי ידיעות בתורה שבע"פ" (1170 לערך). ברבע הראשון של המאה ה-16 הגיעו לקוצ'ין יהודים מקראנגאנור לאחר שנהרסה על-ידי הפורטוגלים ב-1524, ויוצאי ספרד ופורטוגאל, ביניהם "נוצרים חדשים". עדות על "יהודים רבים בכושי" (קוצ'ין) מוצאים אצל הנוסע זכריה אל דאהירי מתימן (1550 לערך) ובשו"ת על מעמד "היהודים השחורים" וה"משוחררים" שכתבו רבני אלכסנדריה ב-1600 לערך; אז נאמד מספר היהודים בקוצ'ין ב-900 בתי-אב. בתקופת הכיבוש הפורטוגיזי (1663-1502) זכו יהודי קוצ'ין להגנת השליט ההודי המקומי שהעניק להם אוטונומיה דתית ותרבותית, בהנהגת "ראש היהודים" ("מודאליאר"); כהונה זאת, שעברה בירושה, נמשכה גם בתקופת הכיבוש ההולנדי. המודאליארים שימשו כיועציו הנאמנים של השליט בתחומי הכלכלה והדיפלומאטיה; יהודי קוצ'ין גם החזירו טובה תחת טובה והצטיינו בשורות הלוחמים של השליט
בקרבות עם אויביו. המודאליארים הראשונים היו ברוך יוסף לוי ובנו יוסף לוי ושמואל קשתיאל ובנו דוד. בנסיונם הראשון לכבוש את העיר (1662) ניצלו ההולנדים מתבוסה בזכות מעשה-גבורה של יהודי קוצ'ין, והפורטוגלים גמלו על כך ליישוב היהודי בפרעות, בשוד ובהריסת בתי-כנסת ובתים פרטיים. היהודים נמלטו להרים וחזרו לעיר לאחר כניסת ההולנדים שנה לאחר-מכן.
הכיבוש ההולנדי, שנמשך עד 1795, הביא ליהודי המקום אוטונומיה גמורה ושם קץ לבידודם מן העולם היהודי. ב-1686 שיגרה הקהילה הפורטוגלית באמסטרדאם משלחת היכרות לקוצ'ין בראשות משה פרירה דה פאיווה, ובאמתחתה גם ספרים עבריים; יום בואה של המשלחת נחוג בקוצ'ין שנים רבות. בתקופה הנדונה עמד היישוב היהודי בסימן שגשוג ללא תקדים; רבים היו הסוחרים, הבאנקאים, המתווכים והמתורגמנים בקרב היהודים ששיתפו פעולה עם החברה ההולנדית להודו המזרחית ואף מילאו תפקידים דיפלומאטיים מטעמה. עם הבולטים שבהם נמנו יחזקאל רהבי, נציג החברה בחוף מאלאבאר (מת ב-1771), משפחות רוטנבורג וסורגון ושמואל אברהם. לקראת סוף התקופה מנה היישוב היהודי במקום, לדברי המושל ההולנדי, 422 משפחות (2,000 נפש, 1781). בית-הכנסת של ה"פאראדסים", אשר שוקם ב-1761, קיים עד היום, מקום תפילה מן המפוארים ביותר ברחבי הודו. ראשי היישוב קיימו מגעים הדוקים עם קהילות ישראל בארצות ערב ובשאר חלקי הודו, ובפרט עם יהודי האג ואמסטרדאם, שסיפקו להם את ספרי ההלכה והעיון שביקשו. באמסטרדאם גם הוצאו לאור חיבורים של יהודים מקוצ'ין, ביניהם "סדר תפילות" (1757) שפורסם לאחר זמן
בשלוש מהדורות (האחרונה ב-1917) בשם "חופת חתנים"; "אהל דוד" (1785), חיבור על לוח-השנה העברי, ההינדי והמוסלמי; ו"דביר", פירוש לסידור. בין השאר תרגמו קטעים מספר התורה ותפילות לשפה המדוברת מאלאיאם, או מאלאברי בלשונם. תיאורי היישוב במאה ה-19 מפי נוסעים כדוד דבית הלל, יעקב ספיר ושלמה ריינמן מסתמכים במידה רבה על ידיעות מאנשי המקום ששקדו היטב על שמירת המסורות העתיקות. עם תלמידי-החכמים, הסופרים והפייטנים בקוצ'ין נמנו, בין השאר, לוי בליליה, אליהו עדני, שלמה בן נסים, בני משפחות קשתיאל, האליגה, קינדל ובמיוחד רהבי. דפוס עברי ראשון בהודו פעל בשנים 1856-1840 בבעלותו של תושב קוצ'ין אליעזר בן אהרן סעדיה ערכיה הכהן.
כשאר יהודי המזרח היו גם יהודי קוצ'ין חדורים ציפיה לגאולה קרובה, ותנועת שבתאי צבי במאה ה-17 לא פסחה גם על קהילה נידחת זאת.באמצע המאה ה-18 יצרו שד"רים מערי הקודש בארץ (דוגמת ר' אליעזר בארי מירושלים, ר' מרדכי בן יעיש, ר' דוד מאימרן מטבריה ור' משה בן יוסף מצליח מצפת) מגע חי עם יהודי קוצ'ין וב-1901 כתב נפתלי אליהו רהבי מכתב-ברכה להרצל. ב-1923 הוקמה במקום האגודה הציונית הראשונה ונציגי המקום השתתפו בעבודת ההסתדרות הציונית בלונדון. בתחילת שנות ה-50 שיגרה הסוכנות היהודית לקוצ'ין רופא לבדיקת מצב הבריאות במקום לקראת העלייה הצפויה, וכשהתברר שאין סכנת הידבקות ממחלת האלפאנטיאסיס השכיחה בסביבה עלו כאלפיים יהודים ואחריהם כ-%70 מיהודי קוצ'ין. רובם עלו על הקרקע (נבטים, מסילת ציון, יסוד המעלה, כפר יובל, תעוז); עד 1970 גדל מספרם של יהודי קוצ'ין בארץ ל- 4,000.
2,500 יהודים שחיו באיזור בשנת 1948 עלו ברובם לישראל. במקום נשארו פחות ממאה יהודים.
בשנת 1997 חיו בהודו כולה כ- 6,000 יהודים, רובם במומביי וסביב לה. בית הכנסת המפואר מן המאה ה- 16 עדיין קיים בקוצ'ין.
צ'נאי , מאדרס
(מקום)צ'נאי
(בעבר מאדראס)
עיר בדרום הודו.
בשמה הקודם פורט סט. ג'ורג', הייתה מאדראס המושבה הראשונה של החברה האנגלית להודו המזרחית בשנת 1639. בעשורים האחרונים של המאה ה- 17 הגיעו למקום סוחרי יהלומים יהודים מאנגליה ומפורטוגל, ותחנת-המסחר ליהלומים שהקימו בחסות החברה האנגלית התקיימה עד סוף המאה ה-18.
בין היהודים הראשונים בעיר היו: ברתולומיו רודריגז, דומינגו ויצחק דו פורטו, אלווארו דא פונסיקה, ז'אן פאיבה, פראנסיס מארקה ויצחק סארדו אבן-דנה - כולם מפורטוגל. במאה ה-18 הצטרפו גם יהודים מלונדון, וביניהם מארקוס מוזס, אפרים אייזאק, ומשפחת פראנק.
היהודים השתלבו בחברה האנגלית והיו מבאי ארמון המושל.
מסגרת של קהילה יהודית לא התקיימה במקום; המוסד הקהילתי היחיד בעיר היה בית-עלמין. מצבות אחדות נשתמרו, והוצבו במרוצת הזמן בכניסה לפארק ציבורי שנקרא The People's Park, על שער הכניסה לפארק לוח ועליו הכתובת העברית "בית החיים".
שלא כיהודי קוצ'ין, מומביי וקאלקוטה, לא הורישו יהודי מאדראס יצירות ספרותיות, ומעט הספרים העבריים שיצאו לאור בעיר במאה ה- 19 נדפסו במיסיון נוצרי במקום. הבולט ביניהם הוא ספר המסעות של דוד דבית הלל שהודפס בשנת 1832.
בשנת 1968 ישבו במאדראס כעשרים יהודים.
(בעבר מאדראס)
עיר בדרום הודו.
בשמה הקודם פורט סט. ג'ורג', הייתה מאדראס המושבה הראשונה של החברה האנגלית להודו המזרחית בשנת 1639. בעשורים האחרונים של המאה ה- 17 הגיעו למקום סוחרי יהלומים יהודים מאנגליה ומפורטוגל, ותחנת-המסחר ליהלומים שהקימו בחסות החברה האנגלית התקיימה עד סוף המאה ה-18.
בין היהודים הראשונים בעיר היו: ברתולומיו רודריגז, דומינגו ויצחק דו פורטו, אלווארו דא פונסיקה, ז'אן פאיבה, פראנסיס מארקה ויצחק סארדו אבן-דנה - כולם מפורטוגל. במאה ה-18 הצטרפו גם יהודים מלונדון, וביניהם מארקוס מוזס, אפרים אייזאק, ומשפחת פראנק.
היהודים השתלבו בחברה האנגלית והיו מבאי ארמון המושל.
מסגרת של קהילה יהודית לא התקיימה במקום; המוסד הקהילתי היחיד בעיר היה בית-עלמין. מצבות אחדות נשתמרו, והוצבו במרוצת הזמן בכניסה לפארק ציבורי שנקרא The People's Park, על שער הכניסה לפארק לוח ועליו הכתובת העברית "בית החיים".
שלא כיהודי קוצ'ין, מומביי וקאלקוטה, לא הורישו יהודי מאדראס יצירות ספרותיות, ומעט הספרים העבריים שיצאו לאור בעיר במאה ה- 19 נדפסו במיסיון נוצרי במקום. הבולט ביניהם הוא ספר המסעות של דוד דבית הלל שהודפס בשנת 1832.
בשנת 1968 ישבו במאדראס כעשרים יהודים.