חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

השל, אברהם יהושע

Heschel, Abraham Joshua (1907–1972), Polish-born American rabbi descended from several renowned European rabbis on both his father's and his mother's side and one of the leading Jewish theologians and Jewish philosophers of the 20th century.

After receiving a traditional yeshiva education and studying for Orthodox rabbinical ordination, he studied for a doctorate at the University of Berlin, Germany, and then was ordained as a liberal rabbi at the Berlin Hochschule für die Wissenschaft des Judentums. There he studied under Leo Baeck and others. Heschel later taught Talmud there. He joined a Yiddish poetry group and in 1933, published a volume of Yiddish poems, "Der Shem Hamefoyrosh: Mentsch". In late October 1938, while living in a rented room in Frankfurt am Main, he was arrested by the Gestapo and deported to Poland. He then spent ten months lecturing on Jewish philosophy and Torah at Warsaw's Institute for Jewish Studies. Six weeks before the German invasion of Poland, Heschel left Warsaw for London, England, with the help of Julian Morgenstern, president of Hebrew Union College, who had been working to obtain visas for Jewish scholars in Europe. In London he establishd the Intitute for Jewish Learning.

Heschel arrived in the U.S. in March 1940. He was appointed assistant professor of philosophy and rabbinics at the Hebrew Union College in Cincinnati for five years. From 1945 until his death he taught Jewish ethics and Mysticism at the Jewish Theological Seminary of America.

Heschel studied many facets of medieval Jewish philosophy, Kabbalah, and Hasidism. According to some scholars, he was more interested in spirituality than in critical text study. Heschel was influenced by his colleague Mordechai Kaplan, the founder of Reconstructionist Judaism. Heschel saw the teachings of the Hebrew prophets as a clarion call for social action in the United States and worked for black civil rights and against the Vietnam War. He also specifically criticized what he called "pan-halakhism", or an exclusive focus upon religiously-compatible behavior to the neglect of the non-legalistic dimension of rabbinic tradition.

Heschel is among the few widely read Jewish theologians amongst non-Jews. His most influential works include "Man is Not Alone", "God in Search of Man", "The Sabbath", and "The Prophets". At the Vatican Council II, as a representative of American Jews, Heschel persuaded the Roman Catholic Church to eliminate or modify passages in its liturgy that demeaned the Jews, or expected their conversion to Christianity. His theological works argued that religious experience is a fundamentally human impulse, not just a Jewish one, and that no religious community could claim a monopoly on religious truth. In his “Man Is Not Alone: A Philosophy of Religion”, Heschel set out his views on how people can comprehend God. Judaism views God as being radically different from humans, so Heschel explores the ways that Judaism teaches that a person may have an encounter with the ineffable. A recurring theme in this work is the radical amazement that people feel when experiencing the presence of the Divine. Heschel then goes on to explore the problems of doubts and faith; what Judaism means by teaching that God is one; the essence of humanity and the problem of human needs; the definition of religion in general and of Judaism in particular; and human yearning for spirituality. He offers his views as to Judaism being a pattern for life.

His work "Torah min HaShamayim BeAspaklariya shel HaDorot", ("Torah from Heaven in the Light of the Generations") is consisdered by many to be his masterwork. The three volumes of this work are a study of classical rabbinic theology and aggadah, as opposed to halakha (Jewish law.) It explores the views of the rabbis in the Mishnah, Talmud and Midrash about the nature of Torah, the revelation of God to mankind, prophecy, and the ways that Jews have used scriptural exegesis to expand and understand these core Jewish texts. In this work Heschel views the second century sages Rabbis Akiva ben Yosef and Ishmael ben Elisha as paradigms for the two dominant world-views in Jewish theology.
תאריך לידה:
1907
תאריך פטירה:
1972
מקום לידה:
ורשה
מקום פטירה:
ניו יורק
סוג אישיות:
Poet
,
רבי
,
תיאולוג
מספר פריט:
249277
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

סינסינאטי

עיר במדינת אוהיו, ארצות-הברית


את העדה היהודית הראשונה בסינסינאטי הקימו עשרה יוצאי אנגליה, ב-1824. בגלי הגירה נוספים הגיעו לעיר יהודים מהולנד, מאלזאס (צרפת) ובעיקר מגרמניה. באותה עת הייתה מגמת יהודי המקום לתנועת הרפורמה. עם ההגירה ממזרח-אירופה בסוף המאה גברה הנטייה לתנועה הקונסרבאטיבית ובעקבותיה, בסוף המאה ה- 19, גם פעילות ציונית.

באמצע המאה ה-19 נטלו היהודים חלק פעיל בכל ענפי הכלכלה בעיר, ובפרט בתעשיות ההלבשה ובמפעלי הזיקוק. במאה העשרים בלט חלקם במסחר במקרקעין , בענף הבניין ובמקצועות החופשיים.

משנת 1900 והלאה העמידו יהודי סינסינאטי ארבעה ראשי-עירייה: יוליוס פליישמן, פרדריך שפיגל, מאריי סיזנגוד (1930-1926) וולטון בכרך (1967-1961). גילברט בטמן ובנו תפסו עמדות בכירות במערכת המשפט.

בסינסינאטי פעל יצחק מאיר וייז (1900-1819), אבי תנועת הרפורמה ביהדות אמריקה. ב- 1854 נתמנה לרב במקום ותוך זמן קצר נעשתה העדה שבהנהגתו לאחד המרכזים הרפורמיים הראשונים במדינה. הוא גם הוציא סידור-תפילה מיוחד - "מנהג אמריקה" באנגלית ובגרמנית, ופירסם במשך שנים רבות כתבי-עת רפורמיים חשובים.

בשנת 1070 היה מספר תושביה של סינסינאטי 448,500. מספר היהודים נאמד ב-30,000 בשנת 1976. היישוב היהודי נמנה עם המעמד הבינוני הגבוה והתרכז בפרברים המיוחסים. בקהילה היו עשר עדות אורתודוכסיות, ארבע רפורמיות ושלוש קונסרבאטיביות. הלשכה לחינוך יהודי קיימה פיקוח רופף על בתי-הספר היומיים והדתיים לילדי יהודים. ה"היברו יוניון קולג'" (שנוסד ב-1875) הפך להיות מרכז חשוב להוראת היהדות ולהכשרת רבנים רפורמיים. בעיר פעלו בית-חולים יהודי ושני מוסדות לטיפול בזקנים, מרכז קהילתי (מ-1932), מוסדות צדקה, סניפים של ארגונים ארציים, לרבות ציוניים, ושני מועדונים חברתיים.

בשנות השמונים ירד מספר היהודים בעיר, ובשנת 1997 חיו בסינסינאטי כ- 25,000 יהודים.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
השל, אברהם יהושע
Heschel, Abraham Joshua (1907–1972), Polish-born American rabbi descended from several renowned European rabbis on both his father's and his mother's side and one of the leading Jewish theologians and Jewish philosophers of the 20th century.

After receiving a traditional yeshiva education and studying for Orthodox rabbinical ordination, he studied for a doctorate at the University of Berlin, Germany, and then was ordained as a liberal rabbi at the Berlin Hochschule für die Wissenschaft des Judentums. There he studied under Leo Baeck and others. Heschel later taught Talmud there. He joined a Yiddish poetry group and in 1933, published a volume of Yiddish poems, "Der Shem Hamefoyrosh: Mentsch". In late October 1938, while living in a rented room in Frankfurt am Main, he was arrested by the Gestapo and deported to Poland. He then spent ten months lecturing on Jewish philosophy and Torah at Warsaw's Institute for Jewish Studies. Six weeks before the German invasion of Poland, Heschel left Warsaw for London, England, with the help of Julian Morgenstern, president of Hebrew Union College, who had been working to obtain visas for Jewish scholars in Europe. In London he establishd the Intitute for Jewish Learning.

Heschel arrived in the U.S. in March 1940. He was appointed assistant professor of philosophy and rabbinics at the Hebrew Union College in Cincinnati for five years. From 1945 until his death he taught Jewish ethics and Mysticism at the Jewish Theological Seminary of America.

Heschel studied many facets of medieval Jewish philosophy, Kabbalah, and Hasidism. According to some scholars, he was more interested in spirituality than in critical text study. Heschel was influenced by his colleague Mordechai Kaplan, the founder of Reconstructionist Judaism. Heschel saw the teachings of the Hebrew prophets as a clarion call for social action in the United States and worked for black civil rights and against the Vietnam War. He also specifically criticized what he called "pan-halakhism", or an exclusive focus upon religiously-compatible behavior to the neglect of the non-legalistic dimension of rabbinic tradition.

Heschel is among the few widely read Jewish theologians amongst non-Jews. His most influential works include "Man is Not Alone", "God in Search of Man", "The Sabbath", and "The Prophets". At the Vatican Council II, as a representative of American Jews, Heschel persuaded the Roman Catholic Church to eliminate or modify passages in its liturgy that demeaned the Jews, or expected their conversion to Christianity. His theological works argued that religious experience is a fundamentally human impulse, not just a Jewish one, and that no religious community could claim a monopoly on religious truth. In his “Man Is Not Alone: A Philosophy of Religion”, Heschel set out his views on how people can comprehend God. Judaism views God as being radically different from humans, so Heschel explores the ways that Judaism teaches that a person may have an encounter with the ineffable. A recurring theme in this work is the radical amazement that people feel when experiencing the presence of the Divine. Heschel then goes on to explore the problems of doubts and faith; what Judaism means by teaching that God is one; the essence of humanity and the problem of human needs; the definition of religion in general and of Judaism in particular; and human yearning for spirituality. He offers his views as to Judaism being a pattern for life.

His work "Torah min HaShamayim BeAspaklariya shel HaDorot", ("Torah from Heaven in the Light of the Generations") is consisdered by many to be his masterwork. The three volumes of this work are a study of classical rabbinic theology and aggadah, as opposed to halakha (Jewish law.) It explores the views of the rabbis in the Mishnah, Talmud and Midrash about the nature of Torah, the revelation of God to mankind, prophecy, and the ways that Jews have used scriptural exegesis to expand and understand these core Jewish texts. In this work Heschel views the second century sages Rabbis Akiva ben Yosef and Ishmael ben Elisha as paradigms for the two dominant world-views in Jewish theology.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ורשה
סינסינאטי
ניו יורק
ברלין

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

סינסינאטי

עיר במדינת אוהיו, ארצות-הברית


את העדה היהודית הראשונה בסינסינאטי הקימו עשרה יוצאי אנגליה, ב-1824. בגלי הגירה נוספים הגיעו לעיר יהודים מהולנד, מאלזאס (צרפת) ובעיקר מגרמניה. באותה עת הייתה מגמת יהודי המקום לתנועת הרפורמה. עם ההגירה ממזרח-אירופה בסוף המאה גברה הנטייה לתנועה הקונסרבאטיבית ובעקבותיה, בסוף המאה ה- 19, גם פעילות ציונית.

באמצע המאה ה-19 נטלו היהודים חלק פעיל בכל ענפי הכלכלה בעיר, ובפרט בתעשיות ההלבשה ובמפעלי הזיקוק. במאה העשרים בלט חלקם במסחר במקרקעין , בענף הבניין ובמקצועות החופשיים.

משנת 1900 והלאה העמידו יהודי סינסינאטי ארבעה ראשי-עירייה: יוליוס פליישמן, פרדריך שפיגל, מאריי סיזנגוד (1930-1926) וולטון בכרך (1967-1961). גילברט בטמן ובנו תפסו עמדות בכירות במערכת המשפט.

בסינסינאטי פעל יצחק מאיר וייז (1900-1819), אבי תנועת הרפורמה ביהדות אמריקה. ב- 1854 נתמנה לרב במקום ותוך זמן קצר נעשתה העדה שבהנהגתו לאחד המרכזים הרפורמיים הראשונים במדינה. הוא גם הוציא סידור-תפילה מיוחד - "מנהג אמריקה" באנגלית ובגרמנית, ופירסם במשך שנים רבות כתבי-עת רפורמיים חשובים.

בשנת 1070 היה מספר תושביה של סינסינאטי 448,500. מספר היהודים נאמד ב-30,000 בשנת 1976. היישוב היהודי נמנה עם המעמד הבינוני הגבוה והתרכז בפרברים המיוחסים. בקהילה היו עשר עדות אורתודוכסיות, ארבע רפורמיות ושלוש קונסרבאטיביות. הלשכה לחינוך יהודי קיימה פיקוח רופף על בתי-הספר היומיים והדתיים לילדי יהודים. ה"היברו יוניון קולג'" (שנוסד ב-1875) הפך להיות מרכז חשוב להוראת היהדות ולהכשרת רבנים רפורמיים. בעיר פעלו בית-חולים יהודי ושני מוסדות לטיפול בזקנים, מרכז קהילתי (מ-1932), מוסדות צדקה, סניפים של ארגונים ארציים, לרבות ציוניים, ושני מועדונים חברתיים.

בשנות השמונים ירד מספר היהודים בעיר, ובשנת 1997 חיו בסינסינאטי כ- 25,000 יהודים.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.