דלג לתוכן האתר >

יצחק משה ישראל אל-עיני

Isaac Moses Israel El-Eini (1921–1983), President of the Jews of Sudan (1965–1983), project developer, and poet, born in Khartoum, Sudan, into a prominent family of the small Jewish community of Sudan. His father, Moses Israel El-Eini, was born in Suez, Egypt, and his grandparents, Israel and Samra El-Eini, originated from Kurdistan. His mother, Rosa Haïs, was born in Cairo, Egypt, where her father, Herman Haïs, an engineer from Germany, immigrated to, and married Annette Nada of Russian and Syrian origin. Isaac had an elder brother, Jacob.

Isaac’s father, Moses, was a merchant and trader who owned general stores selling a variety of goods, ranging from groceries to haberdashery, kitchenware to hardware goods, bolts of fabric, including fine silk from Japan, and handmade carpets from Central Asia. He was President of the Jewish Community of the Sudan during the 1930s and 1940s, and was invited for government consultations, especially concerning the Second World War. Isaac’s mother, Rosa, was an accomplished classical pianist and banjo player.

Isaac attended the Coptic School for Boys and Comboni College in Khartoum. In 1938, aged seventeen, he enrolled at the American University in Cairo and completed the Junior College course of two years, in preparation to study architecture. Isaac excelled at sports and was captain of the university football team, winning the university cup.

Due to German military advances in North Africa following the outbreak of the Second World War, Isaac had to return to Khartoum in 1940. He worked with his father and his brother, Jacob, at the family’s general stores until 1949, when his father passed away. Jacob and Isaac then sold the stores and opened a company, trading in wholesale building-construction and agricultural equipment.

In 1954, Isaac was introduced to Odette Arav, née Judith Benjamin Arav, through a mutual family friend, and they were married a month later in Sha’ar Hashamayim Synagogue in Cairo. They lived in Khartoum and had six children: Mosé, Herman, Roza, Moira, Jack, and Anna. Isaac studied building construction in Khartoum and for a while farmed government-owned land in Gadaref, east Sudan, in arduous and isolated conditions.

Isaac had friends from all walks of life and different political circles, and was close friends with the Mahdi, the main religious and political Muslim family in Sudan. Known for his generosity, Isaac helped numerous people to start successful businesses. He made many donations and did his own charitable work, personally buying and distributing food, clothing, and health and hygiene items every Friday to the homeless migrants who lived in the “Cartoon Village” shanty town outside the capital.

In 1965, Isaac was elected President of the Jewish Community of the Sudan, when the country was becoming more antisemitic. Sudan participated in the Six Day War against Israel in 1967. He had to attend daily police interrogations and, at great risk to himself, helped secure the release of both Jews and non-Jews falsely imprisoned on espionage charges.

A year after Gaafar el-Nimeiri’s military coup in 1969, Isaac and Odette escaped with their family and settled as political refugees in Hove, East Sussex, England, where there was a Jewish community from Sudan and Egypt. In 1973, Isaac and Odette donated a specialized ambulance to Israel for the Yom Kippur War effort.

Isaac was a poet and wrote in literary Arabic, also in calligraphy. He was knowledgeable about the Koran and could repeat it by heart in Arabic. Isaac was often invited by family, friends, and officials to compose and recite poems, elegies, and prayers for social events and ceremonies, where he sometimes also improvised spoken word poetry.

------------------------

This biography was written and contributed to the database of ANU - Museum of the Jewish People by Dr. Roza I. M. El-Eini

Odette El-Eini (born Judith Benjamin Arav) (1925–2021), painter and author, born into a cultured family in Cairo, Egypt. Her father, Benjamin Arav, was a leading horologist in Egypt, where he was born, and his family originated from Hebron, Eretz Israel. Her mother, Marie Arav, née Fedida, was highly skilled in needlework and cuisine, and was born in Meknes, Morocco, from where her family immigrated to Egypt when she was a child. Odette was born a twin to her brother Maurice and had an elder brother and sister, Albert and Victoria, and a younger brother, René. Her uncle, Judah Arav, was one of the founders and the first mayor of Sejera–Ilaniya in the Galilee.

Odette attended l’École Abraham B’tesh and the Lycée Franco-Égyptien in Heliopolis, and the Lycée Français du Caire in Cairo. She excelled at mathematics, literature and art and was a school friend of the painter Inji Efflatoun. After initiating a small private school of six pupils of the Cours Maintenon, Odette attained her baccalaureate in Philosophy there. She trained in Isadora Duncan interpretive dance and was an accomplished roller-skater.

Planning to become a mathematician and research hypotheses she had developed on Pythagorean geometry and Amedeo Avogadro’s law, when her father’s health declined, Odette instead decided to study medicine in the hope of discovering a cure for him.

After two years at the Jesuit Université Saint-Joseph in Beirut, Lebanon, Odette continued her studies in 1946 at the Sorbonne in Paris, France. Because of the difficult post-war conditions in France, Odette returned to Egypt in 1949, and worked in Nomenclature at the Cairo Museum whilst taking a course in drawing. Political instability and rising antisemitism in Egypt made life for the Jewish Egyptian community increasingly uncertain.

In 1954, Odette met Isaac Moses Israel El-Eini, a project developer and poet from the Jewish community of Sudan, through a mutual family friend and they were married a month later in Sha’ar Hashamayim Synagogue in Cairo. They lived in Khartoum and had six children: Mosé, Herman, Roza, Moira, Jack, and Anna.

Isaac was elected President of the Jewish Community of Sudan in 1965, when the country was becoming more antisemitic. Sudan’s involvement in the Six Day War of 1967 profoundly affected the Jewish community. Isaac had to attend daily police interrogations and, at great risk to himself, helped in the release of many Jews and non-Jews falsely imprisoned on espionage charges.

A year after the military coup of 1969, Isaac and Odette escaped with their family to England and settled as political refugees in Hove, East Sussex, where there was a Jewish community from Sudan and Egypt. In 1973, Isaac and Odette donated a specialized ambulance to Israel to help out with the Yom Kippur War.

Isaac passed away in 1983 and Odette cared for her family alone. She started painting again, studying photography at Brighton Polytechnic and completing her first novel.

In 1993, Odette immigrated to Jerusalem, Israel, and devoted her time to painting. She also studied sculpture in 1997 at the Musrara School of Art in Jerusalem. In 1999, Odette’s solo exhibition, The Colour of Joy, at the Jerusalem Artists’ House, was held to critical acclaim. Odette is a listed artist at the Israel Museum.

On returning to England in 2001, Odette lived in London and continued to paint and write, publishing Adèle in 2015, a children’s novel set in Heliopolis. Odette wrote her memoirs, Some of the ‘I’s that Made Me. Her deep love of the Bible is reflected in her novel, Only Two Trees in the Valley, an allegory about Adam and Eve, beautifully illustrated with luminescent paintings in chalk pastels and watercolour.

---------------

This biography was written and contributed to the database of ANU - Museum of the Jewish People by Dr. Roza I. M. El-Eini

ח'רטום Khartoum

בערבית: خرطوم 

בירת סודאן.


מחמד עלי שליט מצרים, שכבש את סודאן ב- 1820, עשה את ח'רטום לבירת סודאן ב- 1826.

קהילה יהודית התארגנה בח'רטום לראשונה בשנת 1918. היהודי פרג' שועה בא לח'רטום מקהילת אומדורמאן, כ- 50 ק"מ מצפון לח'רטום, והקים בית כנסת קטן בבית שכור. באותה השנה הגיע מאומדורמאן הרב סולומון מלכא והחל בפעילות דתית. יוסף פורטי, מנהל סניף חברת הטקסטיל נתן ושות', נבחר לנשיא הקהילה, והקהילה רכשה מגרש גדול באמצע שדרות ויקטוריה (היום שדרות קצר), ועליו נבנה בית כנסת גדול ומפואר בסגנון ספרדי, ובו מקום לחמש מאות מתפללים. בנייתו הסתיימה ב- 1926. הרב מלכא ניהל את הקריאה בתורה, החזן היה אלברט גבאי. התפילה התנהלה בנוסח ספרד, שהיו בו מנהגים ממרוקו וממצרים. באותה התקופה היו שני שוחטים בקהילה, דוד אוחנה ומח'לוף מלכא.

בשנות השלושים והארבעים הגיעו יהודים רבים ממצרים כדי לשמש בתפקידים שונים במינהל הבריטי, בבנקים ובחברות מסחריות מצריות, זרות וחברות בבעלות יהודית. הם השתקעו במקום והקימו משפחות. באותה התקופה באו גם יהודים מאנגליה, מארץ ישראל ופליטים מגרמניה.

הרב סלומון מלכא נפטר ב- 1949. דרשותיו קובצו לספר בשם אל-מח'תאר פי תפסיר אל-תוראת ("תקציר פרשנות התורה"). בראשית שנות החמישים נקרא בית הכנסת הגדול על שמו "אוהל שלמה". בשנות הארבעים והחמישים הייתה קהילת ח'רטום בשיא פריחתה. לאחר מות הרב מלכא, כיהנו הרבנים מצליח וחיים סימוני לתקופות קצרות והרב מסעוד אל-אז מקהיר כיהן אחריהם עד ראשית שנות השבעים של המאה העשרים.

נשיאי הקהילה היו: בן ציון כושתי (בסיוני), 1917-1908 (באומדורמאן); רפאל עדיס 1920- 1917; יוסף פורטי 1926-1921; אלברט פורטי 1930-1927; אבראהים סרוסי 1936-1931; אברהם דויכ 1939-1936; אלי תמאם 1941-1939; מוסא ישראל אל-עיני, בראשית שנות הארבעים. כל אלה היו בני הדור הראשון של יהודי סודאן. בני הדור השני היו: יוסף בן אלי תמאם 1947- 1945; נסים גאון בנו של דוד גאון מפורט סודאן סגן נשיא 1957-1947; אליהו מלכא 1950-1948 ו- 1955-1954; חביב כהן, באמצע שנות החמישים וראשית שנות השישים עד 1964; דאוד ישאג 1959-1956. הנשיא האחרון היה ישאג מוסא ישראל אל-עיני שנבחר ב- 1965 לאחר שמרבית בני הקהילה עזבו. הוא כיהן עד הגירתו לבריטניה ב- 1970.

בשנות הארבעים והחמישים יהודי ח'רטום עשו חייל במסחר, והיו ביניהם שהגיעו לעמדות בכירות במערכת בתי המשפט, במערכת הבריאות ובמשרדי ממשלה אחרים.

ב- 1928 הוקם מועדון הספורט היהודי של "מכבי" בשדרות ויקטוריה. בראשית שנות הארבעים הוקם מועדון הספורט והנופש הקהילתי היהודי על מגרש מאחורי בית הכנסת, שנקנה לשם כך. במקום פעלה קבוצת כדורגל, והשתתפה בליגה המקומית, כמו-כן היו אולם ריקודים ומסעדה כשרה. חיי הקהילה התנהלו ברובם במועדון. נערכו בו טקסים, חגיגות ונשפים. בני הדור השני תפסו את תפקידי הניהול והנשיא הראשון של המועדון היה שלום סרוסי. אחריו מלאו את התפקיד אלברט גאון, מוריס סרוסי, דוד מלכא וליאון טמאן.

דחיפה לפעילות ציונית ממוסדת ניתנה עם ביקורו בח'רטום של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ב- 1934. באותה השנה הוקם בח'רטום סניף של ארגון בני ברית בעקבות ביקורו של נשיא הארגון במצרים עזרא רודריגז. לנשיא נבחר אבראהים סרוסי שהיה נשיא הקהילה. לסגנו התמנה ד"ר סולימאן בסיוני, בנו של בן ציון כושתי.

בשנים האחרונות של השלטון הבריטי בסודאן התגוררו בח'רטום כ- 2,000 יהודים.

ערב מתן העצמאות לסודאן ב- 1956, עזבו יהודים רבים את סודאן, בעיקר לבריטניה. ב- 1957 יצא גל שני של מהגרים. ב- 1965 היגרו רבים מבני הקהילה בעיקר לארצות הברית ולבריטניה. לאחר עלייתו של נומיירי לשלטון ב- 1969, הופקע רכוש היהודים שעזבו את סודאן. בשנות השבעים יצאו רוב הנותרים. חלק קטן מיהודי סודאן הגיעו במהלך השנים לישראל.

בעקבות השחתה של קברים בבית הקברות היהודי בח'רטום, הועברו ב- 1975 עצמות המתים לירושלים, במבצע אווירי שאורגן בידי משפחות גאון, מלכא ותמאם בג'נבה ובלונדון.

ב- 1986 חיו עדיין ששה יהודים בח'רטום תחת הנהגתו של הנרי אל-עיני. ביניהם משפחת שאול אליהו ודאוד בסיוני. באותה השנה הסכימה הקהילה למכור את בניין בית הכנסת, הבניין נהרס ותחתיו הוקם בניין משרדים.

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
יצחק משה ישראל אל-עיני

Isaac Moses Israel El-Eini (1921–1983), President of the Jews of Sudan (1965–1983), project developer, and poet, born in Khartoum, Sudan, into a prominent family of the small Jewish community of Sudan. His father, Moses Israel El-Eini, was born in Suez, Egypt, and his grandparents, Israel and Samra El-Eini, originated from Kurdistan. His mother, Rosa Haïs, was born in Cairo, Egypt, where her father, Herman Haïs, an engineer from Germany, immigrated to, and married Annette Nada of Russian and Syrian origin. Isaac had an elder brother, Jacob.

Isaac’s father, Moses, was a merchant and trader who owned general stores selling a variety of goods, ranging from groceries to haberdashery, kitchenware to hardware goods, bolts of fabric, including fine silk from Japan, and handmade carpets from Central Asia. He was President of the Jewish Community of the Sudan during the 1930s and 1940s, and was invited for government consultations, especially concerning the Second World War. Isaac’s mother, Rosa, was an accomplished classical pianist and banjo player.

Isaac attended the Coptic School for Boys and Comboni College in Khartoum. In 1938, aged seventeen, he enrolled at the American University in Cairo and completed the Junior College course of two years, in preparation to study architecture. Isaac excelled at sports and was captain of the university football team, winning the university cup.

Due to German military advances in North Africa following the outbreak of the Second World War, Isaac had to return to Khartoum in 1940. He worked with his father and his brother, Jacob, at the family’s general stores until 1949, when his father passed away. Jacob and Isaac then sold the stores and opened a company, trading in wholesale building-construction and agricultural equipment.

In 1954, Isaac was introduced to Odette Arav, née Judith Benjamin Arav, through a mutual family friend, and they were married a month later in Sha’ar Hashamayim Synagogue in Cairo. They lived in Khartoum and had six children: Mosé, Herman, Roza, Moira, Jack, and Anna. Isaac studied building construction in Khartoum and for a while farmed government-owned land in Gadaref, east Sudan, in arduous and isolated conditions.

Isaac had friends from all walks of life and different political circles, and was close friends with the Mahdi, the main religious and political Muslim family in Sudan. Known for his generosity, Isaac helped numerous people to start successful businesses. He made many donations and did his own charitable work, personally buying and distributing food, clothing, and health and hygiene items every Friday to the homeless migrants who lived in the “Cartoon Village” shanty town outside the capital.

In 1965, Isaac was elected President of the Jewish Community of the Sudan, when the country was becoming more antisemitic. Sudan participated in the Six Day War against Israel in 1967. He had to attend daily police interrogations and, at great risk to himself, helped secure the release of both Jews and non-Jews falsely imprisoned on espionage charges.

A year after Gaafar el-Nimeiri’s military coup in 1969, Isaac and Odette escaped with their family and settled as political refugees in Hove, East Sussex, England, where there was a Jewish community from Sudan and Egypt. In 1973, Isaac and Odette donated a specialized ambulance to Israel for the Yom Kippur War effort.

Isaac was a poet and wrote in literary Arabic, also in calligraphy. He was knowledgeable about the Koran and could repeat it by heart in Arabic. Isaac was often invited by family, friends, and officials to compose and recite poems, elegies, and prayers for social events and ceremonies, where he sometimes also improvised spoken word poetry.

------------------------

This biography was written and contributed to the database of ANU - Museum of the Jewish People by Dr. Roza I. M. El-Eini

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
אודט אל-עיני

Odette El-Eini (born Judith Benjamin Arav) (1925–2021), painter and author, born into a cultured family in Cairo, Egypt. Her father, Benjamin Arav, was a leading horologist in Egypt, where he was born, and his family originated from Hebron, Eretz Israel. Her mother, Marie Arav, née Fedida, was highly skilled in needlework and cuisine, and was born in Meknes, Morocco, from where her family immigrated to Egypt when she was a child. Odette was born a twin to her brother Maurice and had an elder brother and sister, Albert and Victoria, and a younger brother, René. Her uncle, Judah Arav, was one of the founders and the first mayor of Sejera–Ilaniya in the Galilee.

Odette attended l’École Abraham B’tesh and the Lycée Franco-Égyptien in Heliopolis, and the Lycée Français du Caire in Cairo. She excelled at mathematics, literature and art and was a school friend of the painter Inji Efflatoun. After initiating a small private school of six pupils of the Cours Maintenon, Odette attained her baccalaureate in Philosophy there. She trained in Isadora Duncan interpretive dance and was an accomplished roller-skater.

Planning to become a mathematician and research hypotheses she had developed on Pythagorean geometry and Amedeo Avogadro’s law, when her father’s health declined, Odette instead decided to study medicine in the hope of discovering a cure for him.

After two years at the Jesuit Université Saint-Joseph in Beirut, Lebanon, Odette continued her studies in 1946 at the Sorbonne in Paris, France. Because of the difficult post-war conditions in France, Odette returned to Egypt in 1949, and worked in Nomenclature at the Cairo Museum whilst taking a course in drawing. Political instability and rising antisemitism in Egypt made life for the Jewish Egyptian community increasingly uncertain.

In 1954, Odette met Isaac Moses Israel El-Eini, a project developer and poet from the Jewish community of Sudan, through a mutual family friend and they were married a month later in Sha’ar Hashamayim Synagogue in Cairo. They lived in Khartoum and had six children: Mosé, Herman, Roza, Moira, Jack, and Anna.

Isaac was elected President of the Jewish Community of Sudan in 1965, when the country was becoming more antisemitic. Sudan’s involvement in the Six Day War of 1967 profoundly affected the Jewish community. Isaac had to attend daily police interrogations and, at great risk to himself, helped in the release of many Jews and non-Jews falsely imprisoned on espionage charges.

A year after the military coup of 1969, Isaac and Odette escaped with their family to England and settled as political refugees in Hove, East Sussex, where there was a Jewish community from Sudan and Egypt. In 1973, Isaac and Odette donated a specialized ambulance to Israel to help out with the Yom Kippur War.

Isaac passed away in 1983 and Odette cared for her family alone. She started painting again, studying photography at Brighton Polytechnic and completing her first novel.

In 1993, Odette immigrated to Jerusalem, Israel, and devoted her time to painting. She also studied sculpture in 1997 at the Musrara School of Art in Jerusalem. In 1999, Odette’s solo exhibition, The Colour of Joy, at the Jerusalem Artists’ House, was held to critical acclaim. Odette is a listed artist at the Israel Museum.

On returning to England in 2001, Odette lived in London and continued to paint and write, publishing Adèle in 2015, a children’s novel set in Heliopolis. Odette wrote her memoirs, Some of the ‘I’s that Made Me. Her deep love of the Bible is reflected in her novel, Only Two Trees in the Valley, an allegory about Adam and Eve, beautifully illustrated with luminescent paintings in chalk pastels and watercolour.

---------------

This biography was written and contributed to the database of ANU - Museum of the Jewish People by Dr. Roza I. M. El-Eini

חרטום

ח'רטום Khartoum

בערבית: خرطوم 

בירת סודאן.


מחמד עלי שליט מצרים, שכבש את סודאן ב- 1820, עשה את ח'רטום לבירת סודאן ב- 1826.

קהילה יהודית התארגנה בח'רטום לראשונה בשנת 1918. היהודי פרג' שועה בא לח'רטום מקהילת אומדורמאן, כ- 50 ק"מ מצפון לח'רטום, והקים בית כנסת קטן בבית שכור. באותה השנה הגיע מאומדורמאן הרב סולומון מלכא והחל בפעילות דתית. יוסף פורטי, מנהל סניף חברת הטקסטיל נתן ושות', נבחר לנשיא הקהילה, והקהילה רכשה מגרש גדול באמצע שדרות ויקטוריה (היום שדרות קצר), ועליו נבנה בית כנסת גדול ומפואר בסגנון ספרדי, ובו מקום לחמש מאות מתפללים. בנייתו הסתיימה ב- 1926. הרב מלכא ניהל את הקריאה בתורה, החזן היה אלברט גבאי. התפילה התנהלה בנוסח ספרד, שהיו בו מנהגים ממרוקו וממצרים. באותה התקופה היו שני שוחטים בקהילה, דוד אוחנה ומח'לוף מלכא.

בשנות השלושים והארבעים הגיעו יהודים רבים ממצרים כדי לשמש בתפקידים שונים במינהל הבריטי, בבנקים ובחברות מסחריות מצריות, זרות וחברות בבעלות יהודית. הם השתקעו במקום והקימו משפחות. באותה התקופה באו גם יהודים מאנגליה, מארץ ישראל ופליטים מגרמניה.

הרב סלומון מלכא נפטר ב- 1949. דרשותיו קובצו לספר בשם אל-מח'תאר פי תפסיר אל-תוראת ("תקציר פרשנות התורה"). בראשית שנות החמישים נקרא בית הכנסת הגדול על שמו "אוהל שלמה". בשנות הארבעים והחמישים הייתה קהילת ח'רטום בשיא פריחתה. לאחר מות הרב מלכא, כיהנו הרבנים מצליח וחיים סימוני לתקופות קצרות והרב מסעוד אל-אז מקהיר כיהן אחריהם עד ראשית שנות השבעים של המאה העשרים.

נשיאי הקהילה היו: בן ציון כושתי (בסיוני), 1917-1908 (באומדורמאן); רפאל עדיס 1920- 1917; יוסף פורטי 1926-1921; אלברט פורטי 1930-1927; אבראהים סרוסי 1936-1931; אברהם דויכ 1939-1936; אלי תמאם 1941-1939; מוסא ישראל אל-עיני, בראשית שנות הארבעים. כל אלה היו בני הדור הראשון של יהודי סודאן. בני הדור השני היו: יוסף בן אלי תמאם 1947- 1945; נסים גאון בנו של דוד גאון מפורט סודאן סגן נשיא 1957-1947; אליהו מלכא 1950-1948 ו- 1955-1954; חביב כהן, באמצע שנות החמישים וראשית שנות השישים עד 1964; דאוד ישאג 1959-1956. הנשיא האחרון היה ישאג מוסא ישראל אל-עיני שנבחר ב- 1965 לאחר שמרבית בני הקהילה עזבו. הוא כיהן עד הגירתו לבריטניה ב- 1970.

בשנות הארבעים והחמישים יהודי ח'רטום עשו חייל במסחר, והיו ביניהם שהגיעו לעמדות בכירות במערכת בתי המשפט, במערכת הבריאות ובמשרדי ממשלה אחרים.

ב- 1928 הוקם מועדון הספורט היהודי של "מכבי" בשדרות ויקטוריה. בראשית שנות הארבעים הוקם מועדון הספורט והנופש הקהילתי היהודי על מגרש מאחורי בית הכנסת, שנקנה לשם כך. במקום פעלה קבוצת כדורגל, והשתתפה בליגה המקומית, כמו-כן היו אולם ריקודים ומסעדה כשרה. חיי הקהילה התנהלו ברובם במועדון. נערכו בו טקסים, חגיגות ונשפים. בני הדור השני תפסו את תפקידי הניהול והנשיא הראשון של המועדון היה שלום סרוסי. אחריו מלאו את התפקיד אלברט גאון, מוריס סרוסי, דוד מלכא וליאון טמאן.

דחיפה לפעילות ציונית ממוסדת ניתנה עם ביקורו בח'רטום של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ב- 1934. באותה השנה הוקם בח'רטום סניף של ארגון בני ברית בעקבות ביקורו של נשיא הארגון במצרים עזרא רודריגז. לנשיא נבחר אבראהים סרוסי שהיה נשיא הקהילה. לסגנו התמנה ד"ר סולימאן בסיוני, בנו של בן ציון כושתי.

בשנים האחרונות של השלטון הבריטי בסודאן התגוררו בח'רטום כ- 2,000 יהודים.

ערב מתן העצמאות לסודאן ב- 1956, עזבו יהודים רבים את סודאן, בעיקר לבריטניה. ב- 1957 יצא גל שני של מהגרים. ב- 1965 היגרו רבים מבני הקהילה בעיקר לארצות הברית ולבריטניה. לאחר עלייתו של נומיירי לשלטון ב- 1969, הופקע רכוש היהודים שעזבו את סודאן. בשנות השבעים יצאו רוב הנותרים. חלק קטן מיהודי סודאן הגיעו במהלך השנים לישראל.

בעקבות השחתה של קברים בבית הקברות היהודי בח'רטום, הועברו ב- 1975 עצמות המתים לירושלים, במבצע אווירי שאורגן בידי משפחות גאון, מלכא ותמאם בג'נבה ובלונדון.

ב- 1986 חיו עדיין ששה יהודים בח'רטום תחת הנהגתו של הנרי אל-עיני. ביניהם משפחת שאול אליהו ודאוד בסיוני. באותה השנה הסכימה הקהילה למכור את בניין בית הכנסת, הבניין נהרס ותחתיו הוקם בניין משרדים.

קהיר

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.