דלג לתוכן האתר >

יצחק קרסו

Isaac Carasso (1874-1939), medical doctor and member of well known Sephardi family, born in Salonika, Greece (then part of the Ottoman Empire). He moved with his family to Barcelona, Spain, following the incorporation of Salonika to the Greek state in early 20th century.

When he established his practice Carasso noted that many patients suffering from digestive and intestinal problems were helped by eating the sour milk and yoghurt which was popular in the Balkans. He started to manufacture it and sold it through pharmacies as a medicine. Carasso then founded a yoghurt factory which he called Danone, the Ladino diminutive of Daniel, his son's name. This small business developed into the Danone food group of companies. The company grew into the international Danone group managed by Isaac’s son Daniel.

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

שאלוניקי - סאלוניקי

ביוונית: Θεσσαλονίκη

עיר-נמל ביוון.


את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. עם הקמת הקיסרות הביזאנטית (395 לספירה) נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי הקנאי לאורך כל התקופה עד הפלתו בידי הטורקים בשנת 1430.

היהודים היו סוחרים ברובם, בעיקר בענף המשי. מהתקופה הביזאנטית נשתמרו עד תחילת המאה העשרים שני בתי הכנסת העתיקים ביותר בעיר, "עץ החיים" ו"עץ דעת".

יהודים מהונגריה השתקעו בעיר עוד בשנות ה-70 של המאה ה-14. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו מהגרים מבאוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הרומאניוטית הקיימת. הקהילה שמרה על ייחודה, עד שנתפזרה בתחילת המאה ה-20.

בשנת 1493 הגיעו לסאלוניק יהודים ממגורשי ספרד וב- 1536 הגיעו יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגאל. יהודים אלה הקימו בתי-כנסת משלהם ("קהל קדוש") על שמות מקום מוצאם (למשל, סיציליה, קאלאבריה, מאיורקה, ליסבון). בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר.

כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה-16 נאמד ב-20,000. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולאנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה, היה לסוחרי סלוניקי יתרון רב במסחר הבין-לאומי. יהודים הצטיינו גם באריגת דברי משי, בצביעת צמר ובייצור תכשיטים; גם במכרות הזהב והכסף בסביבה עבדו יהודים רבים. היו אז בסלוניקי כשלושים עדות יהודיות ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על-ידי כלל העדה ונודעו בשם פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי-מעמד). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. העיר נעשתה מקום תורה וקבלה, והיו בה חכמים דוגמת ר' שלמה הלוי אלקבץ בעל "לכה דודי", יצחק אדרבי בעל "דברי ריבות" ו"דברי שלום", משה אלמושנינו ובעל השו"ת שמואל די מדינה (הרשד"ם). מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית-מדרש לפיוטים ולזמרה ובית-אולפנה למדעים, שבו לימד הרופא אמאטוס לוזיטאנוס בסוף שנות החמישים של המאה ה- 16.

בתחילת המאה ה-17 פקדו את העיר מגיפות ודליקות אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היו 30,000 היהודים מחצית האוכלוסייה בסלוניקי. עם התחלת השפל בקיסרות העותמאנית בסוף אותה מאה חלה ירידה גם בתנועת המסחר אבל הקהילה הוסיפה להיות אבן-שואבת לתלמידי-חכמים, דוגמת ר' חיים שבתאי בעל "תורת החיים", ר' אהרון כהן פרחיה בעל "פרח מטה אהרון" ודוד קונפורטי בעל "קורא הדורות".

האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה-17 חל בבואו של שבתאי צבי (1657); הוא גורש מן העיר על דעת גדולי הרבנים אבל אחרי מותו התאסלמו כמוהו 300 משפחות מבני המקום וכך נולדה כת ה"דונמה" (מומרים בטורקית) שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים. בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי-הדין בקהילה אורגנו מחדש על-פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות, איסור והיתר. רבים היו המוסלמים והיוונים שהעדיפו בתי-דין אלה על פני מערכת המשפט הטורקית.

בשנות ה-20 של המאה הגיעו לסלוניקי אנוסים מפורטוגאל ("פראנקוס"), רובם סוחרים עשירים ובנקאים, בהתחלה הם סרבו לקבל עליהם את דין הקהילה. במרוצת הזמן הצטמצם לימוד התורה בעיר, והיו מקרים של התערבות השלטונות בענייני פנים, באימפריה בכלל ובקיבוץ היהודי בטורקיה בפרט.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימה חברת "כל ישראל חברים" בית-ספר ראשון בסלוניקי (1873), צעירים יצאו ללמוד רפואה במערב, הוקם בנק מרכזי.

ב-1887 בוטלה שלישיית הרבנים ויעקב קובו נתמנה "חכם באשי" (רב ראשי); ב- 1899 נוסדה חברה להפצת הלשון העברית, בהנהגת יצחק אפשטיין.

בתחילת המאה העשרים מנתה האוכלוסיה היהודית 80,000 (מתוך 173,000). כאשר הגיעו לשלטון "הטורקים הצעירים" (1908) פתחו בגיוס לא-מוסלמים לצבא וצעירים יהודים שלא רצו להתגייס היגרו לארצות הברית. במשטר החדש התארגנו בעיר אגודות ציוניות וסוציאליסטיות, ויהודים חדרו לכל ענפי המשק ולמקצועות החופשיים. בימי שבת בנמל סלוניקי פסקה כל עבודה.

הצבא היווני נכנס לסלוניקי ב-1912 והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון. ב-1917 פרצה דליקה ברוב חלקי העיר ו-50,000 יהודים נשארו ללא קורת-גג. רבים היגרו לאחר שהממשלה סירבה לשקמם במקומותיהם הישנים; אחרים עזבו ב-1922 בגלל איסור עבודה בימי ראשון, רובם לפאריס, לא מעטים עלו לארץ ישראל, ביניהם משפחות פלורנטין, ריקנאטי, מולכו ועוזיאל, והם תרמו רבות לפיתוחה של תל-אביב.

ב-1933 הביא אבא חושי 300 עובדי-נמל לחיפה מסלוניקי, ובזכותם נכבש נמל חיפה לעבודה עברית, ונתאפשרה הפעלת הנמל בתל-אביב (ב- 1936).

ב-1935 עדיין ישבו בסלוניקי כ-60,000 יהודים. ובערך כזה היה מספרם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. כעבור יומיים סגרו את העתון היהודי היחיד בעיר ("מסאג'ירו") והחרימו בנייני ציבור, לרבות בית-חולים ע"ש הבארון הירש. חברי ועד הקהילה נעצרו ולראש הקהילה נתמנה אדם חדש. על היהודים נאסר לבקר בבתי-קפה ולהחזיק מקלטי רדיו.

בקיץ 1942 נשלחו כ-7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במאלאריה; תוך עשרה שבועות מתו %12 מהם. בתום מו"מ שוחררו היהודים מעבודות-כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר אותה שנה נמסרו כחצי מיליון המציבות היהודיות בבית-העלמין הישן לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון המחקר בפראנקפורט. בתחילת פברואר באו לסלוניקי הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת ה"טלאי הצהוב" וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרס הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, ולה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ןלהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני-ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.

ב-15 במרס אספו הגרמנים 2,500 מיהודי סלוניקי ושילחו אותם למחנה אושוויץ. במשך מרס אפריל ותחילת מאי 1942, שולחו לשם יהודים גם ממקומות אחרים במאקדוניה. בסך-הכל שולחו לאושוויץ 19 קבוצות כאלה, והקיפו 43,850 אנשים. 5,000 היהודים שלא נשלחו למחנות-ההשמדה מצאו את מותם במחנות-העבודה. מעט יהודים מצאו מקלט בכפרים או באתונה.


אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית-הפליטה, רובם מערי-השדה.

ב-1971 נותרו בעיר כ-1,500 יהודים ושני בתי-כנסת, שהיו בשימוש בשבתות ובמועדי ישראל. חינוך יהודי ניתן על- ידי מורים מישראל והתקיים במקום מועדון נוער וספורט של "מכבי".

בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי 1,000 יהודים. ביון כולה נימנו באותה השנה 5,000 יהודים.

ברצלונה

עיר-נמל בצפון-מזרח ספרד.


מן הקהילות הוותיקות בספרד. כבר במאה ה-9 שימש יהודי מקומי כאיש-קשר בין שלטונות העיר לבין הקיסר קארל הקרח, ובין היהודים היו בעלי קרקעות בעיר ובסביבה. מסוף המאה ה-10 התגוררו היהודים ברובע משלהם בלב העיר העתיקה, בקירבת הנמל; עד היום נקרא הרחוב הראשי באותה סביבה בשם "רובע הקהל" ("קאלייה דל קאל"). היו בין היהודים טובעי מטבעות ובעלי זכיונות לפדות מן השבי חיילים מוסלמים ולהעבירם לדרום-ספרד. יהודים היו מארחי פמליית המלך בביקורה בברצלונה ושמרו על גן-החיות המלכותי. רובם עסקו במסחר ובמלאכה.

מן המחצית השנייה של המאה ה-11 מופיעים בתעודות "נשיאים" לבית ששת, ראשי הקהילה ויועצי השלטון גם יחד שלא נדחקו מעמדותיהם אלא בתחילת המאה ה-13 על-ידי קבוצת סוחרים ו"נאמנים" שהמלך הפקיד בידם את השמירה על חיי הדת והחברה בקהילה.

בשנת 1263 נערך בברצלונה ויכוח דתי, במעמד מלך אראגון, בין הרמב"ן (ר' משה בן נחמן - 1270-1194) לבין קבוצת נזירים בראשות המומר פאבלו כריסטיאני. בעקבות הוויכוח גברו הרדיפות על התלמוד והחריפה הצנזורה על ספרי קודש יהודיים.

כיובל שנים שימש ברבנות ברצלונה הרשב"א (ר' שלמה בן אברהם אדרת - 1310-1235) ובהנהגתו נעשתה ברצלונה החשובה והעשירה בקהילות ספרד.

ב-1306 הצטרפו לקהילה 60 משפחות מגולי צרפת ובכתב-זכויות חדש משנת 1327 הוקמה לצד ה"נאמנים" "מועצת-שלושים" שחיזקה את ידי ההנהגה. כעבור כעשר שנים מונו לראשונה "ברורי עבירות" שהוסמכו להעניש עברייני דת, לרבות משכילים.

ההסתה האנטי-יהודית, שרווחה עוד במאה ה-13, הביאה להטלת איסור על מסחר של יהודים עם מצרים ועם סוריה. ב-1348 הותקף הרובע היהודי.

ראשי הקהל ניספו ברובם ב"מגיפה השחורה". ב-1354 התכנסו בברצלונה נציגי קהילות בקאטאלוניה ובוואלנסיה לדיון בדרכי השיקום של היישובים היהודיים שנפגעו במגיפה. ר' נסים גירונדי חידש את הישיבה המקומית, שעם תלמידיה נמנו ר' יצחק בן ששת ור' חסדאי קרשקש, שניהל לאחר מכן את ענייני הקהילה במשך כעשרים שנה.

יהודי ברצלונה התפרנסו בעיקר ממלאכה - אריגה, צביעה, סנדלרות, נגרות, נפחות, ועיבוד אלמוגים - והיו מאורגנים באגודות-אומנים (גילדות) שתבעו את חלקם בהנהגת הקהילה. בשנת 1386 סולקה בפקודת המלך האוליגארכיה הישנה ולראשות הקהילה צורפו גם בעלי- מלאכה.

ב-5 באוגוסט 1391 תקפו כנופיות קאסטיליאנים את הרובע היהודי, רצחו כמאה יהודים ושדדו את בתיהם, וזאת למרות מאמצי שלטונות העיר להגן על היהודים. עשרה פורעים נדונו לתלייה. כעבור יומיים תקף את הרובע אספסוף של דייגים ועובדי נמל, ואיכרים מן הסביבה עלו על העיר, העלו באש את ארכיון בית-המשפט, השתלטו על המצודה והעמידו את היהודים בפני ברירה למות או להשתמד. בסך הכל נהרגו בשבוע המהומות כ-400 יהודים ויתרם הוטבלו לנצרות. 26 מתפרעים הוצאו להורג בפקודת המלך יוחנן הראשון; הוא גם נקט צעדים לשיקום היישוב היהודי ושחרר אותם לזמן-מה מתשלום מסים.

ר' חסדאי קרשקש הוסמך להביא יהודים ממקומות אחרים, אבל רק מעטים נענו לקריאה, ובab, 1401 נעצרו הפעולות להחדשות היישוב היהודי בברצלונה,בפקודתו של המלך מארטין הראשון, שנענה לבקשת העירונים. בשנת 1486 הנהיג המלך פרדינאנד את האינקוויזיציה בעיר לבדיקת כשרותם של "הנוצרים החדשים"; אחדים מהם נתגלו כיהודים סמויים והועלו על המוקד. יהודים רבים ממגורשי אראגון יצאו לגלות דרך נמל ברצלונה.


בתחילת המאה ה-20 התיישבו בברצלונה רוכלים יהודים יוצאי מארוקו ויוצאי טורקיה ועליהם נוספו יהודים מארצות הבלקן, וזאת לאחר שממשלת ספרד הודיעה על נכונותה להתיר כניסת יהודים ספרדיים (1931). אחרי מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לעיר גם יהודים מפולין ומרומניה. עם עליית הנאצים הקימו יהודים יוצאי גרמניה מפעלים תעשייתיים בברצלונה. ב-1935 מנה היישוב היהודי בברצלונה 5,000 נפש, מרביתם אשכנזים.

בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1939-1936) יצאו יהודים רבים לצרפת ולארץ-ישראל. בתקופת מלחמת-העולם השנייה פעל בברצלונה מרכז לפליטים יהודים בחסות ה"ג'וינט".


בשנת 1967 היה מספר תושבי ברצלונה 1,761,500 (1967), וב-1968 נימנו בה כ-3,000 יהודים. בברצלונה הקהילה המאורגנת ביותר בספרד והיא משותפת לספרדים ולאשכנזים. לקהילה רבנות, בית כנסת, מרכז קהילתי ותרבותי, בתי-ספר חלקיים ותלמוד-תורה. הפעילות בקרב הנוער היהודי כוללת מחנות-קיץ ופעולות ספורט (מכבי).

אוניברסיטת ברצלונה מקיימת חוגים במדעי היהדות.

בשנת 1998 חיו כ- 14,000 יהודים בספרד כולה. בברצלונה ישבו אז 3,500 יהודים. לקהילות הספרדית והאשכנזית בברצלונה בתי כנסת נפרדים בבניין משותף.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
יצחק קרסו

Isaac Carasso (1874-1939), medical doctor and member of well known Sephardi family, born in Salonika, Greece (then part of the Ottoman Empire). He moved with his family to Barcelona, Spain, following the incorporation of Salonika to the Greek state in early 20th century.

When he established his practice Carasso noted that many patients suffering from digestive and intestinal problems were helped by eating the sour milk and yoghurt which was popular in the Balkans. He started to manufacture it and sold it through pharmacies as a medicine. Carasso then founded a yoghurt factory which he called Danone, the Ladino diminutive of Daniel, his son's name. This small business developed into the Danone food group of companies. The company grew into the international Danone group managed by Isaac’s son Daniel.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

צרפת
ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

שאלוניקי

שאלוניקי - סאלוניקי

ביוונית: Θεσσαλονίκη

עיר-נמל ביוון.


את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. עם הקמת הקיסרות הביזאנטית (395 לספירה) נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי הקנאי לאורך כל התקופה עד הפלתו בידי הטורקים בשנת 1430.

היהודים היו סוחרים ברובם, בעיקר בענף המשי. מהתקופה הביזאנטית נשתמרו עד תחילת המאה העשרים שני בתי הכנסת העתיקים ביותר בעיר, "עץ החיים" ו"עץ דעת".

יהודים מהונגריה השתקעו בעיר עוד בשנות ה-70 של המאה ה-14. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו מהגרים מבאוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הרומאניוטית הקיימת. הקהילה שמרה על ייחודה, עד שנתפזרה בתחילת המאה ה-20.

בשנת 1493 הגיעו לסאלוניק יהודים ממגורשי ספרד וב- 1536 הגיעו יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגאל. יהודים אלה הקימו בתי-כנסת משלהם ("קהל קדוש") על שמות מקום מוצאם (למשל, סיציליה, קאלאבריה, מאיורקה, ליסבון). בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר.

כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה-16 נאמד ב-20,000. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולאנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה, היה לסוחרי סלוניקי יתרון רב במסחר הבין-לאומי. יהודים הצטיינו גם באריגת דברי משי, בצביעת צמר ובייצור תכשיטים; גם במכרות הזהב והכסף בסביבה עבדו יהודים רבים. היו אז בסלוניקי כשלושים עדות יהודיות ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על-ידי כלל העדה ונודעו בשם פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי-מעמד). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. העיר נעשתה מקום תורה וקבלה, והיו בה חכמים דוגמת ר' שלמה הלוי אלקבץ בעל "לכה דודי", יצחק אדרבי בעל "דברי ריבות" ו"דברי שלום", משה אלמושנינו ובעל השו"ת שמואל די מדינה (הרשד"ם). מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית-מדרש לפיוטים ולזמרה ובית-אולפנה למדעים, שבו לימד הרופא אמאטוס לוזיטאנוס בסוף שנות החמישים של המאה ה- 16.

בתחילת המאה ה-17 פקדו את העיר מגיפות ודליקות אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היו 30,000 היהודים מחצית האוכלוסייה בסלוניקי. עם התחלת השפל בקיסרות העותמאנית בסוף אותה מאה חלה ירידה גם בתנועת המסחר אבל הקהילה הוסיפה להיות אבן-שואבת לתלמידי-חכמים, דוגמת ר' חיים שבתאי בעל "תורת החיים", ר' אהרון כהן פרחיה בעל "פרח מטה אהרון" ודוד קונפורטי בעל "קורא הדורות".

האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה-17 חל בבואו של שבתאי צבי (1657); הוא גורש מן העיר על דעת גדולי הרבנים אבל אחרי מותו התאסלמו כמוהו 300 משפחות מבני המקום וכך נולדה כת ה"דונמה" (מומרים בטורקית) שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים. בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי-הדין בקהילה אורגנו מחדש על-פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות, איסור והיתר. רבים היו המוסלמים והיוונים שהעדיפו בתי-דין אלה על פני מערכת המשפט הטורקית.

בשנות ה-20 של המאה הגיעו לסלוניקי אנוסים מפורטוגאל ("פראנקוס"), רובם סוחרים עשירים ובנקאים, בהתחלה הם סרבו לקבל עליהם את דין הקהילה. במרוצת הזמן הצטמצם לימוד התורה בעיר, והיו מקרים של התערבות השלטונות בענייני פנים, באימפריה בכלל ובקיבוץ היהודי בטורקיה בפרט.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימה חברת "כל ישראל חברים" בית-ספר ראשון בסלוניקי (1873), צעירים יצאו ללמוד רפואה במערב, הוקם בנק מרכזי.

ב-1887 בוטלה שלישיית הרבנים ויעקב קובו נתמנה "חכם באשי" (רב ראשי); ב- 1899 נוסדה חברה להפצת הלשון העברית, בהנהגת יצחק אפשטיין.

בתחילת המאה העשרים מנתה האוכלוסיה היהודית 80,000 (מתוך 173,000). כאשר הגיעו לשלטון "הטורקים הצעירים" (1908) פתחו בגיוס לא-מוסלמים לצבא וצעירים יהודים שלא רצו להתגייס היגרו לארצות הברית. במשטר החדש התארגנו בעיר אגודות ציוניות וסוציאליסטיות, ויהודים חדרו לכל ענפי המשק ולמקצועות החופשיים. בימי שבת בנמל סלוניקי פסקה כל עבודה.

הצבא היווני נכנס לסלוניקי ב-1912 והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון. ב-1917 פרצה דליקה ברוב חלקי העיר ו-50,000 יהודים נשארו ללא קורת-גג. רבים היגרו לאחר שהממשלה סירבה לשקמם במקומותיהם הישנים; אחרים עזבו ב-1922 בגלל איסור עבודה בימי ראשון, רובם לפאריס, לא מעטים עלו לארץ ישראל, ביניהם משפחות פלורנטין, ריקנאטי, מולכו ועוזיאל, והם תרמו רבות לפיתוחה של תל-אביב.

ב-1933 הביא אבא חושי 300 עובדי-נמל לחיפה מסלוניקי, ובזכותם נכבש נמל חיפה לעבודה עברית, ונתאפשרה הפעלת הנמל בתל-אביב (ב- 1936).

ב-1935 עדיין ישבו בסלוניקי כ-60,000 יהודים. ובערך כזה היה מספרם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. כעבור יומיים סגרו את העתון היהודי היחיד בעיר ("מסאג'ירו") והחרימו בנייני ציבור, לרבות בית-חולים ע"ש הבארון הירש. חברי ועד הקהילה נעצרו ולראש הקהילה נתמנה אדם חדש. על היהודים נאסר לבקר בבתי-קפה ולהחזיק מקלטי רדיו.

בקיץ 1942 נשלחו כ-7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במאלאריה; תוך עשרה שבועות מתו %12 מהם. בתום מו"מ שוחררו היהודים מעבודות-כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר אותה שנה נמסרו כחצי מיליון המציבות היהודיות בבית-העלמין הישן לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון המחקר בפראנקפורט. בתחילת פברואר באו לסלוניקי הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת ה"טלאי הצהוב" וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרס הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, ולה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ןלהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני-ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.

ב-15 במרס אספו הגרמנים 2,500 מיהודי סלוניקי ושילחו אותם למחנה אושוויץ. במשך מרס אפריל ותחילת מאי 1942, שולחו לשם יהודים גם ממקומות אחרים במאקדוניה. בסך-הכל שולחו לאושוויץ 19 קבוצות כאלה, והקיפו 43,850 אנשים. 5,000 היהודים שלא נשלחו למחנות-ההשמדה מצאו את מותם במחנות-העבודה. מעט יהודים מצאו מקלט בכפרים או באתונה.


אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית-הפליטה, רובם מערי-השדה.

ב-1971 נותרו בעיר כ-1,500 יהודים ושני בתי-כנסת, שהיו בשימוש בשבתות ובמועדי ישראל. חינוך יהודי ניתן על- ידי מורים מישראל והתקיים במקום מועדון נוער וספורט של "מכבי".

בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי 1,000 יהודים. ביון כולה נימנו באותה השנה 5,000 יהודים.

ברצלונה
ברצלונה

עיר-נמל בצפון-מזרח ספרד.


מן הקהילות הוותיקות בספרד. כבר במאה ה-9 שימש יהודי מקומי כאיש-קשר בין שלטונות העיר לבין הקיסר קארל הקרח, ובין היהודים היו בעלי קרקעות בעיר ובסביבה. מסוף המאה ה-10 התגוררו היהודים ברובע משלהם בלב העיר העתיקה, בקירבת הנמל; עד היום נקרא הרחוב הראשי באותה סביבה בשם "רובע הקהל" ("קאלייה דל קאל"). היו בין היהודים טובעי מטבעות ובעלי זכיונות לפדות מן השבי חיילים מוסלמים ולהעבירם לדרום-ספרד. יהודים היו מארחי פמליית המלך בביקורה בברצלונה ושמרו על גן-החיות המלכותי. רובם עסקו במסחר ובמלאכה.

מן המחצית השנייה של המאה ה-11 מופיעים בתעודות "נשיאים" לבית ששת, ראשי הקהילה ויועצי השלטון גם יחד שלא נדחקו מעמדותיהם אלא בתחילת המאה ה-13 על-ידי קבוצת סוחרים ו"נאמנים" שהמלך הפקיד בידם את השמירה על חיי הדת והחברה בקהילה.

בשנת 1263 נערך בברצלונה ויכוח דתי, במעמד מלך אראגון, בין הרמב"ן (ר' משה בן נחמן - 1270-1194) לבין קבוצת נזירים בראשות המומר פאבלו כריסטיאני. בעקבות הוויכוח גברו הרדיפות על התלמוד והחריפה הצנזורה על ספרי קודש יהודיים.

כיובל שנים שימש ברבנות ברצלונה הרשב"א (ר' שלמה בן אברהם אדרת - 1310-1235) ובהנהגתו נעשתה ברצלונה החשובה והעשירה בקהילות ספרד.

ב-1306 הצטרפו לקהילה 60 משפחות מגולי צרפת ובכתב-זכויות חדש משנת 1327 הוקמה לצד ה"נאמנים" "מועצת-שלושים" שחיזקה את ידי ההנהגה. כעבור כעשר שנים מונו לראשונה "ברורי עבירות" שהוסמכו להעניש עברייני דת, לרבות משכילים.

ההסתה האנטי-יהודית, שרווחה עוד במאה ה-13, הביאה להטלת איסור על מסחר של יהודים עם מצרים ועם סוריה. ב-1348 הותקף הרובע היהודי.

ראשי הקהל ניספו ברובם ב"מגיפה השחורה". ב-1354 התכנסו בברצלונה נציגי קהילות בקאטאלוניה ובוואלנסיה לדיון בדרכי השיקום של היישובים היהודיים שנפגעו במגיפה. ר' נסים גירונדי חידש את הישיבה המקומית, שעם תלמידיה נמנו ר' יצחק בן ששת ור' חסדאי קרשקש, שניהל לאחר מכן את ענייני הקהילה במשך כעשרים שנה.

יהודי ברצלונה התפרנסו בעיקר ממלאכה - אריגה, צביעה, סנדלרות, נגרות, נפחות, ועיבוד אלמוגים - והיו מאורגנים באגודות-אומנים (גילדות) שתבעו את חלקם בהנהגת הקהילה. בשנת 1386 סולקה בפקודת המלך האוליגארכיה הישנה ולראשות הקהילה צורפו גם בעלי- מלאכה.

ב-5 באוגוסט 1391 תקפו כנופיות קאסטיליאנים את הרובע היהודי, רצחו כמאה יהודים ושדדו את בתיהם, וזאת למרות מאמצי שלטונות העיר להגן על היהודים. עשרה פורעים נדונו לתלייה. כעבור יומיים תקף את הרובע אספסוף של דייגים ועובדי נמל, ואיכרים מן הסביבה עלו על העיר, העלו באש את ארכיון בית-המשפט, השתלטו על המצודה והעמידו את היהודים בפני ברירה למות או להשתמד. בסך הכל נהרגו בשבוע המהומות כ-400 יהודים ויתרם הוטבלו לנצרות. 26 מתפרעים הוצאו להורג בפקודת המלך יוחנן הראשון; הוא גם נקט צעדים לשיקום היישוב היהודי ושחרר אותם לזמן-מה מתשלום מסים.

ר' חסדאי קרשקש הוסמך להביא יהודים ממקומות אחרים, אבל רק מעטים נענו לקריאה, ובab, 1401 נעצרו הפעולות להחדשות היישוב היהודי בברצלונה,בפקודתו של המלך מארטין הראשון, שנענה לבקשת העירונים. בשנת 1486 הנהיג המלך פרדינאנד את האינקוויזיציה בעיר לבדיקת כשרותם של "הנוצרים החדשים"; אחדים מהם נתגלו כיהודים סמויים והועלו על המוקד. יהודים רבים ממגורשי אראגון יצאו לגלות דרך נמל ברצלונה.


בתחילת המאה ה-20 התיישבו בברצלונה רוכלים יהודים יוצאי מארוקו ויוצאי טורקיה ועליהם נוספו יהודים מארצות הבלקן, וזאת לאחר שממשלת ספרד הודיעה על נכונותה להתיר כניסת יהודים ספרדיים (1931). אחרי מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לעיר גם יהודים מפולין ומרומניה. עם עליית הנאצים הקימו יהודים יוצאי גרמניה מפעלים תעשייתיים בברצלונה. ב-1935 מנה היישוב היהודי בברצלונה 5,000 נפש, מרביתם אשכנזים.

בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1939-1936) יצאו יהודים רבים לצרפת ולארץ-ישראל. בתקופת מלחמת-העולם השנייה פעל בברצלונה מרכז לפליטים יהודים בחסות ה"ג'וינט".


בשנת 1967 היה מספר תושבי ברצלונה 1,761,500 (1967), וב-1968 נימנו בה כ-3,000 יהודים. בברצלונה הקהילה המאורגנת ביותר בספרד והיא משותפת לספרדים ולאשכנזים. לקהילה רבנות, בית כנסת, מרכז קהילתי ותרבותי, בתי-ספר חלקיים ותלמוד-תורה. הפעילות בקרב הנוער היהודי כוללת מחנות-קיץ ופעולות ספורט (מכבי).

אוניברסיטת ברצלונה מקיימת חוגים במדעי היהדות.

בשנת 1998 חיו כ- 14,000 יהודים בספרד כולה. בברצלונה ישבו אז 3,500 יהודים. לקהילות הספרדית והאשכנזית בברצלונה בתי כנסת נפרדים בבניין משותף.