ברנהרד פוליני

קלן Koln

(במקורותינו "קולוניה", בימי הרומאים "קולוניה אגריפינה")

עיר במחוז הריין, גרמניה.

הקהילה היהודית

בית-עלמין שנחשף בקלן בשנות השלושים למאה העשרים, ושימש את יהודי קלן עד סוף המאה ה-17, מרמז על קיום יישוב יהודי בקלן עוד בימי הרומאים. עד למאה ה-11 אין ידיעות על הקהילה, מלבד שני צווים שהוציא הקיסר קונסטאנטינוס במאה ה-4, המתייחסים ליהודים.

בתחילת המאה ה-11 הוקם בית-כנסת בקלן, נחרב ושוקם שלוש פעמים באותו המקום עד שבניינו נמסר לכנסיה אחרי גירוש היהודים מן העיר בשנת 1424. יסודות בית הכנסת ומרתף הגניזה שבו נתגלו בעקבות הפצצות בעלות-הברית במלחמת-העולם השנייה.

מסע-הצלב הראשון (1096) הביא הרס וכלייה על הקהילה היהודית בקלן. למרות מאמצי הארכיבישוף המקומי לפרוש את חסותו על הקהילה, נרצחו כאלף יהודים, ביניהם הרב משה כהן צדק. יהודים שבחרו להתנצר באותו המעמד העפילו במרוצת הימים, הם וצאצאיהם, לעמדות בכירות בכנסיה ובמימשל האזרחי.

בזמן מסע הצלב השני (1146) ניצלו יהודי קלן בזכותו של הארכיבישוף ארנולד שהעמיד לרשותם את מצודת וולקנבורג להסתתר בה בשעת הצורך. שלטונות הכנסייה היו מופקדים על גביית מסי הקיסר מיהודים ועל השיפוט בפלילים.

משנת 1252 הוציאו הארכיבישופים מפעם לפעם תעודות-חסות לקהילה, וכשעבר השלטון הפנימי לידי העירונים (במאה ה-14) המשיכו בנוהג הזה, תמורת תשלום נכבד.

בימי "המגיפה השחורה" בקלן בקיץ 1349. תקף אספסוף את הרובע היהודי. היהודים נמלטו לבית-הכנסת, העלו אותו באש במו-ידיהם וניספו בלהבות. אלו שנותרו בעיר נרצחו בידי ההמון. רכוש היהודים נמכר, והתמורה התחלקה בין הכנסיה,לבין העירייה והשליט החילוני.

ב-1372 הותר ליהודים לחזור לקלן. שיעור הריבית הועמד על לא יותר מ-%36.5 לשנה, על היהודים הוטלו הגבלות בלבוש ואיסור על העסקת מטפלות נוצריות. על הקהילה הקטנה הוטלו מסים כבדים.

בימי הביניים ניהלה את ענייני הקהילה מועצה ובראשה "בישוף היהודים", להבדיל מרב הקהילה, אם כי שתי הכהונות הופקדו לפעמים בידי אדם אחד. הקהילה החזיקה בית-כנסת, בית-עלמין, מקווה, אולם לריקודים, מאפייה, אכסנייה לעוברי-אורח ומעונות לבעלי-תפקידים. חצר בית-הכנסת שימשה לאסיפות לחתונות ואולי גם לישיבות בית-הדין.

היהודים עסקו בעיקר במסחר, ובמרוצת הזמן גם במתן הלוואות. לירידים המפורסמים בקלן היו באים יהודים אפילו מאוקראינה הרחוקה.

בין "רבני קולוניה" המהוללים היו אליעזר בן יואל הלוי מבון (ראבי"ה) ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש), ר' אלכסנדר זוסלין הכהן מפראנקפורט, והמקובל אברהם בן אלכסנדר. נתן בן שמעון, בן קהילת קלן, העתיק על קלף את "משנה תורה" לרמב"ם - העתק נדיר ביופיו ואחת הדוגמאות המצויינות של כתב-יד אשכנזי בשילוב עיטורים ברוח הזמן. הקלף שמור במוזיאון בבודאפשט.

בשנת 1424 פג תוקפו של המסמך שהתיר מגורי יהודים בקלן, ההיתר לא חודש למרות הפצרותיהם של הארכיבישוף, הקיסר והאפיפיור. היהודים נאלצו לעזוב את קלן ולא שבו אליה אלא בסוף המאה ה-18.

במאה ה-16 היתה קלן זירת פולמוס חריף על התלמוד. בעקבות הסתה נגד התלמוד שהשמיע המשומד יוהן יוסף פפרקורן, יצא להגנת התלמוד ההומאניסטן הנוצרי יוהאנס רויכלין (1522- 1455), ונערך על כך דיון פומבי בעיר קלן.

אחרי סיפוח חבל הרייך לצרפת המהפכנית ב-1794 התחדש היישוב היהודי בקלן. שלמה אופנהיים ייצג את הקהילה בעצרת הנכבדים היהודים שכינס נאפוליון ב-1806, ורב הקהילה ש"ב רפפורט השתתף "בסנהדרין" של הקהילות היהודיות הצרפתיות שנה לאחר-מכן.

היתרי-מגורים בעיר נדרשו גם אחרי שסופחה קלן לפרוסיה ב-1815, וכעבור שלושים שנה הגיע מספר היהודים בעיר לאלף בערך והקהילה זכתה למעמד מוכר. שוויון אזרחי ליהודי קלן הושג רק ב-1856.

בין ראשי הציבור בקלן באותו הזמן היה דוד הס, אביו של משה הס מחבר "רומא וירושלים". משנת 1867 פעלה בקלן עדה חרדית עצמאית - "עדן ישורון", ולידה היה בית-מדרש למורים ששמו יצא למרחוק. על סף המאה ה-20 מנתה הקהילה 9,745 נפש; במסגרתה פעלו ארבעה בתי-כנסת, בית-מדרש, שני בתי-ספר יסודיים, בית ספר תיכון, כמה בתי-ספר דתיים, בית- חולים, בית-יתומות, מעונות לילידים ולתלמידים, ומוסדות ואגודות שונות.

בשנים 1911-1904 שכן בקלן המשרד הראשי של ההסתדרות הציונית העולמית, וזאת בעקבות היבחרו של דוד וולפסון, בן המקום, לנשיא ההסתדרות הציונית עם מותו של הרצל.

מנהיג ציוני אחר שישב קלן היה מאכס בודנהיימר (1940-1865).

בשנות השלושים למאה העשרים חיו בקלן המזרחן היהודי איזידור שפטלוביץ וההיסטוריון היהודי אדולף קובר.

בשנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, חיו בקלן קרוב ל-20,000 (%2.5 מכלל תושבי העיר).


תקופת השואה

ביום 1 באפריל 1933, "שבת החרם", בוצעו בקלן תקנות המשטר הנאצי (עלה לשלטון במרס) לחרם על היהודים. הוחרמו עסקים וחנויות שהיו בבעלות יהודים, משרדי רופאים יהודים, עורכי-דין ובעלי מקצועות אחרים. בחנויות נוצריות רבות סירבו למכור ליהודים.

ב-5 במאי 1933 הועלו באש בכיכר האוניברסיטה ספרים "יהודיים". יותר מ-%40 מיהודי קלן היגרו לארצות-חוץ עד ספטמבר 1939.

באותן השנים נהרו לעיר יהודים מערי-השדה, והקהילה התארגנה מחדש בפרנסות היהודים ובתחום התרבות, הדת והחינוך. במארס 1938 נשלל המעמד הרישמי משתי העדות היהודיות. ובליל 9 בנובמבר 1938, "ליל הבדולח", הותקפו יהודי קלן ונהרסו בתי-הכנסת בעיר, חנויות נשדדו ויהודים רבים נלקחו למחנות-ריכוז. בספטמבר 1938 גורשו מגרמניה היהודים שהיו בעלי נתינות פולנית.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הוגבל בהדרגה חופש התנועה של היהודים, נאסר עליהם להשתמש ברכב ציבורי או במקלטים ציבוריים ונאסר עליהם להתגורר בבתים בבעלות לא-יהודית.

בסתיו 1941 גורשו למזרח 11,000 היהודים שנותרו בקלן. במשלוחים האחרונים נכללו בני זוגות מעורבים וכאלה שהיו בידיהם תעודות שחרור מטעמים שונים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה התאספו בעיר כ-600 יהודים משרידי השואה והתארגנו במסגרת של קהילה.

בשנים 1964-1963 ערכה עיריית קלן תערוכה שהציגה אלפיים שנות היסטוריה ותרבות יהודית בחבל הריין.

בשנת 1967 התגוררו בקלן 1,321 יהודים. הקהילה החזיקה בית-כנסת (ששוקם ב-1959), מרכז לנוער, מושב זקנים, מוזיאון יהודי וספרייה.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

יש בעיר 2 קהילות - אורתודוכסית וליברלית ( פרוגרסיבית ) . רוב התושבים היהודים משתייכים לקהילה האורתודוכסית . בשנת 2003 לפי נתוני הקהילה , מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ - 4650 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הינו ירון אנגלמאייר והיא הרביעית בגודלה בגרמניה לאחר ברלין , מינכן ופרנקפורט על המיין . הקהילה מספקת : בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , מועדוני נוער , ארגון סטודנטים , אוכל כשר ומגוון פעילות חברה - תרבות ודת . יש גם יוזמות מקומיות של מפגשי תרבות וחברה כגון חווה פישר שמפעילה מועדון שכזה עם אוכל כשר .

אחד מבתי הכנסת הגדולים בעבר - Boonstasse שנהרס בשואה , שוקם והוא בית הכנסת המרכזי של הקהילה . בעיר מוקם מוזיאון מרכזי ייחודי , היסטורי - ארכיאולוגי , באתר של בית הכנסת הראשון של העיר בימי הביניים . במקום נערכות חפירות ארכיאולוגיות מקיפות ונחשפו ממצאים יחודיים מראשית ההתיישבות היהודית בגרמניה וראשית השימוש בשפת היידיש . 

במקומות שונים בעיר הוקמו מספר אנדרטאות לזכר נרצחי השואה ובבית העלמין היהודי . בבית הכנסת מוצגת תערוכה ל - 2000 שנות היהדות בעיר .

בשנת 1996 נוסדה בעיר קהילה ליברלית הכוללת : בית כנסת , שיעורי יהדות , אירועי תרבות וחברה , מחנות קיץ וחורף והוצאה לאור של עלון חודשי . רב הקהילה הינו ולטר רוטשילד . בעיר נשתמר בית הקהילה הישן ששופץ ומשרת את הקהילה . בשנת 1994 הוקם בית חב"ד בהנהלת מנחם מנדל שכולל - בית חב"ד , מטבח כשר , חנות כשרה , חינוך ילדים , נוער ומבוגרים , אירוח שבתות וחגים , ספרייה , שרותי דת שונים ופרסומים בעיקר ברוסית .

בית העלמין היהודי מטופל , יש בו בית הספדים , אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה וחפצי קדושה יהודיים שהושחתו ונקברו . קרן לאודר האמריקאית מפעילה בית ספר קהילתי יסודי .

 

המבורג

עיר בגרמניה. (מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית).

הקהילה היהודית

היהודים הראשונים בהמבורג היו אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-16. בתחילה ביקשו להסתיר את דתם, אך משנתגלה שיש ביניהם המקיימים מצוות היהדות בחשאי, נמצאו תושבים שתבעו לגרשם. מועצת העיר, שהייתה מודעת לטובה הכלכלית הצומחת מהם, התנגדה לגירוש. היו בין היהודים בעלי-הון גדולים (חלקם היו שותפים בייסוד הבנק של המבורג ב-1619), בוני אוניות, סוחרים - במיוחד יבואני סוכר, קפה וטבק ממושבות ספרד ופורטוגל-אורגים, וצורפי-זהב. ממלכות פולין, שוודיה ופורטוגל מינו יהודים כשגריריהן בהמבורג. הספרדים הוסיפו לדבר בלשונות ארצות-מוצאם במשך שנים רבות. בשנים 1756-1618 יצאו לאור בהמבורג כ-15 ספרים בספרדית ופורטוגלית (ספרים עבריים, שהודפסו בעזרת יהודים בבתי-דפוס של נוצרים, התחילו להופיע בהמבורג עוד ב-1586).

ב-1611 כבר היו בהמבורג 3 בתי-כנסת, וב-1652 התאחדו שלושתם לקהילה אחת בשם "בית-ישראל". אוריאל ד'אקוסטה ישב בהמבורג בשנים 1617-1616 והרופא שמואל דה סילבה יצא נגדו בכתב-פלסתר; את החרם על ד'אקוסטה הטיל הרב בבית-כנסת מקומי. תנועת השבתאות הלהיבה את יהודי המקום עד כדי כך שוועד הקהילה קם והכריז שבנייני הציבור עומדים למכירה לקראת הגאולה הקרובה. רב הקהילה יעקב בן-אהרן ששפורטאס היה בין המעטים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. ב-1697 העלתה העיריה לפתע את שיעור המס השנתי ששילמו היהודים, ועשירי הקהילה, רובם יוצאי ספרד ופורטוגל, עקרו לאלטונה ולאמסטרדאם. עם חשובי הספרדים בהמבורג במאה ה-17 נמנו הרופא והסופר רודריגו דה קאסטרו, החכם יוסף שלמה דלמדיגו, הרופא והבלשן בנימין מוסטאפיה, המדקדק משה בן גדעון אבודיינטה, הסופר אברהם דה פונסקה והמשורר יוסף צרפתי.

משנת 1600 בקירוב התחילו האשכנזים להתיישב בוואנדזבק ובאלטונה, שהיו אז בשליטת דנמארק. ב-1627 הגיעו ראשוני האשכנזים להמבורג, ובעקבותיהם באו פליטי חרב מאוקראינה ומפולין (בעקבות גזירות ת"ח ות"ט). כעבור שנה (1649) גורשו האשכנזים מן העיר; רובם פנו לאלטונה וחלקם לוואנדזבק, ורק מעטים נשארו בהמבורג כשהם מסתתרים בבתים של יהודים ספרדים.

תוך שנים מעטות חזרו להמבורג רבים מן המגורשים, ובשנת 1656 מצאו בה מקלט גם פליטים מווילנה.

שלוש הקהילות האשכנזיות - אלטונה, המבורג ואנדזבק - התאחדו ב-1671 והיו לקהילת אה"ו. רב הקהילה המאוחדת ישב באלטונה. המפורסם ברבני הקהילה היה ר' יונתן אייבשיץ, שעלה על כס הרבנות ב-1750; יריבו הגדול, ר' יעקב עמדין, ישב באלטונה. הרב רפאל בן יקותיאל כהן שירת את הקהילה במשך 23 שנים והיה אחד המתנגדים החריפים ל"ביאור" של מנדלסון (1783).

הקהילה המאוחדת חדלה להתקיים ב-1811, על פי פקודת השלטונות הצרפתיים. יהודי המבורג נפגעו במהומות הפ! הפ! ב-1819. ב- 1850 הוענק להם שויון-זכויות, במידה רבה בזכות מאמציו של גבריאל ריסר, בן המקום. ב-1818 נחנך בעיר בית-כנסת רפורמי ושנה לאחר מכן פירסמה הרבנות בהמבורג גילוי דעת, בשם "אלה דברי הברית", בגנות ההיכל וסידור התפילה שהונהג בו. יצחק ברנאייס, שהנהיג את הקהילה בשנים 1849-1821, הטיף ל"אורתודוכסיה מודרנית", והמחלוקת עם אנשי הרפורמה התלקחה מחדש עם הופעת סידור קיצוני יותר ב-1844. הרב האורתודוכסי יעקב אטלינגר גם ייסד כתב עת נגד הרפורמה. עם חשובי היישוב היהודי בהמבורג נמנו אז גליקל מהאלמן, סולומון היינה (דודו של היינריך היינה), משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, שלום בן יעקב הכהן, יצחק הלוי בעל "דורות ראשונים", היסטוריון האמנות א. וארבורג, הפילוסוף ארנסט קאסירר, הפסיכולוג ויליאם שטרן, אלברט באלין, ואילי-ההון מאכס וארבוג וקארל מלכיור. ב-1884 התחיל להופעי באהמבורג דו-שבועון בשם "לאובהיטה" ("סוכה") וב-1900 השבועון "איזראעליטישס פאמילינבלאט".

בספרייה העירונית ובבית-הספרים האוניברסיטאי בהמבורג מצויים כתבי-יד עבריים רבים, שקוטלגו על-ידי מ. שטיינשניידר. קרוב ל- 400 ספרים עבריים נדפסו בהמבורג. במאות 19- 17 היתה קהילת המבורג רבתי הרביעית בגודלה בגרמניה. ב-1866 מנתה 12,550 נפש וב-1933 - 19,900 (%1.7 מכלל האוכלוסיה), מזה יותר מ-2,000 יהודים באלטונה. רבה האחרון של המבורג היה יוסף קרליבך שניספה ב-1942. יותר מ-5,000 יהודים יצאו מהמבורג בשנים 1937- 1933.


תקופת השואה

ב-28 באוקטובר 1938 גורשו מהעיר כ-1,000 יהודים בעלי נתינות פולנית. אחרי "ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938), שבו נשדדו רוב בתי-הכנסת בעיר, גברה היציאה. ב-1941 גורשו 3,148 לריגה, לודז' ומינסק; עוד 1,848 הובלו לאושוויץ ולתרייזנשטאדט ב-1942. ב-10 משלוחים לתרזיינשטאדט יצאו 370 יהודים נוספים. בסך הכל נספו בשואה כ-7,800 מיהודי המבורג (153 חולי-נפש נרצחו ו-308 אנשים התאבדו). ראשי הקהילה היו אז מאכס פלאוט וליאו ליפמן (שהתאבד ב-1943). כמה מאות יהודים, בעלי זכויות מיוחדות או בני זוגות מעורבים, נשארו בחיים. ליד העיר נבנה מחנה- ריכוז, שבו ישבו 106,000 יהודים; יותר ממחציתם נספו. ב-3 במאי 1945 שוחררה המבורג על-ידי האנגלים. 
 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה בשנת 1945 . ב - 18 לספטמבר התארגנה הקהילה מחדש עם בית עלמין , מושב זקנים ולאחר מכן נוסף גם בית חולים יהודי .
במארס 1947 מנתה הקהילה כ-1,268 נפש. ב-1960 נחנך בית-כנסת גדול. היהודי הרברט וייכמן נבחר כראש העירייה ב-1965. באותה השנה נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי מודרני . 
בינואר 1970 התגוררו בהמבורג 1,532 יהודים, שני- שלישים מהם בני 40 ומעלה. בעיר בית- כנסת ובית-חולים יהודי (מ- 1960) ומכון לחקר תולדות ישראל (מ-1966) בחסות אריק ליתלא, יהודי שתרם רבות לשיפור היחסים בין יהודים ונוצרים.

בשנת 2011 לפי הערכת הארגונים היהודים, מנתה הקהילה כ - 8000 נפש , ביניהם גם כמה מאות יהודים שהגיעו לעיר מאירן ויצרו קהילה נפרדת . כן יש בעיר קהילה ובית כנסת רפורמים . הם מקיימים פעילויות חברתיות שונות ומקיימים קשרים עם ארגונים לא יהודים . רב העיר הוא שלמה ביסטריצקי שמפעיל גם מרכז חב"ד בעיר משנת 2004 . הוא כולל מקום תפילה, אוכל כשר , מקווה ובית ספר של יום ראשון . כן מקיים טיולים וצרכי דת שונים .בשנת 2014 הוא פתח בית מדרש לרבנים .

בעיר יש בית עלמין ייחודי של הקהילה הפורטוגזית שהייתה בעיר בעבר . המקום הוכרז כאתר לשימור וסמוך לו הוקם בית אדוארד הולנדר , שהיה רב וחוקר שורשי משפחה יהודיים .במקום קיים מרכז הרצאות וסמינרים, תערוכות , ספריה וארכיון וחדרי עבודה לחוקרים וכן מרכז שימור ושיקום .

בעיר יש מספר מקומות לרכישת אוכל ומוצרים כשרים . כן מתקיימים סיורים בעיר וסביבתה בנושא הקהילה היהודית ומורשתה . בית הספר היהודי הישן משנת 1945 שופץ ומופעל .

בעיר תיאטרון יהודי שנוסד על ידי אידה ארה . כן הוקמה אנדרטת זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח . במוזיאון ההגירה בעיר , מוצגת דרך קבע דרך קבע תערוכת היהדות בהמבורג על שם הרב יוסף קרליבך שכיהן כרב העיר לפני השואה .

בדרום העיר הוקמה בשנת 1979 אנדרטה גדולה לזיכרון השואה .

קיים בעיר מרכז לישראלים שגרים בה .

 

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

מוסקבה

בירת רוסיה. עד 1991 (שנת פירוקה של ברית המועצות) בירת ברית המועצות.


מאות בשנים היתה מוסקבה עיר סגורה בפני יהודים, רק סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לעיר לרגל עסקיהם. אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) וסיפוח חלקים ממנה לרוסיה הצארית, גדל מספר הסוחרים האלה, בעיקר מאנשי שקלוב שהיתה אז עיר מסחר חשובה בשטחים החדשים. בין יהודי שקלוב בלט אז איש-העסקים נתן נטע נוטקין.

סוחרים יהודים שהו במוסקבה לעבודתם, מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היצוא ממוסקבה לאזורי המערב והדרום, וחוגי התעשיה בעיר נטו לתמוך בזכויותיהם, שלא כציבור הסוחרים שתבע לאסור את פעילות היהודים בעיר. ב-1828 הותרה שהותם בעיר של יהודים סוחרי הגילדה הראשונה והשנייה, אך הוגבלה לחודש ימים בלבד. נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר עצמה. כדי להקל את הפיקוח עליהם נאלצו היהודים להתאכסן רק באכסנייה מיוחדת, שהכנסותיה שימשו להחזקת מרפאת-עיניים עירונית. כעבור שנים אחדות הותר הביקור בעיר גם לסוחרים מהגילדה השלישית, באותם התנאים ולתקופה של עד שישה חודשים.

בעלות אלכסנדר השני על כס המלוכה ב-1855, הותרה ישיבה ארעית של סוחרים יהודים בכל חלקי-העיר. ישוב של קבע נוצר על-ידי חיילים משוחררים ("קאנטוניסטים") שנשאו להם נשים מ"תחום-המושב"; ב-1858 הגיע מספר היהודים במחוז מוסקבה כולה ל- 444, מהם 104 נשים.

התגבשה קהילה ומספר היהודים במוסקבה גדל במהירות, לאחר שהותרה הישיבה בפנים רוסיה לסוחרים מן הגילדה הראשונה, לבוגרי אוניברסיטה ולבעלי-מלאכה. בין היהודים היו בעלי הון כאליעזר פוליאקוב, ראש הקהילה ומגדולי הבנקאים ברוסיה, וקלונימוס זאב ויסוצקי. בשנים 1884-1865 שימש ברבנות במוסקבה חיים ברלין וב-1869 העמידה הקהילה את ר' שלמה זלמן מינור (זאלקינד), בוגר בית-מדרש ממשלתי לרבנים בווילנה, כרב מטעם.

ב-1882 היה מספר היהודים בעיר 12,000 בערך וכעבור שמונה שנים כמעט פי שלושה מזה (%3 מכלל האוכלוסיה). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב, נטה חסד ליהודים והמינהל העירוני העדיף להתעלם מן העבירות על תקנות המגורים (תמורת מתן בסתר).

הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', שנתמנה כמושל העיר ב-1891, ראה את עיקר תפקידו ב-14 שנות כהונתו "לשמור על מוסקבה מפני היהודים". ערב פסח תרנ"א (1891) בוטלה זכות הישיבה של בעלי-המלאכה וניתנה להם שהות של שלושה חודשים עד שנה לחסל את רכושם בעיר. העניים גורשו ל"תחום-המושב" ברכבות לפושעים. באוקטובר אותה השנה נאסרה ישיבתם של צאצאי הקאנטוניסטים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. גירוש היהודים מהעיר הגיע לשיאו בחורף 1892, כאשר הוכרז על הענקת פרס על גילוי יהודים "בלתי-לגליים". פנייה של סוחרים ובעלי-תעשיה בדבר הנזק הצפוי לכלכלת העיר מגירוש היהודים הושבה ריקם. לפי מקורות המשטרה גורשו ממוסקבה כ-30,000 יהודים; נשארו כ-5,000 משפחות קאנטוניסטים, סוחרים נכבדים ומשרתיהם, ובעלי מקצועות חופשיים. בית-הכנסת הגדול נסגר, והרב מטעם גורש מן העיר בשל התנגדותו לסגירה (בית-הכנסת נפתח מחדש ב-1906).

ב-1902 נרשמו במוסקבה 9,339 תושבים יהודיים, ומחציתם הצהירו על יידיש כשפת-האם. ב- 1893 נבחר כרב מטעם ר' יעקב מאז"ה, ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה עד למותו ב-1923. ב-1911 למדו במוסדות החינוך הגבוה במוסקבה כ-700 סטודנטים יהודיים.

בשנה השנייה למלחמת-העולם הראשונה התחילו לזרום למוסקבה פליטים משטחי-הכיבוש הגרמניים ועד מהרה נעשתה העיר מרכז יהודי. הוקמו בתי-דפוס עבריים, ביישוב סמוך למוסקבה (בוגורודסק) נפתחה "ישיבה גדולה" נוסח ליטא, הונחו היסודות לתיאטרון "הבימה", נתקבל רשיון להוצאת שבועון עברי ("העם"). בחוגי העשירים נמצאו בעלי תודעה לאומית שתמכו במפעלי תרבות והשכלה, בפרט לאחר מהפכת פברואר 1917. "העם" נעשה לעיתון יומי ונוסדו שתי הוצאות-ספרים חשובות ("אמנות", על-ידי הלל זלאטופולסקי וחתניו י' פרסיץ, וא"י שטיבל). בחירתו של א' מינור, בנו של הרב מטעם בעבר ומראשי מפלגת ס"ר, ליו"ר המועצה העירונית במוסקבה היתה מאותות הימים ההם. באביב 1917 נערכה בעיר ועידת-היסוד של ארגון החינוך העברי "תרבות".

המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה השנה שמה קץ לפעולה העברית הממוסדת; נשאר לפליטה תיאטרון "הבימה", שהוסיף להתקיים בחסות חוגים אוהדים בעולם האמנות ברוסיה עד 1926 ("הדיבוק" הוצג לראשונה במוסקבה ב-1922). תוך שלוש שנים גדלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה ל-86,000 (1923); ב-1926 מנתה 131,000 (%6,5 מכלל האוכלוסיה) וב-1940 - 140,000 בערך. במוסקבה שכן מרכז ה"ייבסקציה" ובה הופיע בטאונה המרכזי "דער עמעס" (1938-1920) ושפע של ספרים וכתבי-עת ביידיש. במוסקבה פעל התיאטרון הממלכתי היהודי בהנהלת שלמה מיכאלס. עד 1928 עוד התקיימו במוסקבה חוגים ציוניים קטנים ("החלוץ" ו"פועלי-ציון שמאל").

בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) פעל במוסקבה (מ-1943) הוועד היהודי האנטי- פאשיסטי והופיע בטאונו "אייניקייט" ("אחדות"); פיזור הוועד בשנים 1949-1948 היה צעד ראשון בחיסול הגמור של חיים יהודיים מאורגנים. ב"שנים השחורות" של משטר סטאלין נאסרו היהודים, חבריו הבולטים של הוועד, והוצאו להורג ב-1952.

בבואה של גולדה מאיר למוסקבה בספטמבר 1948 נערכה לכבודה קבלת-פנים ספונטאנית של המוני יהודים בסביבת בית-הכנסת הגדול, ועצם פתיחתה של נציגות דיפלומאטית ישראלית במוסקבה נתנה דחיפה עצומה להגברת התודעה הלאומית בקרב היהודים בעיר וברחבי ברית- המועצות. לזאת תרמו גם המשלחת הישראלית בפסטיבאל הנוער במוסקבה ב-1957 שכללה ספורטאים ואמנים מישראל.

בליל שמחת-תורה תשי"ט (1958) הסתופפו ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה יותר מעשרת אלפים יהודים בשירה ובריקודים, וזאת חרף התנגדות המיליציה. הדבר הפך למסורת בחיי היהודים במקום. בשנות ה-50 וה-60 פירסם בית-הכנסת הגדול לוח-שנה לצורכי שאר הקהילות במדינה וב-1956 הותר לש' שלייפר, רב בית-הכנסת, להדפיס סידור-תפילה בהשמטת קטעים על מלחמות ונצחונות (הוא קרא לו "סידור השלום"). כעבור שנה קיבל רשיון לפתוח "ישיבה" ("קול יעקב") בבית-הכנסת להכשרת שוחטים וכלי-קודש. עד 1963 סיימו את ה"ישיבה" 37 בחורים. ב-1966 למדו בה שישה. משנת 1965 הותרה אפיית מצות, בהשגחת גבאי בית-הכנסת, רק ל"מאמינים" רשומים שהביאו קמח משלהם. שחיטת עופות נעשתה סמוך לבית-הכנסת ובשר כשר אפשר היה להשיג פעמיים בשבוע בחנות מיוחדת במבואות העיר. ב-1961 הוקמה בבית- הכנסת הגדול מחיצה בין קהל המתפללים לאורחים הזרים, לרבות הסגל הדיפלומאטי של מדינת ישראל.

ערב ראש-השנה תש"ך (1959), היו התפרעויות אנטי-יהודיות במאלאחובקה, פרבר במוסקבה רבתי בעל ריכוז יהודי עוד מלפני המהפכה, ועל קירות הבתים הופיעו כרוזים מתקופת "המאה השחורה" בימי שלטון הצארים, בסיסמת "הכה ביהודים והצלת את רוסיה", . כעבור שנה נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בחלקה נפרדת בבית-הקברות הכללי. בערך באותו זמן התחילו מאשימים יהודים ב"פשעים כלכליים", בליווי מאמרי-הסתה בעיתונות המקומית.

בד בבד עם גילויי האנטישמיות התחדשה במוסקבה הדפסת כתבים נבחרים של שלום- עליכם, פרץ, ברגלסון ואחרים, נערכו ערבי-שירה ביידיש, הוקמה להקה תיאטרונית וב-1961 התחיל להופיע מטעם איגוד הסופרים הסובייטיים כתב-עת ביידיש, "סאווייטיש היימלאנד", בעריכת המשורר אהרון ווערגעליס. כמו כן הופיעו קובצי ספרות עברית בתרגום רוסי ומילון עברי-רוסי (1965). בבית השגרירות הישראלית במוסקבה היו נערכים מיפגשים עם אנשי-רוח ואמנים בציבור היהודי, ומוצגים ישראליים בתערוכות בין-לאומיות היו מושכים קהל רבבות מכל רחבי ברית-המועצות. המגע עם המוני היהודים ברוסיה נפסק עם ניתוק היחסים הדיפלומאטים בין ברית המועצות לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), אבל הזיקה לישראל, בפרט בקרב הנוער, גברה והלכה.

במיפקד 1959 נרשמו בשטח העירוני של מוסקבה 239,246 יהודים; %8,5 מהם הצהירו על יידיש שפת-אם. מניחים שמספר היהודים האמיתי בעיר היה גבוה הרבה יותר מזה (יש אומרים עד כדי חצי מיליון).

ב-1970 פעלו מלבד בית-הכנסת הגדול ברחוב ארחיפובה עוד שלושה בתי-כנסת בפרברי העיר - שניים במארינה רושצ'ה וצ'רקיזובו, ואחד במאלאחובקה.

ב 1976 התגוררו במוסקבה, לפי האומדן, 285,000 יהודים.

המאבק להתרת עליית יהודים לישראל בשנות השבעים, תחת הסיסמה "שלח את עמי" עורר תגובות של פרלמנטים ואנשי רוח בעולם כולו; אולם רק אחרי עלייתו של מיכאל כרושצ'וב לשלטון בשנות השמונים, ועם מדיניות ה"גלאסנוסט" שלו, החלה עלייה לישראל, שנעשתה לעלייה המונית בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות.

בשנת 1997 ישבו במוסקבה 200,000 יהודים.

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.