דלג לתוכן האתר >

אורי מאיר

Uri Mayer (b.1946), conductor and violinist, born in Targu Mures, Romania. His family immigrated to Israel and he grew up in Israel. Mayer attended the Tel Aviv Conservatory from 1958 to 1964 and studied at the Rubin Music Academy of Tel Aviv University. From 1964 to 1970, he was an assistant conductor of the National Youth Orchestra of Israel. He studied conducting at the Juilliard School of Music in New York from 1968 to 1970 abd during the same time he also conducted the New York Youth Symphony, performed with the New York Philharmonic Orchestra, and was the principal violinist of the American Symphony Orchestra under Leopold Stokowski, who offered him an assistant position in 1970. Meyer became the principal violinist of the Montreal Symphony Orchestra in 1970. From 1974 to 1976, he was the musical director of the University Philharmonia and the University of Michigan's Contemporary Directions Ensemble. He then returned to the Montreal Symphony Orchestra as the first violinist, and then becoming its assistant conductor in 1980. From 1981 to 1995, Mayer was the musical director of the Edmonton Symphony Orchestra. He was also the musical director of the Rice University Orchestra in Houston from 1986 to 1988 and the principal conductor of the Orchestra London Canada from 1988 to 1994. From 1991 to 1999, he was the artistic director of the Israel Sinfonietta, and from 1994 to 2000, he was the chief conductor of the Kansai Philharmonic Orchestra in Osaka, Japan. 

MAYER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

פירושו המילולי של השם מאיר (מאיאר) בגרמנית הוא "חוואי", "איכר". אבל בתור שם משפחה יהודי הוא גרסה של השם העברי מאיר. בתקופת התלמוד חכמים שהצטיינו בבהירות ההסברים שלהם נקראו לפעמים בשם מאיר. אחד התלמידים של רבי עקיבא, ששמו היה ככל הנראה נהוראי, ידוע בשם רבי מאיר בזכות יכולתו "להאיר" על ההלכה היהודית. שמות יהודיים בעלי משמעות דומה כוללים את יאיר ואת נהוראי ("אור", בארמית) והגרסאות שלהם. שמות דומים במשמעותם כוללים את אורי ושרגא (שפירושו בארמית, "אש"). כשם משפחה מאיר מתועד בעיר ארל, צרפת, במאה ה-13. הוא מופיע בצורה מייגר במאה ה-14 בסטרסבורג; מאיר מבמאה מה-15 בצרפת; ומאיר במאה ה-18 בגרמניה. גרסאות נוספים כוללים את מאי בגרמניה ופולין ומאיור בטורקיה, שניהם במאה ה-16; מאיר בצרפת וגרמניה; ומרירו ומריטו במרוקו. שמות המשפחה מאירסון, מאירוביץ', מאירוביץ, מרוביץ' ובן מאיר הם כולם פטרונימים והפירוש שלהם הוא "בנו של מאיר". בתור שם יהודי, מאי מתועד בפרנקפורט אם מיין, גרמניה, במאה ה-15; ובטירול, אוסטריה, במאות ה-16 וה-18. שם המשפחה מאי מתועד גם בפולין ובאיטליה.

מאיר מתועד כשם משפחה יהודי באמצע המאה ה-18 בעיר ננסי ובפריס, צרפת.

אישים מוכרים אשר נשאו שם משפחה זה כוללים במאה ה-19 מנהיג הקהילות היהודיות והיועץ של ראש ממשלת באדן, דויד מאיר, היהודי הראשון אשר כיהן בממשלת מדינת באדן בגרמניה; ובמאה ה-20 כוללים את המדינאי הצרפתי רנה מאיר ואת מפיק הקולנוע לואיס בורט מאירף הנשיא הראשון של אולפני מטרו-גולדווין-מאיר. במאה ה-20 מאיר מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת מאיר אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראינה) לפני מלחמת העולם השנייה (1945-1939). כל קהילת ז'אדובה גורשה למחנות מוות ביולי 1941.

טארגו מורש

Targu Mures ,Târgu Mureș

בהונגרית: Marosvásárhely; בגרמנית: Neumarkt am Mieresch


(בהונגרית מארושוואשארהיי, בגרמנית נוימארקט)
עיר בטראנסילבאניה הצפונית, רומניה. עד סוף מלחמת-העולם הראשונה ובשנים 1945-1940 בהונגריה.

משנת 1650 חל איסור על התיישבות יהודים בארגו מורש ובמשך מאתיים שנה לערך התגוררו יהודים בכפרים הסמוכים לעיר. בשנות ה-40 של המאה ה-19 ישבו בעיר עצמה כמה עשרות יהודים ואחרי שנת 1848 - כ-170.

אחרי קונגרס יהודי הונגריה, בשנים 1879-1869, פעלה במקום קהילה ניאולוגית, שהגדירה את עצמה כקהילת סטאטוס קוו. ב-1871 נוסדה קהילה אורתודוקסית.

בית-כנסת חדש ומפואר נחנך ב-1899.

לקהילה האורתוודוקסית היתה ישיבה, ובית-ספר מטעם הקהילה פעל בשנים 1940-1880.

ב-1910 מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר 2,755 נפשות, ואחרי מלחמת-העולם הראשונה קרוב ל-3,250 נפש (יותר מ- 10 אחוזים מכלל האוכלוסייה).

בין שתי מלחמות-העולם התנהלה בקהילה פעילות תרבותית ופעילות ציונית ענפה, ותקופת-מה פעל במקום מרכז תנועת-הנוער הציונית "אביבה-באריסיה".

ערב מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) חיו בטארגו-מורש 5,193 יהודים.

בימי מלחמת העולם השנייה, ב-1944, נתחם גיטו בטארגו מורש, רוכזו בו כ-6,000 יהודי העיר והסביבה. תוך זמן קצר שלחו הגרמנים את כולם אל מחנה ההשמדה אושוויץ; ביניהם היה רב הקהילה החרדית מנחם עמנואל סופר ורב הקהילה הליבראלית ד"ר פרנץ לוי.

ב-1947 חזרו 820 יהודים; חלקם עלו לישראל והשאר היגרו למקומות אחרים.

ב-1971 התגוררו בטארגו מורש כמאתיים יהודים, ולא היה להם רב.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

מונטריאול

Montreal

מונטריאול, העיר השנייה בגודלה בקנדה, במחוז קוויבק.

אוכלוסיית הקהילה היהודית במטרופולין מונטריאול, הוותיקה והגדולה ביותר בקנדה, נאמדה ב-121,000 בשנת 1970 מתוך 2.4 מיליון תושבים בקירוב.

יהודים הגיעו למונטריאול לראשונה ב-1760 כקצינים בצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל אמהרסט (Amherst), ולאחר כניעת העיר לבריטים ב-8 בספטמבר 1760, התיישבו יהודים אחדים במונטריאול כסוחרים, סוחרי פרוות, יצואנים ויבואנים. המתיישבים היהודים הראשונים במונטריאול התגוררו בעבר בניו יורק, שבה בית הכנסת היחיד היה קהילת "שארית ישראל", שבאה בעקבות "המנהג הספרדי".

בדצמבר 1768, כשהיו מספיק תושבים יהודים קבועים במונטריאול, הוקמה קהילה, שאימצה את אותו השם, ונהגה לפי המנהג הספרדי, כמו בבית הכנסת שבו התפללו בניו יורק. הקהילה לא קיבלה הכרה רשמית ומשפטית של הממשלה עד 1831. הרב הראשון של קהילת "שארית ישראל" היה הרב יעקב רפאל כהן. בשנים 1882-1847 שימש הרב אברהם דה סולה (Abraham de Sola), נכדו של הרב רפאל מלדולה (Raphael Meldola), החכם של הקהילה הספרדית בלונדון, כמנהיג רוחני לקהילה הספרדית ולקהילה הפורטוגזית במונטריאול. זמן קצר לאחר הגעתו למונטריאול הוא מונה לפרופסור לספרות עברית ומזרחית באוניברסיטת מקגיל (McGill), היה במשך שנים רבות נשיא אגודת הטבע של מונטריאול, היה סופר פורה בנושאים דתיים והיסטוריים יהודיים, והיה היהודי הראשון שזכה בתואר הכבוד: LLd מאת אוניברסיטת מקגיל (בשנת 1858). רק בשנת 1858 יכלו יהודים, שהעדיפו את המנהג האשכנזי, רובם היו קודם לכן בני עדות ספרד ופורטוגל, לרכוש חלקה ולהקים בית כנסת בשם: בית הכנסת הגרמני והפולני. לאחר מכן שונה שמו של בית הכנסת: "שער השומרים", והיה לבית הכנסת האורתודוקסי האשכנזי הראשון שהוקם בקנדה.

מספר הקהילות היהודיות במטרופולין מונטריאול גדל במהירות עד 1946, וב-1970 היו 40 בתי כנסת, מתוכם 33 אורתודוקסיים, שלושה קונסרבטיביים, שלושה רפורמיים ואחד שיקומי.

בהתאם לחוק הבריטי של צפון אמריקה משנת 1867 היו בקוויבק רק שני סוגים של בתי ספר ציבוריים נתמכי מס, האחד רומאי-קתולי והשני פרוטסטנטי. כל מיסי בית הספר ששולמו על ידי בעלי רכוש יהודים הועברו לוועד בית הספר הפרוטסטנטי, ובתמורה לילדים יהודים הייתה הזכות ללמוד בבתי הספר הפרוטסטנטים של מונטריאול רבתי, והיו פטורים מלימודי הדת הנוצרית לפי בקשת הוריהם.

משנת 1903 ואילך, בזמנים שונים, נעשו ניסיונות על ידי הקהילה היהודית במונטריאול להשיג שינויים בחקיקה שתקים מערכת חילונית לא-דתית של בתי ספר ציבוריים או בתי ספר יהודיים הנתמכים במקביל על ידי מס, ועם סמכויות שוות לציבור הקתולי והפרוטסטנטי הקיים, אך ללא הצלחה. לאחר משא ומתן ממושך, בשנת 1968, חמישה יהודים מונו על ידי ממשלת מחוז קוויבק להנהלת בית הספר הפרוטסטנטי של מונטריאול רבתי, מתוך רשימה שהומלצה על ידי הקונגרס היהודי הקנדי. המועצה הפרוטסטנטית הסכימה לקבל כ"בתי ספר נלווים" את אותם בתי ספר, יסודיים ותיכוניים, יהודים התנדבותיים בעלי אותם סטנדרטים ותקנות פדגוגיות הנוגעות להכשרת צוותי הוראה, תכניות לימודים ומשכורות, ולשלם מענק שנתי של 350 דולר לכל תלמיד יהודי הלומד בתשעה מבתי ספר יהודיים "עמיתים" אלה, ואת לימודי העברית והוראת הדת מימנו בתי הספר היהודיים ה"עמיתים" עצמם. בשנת 1969 למדו כ-5,000 ילדים בבתי הספר היהודיים במונטריאול, אשר אושרו כ"בתי ספר נלווים", שקיבלו מענק לנפש כאמור, ו-17,000 ילדים יהודים למדו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים הפרוטסטנטים בשנת 1969.

היהודים היוו את הקבוצה האתנית השלישית בגודלה במטרופולין מונטריאול, במהלך התקופה שבין 1901 ל-1961, עלו עליהם ה​​אוכלוסיות ממוצא צרפתי עם 64.2% ואלה ממוצא אנגלו-קלטי עם 17.9%. 34% מכלל האוכלוסייה היהודית של קנדה חיה במונטריאול. עד 1961 אחוז זה עלה ל-40.4.

בשנת 1961 היו 72 ערים, עיירות וכפרים במה שמכונה אזור מפקד האוכלוסין הפרברי של מונטריאול, וב-64 מהם התגוררו יהודים. היו שבע ערים ועיירות פרבריות באזור המטרופולין של מונטריאול, כל אחת עם אוכלוסייה יהודית המונה מעל 1,000 תושבים. פרברי מגורים אלה, עם אוכלוסייתם היהודית ב-1961, היו אאוטרמונט (Outremont) (9,033), קוט סנט רו (Cote St. Rue) (8,307), סנט לורן (7,696), צ'ומדי (Chomedy) (3,493), מאונט רויאל (2,617), ווסטמאונט (Westmount) (2,222) והמפסטד (1,560).

רוב האוכלוסייה היהודית במטרופולין מונטריאול בשנת 1961 היו ילידי קנדה (56.9%), ואילו 11.7% נולדו בפולין; 10.0% ברוסיה; 4.4% ברומניה; 3.6% בהונגריה; 2.3% בארצות הברית; 1.6% בבריטניה; 4.4% בשאר מדינות אירופה; ו-5.1% במדינות אחרות.

53.8% מכלל האוכלוסייה היהודית של מטרופולין מונטריאול בשנת 1961 דיווחו על אנגלית כשפת האם שלהם ו-30.2% דיווחו על יידיש כשפת האם; בעוד ש-97.2% דיברו אנגלית וצרפתית. יהודים העוסקים במסחר היוו 30% מכלל כוח העבודה היהודי במטרופולין מונטריאול ב-1961, ואחריהם 22% בתעשייה, 16% כפקידים, 13% כפרופסורים, 12% בשירות, 2% בתחבורה ובתקשורת, 1% בבניין ו-1% בעבודה בלתי מיומנת.

בשנת 1970 נמצא במונטריאול המטה הלאומי של כמעט כל הארגונים הקהילתיים היהודיים בקנדה. "אגודת הרווחה היהודית הצעירה" שנוסדה במונטריאול בשנת 1863 הייתה הארגון היהודי הראשון לרווחה חברתית בקנדה. מטרת הארגון הייתה לסייע לזרם הגובר של מהגרים יהודים הנמלטים מאפליה ומרדיפות במזרח אירופה. ב-1900 הארגון שינה את שמו ל"מכון הברון דה הירש" כהוקרה על המענקים המופלאים שהעניקה לו הברונית קלרה דה הירש. ככל שהאוכלוסייה היהודית במונטריאול גדלה, הקהילה היהודית של מונטריאול החלה לתמוך בעצמה והתרבו הקמפיינים לגיוס כספים; ובשנת 1916 התאחדו "מכון הברון דה הירש", בית הנופש "הר סיני", בית המרקחת "הרצל",

ובית האבות היהודי לקשישים והיוו את "הפדרציה של שירותי הקהילה היהודית". במהלך התקופה שבין 1916 ל-1965 מספר רשויות הרווחה והבריאות היהודיות התרבו במהירות, והצורך בכספים רבים יותר, הדרושים לתחזוקתן, הביא לארגון מסע התרמה יהודי משולב ב-1941, אשר בשנת 1951 הצטרף למסע התרמה מאוחד שנתי לגיוס כספים עבור ישראל. ב-1965 הצורך בתיאום, תכנון, גיוס כספים ופעולה משותפת גדולה יותר בענייני הקהילה היהודית הביא לארגון מחדש של הפדרציה של מונטריאול לשירותי הקהילה היהודית ולהקמת גוף חדש מקיף בשם "קהילה יהודית מאוחדת" של מונטריאול.

חברי הקהילה היהודית במונטריאול בלטו בחיים הפוליטיים, המוזיקליים, הספרותיים והאמנותיים של קנדה, במהלך המאה האחרונה. לזרוס פיליפס, עורך דין יהודי בולט, הפעיל בחיי הקהילה היהודית, מונה לחבר בסנאט הקנדי ב-1969. ב-1970 ויקטור גולדבלום, שנבחר מחדש כחבר בבית המחוקקים של מחוז קוויבק, הפך ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד שר בממשלת המחוז של קוויבק. יהודי מונטריאול מהווים את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בקנדה. הקהילה היא מהוותיקות והמאוכלסות במדינה, כ-23% מכלל האוכלוסייה.

בשנת 2011 מנתה האוכלוסייה היהודית במונטריאול כ-91,000, עם למעלה מ-40,000 משקי בית יהודיים. היהודים היוו 2.4% מכלל אוכלוסיית העיר. הקהילה הייתה מורכבת מכמה קבוצות יהודיות שונות שהתיישבו בקנדה בתקופות זמן שונות ובנסיבות שונות. גלי ההגירה האחרונים כללו יהודים מברית המועצות לשעבר (חלקם הגיעו דרך ישראל), צרפת, ארגנטינה ומספר קטן של יהודי אתיופיה, מישראל.

מאז תחילת המאה ה-20 הקימה הקהילה היהודית של מונטריאול ארגונים רבים. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות, בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. בשנת 1965 הוקמה פדרציה לארגון טוב יותר של תכנון קהילתי וגיוס כספים. במקור, הפדרציה הזו הייתה ידועה בשם "שירותי הקהילה היהודית המאוחדת", אך שמה שונה לפדרציה CJA (מרכז לאמנות יהודית) ב-1990.

הפדרציה תומכת במספר ארגונים ברחבי העיר מונטריאול. בשל תמיכתם הנרחבת בישראל והקצאה מקומית לשירותים חברתיים ותוכניות חינוכיות, הקהילה היהודית של מונטריאול נחשבת לאחת הקהילות הנדיבות ביותר לנפש בכל צפון אמריקה. ארגונים יהודיים בולטים נוספים הם "קרן הקהילה היהודית", "האגודה הגניאלוגית היהודית" של מונטריאול, "המועצה הקנדית של ישראל", "בני ברית" קנדה, הקונגרס היהודי הקנדי, ושירותי הסיוע של המהגרים היהודים.

החיים הדתיים בקרב יהודי מונטריאול מגוונים למדי. בעוד שהקהילות האורתודוקסיות מהוות את הרוב המכריע של בתי הכנסת בעיר, ישנן גם קהילות רפורמיות, שיקומיות ורקונסטרוקטיביות רבות. גם בתוך התנועה האורתודוקסית יש קשת רחבה של קהילות, הכוללות כמה זרמים חסידיים, אורתודוקסיים מודרניים, חרדים וספרדים. מבחינה היסטורית היהדות האורתודוקסית הייתה חזקה מאוד במונטריאול.

 מאז תחילת המאה ה-21, חסידות "חב"ד ליובאוויטש" הפגינהה נוכחות משמעותית באזורי "Côte des Neiges" ("חוף השלג") והמפסטד (Hampstead).

בית הכנסת הספרדי והפורטוגלי, הידוע גם בשם "שארית ישראל", הוא בית הכנסת העתיק ביותר במונטריאול. זוהי גם הקהילה הוותיקה ביותר בקנדה. בית הכנסת הוקם רשמית בשנת 1768. הבניין המקורי שלו, שעוצב בסגנון יהודי-מצרי, היה מקום התפילה הלא קתולי הראשון בכל מחוז קוויבק. זה נותר מקום התפילה היהודי היחיד במונטריאול עד 1846.

החל מהמאה ה-19, רוב המשפחות היהודיות בחרו לשלוח את ילדיהן לבתי ספר יהודיים פרטיים. בין אם בשל הפרדה או האופי הווידוי של בתי הספר הציבוריים במונטריאול, הקהילה היהודית הקימה מספר בתי ספר משלה. נכון לשנת 2015 היו במונטריאול כ-13 בתי ספר יהודיים פרטיים. יותר ממחצית מהילדים היהודיים, בגיל בית הספר, לומדים בבתי ספר יהודיים פרטיים. כמחצית מהתלמידים היהודים שמסיימים את לימודיהם בבית הספר היסודי היהודי ממשיכים ללמוד בתיכון היהודי. החינוך היהודי במונטריאול מגוון למדי. ישנם בתי ספר פרטיים רבים המזוהים עם מגוון רחב של תנועות וקהילות יהודיות, כולל אורתודוקסים, חרדים, חסידיים, קונסרבטיביים, יידישיסטים וספרדים.

בנוסף יש כמה תנועות וארגוני נוער, ורשת מבוססת של קייטנות, פעילויות צהרונים ותוכניות חינוכיות. מרכזי התרבות היהודיים הגדולים בעיר כוללים את המוזיאון היהודי של מונטריאול (נוסד ב-2010), המרכז להנצחת השואה במונטריאול, הספרייה הציבורית היהודית, המרכז הקהילתי היהודי מיילס נאדה (Miles Nada), והמרכזים הקהילתיים היהודיים, אגודה יהודית של צעירים וצעירות (YM-YWHA) של מונטריאול: מחנה בן וויידר לצעירים ולצעירות יהודים (Ben Weider JCC) ומחנה קאנטרי לצעירים. ישנם גם יותר מ-25 מרכזי חב"ד שונים ברחבי מונטריאול רבתי.

האזור עם האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר במונטריאול הוא חוף סנט לוק (19,395), שבו היהודים מהווים כמעט 63% מכלל האוכלוסייה. חוף סנט לוק מתגאה גם באוכלוסייה הספרדית הגדולה ביותר במונטריאול (5,580). קבוצות גדולות של יהודים ספרדים מתגוררות גם בוויל סנט לורן (Ville St. Laurent) (3,365), ובאי המערבי (2,205). האוכלוסייה השנייה בגודלה נמצאת באי המערבי, עם 12,055 תושבים יהודים. בפרבר האמיד המפסטד (Hampstead) ישנה הצפיפות הגבוהה ביותר של יהודים מכל אזור אחר, כ-75% מכלל אוכלוסייתו. אזורים אחרים עם אוכלוסייה יהודית גדולה כוללים את סנט לורן, סנודון (Snowdon) וקוט דה נייז' (Côte des Neiges).

במונטריאול יש גם מספר מובלעות חרדיות. באוטרמונט (Outremont) נמצאות שלוש השושלות החסידיות בלז, סאטמר וסקבר (Skver); בקוט דה נייז' נמצאת קהילה גדולה של ליובאוויטש; ובפרבר בויסברנד (Boisbrand) נמצאת קהילת הטאש (Tash), קבוצה שמקורה בהונגריה.

כמעט שליש מאוכלוסיית מונטריאול היהודית נולדה מחוץ לקנדה. גלי ההגירה הגדולים ביותר היו מצפון אפריקה וממזרח אירופה, כולל מברית המועצות לשעבר.

בנוסף לאנדרטת השואה, המוזיאון היהודי והספרייה היהודית הציבורית, ניתן למצוא את ציוני הדרך ונקודות העניין היהודיות המשמעותיות ביותר ברובע ההיסטורי היהודי. הרובע ממוקם בשדרות סנט לורן, או ברחוב הראשי; בעבר, בשכונה היסטורית זו היו מספר בתי כנסת ועסקים יהודיים. עד 1871, נוצרה מובלעת יהודית של 400 אנשים ויידיש הייתה השפה המשותפת. רחובות ראשיים נוספים כוללים את רחוב קלארק, פארק אווניו, רחוב סנט אורבן ורחוב אספלנדה (Esplanade).

בתי חולים שונים ומתקני בריאות, שהוקמו על ידי יהודים, משרתים הן את הקהילה היהודית, והן את הקהילה הלא-יהודית, של מונטריאול. ראויים לציון הם בתי החולים: הר סיני ובית החולים היהודי הכללי. האחרון מספק טיפול כללי ומיוחד, והוא הוקם בחלקו על ידי הנדבן היהודי אלן ברונפמן. לאחר משבר, בשנת 1931, והחל משנת 1933 הוא נקרא רשמית בית החולים היהודי הכללי. החולה הראשון אושפז בשנה שלאחר מכן. שירותי בריאות יהודיים נוספים כוללים את דונלד ברמן מיימונידס (טיפול גריאטרי) ואת בית מרים, מרכז שיקומי המספק שירותי מגורים לילדים ולמבוגרים עם מוגבלויות.

ברחבי מונטריאול נמצאים פרסומים יהודיים של העיר עצמה. הגדול והידוע ביותר מביניהם הוא "מגזין יהודי מונטריאול", מקור ראשון לכל מה שנוגע ליהודים. לפרסום בתפוצה נרחבת יש קהל קוראים של יותר מ-90,000. "מגזין יהודי מונטריאול" כולל מגוון רחב של מאמרים ומאמרי מערכת על אירועים קהילתיים, פעילויות מקומיות וחדשות בינלאומיות.

אדמונטון Edmonton

בירת מדינת אלברטה, מערב-קנדה.


יהודים התיישבו באדמונטון לראשונה בשנת 1891. ב- 1907 נרכשה חלקת אדמה לבית-עלמין ונעשו סידורים ראשונים למתן חינוך יהודי.

כעבור שנים אחדות נפתח "תלמוד תורה", ועברית הייתה בו שפת-הוראה, והוא שימש דוגמה למוסדות מסוגו בכל מערב-קנדה.

ב- 1932 נתמנה לרב הקהילה ר' יעקב אייזן, והיה ראשון הרבנים דוברי אנגלית ממערב לוויניפג. בין האישים המרכזיים בקהילת אדמונטון היו: אברהם קריסטאל, גבאי בית הכנסת הראשון "בית-ישראל" (1906); ויליאם דיאמונד, יליד וילנה, ששימש כגבאי במשך כ- 20 שנה; אייב מילר (1964-1897), חבר מועצת העיר וציר ליבראלי בבית-המחוקקים באלברטה (1959-1955); ג'והן דאואר (1959-1778), נשיא לשכת המסחר; סמואל ליברמן (נ' 1922), שופט בין הדין העליון באלברטה.

בשנת 1970 היה מספר תושבי אדמונטון 410,100, מזה כ- 2,700 יהודים. הקהילה קיימה בית- ספר יהודי, ששיעור ההרשמה בו היה הגבוה ביותר (84 אחוזים) בקנדה. בעיר פעלו שני מועדוני "בני ברית", סניף "הדסה", " פאיוניר ווימן", ה"מזרחי" ומועצה ציונית.

בשנת 1997 חיו באדמונטון כ- 5,000 יהודים.

יוסטון

נמל ומרכז תעשייתי בדרום מזרח טקסס, ארה"ב.

המאה ה -21

בשנת 2017 חיו ביוסטון 63,700 יהודים. הרוב המכריע של הקהילה היהודית של יוסטון חי באזורים שהושפעו מהוריקן הארווי ב-2017. שלושה מתוך חמישה בתי הכנסת הגדולים ביוסטון חוו הצפות גדולות בעוד שבתי יהודים רבים הוצפו ונגרם להם נזק משמעותי. מספר מחנות יהודים באזור סיפקו מחסה ליהודים וללא-יהודים שנאלצו להתפנות מבתיהם.

היסטוריה

יוסטון נוסדה בשנת 1836. לא ידוע מתי הגיע היהודי הראשון, אך ישנם רישומים של מספר יהודים שהגיעו במהלך השנים הראשונות של היישוב. יוג'ין צ'ימין (Eugene Chimene) מצוטט לעתים קרובות כיהודי הראשון של יוסטון, למרות שהוא לא מופיע ברישומים עד למפקד האוכלוסין של 1860. המפקד הזמין המוקדם ביותר לגבי אוכלוסיית יוסטון הוא משנת 1850, ומצביע על 17 יהודים מבוגרים מתוך אוכלוסייה של 1863; בשנת 1860 הנתונים היו: 68 יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת של 3768. רובם של היהודים הללו היו סוחרים ופקידים שהפעילו חנויות לממכר בגדים ומזון. מקורות מאותה עת דיווחו כי יהודי יוסטון אלה "חיו חיי נוחות". מפקד האוכלוסין של 1860 מציין שכ-60% מהיהודים היו בעלי אדמות (לעומת כ-25% משאר קבוצות המהגרים), אך היו גם יהודים אחדים ללא נכסים אישיים וללא נדל"ן.

יהודי יוסטון היו מאורגנים, באופן לא רשמי, עד לשנת 1855, כאשר נוסדה אגודת חסד יהודית. ה"אוקסידנט" ("Occident") בישר את ההתארגנות כ"חברה יהודית רגילה במדינת טקסס".

ב-8 במאי 1859 הוקמה הקהילה הראשונה, "בית ישראל", ובאוגוסט באותה שנה נחנך בית הכנסת שלה, מבנה עץ באמצע העיר. הקהילה החלה כבית כנסת אורתודוקסי על פי מקורות פולנים, למרות שרוב היהודים ביוסטון היו ממוצא גרמני. בשנת 1856 הוסב בית לבית כנסת ובשנת 1860 הוקמה קהילת "בית ישראל" האורתודוקסית, כאשר ז' אמיך (Emmich) משמש כרב ראשון, חזן ושוחט. הבניין הראשון של הקהילה הוקם בשנת 1870. בעיר נִמנו אז 9,382 תושבים, מתוכם 245 יהודים. אוכלוסייה זו כמעט תוכפל, רק 7 שנים מאוחר יותר, ל-471. העשורים האחרונים של המאה ה-19 היו עדים לתחילתה של ההגירה היהודית ליוסטון ממזרח אירופה, שהחליפה את ההגירה הגרמנית המוקדמת יותר. ככל שקהילת "בית ישראל" הפכה ליברלית יותר בהשקפה, הוקמו שתי קהילות אורתודוקסיות חדשות שהתמזגו בסופו של דבר כקהילת "עדת ישורון" ב-1891. אכסניית "בני ברית" הראשונה ו"חברת הלוואות חינם עברית" התארגנו, יחד עם "אגודת צעירים עבריים" (YMHA). המהגרים החדשים התאגדו בעיקר במסחר הקמעונאי כרוכלים וכחנוונים, אם כי היו ביניהם כמה בנקאים וכן סוחרי כותנה. הנרי ס' פוקס היה ממייסדי "בורסת הכותנה של יוסטון", מוריס לוי היה חבר ב"חברת ערוץ הספינות של יוסטון" הראשונה, ואד קליין הקים את חנות הכל-בו הראשונה של יוסטון.

בתחילת המאה ה-19 החלה תקופה של צמיחה מהירה בקהילה היהודית, שדורבנה על ידי ההוריקן של שנת 1900, שהרחיק תושבים יהודים רבים מהחוף של טקסס, ועל ידי יישום "תכנית גלווסטון". העיתון היהודי הראשון בעיר, "הג'ואיש הראלד", יצא לאור ב-1908. בתי כנסת חדשים הוקמו והחיים המוסדיים היהודיים התרחבו עם ארגונים חדשים כמו "חברת ביקור חולים", "מעגל הפועלים" (1915), "הפדרציה הציונית" (1903), "אגודות צדקה יהודיות מאוחדות" (1914), וכן השבועון "הג'ואיש הראלד" (1908).

ההצבות הצבאיות הגדולות ליד יוסטון במהלך מלחמת העולם הראשונה הביאו לזרם של אנשי שירות יהודים, שרבים מהם נשארו בעיר לאחר שחרורם. בשנת 1917 מספר התושבים היהודיים ביוסטון עמד על 5,000 נפש. עד 1920 מספרם עלה ל-10,000, קרוב לשבעה אחוזים מכלל תושבי העיר. הדמות המובילה בקהילה היהודית בתקופה זו היה הרב הנרי ברנסטון שקיבל את דוכן "בית ישראל" בשנת 1900 ובמשך 45 השנים הבאות עמד בראש הקהילה. השופט הנרי ג' דננבאום היה פעיל לאומי במאבק בעבדות הלבנה ושירת את העיר בחייה האזרחיים, יחד עם השקעה בענייני הקהילה היהודית.

הקהילה היהודית גדלה בקצב איטי יותר בין שתי מלחמות העולם, והגיעה ל-13,500 נפשות ב-1941. פעילות הקו-קלוס-קלאן באזור בשנות ה-20 וה-30 הרתיעה את היהודים מלהיכנס לפעילות אזרחית ופוליטית וכמו כן הם פחדו להתבלט. "בית אל", הקהילה הקונסרבטיבית הראשונה של טקסס הוקמה בשנת 1924. "מועצת הקהילה היהודית" התארגנה באותן שנים. "קמפיין יהודי מאוחד" שנתי הונהג בהנחיית המועצה. קרן צדקה שהושארה לקהילה על ידי פאולין סטרן וולף סייעה לתמוך ברבים מהמוסדות היהודיים של יוסטון בשנים הבאות. מבחינה דתית, נטיית הקהילה היהודית הייתה לרפורמה. אירוע ייחודי בחיים היהודיים הלאומיים התרחש ביוסטון בשנת 1943 כאשר רוב אנטי-ציוני קיצוני בקהילת "בית ישראל", הגדולה בעיר, העביר החלטה של ​​"עקרונות יסוד" שהוציאה מהקהילה את כל החברים המגלים עניין בציונות. מיעוט של מתנגדים פרשו מהקהילה כדי להקים בית כנסת חדש, "עמנואל". קהילת "בית ישראל" ביטלה את "עקרונות היסוד" מבקשת החברות שלה רק ב-1967.

צמיחת הקהילה היהודית של יוסטון לאחר מלחמת העולם השנייה לא עמדה בקצב הצמיחה הפנומנלית של העיר כולה, כך שעד 1970 ירד אחוז היהודים מכלל האוכלוסייה לפחות משני אחוזים. במידה מסוימת, ניתן לייחס זאת לעובדה שיותר מאשר במקומות אחרים בארצות הברית, בחנויות רשת ובחנויות הפצה גדולות ביוסטון, היהודים לא היו יזמים יחידים. אף על פי כן, יוסטון נותרה עיר עשירה בארגונים יהודיים. בין המוסדות האחרים היו מכון יהודי למחקר רפואי בן 12 קומות, ומרכז קהילתי יהודי בסך 3,500,000 דולר. בשנת 1967 הוקמה "ועדת יוסטון לחינוך יהודי" לתיאום פעילויות חינוכיות יהודיות.

מעט מיהודי יוסטון השתתפו בחיים הפוליטיים המקומיים. היהודי הראשון שנבחר לתפקיד פוליטי ביוסטון במאה ה-20 היה ריצ'רד גוטליב, שנבחר למועצת העיר ב-1969. יהודים בלטו יותר בעסקים, ביניהם ג'ו ויינגרטן, אחד מהחלוצים בתחום הסופרמרקטים, סיימון סאקוביץ, אחד הסוחרים המובילים ביוסטון. בתחום החינוך, נורמן האקרמן שהיה נשיא אוניברסיטת רייס ב-1970, וג'וזף מלניק, אחד הווירולוגים המובילים בעולם, היה דיקן מחלקת המחקר לתואר שני במכללת ביילור לרפואה. ד'ה' ווייט ערך והוציא לאור את שבועון ה"ג'ואיש הראלד ווייס" ("Jewish Herald Voice").

בשנות ה-70 של המאה ה-20 הקהילה היהודית של יוסטון גדלה מאוד, מ-25,000 נפש ל-45,000 נפש. העלייה שיקפה את הפריחה בכלכלת יוסטון שנמשכה עד אמצע שנות ה-80. גם בשנות ה-70 וה-80 נרשמה עלייה אדירה במוסדות היהודיים.

עד שנת 1995, לקהילה היהודית של יוסטון היו חמישה בתי ספר יומיים יהודיים עם רישום של למעלה מ-1,000 ילדים. יותר מ-3,000 ילדים השתתפו במוסדות חינוך יהודיים אחרים ברחבי הקהילה. באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 היו לקהילה היהודית 30 קהילות המייצגות כל זרם ביהדות וממוקמות גיאוגרפית בכל פינות העיר. ה"מרכז הקהילתי היהודי" של יוסטון סיפק שירותים לגיל הרך, אתר קמפינג יומי, ואתר קמפינג לתושבים, ומתקן לוויין במערב יוסטון.

במהלך שנות 1980 ו-1990 הפדרציה היהודית גייסה 3 מיליון דולר לחידוש שכונות בישראל ויותר מ-10 מיליון דולר להצלה וליישובם מחדש של יהודי ברית המועצות לשעבר. ב-2014 הם גייסו כמעט 14 מיליון דולר למטרות יהודיות מקומיות, לאומיות ובינלאומיות.

ביוסטון נפתח ב-1996 "מרכז לחינוך השואה ומוזיאון הזיכרון". המוזיאון מציג תערוכת קבע המספרת את סיפוריהם של ניצולי שואה החיים באזור יוסטון. מוזיאון הזיכרון של יוסטון הוא אנדרטת השואה הרביעית בגודלה בארצות הברית. למבקרים במוזיאון ניתנת גישה לספריית בוניוק (Boniuk), הכוללת יותר מ-5,000 כרכים על השואה ולמספר ארכיונים.

הקהילה היהודית של יוסטון גדלה והחלה לשלב מסורות וסניפים רבים ושונים. בתחילת המאה ה-21 היא הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות בדרום והמשיכה לתרום לחיי התרבות והכלכלה באזור. מחקר משנת 2001 מאוניברסיטת רייס הציב את האוכלוסייה היהודית ביוסטון רבתי על כ-47,000. בשנת 2003, האוכלוסייה הכוללת של יוסטון הייתה קצת יותר מ-2 מיליון נפשות.

עד המאה ה-21, יוסטון אירחה מגוון ארגונים, ועדות, בתי ספר ושירותי כשרות. "הפדרציה היהודית של יוסטון רבתי", "שירות למשפחה יהודית" ו"אגודת הלוואות חינם יהודית" הם רק אחדים מנותני השירותים לקהילה היהודית, מספקים סיוע כספי ושירותים סוציאליים. "המרכז הגריאטרי היהודי שבעה דונם" הוא מוסד דיור מוגן הנתמך על ידי הפדרציה. מוסדות יהודיים חשובים נוספים כוללים את "המרכז הקהילתי היהודי" (JCC) של העיר ו"מרכז חב"ד לובאוויטש". שותף של הפדרציה, "המרכז הקהילתי היהודי אוולין רובנשטיין של יוסטון" מציע תכניות רבות לילדים, למשפחות ולמבוגרים צעירים. ארגונים דתיים כמו "מרכז חב"ד לובאוויטש" ו"קרן הלל מיוסטון רבתי" פועלים לחיזוק הקשרים היהודיים בתוך הקהילה ומתפקדים כמשאבים קהילתיים לסטודנטים ואנשי מקצוע יהודים.

בתחום החינוך ישנם מספר בתי ספר יהודיים. "בית הספר וויליאם ס' מאלב" בבית ישורון הוא קונסרבטיבי, "בית הספר אירווין מ' שלנקר" בבית ישראל הוא רפורמי ו"בית הספר היומי לתורה של יוסטון" הוא אורתודוקסי ומזוהה עם תנועת חב"ד. בתי ספר נוספים כוללים את "אמרי/ויינר", בית ספר תיכון, "אקדמיית רוברט מ' ברן", ובית ספר יסודי ותיכון אורתודוקסי, והאקדמיה העברית לשעבר. בשנת 2008 נפתח "מרכז חי ללמידה" המאכלס קהילה ומספר כיתות. המרכז הוקם על ידי הקהילה האורתודוקסית ומזוהה עם היהדות החסידית.

החיים הדתיים ביוסטון מכסים מגוון רחב של תנועות, מרפורמיות ועד לאורתודוקסית. עד שנת 2011 היו בעיר עשרים ושלושה בתי כנסת שונים. לפי מרכז המחקר פיוּ (Pew), יהודים אורתודוקסים הם הפלח הגדול ביותר באוכלוסייה היהודית. בשנת 2012, האיחוד האורתודוקסי תיאר את יוסטון כעיר המציעה חיים אורתודוקסים במחירים סבירים. בעוד מספר הקהילות גדל, מחקר משנת 2001 מצא כי 60% מהיהודים המסונפים הם חברים בשלוש הקהילות הגדולות בעיר, "בית ישורון", "בית ישראל" ו"עמנואל". בשנת 2011, היו בקהילת "בית ישורון" 2,170 משפחות, והפך אותה לקהילה השמרנית הגדולה ביותר במדינה כולה. באותה שנה היו ב"בית ישראל" 1,700 משפחות חברים. גם "בית ישראל" וגם "בית ישורון" ממוקמות בשכונת מאיירלנד בדרום מערב יוסטון.

יהודי יוסטון התרכזו ברובם בחלק הדרום-מערבי של העיר. בשנות ה-1980, רבע מהאוכלוסייה היהודית התגוררה רק בשניים מהמיקודים של העיר. כמחציתם התגוררו באזורים של בלייר, בראסווד ומאיירלנד. אמנם יש מובלעות יהודיות, אבל אין שכונה שבה היהודים מהווים את הרוב. מאז 1980 יהודים עוברים בהדרגה לפרברים. במקביל, יהודים רבים מרחבי ארצות הברית הגיעו ליוסטון ולערים המקיפות. ב-1990 התפשטה הקהילה היהודית לאזורים כמו וודלנדס (Woodlands), ספרינג (Spring) והמבל (Humble), שם הם הקימו קהילות. לפי נתוני "שירות משפחה יהודית", ישנן קהילות יהודיות גדולות באזורי הפרברים של פירלנד (Pearland) וקליר לייק (Clear Lake). ישנה גם קהילה מתפתחת בקייטי, אזור הידוע במספרם הרב של יהודי רוסיה וישראל. עם זאת, למרות פיזור היהודים לפרברים, מרכז הקהילה היהודית של יוסטון נשאר במאיירלנד. שכונה זו בדרום מערב יוסטון נקראה על שם משפחת מאייר שרכשה אלפי דונמים של אדמה.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
אורי מאיר

Uri Mayer (b.1946), conductor and violinist, born in Targu Mures, Romania. His family immigrated to Israel and he grew up in Israel. Mayer attended the Tel Aviv Conservatory from 1958 to 1964 and studied at the Rubin Music Academy of Tel Aviv University. From 1964 to 1970, he was an assistant conductor of the National Youth Orchestra of Israel. He studied conducting at the Juilliard School of Music in New York from 1968 to 1970 abd during the same time he also conducted the New York Youth Symphony, performed with the New York Philharmonic Orchestra, and was the principal violinist of the American Symphony Orchestra under Leopold Stokowski, who offered him an assistant position in 1970. Meyer became the principal violinist of the Montreal Symphony Orchestra in 1970. From 1974 to 1976, he was the musical director of the University Philharmonia and the University of Michigan's Contemporary Directions Ensemble. He then returned to the Montreal Symphony Orchestra as the first violinist, and then becoming its assistant conductor in 1980. From 1981 to 1995, Mayer was the musical director of the Edmonton Symphony Orchestra. He was also the musical director of the Rice University Orchestra in Houston from 1986 to 1988 and the principal conductor of the Orchestra London Canada from 1988 to 1994. From 1991 to 1999, he was the artistic director of the Israel Sinfonietta, and from 1994 to 2000, he was the chief conductor of the Kansai Philharmonic Orchestra in Osaka, Japan. 

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מאייר
MAYER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

פירושו המילולי של השם מאיר (מאיאר) בגרמנית הוא "חוואי", "איכר". אבל בתור שם משפחה יהודי הוא גרסה של השם העברי מאיר. בתקופת התלמוד חכמים שהצטיינו בבהירות ההסברים שלהם נקראו לפעמים בשם מאיר. אחד התלמידים של רבי עקיבא, ששמו היה ככל הנראה נהוראי, ידוע בשם רבי מאיר בזכות יכולתו "להאיר" על ההלכה היהודית. שמות יהודיים בעלי משמעות דומה כוללים את יאיר ואת נהוראי ("אור", בארמית) והגרסאות שלהם. שמות דומים במשמעותם כוללים את אורי ושרגא (שפירושו בארמית, "אש"). כשם משפחה מאיר מתועד בעיר ארל, צרפת, במאה ה-13. הוא מופיע בצורה מייגר במאה ה-14 בסטרסבורג; מאיר מבמאה מה-15 בצרפת; ומאיר במאה ה-18 בגרמניה. גרסאות נוספים כוללים את מאי בגרמניה ופולין ומאיור בטורקיה, שניהם במאה ה-16; מאיר בצרפת וגרמניה; ומרירו ומריטו במרוקו. שמות המשפחה מאירסון, מאירוביץ', מאירוביץ, מרוביץ' ובן מאיר הם כולם פטרונימים והפירוש שלהם הוא "בנו של מאיר". בתור שם יהודי, מאי מתועד בפרנקפורט אם מיין, גרמניה, במאה ה-15; ובטירול, אוסטריה, במאות ה-16 וה-18. שם המשפחה מאי מתועד גם בפולין ובאיטליה.

מאיר מתועד כשם משפחה יהודי באמצע המאה ה-18 בעיר ננסי ובפריס, צרפת.

אישים מוכרים אשר נשאו שם משפחה זה כוללים במאה ה-19 מנהיג הקהילות היהודיות והיועץ של ראש ממשלת באדן, דויד מאיר, היהודי הראשון אשר כיהן בממשלת מדינת באדן בגרמניה; ובמאה ה-20 כוללים את המדינאי הצרפתי רנה מאיר ואת מפיק הקולנוע לואיס בורט מאירף הנשיא הראשון של אולפני מטרו-גולדווין-מאיר. במאה ה-20 מאיר מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת מאיר אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראינה) לפני מלחמת העולם השנייה (1945-1939). כל קהילת ז'אדובה גורשה למחנות מוות ביולי 1941.

טארגו מורש

טארגו מורש

Targu Mures ,Târgu Mureș

בהונגרית: Marosvásárhely; בגרמנית: Neumarkt am Mieresch


(בהונגרית מארושוואשארהיי, בגרמנית נוימארקט)
עיר בטראנסילבאניה הצפונית, רומניה. עד סוף מלחמת-העולם הראשונה ובשנים 1945-1940 בהונגריה.

משנת 1650 חל איסור על התיישבות יהודים בארגו מורש ובמשך מאתיים שנה לערך התגוררו יהודים בכפרים הסמוכים לעיר. בשנות ה-40 של המאה ה-19 ישבו בעיר עצמה כמה עשרות יהודים ואחרי שנת 1848 - כ-170.

אחרי קונגרס יהודי הונגריה, בשנים 1879-1869, פעלה במקום קהילה ניאולוגית, שהגדירה את עצמה כקהילת סטאטוס קוו. ב-1871 נוסדה קהילה אורתודוקסית.

בית-כנסת חדש ומפואר נחנך ב-1899.

לקהילה האורתוודוקסית היתה ישיבה, ובית-ספר מטעם הקהילה פעל בשנים 1940-1880.

ב-1910 מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר 2,755 נפשות, ואחרי מלחמת-העולם הראשונה קרוב ל-3,250 נפש (יותר מ- 10 אחוזים מכלל האוכלוסייה).

בין שתי מלחמות-העולם התנהלה בקהילה פעילות תרבותית ופעילות ציונית ענפה, ותקופת-מה פעל במקום מרכז תנועת-הנוער הציונית "אביבה-באריסיה".

ערב מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) חיו בטארגו-מורש 5,193 יהודים.

בימי מלחמת העולם השנייה, ב-1944, נתחם גיטו בטארגו מורש, רוכזו בו כ-6,000 יהודי העיר והסביבה. תוך זמן קצר שלחו הגרמנים את כולם אל מחנה ההשמדה אושוויץ; ביניהם היה רב הקהילה החרדית מנחם עמנואל סופר ורב הקהילה הליבראלית ד"ר פרנץ לוי.

ב-1947 חזרו 820 יהודים; חלקם עלו לישראל והשאר היגרו למקומות אחרים.

ב-1971 התגוררו בטארגו מורש כמאתיים יהודים, ולא היה להם רב.

ניו יורק

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

מונטריאול

מונטריאול

Montreal

מונטריאול, העיר השנייה בגודלה בקנדה, במחוז קוויבק.

אוכלוסיית הקהילה היהודית במטרופולין מונטריאול, הוותיקה והגדולה ביותר בקנדה, נאמדה ב-121,000 בשנת 1970 מתוך 2.4 מיליון תושבים בקירוב.

יהודים הגיעו למונטריאול לראשונה ב-1760 כקצינים בצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל אמהרסט (Amherst), ולאחר כניעת העיר לבריטים ב-8 בספטמבר 1760, התיישבו יהודים אחדים במונטריאול כסוחרים, סוחרי פרוות, יצואנים ויבואנים. המתיישבים היהודים הראשונים במונטריאול התגוררו בעבר בניו יורק, שבה בית הכנסת היחיד היה קהילת "שארית ישראל", שבאה בעקבות "המנהג הספרדי".

בדצמבר 1768, כשהיו מספיק תושבים יהודים קבועים במונטריאול, הוקמה קהילה, שאימצה את אותו השם, ונהגה לפי המנהג הספרדי, כמו בבית הכנסת שבו התפללו בניו יורק. הקהילה לא קיבלה הכרה רשמית ומשפטית של הממשלה עד 1831. הרב הראשון של קהילת "שארית ישראל" היה הרב יעקב רפאל כהן. בשנים 1882-1847 שימש הרב אברהם דה סולה (Abraham de Sola), נכדו של הרב רפאל מלדולה (Raphael Meldola), החכם של הקהילה הספרדית בלונדון, כמנהיג רוחני לקהילה הספרדית ולקהילה הפורטוגזית במונטריאול. זמן קצר לאחר הגעתו למונטריאול הוא מונה לפרופסור לספרות עברית ומזרחית באוניברסיטת מקגיל (McGill), היה במשך שנים רבות נשיא אגודת הטבע של מונטריאול, היה סופר פורה בנושאים דתיים והיסטוריים יהודיים, והיה היהודי הראשון שזכה בתואר הכבוד: LLd מאת אוניברסיטת מקגיל (בשנת 1858). רק בשנת 1858 יכלו יהודים, שהעדיפו את המנהג האשכנזי, רובם היו קודם לכן בני עדות ספרד ופורטוגל, לרכוש חלקה ולהקים בית כנסת בשם: בית הכנסת הגרמני והפולני. לאחר מכן שונה שמו של בית הכנסת: "שער השומרים", והיה לבית הכנסת האורתודוקסי האשכנזי הראשון שהוקם בקנדה.

מספר הקהילות היהודיות במטרופולין מונטריאול גדל במהירות עד 1946, וב-1970 היו 40 בתי כנסת, מתוכם 33 אורתודוקסיים, שלושה קונסרבטיביים, שלושה רפורמיים ואחד שיקומי.

בהתאם לחוק הבריטי של צפון אמריקה משנת 1867 היו בקוויבק רק שני סוגים של בתי ספר ציבוריים נתמכי מס, האחד רומאי-קתולי והשני פרוטסטנטי. כל מיסי בית הספר ששולמו על ידי בעלי רכוש יהודים הועברו לוועד בית הספר הפרוטסטנטי, ובתמורה לילדים יהודים הייתה הזכות ללמוד בבתי הספר הפרוטסטנטים של מונטריאול רבתי, והיו פטורים מלימודי הדת הנוצרית לפי בקשת הוריהם.

משנת 1903 ואילך, בזמנים שונים, נעשו ניסיונות על ידי הקהילה היהודית במונטריאול להשיג שינויים בחקיקה שתקים מערכת חילונית לא-דתית של בתי ספר ציבוריים או בתי ספר יהודיים הנתמכים במקביל על ידי מס, ועם סמכויות שוות לציבור הקתולי והפרוטסטנטי הקיים, אך ללא הצלחה. לאחר משא ומתן ממושך, בשנת 1968, חמישה יהודים מונו על ידי ממשלת מחוז קוויבק להנהלת בית הספר הפרוטסטנטי של מונטריאול רבתי, מתוך רשימה שהומלצה על ידי הקונגרס היהודי הקנדי. המועצה הפרוטסטנטית הסכימה לקבל כ"בתי ספר נלווים" את אותם בתי ספר, יסודיים ותיכוניים, יהודים התנדבותיים בעלי אותם סטנדרטים ותקנות פדגוגיות הנוגעות להכשרת צוותי הוראה, תכניות לימודים ומשכורות, ולשלם מענק שנתי של 350 דולר לכל תלמיד יהודי הלומד בתשעה מבתי ספר יהודיים "עמיתים" אלה, ואת לימודי העברית והוראת הדת מימנו בתי הספר היהודיים ה"עמיתים" עצמם. בשנת 1969 למדו כ-5,000 ילדים בבתי הספר היהודיים במונטריאול, אשר אושרו כ"בתי ספר נלווים", שקיבלו מענק לנפש כאמור, ו-17,000 ילדים יהודים למדו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים הפרוטסטנטים בשנת 1969.

היהודים היוו את הקבוצה האתנית השלישית בגודלה במטרופולין מונטריאול, במהלך התקופה שבין 1901 ל-1961, עלו עליהם ה​​אוכלוסיות ממוצא צרפתי עם 64.2% ואלה ממוצא אנגלו-קלטי עם 17.9%. 34% מכלל האוכלוסייה היהודית של קנדה חיה במונטריאול. עד 1961 אחוז זה עלה ל-40.4.

בשנת 1961 היו 72 ערים, עיירות וכפרים במה שמכונה אזור מפקד האוכלוסין הפרברי של מונטריאול, וב-64 מהם התגוררו יהודים. היו שבע ערים ועיירות פרבריות באזור המטרופולין של מונטריאול, כל אחת עם אוכלוסייה יהודית המונה מעל 1,000 תושבים. פרברי מגורים אלה, עם אוכלוסייתם היהודית ב-1961, היו אאוטרמונט (Outremont) (9,033), קוט סנט רו (Cote St. Rue) (8,307), סנט לורן (7,696), צ'ומדי (Chomedy) (3,493), מאונט רויאל (2,617), ווסטמאונט (Westmount) (2,222) והמפסטד (1,560).

רוב האוכלוסייה היהודית במטרופולין מונטריאול בשנת 1961 היו ילידי קנדה (56.9%), ואילו 11.7% נולדו בפולין; 10.0% ברוסיה; 4.4% ברומניה; 3.6% בהונגריה; 2.3% בארצות הברית; 1.6% בבריטניה; 4.4% בשאר מדינות אירופה; ו-5.1% במדינות אחרות.

53.8% מכלל האוכלוסייה היהודית של מטרופולין מונטריאול בשנת 1961 דיווחו על אנגלית כשפת האם שלהם ו-30.2% דיווחו על יידיש כשפת האם; בעוד ש-97.2% דיברו אנגלית וצרפתית. יהודים העוסקים במסחר היוו 30% מכלל כוח העבודה היהודי במטרופולין מונטריאול ב-1961, ואחריהם 22% בתעשייה, 16% כפקידים, 13% כפרופסורים, 12% בשירות, 2% בתחבורה ובתקשורת, 1% בבניין ו-1% בעבודה בלתי מיומנת.

בשנת 1970 נמצא במונטריאול המטה הלאומי של כמעט כל הארגונים הקהילתיים היהודיים בקנדה. "אגודת הרווחה היהודית הצעירה" שנוסדה במונטריאול בשנת 1863 הייתה הארגון היהודי הראשון לרווחה חברתית בקנדה. מטרת הארגון הייתה לסייע לזרם הגובר של מהגרים יהודים הנמלטים מאפליה ומרדיפות במזרח אירופה. ב-1900 הארגון שינה את שמו ל"מכון הברון דה הירש" כהוקרה על המענקים המופלאים שהעניקה לו הברונית קלרה דה הירש. ככל שהאוכלוסייה היהודית במונטריאול גדלה, הקהילה היהודית של מונטריאול החלה לתמוך בעצמה והתרבו הקמפיינים לגיוס כספים; ובשנת 1916 התאחדו "מכון הברון דה הירש", בית הנופש "הר סיני", בית המרקחת "הרצל",

ובית האבות היהודי לקשישים והיוו את "הפדרציה של שירותי הקהילה היהודית". במהלך התקופה שבין 1916 ל-1965 מספר רשויות הרווחה והבריאות היהודיות התרבו במהירות, והצורך בכספים רבים יותר, הדרושים לתחזוקתן, הביא לארגון מסע התרמה יהודי משולב ב-1941, אשר בשנת 1951 הצטרף למסע התרמה מאוחד שנתי לגיוס כספים עבור ישראל. ב-1965 הצורך בתיאום, תכנון, גיוס כספים ופעולה משותפת גדולה יותר בענייני הקהילה היהודית הביא לארגון מחדש של הפדרציה של מונטריאול לשירותי הקהילה היהודית ולהקמת גוף חדש מקיף בשם "קהילה יהודית מאוחדת" של מונטריאול.

חברי הקהילה היהודית במונטריאול בלטו בחיים הפוליטיים, המוזיקליים, הספרותיים והאמנותיים של קנדה, במהלך המאה האחרונה. לזרוס פיליפס, עורך דין יהודי בולט, הפעיל בחיי הקהילה היהודית, מונה לחבר בסנאט הקנדי ב-1969. ב-1970 ויקטור גולדבלום, שנבחר מחדש כחבר בבית המחוקקים של מחוז קוויבק, הפך ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד שר בממשלת המחוז של קוויבק. יהודי מונטריאול מהווים את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בקנדה. הקהילה היא מהוותיקות והמאוכלסות במדינה, כ-23% מכלל האוכלוסייה.

בשנת 2011 מנתה האוכלוסייה היהודית במונטריאול כ-91,000, עם למעלה מ-40,000 משקי בית יהודיים. היהודים היוו 2.4% מכלל אוכלוסיית העיר. הקהילה הייתה מורכבת מכמה קבוצות יהודיות שונות שהתיישבו בקנדה בתקופות זמן שונות ובנסיבות שונות. גלי ההגירה האחרונים כללו יהודים מברית המועצות לשעבר (חלקם הגיעו דרך ישראל), צרפת, ארגנטינה ומספר קטן של יהודי אתיופיה, מישראל.

מאז תחילת המאה ה-20 הקימה הקהילה היהודית של מונטריאול ארגונים רבים. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות, בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. בשנת 1965 הוקמה פדרציה לארגון טוב יותר של תכנון קהילתי וגיוס כספים. במקור, הפדרציה הזו הייתה ידועה בשם "שירותי הקהילה היהודית המאוחדת", אך שמה שונה לפדרציה CJA (מרכז לאמנות יהודית) ב-1990.

הפדרציה תומכת במספר ארגונים ברחבי העיר מונטריאול. בשל תמיכתם הנרחבת בישראל והקצאה מקומית לשירותים חברתיים ותוכניות חינוכיות, הקהילה היהודית של מונטריאול נחשבת לאחת הקהילות הנדיבות ביותר לנפש בכל צפון אמריקה. ארגונים יהודיים בולטים נוספים הם "קרן הקהילה היהודית", "האגודה הגניאלוגית היהודית" של מונטריאול, "המועצה הקנדית של ישראל", "בני ברית" קנדה, הקונגרס היהודי הקנדי, ושירותי הסיוע של המהגרים היהודים.

החיים הדתיים בקרב יהודי מונטריאול מגוונים למדי. בעוד שהקהילות האורתודוקסיות מהוות את הרוב המכריע של בתי הכנסת בעיר, ישנן גם קהילות רפורמיות, שיקומיות ורקונסטרוקטיביות רבות. גם בתוך התנועה האורתודוקסית יש קשת רחבה של קהילות, הכוללות כמה זרמים חסידיים, אורתודוקסיים מודרניים, חרדים וספרדים. מבחינה היסטורית היהדות האורתודוקסית הייתה חזקה מאוד במונטריאול.

 מאז תחילת המאה ה-21, חסידות "חב"ד ליובאוויטש" הפגינהה נוכחות משמעותית באזורי "Côte des Neiges" ("חוף השלג") והמפסטד (Hampstead).

בית הכנסת הספרדי והפורטוגלי, הידוע גם בשם "שארית ישראל", הוא בית הכנסת העתיק ביותר במונטריאול. זוהי גם הקהילה הוותיקה ביותר בקנדה. בית הכנסת הוקם רשמית בשנת 1768. הבניין המקורי שלו, שעוצב בסגנון יהודי-מצרי, היה מקום התפילה הלא קתולי הראשון בכל מחוז קוויבק. זה נותר מקום התפילה היהודי היחיד במונטריאול עד 1846.

החל מהמאה ה-19, רוב המשפחות היהודיות בחרו לשלוח את ילדיהן לבתי ספר יהודיים פרטיים. בין אם בשל הפרדה או האופי הווידוי של בתי הספר הציבוריים במונטריאול, הקהילה היהודית הקימה מספר בתי ספר משלה. נכון לשנת 2015 היו במונטריאול כ-13 בתי ספר יהודיים פרטיים. יותר ממחצית מהילדים היהודיים, בגיל בית הספר, לומדים בבתי ספר יהודיים פרטיים. כמחצית מהתלמידים היהודים שמסיימים את לימודיהם בבית הספר היסודי היהודי ממשיכים ללמוד בתיכון היהודי. החינוך היהודי במונטריאול מגוון למדי. ישנם בתי ספר פרטיים רבים המזוהים עם מגוון רחב של תנועות וקהילות יהודיות, כולל אורתודוקסים, חרדים, חסידיים, קונסרבטיביים, יידישיסטים וספרדים.

בנוסף יש כמה תנועות וארגוני נוער, ורשת מבוססת של קייטנות, פעילויות צהרונים ותוכניות חינוכיות. מרכזי התרבות היהודיים הגדולים בעיר כוללים את המוזיאון היהודי של מונטריאול (נוסד ב-2010), המרכז להנצחת השואה במונטריאול, הספרייה הציבורית היהודית, המרכז הקהילתי היהודי מיילס נאדה (Miles Nada), והמרכזים הקהילתיים היהודיים, אגודה יהודית של צעירים וצעירות (YM-YWHA) של מונטריאול: מחנה בן וויידר לצעירים ולצעירות יהודים (Ben Weider JCC) ומחנה קאנטרי לצעירים. ישנם גם יותר מ-25 מרכזי חב"ד שונים ברחבי מונטריאול רבתי.

האזור עם האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר במונטריאול הוא חוף סנט לוק (19,395), שבו היהודים מהווים כמעט 63% מכלל האוכלוסייה. חוף סנט לוק מתגאה גם באוכלוסייה הספרדית הגדולה ביותר במונטריאול (5,580). קבוצות גדולות של יהודים ספרדים מתגוררות גם בוויל סנט לורן (Ville St. Laurent) (3,365), ובאי המערבי (2,205). האוכלוסייה השנייה בגודלה נמצאת באי המערבי, עם 12,055 תושבים יהודים. בפרבר האמיד המפסטד (Hampstead) ישנה הצפיפות הגבוהה ביותר של יהודים מכל אזור אחר, כ-75% מכלל אוכלוסייתו. אזורים אחרים עם אוכלוסייה יהודית גדולה כוללים את סנט לורן, סנודון (Snowdon) וקוט דה נייז' (Côte des Neiges).

במונטריאול יש גם מספר מובלעות חרדיות. באוטרמונט (Outremont) נמצאות שלוש השושלות החסידיות בלז, סאטמר וסקבר (Skver); בקוט דה נייז' נמצאת קהילה גדולה של ליובאוויטש; ובפרבר בויסברנד (Boisbrand) נמצאת קהילת הטאש (Tash), קבוצה שמקורה בהונגריה.

כמעט שליש מאוכלוסיית מונטריאול היהודית נולדה מחוץ לקנדה. גלי ההגירה הגדולים ביותר היו מצפון אפריקה וממזרח אירופה, כולל מברית המועצות לשעבר.

בנוסף לאנדרטת השואה, המוזיאון היהודי והספרייה היהודית הציבורית, ניתן למצוא את ציוני הדרך ונקודות העניין היהודיות המשמעותיות ביותר ברובע ההיסטורי היהודי. הרובע ממוקם בשדרות סנט לורן, או ברחוב הראשי; בעבר, בשכונה היסטורית זו היו מספר בתי כנסת ועסקים יהודיים. עד 1871, נוצרה מובלעת יהודית של 400 אנשים ויידיש הייתה השפה המשותפת. רחובות ראשיים נוספים כוללים את רחוב קלארק, פארק אווניו, רחוב סנט אורבן ורחוב אספלנדה (Esplanade).

בתי חולים שונים ומתקני בריאות, שהוקמו על ידי יהודים, משרתים הן את הקהילה היהודית, והן את הקהילה הלא-יהודית, של מונטריאול. ראויים לציון הם בתי החולים: הר סיני ובית החולים היהודי הכללי. האחרון מספק טיפול כללי ומיוחד, והוא הוקם בחלקו על ידי הנדבן היהודי אלן ברונפמן. לאחר משבר, בשנת 1931, והחל משנת 1933 הוא נקרא רשמית בית החולים היהודי הכללי. החולה הראשון אושפז בשנה שלאחר מכן. שירותי בריאות יהודיים נוספים כוללים את דונלד ברמן מיימונידס (טיפול גריאטרי) ואת בית מרים, מרכז שיקומי המספק שירותי מגורים לילדים ולמבוגרים עם מוגבלויות.

ברחבי מונטריאול נמצאים פרסומים יהודיים של העיר עצמה. הגדול והידוע ביותר מביניהם הוא "מגזין יהודי מונטריאול", מקור ראשון לכל מה שנוגע ליהודים. לפרסום בתפוצה נרחבת יש קהל קוראים של יותר מ-90,000. "מגזין יהודי מונטריאול" כולל מגוון רחב של מאמרים ומאמרי מערכת על אירועים קהילתיים, פעילויות מקומיות וחדשות בינלאומיות.

אדמונטון
אדמונטון Edmonton

בירת מדינת אלברטה, מערב-קנדה.


יהודים התיישבו באדמונטון לראשונה בשנת 1891. ב- 1907 נרכשה חלקת אדמה לבית-עלמין ונעשו סידורים ראשונים למתן חינוך יהודי.

כעבור שנים אחדות נפתח "תלמוד תורה", ועברית הייתה בו שפת-הוראה, והוא שימש דוגמה למוסדות מסוגו בכל מערב-קנדה.

ב- 1932 נתמנה לרב הקהילה ר' יעקב אייזן, והיה ראשון הרבנים דוברי אנגלית ממערב לוויניפג. בין האישים המרכזיים בקהילת אדמונטון היו: אברהם קריסטאל, גבאי בית הכנסת הראשון "בית-ישראל" (1906); ויליאם דיאמונד, יליד וילנה, ששימש כגבאי במשך כ- 20 שנה; אייב מילר (1964-1897), חבר מועצת העיר וציר ליבראלי בבית-המחוקקים באלברטה (1959-1955); ג'והן דאואר (1959-1778), נשיא לשכת המסחר; סמואל ליברמן (נ' 1922), שופט בין הדין העליון באלברטה.

בשנת 1970 היה מספר תושבי אדמונטון 410,100, מזה כ- 2,700 יהודים. הקהילה קיימה בית- ספר יהודי, ששיעור ההרשמה בו היה הגבוה ביותר (84 אחוזים) בקנדה. בעיר פעלו שני מועדוני "בני ברית", סניף "הדסה", " פאיוניר ווימן", ה"מזרחי" ומועצה ציונית.

בשנת 1997 חיו באדמונטון כ- 5,000 יהודים.

יוסטון

יוסטון

נמל ומרכז תעשייתי בדרום מזרח טקסס, ארה"ב.

המאה ה -21

בשנת 2017 חיו ביוסטון 63,700 יהודים. הרוב המכריע של הקהילה היהודית של יוסטון חי באזורים שהושפעו מהוריקן הארווי ב-2017. שלושה מתוך חמישה בתי הכנסת הגדולים ביוסטון חוו הצפות גדולות בעוד שבתי יהודים רבים הוצפו ונגרם להם נזק משמעותי. מספר מחנות יהודים באזור סיפקו מחסה ליהודים וללא-יהודים שנאלצו להתפנות מבתיהם.

היסטוריה

יוסטון נוסדה בשנת 1836. לא ידוע מתי הגיע היהודי הראשון, אך ישנם רישומים של מספר יהודים שהגיעו במהלך השנים הראשונות של היישוב. יוג'ין צ'ימין (Eugene Chimene) מצוטט לעתים קרובות כיהודי הראשון של יוסטון, למרות שהוא לא מופיע ברישומים עד למפקד האוכלוסין של 1860. המפקד הזמין המוקדם ביותר לגבי אוכלוסיית יוסטון הוא משנת 1850, ומצביע על 17 יהודים מבוגרים מתוך אוכלוסייה של 1863; בשנת 1860 הנתונים היו: 68 יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת של 3768. רובם של היהודים הללו היו סוחרים ופקידים שהפעילו חנויות לממכר בגדים ומזון. מקורות מאותה עת דיווחו כי יהודי יוסטון אלה "חיו חיי נוחות". מפקד האוכלוסין של 1860 מציין שכ-60% מהיהודים היו בעלי אדמות (לעומת כ-25% משאר קבוצות המהגרים), אך היו גם יהודים אחדים ללא נכסים אישיים וללא נדל"ן.

יהודי יוסטון היו מאורגנים, באופן לא רשמי, עד לשנת 1855, כאשר נוסדה אגודת חסד יהודית. ה"אוקסידנט" ("Occident") בישר את ההתארגנות כ"חברה יהודית רגילה במדינת טקסס".

ב-8 במאי 1859 הוקמה הקהילה הראשונה, "בית ישראל", ובאוגוסט באותה שנה נחנך בית הכנסת שלה, מבנה עץ באמצע העיר. הקהילה החלה כבית כנסת אורתודוקסי על פי מקורות פולנים, למרות שרוב היהודים ביוסטון היו ממוצא גרמני. בשנת 1856 הוסב בית לבית כנסת ובשנת 1860 הוקמה קהילת "בית ישראל" האורתודוקסית, כאשר ז' אמיך (Emmich) משמש כרב ראשון, חזן ושוחט. הבניין הראשון של הקהילה הוקם בשנת 1870. בעיר נִמנו אז 9,382 תושבים, מתוכם 245 יהודים. אוכלוסייה זו כמעט תוכפל, רק 7 שנים מאוחר יותר, ל-471. העשורים האחרונים של המאה ה-19 היו עדים לתחילתה של ההגירה היהודית ליוסטון ממזרח אירופה, שהחליפה את ההגירה הגרמנית המוקדמת יותר. ככל שקהילת "בית ישראל" הפכה ליברלית יותר בהשקפה, הוקמו שתי קהילות אורתודוקסיות חדשות שהתמזגו בסופו של דבר כקהילת "עדת ישורון" ב-1891. אכסניית "בני ברית" הראשונה ו"חברת הלוואות חינם עברית" התארגנו, יחד עם "אגודת צעירים עבריים" (YMHA). המהגרים החדשים התאגדו בעיקר במסחר הקמעונאי כרוכלים וכחנוונים, אם כי היו ביניהם כמה בנקאים וכן סוחרי כותנה. הנרי ס' פוקס היה ממייסדי "בורסת הכותנה של יוסטון", מוריס לוי היה חבר ב"חברת ערוץ הספינות של יוסטון" הראשונה, ואד קליין הקים את חנות הכל-בו הראשונה של יוסטון.

בתחילת המאה ה-19 החלה תקופה של צמיחה מהירה בקהילה היהודית, שדורבנה על ידי ההוריקן של שנת 1900, שהרחיק תושבים יהודים רבים מהחוף של טקסס, ועל ידי יישום "תכנית גלווסטון". העיתון היהודי הראשון בעיר, "הג'ואיש הראלד", יצא לאור ב-1908. בתי כנסת חדשים הוקמו והחיים המוסדיים היהודיים התרחבו עם ארגונים חדשים כמו "חברת ביקור חולים", "מעגל הפועלים" (1915), "הפדרציה הציונית" (1903), "אגודות צדקה יהודיות מאוחדות" (1914), וכן השבועון "הג'ואיש הראלד" (1908).

ההצבות הצבאיות הגדולות ליד יוסטון במהלך מלחמת העולם הראשונה הביאו לזרם של אנשי שירות יהודים, שרבים מהם נשארו בעיר לאחר שחרורם. בשנת 1917 מספר התושבים היהודיים ביוסטון עמד על 5,000 נפש. עד 1920 מספרם עלה ל-10,000, קרוב לשבעה אחוזים מכלל תושבי העיר. הדמות המובילה בקהילה היהודית בתקופה זו היה הרב הנרי ברנסטון שקיבל את דוכן "בית ישראל" בשנת 1900 ובמשך 45 השנים הבאות עמד בראש הקהילה. השופט הנרי ג' דננבאום היה פעיל לאומי במאבק בעבדות הלבנה ושירת את העיר בחייה האזרחיים, יחד עם השקעה בענייני הקהילה היהודית.

הקהילה היהודית גדלה בקצב איטי יותר בין שתי מלחמות העולם, והגיעה ל-13,500 נפשות ב-1941. פעילות הקו-קלוס-קלאן באזור בשנות ה-20 וה-30 הרתיעה את היהודים מלהיכנס לפעילות אזרחית ופוליטית וכמו כן הם פחדו להתבלט. "בית אל", הקהילה הקונסרבטיבית הראשונה של טקסס הוקמה בשנת 1924. "מועצת הקהילה היהודית" התארגנה באותן שנים. "קמפיין יהודי מאוחד" שנתי הונהג בהנחיית המועצה. קרן צדקה שהושארה לקהילה על ידי פאולין סטרן וולף סייעה לתמוך ברבים מהמוסדות היהודיים של יוסטון בשנים הבאות. מבחינה דתית, נטיית הקהילה היהודית הייתה לרפורמה. אירוע ייחודי בחיים היהודיים הלאומיים התרחש ביוסטון בשנת 1943 כאשר רוב אנטי-ציוני קיצוני בקהילת "בית ישראל", הגדולה בעיר, העביר החלטה של ​​"עקרונות יסוד" שהוציאה מהקהילה את כל החברים המגלים עניין בציונות. מיעוט של מתנגדים פרשו מהקהילה כדי להקים בית כנסת חדש, "עמנואל". קהילת "בית ישראל" ביטלה את "עקרונות היסוד" מבקשת החברות שלה רק ב-1967.

צמיחת הקהילה היהודית של יוסטון לאחר מלחמת העולם השנייה לא עמדה בקצב הצמיחה הפנומנלית של העיר כולה, כך שעד 1970 ירד אחוז היהודים מכלל האוכלוסייה לפחות משני אחוזים. במידה מסוימת, ניתן לייחס זאת לעובדה שיותר מאשר במקומות אחרים בארצות הברית, בחנויות רשת ובחנויות הפצה גדולות ביוסטון, היהודים לא היו יזמים יחידים. אף על פי כן, יוסטון נותרה עיר עשירה בארגונים יהודיים. בין המוסדות האחרים היו מכון יהודי למחקר רפואי בן 12 קומות, ומרכז קהילתי יהודי בסך 3,500,000 דולר. בשנת 1967 הוקמה "ועדת יוסטון לחינוך יהודי" לתיאום פעילויות חינוכיות יהודיות.

מעט מיהודי יוסטון השתתפו בחיים הפוליטיים המקומיים. היהודי הראשון שנבחר לתפקיד פוליטי ביוסטון במאה ה-20 היה ריצ'רד גוטליב, שנבחר למועצת העיר ב-1969. יהודים בלטו יותר בעסקים, ביניהם ג'ו ויינגרטן, אחד מהחלוצים בתחום הסופרמרקטים, סיימון סאקוביץ, אחד הסוחרים המובילים ביוסטון. בתחום החינוך, נורמן האקרמן שהיה נשיא אוניברסיטת רייס ב-1970, וג'וזף מלניק, אחד הווירולוגים המובילים בעולם, היה דיקן מחלקת המחקר לתואר שני במכללת ביילור לרפואה. ד'ה' ווייט ערך והוציא לאור את שבועון ה"ג'ואיש הראלד ווייס" ("Jewish Herald Voice").

בשנות ה-70 של המאה ה-20 הקהילה היהודית של יוסטון גדלה מאוד, מ-25,000 נפש ל-45,000 נפש. העלייה שיקפה את הפריחה בכלכלת יוסטון שנמשכה עד אמצע שנות ה-80. גם בשנות ה-70 וה-80 נרשמה עלייה אדירה במוסדות היהודיים.

עד שנת 1995, לקהילה היהודית של יוסטון היו חמישה בתי ספר יומיים יהודיים עם רישום של למעלה מ-1,000 ילדים. יותר מ-3,000 ילדים השתתפו במוסדות חינוך יהודיים אחרים ברחבי הקהילה. באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 היו לקהילה היהודית 30 קהילות המייצגות כל זרם ביהדות וממוקמות גיאוגרפית בכל פינות העיר. ה"מרכז הקהילתי היהודי" של יוסטון סיפק שירותים לגיל הרך, אתר קמפינג יומי, ואתר קמפינג לתושבים, ומתקן לוויין במערב יוסטון.

במהלך שנות 1980 ו-1990 הפדרציה היהודית גייסה 3 מיליון דולר לחידוש שכונות בישראל ויותר מ-10 מיליון דולר להצלה וליישובם מחדש של יהודי ברית המועצות לשעבר. ב-2014 הם גייסו כמעט 14 מיליון דולר למטרות יהודיות מקומיות, לאומיות ובינלאומיות.

ביוסטון נפתח ב-1996 "מרכז לחינוך השואה ומוזיאון הזיכרון". המוזיאון מציג תערוכת קבע המספרת את סיפוריהם של ניצולי שואה החיים באזור יוסטון. מוזיאון הזיכרון של יוסטון הוא אנדרטת השואה הרביעית בגודלה בארצות הברית. למבקרים במוזיאון ניתנת גישה לספריית בוניוק (Boniuk), הכוללת יותר מ-5,000 כרכים על השואה ולמספר ארכיונים.

הקהילה היהודית של יוסטון גדלה והחלה לשלב מסורות וסניפים רבים ושונים. בתחילת המאה ה-21 היא הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות בדרום והמשיכה לתרום לחיי התרבות והכלכלה באזור. מחקר משנת 2001 מאוניברסיטת רייס הציב את האוכלוסייה היהודית ביוסטון רבתי על כ-47,000. בשנת 2003, האוכלוסייה הכוללת של יוסטון הייתה קצת יותר מ-2 מיליון נפשות.

עד המאה ה-21, יוסטון אירחה מגוון ארגונים, ועדות, בתי ספר ושירותי כשרות. "הפדרציה היהודית של יוסטון רבתי", "שירות למשפחה יהודית" ו"אגודת הלוואות חינם יהודית" הם רק אחדים מנותני השירותים לקהילה היהודית, מספקים סיוע כספי ושירותים סוציאליים. "המרכז הגריאטרי היהודי שבעה דונם" הוא מוסד דיור מוגן הנתמך על ידי הפדרציה. מוסדות יהודיים חשובים נוספים כוללים את "המרכז הקהילתי היהודי" (JCC) של העיר ו"מרכז חב"ד לובאוויטש". שותף של הפדרציה, "המרכז הקהילתי היהודי אוולין רובנשטיין של יוסטון" מציע תכניות רבות לילדים, למשפחות ולמבוגרים צעירים. ארגונים דתיים כמו "מרכז חב"ד לובאוויטש" ו"קרן הלל מיוסטון רבתי" פועלים לחיזוק הקשרים היהודיים בתוך הקהילה ומתפקדים כמשאבים קהילתיים לסטודנטים ואנשי מקצוע יהודים.

בתחום החינוך ישנם מספר בתי ספר יהודיים. "בית הספר וויליאם ס' מאלב" בבית ישורון הוא קונסרבטיבי, "בית הספר אירווין מ' שלנקר" בבית ישראל הוא רפורמי ו"בית הספר היומי לתורה של יוסטון" הוא אורתודוקסי ומזוהה עם תנועת חב"ד. בתי ספר נוספים כוללים את "אמרי/ויינר", בית ספר תיכון, "אקדמיית רוברט מ' ברן", ובית ספר יסודי ותיכון אורתודוקסי, והאקדמיה העברית לשעבר. בשנת 2008 נפתח "מרכז חי ללמידה" המאכלס קהילה ומספר כיתות. המרכז הוקם על ידי הקהילה האורתודוקסית ומזוהה עם היהדות החסידית.

החיים הדתיים ביוסטון מכסים מגוון רחב של תנועות, מרפורמיות ועד לאורתודוקסית. עד שנת 2011 היו בעיר עשרים ושלושה בתי כנסת שונים. לפי מרכז המחקר פיוּ (Pew), יהודים אורתודוקסים הם הפלח הגדול ביותר באוכלוסייה היהודית. בשנת 2012, האיחוד האורתודוקסי תיאר את יוסטון כעיר המציעה חיים אורתודוקסים במחירים סבירים. בעוד מספר הקהילות גדל, מחקר משנת 2001 מצא כי 60% מהיהודים המסונפים הם חברים בשלוש הקהילות הגדולות בעיר, "בית ישורון", "בית ישראל" ו"עמנואל". בשנת 2011, היו בקהילת "בית ישורון" 2,170 משפחות, והפך אותה לקהילה השמרנית הגדולה ביותר במדינה כולה. באותה שנה היו ב"בית ישראל" 1,700 משפחות חברים. גם "בית ישראל" וגם "בית ישורון" ממוקמות בשכונת מאיירלנד בדרום מערב יוסטון.

יהודי יוסטון התרכזו ברובם בחלק הדרום-מערבי של העיר. בשנות ה-1980, רבע מהאוכלוסייה היהודית התגוררה רק בשניים מהמיקודים של העיר. כמחציתם התגוררו באזורים של בלייר, בראסווד ומאיירלנד. אמנם יש מובלעות יהודיות, אבל אין שכונה שבה היהודים מהווים את הרוב. מאז 1980 יהודים עוברים בהדרגה לפרברים. במקביל, יהודים רבים מרחבי ארצות הברית הגיעו ליוסטון ולערים המקיפות. ב-1990 התפשטה הקהילה היהודית לאזורים כמו וודלנדס (Woodlands), ספרינג (Spring) והמבל (Humble), שם הם הקימו קהילות. לפי נתוני "שירות משפחה יהודית", ישנן קהילות יהודיות גדולות באזורי הפרברים של פירלנד (Pearland) וקליר לייק (Clear Lake). ישנה גם קהילה מתפתחת בקייטי, אזור הידוע במספרם הרב של יהודי רוסיה וישראל. עם זאת, למרות פיזור היהודים לפרברים, מרכז הקהילה היהודית של יוסטון נשאר במאיירלנד. שכונה זו בדרום מערב יוסטון נקראה על שם משפחת מאייר שרכשה אלפי דונמים של אדמה.