מנפרד לבנדובסקי

 

פילאדלפיה

עיר גדולה במדינת פנסילבניה, ארצות הברית.


יהודים מניו-אמסטרדאם (לימים ניו-יורק) סחרו באיזור באמצע המאה ה-17, עוד בטרם נוסדה מדינת פנסילבאניה. יישוב יהודי של קבע התגבש בפילאדלפיה, במחצית הראשונה של המאה ה- 18; אחרי שבאו לעיר עם משפחותיהם האחים נתן ויצחק לוי, דוד פראנקס, וכן האחים בארנארד ומיכאל גראץ.

תפילות הימים הנוראים תקכ"א (1761) עדיין נערכו עם ספר תורה מושאל מקהילת ניו-יורק. במלחמת העצמאות של ארצות הברית נטו רוב היהודים למהפכה; מעטים, דוגמת דוד פראנקס, שמרו אמונים לבריטים.

יהודים בפילאדלפיה פעלו כספקים לכוחות הצבא, או כסוכנים מסחריים לממשלה (דוגמת חיים סלומון). היו יהודים גם בשורות הצבא, גם בין הקצינים הבכירים. אחרי פינוי הכוחות הבריטים זרמו לפילאדלפיה פליטים מערים אחרות.

בתום המלחמה נפרעו חובות הקהילה בכספי תרומות, גם מלא-יהודים. ראשי עדת "מקווה ישראל" הספרדית, הראשונה בעיר, הצליחו לבטל בנוסח ההשבעה של פקידי השלטון בפנסילבאניה את ההתייחסות ל"ברית החדשה" ומאז (1790) יכלו גם יהודים לכהן במשרות ממשלתיות.

היישוב גדל בהדרגה ובמיפקד 1820 נרשמו בפילאדלפיה 500 יהודים. מחציתם היו מהגרים חדשים, שהשתייכו לבית-כנסת אשכנזי משלהם בשם "רודף-שלום" (מ-1802). לשתי העדות היו אגודות צדקה לעשרות. באמצע המאה ה- 19 מנתה הקהילה כולה כ-4,000 נפש והוקמו חמש עדות נוספות.

לשיא השפעתה ביהדות אמריקה הגיעה קהילת פילאדלפיה עם התמנותו של יצחק ליסר כרבה של עדת "מקווה ישראל" בשנת 1829. בעיר קמו מנהיגים רוחניים וציבוריים, דוגמת סאבאטו מוראיס, אברהם הארט, משה אהרון דרופסי, מאיר זולצברגר ויוסף קראוסקופף; והם פתחו דרכים לחידוש החיים היהודיים ולהעשרתם. ליסר היה הראשון ביהודי אמריקה שחתר לארגון הקיבוץ היהודי ביבשת הצפונית, הוא גם ייסד את בית-המדרש לרבנים ע"ש הרמב"ם (1867). בית-המדרש הראשון למורים הוקם בידי משפחת גרץ ב-1897. בפילאדלפיה נפתח גם המוסד הראשון להשתלמות במדעי היהדות - דרופסי קולג'" (1907) בראשות כורש אדלר, דמות הבולטת בין יהודי אמריקה במשך עשרות שנים.

לקראת סוף המאה ה-19 היישוב היהודי הוותיק בפילאדלפיה אחיד למדי, ומנה 12,000 נפש לערך. נחשול אדיר של מהגרים שתחילתו בפליטי הפרעות ברוסיה בסוף המאה, העלה את מספר היהודים בפילאדלפיה באלפים רבים. וערב מלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) היו בעיר 200,000 יהודים.

חבלי ההסתגלות הביאו לריבוי חסר-תקדים בארגוני העזרה ההדדית, להרחבת שירותי הבריאות הקיימים ולגיבוש מדיניות אחידה בתחום הסוציאלי. הקהילה התארגנה לקלוט את היהודים הנוספים, למרות ההבדלים, כבשאר הריכוזים היהודיים ביבשת, בין יהודים "גרמניים", לבין יוצאי מזרח-אירופה, בין רפורמיים לאורתודוכסים, בין ציונים ללא- ציונים.

הפער נשמר בעיקר בתחום הדתי, ושיתוף-הפעולה היחיד בין ראשי שני הזרמים, למשל בין הרב ברנארד לוינטאל האורתודקסי לבין יוסף קראוסקופף הרפורמי, התבטא במכירת איגרות- חוב מלחמתיות בצוותא.

כבר בשנות השלושים, עם עליית הנאציזם בגרמניה, והתגברות הלכי-רוח אנטישמיים גם בארצות הברית, גברה הנטייה בקהילת פילאדלפיה לליכוד השורות, והוקמה מועצה לשיפור היחסים הפנימיים בקהילה. בפילאדלפיה השמרנית מטבעה, נמנעה מן היהודים דריסת-רגל בחברה הלא-יהודית יותר מבערים אחרות באמריקה, ומכאן גם התבדלותם הממושכת של מוסדות הקהילה וארגוניה. וזה אולי גם הסבר לכך שדווקא בעיר הזאת הוקמה בשנת 1943 "המועצה האמריקנית למען היהדות" שנקטה קו אנטי-ציוני.

ב-1944 הוקם ארגון משותף לטיפול בילד, ושלושת בתי-החולים היהודיים התמזגו למרכז הרפואי ע"ש אלברט איינשטיין בשנת 1951. כעבור שנה נבנה מושב-זקנים חדש ואחריו שיכונים לקשישים בריאים. ב-1956 הוקם איחוד ארגוני הצדקה היהודיים. בקרב המנהיגות הצעירה ניטשטשו הבדלי המוצא, ווועד הרבנים המקומי קיים שיתוף-פעולה מוגבר בין נציגי הזרמים השונים. המגביות למען ארץ-ישראל זכו לתמיכה בקרב כל שדרות הציבור היהודי בעיר.

בשנת 1970 היו בפילאדלפיה קרוב לחמישה מיליון תושבים; אוכלוסיתה היהודית של העיר, השלישית בגודלה בארצות-הברית אחרי ניו- יורק ולוס אנג'לס, נאמדה בשנת 1976 ב- 350,000.

בפילאדלפיה רבתי היו אז כ- 50 עדות קונסרבאטיביות, 45 אורתודוכסיות ו-15 רפורמיות. הזרם השולט היה הקונסרבאטיבי, אף ששתיים מן העדות הרפורמיות בעיר היו הגדולות ביותר באמריקה כולה. הזרם האורתודוקסי קיבל תנופה רבה בזכות סניף חב"ד במקום והישיבה שהקימו תלמידיו של ר' אהרון קוטלר.

איחוד הארגונים היהודיים ממלא למעשה את תפקידי ועד הקהילה, שלא היה קיים בעיר; איחוד זה הוציא לאור מאז 1887 בטאון משלו. כמו-כן הופיעו בעיר עוד שני עיתונים יהודיים באנגלית.

בשנות השבעים ישבו יהודים רבים בהנהלות של מוסדות חינוך ותרבות, ומאז שנות ה-60 חדרו גם בתפקידים דומים למערכת הבנקאות והחברות הגדולות. רב חלקם במקצועות המיוחסים והוותיקים של פילאדלפיה, משפטים ורפואה. עם זאת עדיין היו סגורים בפניהם רוב המועדונים החברתיים בעיר ובסביבה.

ב-1968 פתח את שעריו בית-המדרש לרבנים החדש, על- פי שיטתו של מרדכי מ' קפלן, מייסד תנועת הרקונסטרוקציה ביהדות אמריקה.

בשנת 1997 חיו בפילאדלפיה 315,000 יהודים.

המבורג

עיר בגרמניה. (מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית).

הקהילה היהודית

היהודים הראשונים בהמבורג היו אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-16. בתחילה ביקשו להסתיר את דתם, אך משנתגלה שיש ביניהם המקיימים מצוות היהדות בחשאי, נמצאו תושבים שתבעו לגרשם. מועצת העיר, שהייתה מודעת לטובה הכלכלית הצומחת מהם, התנגדה לגירוש. היו בין היהודים בעלי-הון גדולים (חלקם היו שותפים בייסוד הבנק של המבורג ב-1619), בוני אוניות, סוחרים - במיוחד יבואני סוכר, קפה וטבק ממושבות ספרד ופורטוגל-אורגים, וצורפי-זהב. ממלכות פולין, שוודיה ופורטוגל מינו יהודים כשגריריהן בהמבורג. הספרדים הוסיפו לדבר בלשונות ארצות-מוצאם במשך שנים רבות. בשנים 1756-1618 יצאו לאור בהמבורג כ-15 ספרים בספרדית ופורטוגלית (ספרים עבריים, שהודפסו בעזרת יהודים בבתי-דפוס של נוצרים, התחילו להופיע בהמבורג עוד ב-1586).

ב-1611 כבר היו בהמבורג 3 בתי-כנסת, וב-1652 התאחדו שלושתם לקהילה אחת בשם "בית-ישראל". אוריאל ד'אקוסטה ישב בהמבורג בשנים 1617-1616 והרופא שמואל דה סילבה יצא נגדו בכתב-פלסתר; את החרם על ד'אקוסטה הטיל הרב בבית-כנסת מקומי. תנועת השבתאות הלהיבה את יהודי המקום עד כדי כך שוועד הקהילה קם והכריז שבנייני הציבור עומדים למכירה לקראת הגאולה הקרובה. רב הקהילה יעקב בן-אהרן ששפורטאס היה בין המעטים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. ב-1697 העלתה העיריה לפתע את שיעור המס השנתי ששילמו היהודים, ועשירי הקהילה, רובם יוצאי ספרד ופורטוגל, עקרו לאלטונה ולאמסטרדאם. עם חשובי הספרדים בהמבורג במאה ה-17 נמנו הרופא והסופר רודריגו דה קאסטרו, החכם יוסף שלמה דלמדיגו, הרופא והבלשן בנימין מוסטאפיה, המדקדק משה בן גדעון אבודיינטה, הסופר אברהם דה פונסקה והמשורר יוסף צרפתי.

משנת 1600 בקירוב התחילו האשכנזים להתיישב בוואנדזבק ובאלטונה, שהיו אז בשליטת דנמארק. ב-1627 הגיעו ראשוני האשכנזים להמבורג, ובעקבותיהם באו פליטי חרב מאוקראינה ומפולין (בעקבות גזירות ת"ח ות"ט). כעבור שנה (1649) גורשו האשכנזים מן העיר; רובם פנו לאלטונה וחלקם לוואנדזבק, ורק מעטים נשארו בהמבורג כשהם מסתתרים בבתים של יהודים ספרדים.

תוך שנים מעטות חזרו להמבורג רבים מן המגורשים, ובשנת 1656 מצאו בה מקלט גם פליטים מווילנה.

שלוש הקהילות האשכנזיות - אלטונה, המבורג ואנדזבק - התאחדו ב-1671 והיו לקהילת אה"ו. רב הקהילה המאוחדת ישב באלטונה. המפורסם ברבני הקהילה היה ר' יונתן אייבשיץ, שעלה על כס הרבנות ב-1750; יריבו הגדול, ר' יעקב עמדין, ישב באלטונה. הרב רפאל בן יקותיאל כהן שירת את הקהילה במשך 23 שנים והיה אחד המתנגדים החריפים ל"ביאור" של מנדלסון (1783).

הקהילה המאוחדת חדלה להתקיים ב-1811, על פי פקודת השלטונות הצרפתיים. יהודי המבורג נפגעו במהומות הפ! הפ! ב-1819. ב- 1850 הוענק להם שויון-זכויות, במידה רבה בזכות מאמציו של גבריאל ריסר, בן המקום. ב-1818 נחנך בעיר בית-כנסת רפורמי ושנה לאחר מכן פירסמה הרבנות בהמבורג גילוי דעת, בשם "אלה דברי הברית", בגנות ההיכל וסידור התפילה שהונהג בו. יצחק ברנאייס, שהנהיג את הקהילה בשנים 1849-1821, הטיף ל"אורתודוכסיה מודרנית", והמחלוקת עם אנשי הרפורמה התלקחה מחדש עם הופעת סידור קיצוני יותר ב-1844. הרב האורתודוכסי יעקב אטלינגר גם ייסד כתב עת נגד הרפורמה. עם חשובי היישוב היהודי בהמבורג נמנו אז גליקל מהאלמן, סולומון היינה (דודו של היינריך היינה), משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, שלום בן יעקב הכהן, יצחק הלוי בעל "דורות ראשונים", היסטוריון האמנות א. וארבורג, הפילוסוף ארנסט קאסירר, הפסיכולוג ויליאם שטרן, אלברט באלין, ואילי-ההון מאכס וארבוג וקארל מלכיור. ב-1884 התחיל להופעי באהמבורג דו-שבועון בשם "לאובהיטה" ("סוכה") וב-1900 השבועון "איזראעליטישס פאמילינבלאט".

בספרייה העירונית ובבית-הספרים האוניברסיטאי בהמבורג מצויים כתבי-יד עבריים רבים, שקוטלגו על-ידי מ. שטיינשניידר. קרוב ל- 400 ספרים עבריים נדפסו בהמבורג. במאות 19- 17 היתה קהילת המבורג רבתי הרביעית בגודלה בגרמניה. ב-1866 מנתה 12,550 נפש וב-1933 - 19,900 (%1.7 מכלל האוכלוסיה), מזה יותר מ-2,000 יהודים באלטונה. רבה האחרון של המבורג היה יוסף קרליבך שניספה ב-1942. יותר מ-5,000 יהודים יצאו מהמבורג בשנים 1937- 1933.


תקופת השואה

ב-28 באוקטובר 1938 גורשו מהעיר כ-1,000 יהודים בעלי נתינות פולנית. אחרי "ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938), שבו נשדדו רוב בתי-הכנסת בעיר, גברה היציאה. ב-1941 גורשו 3,148 לריגה, לודז' ומינסק; עוד 1,848 הובלו לאושוויץ ולתרייזנשטאדט ב-1942. ב-10 משלוחים לתרזיינשטאדט יצאו 370 יהודים נוספים. בסך הכל נספו בשואה כ-7,800 מיהודי המבורג (153 חולי-נפש נרצחו ו-308 אנשים התאבדו). ראשי הקהילה היו אז מאכס פלאוט וליאו ליפמן (שהתאבד ב-1943). כמה מאות יהודים, בעלי זכויות מיוחדות או בני זוגות מעורבים, נשארו בחיים. ליד העיר נבנה מחנה- ריכוז, שבו ישבו 106,000 יהודים; יותר ממחציתם נספו. ב-3 במאי 1945 שוחררה המבורג על-ידי האנגלים. 
 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה בשנת 1945 . ב - 18 לספטמבר התארגנה הקהילה מחדש עם בית עלמין , מושב זקנים ולאחר מכן נוסף גם בית חולים יהודי .
במארס 1947 מנתה הקהילה כ-1,268 נפש. ב-1960 נחנך בית-כנסת גדול. היהודי הרברט וייכמן נבחר כראש העירייה ב-1965. באותה השנה נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי מודרני . 
בינואר 1970 התגוררו בהמבורג 1,532 יהודים, שני- שלישים מהם בני 40 ומעלה. בעיר בית- כנסת ובית-חולים יהודי (מ- 1960) ומכון לחקר תולדות ישראל (מ-1966) בחסות אריק ליתלא, יהודי שתרם רבות לשיפור היחסים בין יהודים ונוצרים.

בשנת 2011 לפי הערכת הארגונים היהודים, מנתה הקהילה כ - 8000 נפש , ביניהם גם כמה מאות יהודים שהגיעו לעיר מאירן ויצרו קהילה נפרדת . כן יש בעיר קהילה ובית כנסת רפורמים . הם מקיימים פעילויות חברתיות שונות ומקיימים קשרים עם ארגונים לא יהודים . רב העיר הוא שלמה ביסטריצקי שמפעיל גם מרכז חב"ד בעיר משנת 2004 . הוא כולל מקום תפילה, אוכל כשר , מקווה ובית ספר של יום ראשון . כן מקיים טיולים וצרכי דת שונים .בשנת 2014 הוא פתח בית מדרש לרבנים .

בעיר יש בית עלמין ייחודי של הקהילה הפורטוגזית שהייתה בעיר בעבר . המקום הוכרז כאתר לשימור וסמוך לו הוקם בית אדוארד הולנדר , שהיה רב וחוקר שורשי משפחה יהודיים .במקום קיים מרכז הרצאות וסמינרים, תערוכות , ספריה וארכיון וחדרי עבודה לחוקרים וכן מרכז שימור ושיקום .

בעיר יש מספר מקומות לרכישת אוכל ומוצרים כשרים . כן מתקיימים סיורים בעיר וסביבתה בנושא הקהילה היהודית ומורשתה . בית הספר היהודי הישן משנת 1945 שופץ ומופעל .

בעיר תיאטרון יהודי שנוסד על ידי אידה ארה . כן הוקמה אנדרטת זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח . במוזיאון ההגירה בעיר , מוצגת דרך קבע דרך קבע תערוכת היהדות בהמבורג על שם הרב יוסף קרליבך שכיהן כרב העיר לפני השואה .

בדרום העיר הוקמה בשנת 1979 אנדרטה גדולה לזיכרון השואה .

קיים בעיר מרכז לישראלים שגרים בה .

 

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.