דלג לתוכן האתר >

טום סטופרד

Tom Stoppard (born Tomáš Straussler) (1937-), playwright, screenwriter, translator and human rights activist, born in Zlin, Czech Republic (then in Czechoslovakia). The family fled to Singapore in 1939, where his father could work for the local branch of the Czechoslovak shoe company Bata. His father volunteered with the British army and died as a prisoner of war in Japanese captivity. The family was evacuated to Darjeeling in India. At the end of WW II, his mother remarried a British officer named Stoppard and settled in England. Tom Stoppard began working as a journalist and theater critic for the Western Daily Press in Bristol, England, at the age of seventeen. He started writing short radio plays in the 1950s and A Walk on the Water, his first stage play was produced in 1960. During the 1960s he became a well-known playwright, particularly after the success of Rosencrantz & Guildenstern are Dead, regarded by many as his best work. During the 1970s he continued to write scripts for television, radio and film – his most famous work was probably the play Shakespeare in Love, that was turned in a movie with the same name in 1998.

At the same time, Stoppard was involved in human rights issues in Eastern European countries and published several articles in support of the anti-Communist dissidents there. As a member of Amnesty International, he visited the former Soviet Union and Czechoslovakia, where he met Václav Havel in 1977. His commitment to human rights continued after the fall of the Communism in Eastern Europe, Stoppard collaborates with and is a patron of the magazine Index on Censorship published by the British homonymous organization and dedicated to denouncing attacks against freedom of expression throughout the world. Following his visit to Minsk, Belarus, in 2005, Stoppard became a protector of Free Theater of Belarus, a company forced to produce underground due to political pressure and censorship by the government.

Stoppard wrote over 35 plays, including The Real Inspector Hound (1968), Jumpers (1972), Travesties (1974), Every Good Boy Deserves Favour – a play written at the request of the conductor Andre Previn and its performance requires a full orchestra (1977), 15-Minute Hamlet (1976), The Real Thing (1982), Arcadia (1993), The Invention of Love (1997), The Coast of Utopia (2002), Rock ‘n’ Roll (2006), The Hard Problem (2015), Leopoldstadt (2020). He is the author of numerous film and television adaptation of plays and books including Three men in a Boat (after Jerome K. Jerome, 1975), The Human Factor (after Graham Greene, 1979), Empire of the Sun (1987), Indiana Jones and the Last Crusade (final rewrite of the script, 1989), The Russia House (after John le Carre, 1990), Star Wars: Episode III – Revenge of the Sith (dialogue-polish of the screenplay, 2005), and Anna Karenina (after Lev Tolstoy, 2012). Stoppard translated into English plays by Vaclav Havel, Slawomir Mrozek, and Arthur Schnitzler.

His screenplay for Shakespeare in Love won an Academy Award in 1998 and his plays and screenplays were acknowledged by over twenty awards. Stoppard was knighted by Queen Elizabeth II in 1997 and in 2000 he received the Order of Merit, the highest British personal award.          

סינגפור

רפובליקה; נמל מרכזי בדרום מזרח אסיה, בעבר - מושבת כתר בריטית.

היהודים הראשונים שהתיישבו בסינגפור היו ממוצא בגדאדי, בעיקר מהודו, שהיגרו לסינגפור ב- 1840, כשמשפחת ששון פיתחה שם את עסקיה. בתחילה התקיימו התפילות בבית ברחוב ששמו עדיין "רחוב בית הכנסת". בית הכנסת "מגן אבות" נחנך ב- 1878, והיו בו ספרי תורה בנרתיקי כסף רקוע שהובאו מבגדאד. בית כנסת נוסף "חסד אל", נבנה ב- 1904 על ידי מנשה מאיר, שנודע בעושרו במזרח הרחוק. מנשה מאיר גם ייסד תלמוד תורה. המנהג המקומי התיר לבוא בשבת לבית הכנסת בריקשה.

הקהילה הייתה ברובה ספרדית, אך יהודים אשכנזים מאנגליה, הולנד, סין, רוסיה וגרמניה, התיישבו גם הם במקום. רובם היו סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים. הקהילה שגשגה והשפעתה הייתה גדולה, ביחס הפוך לגודלה.
מנתוני מפקד האוכלוסין של 1931 עולה כי 832 היהודים ומספר גדול יותר של תושבים ערבים היו רוב מחזיקי הנכסים בעיר. ב- 1939 היו במקום יותר מ- 1,500 תושבים יהודים. רבים מהם נכלאו במחנות הסגר בזמן הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה, וחלקם היגרו אחרי המלחמה לאוסטרליה, אנגליה, ארה"ב וישראל. מלבד תרומתם למסחר, יהודים היו מעורבים גם בחיים הפוליטיים המקומיים, וב- 1955 דייויד מרשל היה ראש הממשלה הראשון של הרפובליקה. הקהילה היהודית מיוצגת על ידי האגודה לעזרה הדדית, המוציאה ירחון קהילתי. בשנת 1968 הקהילה היהודית מנתה כ- 450 נפשות.

מתחילת שנות 1960 החלו יחסי סחר בין סינגפור למדינת ישראל. מומחים מישראל סייעו לסינגפור. ב- 1968 נחתם הסכם סחר בין שתי המדינות, ולשכת מסחר ישראלית נפתחה בסינגפור. במאי 1969 נוסדו הקשרים הדיפלומטיים, והשגריר הראשון מישראל הגיש את כתב האמנתו ביולי 1969.

ב- 1997 חיו בסינגפור 300 יהודים.

בית הספר הבינלאומי "גנינו" - נפתח בשנת 1996. בשנת 2008 נקרא בית הספר ע"ש של סר מנשה מאייר, שהיה אישיות יהודית בולטת ונדבן גדול במחצית השנייה של המאה ה-19. תוכנית הלימודים בבית הספר כוללת לינמודי מורשת יהודית .

בריסטול

עיר נמל בדרום מערב אנגליה.

בימי-הביניים אחת הקהילות החשובות באנגליה. לשכה שהוקמה בה בסוף המאה ה-12 לרישום עסקי-הכספים של היהודים הועלתה באש ב- 1266. במלחמת הבארונים ב-1210 הוחזקו במאסר בבריסטול כל בעלי- הבתים היהודיים באנגליה עד שנפרע הקנס הכבד שהוטל עליהם.

מהומות היו גם ב-1275, הפעם ללא אבידות בנפש; סמוך לאותו זמן נדונו יהודים אחדים לתלייה על גיזום מטבעות. הקהילה חדלה להתקיים עם הגירוש הכללי מאנגליה בשנת 1290. עם חכמי בריסטול בימים ההם נמנה ר' שמואל הנקדן. באמצע המאה ה-16 היתה בריסטול העיר היחידה באנגליה, פרט ללונדון, עם יישוב של אנוסים. הקהילה התחדשה באמצע המאה ה-18, בהנהגת אליעזר ג'ייקובס, מומחה לייצור זכוכית. אחרי 1881 הגיעו מהגרים ממזרח-אירופה. בימינו עומדת קהילת בריסטול בסימן ירידה.

בשנת 1967 היה מספר תושבי העיר 520,000. בשנת 1974 ישבו שם 410 יהודים.

לונדון London

בירת אנגליה.


אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.

הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.

כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.

בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).

בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.

בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.

הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.

מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
טום סטופרד

Tom Stoppard (born Tomáš Straussler) (1937-), playwright, screenwriter, translator and human rights activist, born in Zlin, Czech Republic (then in Czechoslovakia). The family fled to Singapore in 1939, where his father could work for the local branch of the Czechoslovak shoe company Bata. His father volunteered with the British army and died as a prisoner of war in Japanese captivity. The family was evacuated to Darjeeling in India. At the end of WW II, his mother remarried a British officer named Stoppard and settled in England. Tom Stoppard began working as a journalist and theater critic for the Western Daily Press in Bristol, England, at the age of seventeen. He started writing short radio plays in the 1950s and A Walk on the Water, his first stage play was produced in 1960. During the 1960s he became a well-known playwright, particularly after the success of Rosencrantz & Guildenstern are Dead, regarded by many as his best work. During the 1970s he continued to write scripts for television, radio and film – his most famous work was probably the play Shakespeare in Love, that was turned in a movie with the same name in 1998.

At the same time, Stoppard was involved in human rights issues in Eastern European countries and published several articles in support of the anti-Communist dissidents there. As a member of Amnesty International, he visited the former Soviet Union and Czechoslovakia, where he met Václav Havel in 1977. His commitment to human rights continued after the fall of the Communism in Eastern Europe, Stoppard collaborates with and is a patron of the magazine Index on Censorship published by the British homonymous organization and dedicated to denouncing attacks against freedom of expression throughout the world. Following his visit to Minsk, Belarus, in 2005, Stoppard became a protector of Free Theater of Belarus, a company forced to produce underground due to political pressure and censorship by the government.

Stoppard wrote over 35 plays, including The Real Inspector Hound (1968), Jumpers (1972), Travesties (1974), Every Good Boy Deserves Favour – a play written at the request of the conductor Andre Previn and its performance requires a full orchestra (1977), 15-Minute Hamlet (1976), The Real Thing (1982), Arcadia (1993), The Invention of Love (1997), The Coast of Utopia (2002), Rock ‘n’ Roll (2006), The Hard Problem (2015), Leopoldstadt (2020). He is the author of numerous film and television adaptation of plays and books including Three men in a Boat (after Jerome K. Jerome, 1975), The Human Factor (after Graham Greene, 1979), Empire of the Sun (1987), Indiana Jones and the Last Crusade (final rewrite of the script, 1989), The Russia House (after John le Carre, 1990), Star Wars: Episode III – Revenge of the Sith (dialogue-polish of the screenplay, 2005), and Anna Karenina (after Lev Tolstoy, 2012). Stoppard translated into English plays by Vaclav Havel, Slawomir Mrozek, and Arthur Schnitzler.

His screenplay for Shakespeare in Love won an Academy Award in 1998 and his plays and screenplays were acknowledged by over twenty awards. Stoppard was knighted by Queen Elizabeth II in 1997 and in 2000 he received the Order of Merit, the highest British personal award.          

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

סינגפור

סינגפור

רפובליקה; נמל מרכזי בדרום מזרח אסיה, בעבר - מושבת כתר בריטית.

היהודים הראשונים שהתיישבו בסינגפור היו ממוצא בגדאדי, בעיקר מהודו, שהיגרו לסינגפור ב- 1840, כשמשפחת ששון פיתחה שם את עסקיה. בתחילה התקיימו התפילות בבית ברחוב ששמו עדיין "רחוב בית הכנסת". בית הכנסת "מגן אבות" נחנך ב- 1878, והיו בו ספרי תורה בנרתיקי כסף רקוע שהובאו מבגדאד. בית כנסת נוסף "חסד אל", נבנה ב- 1904 על ידי מנשה מאיר, שנודע בעושרו במזרח הרחוק. מנשה מאיר גם ייסד תלמוד תורה. המנהג המקומי התיר לבוא בשבת לבית הכנסת בריקשה.

הקהילה הייתה ברובה ספרדית, אך יהודים אשכנזים מאנגליה, הולנד, סין, רוסיה וגרמניה, התיישבו גם הם במקום. רובם היו סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים. הקהילה שגשגה והשפעתה הייתה גדולה, ביחס הפוך לגודלה.
מנתוני מפקד האוכלוסין של 1931 עולה כי 832 היהודים ומספר גדול יותר של תושבים ערבים היו רוב מחזיקי הנכסים בעיר. ב- 1939 היו במקום יותר מ- 1,500 תושבים יהודים. רבים מהם נכלאו במחנות הסגר בזמן הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה, וחלקם היגרו אחרי המלחמה לאוסטרליה, אנגליה, ארה"ב וישראל. מלבד תרומתם למסחר, יהודים היו מעורבים גם בחיים הפוליטיים המקומיים, וב- 1955 דייויד מרשל היה ראש הממשלה הראשון של הרפובליקה. הקהילה היהודית מיוצגת על ידי האגודה לעזרה הדדית, המוציאה ירחון קהילתי. בשנת 1968 הקהילה היהודית מנתה כ- 450 נפשות.

מתחילת שנות 1960 החלו יחסי סחר בין סינגפור למדינת ישראל. מומחים מישראל סייעו לסינגפור. ב- 1968 נחתם הסכם סחר בין שתי המדינות, ולשכת מסחר ישראלית נפתחה בסינגפור. במאי 1969 נוסדו הקשרים הדיפלומטיים, והשגריר הראשון מישראל הגיש את כתב האמנתו ביולי 1969.

ב- 1997 חיו בסינגפור 300 יהודים.

בית הספר הבינלאומי "גנינו" - נפתח בשנת 1996. בשנת 2008 נקרא בית הספר ע"ש של סר מנשה מאייר, שהיה אישיות יהודית בולטת ונדבן גדול במחצית השנייה של המאה ה-19. תוכנית הלימודים בבית הספר כוללת לינמודי מורשת יהודית .

בריסטול
בריסטול

עיר נמל בדרום מערב אנגליה.

בימי-הביניים אחת הקהילות החשובות באנגליה. לשכה שהוקמה בה בסוף המאה ה-12 לרישום עסקי-הכספים של היהודים הועלתה באש ב- 1266. במלחמת הבארונים ב-1210 הוחזקו במאסר בבריסטול כל בעלי- הבתים היהודיים באנגליה עד שנפרע הקנס הכבד שהוטל עליהם.

מהומות היו גם ב-1275, הפעם ללא אבידות בנפש; סמוך לאותו זמן נדונו יהודים אחדים לתלייה על גיזום מטבעות. הקהילה חדלה להתקיים עם הגירוש הכללי מאנגליה בשנת 1290. עם חכמי בריסטול בימים ההם נמנה ר' שמואל הנקדן. באמצע המאה ה-16 היתה בריסטול העיר היחידה באנגליה, פרט ללונדון, עם יישוב של אנוסים. הקהילה התחדשה באמצע המאה ה-18, בהנהגת אליעזר ג'ייקובס, מומחה לייצור זכוכית. אחרי 1881 הגיעו מהגרים ממזרח-אירופה. בימינו עומדת קהילת בריסטול בסימן ירידה.

בשנת 1967 היה מספר תושבי העיר 520,000. בשנת 1974 ישבו שם 410 יהודים.

לונדון, אנגליה
לונדון London

בירת אנגליה.


אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.

הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.

כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.

בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).

בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.

בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.

הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.

מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.