יצחק בן אברהם עוזיאל

אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.

פס, פאס, פז Fez

בערבית: فاس‎‎ 

עיר בצפון מערב מרוקו, בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון.


פס הייתה מטרופולין יהודי כמעט ללא הפסקה מימי ייסוד העיר בראשית המאה התשיעית ועד אמצע המאה ה- 17, פרט לתקופת שלטון שושלת אל-מוחדון (1248-1145) שבה כמעט נכחדה הקהילה. היהודים הגיעו לפס מאנדלוסיה עם המשפחות המוסלמיות הראשונות; מיד עם הגיעם נעשו לקהילה מכובדת ובעלת השפעה בעיר. בפס ישבה שמנה וסלתה של יהדות מרוקו, הן מבני התושבים והן ממגורשי ספרד, בעיר התרכזו מנהיגי העם, החכמים והסופרים עד המאה ה- 19. היהודים התגוררו ברובע משלהם (אל-פנדק אל-יהודי), ובהשפעתם נעשתה פס למרכז מסחרי חשוב.

בשנת 979, אחרי שהעיר נכבשה בידי גולוגין-יוסף הברברי, הוגלו יהודי פס לאשיר שבאלג'יריה. למן המאה העשירית ועד שנות ה- 30 של המאה ה- 11 היו יהודי פס נתונים בקשיים ופורענויות בגלל קרבות על השליטה בעיר בין בני אומיה הספרדים בקורדובה לבין האדריסים מושלי מרוקו, ולאחר הדחתם - קרבות עם שושלת בני זירי ושבטי הזנאתה הברברים. ב- 1032 נפלה פס בידי הברברים, וכ- 6,000 יהודים נהרגו מידיהם ברובע היהודי.

באמצע המאה ה- 11 הייתה פס הקהילה הגדולה ביותר במרוקו ורוב תושבי העיר היו יהודים. הם גרו כולם ליד המסגד המפורסם על שם אנשי קירואן וב- 1134 נאלצו לפנותם לשם הרחבת המסגד, אך בהתערבות שני הרופאים היהודים ששרתו בחצר המלך שולמו להם פיצויים. בשנת 1146 וב- 1147 היו פרעות ויהודים אולצו על-ידי המוחדון להתאסלם.

בשנת 1244 נכבשה פס בידי שושלת האלמורבידים, ויחסם ליהודים היה טוב. אולם ב- 1438, בגלל התעוררות דתית מוסלמית בעיר, אולצו היהודים לעבור ולהתגורר בשכונה מיוחדת, הראשונה מסוגה במרוקו, השכונה נקראה "מלאח" משום שהוקמה על ביצת מלח. ב- 1465 נערך טבח ביהודים, והקהילה התאוששה רק אחרי 1492, כשהחלו לבוא אליה מגורשי ספרד.

בימי השריפים הסעדים, במחצית השנייה של המאה ה- 16, איבדה פס את חשיבותה הפוליטית והכלכלית, ובעקבות זאת עזבו יהודים עשירים את העיר. באותה התקופה הועסקו יהודים בתפקידים שונים בחצר המלך; נודעו בני משפחת רותי.

באמצע המאה ה- 17 הועברו לפס 1,300 משפחות יהודיות עשירות מהעיר דילה והם הביאו לשנוי באופייה הספרדי של הקהילה. בשנת 1790 הרס המלך מולאי יזיד (1799-1790) את בתי הכנסת וגירש את היהודים מהעיר. רק ב- 1792 הותר להם לשוב, אך מספר היהודים שבאו היה קטן. ב- 1820 פשט שבט ודאיא על המלאח ושדד רכוש של יהודים.

כשבועיים לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי (1912) פרצה מרידה בפס, הקהילה היהודית שמנתה 12,000 נפש הותקפה, ורכושה הועלה באש. כ- 60 יהודים נהרגו. השלטונות הצרפתיים החרימו את נשקם של היהודים.

מ- 1925 החלו היהודים להתגורר בחלק החדש של פס. במפקד 1931 נימנו בפס 10,496 יהודים. רק העניים נשארו במלאח. בתקופת שלטון וישי (1943-1940) נרשמו התנפלויות על יהודים. ב- 1947 היו בקהילה 22,484 יהודים, מספר זה כולל את אלה שישבו בסביבות העיר. ב- 1951, לאחר עלייה לישראל, נותרו 12,648. רוב היהודים עלו לישראל ומיעוטם היגרו לקנדה ולצרפת. בשנות ה- 60 התחסלה הקהילה.


חיי הקהילה

הפעילות הרוחנית והדתית הענפה שהייתה בקרב הקהילה היהודית בפס עשתה את העיר לאחד המרכזים היהודיים החשובים במרוקו. בין אנשי רוח מפורסמים במאות ה- 9 וה- 10 היו יהודה בן-קוריש, הקראי הראשון שבא לפס והיה בלשן ופייטן; ר' דונש בן-לברט הפייטן ור' יהודה חייג' מראשוני המדקדקים. הרמב"ם בא לפס עם משפחתו בשנים 1160-1159, הרב יצחק בן-יעקב אלפסי (הרי"ף), שנולד בפס ב- 1031, הנציח את שמה בעולם היהודי.

מאז שהגיעו לפס מגורשי ספרד (1492) הם שהחזיקו במשרת נגיד הקהילה. הם הקימו ישיבות ובראשן עמדו אישים כמו נחמן בן-סונבל, שמואל חאג'ז, יהודה עוזיאל ושאול סררו (במאות ה- 16 וה- 17) ויהודה חיים בן-עטר (במאה ה- 18). דייניה המפורסמים של פס פעלו גם בקרב קהילות אחרות במרוקו. רבנים מפס יצאו ללמד בקהילות אחרות בחו"ל. משפחות מפורסמות היו: אבן-דנאן, אבן-עטר, אבן-צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ירד מעט מעמדה של הקהילה.

מרבית היהודים היו צורפים, רוקמים ואורגים, ובתקופות שונות עסקו במסחר עם הודו.

בפס היו בתי כנסת רבים, ביניהם: בית כנסת על-שם ר' עמנואל מאנסאנו, בית כנסת של ר' מימון בן-שושן, בית כנסת של משפחת אבו-דנאן שנוסד בשנת 1792, בית כנסת על-שם ר' שמואל אלבז. כמו-כן היו בעיר חמש ישיבות.

הקהילה הפעילה מוסדות צדקה, ביניהם חברת גמילות חסדים "ר' שמעון בר יוחאי"; קופת "רחל אמנו" (1881) לאיסוף תרומות עבור הישוב בירושלים; קופת תרומות לכוללי הספרדים בירושלים (1881); חברת "ביקור חולים". במאה ה- 19 קודש בית עלמין חדש לאחר פינוי בית העלמין העתיק.

בפס פעלו ב- 1935 בתי ספר של רשת מוסדות "תלמוד תורה אם הבנים", שביקשו להתחרות בבית הספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שנוסד בשנת 1883 והייתה כלפיו הסתייגות. במלאח היו בית ספר לבנים ובית ספר לבנות ובעיר החדשה היה בית ספר מעורב.

פעילות ציונית מאורגנת החלה ב- 1908 עם ייסוד אגודת "חיבת ציון" שעסקה בהפצה של השקל ושל מניות אוצר ההתיישבות. הרעיון הציוני היה אפוף אוירה דתית של "אתחלתא דגאולה" ולכן היו הרבנים בעיר בין חברי האגודה.

אחרי הכיבוש הצרפתי (1912) החלה התנגדות מצד השלטונות לפעילות ציונית, וב- 1923 נאסרה הפעילות כליל.

לפני מלחמת העולם השנייה פעל בקהילה "חוג ללימוד יהדות", ב- 1944 נעשה החוג ל"מועדון הרצל" ועסק בפעילות חינוכית ספורטיבית והגנתית. כמו-כן פעלו ארגונים יהודיים כגון ויצ"ו, הקונגרס היהודי העולמי, תנועת הנוער בני-עקיבא ותנועות נוער ציוניות אחרות. בעזרת שליחי עלייה שפעלו בפס התארגנה העלייה לישראל.


בית הכנסת "רבי שלמה אבן דנאן" בפס
מהעתיקים והחשובים שבבתי הכנסת בצפון אפריקה. נבנה על ידי בעליו, משפחה יהודית בעלת השפעה ממרוקו, באמצע המאה ה-17, ובשלהי המאה ה-19 חודש וניתנה לו צורתו הנוכחית. המבנה, שנמצא בלב ה"מלאח" (רובע יהודי) הוא מזכרת נדירה מתקופת מפתח בתולדות יהדות מרוקו.

בית הכנסת, עדיין בבעלות פרטית, מכיל כנראה את האוסף השלם היחיד של תשמישי קדושה מרוקאיים, כולל תיבה עשויה עץ וברזל מחושל בצד המערבי; שני היכלות מגולפים בעץ בקיר המזרחי המקושט באריחים; ספסלי עץ, כולל כסא אליהו לברית המילה; מנורות שמן, ווילונות רקומים.

הכניסה לבית הכנסת דרך דלת צנועה לפרוזדור המוביל לאולם תפילה בעל שני מרכזים, מחולק על ידי שלושה עמודים מתומנים. הרצפה מרוצפת לבנים מזוגגות ירוקות-לבנות בדוגמת אדרת-הדג. בעבר היו מנורות שמן ונורות חשמל רבות, כולל נרות זיכרון, אולם אלה נעלמו.

במשך שנים רבות הלך מצבו של הבניין והידרדר, והוא נזקק לעבודות שימור. הקהילות היהודיות של פז ושל קזבלנקה נאבקו לשמר את בית הכנסת כחלק בלתי נפרד ממורשת יהדות מרוקו וכנכס היסטורי ותרבותי חשוב.

בית הכנסת נכלל ברשימת 100 מונומנטים בסכנה, במסגרת תכנית לשימור שיזם ארגון World Monuments Watch (WMW) לשמירה על מונומנטים.

לבסוף, נערך השיפוץ בסיועם האדיב של גופים פרטיים וציבוריים כולל ממשלת מרוקו וצאצאי משפחת אבן דנאן.

במאי 1999 נחנך בית הכנסת המשופץ, ונרשם כמונומנט היסטורי של פז. בפז ובאזור אין יהודים.