גן ילדים יהודי. קופנהגן, דנמרק 1980 בקירוב

קופנהאגן Copenhagen

בירת דנמארק.


ראשיתה של קהילה יהודית בקופנהאגן הייתה בשנת 1684, כאשר הותר לשני תכשיטנים יהודים יוצאי האמבורג שחיו בקופנהאגן לערוך תפילות שחרית וערבית בביתם "מאחורי דלתות סגורות". כעבור תשע שנים קודש בית-העלמין סמוך לעיר, והיה הוותיק באירופה הצפונית. בית-הכנסת הראשון הוקם ב-1766, ועלה באש בדליקה הגדולה שפרצה ב-1795.

במשך העשור השני של המאה ה-19 מונה לקהילה רב בעל השכלה אקדמית, ר' אברהם אלכסנדר וולף, שהיה עד אז רב ראשי בהסן העילית. ביוזמתו הוקם בית-כנסת חדש, ב-1833. עד 1932 התנהלו כל פעולות הצדקה בידי מוסדות הקהילה; מאז חלה על היישוב היהודי התחיקה הסוציאלית הכללית, ובכל זאת הקהילה הוסיפה לקיים את מוסדותיה המסורתיים.


בימי מלחמת העולם השנייה, מכיבוש דנמארק בידי הגרמנים ב-9 באפריל 1940 עד סוף אוגוסט 1943, לא נגעו הגרמנים לרעה ביישוב היהודי בן 7,000 איש בקירוב, שכלל גם כ-1,400 פליטים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובאקיה ו-300 בני "עליית הנוער", וזאת כדי שלא לשבש את יחסיהם עם הדנים. סמוך לוועידת ואנזה בינואר 1942, שבה החליטו הנאצים על ה"פתרון הסופי" לבעיית היהודים, הצהיר פרופ' האל קוך, מנהיג תנועת הנוער הדנית, שיש לדחות כל נסיון של פגיעה ביהודי דנמארק.

בספטמבר 1943 הוכרז מצב צבאי ונציג הרייך בדנמארק, ורנר בסט, הציע לבצע בהזדמנות זאת את גירוש היהודים. הדבר נודע לסוציאלדמוקראטים הדניים ובין לילה קמה תנועת הצלה עממית, ובזכותה הצליחו יהודי דנמארק לצאת לשוודיה תוך פחות משלושה שבועות. המחתרת הדנית המשיכה במיבצע, וקשרה אגב כך קשר מתמיד עם בעלות-הברית. הוצאות הפעולה הסתכמו ב-12 מיליון כתרים דניים בערך, היהודים שילמו יותר ממחצית הסכום והשאר בה מתרומות פרטיות וציבוריות במדינה.

אור ליום 2 באוקטובר 1943 ובימים שלאחר מכן תפסו הגרמנים פחות מ-500 יהודים; הם הוחזקו בטרזיישטאדט עד אביב 1945, והוחזרו לדנמארק בידי הצלב האדום השוודי שבראשו עמד הרוזן ברנאדוט.

בסך הכל ניספו בשואה כ-120 מיהודי קופנהאגן (פחות מ-%2); כמחצית מהם התאבדו או טבעו בדרך לשוודיה.


בשנת 1966 היה מספר תושבי קופנהאגן 863,691. בסוף 1968 חיו בעיר 7,000-6,000 יהודים, %25 מהם תושבים ותיקים, %67 מהגרים ממזרח-אירופה (עליהם נוספו ב-1969 1,500 פליטים יהודים מפולין) ו%8 פליטים מגרמניה.

בשנות הששים והשבעים רק אחוז אחד מכל יהודי דנמארק גרו מחוץ לבירה. היחסים עם האוכלוסייה הדנית היו טובים, ויהודים תפסו עמדות בכירות במימשל ובחיי הציבור. נציב התלונות הראשון בדנמארק היה סטפאן הורוויץ; הנרי גרינבאום היה שר אוצר בממשלת הפועלים של 1965- 1968, ואריך וארבורג היה מנהל האוניברסיטה המקומית במשך שנתיים.

בקופנהאגן פעלה משנת 1958 ישיבה של חסידי לובאוויץ', בנוסף לבית-ספר יומי, שלושה גני- ילדים, מעונות לזקנים ומרכז קהילתי.

הקהילה היהודית מוכרת כחוק ורשאית לגבות מסים מחבריה; מתנהלת על טהרה המסורת ובראשה ועד בן שבעה אנשים. אנשי הקהילה האורתודוקסית "מחזיקי הדת", המסונפת ל"אגודת ישראל", רשומים בקהילה הכללית.

בין מוסדות הקהילה נמצאים ההסתדרות הציונית, ויצ"ו, ארגוני נוער, סניף "בני-ברית", ארגון בעלי-מלאכה ושתי מקהלות.

בספרייה המלכותית הדנית מצוי אוסף ספרי יהדות, על שם הרב הראשי דוד סימנסן, והוא מן הגדולים באירופה. מוזיאון לתשמישי-קדושה יהודיים נפתח בשנת 1902.

בשנת 1997 נימנו 8,000 יהודים בדנמרק, רובם התגוררו בקופנהאגן.