דלג לתוכן האתר >

אברהם אדלר

Abraham Adler (1916-2003), cantor and composer, born in Sarasău, Romania (then part of Austria-Hungary). After attending the school in his village, he and his family moved to Sighet in 1928, where he finished his studies at the Jewish high school. During this time, he also pursued canto lessons with Mendel Hoerer, the clerk of the Great Orthodox Synagogue of Sighet. Gifted with remarkable musical talent, he left at the age of 20 to study in Czernowitz (now Chernivtsi, Ukraine), under the tutelage of the renowned musician Pinchas Spektor.

In 1940, he returned to Sighet and became employed as the clerk of the Great Synagogue. On June 10, 1942, Adler, along with other young Jews, was sent to a forced labor battalion on the Eastern front. After WW II, he returned to Sighet only to discover that his entire family had perished in Auschwitz Nazi death camp and his house had been occupied.

In 1950, he immigrated to Israel, where he found employment as a clerk for the synagogues in Haifa and as an editor for the music section of the local radio station. In 1955, he married Hilda Miller and accepted a job offer from prestigious synagogues in Australia.

In 1974, he relocated to Vienna, Austria, where he lived for the rest of his life serving as Oberkantor of the Great Synagogue. Adler, a trailblazer in the realm of Jewish liturgical music, played a pivotal role in the revival of Hasidic-Orthodox songs from Maramures, Galicia, and Bucovina. Notably, he was the first to promote this genre of music in concert halls and on the radio.

ADLER, ADLERS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

אדלר היא מילה גרמנית / יידיש שפירושה "נשר".

בחלק מהמקרים,אפשר ששם משפחה זה נגזר מאחד משלטי הבתים שהיו נהוגים בערי גרמניה בימי הביניים, כמו למשל ברובע היהודי של פרנקפורט אם מיין שבו לכל בית היה סימן משלו, בדרך כלל בצורת בעל חיים, צמח או פרח.

עם הזמן, שמות של סימני בתים הפכו לשמות משפחה קבועים. לבית מס' 86 היה סימן בצורת נשר מוזהב.

אדלר מתועד כשם משפחה יהודי בפרנקפורט אם מיין, גרמניה, החל מאמצע המאה ה-16. משפחת אדלר מפרנקפורט אם מיין, שהם כהנים מצאצאיהם של הרב שמעון, מחבר "ילקוט שמעוני", אימצו את השם אדלר לאחר שאחד מאבותיהם נשא את האות המלכותי, ה"רייכסאדלר" ("הנשר הקייסרי") בתהלוכה החגגית לציון חזרתם של היהודים לעיר פרנקפורט בשנת 1616. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אדלר כוללים את הרב נתן מרקוס אדלר (1890-1803), אשר נולד בגרמניה וישמש כרב ראשי של אחוד הקהילות היהודיות באימפריה הבריטית; את הניורופתולוג האוסטרי אלפרד אדלר (1937-1870); ובמאה ה-20 את הפיזיקאי האמריקאי סטפן לואיס אדלר.

סיגט Sighet

(בהונגרית מארמארוש סיגט)

עיר בטראנסילבניה הצפונית, מערב רומניה.


יהודים ישבו במקום במאה ה-17; במאה שלאחריה כבר הייתה שם קהילה מאורגנת, ובראשה ר' צבי בן משה אברהם, ממתנגדיה החריפים של כת הפראנקיסטים במקום. אחריו שימשו ברבנות יהודה הכהן הלר וחנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים (עד תחילת המאה ה-20).

במאה ה- 19 הצטרפה הקהילה לאיחוד הקהילות החרדיות בהונגריה, והיהודים הליברליים שבה הקימו לעצמם "עדה ספרדית" נפרדת.

בעיר פעלו ישיבות, בתי-ספר, ספריות, בתי-דפוס עבריים ומפעם לפעם הופיעו כתבי-עת יהודיים. רוב היהודים בעיר ובאיזור כולו היו דלי אמצעים. בסוף המאה ה-19 ישבו בסיגט כ-5,000 יהודים. ב- 1910 כ-8,000 (%34 מכלל האוכלוסיה).

בין בני המקום היו הסופרים הרצל אפשאן, הירש לייב גוטליב ואלי ויזל, ההיסטוריון הרב יהודה יקותיאל גרינוואלד, המשורר י' הולצר, הכנר י' סיגטי והפסנתרן גיזה פריד.


בימי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1944-1940 הייתה סיגט חלק מהונגריה. ב-1941 התגוררו בעיר כ-10,150 יהודים והיו %39 מכלל התושבים, השיעור הגבוה ביותר בערי הונגריה.

ב-1942 נלקחו גברים יהודים בגיל גיוס לעבודות כפייה. בקיץ 1944 הקימו הגרמנים וההונגרים גיטו בעיר, ריכזו בו את יהודי המקום ולבסוף שילחו אותם למחנות ההשמדה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בסיגט. ב-1947 התרכזו בעיר כ-2,300 יהודים ששרדו. רבים מהם עלו לישראל.

ב-1959 התחילו יוצאי סיגט בישראל בהדפסת כתב-עת שהוקדש לתולדות קהילת סיגט והקהילות הקטנות סביבתה. כתב העת יצא לאור בעברית, ביידיש ובהונגרית.

ב-1970 התגוררו בסיגט 250 יהודים.

צ'רנאוץ Cernauti
(בגרמנית ובמקורות היהודיים צ'רנוביץ)

עיר מחוז, בירת חבל בוקובינה, צפון מזרח רומניה. אחרי מלחמת העולם השנייה בגבולות אוקראינה, ונקראת צ'רנובצי Chernovtsi.

במאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים יוצאי ספרד ואשכנז. במחצית השנייה של המאה ה- 17 באו למקום פליטים יהודים מפולין.

הקהילה נפגעה במלחמות רוסיה-טורקיה (1774-1766) ובתחילת ימי השלטון האוסטרי (סוף המאה ה- 18) נפתחה מערכה שיטתית ל"טיהור" בוקובינה מיהודים.

למרות ההגבלות גדל היישוב היהודי עקב ההגירה מגליציה, ויהודים רכשו נכסי דלא ניידי ועסקו במסחר סיטוני רכוש יהודי רב נשדד בידי חיילים רוסים בימי המלחמה עם נפוליון (1812).

באותה תקופה גברה בקהילה המתיחות בין חסידים ומשכילים, והלכה והחריפה אחרי 1848 עם מגמת ההתבוללות התרבותית בקרב המשכילים.

בשנת 1853 הקימה הקהילה בית-חולים ובית-כנסת גדול.

עם הקמת האוניברסיטה המקומית (1875) באו לעיר סטודנטים יהודים, ורבים מהם מילאו תפקידים חשובים בהפצת הרעיון הציוני בסוף המאה.

ב- 1872 התפלגה הקהילה לעדה אורתודוכסית ועדה רפורמית. ההיכל הרפורמי נחנך ב- 1877 (ונהרס בידי הנאצים ב- 1941).

בוועידת סופרי יידיש שנערכה בצ'רנובצי ב- 1908 הוכרזה היידיש כלשון הלאומית של העם היהודי.

היהודים לקחו חלק פעיל בחיי ציבור וכבר ב- 1897 נבחר בן המקום, בנו שטראכר, לציר בפארלאמנט האוסטרי.

במלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) עברה העיר מיד ליד ויהודים רבים עקרו למקומות אחרים. עם הקמת השלטון הרומני האזרחי חל שיפור במצב הקהילה, שכללה אז 43,700 יהודים (44.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה).

אישים בקרבן יהודי צ'רנוביץ בין שתי מלחמות העולם: מאיר אבנר, מנהיג הציונים; מאנפרד רייפר, היסטוריון, עורך עיתון יהודי בגרמנית וציר בפרלמנט הרומני; יעקב פיסטינר, מנהיג הסוציאליסטים.

במשך מאה שנים, עד למלחמת העולם השנייה (1939) פעלו בצ'רנוביץ תשעה מו"לים ובתי-דפוס יהודיים. בית-ההוצאה אקהארדט (1892-1835) פרסם בעזרת מומחים יהודים את התלמוד הבבלי השלם וחיבורים חשובים אחרים בחסידות ובקבלה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בצ'רנוביץ יותר מ- 40,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכמים בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, ויתרה רומניה, כבת בריתה של גרמניה, על בסרביה ועל צפון בוקובינה, וביוני 1940 סופחה צ'רנובצי לברית המועצות. היהודים קיבלו את השנוי בברכה ורבים נמלטו מרומניה לאזור השליטה הסובייטי.

ב- 30 ביוני 1941, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, פינה הצבא האדום את העיר, שישבו בה אז כ-50,000 יהודים. למחרת פשטו כנופיות מקומיות על בתי-היהודים. ב- 5 ביולי נכנסו יחידות צבא רומניות וגרמניות ופלוגות משטרת הבטחון הנאציות, ובפעולות אלימות בשיתוף המשטרה הרומנית הוציאו להורג אלפים מאנשי האינטליגנציה היהודית, וביניהם את הרב הראשי של בוקובינה אברהם מארק, והרבה ראשי ציבור.

במסגרת הצעדים האנטישמיים שנקטה ממשלת אנטונסקו ב- 30 ביולי 1941 חייבו את היהודים לצאת לעבודות-כפייה ולשאת את "הטלאי הצהוב" ואסרו עליהם לצאת לרחובות, מלבד לכמה שעות בבוקר.

ב- 11 באוקטובר 1941 ריכזו הגרמנים את יהודי צ'רנובצי בגטו, החרימו את רכושם והתחילו לגרשם לטרנסניסטריה. עד 15 בנובמבר גורשו כ-30,000 יהודים. ראש-העיר טראיאן פופוביץ הוציא כ- 4,000 תעודות שחרור מן הגירוש, אבל בדרגים הנמוכים התעלמו מהן או סחטו תמורתן סכומי כסף עצומים.

עם הפסקת הגירושים בדצמבר 1941 פוזר הגטו והיהודים שבו אל בתיהם ההרוסים, לא היו בידיהם אמצעי קיום. כעבור זמן חודשו הגירושים, וכ- 4,000 יהודים גורשו לטרנסניסטריה בשלוש קבוצות ביוני 1942. ביניהם היו גם בעלי תעודות שחרור. חלק נלקחו למחנות בשטחים שבידי הגרמנים ואלה רצחו בשיטתיות ילדים, זקנים ונשים. במחנות אלה נספו כ- 60 אחוזים ממגורשי העיר.


אחרי המלחמה העדיפו הניצולים לעבור לרומניה (העיר סופחה בינתיים לאוקראינה הסובייטית) ומשם עלו רובם לישראל.

בשנות ה- 50 סגרו השלטונות חמישה מתוך שישה בתי-כנסת בעיר, וספרי-התורה הועברו למוזיאון העירוני. את אחד מבתי-הכנסת הפכו למועדון ספורט ואת ההיכל הרפורמי - לקולנוע. עוד שניים נהפכו לבית-מלאכה ולמחסן.

ב- 1959 נצטוו המוהלים להירשם אצל שלטונות העיר ולהגיש רשימות של נימולים. כעבור ארבע שנים נאסרה אפיית מצות ופוזרה חברה קדישא.

מספר היהודים בעיר, אז כבר נקראה צ'רנובצי, ב- 1970 נאמד ב- 70,000. בעיר היה בית כנסת קטן ל-60-50 מתפללים, מקווה טהרה ואספקת עופות משחיטה כשרה.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

Sarasău

In Hungarian: Szarvaszó; in German: Scharwaschau

A village in the historical region of Maramures in Maramures County, Romania. The area was part of Austria-Hungary until 1918 and was annexed by Hungary between 1940-1944.

First Jewish presence in Sarasau is documented in 1746, when seven Jews belonging to two families lived in the village. In 1840 there already 49 Jews living in the village, a number that increased to 75 in 1880. In 1920, after the area became part of Romania, the number of Jewish residents reached 298 people out of a total population of 1,287. In the years between the two world wars many Jews moved to Sighet while others emigrated, mainly to United States. The 1930 census recorded 194 Jewish residents and in the census of 1941, the Jews of Sarasău numbered 161 people.

Most of the Jews in the locality were engaged in wood industry, but there were also farmers and merchants.

A wooden synagogue was opened by the mid-19th century, along with a mikveh and a Jewish cemetery. The Jews of Sarasau received their religious services from the Jewish community of nearby Sighet.  

After the area was annexed by Hungary in 1940, the local Jews were subject to the anti-Semitic policy of the Hungarian authorities. In 1944, the local Jews were arrested by the Hungarian gendarmes and forced into Slatina ghetto. They were subsequently deported on May 23, 1944 to Auschwitz Nazi death camp.

After the war, only a handful of Holocaust survivors returned to the village, but they left the place after a short period of time. In 1956 there were 3 Jews living in Sarasau.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
אברהם אדלר

Abraham Adler (1916-2003), cantor and composer, born in Sarasău, Romania (then part of Austria-Hungary). After attending the school in his village, he and his family moved to Sighet in 1928, where he finished his studies at the Jewish high school. During this time, he also pursued canto lessons with Mendel Hoerer, the clerk of the Great Orthodox Synagogue of Sighet. Gifted with remarkable musical talent, he left at the age of 20 to study in Czernowitz (now Chernivtsi, Ukraine), under the tutelage of the renowned musician Pinchas Spektor.

In 1940, he returned to Sighet and became employed as the clerk of the Great Synagogue. On June 10, 1942, Adler, along with other young Jews, was sent to a forced labor battalion on the Eastern front. After WW II, he returned to Sighet only to discover that his entire family had perished in Auschwitz Nazi death camp and his house had been occupied.

In 1950, he immigrated to Israel, where he found employment as a clerk for the synagogues in Haifa and as an editor for the music section of the local radio station. In 1955, he married Hilda Miller and accepted a job offer from prestigious synagogues in Australia.

In 1974, he relocated to Vienna, Austria, where he lived for the rest of his life serving as Oberkantor of the Great Synagogue. Adler, a trailblazer in the realm of Jewish liturgical music, played a pivotal role in the revival of Hasidic-Orthodox songs from Maramures, Galicia, and Bucovina. Notably, he was the first to promote this genre of music in concert halls and on the radio.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
אדלר
ADLER, ADLERS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

אדלר היא מילה גרמנית / יידיש שפירושה "נשר".

בחלק מהמקרים,אפשר ששם משפחה זה נגזר מאחד משלטי הבתים שהיו נהוגים בערי גרמניה בימי הביניים, כמו למשל ברובע היהודי של פרנקפורט אם מיין שבו לכל בית היה סימן משלו, בדרך כלל בצורת בעל חיים, צמח או פרח.

עם הזמן, שמות של סימני בתים הפכו לשמות משפחה קבועים. לבית מס' 86 היה סימן בצורת נשר מוזהב.

אדלר מתועד כשם משפחה יהודי בפרנקפורט אם מיין, גרמניה, החל מאמצע המאה ה-16. משפחת אדלר מפרנקפורט אם מיין, שהם כהנים מצאצאיהם של הרב שמעון, מחבר "ילקוט שמעוני", אימצו את השם אדלר לאחר שאחד מאבותיהם נשא את האות המלכותי, ה"רייכסאדלר" ("הנשר הקייסרי") בתהלוכה החגגית לציון חזרתם של היהודים לעיר פרנקפורט בשנת 1616. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אדלר כוללים את הרב נתן מרקוס אדלר (1890-1803), אשר נולד בגרמניה וישמש כרב ראשי של אחוד הקהילות היהודיות באימפריה הבריטית; את הניורופתולוג האוסטרי אלפרד אדלר (1937-1870); ובמאה ה-20 את הפיזיקאי האמריקאי סטפן לואיס אדלר.

סיגט
סיגט Sighet

(בהונגרית מארמארוש סיגט)

עיר בטראנסילבניה הצפונית, מערב רומניה.


יהודים ישבו במקום במאה ה-17; במאה שלאחריה כבר הייתה שם קהילה מאורגנת, ובראשה ר' צבי בן משה אברהם, ממתנגדיה החריפים של כת הפראנקיסטים במקום. אחריו שימשו ברבנות יהודה הכהן הלר וחנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים (עד תחילת המאה ה-20).

במאה ה- 19 הצטרפה הקהילה לאיחוד הקהילות החרדיות בהונגריה, והיהודים הליברליים שבה הקימו לעצמם "עדה ספרדית" נפרדת.

בעיר פעלו ישיבות, בתי-ספר, ספריות, בתי-דפוס עבריים ומפעם לפעם הופיעו כתבי-עת יהודיים. רוב היהודים בעיר ובאיזור כולו היו דלי אמצעים. בסוף המאה ה-19 ישבו בסיגט כ-5,000 יהודים. ב- 1910 כ-8,000 (%34 מכלל האוכלוסיה).

בין בני המקום היו הסופרים הרצל אפשאן, הירש לייב גוטליב ואלי ויזל, ההיסטוריון הרב יהודה יקותיאל גרינוואלד, המשורר י' הולצר, הכנר י' סיגטי והפסנתרן גיזה פריד.


בימי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1944-1940 הייתה סיגט חלק מהונגריה. ב-1941 התגוררו בעיר כ-10,150 יהודים והיו %39 מכלל התושבים, השיעור הגבוה ביותר בערי הונגריה.

ב-1942 נלקחו גברים יהודים בגיל גיוס לעבודות כפייה. בקיץ 1944 הקימו הגרמנים וההונגרים גיטו בעיר, ריכזו בו את יהודי המקום ולבסוף שילחו אותם למחנות ההשמדה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בסיגט. ב-1947 התרכזו בעיר כ-2,300 יהודים ששרדו. רבים מהם עלו לישראל.

ב-1959 התחילו יוצאי סיגט בישראל בהדפסת כתב-עת שהוקדש לתולדות קהילת סיגט והקהילות הקטנות סביבתה. כתב העת יצא לאור בעברית, ביידיש ובהונגרית.

ב-1970 התגוררו בסיגט 250 יהודים.

צ'רנוביץ
צ'רנאוץ Cernauti
(בגרמנית ובמקורות היהודיים צ'רנוביץ)

עיר מחוז, בירת חבל בוקובינה, צפון מזרח רומניה. אחרי מלחמת העולם השנייה בגבולות אוקראינה, ונקראת צ'רנובצי Chernovtsi.

במאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים יוצאי ספרד ואשכנז. במחצית השנייה של המאה ה- 17 באו למקום פליטים יהודים מפולין.

הקהילה נפגעה במלחמות רוסיה-טורקיה (1774-1766) ובתחילת ימי השלטון האוסטרי (סוף המאה ה- 18) נפתחה מערכה שיטתית ל"טיהור" בוקובינה מיהודים.

למרות ההגבלות גדל היישוב היהודי עקב ההגירה מגליציה, ויהודים רכשו נכסי דלא ניידי ועסקו במסחר סיטוני רכוש יהודי רב נשדד בידי חיילים רוסים בימי המלחמה עם נפוליון (1812).

באותה תקופה גברה בקהילה המתיחות בין חסידים ומשכילים, והלכה והחריפה אחרי 1848 עם מגמת ההתבוללות התרבותית בקרב המשכילים.

בשנת 1853 הקימה הקהילה בית-חולים ובית-כנסת גדול.

עם הקמת האוניברסיטה המקומית (1875) באו לעיר סטודנטים יהודים, ורבים מהם מילאו תפקידים חשובים בהפצת הרעיון הציוני בסוף המאה.

ב- 1872 התפלגה הקהילה לעדה אורתודוכסית ועדה רפורמית. ההיכל הרפורמי נחנך ב- 1877 (ונהרס בידי הנאצים ב- 1941).

בוועידת סופרי יידיש שנערכה בצ'רנובצי ב- 1908 הוכרזה היידיש כלשון הלאומית של העם היהודי.

היהודים לקחו חלק פעיל בחיי ציבור וכבר ב- 1897 נבחר בן המקום, בנו שטראכר, לציר בפארלאמנט האוסטרי.

במלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) עברה העיר מיד ליד ויהודים רבים עקרו למקומות אחרים. עם הקמת השלטון הרומני האזרחי חל שיפור במצב הקהילה, שכללה אז 43,700 יהודים (44.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה).

אישים בקרבן יהודי צ'רנוביץ בין שתי מלחמות העולם: מאיר אבנר, מנהיג הציונים; מאנפרד רייפר, היסטוריון, עורך עיתון יהודי בגרמנית וציר בפרלמנט הרומני; יעקב פיסטינר, מנהיג הסוציאליסטים.

במשך מאה שנים, עד למלחמת העולם השנייה (1939) פעלו בצ'רנוביץ תשעה מו"לים ובתי-דפוס יהודיים. בית-ההוצאה אקהארדט (1892-1835) פרסם בעזרת מומחים יהודים את התלמוד הבבלי השלם וחיבורים חשובים אחרים בחסידות ובקבלה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בצ'רנוביץ יותר מ- 40,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכמים בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, ויתרה רומניה, כבת בריתה של גרמניה, על בסרביה ועל צפון בוקובינה, וביוני 1940 סופחה צ'רנובצי לברית המועצות. היהודים קיבלו את השנוי בברכה ורבים נמלטו מרומניה לאזור השליטה הסובייטי.

ב- 30 ביוני 1941, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, פינה הצבא האדום את העיר, שישבו בה אז כ-50,000 יהודים. למחרת פשטו כנופיות מקומיות על בתי-היהודים. ב- 5 ביולי נכנסו יחידות צבא רומניות וגרמניות ופלוגות משטרת הבטחון הנאציות, ובפעולות אלימות בשיתוף המשטרה הרומנית הוציאו להורג אלפים מאנשי האינטליגנציה היהודית, וביניהם את הרב הראשי של בוקובינה אברהם מארק, והרבה ראשי ציבור.

במסגרת הצעדים האנטישמיים שנקטה ממשלת אנטונסקו ב- 30 ביולי 1941 חייבו את היהודים לצאת לעבודות-כפייה ולשאת את "הטלאי הצהוב" ואסרו עליהם לצאת לרחובות, מלבד לכמה שעות בבוקר.

ב- 11 באוקטובר 1941 ריכזו הגרמנים את יהודי צ'רנובצי בגטו, החרימו את רכושם והתחילו לגרשם לטרנסניסטריה. עד 15 בנובמבר גורשו כ-30,000 יהודים. ראש-העיר טראיאן פופוביץ הוציא כ- 4,000 תעודות שחרור מן הגירוש, אבל בדרגים הנמוכים התעלמו מהן או סחטו תמורתן סכומי כסף עצומים.

עם הפסקת הגירושים בדצמבר 1941 פוזר הגטו והיהודים שבו אל בתיהם ההרוסים, לא היו בידיהם אמצעי קיום. כעבור זמן חודשו הגירושים, וכ- 4,000 יהודים גורשו לטרנסניסטריה בשלוש קבוצות ביוני 1942. ביניהם היו גם בעלי תעודות שחרור. חלק נלקחו למחנות בשטחים שבידי הגרמנים ואלה רצחו בשיטתיות ילדים, זקנים ונשים. במחנות אלה נספו כ- 60 אחוזים ממגורשי העיר.


אחרי המלחמה העדיפו הניצולים לעבור לרומניה (העיר סופחה בינתיים לאוקראינה הסובייטית) ומשם עלו רובם לישראל.

בשנות ה- 50 סגרו השלטונות חמישה מתוך שישה בתי-כנסת בעיר, וספרי-התורה הועברו למוזיאון העירוני. את אחד מבתי-הכנסת הפכו למועדון ספורט ואת ההיכל הרפורמי - לקולנוע. עוד שניים נהפכו לבית-מלאכה ולמחסן.

ב- 1959 נצטוו המוהלים להירשם אצל שלטונות העיר ולהגיש רשימות של נימולים. כעבור ארבע שנים נאסרה אפיית מצות ופוזרה חברה קדישא.

מספר היהודים בעיר, אז כבר נקראה צ'רנובצי, ב- 1970 נאמד ב- 70,000. בעיר היה בית כנסת קטן ל-60-50 מתפללים, מקווה טהרה ואספקת עופות משחיטה כשרה.

וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

סרסאו

Sarasău

In Hungarian: Szarvaszó; in German: Scharwaschau

A village in the historical region of Maramures in Maramures County, Romania. The area was part of Austria-Hungary until 1918 and was annexed by Hungary between 1940-1944.

First Jewish presence in Sarasau is documented in 1746, when seven Jews belonging to two families lived in the village. In 1840 there already 49 Jews living in the village, a number that increased to 75 in 1880. In 1920, after the area became part of Romania, the number of Jewish residents reached 298 people out of a total population of 1,287. In the years between the two world wars many Jews moved to Sighet while others emigrated, mainly to United States. The 1930 census recorded 194 Jewish residents and in the census of 1941, the Jews of Sarasău numbered 161 people.

Most of the Jews in the locality were engaged in wood industry, but there were also farmers and merchants.

A wooden synagogue was opened by the mid-19th century, along with a mikveh and a Jewish cemetery. The Jews of Sarasau received their religious services from the Jewish community of nearby Sighet.  

After the area was annexed by Hungary in 1940, the local Jews were subject to the anti-Semitic policy of the Hungarian authorities. In 1944, the local Jews were arrested by the Hungarian gendarmes and forced into Slatina ghetto. They were subsequently deported on May 23, 1944 to Auschwitz Nazi death camp.

After the war, only a handful of Holocaust survivors returned to the village, but they left the place after a short period of time. In 1956 there were 3 Jews living in Sarasau.