מקור השם ג'דאמו

אתיופיה ETHIOPIA

(בעבר חבש או אביסיניה ABYSSINIA)

מדינה בצפון מזרח אפריקה.

יהודי אתיופיה, קהילת "ביתא ישראל", כונו בפי שכניהם בשם "פלשים", כנוי שמקורו בלשון הגעז, הלשון האתיופית העתיקה, ופירושו גולים או מהגרים.

חוקרים סבורים שמוצאם משבטי אגאו (AGAU) שהיו חלק מאוכלוסיית אתיופיה הקדומה, מקצת שבטי האגאו התגיירו בהשפעת יהודים שבאו מדרום ערב או ממצרים עילית, או בהשפעת יהודים שכבר ישבו באתיופיה.

בקרב יהודי אתיופיה עצמם יש כמה מסורות על מוצאם. אחת מתייחסת ליהודים יוצאי מצרים שהגיעו לאתיופיה, אחרת ליהודים שגלו לאתיופיה אחרי חורבן בית ראשון, והמקובלת ביותר היא המסורת שהם צאצאי היהודים שהגיעו לאתיופיה כמלוויו של מנליק הראשון, בן שלמה המלך ומלכת שבא.

המקורות היהודיים הקדומים - אלדד הדני במאה התשיעית, בנימין מטודלה במאה ה- 12, אליהו מפררה במאה ה- 15 - הם מעטים וחסרי ביסוס הסטורי. ידיעות מדוייקות יותר כלולות בדברי הימים האתיופיים; ולפיהם היהדות הייתה נפוצה בממלכת אקסום (AXUM) שהוקמה במאה השנייה בידי מהגרים שמיים מדרום ערב. במאה הרביעית, בהשפעת רומי הביזנטית, נעשתה הנצרות לדת הממלכה, והחלו רדיפות נגד היהודים. היהודים נסוגו למחוזות הרריים בפנים הארץ מצפון לאגם טאנה (TANA) באזור סמין (SEMYEN). אליהם צורפו שבויים יהודים ממלחמה שהתחוללה באזור בשנת 525. והקבוצה החברתית שכונתה "פלשים" התגבשה והתחזקה והקימה ממלכה עצמאית. במרד שפרץ בסוף המאה העשירית נגד שליטי אקסום והכנסיה הנוצרית השתתפה הממלכה היהודית לצד המורדים, ועל פי המסורת עמדה בראש המורדים מלכה יהודית ושמה אסתר.

במאות ה- 13 עד ה- 16 גברו רדיפות היהודים באתיופיה, ורבים אולצו להתנצר. דברי הימים האתיופיים מספרים על גבורתם ועל נאמנותם לדתם. היהודים סבלו אבדות קשות אך עדיין המשיכו להחזיק בעצמאותם. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 דוכא מרד נוסף של שבטי האגאו במלך האתיופי סואניוס (SUANEYOS), ובמרד השתתפו היהודים. בעקבות זאת תקף המלך את ממלכת היהודים וחיסל את מבצריהם. השרידים שסירבו להתנצר נרצחו, ביניהם מלכם גדעון, ועצמאותם אבדה לתמיד. במשך השנים הורשו לחזור לדתם, אבל סבל והשפלות היו מנת חלקם. רבים התנצרו ולא נזכרו עוד בדברי ימי אתיופיה. מתקופת עצמאותם של יהודי אתיופיה בסמין לא נותרו מקורות כתובים.


כנראה שבימי הביניים לא היה קשר בין יהודי אתיופיה לבין העולם היהודי. מקורות פורטוגליים מן המאה ה- 17 מזכירים יהודי מוינה בשם סולומון שהגיע לאתיופיה ועמו ספרי קודש. בסוף המאה ה- 18 חשף ספרו של התייר הסקוטי ג'יימס ברוס (BRUES) את קיומם. במאה ה- 19 סיפק ידיעות על יהודי אתיופיה המיסיון הפרוטסטנטי שהיה פעיל בקרבם.

בעתונות היהודית החלו להופיע מאמרים, דרישות לפעול וקריאה להצלת יהודי אתיופיה מידי המיסיון. על רקע התעניינות יהודי המערב, נשלח ב- 1867 האנטרופולוג יוסף הלוי, מטעם חברת "כל ישראל חברים". הוא אישר קיום יהודים באתיופיה. בהשפעתו ובתמיכת הברון רוטשילד יצא ב- 1905 אחד מתלמידיו, יעקב פיטלוביץ, ועודד פעילות מעשית. ייסד את "האגודה למען הפלשים", להשבתם לעם ישראל. ופעל להקמת בתי ספר ניידים שעברו מכפר לכפר. באדיס אבבה הוקמה פנימייה לתלמידים צעירים, וניתן להם להשלים את לימודיהם באירופה ובארץ ישראל. כמה מהם קיבלו משרות ציבוריות, ובימי הכיבוש האיטלקי הוכיחו את נאמנותם למלך. במקביל נמשכה פעילות המיסיון, והמומרים חיו לצד אלה ששמרו על יהדותם.


עד ראשית המאה ה20- התגוררו רוב יהודי חבש באזורים ההרריים של צפון מערב אתיופיה, והתרכזו מצפון לאגם טאנה. הם חיו בדרך כלל בכפרים משלהם; בכפרים מעורבים היו בקתותיהם יחידה נפרדת. בעיר גונדר (GONDAR), למשל, הפריד נהר בינם לבין האזור הנוצרי והם טבלו בו בשובם מן העיר הנוצרית. בידודם מן העולם היהודי הביא לכך שהם נטשו חלק ממנהגיהם המקוריים ואימצו מנהגים מהסביבה.

המודרניזציה שחדרה לאתיופיה במאה ה- 20, בימי שלטונו של היילה סלאסי, כמעט שלא הייתה מורגשת באזורים ההרריים. הגברים עבדו את האדמה כאריסים ורבים עבדו בבניין בערים. רוב בעלי המלאכה באתיופיה היו מבין היהודים (פחחים, צורפים, נפחים וקדרים). מנהגים דתיים (איסור נסיעה בשבת, אוכל כשר) מנעו מהם להצטרף לשיירות סוחרים והם מכרו את תוצרתם בסביבה הקרובה. הנשים עסקו בעבודות חימר, באריגה ובקליעת סלים. בהשפעת התיירות החלו לייצר פסלוני חימר מעוטרים בסמלים יהודיים. בעידוד משרד התיירות האתיופי התארגנו הנשים בקואופרטיב.

תנאי הקיום הקשים, הרדיפות, ההתנצרות, הובילו לירידה דמוגרפית מתמדת. בראשית המאה ה- 18 העריך הסקוטי ברוס את מספרם ב- 100,000, באמצע המאה ה- 19 נקב אחד המיסיונרים במספר 500,000 ובראשית המאה ה- 20 דיבר פייטלוביץ' על 50,000. ב- 1971 נאמד מספרם בכ- 25,000.

יהדותם קשורה לתקופה שקדמה למשנה ולתלמוד ודתם מבוססת על התנ"ך בלשון געז ועל ספרים חיצוניים שאומצו כספרי קודש, החשובים ביניהם ספר חנוך וספר היובל.

מרכז חיי הדת בבית הכנסת (MESGID), ובו שהו רוב הזמן בשבתות ובחגים, ונוסף לתפילות, סעדו בו בצוותא ובילו בשירה ובריקודים. שמירת השבת הייתה קפדנית ביותר, פיקוח נפש וברית מילה נחשבו כדוחים שבת. הספר "מצוות שבת" (TE’EZARA SAUBAT) הוא מקורי פלשי ומייחסים את חיבורו לנזיר אבא זברא שחי במאה ה- 15.

מנהיגיהם הדתיים, הכהנים, התייחסו לצאצאי אהרון. החגים והמועדים נקבעו על פי לוח שנה שונה מהלוח האתיופי וקרוב ללוח העברי. חגי חנוכה ופורים ומנהגים מסויימים (הנחת תפילין, ישיבה בסוכה, תקיעת שופר) לא היו ידועים להם, אך היו ימי חג וימי צום נוספים.

אמונתם בביאת המשיח לבית דוד הביאה לנסיון להגיע לארץ ישראל. בשנת 1862, בימי הקיסר תאודור, התעורר ויכוח דתי, יהודי אתיופיה שחששו מהתנצרות בכפייה והוטעו על ידי השם תאודור, שהוא גם שם המשיח על פי אמונתם, נטשו את קהילותיהם ופנו לירושלים. הניסים שציפו להם לא התחוללו, רבים מתו בדרך והנותרים שבו למקומותיהם.

הקמת מדינת ישראל הביאה להתעוררות גדולה, וקבוצות נוער הגיעו לארץ ללימוד עברית. הרבנות הראשית הסתייגה אז מהכרה ביהדותם.

המגע עם העולם היהודי החיצוני השפיע גם בתחום הדתי. בשנת 1957 הופץ בכפרי ביתא ישראל לוח שנה שבו הופיעו החגים והמועדים בשמם העברי ובתעתיק אמהרי. בני העדה החלו לכנותם בשמם העברי וכללו גם את חג החנוכה. בית התפילה נתכנה בית כנסת ומבנהו שונה, החדר העגול נעשה למרובע ובכותל המזרח הוצב ארון הקודש. בני העדה עטו טליתות, הצעירים התפללו בעברית. לטכסי הפסח נוסף ליל הסדר.

הצעירים שהוכשרו בישראל חזרו לכפרים ולימדו עברית ותפילות. במימון הסוכנות היהודית הוקמו בכפרים בתי כנסת שבהם לימדו עברית ומנהגים יהודיים.

ב- 1973 יצא קול קורא של הרב עובדיה יוסף, הכריז עליהם כעל צאצאי שבט דן ודרש את גאולתם. בשני מבצעים סודיים הועלו יהודי אתיופיה לישראל. בראשון, "מבצע משה", שהגיע לשיאו בשנים 1983 - 1985, עלו קרוב ל- 20,000 יהודים. ובשני, "מבצע שלמה" בסוף מאי 1991, עלו עוד 14,087 יהודים מאתיופיה לישראל. 4,000 נוספים, שלא הספיקו להגיע למקום הריכוז באדיס אבבה, הועלו בחדשים שלאחר מכן.