חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

אוסקר דנון

Oskar Danon (1913-2009), composer and conductor, born in Sarajevo, Bosnia (then part of Austria-Hungary). He studied music in his native Yugoslavia, then in Prague, Czech Republic, earning a PhD in musicology from Charles University. He was a conductor in Sarajevo until Yugoslavia was invaded by Nazi Germany and its allies in 1941.

During the war, Danon joined the partisan forces led by Josip Broz Tito. He served as deputy commander in a number of partisan battalions and reached the rank of major. In 1944 he was transferred to the Cultural Department of the Partisan General Staff and was one of the founders of the partisan theater and choir. He composed several songs, including Uz Maršala Tita ("Together with Marshal Tito"), the Yugoslav partisan anthem which became popular in German occupied Yugoslavia.

After the war he served as the musical director of the Belgrade Opera between 1944-1965. He was director of Slovenian Philharmonic Orchestra in Ljubljana from 1970 to 1974, of the Radio Zagreb Symphony Orchestra, and of the Belgrade Philharmonic Orchestra. Danon conducted the festive concert celebrating 400-year of Sarajevo Jewry held on October 14, 1966 in Sarajevo, attended by representatives of the local government and representatives from Israel.

Danon directed various orchestras in the world, among them the Royal Philharmonic Orchestra in London (1962-1963), Vienna State Opera (1964), the Verdi Theatre in Trieste, Italy. He recorded a large number of works by Smetana, Enescu, Dvořák, Rimsky-Korsakov, Prokofiev, Stravinsky Saint-Saëns, Wagner, Verdi, Mussorgsky, Puccini, Kalman, Stravinsky, Cesar Franck and others.

Danon was a professor at the Belgrade Music Academy. He was a member and president of the Association of Music Artists of Serbia. Danon was awarded the October Award of the City of Belgrade. He died in Belgrade, Serbia.

תאריך לידה:
1913
תאריך פטירה:
2009
מספר פריט:
20673584
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
DANON, DANNON, DENNOUNE, DONDON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. במקרים מסויימים דנון יכול להיות פטרונים, כלומר שם משפחה אשר נגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, במקרה הזה מהשם המרקראי דן (בראשית, מ"ט,ט"ו). בחלק מן המקרים אפשר שהשם דנון נגזר מהתואר הספרדי דון, שפירושו "אדון". במקרים מסויימים דנון יכול להיות גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם המשפחה הזה קשור בעיירה דנון באלג'ריה. במאה ה-20, Danon מתועד כשם משפחה יהודי עם הסופר והמחנך ויטליס דנון (1897-1960), יליד אדריאנופול (אדירנה), טורקיה, אשר שימש כמנהל בית הספר "כל ישראל חברים ("כי"ח") בטוניס, ופירסם חיבורים על חיי היהודים בטוניסיה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דנון כוללים את הרב משה איבן דנון מן המאה ה-16 אשר נולד בפורטוגל וחי במרוקו; אברהם דנון (1857-1925) מלומד יליד אדריאנופולי (אדירנה), מומחה לחקר שפת הלדינו ותולדות היהודים באימפריה העותומנית; ואת מרק דנון, מנהיג קהילתי קנדי מן המאה ה-20 אשר נולד במרוקו.

סאראייבו Sarajevo

(במקורות היהודיים שראי-בוסנה)

עיר ברפובליקה של בוסניה-הרצוגובינה. בעבר בוסניה, יוגוסלביה.


היהודים הראשונים הגיעו למקום באמצע המאה ה-16, ובעקבותיהם באו מסאלוניקי יהודים גולי ספרד. רובם היו בעלי-מלאכה ומיעוטם סוחרים. היו מהם שהתפרסמו בסביבה כרוקחים וכמרפאים. בשנת 1577 הוקצבה להם שכונה מיוחדת, אך עם הגידול במספרם עברו היהודים גם לחלקים אחרים בעיר.

ב-1581 נחנך בית-הכנסת הראשון. היהודים נהנו מאוטונומיה דתית ושיפוטית, ונאלצו לשלם מס-גולגולת, דמי- שוחד ו"הגנה" מפעם לפעם. באותה תקופה היו ביניהם סוחרים גדולים, אך עדיין עסקו רובם במלאכה ורבים נמנו עם דלת-העם.

במאה ה-17 השתקעו בסאראייבו פליטים יהודים מאשכנז, ויסדו קהילה משלהם. מהגרים נוספים הגיעו מבולגאריה ומסרביה, וגם מוונציה ומפאדובה. במצור האוסטרי בשנת 1679 נהרסה השכונה היהודית, על בית-הכנסת שבה.

במאה ה-19 זכתה הקהילה היהודית בסאראייבו למעמד רשמי. בשנת 1840 נתמנה ר' משה פריירא לכהונת "חכם באשי" של בוסניה והרצגובינה. באותו הזמן זכן היהודים, ושאר הלא- טורקים, לשוויון בפני החוק.

יהודים הרחיבו את עסקיהם וכללו גם את ענפי הנחושת, האבץ, הזכוכית וחומרי-צבע. באמצע המאה ה- 19 היה מקצוע הרפואה בסאראייבו ובבוסניה רובו ככולו בידי יהודים.

עם הסיפוח לאוסטריה (1878) השתקעו בעיר אשכנזים רבים; פקידי ממשלה, מומחים ויזמים; ונפתחו מקורות חדשים למסחר ולהשקעות. לסחר חוץ חדרו סרבים רבים, ודחקו את רגלי היהודים; בלית ברירה פנו היהודים לענפים חדשים - אופטיקה, שענות, מכאניקה עדינה ודפוס. בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-10.000 בערך.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה זכו היהודים ליחס שווה והוגן בכל תחומי החיים. בשנים 1927 - 1931 נבנה בית-הכנסת הספרדי, הגדול בבאלקאנים. עם רבני העיר נמנו צבי אשכנזי ("חכם צבי") ודוד פארדו ("מורנו") שהוריש את כסאו לבנו ולנכדו אחריו. במאה ה-19 כיהנו הרבנים משה ומאיר דנון, אליעזר שם טוב ויצחק פאפו. אחרון הרבנים בתקופה הטורקית היה יוסף פינצי, בעל "וילקט יוסף".

ב-1928 נפתח בעיר בית-מדרש לרבנים, בהנהלת הרב מוריץ לוי שפירסם מחקר ראשון על תולדות הספרדים בבוסניה. בעיר הופיעו שבועונים אחדים, ובהם מדורים בלאדינו, ופעלו ארגונים ציוניים ובראשם "השומר הצעיר". ב-1941 ישבו בעיר כ-10,500 יהודים - הקהילה השלישית בגודלה ביוגוסלביה.

בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לסאראייבו באפריל 1941. בחודשים ספטמבר- נובמבר שולחו היהודים למחנות-ריכוז בקרואטיה ורובם נרצחו בידי אנשי האוסטאשי; הנותרים הועברו לאושוויץ. מעטים הצליחו להצטרף לפרטיזנים או להסתנן לאיטליה. עשרות קצינים וחיילים בצבא היוגוסלאבי שהו בשנות המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.

היהודים ששרדו אחרי המלחמה עלו ברובם לישראל עם הקמת המדינה.

ב-1970 הוקמה בסאראייבו יד זכרון לחללי השואה במעמד נציגים מארצות-חוץ, לרבות ישראל. באותה השנה פורסם ספר זכרון.

בית-הכנסת הספרדי הגדול בעיר, שחולל ב-1941, נעשה לאולם תיאטרון; בית-הכנסת הישן משמש כמוזיאון יהודי. במוזיאון העירוני שמורה "הגדת סאראייבו" המפורסמת שמוצאה מספרד מן המאה ה- 14 ונרכשה בסאראייבו בשנת 1895.

ב-1971 התגוררו בעיר 1,000 יהודים.

בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.

פראג PRAGUE

בירת צ'כיה. לפנים בירת צ'כוסלובקיה.


מן הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר באירופה והראשונה בבוהמיה, בשעתה הגדולה והחשובה מכולן. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. במסע-הצלב הראשון (1096) רבים נרצחו או הוטבלו לנצרות ובמצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי על בית-הכנסת הראשון שבו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 13-11, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה היתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 16-13 גברה השפעת הגרמנית בחיי יום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298, 1338 ובאכזריות רבה
ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום שיעקרו למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסיה הלא-יהודית. על אף המתיחות הגוברת והולכת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר מתמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים.

תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות. בלחץ העירונים פירסם פרדינאנד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש, היהודים יצאו כעבור שנתיים וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562.

התקופה 1619-1576, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיא, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. היתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הקשור באגדת הגולם מפראג), ר' אפרים שלמה בן אהרן מלונצ'יץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6.000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסיה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדינאנד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג. בתקופת הקונטררפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה התחילה הממשלה לקצץ במעמדם של היהודים ולפגוע במקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית ועל האחרים נגזר להשאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי
פראג ניספו במגיפה (1680) ובדליקה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת.

השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער בן 12 שרצה לדברי התביעה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בקאתדראלה המפורסמת ביותר בעיר העתיקה בפראג. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מאריה תרזה על כס המלוכה; ב-1744 ציוותה לגרש את כל יהודי בוהמיה ומוראביה. שלוש שנים היתה פראג ריקה מיהודים; הותר להם לחזור תמורת התחייבות לשלם מסים גבוהים. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה דליקת-ענק ברובע היהודי. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו ("הנודע ביהודה").

שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוסף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת נתלוו צעדים שיטתיים להגביר את התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית או באידיש בניהול עסקיהם. לבעלי תעשיה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמית. ב-1852 בוטל הגיטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי, מטעמי בריאות, פרט לאתרים היסטורים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העיריה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת פראג יותר מ-10,000 נפש והיתה הגדולה באירופה; בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפיכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב-אירופה.
הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי- שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשיה - טכסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעוני וסיטוני ובקצב גובר למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אבל מספר העניים בקהילה היה עדיין רב.

עם האמאנציפאציה נפתח תהליך איטי של חילון וטמיעה. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפראנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מארקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה, ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליבראליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליבראלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873- 1862).

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פראנץ ורפל, אוסקאר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.

לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1930-1900 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה היכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.

כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובאקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר גופא, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליבראלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי המלחמות; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל- דמוקראטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה
הסוציאל- דמוקראטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.

הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (BARISSIA) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעולה תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפארלאמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפארלאמנט הצ'כוסלובאקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין; עם פראנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצגו את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).

בשנת 1930 ישבו בפראג כ- 35,000 יהודים.


תקופת השואה

משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במארס 1939, היה מספר היהודים בפראג כ- 56,000 לערך.

ביולי 1939 הכריז המושל קונסטאנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי-ציבור והועברו כבני- ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סידרה של הפקעות רכוש, של גזירות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במארס 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטוראט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט).

קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מארס 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל נסיון להאט את קצב הגירושים.

"לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודיים שהועסקו בנושא שולחו למחנות-המוות על סף השחרור.


בתום המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא- יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסיה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי סלאנסקי והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1964-1951 גם לא היתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה. ומכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.

במרס 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הנסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.

בסוף שנות השישים של המאה ה-20 נותרו בפראג כאלפיים יהודים.

על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1945-1939.

בשנת 1997 חיו כ- 6,000 יהודים בצ'כיה כולה, רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה.

באפריל 2000 נקראה הככר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קאפקא. הדבר נעשה ביזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (GOLDSTUCKER) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.

ליובליאנה Ljubliana

(בגרמנית לייבאך)

בירת סלובניה. בעבר חלק מיוגוסלביה.


"דרך יהודית" ו"רחוב יהודי" השתמרו במקום מן המאות 13-12.

יהודי ליובליאנה עסקו במסחר, במתן הלוואות בריבית ובמלאכה; והורשו להחזיק בנכסי מקרקעין.

בגירוש יהודי קארינתיה וסטיריה ב-1496, לא גורשו יהודי ליובליאנה. אולם בשנת 1513 נענה הקיסר מאכסימיליאן לתביעת העירונים ואסר על יהודי ליובליאנה לעסוק במסחר. שנתיים אחר כך גורשו היהודים מהעיר.

בימי ליאופולד ה-2, בשנת 1672, נאסרה על היהודים הישיבה בכל המחוז. במחצית השנייה של המאה ה-18 הותר ליהודים לסחור בירידים בליובליאנה.

בימי מלכות איליריה מיסודו של נאפוליון התיישב במקום היהודי אברהם הימן מבאוואריה ופתח עסק של חלפנות. לאחר שחזרה העיר לשליטה אוסטרית (1814) ניהל מאבק עם השלטונות על זכות הישיבה שלו. עם האמאנציפאציה ב-1867 התחדש היישוב היהודי בליובליאנה, וב-1910 מנה 116 נפש.

עד 1918 השתייכו יהודי ליובליאנה לקהילת גראץ ומאז לקהילת זאגרב.

ב-1969 מנתה הקהילה החדשה 84 נפש.

בשנת 1997 ישבו 75 יהודים בסלובניה כולה; רובם בליובליאנה. שם נמצא גם הארגון הקהילתי היהודי היחיד בסלובניה.

זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.

טרייסט Trieste

עיר-נמל בצפון איטליה.


יהודים חיו במקום כנראה לפני סוף המאה ה-11, אולם מתועדים רק מן המאה ה-14. כאשר סופחה טרייסט לאוסטריה ב-1382, התיישבו בטרייסט יהודים מגרמניה. ב-1583 נעשה נסיון לגרש את היהודים מהעיר, אך היהודים נותרו שם והקימו מסגרת קהילתית. בסוף המאה ה- 17 סירבה הקהילה להקמת גיטו בעיר, אך כעבור כמה שנים בכל זאת נאלצו לחיות בגיטו. באמצע המאה ה- 18 שוב התחילו יהודים בטרייסט לחיות מחוץ לגיטו.

כתב-הסובלנות של הקיסר יוזף ה-2 (1782) הניח את היסוד לשיפור המצב ושערי הגיטו נפתחו שלוש שנים לאחר-מכן.

יהודי המקום תמכו במהפכה הצרפתית ובתנועת הריסורג'ימנטו שהביאה לסיפוחה של העיר לאיטליה (1919). במאה ה-18 גדלה הקהילה ממאה איש לערך ב-1735 ל-670 ב-1788. בית- הכנסת הגדול נחנך ב-1912.

בין יהודי המקום היו המשוררת רחל מורפורגו, המחבר חיים קאסטיליוני, הרב הירש פרץ חיות והסופר איטאלו סוובו; בטרייסט נולד שמואל דוד לוצאטו (שד"ל).

בשנים 1915-1862 הופיע בעיר העיתון "איל קוריירה איזראליטיקו" ויצאו לאור ספרים עבריים חשובים.

ב-1938 מנתה האוכלוסייה היהודית בטרייסט כ-6,000 נפש; אותה שנה הונהגו באיטליה הפאשיסטית חוקי הגזע.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובראשית 1940 היו התקפות על יהודים. ב- 1943 נשארו בעיר כ-2,300 יהודים ולקראת סוף המלחמה הקימו הגרמנים בסאבה, בקירבת העיר, את מחנה-הריכוז היחיד באיטליה. המרות הדת בקרב יהודי העיר היו אז שכיחות יותר מכל קהילה אחרת באיטליה.

ריטה רוזאני, בת המקום, לחמה בין הפארטיזאנים.

אחרי המלחמה נמצאו בטרייסט כ-1500 יהודים וב- 1965 ירד המספר ל-1,052.

ב-1969 התגוררו בטרייסט 1,000 יהודים, היה במקום בית-כנסת, "מניין" אשכנזי, בית-ספר ומושב-זקנים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
אוסקר דנון

Oskar Danon (1913-2009), composer and conductor, born in Sarajevo, Bosnia (then part of Austria-Hungary). He studied music in his native Yugoslavia, then in Prague, Czech Republic, earning a PhD in musicology from Charles University. He was a conductor in Sarajevo until Yugoslavia was invaded by Nazi Germany and its allies in 1941.

During the war, Danon joined the partisan forces led by Josip Broz Tito. He served as deputy commander in a number of partisan battalions and reached the rank of major. In 1944 he was transferred to the Cultural Department of the Partisan General Staff and was one of the founders of the partisan theater and choir. He composed several songs, including Uz Maršala Tita ("Together with Marshal Tito"), the Yugoslav partisan anthem which became popular in German occupied Yugoslavia.

After the war he served as the musical director of the Belgrade Opera between 1944-1965. He was director of Slovenian Philharmonic Orchestra in Ljubljana from 1970 to 1974, of the Radio Zagreb Symphony Orchestra, and of the Belgrade Philharmonic Orchestra. Danon conducted the festive concert celebrating 400-year of Sarajevo Jewry held on October 14, 1966 in Sarajevo, attended by representatives of the local government and representatives from Israel.

Danon directed various orchestras in the world, among them the Royal Philharmonic Orchestra in London (1962-1963), Vienna State Opera (1964), the Verdi Theatre in Trieste, Italy. He recorded a large number of works by Smetana, Enescu, Dvořák, Rimsky-Korsakov, Prokofiev, Stravinsky Saint-Saëns, Wagner, Verdi, Mussorgsky, Puccini, Kalman, Stravinsky, Cesar Franck and others.

Danon was a professor at the Belgrade Music Academy. He was a member and president of the Association of Music Artists of Serbia. Danon was awarded the October Award of the City of Belgrade. He died in Belgrade, Serbia.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

טרייסט
זאגרב
ליובליאנה
פראג
בלגראד
סאראייבו
טרייסט Trieste

עיר-נמל בצפון איטליה.


יהודים חיו במקום כנראה לפני סוף המאה ה-11, אולם מתועדים רק מן המאה ה-14. כאשר סופחה טרייסט לאוסטריה ב-1382, התיישבו בטרייסט יהודים מגרמניה. ב-1583 נעשה נסיון לגרש את היהודים מהעיר, אך היהודים נותרו שם והקימו מסגרת קהילתית. בסוף המאה ה- 17 סירבה הקהילה להקמת גיטו בעיר, אך כעבור כמה שנים בכל זאת נאלצו לחיות בגיטו. באמצע המאה ה- 18 שוב התחילו יהודים בטרייסט לחיות מחוץ לגיטו.

כתב-הסובלנות של הקיסר יוזף ה-2 (1782) הניח את היסוד לשיפור המצב ושערי הגיטו נפתחו שלוש שנים לאחר-מכן.

יהודי המקום תמכו במהפכה הצרפתית ובתנועת הריסורג'ימנטו שהביאה לסיפוחה של העיר לאיטליה (1919). במאה ה-18 גדלה הקהילה ממאה איש לערך ב-1735 ל-670 ב-1788. בית- הכנסת הגדול נחנך ב-1912.

בין יהודי המקום היו המשוררת רחל מורפורגו, המחבר חיים קאסטיליוני, הרב הירש פרץ חיות והסופר איטאלו סוובו; בטרייסט נולד שמואל דוד לוצאטו (שד"ל).

בשנים 1915-1862 הופיע בעיר העיתון "איל קוריירה איזראליטיקו" ויצאו לאור ספרים עבריים חשובים.

ב-1938 מנתה האוכלוסייה היהודית בטרייסט כ-6,000 נפש; אותה שנה הונהגו באיטליה הפאשיסטית חוקי הגזע.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובראשית 1940 היו התקפות על יהודים. ב- 1943 נשארו בעיר כ-2,300 יהודים ולקראת סוף המלחמה הקימו הגרמנים בסאבה, בקירבת העיר, את מחנה-הריכוז היחיד באיטליה. המרות הדת בקרב יהודי העיר היו אז שכיחות יותר מכל קהילה אחרת באיטליה.

ריטה רוזאני, בת המקום, לחמה בין הפארטיזאנים.

אחרי המלחמה נמצאו בטרייסט כ-1500 יהודים וב- 1965 ירד המספר ל-1,052.

ב-1969 התגוררו בטרייסט 1,000 יהודים, היה במקום בית-כנסת, "מניין" אשכנזי, בית-ספר ומושב-זקנים.
זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.
ליובליאנה Ljubliana

(בגרמנית לייבאך)

בירת סלובניה. בעבר חלק מיוגוסלביה.


"דרך יהודית" ו"רחוב יהודי" השתמרו במקום מן המאות 13-12.

יהודי ליובליאנה עסקו במסחר, במתן הלוואות בריבית ובמלאכה; והורשו להחזיק בנכסי מקרקעין.

בגירוש יהודי קארינתיה וסטיריה ב-1496, לא גורשו יהודי ליובליאנה. אולם בשנת 1513 נענה הקיסר מאכסימיליאן לתביעת העירונים ואסר על יהודי ליובליאנה לעסוק במסחר. שנתיים אחר כך גורשו היהודים מהעיר.

בימי ליאופולד ה-2, בשנת 1672, נאסרה על היהודים הישיבה בכל המחוז. במחצית השנייה של המאה ה-18 הותר ליהודים לסחור בירידים בליובליאנה.

בימי מלכות איליריה מיסודו של נאפוליון התיישב במקום היהודי אברהם הימן מבאוואריה ופתח עסק של חלפנות. לאחר שחזרה העיר לשליטה אוסטרית (1814) ניהל מאבק עם השלטונות על זכות הישיבה שלו. עם האמאנציפאציה ב-1867 התחדש היישוב היהודי בליובליאנה, וב-1910 מנה 116 נפש.

עד 1918 השתייכו יהודי ליובליאנה לקהילת גראץ ומאז לקהילת זאגרב.

ב-1969 מנתה הקהילה החדשה 84 נפש.

בשנת 1997 ישבו 75 יהודים בסלובניה כולה; רובם בליובליאנה. שם נמצא גם הארגון הקהילתי היהודי היחיד בסלובניה.
פראג PRAGUE

בירת צ'כיה. לפנים בירת צ'כוסלובקיה.


מן הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר באירופה והראשונה בבוהמיה, בשעתה הגדולה והחשובה מכולן. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. במסע-הצלב הראשון (1096) רבים נרצחו או הוטבלו לנצרות ובמצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי על בית-הכנסת הראשון שבו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 13-11, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה היתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 16-13 גברה השפעת הגרמנית בחיי יום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298, 1338 ובאכזריות רבה
ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום שיעקרו למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסיה הלא-יהודית. על אף המתיחות הגוברת והולכת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר מתמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים.

תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות. בלחץ העירונים פירסם פרדינאנד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש, היהודים יצאו כעבור שנתיים וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562.

התקופה 1619-1576, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיא, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. היתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הקשור באגדת הגולם מפראג), ר' אפרים שלמה בן אהרן מלונצ'יץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6.000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסיה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדינאנד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג. בתקופת הקונטררפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה התחילה הממשלה לקצץ במעמדם של היהודים ולפגוע במקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית ועל האחרים נגזר להשאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי
פראג ניספו במגיפה (1680) ובדליקה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת.

השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער בן 12 שרצה לדברי התביעה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בקאתדראלה המפורסמת ביותר בעיר העתיקה בפראג. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מאריה תרזה על כס המלוכה; ב-1744 ציוותה לגרש את כל יהודי בוהמיה ומוראביה. שלוש שנים היתה פראג ריקה מיהודים; הותר להם לחזור תמורת התחייבות לשלם מסים גבוהים. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה דליקת-ענק ברובע היהודי. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו ("הנודע ביהודה").

שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוסף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת נתלוו צעדים שיטתיים להגביר את התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית או באידיש בניהול עסקיהם. לבעלי תעשיה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמית. ב-1852 בוטל הגיטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי, מטעמי בריאות, פרט לאתרים היסטורים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העיריה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת פראג יותר מ-10,000 נפש והיתה הגדולה באירופה; בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפיכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב-אירופה.
הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי- שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשיה - טכסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעוני וסיטוני ובקצב גובר למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אבל מספר העניים בקהילה היה עדיין רב.

עם האמאנציפאציה נפתח תהליך איטי של חילון וטמיעה. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפראנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מארקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה, ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליבראליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליבראלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873- 1862).

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פראנץ ורפל, אוסקאר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.

לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1930-1900 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה היכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.

כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובאקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר גופא, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליבראלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי המלחמות; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל- דמוקראטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה
הסוציאל- דמוקראטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.

הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (BARISSIA) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעולה תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפארלאמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפארלאמנט הצ'כוסלובאקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין; עם פראנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצגו את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).

בשנת 1930 ישבו בפראג כ- 35,000 יהודים.


תקופת השואה

משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במארס 1939, היה מספר היהודים בפראג כ- 56,000 לערך.

ביולי 1939 הכריז המושל קונסטאנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי-ציבור והועברו כבני- ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סידרה של הפקעות רכוש, של גזירות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במארס 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטוראט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט).

קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מארס 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל נסיון להאט את קצב הגירושים.

"לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודיים שהועסקו בנושא שולחו למחנות-המוות על סף השחרור.


בתום המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא- יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסיה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי סלאנסקי והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1964-1951 גם לא היתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה. ומכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.

במרס 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הנסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.

בסוף שנות השישים של המאה ה-20 נותרו בפראג כאלפיים יהודים.

על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1945-1939.

בשנת 1997 חיו כ- 6,000 יהודים בצ'כיה כולה, רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה.

באפריל 2000 נקראה הככר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קאפקא. הדבר נעשה ביזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (GOLDSTUCKER) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.
בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.
סאראייבו Sarajevo

(במקורות היהודיים שראי-בוסנה)

עיר ברפובליקה של בוסניה-הרצוגובינה. בעבר בוסניה, יוגוסלביה.


היהודים הראשונים הגיעו למקום באמצע המאה ה-16, ובעקבותיהם באו מסאלוניקי יהודים גולי ספרד. רובם היו בעלי-מלאכה ומיעוטם סוחרים. היו מהם שהתפרסמו בסביבה כרוקחים וכמרפאים. בשנת 1577 הוקצבה להם שכונה מיוחדת, אך עם הגידול במספרם עברו היהודים גם לחלקים אחרים בעיר.

ב-1581 נחנך בית-הכנסת הראשון. היהודים נהנו מאוטונומיה דתית ושיפוטית, ונאלצו לשלם מס-גולגולת, דמי- שוחד ו"הגנה" מפעם לפעם. באותה תקופה היו ביניהם סוחרים גדולים, אך עדיין עסקו רובם במלאכה ורבים נמנו עם דלת-העם.

במאה ה-17 השתקעו בסאראייבו פליטים יהודים מאשכנז, ויסדו קהילה משלהם. מהגרים נוספים הגיעו מבולגאריה ומסרביה, וגם מוונציה ומפאדובה. במצור האוסטרי בשנת 1679 נהרסה השכונה היהודית, על בית-הכנסת שבה.

במאה ה-19 זכתה הקהילה היהודית בסאראייבו למעמד רשמי. בשנת 1840 נתמנה ר' משה פריירא לכהונת "חכם באשי" של בוסניה והרצגובינה. באותו הזמן זכן היהודים, ושאר הלא- טורקים, לשוויון בפני החוק.

יהודים הרחיבו את עסקיהם וכללו גם את ענפי הנחושת, האבץ, הזכוכית וחומרי-צבע. באמצע המאה ה- 19 היה מקצוע הרפואה בסאראייבו ובבוסניה רובו ככולו בידי יהודים.

עם הסיפוח לאוסטריה (1878) השתקעו בעיר אשכנזים רבים; פקידי ממשלה, מומחים ויזמים; ונפתחו מקורות חדשים למסחר ולהשקעות. לסחר חוץ חדרו סרבים רבים, ודחקו את רגלי היהודים; בלית ברירה פנו היהודים לענפים חדשים - אופטיקה, שענות, מכאניקה עדינה ודפוס. בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-10.000 בערך.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה זכו היהודים ליחס שווה והוגן בכל תחומי החיים. בשנים 1927 - 1931 נבנה בית-הכנסת הספרדי, הגדול בבאלקאנים. עם רבני העיר נמנו צבי אשכנזי ("חכם צבי") ודוד פארדו ("מורנו") שהוריש את כסאו לבנו ולנכדו אחריו. במאה ה-19 כיהנו הרבנים משה ומאיר דנון, אליעזר שם טוב ויצחק פאפו. אחרון הרבנים בתקופה הטורקית היה יוסף פינצי, בעל "וילקט יוסף".

ב-1928 נפתח בעיר בית-מדרש לרבנים, בהנהלת הרב מוריץ לוי שפירסם מחקר ראשון על תולדות הספרדים בבוסניה. בעיר הופיעו שבועונים אחדים, ובהם מדורים בלאדינו, ופעלו ארגונים ציוניים ובראשם "השומר הצעיר". ב-1941 ישבו בעיר כ-10,500 יהודים - הקהילה השלישית בגודלה ביוגוסלביה.

בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לסאראייבו באפריל 1941. בחודשים ספטמבר- נובמבר שולחו היהודים למחנות-ריכוז בקרואטיה ורובם נרצחו בידי אנשי האוסטאשי; הנותרים הועברו לאושוויץ. מעטים הצליחו להצטרף לפרטיזנים או להסתנן לאיטליה. עשרות קצינים וחיילים בצבא היוגוסלאבי שהו בשנות המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.

היהודים ששרדו אחרי המלחמה עלו ברובם לישראל עם הקמת המדינה.

ב-1970 הוקמה בסאראייבו יד זכרון לחללי השואה במעמד נציגים מארצות-חוץ, לרבות ישראל. באותה השנה פורסם ספר זכרון.

בית-הכנסת הספרדי הגדול בעיר, שחולל ב-1941, נעשה לאולם תיאטרון; בית-הכנסת הישן משמש כמוזיאון יהודי. במוזיאון העירוני שמורה "הגדת סאראייבו" המפורסמת שמוצאה מספרד מן המאה ה- 14 ונרכשה בסאראייבו בשנת 1895.

ב-1971 התגוררו בעיר 1,000 יהודים.
דנון
DANON, DANNON, DENNOUNE, DONDON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. במקרים מסויימים דנון יכול להיות פטרונים, כלומר שם משפחה אשר נגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, במקרה הזה מהשם המרקראי דן (בראשית, מ"ט,ט"ו). בחלק מן המקרים אפשר שהשם דנון נגזר מהתואר הספרדי דון, שפירושו "אדון". במקרים מסויימים דנון יכול להיות גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם המשפחה הזה קשור בעיירה דנון באלג'ריה. במאה ה-20, Danon מתועד כשם משפחה יהודי עם הסופר והמחנך ויטליס דנון (1897-1960), יליד אדריאנופול (אדירנה), טורקיה, אשר שימש כמנהל בית הספר "כל ישראל חברים ("כי"ח") בטוניס, ופירסם חיבורים על חיי היהודים בטוניסיה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דנון כוללים את הרב משה איבן דנון מן המאה ה-16 אשר נולד בפורטוגל וחי במרוקו; אברהם דנון (1857-1925) מלומד יליד אדריאנופולי (אדירנה), מומחה לחקר שפת הלדינו ותולדות היהודים באימפריה העותומנית; ואת מרק דנון, מנהיג קהילתי קנדי מן המאה ה-20 אשר נולד במרוקו.