קהילת יהודי הונולולו
Honolulu
A city on the island of Oahu and capital of Hawaii State, United States.
Honolulu has a small Jewish community whose numbers vary according to the tourist season. Local Jews are involved in the professions, local and national government, the tourist industry, and the military. There have been Jewish attorney-generals and a Jewish governor.
Honolulu has a Conservative and Reform synagogue as well as a Chabad House which also has a kosher restaurant on its first floor. All offer religious services, and adult, child, and family education. Chabad also runs a summer camp, Gan Israel. Each also has its unique “Honolulu” character. When surfing is good, the Reform Temple will delay Friday night service to 11pm to accommodate the surfers. The Chabad House has an extra large pink surfboard over its front door with a stack of aloha-themed yalmulkas next to it. Hawaiian shirts and shorts are worn to services more often than suits. The Jewish Honolulu greeting is “Shaloha” ( a combination of shalom and aloha).
Intermarriage rates are 80% -the highest of any in the United States. There are chapters of B’nai Brith and Hadassah. Honolulu also hosts an annual Jewish film festival. As of 2017, Hawaii’s Jewish population was approximately 7,100 – over half live in Honolulu.
History
The Jewish history of Hawaii is shrouded in myth. In 1798, Ebenezer Townsend Jr., a sailor on the Neptune whaling ship wrote in the ship’s log that the king came aboard the ship with a Jew cook. It’s probable that Jewish traders from England and Germany came to Hawaii in the 1840s and some American Jews came from California at the end of the 19th century. They were merchants, suppliers to sugar plantations, and owned coffee plantations. Elias Abraham Rosenberg came from San Francisco in 1886 and was an advisor and confidant (as well as poker partner) to King Kalakua of Hawaii and gave him a Torah scroll and pointer which the king would loan to the Jewish community for High Holy Day services until the 1930s.(In 1960 the Yad was presented to Temple Emanuel and in 1972 the Torah scroll was donated by the king’s descendants and these are housed in a special display case).
In 1901 forty residents formed the first Jewish synagogue, the Hebrew Congregation of Hawaii. They also established the first Jewish cemetery. The congregation only lasted six years. After World War I the Jewish Welfare Board sent Alexander and Jennie Linczer to Hawaii to form a JWB center, the Aloha Center, for Jewish military personnel. They were later joined by Max Goldman and the Usheroff family as leaders in the Jewish community. They organized Temple Emanuel in 1938 when there were 35 families in Oahu.
In 1939, a small chapel was leased which served as a Jewish community center and synagogue. During WWII the JCC served the Jewish military stationed in Hawaii. In 1942 the Honolulu Jewish community established a Hebrew Burial Society and consecrated a section of the O’ahu Cemetery for use as a Jewish cemetery. The earlier Jewish cemetery was needed for airport extension because of the war and the bodies there were reinterred in the new cemetery.
Rabbi Emauel Kumin came to Hawaii in 1947 to serve as part time rabbi and director of the Jewish Welfare Board. A temple sisterhood was organized as well as a religious school. In 1950-51 the board adopted the name, Temple Emanuel, purchased a building, and hired its first full-time rabbi, Rabbi Francis Hevesi. In 1953 they affiliated with the Reform movement. The Temple continued to grow and in 1960 built a synagogue. They had 300-member families in the early 21st century.
In 1971, Congregation Sof Ma’arv, a Conservative synagogue was founded and in 1975 the Aloha Jewish Chapel built a synagogue in Pearl Harbor for military and ex-military families.
The community was serviced by Jewish Community Federation from 1991-1998. In 1998 Jewish Community Services took over.
In 1987 Rabbi Itchel and Perel Krasnjansky came to Honolulu to open a Chabad Center. A Mikvah was built in 2010 (renovated in 2023). On their website they describe themselves as follows:” In the middle of the largest ocean on earth, on the most isolated population center in the world, Yiddishkeit is thriving! In Honolulu you will find a dynamic Jewish community, Hebrew school, summer camp, daily minyanim, warm Shabbat gatherings, stimulating adult education, and plenty of aloha.”
"יזכור" לחיילים יהודים ששירתו בצבא האמריקאי, הונולולו, הוואי, 1955
(תמונות)בבית הקברות "פאנצ'בול".
את התפילה מנהל הרב אלכסנדר סיגל מ"טמפל עמנו-אל".
הונולולו, הוואי, ארצות הברית, 1955.
צילום: מוריי אבר, הוואי, ארצות הברית.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מוריי אבר, הוואי, ארצות הברית)
לינדה לינגל
(אישיות)Linda Lingle (born Linda Cutter) (b. 1953), politician, Governor of the State of Hawaii, born in St. Louis, MO, United States. In 1965, she moved with her family to southern California where she attended the Birmingham High School in Lake Balboa, in Los Angeles greater area. She obtained her bachelor's degree in journalism from California State University in Northridge in 1975. Shortly thereafter, she joined her father in Hawaii, where she initially worked in Honolulu and later established her own newspaper, the Molokai Free Press, in Molokai. From 1990 to 1998, she served as the Mayor of Maui County.
In 1998, Lingle made her first bid for governor but narrowly lost to the Democratic incumbent. Subsequently, she assumed leadership of the Republican Party at the state level until 2002. She won the gubernatorial elections in 2002 and again in 2006. Lingle was the first female and the first Jewish governor of Hawaii. In November 2012, Lingle ran for Hawaii's seat in the US Senate but was unsuccessful. Lingle returned to the political sphere in 2015, when she was appointed as a senior adviser in the administration of Illinois Governor Bruce Rauner.
ארה"ב ארצות הברית של אמריקה
(מקום)United States of America (USA)
A country in North America
Estimated Jewish population in 2018: 5,700,000 out of 325,000,000 (1.7%). United States is the home of the second largest Jewish population in the world.
Community life is organized in more than 2,000 organizations and 700 federations. Each of the main religious denominators – Orthodox, Conservative, Reform, and Reconstructionist – has its own national association of synagogues and rabbis.
American cities (greater area) with largest Jewish populations in 2018:
New York City, NY: 2,000,000
Los Angeles, CA: 662,000
Miami, FL: 555,000
Philadelphia, PA: 275,000
Chicago, IL: 294,000
Boston, MA: 250,000
San Francisco, CA: 304,000
Washington, DC & Baltimore, MY: 217,000
States with largest proportion of Jewish population in 2018 (Percentage of Total Population):
New York: 8.9
New Jersey: 5.8
Florida: 3.3
District of Columbia: 4.3
Massachusetts: 4.1
Maryland: 4
Connecticut: 3.3
California: 3.2
Pennsylvania: 2.3
Illinois: 2.3
מאווי
(מקום)אי בהוואי, השני בשטחו ובאוכלוסייתו. נקרא גם "אי העמק". האי מצטיין בנוף מיוחד של קניונים המבתרים שני הרים וולקניים, עמקים ירוקים, שטח הררי ויערות גשם, וחופים מגוונים. על הכל חולש הר הגעש הרדום האלאקאלה, שגובהו 3,300 מטרים.
התיישבותם של היהודים במקום, כמו גם התיישבותם של כל האחרים, הוכתבה על ידי הטופוגרפיה באי. הם התיישבו בעיקר לאורך חופים רחבים, על לשון היבשה הרחבה והארוכה שבמרכז האי בין ההרים, ובמורדות ההאלאקאלה בפנים הארץ.
ראשית הקהילה היהודית במאווי
אין תיעוד הקובע מתי בדיוק הגיעו היהודים הראשונים למאווי. ניתן להניח שכשם שהגיעו סוחרים יהודים להונולולו במאה ה- 19, הגיעו אחרים גם למאווי, אשר באותה תקופה התפתחה בו החקלאות, בעיקר גידולי האננס וקני הסוכר, דיג ומשקי-חי. גם אחרי מלחמת העולם הראשונה נמשכו סוחרים ואנשי מקצוע למאווי. בימי מלחמת העולם השנייה, היה האי בסיס צבאי חשוב. יהודים בשירות צבאי נהגו להשתתף בתפילות שערך רב צבאי. בתום המלחמה, בחרו חלקם להישאר במאווי, או לשוב אליו ולהתיישב בו.
בשנות ה- 50 התפתח האי במהירות כמרכז תיירות ונופש. מהגרים רבים, יחידים ומשפחות, בעיקר מערי החוף המערבי של ארה"ב, נמשכו אל האי בשל אפשרויות התעסוקה, האקלים ומחירי הקרקע הנמוכים. ביניהם היו גם יהודים.
בשנות ה- 60 ובתחילת שנות ה- 70 התיישבו כמה משפחות יהודיות, בעיקר של גימלאים, באזור לאהאינה-קאנאפאלי, בצפון-מערב מאווי. לפנים היה האזור מרכז של תעשיית קני-סוכר, ובאותה תקופה התפתח כמרכז תיירות. משפחות יהודיות אחדות נהגו להתאסף בבתים פרטיים ולחגוג את החגים, או לקבל את פני השבת. בהמשך הפכו התכנסויות ספונטניות אלה למפגשים גדולים יותר, לסדרי פסח משותפים, תפילות לחגים ועוד אירועים, שנערכו בחופים, או באולמות אירועים של בתי-מלון.
התרחבות התיירות ומרכזי הכנסים בהוואי, ובעיקר במאווי, הביאו לאי הרבה אנשים מארצות הברית, נוסדו חברות היי-טק, אשר משכו יהודים צעירים נוספים, יחידים ומשפחות. הם נמשכו למקום בשל אפשרויות מקצועיות ומסחריות, מזג האוויר ואורח החיים הרגוע. מגמת הצמיחה נמשכה.
רוב מתיישבי שנות ה- 70 גרו בעיירה המתפתחת קיהאי, לאורך החוף הדרומי-מערבי, ובעיירות ותיקות יותר במורדות הר הגעש הרדום האלאקאלה, בפנים הארץ. בקרב המתיישבים היהודים החדשים במאווי היו בעלי מקצועות חפשיים, יזמים עסקיים, מדענים, בעלי חנויות, מומחי היי-טק ואנשי ניהול, כמו גם ספורטאים וחובבי ענפים שונים של ספורט מים, גלישה והפלגה. בהמשך באו רופאים ורופאי שיניים, פסיכולוגים, ועוד. נפתחו מרפאות ועסקים חדשים, עסקים קמעונאים, ושירותים לענף התיירות. אחרים מצאו מקומם בעסקי נדל"ן, ושאר שירותים לאוכלוסייה ההולכת וגדלה.
היהודים היו פזורים בחמש-שש עיירות באי, בהן התגוררה רוב אוכלוסיית האי. זרם המשפחות הצעירות והצעירים היהודים החייה את הקהילה היהודית. רבים, בעלי רקע מסורתי או קונסרבטיבי, נהגו להתאסף ולחגוג את החגים היהודיים בבתיהם.
הצעירים ביקשו לשמר את זהותם היהודית. ההתכנסויות התרחבו מפה לאוזן. עד שנות ה- 80 המוקדמות הנהיגו את הקהילה כמה אנשים, ובראשם תקווה בן-דיין ובעלה הישראלי "ג'ו-ג'ו". באביב 1983 חגגו בר-מצווה לבנם. את הטקס ניהל ישראלי שהוזמן מהונולולו, והביא עמו משם ספר תורה.
כמה משפחות יהודיות התיישבו באזורים המיושבים פחות. ריחוקם הקשה עליהם ליצור לעצמם חיים יהודים שיכללו פגישות, תפילות, חגים ואירועים משפחתיים. הם נפגשו לעתים בבתים פרטיים, דבר שהיה כרוך בנסיעות ארוכות מאד.
גיבושה של הקהילה
בתחילת שנות ה- 80 הלכה הקהילה היהודית הצעירה והתגבשה. בתים פרטיים לא התאימו עוד לכמות האנשים במפגשים, והם עברו לקיימם במועדוני ספורט בפארקים הציבוריים. באותה תקופה אימצו רשמית את השם "הקהילה היהודית של מאווי" (The Jewish Congregation of Maui או בראשי תיבות JCM). במהירה הפכו המפגשים לקבלות שבת אחת לחודש. באותה תקופה התיישב במאווי צעיר מרקע קונסרבטיבי בשם ג'ונתן ווקסמן. הוא היה פעיל מאד בהנהגת הקהילה, נתמנה לנשיא וסייע בעריכת תפילות. ווקסמן שאף לעשות יותר לגיבושה של הקהילה, וגייס לעזרתו את ידידו ג'ואל ריצ'מן, אף הוא תושב מאווי. סבו של רי'צמן היה רב של קהילה אורתודוקסית במזרח ארה"ב. הוא קיבל חינוך אדוק והיה בקיא בתורה ובמצוות. ריצ'מן החל לערוך את התפילות בעצמו. הוא ופעילים אחרים הכינו תכנית מסודרת שמטרתה הייתה להביא את פעילות הקהילה לידיעת יהודים רבים ככל האפשר, באמצעות הטלפון, העיתונות המקומית, ושאר אמצעי הפרסום באי. הם פנו לתושבי האי וגם לתיירים יהודים, בייחוד כאלה ששהו בו בחופשות ארוכות. משפחת פויירשטיין, בעלת מעון חורף באי, תרמה ספר תורה. אחר תרם מצביע לתורה. גוייסו כספים לרכישת
ספרי תפילה לשבת וחגים. בתום כל פגישה נארזו הספרים בארגזים ונלקחו לבתים פרטיים לשמירה. גם את ספר התורה והמצביע שמר אחד מבני הקהילה בביתו. אפילו ארון הקודש פורק והורכב לפי הצורך.
הקהילה החדשה גיבשה אופי ייחודי משלה. קשת רחבה מאד של החוויה היהודית נפרשת בקרב הקהילה. רוב החברים הגיעו מארה"ב, ואחרים באו מדרום אמריקה, ממקסיקו, מדרום אפריקה, מאוסטרליה, מניו-זילנד ומישראל. הם הביאו עמם חינוך ומסורות יהודיות מגוונות. יש בהם אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים, וחילונים, אשר אמנם היו בעלי תודעה יהודית חלשה יחסית, אך נמשכו לתחושת הקהילתיות, ולתמיכה המיוחדת לה נזקקו, ביושבם בחברה רב-תרבותית. הגימלאים בקרב הקהילה הצעירה תרמו את תרומתם בהעשרת פניה המגוונים.
ככל שגדלה הקהילה התחזקה גם הנהגתה. בשנת 1989 נתמנה ג'ואל ריצ'מן לנשיא הקהילה, במקום ג'ונתן ווקסמן. באותה תקופה פעלה הקהילה במרץ להשגת שני יעדים עיקריים, האחד בית לקהילה, שיהווה בית-כנסת ומרכז תרבותי, והשני - בית-עלמין. לבית-העלמין נמצא מימון בקלות יחסית, ובמהירה אף נקברה בו הנפטרת הראשונה, מותיקי הגימלאים היהודים באי, שהייתה פעילה בחיי הקהילה. ב- 1995 ספגה הקהילה מכה קשה. ג'ונתן ווקסמן, מעמודי התווך, נהרג בתאונת דרכים. הוא נקבר, כפי שביקש בחייו, ב"אדמה יהודית" בבית-העלמין היהודי במאווי.
בעקבות מותו של ווקסמן, תפס ג'ואל ריצ'מן את מקומו במשרה מלאה. הוא כיהן כנשיא, ובנוסף ערך את כל תפילות השבת והחגים הגדולים, תוך מתן מקום וכבוד למגוון הרחב של דעות ואורחות חיים בקרב הקהילה. בהמשך הוזמן האווארד קופר, מחנך וסופר, לערוך את תפילות החגים. במשך ארבע שנים הייתה לקופר השפעה מכרעת על עיצוב דמותה של הקהילה, על הקבוצות השונות שבה. ייחודה של הקהילה במאווי הוא שלא היו בה מחלוקות דתית ותופעות של חוסר סובלנות. האורתודוקסים הסכימו לתפילה משותפת לגברים ולנשים, ולעלייה לתורה של נשים, לבושות בכיפה ובטלית. הרפורמים והחילונים כיבדו את רגשותיהם של האורתודוקסים. טקס ברכת הכהנים, למשל, שאינו נהוג בקרב קהילות רפורמיות, נהיה חלק בלתי נפרד מחיי הדת של הקהילה בחגים הגדולים. גברים ונשים בעלי ידע מתאים יכלו לעלות לתורה ולהפטיר. חברי קהילה אחדים בעלי הכשרה החלו להכין נערים ונערות לבר/בת -מצווה. ייחודה של הקהילה הביא לבואם של יהודים נוספים שרצו להצטרף. גם תיירים ומבקרים נהגו להצטרף לאירועים ולתפילות. אישי ציבור ובידור יהודים ביקרו בקהילה, ביניהם לינדה לינגל, בעבר ראש עיריית מאווי, ואחר מושלת הוואי.
הקהילה הקימה גוף נבחר, מועצה, וועדות בנושאים שונים. ב- 1991 נרשמה הקהילה היהודית של מאווי כארגון ללא כוונות רווח. נפתחו תכניות ללימוד עברית ויהדות לילדים ולנוער. בדרנים, אנשי רוח ומרצים הובאו מארה"ב על ידי ה JWB בהונולולו, להופיע או להרצות בפני הקהילה.
עד 1997 עדיין לא היה לקהילה בית-קבע. באותה שנה שכרו מבנה מקבוצה נוצרית קטנה שהתפרקה. הבניין, ובו מקום לכ- 100 איש, שימש כבית-כנסת וכמרכז קהילתי, והתאים מאד לייעודו. ארון הקודש הנייד הוצב סופסוף במשכנו הקבוע. הבניין נקרא "בית שלום", ועם פתיחתו החל שלב חדש בתולדות הקהילה היהודית במאווי. בסוף שנת 1998 קנתה הקהילה את הבניין.
ב- 1990 הגיע למאווי דוד גליקמן, כיום (2003) רב הקהילה. הוא היה חבר בצוות שעסק בחקר לוויתנים. גליקמן נולד בלוס-אנג'לס, בבית אורתודוקסי מודרני. אביו היה חזן, והשפיע עליו מאד. בגיל 16 עלה לישראל והתיישב בירושלים, מקום הולדתו של אביו, ומקום מגוריהם של רבים מבני משפחתו. הוא סיים את לימודיו בתיכון דתי, והתגייס לצבא, לחטיבת "גולני". זמן קצר אחרי בואו למאווי, נהיה פעיל בענייני הקהילה. כיוון שהיה בעל רקע חזק ביהדות ובעברית, במהירה החל לערוך את התפילות ואת האירועים הקהילתיים. במקביל המשיך את לימודיו באוניברסיטת הוואי, וסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה. ב- 1998 עבר לארה"ב, וסייע לצד אביו בתקופות החגים הגדולים. שם החליט לחזור במרץ ללימודי יהדות, וקיבל הסמכה כרב אורתודוקסי. הקהילה במאווי הזמינה אותו לכהן כרב הקהילה במשרה מלאה, והוא נעתר. הוא נשא לאשה את ג'ודי-לין, ילידת מאווי, והשניים הקימו בית יהודי שומר מצוות.
קהילת מאווי כיום
כיום חיים במאווי כ- 2,500 יהודים בקירוב, רובם תושבי קבע, ומיעוטם מתגוררים חלק מהשנה בארה"ב. בעונת התיירות גדל מספרם, בשל מאות משפחות השוכרות דירות נופש באי.
רוב היהודים תושבי הקבע חיים בעיר קיהאי, בחוף הדרום-מערבי, ובכמה עיירות קטנות יותר במורדות ההר. באזור יש כמה רשתות שיווק גדולות המספקות מזון כשר. "בית שלום" ממשיך להוות מרכז של פעילות יהודית באי מאווי. אופייה הרבגוני של הקהילה עדיין מושך מבקרים יהודים רבים, וגם התושבים המקומיים מגלים עניין בפעילות הקהילה.
וכך מנסח הרב גליקמן את ה"אני מאמין" שלו ושל קהילתו: "הקהילה היהודית של מאווי (JCM) עצמאית ואינה שייכת לשום ארגון. מטרתה לשרת יהודים מכל הזרמים, הדעות והאמונות. גישתנו הלא-שיוכית מושרשת במסורת יהודית חזקה, בדבקות בהלכה, וביישום פתוח ויצירתי של החוקים ועיקרי האמונה".
תפיסה ייחודית זו מאפשרת לקהילה להמשיך ולצמוח, עם הרב גליקמן כמנהיגה הרוחני. הוא גם מלמד בבית הספר היהודי הדו-חודשי. רעייתו ג'ודי-לין עובדת הן במשרד בית-הכנסת, הן כמנהלנית בית-הספר היהודי, וכן פעילה בהקמתו של בית-ספר יסודי יהודי, ובענייני קהילה רבים אחרים.
בערבי שבת ובשבתות בבוקר מתקיימות ב"בית שלום" תפילות, בהן משתתף גרעין קבוע, אליו מצטרפים לעתים קרובות גם תושבים זמניים, מבקרים ונופשים. רוב המשתתפים הם רפורמים וקונסרבטיבים, והתפילה ברוח שוויונית-קונסרבטיבית. הרב גליקמן מנהל את התפילה. בכל שבת שנייה מצטרפת אליו החזנית רוז רוזלינסקי-קרו, בעבר החזנית של הקהילה הרפורמית "גן עדן", שהתפרקה. חברי "גן עדן" לשעבר נוהגים להשתתף בתפילות אלה, הכוללות קבלת שבת מקוצרת ותפילת מעריב מלאה. הם נוהגים לשיר חלק מהתפילה, ואת השאר קוראים באנגלית. את שתי התפילות האחרות בחודש מנהל הרב גליקמן לבדו, בנוסח מסורתי יותר, כשהוא מתאים את כמות הטקסט העברי בתפילה למידת ידיעת העברית של הקהל. את הפרשה קוראים לפי החלוקה הקונסרבטיבית.
בתפילות החגים הגדולים משתתפים כ- 150 איש. במוצאי יום הכיפורים עורכים סעודה מפסקת קהילתית כשרה. "בית שלום" ממוקם קרוב לחוף, ובטקס ה"תשליך" נוהגים ללכת מבית הכנסת לחוף האוקיינוס, לרוקן את הכיסים ולקרוא פסוקים מספר מיכה.
עם הולדת תינוק/ת חדש/ה, יכולה כל משפחה הבוחרת בכך לקיים טקס מתן שם. לברית-המילה ניתן להזמין מוהל מארה"ב, או לבצע את המילה אצל רופא ילדים יהודי מקומי.
בקהילה מתקיימות חגיגות בני-מצווה בסגנונות שונים. יש אירועי בר-מצווה בחוף או בבית מלון, ויש אירועים מסורתיים יותר. יש המגיעים לחגוג בר-מצווה מארה"ב.
בקהילה נישאו כמה זוגות יהודים, ויש הבאים ממקומות אחרים להינשא במקום המיוחד. הרב גליקמן משיא בטקס אורתודוקסי.
במאווי יש בית-עלמין יהודי וחברה קדישא בלתי קבועה, המורכבת ממתנדבים.
גאוותה של קהילת מאווי, בין היתר, היא על בית-הספר היהודי, בו לומדים ילדים בני 4 עד 16, מדי יום ראשון במשך שעתיים. המורים הם בעלי הכשרה מקרב הקהילה. תכנית הלימודים כוללת עברית, סמלים יהודיים, חגים, מנהגים, מעגל החיים היהודי, מצוות, תורה, היסטוריה, וישראל. בני-מצווה נפגשים באופן פרטי עם הרב מעבר לשעות הלימודים.
פסח הוא החג התוסס ביותר בקהילה. בסדר משתתפים מדי שנה מעל ל- 350 אנשים. את ל"ג בעומר חוגגים על החוף, בט"ו בשבט נוטעים נטיעות ועורכים פיקניקים. בפורים יש קרנבל, מסיבות תחפושות, ודוכני מכירות שבאמצעותם מגייסים תרומות לקהילה. בשמחת תורה יש “הקפות"* , וריקודי-עם ישראליים. בשבועות מתאספים לסעודת ערב חלבית, ואחר כך נשארים רבים לתיקון חצות של שבועות.
במסיבת החנוכה השנתית משתתפות כ- 100 משפחות, להדלקת נרות, שירים, משחקי סביבון, וברכות. קבוצת מתנדבים מכינה מאות לביבות. במרכז הקניות הגדול מדליקים נרות, ויהודים ולא-יהודים עוצרים לראות חנוכיות, להדליק נרות, לשיר יחד, לאכול סופגניות וללמוד מעט על משמעות החג.
החברה במאווי, כמו באיי הוואי האחרים, היא רב-תרבותית ורב-גזעית. רבים מהתושבים הם צאצאי פועלים יפנים וסינים שהובאו לעבוד בחוות באי במאה ה- 18 וה- 19. הללו התערבו בקרב המקומיים, ההוואים והפולינזים, ובהמשך גם האירופאים. עוד חיים באי תושבים ממוצא פולינזי, מיקרונזי, וכן מהגרים מאוסטרליה, ניו-זילנד וארצות הברית, ועוד. תופעות כמו גזענות, קנאות או אנטישמיות כמעט ואינן קיימות בחברה זו.
*לקהילת מאווי יש שלושה ספרי תורה. הראשון הוא, כאמור, תרומת משפחת פויירמן. השניים האחרים מושאלים באופן קבוע מה- Czech Torah Network, אחד עבור קהילת מאווי (JCM), והשני עבור קהילת "גן עדן". שניהם נשמרים בקהילת מאווי. שני ספרי תורה אלה הוחרמו, הם ו- 1,500 ספרים נוספים, בידי הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה נמצאו בבית כנסת עתיק והועברו למוזיאון היהודי הלאומי של פראג.
האוואי
(מקום)מדינה בארצות-הברית, מאז אוגוסט 1959 - המדינה החמישים במספר.
ראשיתו של היישוב היהודי בהאוואי אפופה אגדה; בסוף המאה ה-18 מספר ימאי אחד על טבח יהודי בפמליית המלך שבא לבקר באוניתו. ספר תורה ו"יד" לקריאה בתורה, שהיו מצויים בידי משפחת המלוכה, מלמדים שאכן היה קשר כלשהו בינה ובין היהודים.
בשנת 1888 סיפר עיתון מקומי כי המלכה פרשה את יריעות ספר התורה על דפנות האוהל שלה. הקהילה היהודית נהגה להשתמש בספר תורה זה בימי החגים עד שנת 1930. במרוצת הזמן הספר נעלם ואין יודע היכן הוא. ה"יד" שמורה בבית-הכנסת היחיד במדינה.
משערים שסוחרים יהודים מאנגליה ומגרמניה הגיעו להאוואי בשנות ה-40 של המאה ה-19. יהודים אמריקנים הגיעו מקאליפורניה בסוף המאה. בשנת 1901 קודש בית עלמין והתארגנה אגודה יהודית לעזרה הדדית. ב-1922 נוסד המרכז ליהודים ששירתו בצבא ארה"ב. ב-1938 התארגנה הקהילה היהודית של הונולולו על מוסדותיה ובתי הכנסת שלה. בשנת 1951 נחנך שם בית כנסת רפורמי וכעבור זמן מה נוסדו מרכז חבד וקהילה קונסרבטיבית.
אם כי החיים היהודים בהאוואי מתרכזים בהונולולו, יש קהילות גם במאווי (MAUI), בהילו (HILO) ובקאוואי (KAUAI). בכמה מבתי הכנסת מקיימים לימודי יהדות בימי ראשון. בפרל הרבור קיים בית תפילה בשם "אלוהה".
האוכלוסייה היהודית בהאוואי צעירה יחסית, הן מבחינת הגיל והן מבחינת רצף ההתיישבות. רוב יהודי האוואי השתקעו במקום אחרי מלחמת-העולם השנייה. מעטים ביניהם בעלי עסקים; רובם בעלי מקצועות חופשיים ובשירות הממשלתי. אך הקהילה היהודית גדלה בהתמדה בזרם בלתי פוסק של יהודים מיבשת אמריקה שבאים להתיישב בהאוואי.
במקורות הרשמיים נאמד מספר היהודים באיי האוואי בשנות הששים באלף לערך. ב-1967 נקב עיתון מקומי מספר גדול פי ארבעה מזה, ונימק את ההפרש בכך שרוב היהודים לא רשומים ככאלה כיון שאינם מקיימים קשר כלשהו עם הציבור היהודי.
רבעון של הקהילה היהודית בהאוואי בשם JEWISH NEWS יוצא לאור כבר 13 שנים.
בשנת 1997 רשמו פרסומי הקונגרס היהודי העולמי 7,000 יהודים בהאוואי.