קהילת יהודי רוהאטין

נורברט גלנצברג (1910-2001), נולד בעיירה רוהטין שבפולין.

גלנצברג למד מוסיקה בקונסרבטוריון של וירצבורג בגרמניה. הוא פעל כמנצח בעיר זו ואחר כך באאכן, שס היה עוזרו של אלבן ברג ושס גם ניגן עס בלה ברטוק בשני פסנתרים. ב-1930 החל את דרכו כמלחין של מוסיקה לסרטים בחברת UFA בברלין, ועבד עם האמנים מקס אופולס, בילי ויילדר ואריך קסטנר. ב-1933 היגר לפריס ומאז הוא חי בה.

לאחר ארבע שנים קשות החלה ההצלחה להאיר לו פנים בעיר האורות עם שירים שחיבר לזמרים טינו רוסי וליס גאנטי. את שנות המלחמה עבר במחתרת ובמאסר. הוא ניצל ומצא מחסה אצל המלחין ז'ורז' אוריק. כתב שירים רבים לאדית פיאף, לאיב מונטן, לאוטה למפר ולאחרים, וכן המשיך בחיבור מוסיקה לקולנוע. יצירותיו שבתקליט זה נכתבו באמצע שנות השמונים.

רוהטין

ROHATYN, ROHATIN, ROHATIEN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה רוהטין בגליציה המזרחית, היום במחוז איוונו-פרנקיוסט במערב אוקראינה. ההתיישבות היהודית ברוהטין התחילה במאה ה-15.

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

רוהטין מתועד כשם משפחה עם ברתה רוהטין אשר נולדה בווינה, אוסטריה, בשנת 1924, וגורשה מהעיר מכלן, בלגיה, אל מחנה המוות הנאצי באושוויץ ב-18 באוגוסט 1942.

Elisha Wolowski Schor (1690-1757), Frankist. The Wolowski family joined the Frankists in 1755-56 and converted to Catholicism. Elisha is the first known member of this family and for many years held the position of maggid in Rohatyn. He was among the leading followers of Shabbetai Tsevi in south-eastern Poland. Regarding Jacob Frank as the successor of Shabbetai Tsevi he and his sons became adherents of the Frankist sect. He initiated the disputation between the Frankists and the Rabbinates in Kamenets Podolski, participating as an advocate of Frankism. When Bishop Dembowski, the patron of the Frankists, died, Elisha had to flee across the border to Turkey along with his followers. He died there during an outbreak against members of the sect.

בורשטין BURSHTIN

(בפולנית BURSZTYN)


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (העיר IVANO FRANKOVSK נקראה בעבר STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בבורשטין מראשית המאה ה-17. בראשית המאה ה-18 התארגנה הקהילה וקודש בית-עלמין. באמצע המאה ה-18 נבנה במקום בית-כנסת, כן היו חברה קדישא, תלמוד-תורה, ביקור-חולים, לינת-צדק, חברת דורשי-טוב ואגודת נשים. הוועד לפדיון שבויים פדה יהודים רבים משבי הטאטארים. באותה תקופה חיו בבורשטין כ-600 יהודים.

ב-1772 קיבלו יהודי העיר רשות לסחר חופשי ולבניית בתי-אבן. אך כבר באותה השנה חולקה פולין לראשונה, ועם השתלטות אוסטריה על כל דרומה של פולין (האזור שנקרא מאז גליציה) הורע מצב היהודים בגלל נטל המסים וגזרות השלטונות.

בסוף המאה ה-19 גדל הישוב היהודי, 2,200 יהודים שחיו בבורשטין היו כ-%50 מאוכלוסייה. נבנו "בית הכנסת הקטן", בית-מדרש ו-8 בתי תפילה לחסידים ולבעלי-מלאכה.

בעיר התפשטה החסידות, וענף משושלת סטראטין (STRATYN) קבע שם את מושבו. רבים נמנו גם עם חסידי בלז וצ'ורטקוב.

ב-1898 הוקם בבורשטין בית-ספר לילדים יהודים בתמיכת הקרן של הבארון הירש, למדו בו כ-200 ילד. ילדי עניים קיבלו ארוחת-צהרים, לבוש ומכשירי-כתיבה. בבית-הספר התקיימו גם קורסים למבוגרים ובית-ספר לתפירה. ב-1909 הוקם בית-ספר עברי משלים.

ב-1914 פרצה דליקה בעיר וכמחצית מבתיה עלו באש. בתחילת מלחמת-העולם הראשונה (1914) ברחו רבים מיהודי-המקום מפחד הכובשים הרוסיים. בתקופת המלחמה בין הסובייטים לפולנים רצחו צבאות פטלורה 11 יהודים. בסוף המלחמה (1918) פרצו מגפות טיפוס וכולירה. ועד עזרה מקומי, בראשותו של ד"ר וולף שמוראק, עזר לנפגעים.

בעת המלחמה ולאחריה עזבו רבים מיהודי בורשטין את עירם. בשרפה שפרצה ב-1921 נשרפו שני בתי-הכנסת של העיר. בית-הכנסת "הגדול" נבנה מחדש.


בראשית המאה ה-20 עסקו יהודי בורשטין במסחר, במלאכה והיו גם בעלי מקצועות חופשיים. בעיר היתה טחנת-קמח מודרנית, בה עבדו פקידים יהודים. כן היו בעיר שני בנקים שהתאחדו ב-1918 ל"בנק לאשראי". בעלי-המלאכה התארגנו באיגוד "יד חרוצים".

המצב הכלכלי, שהורע בתקופת מלחמת העולם הראשונה, השתפר במקצת בשנים 1926 - 1929. אך עם פרוץ המשבר הכלכלי בפולין ב-1930, הורע שוב מצבם הכלכלי של יהודי בורשטין, וקופת גמילות-החסדים נתנה הלואות לסוחרים זעירים, לבעלי-מלאכה ולפועלים.


בסוף המאה ה-19 הוקם בעיר איגוד "חובבי-ציון", וב-1912 הוקמה תנועת-נוער של "פועלי ציון" - "יוגענד". בשנות ה-30 היו בעיר סניפי הציונים הכלליים, "פועלי ציון", ה"התאחדות", "המזרחי", "הפועל המזרחי" והרביזיוניסטים. ליד "פועלי-ציון" הוקם חוג לדרמה, ספריה על-שם י.ל. פרץ, אולם-קריאה ואולם להרצאות ולהצגות. כן פעלו תנועות-הנוער "גורדוניה", בית"ר ו"הנוער הציוני". כמה השתייכו למפלגה הקומוניסטית.


ב-1931 ישבו בבורשטין כ-1,800 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) גוייסו צעירים יהודים לצבא הפולני. בעקבות ההסכם בין גרמניה הנאצית לברית המועצות נכנס הצבא האדום לבורשטין ב-18 בספטמבר 1939 וכל האזור המזרחי של פולין סופח לברית המועצות. באביב 1940 הוגבלו זכויותיהם האזרחיות של כ-60 יהודים אמידים. מפעלים הולאמו, ופעילי מפלגות ותנועות- נוער ציוניות נאסרו והוגלו.

אחרי המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות ב-22 ביוני 1941, הצטרפו כמה עשרות יהודים ליחידות הצבא הסובייטי הנסוג. באמצע יולי 1941 הופיעו נציגי השלטון הגרמני בבורשטין. ב-20 ביולי, בעידוד הגרמנים, פרעו ביהודים שוטרים אוקראינים וקבוצות של האוכלוסיה המקומית.

בתחילת אוגוסט 1941 הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) שהצטווה לספק לגרמנים רהיטים, תכשיטים וכסף.

בספטמבר 1941 נצטוו היהודים לעזוב את דירותיהם שברחובות הראשיים, לענוד סרט לבן עם מגן-דוד, ונאסר עליהם לצאת מתחום העיר. היודנראט נצטווה לספק כל יום קבוצות אנשים לעבודת כפייה. כן נחטפו עשרות צעירים למחנות העבודה בסביבות טרנופול, שם מצאו את מותם. בחורף 1941 1942 מתו רבים מיהודי בורשטין ברעב.

בספטמבר 1942 החל גרוש קבוצות יהודי בורשטין לגיטו רוהאטין (ROHATYN). ב-15 באוקטובר 1942 גורשו כל יהודי בורשטין לבוקצ'ובצה (BUKOCROWCE) ורכושם נשדד. רבים הצליחו לברוח ליערות הקרובים; השוטרים הגרמנים והאוקראינים, בסיוע איכרים מהכפרים הסמוכים, ערכו מצוד אחר הבורחים; הנתפסים נרצחו.

בעיר נשארו רק 30 יהודים שהועסקו בהחזקת כבישים. כעבור חודש הועברו גם אלו לגיטו רוהאטין. מקצת היהודים שהובלו לבוקצ'ובצה נרצחו והשאר הועברו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC) ב-26 באוקטובר 1942. אחדים מיהודי בורשטין שברחו ליער באזור בוקצ'ובצה הצטרפו לקבוצה פרטיזנית.


אחרי שחרור העיר בידי הצבא האדום נמצאו בה 13 ניצולים יהודים. יהודים אחדים חזרו מברית המועצות והמשיכו בדרכם מערבה.

בשנות ה-50 הפכו הסובייטים שני בתי כנסת למחסני תבואה. שטח בית העלמין היהודי נעשה לגן ציבורי.


שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בעיירה אין יהודים ואין קהילה. בית עלמין שייך לעירייה ואינו מטופל.

Galicia

Yiddish: גאַליציע (Galitsye); Polish: Galicja ; German: Galizien; Ukranian: Галичина (Halychyna); Russian: Galitsiya; Hungarian: Gácsország; Romanian: Galiţia; Czech, Slovak: Halič

Geographically part of east Europe, in S.E. Poland and N.W. Ukraine. Galician roots derive from the name of the Ukrainian town Halicz (in Ukranian: Halych), in the Middle Ages part of the Kyivan Rus.
 

21st Century

The special life and culture of the Galician shtetl of the olden days remain with us in the history, in the shtetls of the past, and in Hassidic stories and books.

The Galicia Jewish Museum in Kazimierz established in 2004 commemorates the victims of the Holocaust and holds on to Jewish Galician culture.

 

History

Galicia had great significance in the history of the Jewish European Diaspora. The Jews of Galicia formed a bond between the Jews of East and West Europe.

The Kingdom of Galicia was first established on land given to the Habsburg Empire with the first partition of the Polish-Lithuanian Commonwealth of 1772. Six towns amongst them Brody, Belz and Rogatin were close to entirely Jewish populated. Previous to the 1772 partition, Galicia was the Little Poland. The Galician Kingdom as such lasted until the early 20th century. The first chief rabbi (Oberlandesrabbiner) of Galicia was Aryeh Leib Bernstein with seat in Lemberg. After 1772 further lands were acquired to the Kingdom, and extended Galicia to the north and north west. The small Republic of Krakow joined the Kingdom in 1846 with the territory encompassing over an area of 20,000 square miles and this remained as such until the end of the Kingdom (1918). The 1860’s saw efforts toward democratic changes ensued by a period of an autonomous Galicia from 167-1918. Galicia was covered in the Emperor Joseph II (Josef Benedikt Anton Michel Adam), Holy Roman Emperor, statutes for the betterment of Jewish life. Amongst others, Jews were to take on German family names and governmental schools were set for the education of Jews. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. At the time of the region's annexation to the Habsburg Empire in 1772, the Jewish population numbered 224,980 (9.6% of total), in 1857 448’971 (9.7%) and 871,895 (10.9%) in 1910. Distinguishing them from the rest of the Habsburg population was their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. In the towns, also smaller ones, Jews occupied retailing and craftsmanship work for household and garment ware such as textile, tailoring, hatters and furriers. Foreign trade was largely Jewish business with Russia, Turkey and Germany.

The last decades of the 18th century already saw the beginnings of the Haskalah with flourishing social and cultural Jewish life in those days and early 19th centuyr with its golden days from 1815-mid 19th century in Galicia with its center in Brody. Euducation and literature blooming in the 19th century, formed Galicia into a center for Judaism in creation and intellect while traditional Jewish learning was nevertheless not neglected in that century. Those days did see struggles between Hassidim and Mitnaggedim, Hassidim and Haskalah. Prominent figures came from the Belz dynasty, Zanz and Ruzhin. In the large cities Reform synagogues were sacred, the Lvov leadership placed a Reform Rabbi Abraham Kohn in the late 1830s who however faced severe adversity in 1848. There were Jewish schools with German as language of instruction and the 1830 and 1840s saw growth and increased influence of Maskilim. This twin striving for Haskalah and assimilation towards German culture took a change in the 60s and 70s, with the reigns shifting to more university oriented representatives alongside a trend accompanied by the strongly Orthodox to an absorption to more local Polish culture and policy. In the revolutionary parliament of 1848 sat a few Jews from Galicia. At the time some adverse policies were revoked by the government. In parallel there was an amelioration in the economic situation of Jews which also saw a heightened shift of Jews into the farming sector including the development of experimental Jewish farms.

From the late 1860s a separation occurred of the Aggudat Ahimm, the Polish assimilationists, from the German assimilationists. The former adherents of Orthodoxy brought together a rabbinical conference in Lvov which ruled that community voting was dependent upon adherence of members to the Shulhan Arukh. In that century there were several weekly and monthly periodicals published in Galicia in Hebrew and Yiddish. There occurred also from the 1860-1880s an anti-assimilationist tendency and new directions in Haskalah. This was greatly influenced by Peretz Smolenskin a Zionist and Hebrew writer. He was concerned with the Halaskah movement, an early and strong proponent of Jewish nation-state building and rejectionist of Judaism’s westernization. A first society for Palestine settlement was established in 1875 in Przemysl, south-east Poland and in the 1880s the Hovevei Zion gained ground. This was accompanied by increasing antisemitism on Polish territory with the assimilationist Aguddat Ahim halting publication in 1884 of written materials and going insofar as declaring the only Jewish future as emigration of Palestine or conversion to Christianity. Early Zionist organizations were established and publications were issued in the region of Lvov. In the early 1890s economic boycotts were imposed on Jews from exclusion on trade in agricultural goods and merchandize, alcohol and more. The Jewish population in Galicia faced poverty. Nevertheless, Zionist movements continued their efforts.

Alongside, the early 20th century saw the development of neo-romantic Yiddish literature mostly coming from the area of Lvov and influenced by a corresponding phenomenon in Vienna. One prominent writer was Shmuel Yosef Agnon (1888-1970) who would come to monument the Galician shtetls. Those days also saw the translation into the Yiddish of foreign literature. Such representatives were the Oscar Wilde, of which one of his most famous works are the humorous ‘The Importance of Being Earnest’. World War I saw many Galician Jews flee to Hungary, Bohemia and Vienna, and in particular educated Galician Jews find refuge in Vienna. Those remaining suffered greatly under the Russians entry into Galicia. Ensuing in 1918 with the Polish-Ukranian war the unfortunate situation of minorities on Polish land increasingly led to the crumbling of the once Jewish-inspired Kingdom of Galicia. The Polish Republic took over the Galician land. Notwithstanding, deference to German and Polish culture and to the Polish nation, Hassidism and Zionist striving continued to sprout in the years until 1939, inklings of the Galician world remained with Hassidic communities as in Tel Aviv, Jerusalem and New York. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. Distinguishing them from the rest of the population were their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. With the mid-19th century nevertheless this population saw beginnings of wearing out. Those were the days of the onset of the Haskalah (Jewish enlightenment) with family life adhering to Orthodox Judaism while modernizing outwardly and seeing an improved standing in society and economy and reduced isolation. The trend was of assimilation of Galician Jews to Germans and then to Poles. This trend of the last decades of the 19th century amongst Galician Jews went in parallel to the Marxist striving for a workers’ revolution.

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

בז'ז'אני BEREZHANY

(בפולנית BRZEZANY)


עיר במחוז טרנופול (TERNOPOL, בעבר TARNOPOL ) מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים התיישבו במקום במאה ה-16. בשליטת אוסטריה (שאליה סופח האזור עם חלוקת פולין ב-1772) עד למלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ובפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם ריכזו בידיהם את המסחר על כל ענפיו.

הקהילה החזיקה בית חולים, מושב זקנים, בית-עם, בית יתומים ומוסדות אחרים. כל ילדי היהודים למדו ב"חדר" ואחר-כך בבתי ספר ממלכתיים ובבתי ספר עבריים במקום.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבז'ז'אני כ-4,000 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת צבאות גרמניה לפולין (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עבר האזור המזרחי של פולין, ובז'ז'אני בתוכו, לשליטת ברית המועצות. בז'ז'אני נכבשה בידי הגרמנים זמן קצר אחרי מתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941). בסתיו 1942 ובמשך שנת 1943 שולחו אלפי יהודי בז'זאני למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC) והנותרים שוכנו בגיטו, שאליו הובאו גם יהודי ישובים קטנים בסביבה. ב-12 ביוני 1943, ט' בסיון תש"ג, הייתה האקציה (פעולת חיסול) האחרונה בגיטו ואחרוני היהודים בגיטו בז'ז'אני נרצחו ביריות בעיר ובסביבתה. בז'ז'אני הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים).


אחרי המלחמה שרדו רק יהודים ספורים מכל קהילת בז'ז'אני, מבין אלה שהוסתרו אצל נוצרים ומאלה שנמלטו לברית המועצות.

שנות ה-2000

במקום אין קהילה יהודית וכל מה שנותר מהחיים היהודים בעיר זה בית עלמין ישן ומצבה לזכר קורבנות השואה בעיר. היהודים המעטים שכן ניצלו מהשואה, ברובם עלו לארץ או היגרו למקומות אחרים.

קוזובה

Kozova

בפולנית Kosowa; באוקראינית: Козова  / Kozova

עיר במחוז טרנופול, אוקראינה. לפני מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


קוזובה נזכרת לראשונה ב-1669, כשהוקם בה מבצר. במאה ה-19 שימשה כעיר נפה והתקיימו בה 11 ירידים בשנה ויום שוק שבועי. בסוף המאה חוברה העיר לקו מסילת הרכבת.

יהודים ישבו בקוזובה מסוף המאה ה-17. ב-1765 נימנו שם 364 יהודים. ב-1900 חיו בקוזובה 1,529 יהודים שהיו כ-%30 מכלל האוכלוסייה. ב-1905 פרצה בקוזובה דליקה שכילתה 11 בתי יהודים. באוקטובר 1906 שוב פרצה דליקה, והפעם עלו רוב בתי היהודים באש וכ-300 משפחות נשארו בלי קורת גג. לעזרת היהודים התגייס השופט הפולני מאריאן בוברובסקי (BOBROWSKI) ושידל את השלטונות לשכן את היהודים בקרונות רכבת ריקים. הוא אסף אלפי כתרים למענם, סיפק להם עצי הסקה וסידר הלוואה ממשלתית לשיקומם.

מאמצע המאה ה-19 כיהנו בקוזובה רבנים לבית רוטנברג. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' ליפא הלוי שטאבספלד. האדמו"ר לבית סטראטין, ר' משה ב"ר יהודה צבי לאנגר, קבע את חצרו לזמן מה בקוזובה.

במאה ה-19 התפרנסו רוב יהודי קוזובה ממסחר ומלאכה וכל חנויות העיר היו בידי יהודים. רק ב-1907 נפתחה שם חנות ראשונה בבעלות נוצרי. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918- 1914) התארגן בקוזובה איגוד סוחרים יהודים, והקים בסוף שנות ה-20 קופת גמילות חסדים שחילקה הלוואות לנזקקים.

בראשית המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בקוזובה. ב-1909 פעל ליד ההסתדרות הציונית במקום בית ספר עברי. לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחבה הפעילות הציונית. נפתחו סניפי הציונים הרביזיוניסטים, הציונים הכלליים, "ההתאחדות" ותנועות הנוער "הנוער הציוני" ו"בית"ר". באותה תקופה נפתח שם בית ספר עברי משלים מיסודה של "שפה ברורה". האיגוד הציוני "התחיה" קיים חוג לדרמה וספרייה ופעל ארגון הספורט של "הפועל".

בבחירות לעירייה ב-1927 נבחרו 18 יהודים מתוך 48 נציגי העיר. רוב הנבחרים היהודים היו ציונים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקוזובה 1,391 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וקוזובה בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941), ב-3 ביולי 1941, נכנסו הגרמנים לקוזובה ומיד החלו להתענות ליהודים. ב-5 ביולי 1941 נרצחו ארבעה יהודים בידי אוקראינים בחסות הגרמנים. באוקטובר ירו הגרמנים ביהודי העיר ורצחו כ-300. יהודים מכפרי הסביבה נמלטו מפרעות של אכרים אוקראינים ומצאו מקלט בעיר. מספר היהודים בקוזובה הלך וגדל כאשר באביב 1942 ריכזו הגרמנים בעיר את היהודים שנעקרו מישובים קטנים בסביבה.

ביוני 1942 היו בקוזובה כ-2,700 יהודים, הוקם גיטו בקוזובה והצפיפות בו הייתה רבה. נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. יהודים שניסו לצאת מהגיטו נורו בידי השוטרים הגרמנים והאוקראינים.

ביום הכיפורים תש"ג (21 בספטמבר 1942) הייתה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה בגיטו. המשטרה היהודית נצטוותה לספק לגרמנים 800 יהודים. יהודים נתפשו ברחובות ובמטבח הציבורי, רבים נמלטו לכפרי הסביבה וליער. קרוב ל-1,000 יהודים הוסעו לעיר בז'ז'אני הסמוכה ומשם הובלו עם יהודי המקום למחנה ההשמדה בלז'ץ.

היהודים שנמלטו בעת האקציה שבו לבתיהם. הישוב היהודי המצומצם בקוזובה המשיך להתקיים עוד זמן מה, ומדי פעם בפעם רצחו הגרמנים יהודים במקום, או שילחו קבוצות למחנה השמדה. אקציה גדולה הייתה ב-17 באפריל 1943, לפני פסח תש"ג. שוטרים גרמנים פרצו לגיטו, הוציאו את היהודים מבתיהם ורצחו אותם ביריות. כ-1,000 יהודים נרצחו באותו היום. בעיר נותרו שרידים בלבד, ואחרי חג השבועות תש"ג, ב-12 ביוני 1943, נערכה האקציה האחרונה שבמהלכה נורו בבית העלמין היהודי כל היהודים שנמצאו בעיר. אחרי האקציה הזאת הוכרזה העיר "יודנריין" (נקייה מיהודים).

עם שחרור קוזובה בידי הצבא האדום ב-21 ביולי 1944 באו לעיר רק יהודים ספורים שהצליחו להסתתר במהלך האקציות.

חודורוב Khodorov

(בפולנית CHODOROW)

עיר במחוז דרוהוביץ (DROGOBYCZ), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה במחוז לבוב, גליציה המזרחית, פולין.


חודורוב נוסדה ב-1431 כאחוזת מבצר פרטית, וב-1640 קיבלה מעמד של עיר. במאה ה-17 נפגעה חודורוב מפלישות הטאטארים, נחרבה ושוקמה במאה ה-18. אחרי חלוקות פולין בסוף המאה ה-18 הייתה באזור שבשליטת האימפריה האוסטרית.

ב-1837 פרצה שרפה שכילתה כמעט את כל העיר. בסוף המאה ה-19 עם הנחת מסילות הרכבת, נעשתה חודורוב לצומת רכבות מרכזי.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) עם פלישת הרוסים ב-1914 הועלתה בעיר באש. ב- 1919 בפולין העצמאית, שוב שוקמה העיר ובמקום בתי עץ נבנו בה בתי לבנים.

יהודים ישבו בחודורוב מ-1633. ב-1642 נחנך בית-כנסת מפואר בנוי עץ ובו ציורים מרהיבים של אמן יהודי עלום שם. בדלקה שפרצה ב-1837 היה בית הכנסת הבנין היחיד ששרד בעיר.

ב-1765 חיו בחודורוב כ-880 יהודים.

ב-1874 נבחרו למועצת העירייה שבעה יהודים מכלל 18 הנבחרים, ומאז ועד מלחמת העולם הראשונה כיהן יהודי כסגן ראש עיר. ב-1913 נבחר ד"ר זיגמונט גרינשטיין לכהונת ראש העיר.

ב-1910 חיו בחודורוב 1,867 יהודים, %43 מכלל התושבים.

במלחמת העולם הראשונה נכבשה חודורוב בידי הרוסים. החיילים הרוסים הציתו את בתי העיר ואת בית הכנסת העתיק. צעיר יהודי, שכיבה את הדלקה נתפס ונידון למוות, אך נפדה בכספי הקהילה.

במאה ה-18 עסקו יהודי חודורוב במסחר ובמלאכה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה חודורוב מרכז תעשייתי חשוב. נבנו בית חרושת לסוכר, לנקניק, שתי מנסרות ומפעלים הקשורים לעיבוד תוצרת חקלאית. הג'וינט סייע לסוחרים ולבעלי המלאכה היהודים.

בשנות ה-20 הוקמו הבנק לאשראי, איגוד בעלי-המלאכה, "יד חרוצים" ואיגוד הסוחרים.

בראשית המאה ה-20 הוקמו בחודורוב אגודות ציוניות. ב-1907 נוסד ארגון "בני-ציון". כן היו בעיר סניפי הציונים הכלליים, הציונים הראדיקאליים, "המזרחי", "התאחדות", הציונים הרביזיוניסטים, ויצ"ו (מ-1933) ותנועות הנוער "השומר הצעיר", "השומר הדתי" (לאחר מכן "בני עקיבא"), "גורדוניה", "הנוער הציוני", "בית"ר" וארגון ספורט יהודי "דרור". ב-1939 הוקמה תנועת נוער של הציונים הראדיקליים "השחר".

בחודורוב התקיים קיבוץ הכשרה לעלייה לארץ ישראל של תנועות הנוער בית"ר, "בני- עקיבא" ו"גורדוניה".

בשנות ה-20 נפתח בחודורוב בית-ספר עברי משלים "שפה ברורה", וב-1932 הוקם "תלמוד- תורה" בו הורו גם לימודי-חול. האגודה "ארץ ישראל" טיפחה פעולות-תרבות במקום.

בסוף שנות ה-30, בעקבות המשבר הכלכלי, גברה האנטישמיות בפולין והיו התנפלויות על נוסעי הרכבת בקו חודורוב-לבוב.

ב-1931 חיו בחודורוב 2,216 יהודים והיו %29 מכלל-האוכלוסיה.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הופצצה חודורוב בידי הגרמנים. אך בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה העיר, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות.

ב-30 ביוני 1941, שבוע אחרי מתקפתם על ברית המועצות, נכנסו הגרמנים לחודורוב. חיילים גרמנים ואוקראינים מקומיים התעללו בעוברי אורח יהודים, בזזו את דירותיהם, והעלו באש את בית הכנסת הישן. כעבור זמן קצר נשלחו היהודים לעבודות כפייה בעיירה ובסביבה, במהלכן הוכו ואחדים אף נרצחו.

הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט נדרש לאסוף מהיהודים ולמסור לגרמנים כסף, חפצי ערך, רהיטים ופרוות. יהודי הכפרים נצטוו לעקור לחודורוב.

בימים כ"ב וכ"ג באלול תש"ב (5,4 בספטמבר 1942) התקיימה האקציה (פעולת-חיסול) הראשונה. גרמנים ואוקראינים פשטו על בתי היהודים. חולים ותשושים נורו במקום. ילדים קטנים הושלכו בעד החלונות. קרוב ל-1,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ. כ-100 יהודים נרצחו במקום. רבים הצליחו לברוח ליערות, ובשובם אחרי האקציה מצאו את בתיהם ריקים מכל.

כעבור כמה שבועות, בתשרי תש"ג (אוקטובר 1942) התקיימה האקציה השנייה. הפעם נשלחו כ-350 יהודים לבלז'ץ. כמה מאות יהודים שעבדו בבתי החרושת רוכזו בשכונה אחת. ב-5 בפברואר 1943 נורו גם הם ליד בית החרושת לסוכר במבואות העיר. כמה יהודים הסתתרו במחבואים ונעזרו במכרים נוצרים. הפולני הנרי פיצ'ק קיים במשך 22 חודש קבוצה של עשרה יהודים; עזרה לידו הפולניה רוטוביץ.

ביולי 1944 שוחררה חודורוב בידי הצבא הסובייטי.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2014 לא היו כלל יהודים במקום.
בית העלמין השייך לעירייה פרוץ ומוזנח. רוב המצבות נלקחו לשימושים אחרים, והאזור כולו משמש לזריקת פסולת.

בוברקה BOBRKA

(במקורות היהודיים בויבעריק)


עיירה במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין. לאחר מלחמת עולם שנייה הייתה בברה"מ, עד פירוקה ב-1991


בוברקה, שהיתה כפר גדול באמצע המאה ה-15 וקיבלה מעמד של עיר במאה ה-17, שוכנת כ-25 קילומטר מדרום לעיר לבוב. אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 היה האזור בשליטת אוסטריה. במועצת העיר בת 24 חברים כיהנו משך כל תקופת השלטון האוסטרי שמונה יהודים.

יהודים ישבו בבוברקה במאה ה-16 והיו כפופים לקהילת לבוב. הקהילה היהודית במקום נזכרת בהוראת הסיים (בית הנבחרים הפולני) בוארשה בדצמבר 1625 בהקשר לשיתופם של היהודים בהגנת העיר.


בראשית המאה ה-18 גדל הישוב היהודי בבוברקה והתארגנה מסגרת הקהילה שסיפחה אליה את היהודים בכפרי הסביבה. הפרנסים, שנבחרו על ידי משלמי המסים בקהילה, עמדו בראשה וייצגוה כלפי השלטונות; הם בחרו את רב הקהילה ומינו דיינים.

בוברקה היתה מקום כינוס ועד הגליל (מוסד יהודי אוטונומי אזורי) נציגי הקהילה לועד נבחרו על ידי הפרנסים.

במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1765 נימנו בבוברקה ובכפרים המסופחים 908 יהודים; בשלהי המאה ה-19 חיו שם למעלה מ-2,000 יהודים ובראשית המאה העשרים מעל 2,500.

קהילת בוברקה היתה אורתודוקסית. במקום היה בית כנסת, בית ספר "תלמוד תורה" וחברות ללימוד התורה. כן היו בית עלמין ומוסדות קהילה אחרים, ביניהם בית חולים יהודי. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים.

בוברקה נהרסה במלחמת העולם הראשונה והקהילה היהודית התקשתה להשתקם אחרי המלחמה. האזור היה במשך כשנה בשליטת אוקראינה ובגלל התנכלות השלטונות ליהודים נהיו כמחצית מבני הקהילה לנזקקי סעד. היהודים שהיגרו לפני המלחמה לארצות הברית הקימו שם אירגון וסייעו לקהילה ולמשפחותיהם שנותרו בעיירה.

בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה כללה קהילת בוברקה את היהודים בכפרי הסביבה. הוקם בית ספר עברי מרשת "תרבות" ומוסדות לרווחת הפרט. הקהילה קיימה מטבח לנצרכים.

הרב האחרון שכיהן בקהילת בוברקה היה ר' בנימין גלר (GALER).


בהיותה מרכז לכפרי הסביבה, קיימה העיירה ירידים עונתיים קבועים שסייעו לפתח את חיי המסחר במקום. רוב המסחר היה בידי יהודים ובראשית המאה ה-19 חיו בבוברקה כמה סוחרים יהודים עשירים. גם מלאכת אריגת בד לשקים נעשתה רובה ככולה על ידי יהודים.

בימי השלטון האוקראיני (1919-1918) שותקו המסחר והמלאכה של יהודי המקום, הם חודשו כאשר נכבש האיזור בידי פולין. אולם גם השלטון הפולני הטיל הגבלות קשות על המפרנסים היהודים, כמו הדרישה להוציא תעודות אומן ואישורים לעסוק בענפי מסחר מסויימים, כאשר המטרה הייתה להקשות על היהודים ולהעביר עסקים לבעלות פולנית.


בשלהי המאה ה-19 נוסדה בבוברקה האגודה הציונית "אהבת ציון" ובראשה שמואל שליידר (SWLEIDER), שייצג את הקהילה בכינוסים ציוניים ארציים. בשנת 1908 נוסד סניף פועלי ציון ובעקבותיו סניפים של כל התנועות החברות בהסתדרות הציונית.

תנועות הנוער הציוניות בעיירה ריכזו את מרבית צעירי הקהילה והתמקדו בהכשרה לעליה. בני הנוער יצאו להכשרה חלוצית בלבוב ולקיבוצי הכשרה אצל חוכרי אחוזות יהודים בסביבות העיירה. העלייה לארץ ישראל החלה בשנות העשרים של המאה העשרים ונמשכה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

הקבוצה הראשונה שעלתה מבוברקה לארץ ישראל ב-1920 אורגנה בידי אריה אלואיל, מקים התנועה הציונית במקום אחרי מלחמת העולם הראשונה. בארץ הצטרפו העולים לגדוד העבודה.


ב-1939 חיו בבוברקה ובסביבה קרוב ל3,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של כ-6,000 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות סופחה בוברקה, ככל מזרח פולין, לברית המועצות.

בוברקה נכבשה בידי הגרמנים בראשית יולי 1941 בעקבות מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני. אל הגרמנים הצטרף "הלגיון האוקראיני", שהורכב מלאומנים אוקראינים שערקו מהצבא האדום. העיירה הועברה לרשותם ל-48 שעות והם פרעו ביהודים. 42 יהודים נרצחו.

השלטון הצבאי הגרמני דרש מן היהודים למסור לידיו את כל חפצי הערך והכסף שברשותם. יהודים חוייבו לענוד סימן זהוי, סרט לבן ועליו מגן דוד כחול, והם נחטפו ברחובות לעבודות כפיה.

מונו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית לביצוע גזרות הגרמנים והוראותיהם.

ב-18 באוגוסט 1942 היתה האקציה (פעולת חיסול) הראשונה. בדצמבר 1942 התקיימה האקציה השניה. קרוב ל-2,000 יהודים מבוברקה והסביבה הובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). אחר כך הוקם הגיטו ברחוב הצר של בתי הכנסת, ובו חיו היהודים שנותרו בתנאי צפיפות ומחסור. האוקראינים חיבלו במשאבות שהובילו מים לגטו ובמקום פרצה מגפת טיפוס, שהפילה חללים רבים.

ב-13 באפריל 1943, ח' ניסן תש"ג, חוסל גיטו בוברקה. היהודים הובלו לכפר וולובה (WOLOWA) שם נורו לתוך קבר אחים, שאותו אולצו לחפור במו ידיהם.


רק 22 יהודים ניצלו, שמונה מהם עלו לארץ ישראל. אחר כך הגיעו לישראל שרידי הקהילה, שנמלטו בעת המלחמה לברית המועצות, ובארץ הוקם ארגון יוצאי בוברקה, הארגון הקים קופת עזרה הדדית לסיוע בקליטתם.