קהילת יהודי ברייטון

בנימין חיים ארטום (1835- 1879), רב, מחבר ומלחין. נולד באסטי (Asti), איטליה, ב-1835, התייתם בילדותו מאביו והתחנך בבית דודו מצד האם. את הכשרתו הדתית קיבל אצל הרב מרקו טדסקי (Marco Tedeschi) מטרייסטה (Trieste). ארטום שירת כחזן בקהילת סאלוצו (Saluzzo), ליד גנואה, ובנאפולי, וב-1866 נקרא ללונדון, ושם שירת כרב ראשי של הקהילה הספרדית והפורטוגלית. את עיקר כוחו השקיע בארגון מוסדות החינוך של הקהילה ובפיקוח על פעילותם – בתי הספר "שערי תקווה" ו"וילאריאל" (Villareal). ארטום קידם יוזמות שתכליתן הייתה צמצום הכיתתיות. מלבד היותו מחברם של תפילות שונות ושל שירים באיטלקית, היה מוסיקאי ומלחין. מבחר מדרשותיו ראה אור ב-1873. ארטום נפטר ב-6 בינואר 1879 בברייטון (Brighton).

SASSOON, SASSON, ABEN SASSON, BEN SASSON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה שושן יכול להיות קשור בשמה של שושן הבירה, עיר הבירה העתיקה של פרס (דניאל, ח,ב; אסתר, א,ב). אבן הוה תעתיק ספרדי ימי הביניים של המילה הערבית איבן שפירושה "בנו של".

בחלק מן המקרים, ששון הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה, ובמקרה הזה קשור בשם שושנה.

אחד האיזכורים הראשונים של שמות המשפחה בקבוצה זאת מתועד עם שלמה בן יוסף איבן שושן, הנשיא של הקהילה היהודית בטולדו, ספרד, במאה ה-11. הרב יהודה הכהן בן שושן, המכונה הגאון החסיד, כיהן כרב ראשי בעיר פאס לאחר שהיגר למרוקו מבבל, ושימש כמורו של הרמב"ם. הוא הועלה על המוקד בשנת 1165 בשל סירובו להתאסלם. הוא היה בן למשפחת ששון הנודעת מבבל והגיע למרוקו קרוב לוודאי לאחר שקיעתן של ישיבות בבל ובתחילת שיגשוגה של יהדות מרוקו במאות ה-9 וה-10. הגרסה שישן מתועדת בספרד עם אסטרוק יעקב שישן (לפעמים שמו רשום גם בצורה שושן) בשנת 1262; ואברהם איבן שושן בנו של דון משה אבן שושן שהיה גובה מסים בטולדו בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14. ששון מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-12 בספרד עם משפחת איבן שושן מטולדו אשר נחשבה כמיוחסת לבית דויד.

GOLDSMID

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק.

גולדסמיד הוא גרסה של השם גולדשמיד, שפירושו בגרמנית "צורף". שם המשפחה הזה קשור בשמה הגרמני של מתכת הזהב ובשם הפרטי גולדה.

הזהב מוזכר במקומות רבים בתנ"ך. בתנ"ך התיאורים הראשונים של יצור חפצי זהב וכסף וגם שמותיהם של בעלי המלאכה בצלאל בן-אורי ואהליאב בן אחיסמך מופעים בספר שמות ל"א, ב,ו). במקרים מסויימים שם משפחה זה הוא מטרונים אשר מבוסס על השם הפרטי גולדה שאפשר שהיה שייך לאחת מאמהות המשפחה. השם הפרטי גולדה הפך לאחד השמות הפרטיים הנפוצים ביותר ביידיש ושימש בכמקור למספר שמות משפחה יהודיים.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי גולדסמיד כוללים את הגנרל בצבא האנגלי אלברט גולדסמיד (1804-1720); את הסופרת והנדבנית האנגליה אנה מריה גולדסמיד (1889-1805); ואת האדוארד נאלברט וליאמסון גולדסמיד (1904-1846), חייל אנגלי ופעיל ציוני יליד הודו.

טיול בברייטון,
אנגליה 1918.
(באדיבות רנה ודניס מרקס, לונדון)

Arnold Daghani (born Arnold Korn, aka as Dagani) (1909-1985), painter, born in Suceava, in the historical region of Bukovina, Romania (then part of Austria-Hungary). In the 1930s he moved to Bucharest and studied economics. After the annexation of northern Bukovina by the Soviet Union in June 1940, he moved with his wife to Czernowitz (Chernivtsi) in the Soviet area. However, in the summer of 1941 after the start of the war against the Soviet Union, the area was captured by Romania and in 1942 Daghani and his wife were deported to Transnistria, but were caught by the SS when trying to escape and sent to a forced labor camp near Mikhailovka in the Nazi occupied Ukraine. In the camp he secretly kept a diary with paintings of evefry day life in the camp. They managed to escape to the Romanian occupied Transnistria, wher they were again arrested and detained in the Bershad ghetto. He was released in December 1943 and returned to Bucharest.

Groapa este in livada de vişini (“The grave is in the cherry orchard”), his camp diary, was published in 1947. It was translated into English and in German. The German edition published in 1960 served as evidence in the Federal Republic Germany for a number of investigations of Nazi crimes in forced labor camps.

After the establishment of the Communist regime in Romania, he refused to create in the Socialist Realism style advocated by the regime and to join the state artists’ association. He continued to draw secretly scenes of every day life.

Daghani immigrated to Isreal in 1958, but was not permitted to bring with him many of his drawings. He consequently lived in Israel, Switzerland, southern France and in 1977 he settled in Hove, near Brighton, in southern England. Many of his works are part of The Arnold Daghani Collection at the University of Sussex in United Kingdom.

Odette El-Eini (born Judith Benjamin Arav) (1925–2021), painter and author, born into a cultured family in Cairo, Egypt. Her father, Benjamin Arav, was a leading horologist in Egypt, where he was born, and his family originated from Hebron, Eretz Israel. Her mother, Marie Arav, née Fedida, was highly skilled in needlework and cuisine, and was born in Meknes, Morocco, from where her family immigrated to Egypt when she was a child. Odette was born a twin to her brother Maurice and had an elder brother and sister, Albert and Victoria, and a younger brother, René. Her uncle, Judah Arav, was one of the founders and the first mayor of Sejera–Ilaniya in the Galilee.

Odette attended l’École Abraham B’tesh and the Lycée Franco-Égyptien in Heliopolis, and the Lycée Français du Caire in Cairo. She excelled at mathematics, literature and art and was a school friend of the painter Inji Efflatoun. After initiating a small private school of six pupils of the Cours Maintenon, Odette attained her baccalaureate in Philosophy there. She trained in Isadora Duncan interpretive dance and was an accomplished roller-skater.

Planning to become a mathematician and research hypotheses she had developed on Pythagorean geometry and Amedeo Avogadro’s law, when her father’s health declined, Odette instead decided to study medicine in the hope of discovering a cure for him.

After two years at the Jesuit Université Saint-Joseph in Beirut, Lebanon, Odette continued her studies in 1946 at the Sorbonne in Paris, France. Because of the difficult post-war conditions in France, Odette returned to Egypt in 1949, and worked in Nomenclature at the Cairo Museum whilst taking a course in drawing. Political instability and rising antisemitism in Egypt made life for the Jewish Egyptian community increasingly uncertain.

In 1954, Odette met Isaac Moses Israel El-Eini, a project developer and poet from the Jewish community of Sudan, through a mutual family friend and they were married a month later in Sha’ar Hashamayim Synagogue in Cairo. They lived in Khartoum and had six children: Mosé, Herman, Roza, Moira, Jack, and Anna.

Isaac was elected President of the Jewish Community of Sudan in 1965, when the country was becoming more antisemitic. Sudan’s involvement in the Six Day War of 1967 profoundly affected the Jewish community. Isaac had to attend daily police interrogations and, at great risk to himself, helped in the release of many Jews and non-Jews falsely imprisoned on espionage charges.

A year after the military coup of 1969, Isaac and Odette escaped with their family to England and settled as political refugees in Hove, East Sussex, where there was a Jewish community from Sudan and Egypt. In 1973, Isaac and Odette donated a specialized ambulance to Israel to help out with the Yom Kippur War.

Isaac passed away in 1983 and Odette cared for her family alone. She started painting again, studying photography at Brighton Polytechnic and completing her first novel.

In 1993, Odette immigrated to Jerusalem, Israel, and devoted her time to painting. She also studied sculpture in 1997 at the Musrara School of Art in Jerusalem. In 1999, Odette’s solo exhibition, The Colour of Joy, at the Jerusalem Artists’ House, was held to critical acclaim. Odette is a listed artist at the Israel Museum.

On returning to England in 2001, Odette lived in London and continued to paint and write, publishing Adèle in 2015, a children’s novel set in Heliopolis. Odette wrote her memoirs, Some of the ‘I’s that Made Me. Her deep love of the Bible is reflected in her novel, Only Two Trees in the Valley, an allegory about Adam and Eve, beautifully illustrated with luminescent paintings in chalk pastels and watercolour.

---------------

This biography was written and contributed to the database of ANU - Museum of the Jewish People by Dr. Roza I. M. El-Eini

ציוני דרך בתולדות היהודים בבריטניה

1066 - ויליאם הכובש, ממזר שעלה לגדולה

התיעוד הראשון של נוכחות יהודים על אדמת בריטניה מתוארך למאה ה-11, אז פלש לאנגליה הדוכס ויליאם מנורמנדי, שכונה גם "ויליאם הממזר".
ויליאם היה בנו הלא-חוקי של "רוברט הנהדר", עליו נאמר כי נהג להחליף נשים בקצב בו ערף ראשים.
כדי להיטיב את מצבו הכלכלי הביא עמו ויליאם יהודים מצרפת, בתקווה שאלו יחזקו את התשתית הכלכלית של שלטונו. באותה תקופה יצא ליהודים שם כסוחרים מוצלחים, בעיקר
בשל קשרי המסחר המוצקים שטוו במסגרת היהודית הבין-קהילתית שהתגבשה באירופה של ימי הביניים.

1135 - מבחן הקנס

בתרבות ימי הביניים המבחן לקביעת חוסנה הכלכלי של קהילה היה כמות הקנסות שהיא מסוגלת לספוג.
את "מבחן הקנס" עברה הקהילה היהודית באנגליה בהצלחה כשבשנת 1135, כ-60 שנה אחרי הגירת היהודים לבריטניה, היא שילמה למדינה קנסות בסך של כ-2,000 ליש"ט, סכום שנחשב אז דמיוני. כמו כן, באותה תקופה החלו יהודים להתיישב גם מחוץ ללונדון – עדות ליציבותו של מעמדם הפוליטי והחברתי.

1144- יש שופטים בלונדון

הרקע ההיסטורי למעבר יהודי בריטניה מתחום המסחר לעיסוק בהלוואות היה מלחמות האזרחים הרבות שהשתוללו באנגליה באותה תקופה.
המלחמות הללו הגדילו את הביקוש למזומנים באופן משמעותי, ואילי ההון היהודים, שהיו בעלי הון פנוי, התמסרו לחוקי השוק והחלו להלוות סכומים גדולים לאבירים ואצילים שנפשם חשקה באמל"ח חניתות, רמחים וחרבות.
כאמור, מעמדם המשפטי של היהודים היה באותה עת יציב: הם נהנו מזכויות מיוחדות שהקנו להם מעמד של קבוצה מועדפת, שהייתה פטורה למשל מפרוצדורות משפטיות מלבבות כמו "מבחן האש והמים", עונש מקובל בימי הביניים, שבמסגרתו היו חשודים נזרקים מקצה צוק כשהם כפותים בידיהם וברגליהם; אם טבעו, הוכרז שהיו זכאים, ואם הצליחו להיחלץ – הוצאו להורג בשרפה או בתלייה.
ואולם, דווקא באקלים יחסית ידידותי ליהודים נרקמה בשנת 1144 עלילת הדם הראשונה בהיסטוריה של ימי הביניים: ילד נוצרי נמצא מת בעיר האנגלית נוריץ' ויהודים הואשמו שהשתמשו בדם שלו לסדר פסח.

1255 - נשך נשך תרדוף

עלילות הדם נגד היהודים זכו לפופולריות הולכת וגוברת באנגליה ובאירופה כולה, ומצאו את מקומן אף ביצירות אמנות וספרות. ביצירות הללו תוארו היהודים כישות מקוללת ודמונית, כ"נושכי נשך" ו"רודפי ממון מתועבים. הדוגמאות לכך נמצאות בקובץ באגדות עממיות, למשל אחת שגיבורה הוא ילד יהודי שמשתתף בתפילת הפסחא ונענש על-ידי אביו, הדוחף אותו לכבשן. דוגמה אחרת היא המחזה "בתו של היהודי", המבוסס על בלדה סקוטית שנכתבה ב-1255 בהשראת עלילת הדם שנרקמה על רקע מותו של ילד נוצרי שזכה לכינוי "יו הקדוש הקטן מלינקולן". במחזה, עיבוד לסיפור גן-עדן, חווה היא נערה יהודייה המערימה על אדם, ילד נוצרי תמים, מפתה אותו בתפוח ואז דוקרת אותו למוות.

1269 | "הבעיה היהודית", גרסת ההיסטוריון ססיל רות

מעמדם של יהודי אנגליה כמחזיקי סטטוס כלכלי מיוחד היה לדידם חרב פיפיות היות והוא עורר כלפיהם את זעם ההמון. המדרון החלקלק, שהסתיים בגירוש היהודים מבריטניה ב-1290, החל בהטלת "מס אריסים", שרושש את היהודים לחלוטין (בשנים 1240–1260 לבדן קיבל המלך האנגלי הנרי השלישי מאילי ההון היהודים סכום עצום של 100 אלף ככרות כסף וזהב).
בשנים 1269–1275פירסם המלך אדוארד הראשון שורה של חוקים שהגבילו את פעילותם הפיננסית של היהודים ולבסוף אף אסרו עליהם להלוות בריבית. היסטוריונים רבים, וביניהם ססיל רות, סברו כי מקור הגזירות היה "הבעיה היהודית": היהודים, טען רות, נקלעו למלכוד 22 קלאסי: מצד אחד הדת הנוצרית אוסרת על הלוואה בריבית, ומצד אחר נאסר על הקהילה היהודית להתפרנס בדרך אחרת.

1290 - הגירוש של יהודי בריטניה

בניגוד למה שמקובל לחשוב, גירוש היהודים הגדול הראשון לא היה גירוש ספרד, אלא גירוש יהודי אנגליה, שהתרחש כ-200 שנה קודם לכן.
למרבה האירוניה, הסיבה להגירתם של היהודים לאנגליה מלכתחילה היתה גם הסיבה לגירושם: כסף.
אדוארד השלישי, מלך אנגליה באותם ימים, נקלע למצוקת מזומנים חמורה: רוב כספו הושקע בהגנה על המחוזות בדרום-מערב צרפת שהיו אז בשליטת הכתר האנגלי כנגד תוקפנותם של מלכי צרפת.
באותם ימים למלכים היה טריק לגביית כספים מהתושבים, שעוגן בחוק בשם "קבלת מענק מרצון מהנתינים" כשהמונח "רצון" נתון כמובן לפרשנות המלך. הנימוק היה בדרך-כלל קשור לענייני ביטחון והגנה. ברם, שום אויב לא איים על אדמת בריטניה עצמה בימים ההם. אשר על כן הכריז המלך כי יהודי אנגליה הם האויב, וב-18 ביולי 1289 הוציא צו גירוש לקהילה היהודית כולה. השנאה ליהודים היתה אז מטבע עובר לסוחר – וליתר דיוק, 116 אלף מטבעות, סכום המס שהתקבל מהעם בתמורה לגירוש. העובדה שהקהילה היהודית היתה מרוששת ממילא עקב המסים הכבדים שהושתו עליה היתה עילה נוספת לגירושם.
חרף הגירוש, היסטוריונים מדווחים כי באנגליה נותרה קהילה יהודית קטנה ונסתרת ששרדה במשך 350 שנה; נסתרת עד כדי כך שהמלך הנרי החמישי (1386–1422) כלל לא ידע שבחצרו חיים כ-20 נגנים יהודים.

1540 - אליעזר בן-יהודה, מאחוריך!

והנה, באמצע המאה ה-17 שוב ניתן למצוא באנגליה יהודים שאינם מצניעים את יהדותם. מה הוביל ליציאה הזאת מארון הספרים היהודי? כדי להשיב על כך עלינו לחזור למאה ה-16, אז נסדקה התפיסה הסטריאוטיפית השלילית של היהודים, וזאת בזכות עלייתה של התנועה הפרוטסטנטית והתחדשותה של האמונה ב"ברית הישנה", קרי, בתנ"ך.
הפרוטסטנטים גרסו כי כדי לקרוא בברית הישנה, יש להכיר את שפתו המקורית של הספר, העברית. הם האמינו כי בשפה העברית מקודד הצופן להבנה האמיתית של המציאות האלוהית. תפיסה זו הובילה לאהדה מחודשת לעם היהודי, על ששימר את הברית הישנה ובעיקר את השפה העברית.
המלים העבריות "ויהי אור", הכלולות בתיאור בריאת העולם, זכו למשמעות דתית חדשה. מעתה היהודים לא היו רק אלה שעל-פי האמונה הנוצרית אחראים למותו של ישו, אלא גם מי ששומרים על "האמת העברית" – השפה המדבררת את המציאות האלוהית. עדות לפופולריות של השפה העתיקה נוכל למצוא בהחלטתו של מלך אנגליה הנרי השמיני להקים בשנת 1540 שתי קתדרות מיוחדות ללימוד השפה העברית.

1655 | הרצל פינת בן-ישראל

הרב מנשה בן-ישראל, דרשן ומחבר ספרים עיוניים חשובים, היה מעין גרסה מוקדמת של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. כמו הרצל, גם הוא הקדיש את חייו לפתרון "הבעיה היהודית" בקרב מנהיגי אומות העולם, וכמו הרצל, גם סופו היה טרגי.
ואולם, שלא כמו הרצל, שכיוון מזרחה, לארץ הקודש, בן-מנשה כיוון מערבה, לארץ הנימוס המאופק וההומור הדק: אנגליה.
הסיבה שבן ישראל כיוון לאנגליה הייתה אמונתו שהמשיח יבוא כאשר היהודים יהיו בכל מקום בעולם, ושמה של אנגליה בתרגום חופשי מצרפתית פירושו - "קצה העולם".
אמונה זו מצאה את ההיסטוריה מוכנה ומזומנה בתזמון מושלם היות ועל פי האמונה העממית הנוצרית עשר שנים מאוחר יותר- בשנת 1666- אמור להגיע יום הדין.
בן-ישראל ניצל את החלון המיסטי שהעניק לו שר ההיסטוריה כדי לעשות היסטוריה.
ב-22 בספטמבר 1655 פנה בן-ישראל לאוליבר קרומוול, מנהיג בריטניה הגדולה דאז, ושטח בפניו את בקשתו כי יחזיר לבריטניה את היהודים שסולקו ממנה בגירוש הגדול. קרומוול קיבל את בן-ישראל בזרועות פתוחות, ואפשר להבין מדוע: בימים ההם סוגיות מתחום חירות האדם וחופש הפולחן הדתי העסיקו את הבריטים במידה רבה. עובדה זו, לצד התחייה המחודשת של השפה העברית וסימני האהדה החלקיים לתרבות היהודית, פתחה פתח להידברות על חזרת היהודים. ואכן, הישגו המשמעותי של בן-ישראל היה ועידת וייטהול, שהתכנסה בלונדון ודנה לראשונה בסוגיית שיבת היהודים לבריטניה.


1663 | בלונדון ייסדתי את מדינת היהודים!

חברי ועידת וייטהול, שהתכנסה בלונדון לדון בסוגיית שיבתם של היהודים לאנגליה, דחתה לבסוף את הרעיון . הנימוקים לכך היו, כרגיל, אנטישמיים: הכסף היהודי המשחית והחשש מהדת היהודית בכלל ומהאפשרות שהיהודים ישיבו לבריטניה את נוהג הקרבת הקורבנות בפרט (נוהג שפסק, כידוע, כ-1,500 שנה קודם לכן).
ובכל זאת החלה להתגבש בבריטניה קהילה יהודית קטנה, שחבריה היו בעיקר יהודים שאבותיהם גורשו מספרד ב-1492. הקהילה השתלבה ברקמת החיים האנגלית, חבריה הקימו בית-עלמין יהודי, שיפצו את בית-הכנסת בשכונת קרטרהאץ' ליין וכמה מהם אף קיבלו אישור לעבוד כברוקרים בבורסה של לונדון. לדעת חוקרים שונים, חלק ניכר מהישגיה של הקהילה יש לזקוף לזכותו של מנשה בן-ישראל, שהניח כחצי מאה קודם לכן את "הבעיה היהודית" על שולחן הממשלה הבריטית.
בן-ישראל נפטר, שבור ומתוסכל, ב-1657, בדרכו מלונדון לאמסטרדם להלוויית בנו, בלי שזכה להיווכח בלידתה מחדש של הקהילה היהודית באנגליה.

1700 | האביר היהודי הראשון

הארכיבישוף ארצ'יבלד קמפבל טייט, ראש הכנסייה האנגליקנית במאה ה-19, אמר פעם כי על שינוי אומרים בתחילה שהוא בלתי אפשרי, אחר-כך שהוא מנוגד לחוק ולבסוף שכך היה תמיד. שיבת היהודים לבריטניה אחרי הגירוש הגדול היא דוגמה קלאסית לניסוח בריטי שנון זה.
למרבה האירוניה, דווקא העובדה שהבריטים סירבו להכיר ביהודים כגוף נפרד, ולכן למשל לא דחקו אותם לגטאות, האיצה את השתלבותם הטבעית במדינה. אט-אט זכו היהודים בבריטניה למעמד אזרחי. בין השאר הורשו להעיד בבתי-המשפט ולהישבע על התנ"ך העברי (1667), לקיים פולחן דתי – זכות שלא הוענקה לקבוצות מיעוט אחרות (1673) – ולהקים בית-כנסת מפואר בבֶּבִיס מָארקס, שעומד בתפארתו עד היום.
הוכחה סמלית אך חשובה מאוד לשיפור הניכר במעמדם של היהודים ניתנה בשנת 1700, אז קיבל היהודי סולומון דה-מדינה תואר אבירות מלכותי.

1753 - חוק היהודים

העובדה שחוק ההתאזרחות, הידוע בכינויו "חוק היהודים", כמעט התקבל בשנת 1753 בפרלמנט הבריטי צריכה להדיר שינה מעיניהם של היסטוריונים פרנקופילים הטוענים בלהט אקדמי כי בשורת הליברליזם הגיעה לבריטניה רק 35 שנה מאוחר יותר, מארץ השמפניה והטעם המעודן, צרפת.
החוק, שהציע כי יהודים יקבלו אזרחות בריטית גם בלי להישבע אמונים לכנסייה האנגליקנית, אמנם עבר בפרלמנט הבריטי, אולם עורר סערה ציבורית שהניבה שפע קריקטורות סטריאוטיפיות ומהומות למכביר. על-פי ההיסטוריון האמריקאי תומס פרי, העילה האנטישמית לאי-קבלתו של החוק היתה שולית. הסיבה העיקרית, לדבריו, היתה תזמון גרוע: היהודים נקלעו לצבת פוליטית קטלנית בין שתי מפלגות יריבות בפרלמנט הבריטי – מפלגת הוויגים הליברלית ומפלגת הטורים השמרנית. שתי המפלגות ניצלו את המהומות שחולל החוק כדי לגרוף הון פוליטי, ובכך מנעו אירוע היסטורי מכונן בתולדות העם הנבחר בפרט וההומניזם בכלל.

1858 - סובלנות, רבותי, סובלנות

ג'ון לוק, הפילוסוף הבריטי שנחשב לאחד מאבות המחשבה המדינית המודרנית, קבע כי אמונה דתית אינה עילה למניעת זכויות פוליטיות. משמע, יש להפריד בין הדת למדינה. קביעה זו חוללה מהפכה תודעתית של ממש באקלים הדתי הנוצרי, קל וחומר ביחס לאמונה היהודית, שגילמה באופן קבוע את האנטגוניסט המושלם עבור אירופה הנוצרית.
בשנת 1858, נישאים על גלי הנאורות, זכו היהודים לפטור מחובת שבועת האמונים לכנסייה הנוצרית וגם קיבלו זכויות אזרחיות בסיסיות, ובכללן האפשרות להתמנות לתפקידים ציבוריים, לקבל תארים אקדמיים, לזכות בהכרה בנישואים יהודיים ועוד. בתקופה זו גם הוקם בבריטניה "ועד שליחי הקהילות", ארגון יהודי חשוב שהורכב מנציגי המשפחות המיוחסות והתמקד בקידום האינטרסים של הקהילה היהודית. האישיות המרכזית בוועד והיו"ר הראשון שלו היה משה מונטיפיורי, "הנדיב", שקיבל בשנת 1837 את תואר שריף העיר לונדון, משרה המקבילה לסגנות ראש העיר של היום. כמו כן זכה מונטיפיורי לתואר אבירות מהמלכה ויקטוריה.
מונטיפיורי, ולאחריו ליונל דה-רוטשילד, שנבחר ב-1847 לפרלמנט הבריטי, היו הסנוניות הראשונות שבישרו את בוא האביב הבריטי ביחס ליהודים. שני אישים יהודים אחרים שזכו לתהילה היו המתאגרף היהודי-אנגלי דניאל מנדוזה, שנחשב לאבי האגרוף המדעי – שיטה שאיפשרה לאיש קטן מידות כמוהו (70 ק"ג בסך-הכול) להתמודד בהצלחה עם ענקים במשקל 100 ק"ג – וכמובן בנג'מין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה, שאמנם התנצר, אך היה יהודי גאה כל חייו.
בשלהי המאה ה-19, בעקבות הפוגרומים במזרח אירופה, היגרו לבריטניה כ-300 אלף יהודים, שהפכו עם הזמן לרוב יהדות בריטניה. רוב המהגרים הללו התגוררו באיסט-אנד של לונדון, שם קיימו חיים יהודיים נפרדים מהחברה הכללית. הם חיו בעוני גדול, ומספר הילדים הממוצע למשפחה היה 7.2, פי שניים מהממוצע הבריטי באותם ימים. עם השנים השתלבו היהודים הללו בחברה הכללית, ובתוך שני דורות כבר התערו בכל רבדיה – מהאליטה הכלכלית ועד תפקידי מפתח במגזר הציבורי.

1917 | לחיים!

לכל מדינה מיתוס עצמאות משלה. האמריקאים נוצרים את "מסיבת התה", הצרפתים את הבסטיליה והישראלים את בלפור. הצהרת בלפור. ואכן, קשה לדבר על יהדות בריטניה בתחילת המאה ה-20 בלי להזכיר את הצהרת בלפור.
סיפורה של הצהרת בלפור קושרת בין דוקטור לכימיה, תירס ומשבר החימוש של בריטניה.
הסיפור מתחיל בחיים ויצמן, פעיל ציוני בולט וכימאי מחונן, שהצליח לייצר אצטון, מרכיב חיוני בהפקת חומרי נפץ, בתהליך של תסיסה ביוכימית של צמחים שונים, וביניהם תירס. המצאה זו חילצה את מִפקדת הצי הבריטי ממשבר חימוש גורלי, ופילסה את דרכו של ויצמן לחלונות הגבוהים בבריטניה.
מאמציו המדיניים של ויצמן הכשירו את הקרקע להצהרה המפורסמת של שר החוץ הבריטי לורד ארתור בלפור, שהתחייב להעניק לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל.
הקשר בין יהודי בריטניה לאימפריה הבריטית הלך והתהדק באותן שנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, למשל, שירתו בצבא הבריטי כ-50 אלף יהודים; כ-10,000 מהם נהרגו בשדות הקטל. באותה תקופה הוקמו גם הגדודים-העבריים, שסייעו בכיבוש ישראל מידי האימפריה העותמאנית.
בריטניה קיבלה את המנדט על ארץ-ישראל, וחברי התנועה הציונית לחמו ללא לאות במדיניות צמצום העלייה לארץ, שנוסחה ב"ספרים הלבנים" של הממשלה הבריטית. השפעתה של יהדות אנגליה על השגת מטרה היסטורית זו היתה מכרעת.

1939 | ה"קינדר טרנספורט"

בתוך החושך הגדול של אירופה הנאצית נצצו כמה אלומות אור של סולידריות אנושית. אחת מהן היתה ה"קינדר טרנספורט" – מבצע ההצלה של ילדים יהודים מגרמניה, שתוכנן והוצא לפועל בזכות תושייתה של הקהילה היהודית בבריטניה ובסיוע הממשל הבריטי.
מיד לאחר "ליל הבדולח "החלו יהודים מכל רחבי גרמניה לחפש דרכים לחלץ את ילדיהם מאירופה. למטרה זו נרתמו ארגונים יהודיים בבריטניה, שהפעילו לחץ פוליטי על ממשלתם כדי שזו תתיר את כניסת הפליטים. הממשלה הבריטית נעתרה לבקשת הקהילה היהודית, ובמהלך מבצע שלימים יכונה ה"קינדר טרנספורט" הגיעו לבריטניה למעלה מ-7,000 ילדים יהודים. ממשלת בריטניה אף הגדילה לעשות וקראה למשפחות בריטיות לקלוט את הפליטים הצעירים.
מחוויות הקליטה באנגליה ניתן להתרשם ברשימה משעשעת שכתב אחד הילדים הפליטים. הנה, גם בעיצומה של טרגדיה, ילדים הם מנסחיה החכמים ביותר של המציאות.
וכך כתב הילד:
1. האנגלים גרים בבתים מוזרים ושבירים.
2. אין להם טלפונים עם חיוג אוטומטי מחוץ ללונדון.
3. הם שותים נוזל מוזר שנראה כמו קפה, יש לו טעם של רעל ואומרים עליו שהוא תה.
4. הם מעולם לא שמעו על חלונות כפולים.
5. הם נותנים ל-90% מהאש לעלות לארובה.

1991 | תופסים כותרות

ב-1991 מלאו 150 שנה ל"ג'ואיש כרוניקל", השבועון היהודי המפורסם שנוסד בלונדון. ה"ג'ואיש כרוניקל" משמש עד היום מעין סיסמוגרף לזיהוי תנודות תרבותיות ופוליטיות בקהילת יהודי בריטניה בפרט ויהדות אירופה בכלל.
לא פעם אף קבע השבועון את סדר יומה של הקהילה היהודית באירופה בעת החדשה. מעמדו, השפעתו וערכיו גילמו, ומגלמים עדיין, את ערכי העולם החופשי מחד גיסא ואת שימור הזהות היהודית הייחודית מאידך גיסא. טוריו שיקפו את הדרך שעשתה הקהילה היהודית הבריטית מחברה ויקטוריאנית מיושבת לחברת מהגרים סואנת, מיוחדת באופיה, בשפתה ובאורחות חייה.
בין פרסומיו המכוננים של השבועון היתה סדרת המוספים "רוסיה החשוכה – יומן רדיפה". ב-1881 חשפה הסדרה את הפוגרומים נגד היהודים ברוסיה הצארית, והביאה לגלי הגירה גדולים של יהודים מרוסיה לבריטניה. כמו כן פורסם בשבועון מאמרו של הרצל "פתרון לבעיה היהודית", אשר בו התייחס חוזה המדינה לראשונה לסוגיה היהודית. הוכחה נוספת לעוצמתו של השבועון היא העובדה שממשלת בריטניה דחתה את פרסום הצהרת בלפור רק כדי שה"ג'ואיש כרוניקל" יוכל לפרסם אותה בד בבד עם העיתונות היומית.

2014 | תחילת המאה ה-21

בשנות האלפיים עומדת יהדות בריטניה בפני שוקת שבורה. מצד אחד, היא מונה כ-250 אלף איש. מצד שני, כוחה כקהילה, כמו גם השפעתה הפוליטית, הולכים ויורדים עקב התבוללות. אחת הסיבות לכך היא התמעטות מנהיגים עם תודעה יהודית עמוקה, כמו אלה שצמחו בקרב המהגרים ממזרח אירופה בדורות קודמים. מאגר רוחני זה הולך ומתרוקן, ותעיד על כך העובדה שלאורך כל שנות קיומה של בריטניה כמדינה מודרנית, לא כיהן בה ולו רב ראשי אחד שנולד באי הבריטי.
רוב יהודי בריטניה חיים כיום בלונדון, אבל יש קהילות גדולות גם במנצ'סטר, בלידס, בברמינגהם ובליברפול. כשליש מיהודי בריטניה מגדירים עצמם חילונים, ויתר היהודים מתחלקים לשלושה פלגים: הקהילה הליברלית, הקהילה הרפורמית וקהילת יוצאי ספרד. כ-10% מיהודי בריטניה הם חרדים.